✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — הכנה
סימן ש״א · נ״א סעיפים
לצאת עם בגדים וחפצים בשבת — להכרה ולהבנה
סימן ש״א
הַאֵיךְ יְהֵא הִלּוּכוֹ בְּשַׁבָּת
🌱 רמת הכנה · מתחילים
✦ ❖ ✦
גישה ראשונה לסימן ש״א: טקסט מלא של המחבר, הסבר הלכתי בהיר, מושגי יסוד, נפק״מ למעשה וסיכום.
נושא: לצאת עם בגדים, תכשיטים וחפצים בשבת
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן ש״א (51 סעיפים)
עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
📑 תוכן הלימוד
1. טקסט השולחן ערוך — 51 הסעיפים של המחבר
2. רקע כללי: מלאכת הוצאה
3. מושגי היסוד ההלכתיים
4. סקירת 51 הסעיפים — מיפוי נושאי
5. המשנה ברורה — סקירה
6. שיטת הרמ״א
7. נפק״מ למעשה בזמנינו
8. סיכום למעשה וכללי יסוד
9. שאלות חזרה
1. טקסט השולחן ערוך
סימן ש״א כולל 51 סעיפים של המחבר (רבי יוסף קארו) המקבץ את הדינים השייכים ליציאה עם בגדים וחפצים בשבת.
סעיף א — אין לרוץ בשבת (אלא לדבר מצוה)
באיזה כלים מותר לצאת בשבת ואיזה מהם אסורים. ובו נא סעיפים:
אין לרוץ בשבת אא״כ הוא לדבר מצוה כגון לבה״כ או כיוצא בו: הגה ואסור לפסוע יותר מאמה בפסיעה אחת אם אפשר לו בפחות [א״ז והגהות אשירי פרק מי שהוציאוהו]:
ביאור: אין לרוץ בשבת, אלא לצורך מצוה כמו לבית הכנסת. הרמ״א: אסור לפסוע יותר מאמה (כ-50 ס״מ) בפסיעה אחת אם אפשר בפחות (אור זרוע).
מקור: ישעיהו נח:יג ("וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ"). הליכה רגועה = כבוד שבת. ריצה לדבר מצוה = יוצא מן הכלל.
מה אומר הסעיף:
- אין רצים בשבת — אלא לדבר מצוה — אין לרוץ בשבת אא״כ הוא לדבר מצוה.
- הגהת הרמ״א: ואף הפסיעה יש לה שיעור — ואסור לפסוע יותר מאמה בפסיעה אחת אם אפשר לו בפחות.
סעיף ב
בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם מותר וכן לראות כל דבר שמתענגים בו [וכן מותר לטייל בשבת] [ב״י]:
מה אומר הסעיף:
- מה שהריצה מפסידה, העונג מחזיר — בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם מותר.
- והכלל נמשך אל הראייה — וכן לראות כל דבר שמתענגים בו, ואל הטיול — וכן מותר לטייל בשבת.
סעיף ג
היה הולך והגיע לאמת המים יכול לדלג ולקפוץ עליה אפילו היא רחבה שאינו יכול להניח רגלו ראשונה קודם שיעקור שנייה ומוטב שידלג ממה שיקיפנה מפני שמרבה בהלוך ואסור לעבור בה שלא יבא לידי סחיטה:
מה אומר הסעיף:
- לפני אמת המים הוא מדלג — אף שהיא רחבה — היה הולך והגיע לאמת המים יכול לדלג ולקפוץ עליה.
- ומוטב הדילוג מן ההקפה — שההקפה מרבה בהילוך: ומוטב שידלג ממה שיקיפנה מפני שמרבה בהלוך.
- ולעבור בתוכה, לא — ואסור לעבור בה שלא יבא לידי סחיטה.
סעיף ד
היה הולך לדבר מצוה כגון להקביל פני רבו או פני מי שגדול ממנו בחכמה יכול לעבור בה ובלבד שיעשה שינוי כגון שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה [וע' לקמן סי' תרי״ג ס״ה ובסעיף ח' בהג״ה] ואסור לעבור בסנדלו דכיון דאינו יכול להדקו ולקשרו יפה חיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי אבל במנעלו מותר:
מה אומר הסעיף:
- לדבר מצוה הוא עובר במים — היה הולך לדבר מצוה כגון להקביל פני רבו או פני מי שגדול ממנו בחכמה יכול לעבור בה.
- בשינוי, שעניינו לזכור — ובלבד שיעשה שינוי כגון שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה.
- בסנדל לא, במנעל כן — ואסור לעבור בסנדלו … אבל במנעלו מותר.
סעיף ה
ההולך לדבר מצוה מותר לעבור במים אף בחזר' כדי שלא תהא מכשילו לעתיד לבא:
מה אומר הסעיף:
- לדבר מצוה, ההליכה והחזרה — והטעם צופה לעתיד: ההולך לדבר מצוה מותר לעבור במים אף בחזר׳ כדי שלא תהא מכשילו לעתיד לבא.
סעיף ו
ההולך לשמור פירותיו מותר לו לעבור במים בהליכה אבל לא בחזרה:
מה אומר הסעיף:
- לשמור פירותיו, בהליכה בלבד — ההולך לשמור פירותיו מותר לו לעבור במים בהליכה אבל לא בחזרה.
סעיף ז — הכלל היסודי: "לא תכשיט ולא מלבוש" → אסור
כל היוצא בדבר שאינו תכשיט ואינו דרך מלבוש והוציאו כדרך שרגילים להוציא אותו דבר חייב וכל תכשיט שהוא רפוי שאפשר לו בקל ליפול אסור לצא' בו ואם יצא פטור ואשה לא תצא בתכשיטים שדרכה לשלפם [פי' להסירם מעליה] ולהראותם: הגה וע' לקמן סי' ש״ג סעיף י״ח אם אסור אפי' בחצר או בבית] הלכך לא יצא איש לא בסייף לא בקשת ולא בתריס [פי' מגן] ולא באלה ולא ברומח ולא בכלים שאינם תכשיט ואם יצא חייב חטאת ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים ואם יצא פטור שהם דרך מלבוש ולא יצא בתפילין מפני שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא ולא יצא קטן במנעל גדול דילמא נפיל ואתי לאתויי אבל יוצא הוא בחלוק גדול ולא יצא במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו דילמא מחייכי עליה ואתי לאתויי אבל אם יש לו מכה ברגלו יוצא באותו שאין בו מכה:
ביאור (תקציר): כל מה שיוצא לרשות הרבים שאינו תכשיט (כלי קישוט) ואינו מלבוש, ונישא בדרכו הרגילה → חייב חטאת. תכשיט רפוי שיכול ליפול → אסור (אך אם יצא פטור). אשה לא תצא בתכשיטים שנוהגת לשלוף ולהראות. כך, האיש אינו יוצא: סייף, קשת, מגן, אלה, רומח, כלים שאינם תכשיט (חייב חטאת); שריון, קסדא, מגפיים (פטור — דרך מלבוש). לא בתפילין (יסירם בבית הכסא). לא קטן במנעל גדול. לא במנעל אחד אלא אם יש מכה.
4 קטגוריות הלכתיות של נשיאה:
- תכשיט (כלי קישוט) — לקישוט → מותר (אם מקובע).
- מלבוש (בגד) — לכיסוי → מותר.
- רפואה (כלי רפואי) — לרפא → מותר לפי המקרה.
- משא (משא, שאינו תכשיט, מלבוש או רפואי) → אסור, חייב חטאת (מלאכה דאורייתא).
מה אומר הסעיף:
- הכלל היסודי: לא תכשיט ולא מלבוש — הרי זה משאוי — כל היוצא בדבר שאינו תכשיט ואינו דרך מלבוש והוציאו כדרך שרגילים להוציא אותו דבר חייב.
- ותכשיט רפוי אסור ופטור — וכל תכשיט שהוא רפוי שאפשר לו בקל ליפול אסור לצא׳ בו ואם יצא פטור.
- ואף לא בתפילין — והטעם במקום שיצטרך להסירם — ולא יצא בתפילין מפני שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא.
- מנעל אחד: אסור, אלא אם יש לו מכה — אבל אם יש לו מכה ברגלו יוצא באותו שאין בו מכה.
סעיף ח
סעיף ח: לא יצא במחט התחובה לו בבגדו בין נקובה בין שאינה נקובה ואם יצא בנקובה חייב ובשאינה נקובה פטור וי״א בהיפך:
מה אומר הסעיף:
- מחט תחובה בבגד, נקובה ושאינה נקובה — לא יצא במחט התחובה לו בבגדו בין נקובה בין שאינה נקובה.
- ושתי הדעות חלוקות איזו מחייבת — ואם יצא בנקובה חייב ובשאינה נקובה פטור וי״א בהיפך.
סעיף ט
סעיף ט: לא יצא בטבעת שאין עליה חותם ואם יצא חייב ואם יש עליה חותם לרש״י פטור ולר״ת והרמב״ם מותר דאינו תכשיט אלא לאיש אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה אסור גם לאיש [וע״ל סי' ש״ג סי״ח]:
מה אומר הסעיף:
- טבעת שאין עליה חותם: אסור וחייב — לא יצא בטבעת שאין עליה חותם ואם יצא חייב.
- ויש עליה חותם — לרש״י פטור, ולר״ת והרמב״ם מותר — ואם יש עליה חותם לרש״י פטור ולר״ת והרמב״ם מותר דאינו תכשיט אלא לאיש.
- אך תכשיט המשותף לשניהם אסור אף לאיש — אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה אסור גם לאיש.
סעיף י
סעיף י: טבעת שקבוע בה אבן וכן אם כתובים בה אותיות אין עליה חותם מקרי שלא נקרא חותם אלא א״כ חקוקין בה אותיות או צורות:
מה אומר הסעיף:
- אבן קבועה או אותיות כתובות אינן חותם — טבעת שקבוע בה אבן וכן אם כתובים בה אותיות אין עליה חותם מקרי.
- החותם נחקק — שלא נקרא חותם אלא א״כ חקוקין בה אותיות או צורות.
סעיף יא
סעיף יא: דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו כגון מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט אסור שהרואה אומר שלצורך תשמיש מוציא ויש מתירים אם הוא של כסף: הגה ומ״מ אסור לצאת בתיק של ברילי״ן אע״פ שהתיק הוא של כסף דהבתי עינים בעצמם הם משוי [ב״י] ואם המפתח של נחושת וברזל אפי' מחובר וקבוע בחגורה אסור [מרדכי פ' במה אשה וב״י בשם תשובת הרשב״א] ויש שכתבו שנוהגין בזה להתיר [ב״י בשם תשובה אשכנזית סי' פ״א והרי״ף והאגודה וכן משמע בא״ז:]
מה אומר הסעיף:
- המשמש לתכשיט ולשימוש כאחד: אסור — דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו כגון מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט אסור.
- והטעם בעין הרואה — שהרואה אומר שלצורך תשמיש מוציא.
- ויש מתירים בשל כסף — ויש מתירים אם הוא של כסף.
- הגהת הרמ״א: ותיק המשקפיים אין הכסף מצילו — ומ״מ אסור לצאת בתיק של ברילי״ן אע״פ שהתיק הוא של כסף דהבתי עינים בעצמם הם משוי.
סעיף יב
סעיף יב: לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו ולא נגר בקיסם שבאזנו ולא סורק במשיחה שבצוארו ואם יצא פטור:
מה אומר הסעיף:
- סימני האומנות אינם תכשיט — חייט, נגר, סורק: לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו ולא נגר בקיסם שבאזנו ולא סורק במשיחה שבצוארו ואם יצא פטור.
סעיף יג
סעיף יג: לא יצא הזב בכיס שעושה להצילו מזיבתו שלא יטנף בה וכן אשה נדה שקושרת בגד לפניה שלא תתלכלך בדם נדותה אסורה לצאת בו אם לא יהא סינר עשוי כעין מלבוש אבל אם קושרתו כדי שלא יכאב לה הדם ולא תצטער מותר לצאת בו:
מה אומר הסעיף:
- המציל את הבגד אינו בגד — לא יצא הזב בכיס שעושה להצילו מזיבתו שלא יטנף בה.
- אלא אם עשוי כעין מלבוש — אם לא יהא סינר עשוי כעין מלבוש.
- והמונע צער — יוצאים בו — אבל אם קושרתו כדי שלא יכאב לה הדם ולא תצטער מותר לצאת בו.
סעיף יד
סעיף יד: דבר שהוא דרך מלבוש אפילו אם אינו לובשו אלא משום אצולי טינוף מותר לצאת בו בשבת: הגה ולכן מותר ללבוש בגד מפני הגשמים או כובע על ראשו אבל אסור לאשה ליתן בגד על צעיפה מפני הגשמים דאין זה דרך מלבוש [הגהות מיי']:
מה אומר הסעיף:
- צורת המלבוש מספקת, אף שכוונתו להינצל מטינוף — דבר שהוא דרך מלבוש אפילו אם אינו לובשו אלא משום אצולי טינוף מותר לצאת בו בשבת.
- הגהת הרמ״א: ומכאן הבגד והכובע מפני הגשמים — ולכן מותר ללבוש בגד מפני הגשמים או כובע על ראשו.
- אבל בגד על הצעיף אינו לבוש — אבל אסור לאשה ליתן בגד על צעיפה מפני הגשמים דאין זה דרך מלבוש.
סעיף טו
סעיף טו: אין הקטע יוצא בקב שלו דהיינו שעושה כמין דפוס של רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ואינו עושה זה להלך בו שעל כל פנים צריך הוא למקלו אלא כוונתו כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל כיון דאינו צורך הלוכו אסור:
מה אומר הסעיף:
- אין הקטע יוצא בקב שלו — אין הקטע יוצא בקב שלו.
- והטעם שאינו הולך בו — אלא כוונתו כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל כיון דאינו צורך הלוכו אסור.
סעיף טז
סעיף טז: קטע שאינו יכול לילך כלל על שוקיו אלא יושב על כסא ומשנעקר ממקומו נסמך על ידיו ועל שוקיו ונדחף לפניו ועושה סמוכות של עור או עץ לראשי שוקיו או רגליו התלוים וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת אין יוצאין בהם בשבת דאיידי דתלו ולא מנחי אארעא זמנין דמשתלפי אבל בכסא וספסלים הקטנים שבידו מותר לצאת. קטע בשתי רגליו ומהלך על שוקיו ועל ארכבותיו ועושה סמיכות של עור לשוקיו יוצא בהם בשבת: הגה וכן מותר לצאת במנעל של עץ שהרגל נכנס בו וליכא למיחש שיפול [ר' ירוחם ח״ה] וכן בפנטני״ש דמשתלפי במהרה וממילא [רשב״א סימן תר״ז] ויש מחמירים ואוסרים [אגור] ולא ילך אדם יחף בשבת במקום שאין דרך לילך יחף ולא יצא אדם בשבת כמו שהוא יוצא בחול בלתי דבר אחר שיזכור על ידו שהוא שבת ולא יבא לחללו: [כל בו]:
מה אומר הסעיף:
- סמוכות תלויות משתלפות: אסורות — אין יוצאין בהם בשבת דאיידי דתלו ולא מנחי אארעא זמנין דמשתלפי.
- ובכסא ובספסלים שבידו, לא — אבל בכסא וספסלים הקטנים שבידו מותר לצאת.
- וההולך על שוקיו יוצא בסמיכותיו — קטע בשתי רגליו ומהלך על שוקיו ועל ארכבותיו ועושה סמיכות של עור לשוקיו יוצא בהם בשבת.
- הגהת הרמ״א: והשבת צריכה להיראות על האדם — ולא יצא אדם בשבת כמו שהוא יוצא בחול בלתי דבר אחר שיזכור על ידו שהוא שבת ולא יבא לחללו.
סעיף יז
סעיף יז: חיגר שאינו יכול לילך בלא מקל מותר לילך בו אפי' אינו קשור בו אבל אם אפשר לו לילך זולתו ואינו נוטל אלא להחזיק עצמו אסור [וחולה שעמד מחליו דינו כחיגר] [רוקח]:
מה אומר הסעיף:
- חיגר שאינו הולך בלא מקל יוצא בו, אף שאינו קשור — חיגר שאינו יכול לילך בלא מקל מותר לילך בו אפי׳ אינו קשור בו.
- ואם יכול בלעדיו, המקל משאוי — אבל אם אפשר לו לילך זולתו ואינו נוטל אלא להחזיק עצמו אסור.
- הגהת הרמ״א: וחולה שעמד מחליו כחיגר — וחולה שעמד מחליו דינו כחיגר.
סעיף יח
סעיף יח: סומא אסור לו לצאת במקל:
מה אומר הסעיף:
- והסומא אינו יוצא במקלו — סומא אסור לו לצאת במקל.
סעיף יט
סעיף יט: מי שהוא אסור וכבלים [פי' כעין טבעות גדולים שסוגרין בהם הרגלים] ברגליו מותר לצאת בהם:
מה אומר הסעיף:
- האסור בכבלים יוצא בהם — מי שהוא אסור וכבלים … ברגליו מותר לצאת בהם.
סעיף כ
סעיף כ: אין יוצאים באנקטמין והוא כמין חמור שעושים הליצנים ונראה כרוכב עליו והוא נושאו והולך ברגליו ולא בקשרים והם עצים גבוהים שיש בהם מושב לכף הרגל והולכים בהם בטיט ולא בפרמי והן כמין צורת פרצוף שנותנין על הפנים להפחיד התינוקות:
מה אומר הסעיף:
- שלושה כלי שעשוע, שלושה איסורים — חמור הליצנים: אין יוצאים באנקטמין והוא כמין חמור שעושים הליצנים.
- הקשרים — ולא בקשרים והם עצים גבוהים שיש בהם מושב לכף הרגל והולכים בהם בטיט.
- והמסכה — ולא בפרמי והן כמין צורת פרצוף שנותנין על הפנים להפחיד התינוקות.
סעיף כא
סעיף כא: אין יוצאים בתיבה וקופה ומחצלת אבל יוצאים בשק ויריעה וחמילה (פי' בגדים גסים):
מה אומר הסעיף:
- הכלי משאוי והבגד מלבוש — אין יוצאים בתיבה וקופה ומחצלת אבל יוצאים בשק ויריעה וחמילה.
סעיף כב
סעיף כב: יוצאים במוך וספוג שעל המכה לפי שהם מרפאים הילכך הוי כמו תכשיט וכן בקליפת שום ובצל או באספלנית ומלוגמא ורטייה שעליה ואם נפלו מעליה לא יחזירנה וכל שכן שלא יתנם בתחלה אבל אסור לכרוך חוט או משיחה על המכה לצאת בו דכיון שאינם מרפאים הוי משאוי אבל באגוד שכורך על הרטייה שלא תפול מעליו יכול לילך בו וקושרו ומתירו:
מה אומר הסעיף:
- המרפא את המכה הרי הוא כתכשיט — יוצאים במוך וספוג שעל המכה לפי שהם מרפאים הילכך הוי כמו תכשיט.
- נפלו — אין מחזירים — ואם נפלו מעליה לא יחזירנה וכל שכן שלא יתנם בתחלה.
- וחוט שאינו מרפא הוא משאוי — אבל אסור לכרוך חוט או משיחה על המכה לצאת בו דכיון שאינם מרפאים הוי משאוי.
- והאגד המחזיק את הרטייה — קושרו ומתירו — אבל באגוד שכורך על הרטייה שלא תפול מעליו יכול לילך בו וקושרו ומתירו.
סעיף כג
סעיף כג: הבנים יוצאין בזגין (פי' כמין פעמונים קטנים) הארוגים להם בכסותם אבל אם אינם ארוגים לא: הגה ולא מהני הא דמחובר לכסות רק בדבר שדרכו להיות מחובר שם אבל אם חיבר שם דבר שאין דרכו בכך אסור (הגהות מיי' פי״ט וב״י בשם תשו' רשב״א ומרדכי פ' במה אשה) ואותן עגולים ירוקים שגזרה מלכות שכל יהודי ישא א' מהן בכסותו מותר לצאת בהן אפי' אינו תפור בכסותו רק מחובר שם קצת (א״ז) וכן מותר לצאת במטפחת שמקנחין בו האף שקורין פצולי״ט אם מחובר לכסותו והא דמותר לצאת בזגין הארוגין דוקא שאין בהם ענבל ואין משמיעין קול (הגהות אלפסי סוף פ' במה אשה):
מה אומר הסעיף:
- זגין ארוגים בכסות — כן; שאינם ארוגים — לא — הארוגים להם בכסותם אבל אם אינם ארוגים לא.
- הגהת הרמ״א: ואין החיבור מועיל אלא בדבר שדרכו בכך — ולא מהני הא דמחובר לכסות רק בדבר שדרכו להיות מחובר שם.
- וההיתר דווקא כשאינם משמיעים קול — והא דמותר לצאת בזגין הארוגין דוקא שאין בהם ענבל ואין משמיעין קול.
סעיף כד
סעיף כד: יוצאים במיני עשבים שקושרין אותם בקשרים ותולין אותם לרפואה:
מה אומר הסעיף:
- עשבים קשורים ותלויים לרפואה — יוצאים בהם — יוצאים במיני עשבים שקושרין אותם בקשרים ותולין אותם לרפואה.
סעיף כה
סעיף כה: אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה ואם הוא מומחה יוצאין בו לא שנא אתמחי גברא ולא קמיע כגון שכתב לחש אחד בשלש אגרות ורפאו שלשתם שלש בני אדם שאיתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתבנו אבל לא לשאר לחשים וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר לא שנא איתמחי קמיע ולא גברא כגון שכתב לחש אחד באגרת וריפא בו ג' פעמים שאותה אגרת מומחה לכל אדם וכ״ש אי איתמחי גברא וקמיע כגון שכתב לחש אחד בג' אגרות וכל אחד הועילה לג' אנשים או לאדם אחד ג' פעמים איתמחי גברא ללחש זה בכל אגרת שיכתבנו ואתמחו אגרות הללו לכל אדם: הגה ודוקא שבאו שתי המחאות ביחד אבל אם איתמחי גברא תחיל' ואח״כ עשה קמיע ורפא שלשה פעמים לא תלינן בהמחאת הקמיע רק בהמחאת הגברא שכבר איתחזק [הגהות אשירי וכן משמע מתוס' מהביאור שכ' ב״י]: אבל אם כתב שלשה קמעים לאדם אחד ורפאו שלשה פעמים לא איתמחי לא גברא ולא קמיע ומותר לצאת בקמיע מומחה ל״ש היא של כתב או של עיקרים בין בחולה שיש בו סכנה בין בחולה שאין בו סכנה ולא שנכפה כבר ותולהו לרפואה אלא אפי' לא אחזו החולי אלא שהוא ממשפחת נכפין ותולהו שלא יאחזנו שרי וקושרו ומתירו ברה״ר ובלבד שלא יקשרנו בשיר או בטבעת ויצא בו לרשות הרבים שאז יאמרו שיוצא בו לשם תכשיט וזה אסור דלאו תכשיט הוא:
מה אומר הסעיף:
- הכל תלוי בהמחאה: קמיע מומחה יוצאים בו — אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה ואם הוא מומחה יוצאין בו.
- ומשהומחה, אין מבחינים לא בסוגו ולא בחומר החולי — ומותר לצאת בקמיע מומחה ל״ש היא של כתב או של עיקרים בין בחולה שיש בו סכנה בין בחולה שאין בו סכנה.
- והגבול היחיד הוא מראית התכשיט — ובלבד שלא יקשרנו בשיר או בטבעת ויצא בו לרשות הרבים שאז יאמרו שיוצא בו לשם תכשיט וזה אסור דלאו תכשיט הוא.
סעיף כו
סעיף כו: נאמן לומר הרופא על עצמו שהוא מומחה:
מה אומר הסעיף:
- ועל מומחיותו שלו — הרופא נאמן — נאמן לומר הרופא על עצמו שהוא מומחה.
סעיף כז
סעיף כז: יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב בין בחול בין בשבת ואין בו משום דרכי האמורי וכן בכל דבר שהוא משום רפואה אבל אם עושה מעשה ואין ניכר בו משום רפואה אסור משום דרכי האמורי אבל כל לחש מותר ולא אסור אלא באותם שבדקו ואינם מועלים ויש מי שחושש בכל קמיע שאינה מומחה משום דרכי האמורי:
מה אומר הסעיף:
- שלוש רפואות עממיות, מותרות משום שהן מרפאות — יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב בין בחול בין בשבת ואין בו משום דרכי האמורי.
- והגבול במעשה שאין רפואתו ניכרת — אבל אם עושה מעשה ואין ניכר בו משום רפואה אסור משום דרכי האמורי.
- והלחש מותר — אבל כל לחש מותר.
סעיף כח
סעיף כח: מי שיש לו מכה בפיסת רגלו וקושר עליה מטבע להגין שלא ינגף ברגליו וגם הוא מרפא מותר לצאת בו:
מה אומר הסעיף:
- המטבע הקשור על המכה מגין ומרפא: שני טעמים והיתר אחד — מי שיש לו מכה בפיסת רגלו וקושר עליה מטבע להגין שלא ינגף ברגליו וגם הוא מרפא מותר לצאת בו.
סעיף כט
סעיף כט: היוצא בטלית מקופלת על כתפיו דהיינו שלאחר שנתנה על ראשו מגביה שוליה על כתפיו חייב חטאת אבל אם אינה מקופלת על כתפיו אלא משולשת ברחבה למטה מכתפיו שרי שמאחר שהוא מתעטף בטליתו ומתכסה בו כתיפו וגופו אע״פ שמתקצר קצת מלמטה מותר ועפ״ז מותר להתעטף בטליתו תחת הגלימא ולהביאו לב״ה :
מה אומר הסעיף:
- טלית מקופלת על הכתף שוב אינה מלבוש — היוצא בטלית מקופלת על כתפיו … חייב חטאת.
- פרוסה, אף שמתקצרת, הרי היא מלבוש — אבל אם אינה מקופלת על כתפיו אלא משולשת ברחבה למטה מכתפיו שרי.
- ומכאן להתעטף בה תחת הגלימא ולהביאה לבית הכנסת — ועפ״ז מותר להתעטף בטליתו תחת הגלימא ולהביאו לב״ה.
סעיף ל
סעיף ל: מותר לצאת בר״ה בטלית סביב הצואר: הגה אע״פ שמניח צד ימין על כתיפו של שמאל דדרך ללבשו כך ולא הוי אלא להתנאות ושרי [ב״י]:
מה אומר הסעיף:
- טלית סביב הצוואר יוצאים בה לרשות הרבים — מותר לצאת בר״ה בטלית סביב הצואר.
- הגהת הרמ״א: והנוי אינו מוציא מגדר מלבוש — אע״פ שמניח צד ימין על כתיפו של שמאל דדרך ללבשו כך ולא הוי אלא להתנאות ושרי.
סעיף לא
סעיף לא: היוצא מעוטף בטליתו וקופלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו אם נתכוון לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או כדי שלא יתלכלכו אסור ואם קבצם להתנאות בה כמנהג אנשי המקום במלבושן מותר והני מילי בטליתות שלהם שהיו יריעה אחת מרובעת אבל מלבושים דידן כשהוא לבוש בהם ומוציא ידיו מתוכה מותר לתפוס קצתם בידו להגביהם כדי שלא יתלכלכו שוליו בטיט או כדי שלא יעכבוהו ללכת:
מה אומר הסעיף:
- הכל תלוי בכוונת המעשה — לשמור על הבגד הרי זה נשיאה: אם נתכוון לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או כדי שלא יתלכלכו אסור.
- להתנאות הרי זו לבישה — ואם קבצם להתנאות בה כמנהג אנשי המקום במלבושן מותר.
- ומלבושינו, שהידיים יוצאות מהם, אינם בשאלה זו — אבל מלבושים דידן כשהוא לבוש בהם ומוציא ידיו מתוכה מותר לתפוס קצתם בידו להגביהם.
סעיף לב
סעיף לב: היוצא במעות הצרורים לו בסדינו חייב: הגה אבל בבית מותר אם צריך לו אפי' אינן צרורים רק שהם מנוקבים:
מה אומר הסעיף:
- מעות צרורות בסדין מחייבות — היוצא במעות הצרורים לו בסדינו חייב.
- הגהת הרמ״א: ובבית אין השאלה קיימת — אבל בבית מותר אם צריך לו אפי׳ אינן צרורים רק שהם מנוקבים.
סעיף לג
סעיף לג: אסור לצאת בשבת במעות או בכסף וזהב התפורים בבגדו: הגה ויש מתירים במקום פסידא שירא שיגזלנו ממנו אם יניחם בבית וילך מהם [אגור ואיסור והיתר הארוך] וכן נוהגין להקל אם צריך לצאת אבל אם יוכל להיות יושב בבית ולא לצאת לא יצא ובמקום שאין צריך לו ויוכל להניח בבית יש להחמיר [או״ה]:
מה אומר הסעיף:
- כסף התפור בבגד נשאר כסף — אסור לצאת בשבת במעות או בכסף וזהב התפורים בבגדו.
- הגהת הרמ״א: ובמקום פסידא יש מתירים — ויש מתירים במקום פסידא שירא שיגזלנו ממנו אם יניחם בבית וילך מהם.
- ומכל מקום, לשבת בבית עדיף — אבל אם יוכל להיות יושב בבית ולא לצאת לא יצא.
סעיף לד
סעיף לד: יוצא אדם בסודר המקופל על כתיפו אף על פי שאין נימא כרוכה לו על אצבעו ואם אין הסודר חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו אא״כ קשר שני ראשיו למטה מכתפיו זה עם זה:
מה אומר הסעיף:
- סודר מקופל על הכתף יוצאים בו, אף בלא נימא על האצבע — יוצא אדם בסודר המקופל על כתיפו אף על פי שאין נימא כרוכה לו על אצבעו.
- ואם אינו חופה ראשו ורובו — צריך לקשור — ואם אין הסודר חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו אא״כ קשר שני ראשיו למטה מכתפיו זה עם זה.
סעיף לה
סעיף לה: לבדים הקשים אסור להביאם ברשות הרבים או בכרמלית כשהוא מעוטף בהם ואם אינם קשים הרבה מותר:
מה אומר הסעיף:
- לבד קשה אינו נכנע לגוף — וזה הקובע — לבדים הקשים אסור להביאם ברשות הרבים או בכרמלית כשהוא מעוטף בהם ואם אינם קשים הרבה מותר.
סעיף לו
סעיף לו: מותר לצאת בשבת בשני מלבושים זה על גב זה בין לצרכו בין לצורך חבירו בין שהם שני חלוקים בין שהם שני סרבלים [פי' סרבל כסות העליון] בין שהם שתי חגורות זו על גבי זו ואפי' אין מלבוש מפסיק ביניהם: הגה ויש אוסרים שתי חגורות זה על זה אלא א״כ מלבוש מפסיק ביניהם [אור זרוע ותוס' ומרדכי פ' במה אשה] וכן ראוי לנהוג ומותר ללבוש שני כובעים זה על זה [א״ז] וכן שני אנפלאות [אגור]:
מה אומר הסעיף:
- שני מלבושים זה על גב זה, לצרכו ולצורך חבירו — מותר לצאת בשבת בשני מלבושים זה על גב זה.
- והמחבר אינו מצריך מלבוש מפסיק — ואפי׳ אין מלבוש מפסיק ביניהם.
- הגהת הרמ״א: ובשתי חגורות יש אוסרים — ויש אוסרים שתי חגורות זה על זה אלא א״כ מלבוש מפסיק ביניהם, וכן הנהוג — וכן ראוי לנהוג.
סעיף לז
סעיף לז: מותר לצאת בשבת בבתי ידים הנקראים גואנטי״ש ויש מי שמחמיר להצריך שיתפרם מערב שבת בבתי ידים של מלבושיו או שיקשרם בהם קשר של קיימא יפה וראוי לחוש לדבריו:
מה אומר הסעיף:
- בתי ידיים יוצאים בהם — מותר לצאת בשבת בבתי ידים הנקראים גואנטי״ש.
- ויש מחמיר שיתפרם או יקשרם קשר של קיימא — ויש מי שמחמיר להצריך שיתפרם מערב שבת בבתי ידים של מלבושיו או שיקשרם בהם קשר של קיימא.
- והמחבר עצמו נוטה לחוש לו — יפה וראוי לחוש לדבריו.
סעיף לח
סעיף לח: היוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב מפני שאותם החוטים חשובים הם אצלו ודעתו עליהם עד שישלים ויעשהו ציצית ואם היא מצוייצת כהלכתה אע״פ שאין בה תכלת מותר לצאת בה בשבת (עיין לעיל סי' י״ג):
מה אומר הסעיף:
- טלית שאין ציציותיה כהלכתן מחייבת — היוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב.
- והטעם שאותם חוטים עדיין חשובים אצלו — מפני שאותם החוטים חשובים הם אצלו ודעתו עליהם עד שישלים ויעשהו ציצית.
- ומצוייצת כהלכתה — אין חסרון התכלת מעכב — ואם היא מצוייצת כהלכתה אע״פ שאין בה תכלת מותר לצאת בה בשבת.
סעיף לט
סעיף לט: כילה [פי' יריעה כעין אוהל] שיש בו רצועות שמותחין אותה בהם מותר להתעטף בה ולצאת לרשות הרבים ואין הרצועות חשובות כמשאוי שמבוטלות אגבה הלכך מותר לצאת ברצועות התלויות באבנט אף ע״פ שאין המנעלים קשורים בהם דלא חשיבי ובטלו אגב האבנט אבל אם הם של משי חשיבי ולא בטלי ואסור אם אין המנעלים קשורי' בהם והוא הדין לכל דבר שנפסק מן הבגד וראשו אחד מחובר כגון לולאות ואינו חשוב מותר לצאת בו ואם חשוב הוא אסור לצאת בו:
מה אומר הסעיף:
- הכלל: הדבר שאינו חשוב בטל אגב הנושאו — ואין הרצועות חשובות כמשאוי שמבוטלות אגבה.
- והמשי חשוב ואינו בטל — אבל אם הם של משי חשיבי ולא בטלי.
- והכלל נוהג בכל התלוי מן הבגד — והוא הדין לכל דבר שנפסק מן הבגד וראשו אחד מחובר כגון לולאות ואינו חשוב מותר לצאת בו ואם חשוב הוא אסור לצאת בו.
סעיף מ
סעיף מ: כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור להניח בראשו אפילו בבית משם אהל:
מה אומר הסעיף:
- כובע הבולט טפח הרי הוא אוהל — ואף בבית אסור — כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור להניח בראשו אפילו בבית משם אהל.
סעיף מא
סעיף מא: לצאת בשבת בכובע שבראשו העשוי להגין מפני החמה יש מי שאוסר משום דחיישינן שיגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ד' אמות ברה״ר אא״כ הוא מהודק בראשו או שהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין הרוח יכול להפרידו מראשו או שהוא קשור ברצועה תחת גרונו דבהכי ליכא למיחש למידי:
מה אומר הסעיף:
- כובע מפני החמה: החשש הוא הרוח, לא האוהל — יש מי שאוסר משום דחיישינן שיגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ד׳ אמות ברה״ר.
- ושלושה דרכים מסלקים את החשש — אא״כ הוא מהודק בראשו או שהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין הרוח יכול להפרידו מראשו או שהוא קשור ברצועה תחת גרונו.
סעיף מב
סעיף מב: המוצא תפילין בשבת בבזיון במקום שאין משתמרין אם יש סכנה שגזרו שלא להניח תפילין מכסן והולך לו ואם אין סכנה אם יש בהם רצועות שבכך ניכר שהם תפילין ולא קמיעים והן קשורות שיכול ללבשן מכניסן זוג זוג דרך לבישה עד שיכניסן כלן ואם היו רבים שלא יספיק ללבשן ולהכניסן זוג זוג יחשיך עליהם עד הלילה ויביאם ואם ירא להחשיך מפני לסטים מוליכם פחות פחות מד' אמות או נותנם לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה:
מה אומר הסעיף:
- תפילין המונחות בבזיון: בשעת סכנה מכסן והולך — אם יש סכנה שגזרו שלא להניח תפילין מכסן והולך לו.
- ואם לאו, מכניסן דרך לבישה, זוג אחר זוג — מכניסן זוג זוג דרך לבישה עד שיכניסן כלן.
- ואם רבים הם, מחשיך עליהם — יחשיך עליהם עד הלילה ויביאם.
- ואם ירא מלסטים, שתי דרכים לפניו — ואם ירא להחשיך מפני לסטים מוליכם פחות פחות מד׳ אמות או נותנם לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה.
סעיף מג
סעיף מג: המוצא ספר תורה בשדה אם אינו שעת סכנה יושב ומשמרו ומחשיך עליו (לשון הרמב״ם ובסכנה מניחו והולך לו) ואם היו גשמים יורדים מתעטף בעור וחוזר ומכסה אותו ונכנס בו:
מה אומר הסעיף:
- ספר תורה שנמצא בשדה: יושב ומשמרו ומחשיך עליו — המוצא ספר תורה בשדה אם אינו שעת סכנה יושב ומשמרו ומחשיך עליו.
- ובסכנה, לשון הרמב״ם — ובסכנה מניחו והולך לו.
- ואם ירדו גשמים, מתעטף בעור ומכסהו עמו — ואם היו גשמים יורדים מתעטף בעור וחוזר ומכסה אותו ונכנס בו.
סעיף מד
סעיף מד: הבא להציל כליו מפני הדליקה לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף ופושט וחוזר ולובש ומוציא:
מה אומר הסעיף:
- מפני הדליקה, ההצלה דרך לבישה — וחוזר חלילה — הבא להציל כליו מפני הדליקה לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף ופושט וחוזר ולובש ומוציא.
סעיף מה
סעיף מה: מי שנשרו כליו במים הולך בהם ואינו חושש שמא יבא לידי סחיטה ולא ישטחם לנגבם מפני מראית העין שלא יחשדוהו שכבסן בשבת ואפילו בחדרי חדרים שאין שם רואים אסור ולא אסרו אלא לשוטחן בשבת אבל אם שטח מע״ש כלים המכובסים אינו חייב לסלקן בשבת:
מה אומר הסעיף:
- כלים שנשרו במים: הולך בהם ואינו חושש לסחיטה — מי שנשרו כליו במים הולך בהם ואינו חושש שמא יבא לידי סחיטה.
- ואינו שוטחם — והחשש מראית העין, ואף בחדרי חדרים — ולא ישטחם לנגבם מפני מראית העין שלא יחשדוהו שכבסן בשבת ואפילו בחדרי חדרים שאין שם רואים אסור.
- ושנשטחו מערב שבת נשארים במקומם — אבל אם שטח מע״ש כלים המכובסים אינו חייב לסלקן בשבת.
סעיף מו
סעיף מו: בגדים השרוים במים אסור לנגבם סמוך לאש: הגה ואסור לטלטלם שמא יבא לידי סחיטה והוא שמקפיד על מימיו (מרדכי פ' חבית) ואסור לילך בשבת במקום שיכול להחליק וליפול במים שמא ישרו כליו ויבא לידי סחיטה (רי״ו ח״ג):
מה אומר הסעיף:
- אין מנגבים בגדים שרויים סמוך לאש — בגדים השרוים במים אסור לנגבם סמוך לאש.
- הגהת הרמ״א: ואין מטלטלים אותם — והוא שמקפיד על מימיו — ואסור לטלטלם שמא יבא לידי סחיטה והוא שמקפיד על מימיו.
- ואף אין הולכים במקום שיחליק ויפול במים — ואסור לילך בשבת במקום שיכול להחליק וליפול במים שמא ישרו כליו ויבא לידי סחיטה.
סעיף מז
סעיף מז: לא ישטח אדם את כליו בשבת אפי' מן הזיעה:
מה אומר הסעיף:
- אין שוטחים כלים בשבת, ואף מן הזיעה — לא ישטח אדם את כליו בשבת אפי׳ מן הזיעה.
סעיף מח
סעיף מח: מסתפג אדם באלונטית (פי' בגד שמסתפגין בו לאחר שרוחצין) ומביאה בידו ולא חיישינן שמא יבא לסחוט ולא ימסור לבלנים שהם חשודים על הסחיטה:
מה אומר הסעיף:
- מסתפג ומביאה בידו — ומביאה בידו ולא חיישינן שמא יבא לסחוט.
- ואינו מוסרה לבלנים — והטעם במה שהם חשודים: ולא ימסור לבלנים שהם חשודים על הסחיטה.
סעיף מט
סעיף מט: מותר לרחוץ ידיו בנהר בשבת ובלבד שלא יוציאם עם המים שעליהם חוץ לנהר ד' אמות:
מה אומר הסעיף:
- מותר לרחוץ ידיים בנהר — והגבול הוא המים שעליהן — מותר לרחוץ ידיו בנהר בשבת ובלבד שלא יוציאם עם המים שעליהם חוץ לנהר ד׳ אמות.
סעיף נ
סעיף נ: יוצאין בפשתן סרוק וצמר מנופץ שבראשי בעלי חטטין (פי' בעלי נגעים) אימתי בזמן שצבען וכרכן או שיצא בהם שעה אחת מבע״י:
מה אומר הסעיף:
- פשתן וצמר שבראשי בעלי חטטין — יוצאים בהם — יוצאין בפשתן סרוק וצמר מנופץ שבראשי בעלי חטטין.
- בשני תנאים, מערב שבת — אימתי בזמן שצבען וכרכן או שיצא בהם שעה אחת מבע״י.
סעיף נא
סעיף נא: מותר לצאת במצנפת שתולין בצואר למי שיש לו מכה בראשו או בזרועו וכן בסמרטוטין (פי' חתיכות בגד בלוי) הכרוכים על היד או על האצבע שיש בו מכה:
סיכום הטקסט: 51 סעיפים אלה מהווים את כל קודקס המחבר בנושא. כל אחד מבאר מקרה, תנאי או יוצא דופן.
מה אומר הסעיף:
- מצנפת התלויה בצוואר למכה שבראש או בזרוע — יוצאים בה — מותר לצאת במצנפת שתולין בצואר למי שיש לו מכה בראשו או בזרועו.
- וכן הסמרטוטים — וכן בסמרטוטין … הכרוכים על היד או על האצבע שיש בו מכה.
2. רקע כללי — מלאכת הוצאה
על מה דן סימן זה?
סימן ש״א הוא אחד הסימנים הארוכים (51 סעיפים) והמעשיים ביותר בשולחן ערוך — כי הוא דן במלאכת הוצאה (הוצאת חפצים בין רשויות) כשהיא מתייחסת לאשר אדם נושא על גופו: בגדים, תכשיטים, אביזרים, חבישות.
מלאכת הוצאה: זוהי המלאכה ה-39 והאחרונה מתוך ל״ט המלאכות האסורות בשבת. מקורה במקרא: אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי (שמות טז:כט). חז״ל פירשו פסוק זה כאיסור להוציא חפץ מרשות לרשות (מרה״י לרה״ר ולהפך) או להעבירו ד' אמות ברה״ר.
מדוע סימן זה עוסק בבגדים? אם אני נושא בגד בתורת בגד, אין זו "הוצאה" — הבגד הוא דרך מלבוש. אבל אם אני נושא חפץ שאינו בגד באמת, או חפץ המחובר לבגד, אני מוציא — והדבר אסור בשבת (אלא ברשות ובעירוב תקף).
4 הקטגוריות המעצבות את 51 הסעיפים
כל סימן ש״א הוא בעצם פיתוח של 4 קטגוריות הלכתיות שהמחבר מפרשן בסעיף ז:
| קטגוריה | בעברית | סטטוס בשבת |
|---|---|---|
| 1. תכשיט / קישוט | תכשיט | מותר (לבישה = להלביש) |
| 2. בגד | מלבוש | מותר (לבישה = להלביש) |
| 3. רפואה / חבישה | רפואה | מותר אם מחובר לגוף כטיפול |
| 4. משא / נטל | משא | אסור מן התורה — חייב חטאת |
השאלה בכל אחד מ-51 הסעיפים: באיזו קטגוריה נופל חפץ מסוים? האם זה מלבוש (מותר) או משא (אסור)?
מיקום בהלכות שבת
סימן ש״א פותח את "קבוצת ההוצאה" של השולחן ערוך (סימנים שא-שג על חפצים נישאים, ושמה ואילך על רשויות והעירובין). הוא חיוני כיון שכל יציאה בשבת (לבית הכנסת, לטיול) דורשת בדיקה של מה לובשים ולאן הולכים.
3. מושגי יסוד הלכתיים
להבנת סימן ש״א ומלאכת הוצאה, יש לשלוט בחמישה מושגים מארגנים:
1. רשות הרבים — רשות פתוחה: רחוב, כיכר, דרך רחבה ≥ ט״ז אמות, פתוחה, מבוצעת. להעביר שם אפילו ד' אמות = איסור מן התורה.
2. רשות היחיד — רשות מוקפת: בית, חצר מגודרת ≥ ד'×ד' אמות. אפשר לטלטל בה בחופשיות.
3. כרמלית — רשות מתווכת (ים, שדה, סמטה ללא תיקון): איסור מדרבנן לטלטל בה או ממנה/אליה.
4. דרך מלבוש — "כדרך הלבישה". אם נושאים חפץ כדרך מלבוש (כדרך לבישה רגילה), אין זה הוצאה אלא לבישה, ומותר. אם בדרך אחרת (מוסתר, ביד) — משא, אסור.
5. שמא יפול ויביאנו ד' אמות ברה״ר — "פן יפול והאדם, בתום־לב, ירימהו ויעבירהו ד' אמות". זוהי הגזירה הרבנית המרכזית האוסרת תכשיטים מסוימים: חששו שמא תסיר האשה תכשיט להראותו לחברתה והוא יפול; כשתרים אותו ותמשיך ללכת, תבצע הוצאה אסורה מן התורה. רעיון זה שולט בחלק גדול מסעיפים ד-י וחוזר רבות בסימן ש״ג (תכשיטי האשה).
כלים נלווים:
- ביטול לבגד — החפץ בטל בבגד (תפור, מחובר היטב) → נחשב חלק מהבגד.
- תכשיט נוי מול תכשיט שאינו נוי — תכשיט קישוטי (מותר) מול תכשיט שימושי (לפי המקרה).
- דבר המתבזה — חפץ שמתבייש להראות → חוששים שיוסר ויובא ביד.
4. סקירת 51 הסעיפים — מיפוי נושאי
| סעיפים | נושא | קטגוריה הלכתית עיקרית |
|---|---|---|
| א-ג | אופן ההליכה בשבת — אין לרוץ, אין לקפוץ | כבוד שבת (ישעיהו נח:יג) |
| ד-ו | סומא במקל, חיגר בקביים | תכשיט / מלבוש / משא — לפי הזיקה לגוף |
| ז | סעיף המפתח: 4 הקטגוריות | יסוד הלכתי |
| ח-יג | מגן, נשק, חותמות — כלי המלך/החייל | כלי המלחמה (משנה שבת ו:ד) |
| יד-יז | קופסת טבק, שעון, משקפיים, כפתורים | תכשיט שימושי |
| יח-כג | נעליים (סנדלים, מגפיים), גרביים | מלבוש קלאסי |
| כד-ל | בגדים מקופלים, שמיכות, צעיפים, מעילים | דרך מלבוש מול שלא כדרך |
| לא-לו | בדים מונחים על הכתף, תרמיל, תיק טלית | מחלוקת אם כדרך |
| לז-מג | טבעות, תכשיטים מוסתרים | שמא יפול ויביאנו |
| מד-נ | נכים, גבסים, פרוטזות, נעלי רפואה | רפואה / כלי שהוא כמלבוש |
| נא | מצנפת על הצואר או סמרטוט על מכה | רפואה — חותם הסימן |
שיטת הלימוד סעיף בסעיף:
- לזהות את החפץ (בגד? תכשיט? כלי?)
- לזהות את אופן הנשיאה (כדרך מלבוש או שלא כדרך)
- לבדוק את הקטגוריה (תכשיט / מלבוש / רפואה / משא)
- לעיין במשנה ברורה במספר המתאים — הפותח את ההלכה למעשה
5. המשנה ברורה — סקירת התחלת הסימן
המשנה ברורה של החפץ חיים מונה 182 סעיפים על סימן זה. הנה התחלתם:
משנה ברורה (א) — (א) אין לרוץ בשבת - שנאמר וכבדתו מעשות דרכיך ודרשו שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול שדרך האדם למהר ולרוץ אחר עסקו ואף בחול אין לפסוע פסיעה גסה דנוטלת אחד מת״ק ממאור עיניו אלא דבשבת איכא נמי איסורא משום מעשות דרכיך:
משנה ברורה (ב) — (ב) ואסור וכו' - וה״ה שאסור לקפוץ:
משנה ברורה (ג) — (ג) יותר מאמה - פי' שיהא חצי אמה בין רגל לרגל וכף רגל אחת הוא ג״כ חצי אמה וזהו באדם בינוני ששיעור פסיעה בינונית שלו הוא אמה ואדם הגדול ביותר כפי שיעור פסיעה שלו:
לטקסט המלא של כל 182 הסעיפים, ראה ספריא: משנה ברורה סימן ש״א.
6. שיטת הרמ״א
הרמ״א מעשיר את סימן ש״א בהגהות רבות. נקודות מרכזיות:
דוגמאות להגהות הרמ״א (לפי נושא):
- סעיף ג — הרמ״א מתיר לקפוץ להימנע מבוץ/שלולית (כשמותר מפני הגשם).
- סעיף ז — הרמ״א מבהיר שהגבול של "4 קטגוריות" שולט בכל המשך הסימן; כל מה שאינו מלבוש קלאסי — חשוד.
- סעיף יא — לפי הרמ״א, פוסקים היום כר' אליעזר (כלי הנשק תכשיט לחייל) רק בעת מלחמה או סכנה; בזמן שלום — משא.
- סעיף לו — הרמ״א אוסר במפורש טלית גדול מקופלת ונישאת על הכתף בכרמלית כשלא כדרך מלבוש (מ״א).
הבחנה בין המחבר לרמ״א (תזכורת):
- מחבר → ספרדים (בית יוסף, חיד״א, בן איש חי, רב עובדיה יוסף)
- רמ״א → אשכנזים (מגן אברהם, ט״ז, משנה ברורה)
- חב״ד → שולחן ערוך הרב (אדמו״ר הזקן) — שבסימן זה פוסק לפי המקרה בין המחבר לרמ״א לפי מקורות ראשונים
7. נפק״מ למעשה בזמנינו
| מצב | ניתוח הלכתי |
|---|---|
| שעון יד | המחבר עוסק בשעון כתכשיט/מלבוש. שעון מכני = מותר (כדרך מלבוש). שעון חכם = בעיה נוספת של כתיבה/חשמל. |
| משקפי ראייה | תכשיט שימושי — מותר כי נישא כדרך מלבוש (חתם סופר; כל האחרונים מסכימים). משקפי שמש = מותר. משקפיים בכיס = משא, אסור. |
| ממחטה / טישו | בעיה קלאסית: ביד = משא. פתרון: לקשור למכנסיים (כדרך מלבוש) או להסתפק בלעדיו ללא עירוב. |
| מפתח בית | אם משמש כחלק מאבזם חגורה או סיכה → תכשיט מותר. אחרת → משא, אסור ללא עירוב. |
| גבס / חבישה / סד | רפואה — מותר כי מחובר לגוף כטיפול (ראה סעיף נא: מצנפת על המכה). |
| תיק גב ריק לבית הכנסת | אפילו ריק → משא אם נישא שלא כדרך. להימנע ללא עירוב. |
להלכה למעשה: מקרי גבול (במיוחד חפצים אלקטרוניים, פרוטזות חדשניות, אביזרים רפואיים) דורשים דעת רב. הכלל הזהוב: "חפץ הנישא כדרך מלבוש = מותר; אחרת = משא, אסור".
8. סיכום מעשי לסימן
עיקרי סימן ש״א:
- מלאכת הוצאה (שמות טז:כט) היא המלאכה ה-39 — להוציא מרשות לרשות, או להעביר ד' אמות ברה״ר.
- כל חפץ על הגוף נופל באחת מ-4 הקטגוריות: תכשיט / מלבוש / רפואה — מותר. משא — אסור מן התורה, חייב חטאת.
- הקריטריון המכריע: האם נושאים כדרך מלבוש? אם כן → מותר. אם לא → הוצאה.
- אין לרוץ בשבת (סעיף א) — פסוק וכבדתו (ישעיהו נח:יג) — ההליכה בשבת תהיה נינוחה, שונה מהיום-יום.
- הגזרה הרבנית הגדולה: שמא יפול ויביאנו — שמא יפול החפץ ויובא ביד ד' אמות ברה״ר. גזירה זו שולטת בתכשיטים נסתרים.
- ללא עירוב בשכונה, אין לצאת עם שום חפץ שאינו בבירור מלבוש או תכשיט קבוע היטב.
9. שאלות חזרה
בדוק את הבנתך:
- מהו המקור המקראי למלאכת הוצאה? מהי מילת המפתח?
- פרט והסבר את 4 הקטגוריות ההלכתיות של סעיף ז (תכשיט / מלבוש / רפואה / משא).
- מה משמעות "לשאת כדרך מלבוש"? תן דוגמה מותרת ודוגמה אסורה.
- מה הגזירה של "שמא יפול ויביאנו"? לאיזה סוג חפצים היא מתכוונת?
- מדוע המחבר פותח (סעיף א) ב"אין לרוץ בשבת"? מהו פסוק המקור?
- אם אדם יוצא ללא עירוב עם שעון יד, האם מותר? ועם ממחטה בכיס?
- מה ההבדל בין רשות הרבים (רה״ר) לכרמלית? איזו מהן מן התורה, איזו מדרבנן?
להעמיק יותר
להעמיק בסימן זה:
📖להצטרף לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן: לפלפול, שיטות הראשונים, חקירות יסודיות ודקדוקי האחרונים
- ✨ רמה 3 — סינתזה: לחזרה ולזיכרון מהיר עם סימנים
- 📜 רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב סימן ש״א)