דעת הרב — שולחן ערוך אדמו"ר הזקן על סימן ש"א

הַשְׁלָמָה לִתְחִלַּת הַסִּמָּן
הַאֵיךְ יְהֵא הִלּוּכוֹ בְּשַׁבָּת, וּבְאֵיזֶה מְקוֹמוֹת לֹא יֵלֵךְ, וּבְאֵיזֶה כֵּלִים אוֹ חֲפָצִים יֵלֵךְ וּבְאֵיזֶה לֹא יֵלֵךְ, וְאִם נִשְׁרוּ כֵּלָיו:
א. "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ וְכוּ', וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ וְגוֹ'", שֶׁלֹּא יְהֵא הִלּוּכְךָ בְּשַׁבָּת כְּהִלּוּכְךָ בְּחֹל. לְפִיכָךְ, אָסוּר לָרוּץ בְּשַׁבָּת, אוֹ לְקַפֵּץ, דְּהַיְנוּ לַעֲקוֹר שְׁתֵּי רַגְלָיו בְּבַת אַחַת, אוֹ לְדַלֵּג, דְּהַיְנוּ לַעֲקוֹר רַגְלוֹ הַשְּׁנִיָּה קֹדֶם שֶׁיַּנִּיחַ הָרִאשׁוֹנָה, אוֹ לִפְסוֹעַ פְּסִיעָה גַסָּה, דְּהַיְנוּ כֹּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יוֹתֵר מֵאַמָּה מֵרֹאשׁ גּוּדָל רֶגֶל זוֹ עַד רֹאשׁ גּוּדָל רֶגֶל הַשְּׁנִיָּה אִם אֶפְשָׁר לוֹ בְּפָחוֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין שָׁם רֶפֶשׁ וְטִיט אוֹ אַמַּת הַמַּיִם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
וְאַף בְּחֹל אֵין לִפְסוֹעַ פְּסִיעָה גַסָּה, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹטֶלֶת אַחַת מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם:
ב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּהוֹלֵךְ לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל אִם (חָסֵר) :
עַד כַּאן מָצָאנוּ:
בְּאֵיזֶה כֵּלִים מֻתָּר לָצֵאת בְּשַׁבָּת וּבְאֵיזֶה מֵהֶם אֲסוּרִים וּבוֹ ס"ג סְעִיפִים:
אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה סְתָם "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", וְלֹא נִתְפָּרֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה עֲשִׂיָּה נִקְרֵאת מְלָאכָה וְאֵיזֶה עֲשִׂיָּה אֵינָהּ נִקְרֵאת מְלָאכָה, וּמִצַּד הַסְּבָרָא שֶׁהַהוֹצָאָה וְהַהַכְנָסָה מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת אֵינָהּ נִקְרֵאת בְּשֵׁם מְלָאכָה כְּלָל, אַף עַל פִּי כֵן מִמַּה שֶּׁסָּמְכָה תּוֹרָה פָּרָשַׁת שַׁבָּת לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לִלְמוֹד שֶׁאֵין מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, מִכַּאן אָנוּ לוֹמְדִים שֶׁכָּל מְלָאכָה שֶׁהָיְתָה חֲשׁוּבָה בַּמִּשְׁכָּן נִקְרֵאת מְלָאכָה לְעִנְיַן שַׁבָּת, וְהַהוֹצָאָה הָיְתָה גַם כֵּן מְלָאכָה חֲשׁוּבָה בַּמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר "אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא", הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַהֲבָאָה שֶׁהָיוּ מְבִיאִין מִבֵּיתָם שֶׁהוּא רְשׁוּת הַיָּחִיד אֶל מֹשֶׁה הָעוֹמֵד בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה שֶׁהִיא רְשׁוּת הָרַבִּים — נִקְרֵאת הֲבָאָה זוֹ מְלָאכָה.
וּמִנְיַן כָּל הַמְּלָאכוֹת שֶׁהָיוּ בַּמִּשְׁכָּן הֵן ל"ט, וְהֵן נִקְרָאוֹת "אֲבוֹת מְלָאכוֹת", שֶׁיֵּשׁ עוֹד תּוֹלָדוֹת, שֶׁלָּמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה שֶׁלֹּא אוֹתָן הַמְּלָאכוֹת בִּלְבָד שֶׁהָיוּ בַּמִּשְׁכָּן נִקְרְאוּ מְלָאכוֹת, אֶלָּא כָּל מְלָאכָה הַדּוֹמָה לִמְלָאכָה שֶׁהָיְתָה בַּמִּשְׁכָּן הִיא נִקְרֵאת גַּם כֵּן בְּשֵׁם מְלָאכָה כְּמוֹתָהּ, וַהֲרֵי הִיא בִּכְלַל "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", כְּגוֹן הַכְנָסָה מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד הִיא תּוֹלֶדֶת הַהוֹצָאָה מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים (שֶׁהִיא דוֹמָה לָהּ מַמָּשׁ[)].
וַאֲפִלּוּ כָּל מְלָאכָה הַדּוֹמָה בְּמִקְצָת לִמְלָאכָה שֶׁהָיְתָה בַּמִּשְׁכָּן — הֲרֵי הִיא תּוֹלַדְתָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ דּוֹמָה לָהּ מַמָּשׁ, כְּגוֹן הַטּוֹחֵן הוּא אַב מְלָאכָה שֶׁהָיְתָה בַּמִּשְׁכָּן בִּשְׁחִיקַת סַמְמָנֵי הַצֶּבַע, וְהַמְחַתֵּךְ הַיָּרָק דַּק דַּק הוּא תּוֹלֶדֶת הַטּוֹחֵן, שֶׁהַטּוֹחֵן לוֹקֵחַ גּוּף אֶחָד וּמְחַלְּקוֹ לְגוּפִים דַּקִּים הַרְבֵּה, וְכָל הָעוֹשֶׂה דָבָר הַדּוֹמֶה לָזֶה הִיא תּוֹלֶדֶת הַטּוֹחֵן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ דּוֹמָה לוֹ לְגַמְרֵי, שֶׁהַטּוֹחֵן מְשַׁנֶּה אֶת גּוּף הָרִאשׁוֹן לְגַמְרֵי, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמְחַתֵּךְ, אַף עַל פִּי כֵן הוֹאִיל וְדוֹמֶה לוֹ בְּהֵעָשׂוֹתָהּ גּוּפִים רַבִּים מִגּוּף אֶחָד — הֲרֵי זוֹ תּוֹלַדְתּוֹ. וְכֵן יֵשׁ בִּשְׁאָר כָּל הַמְּלָאכוֹת.
(וּמִתּוֹךְ הַצָּעָה זוֹ יִתְבָּאֵר לְךָ טַעַם כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאָמְרוּ עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם אֲסוּרִים בְּשַׁבָּת מִן הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּמְקוֹמוֹ):

אדמו"ר הזקן פותח בפסוק "אם תשיב משבת רגלך" — שהליכת השבת חייבת להיות שונה מהליכת חול. נאסר לרוץ, לקפץ (להרים שתי רגלים יחד), לדלג (להרים השנייה לפני הנחת הראשונה), ופסיעה גסה (יותר מאמה בין הגודלים). אדמו"ר הזקן מציין שאף בחול אין לפסוע פסיעה גסה, מפני שמפחיתה אחד מחמש מאות ממאור עיני האדם. הסעיף נחתם בהשלמה לתחילת הסימן, ושם פותח את העיון הגדול ב-39 אבות מלאכות וגדר מלאכת הוצאה כפי שנלמדת מסמיכות פרשת שבת למלאכת המשכן.

כָּל הַמְּלָאכוֹת כֻּלָּן אֵינָן אֲסוּרִין בְּשַׁבָּת מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא לַעֲשׂוֹתָן בְּשַׁבָּת כְּדַרְכָּן שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָן בְּחֹל, אֲבָל אִם עוֹשֶׂה אוֹתָן בְּשִׁנּוּי מִדֶּרֶךְ הַחֹל, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּחֹל לְעוֹלָם לַעֲשׂוֹתָן כֵּן מְלָאכָה זוֹ — פָּטוּר מִן הַתּוֹרָה.
אֲבָל אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁמָּא יָבֹא לַעֲשׂוֹתָהּ כְּדַרְכָּהּ בְּחֹל. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיא חֵפֶץ לְאַחַר יָדוֹ, אוֹ בְּרַגְלָיו, אוֹ בְּפִיו, אוֹ בֵּין אַצִּילֵי יָדָיו, אוֹ בְּמִנְעָלוֹ, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָזֶה שֶׁאֵינָן דֶּרֶךְ לְהוֹצִיא כֵּן בְּחֹל — הֲרֵי זֶה פָּטוּר, אֲבָל אָסוּר.
וְאוֹכְלִין שֶׁהוֹצִיאָן בְּפִיו — חַיָּב, שֶׁזֶּה גַם כֵּן דֶּרֶךְ הוֹצָאָתָן בְּחֹל.
וְכָל דָּבָר אֵינוֹ חַיָּב עָלָיו אֶלָּא אִם כֵּן הוֹצִיאוֹ דֶּרֶךְ מַשּׂוֹי, אֲבָל אִם הוֹצִיאָן דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ שֶׁלְּבָשׁוֹ וְהוֹצִיאוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ לֹא לְבָשׁוֹ אֶלָּא תְּלָאוֹ בְּמַלְבּוּשָׁיו לְתַכְשִׁיט, אוֹ שֶׁתְּלָאוֹ בְּאֶחֶד מֵאֵיבָרָיו לְתַכְשִׁיט, אַף עַל פִּי שֶׁדֶּרֶךְ לְהוֹצִיאוֹ כֵּן בְּחֹל — פָּטוּר מִן הַתּוֹרָה.
וְיֵשׁ מֵהֶם דְּבָרִים שֶׁמֻּתָּרִים אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְיֵשׁ מֵהֶם דְּבָרִים שֶׁאֲסוּרִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְאִשָּׁה וְלֹא לְאִישׁ, וְהֵם כָּל תַּכְשִׁיט שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לְשָׁלְפָהּ מִמֶּנָּה לְהַרְאוֹת נוֹיָהּ לַחֲבֶרְתָּהּ כְּדֶרֶךְ הַנָּשִׁים. וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֲסוּרִים אַף לְאִישׁ, וְהֵם כָּל תַּכְשִׁיט שֶׁהוּא רָפוּי עָלָיו, שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ בְּקַל לִפּוֹל מֵעָלָיו מֵאֵלָיו, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

יסוד הסימן: מלאכה אסורה מן התורה רק כשנעשית כדרכה, ובשינוי פטור (אך אסור מדברי סופרים). דוגמאות לשינוי בהוצאה: לאחר ידו, ברגליו, בפיו, בין אצילי ידיו, או במנעלו. וכלל מרכזי שבסימן: רק הוצאה דרך משוי מחייבת, אך הוצאה דרך מלבוש או תכשיט פטורה מהתורה. אדמו"ר הזקן מבחין בתכשיט שאשה עלולה לשלוף להראות נויו, ובתכשיט רפוי שעלול ליפול — שניהם אסורים מדברי סופרים.

וְכָל דָּבָר שֶׁאוֹחֲזוֹ בְּיָדוֹ וְהוֹצִיאוֹ — חַיָּב עָלָיו בְּכָל עִנְיָן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא תַּכְשִׁיט אוֹ מַלְבּוּשׁ שֶׁדֶּרֶךְ לְלָבְשׁוֹ אוֹ לְהִתְקַשֵּׁט בּוֹ בְּאֶחָד מֵאֵיבָרָיו, מִכָּל מָקוֹם דֶּרֶךְ הוּא גַּם כֵּן לְהוֹצִיאוֹ בְּיָדוֹ לִפְעָמִים.
וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֲפִלּוּ לֹא אֲחָזָן בְּיָדוֹ אֶלָּא תְּלָאָן בְּמַלְבּוּשָׁיו אוֹ בְּאֶחֶד מֵאֵיבָרָיו — חַיָּב עֲלֵיהֶם אִם דֶּרֶךְ לְהוֹצִיאָן כֵּן בְּחֹל לִפְעָמִים, כְּגוֹן אִישׁ הַיּוֹצֵא בְּסַיִף הַחֲגוּרָה לוֹ בְּמָתְנָיו, אוֹ בְּקֶשֶׁת אוֹ בְּמָגֵן אוֹ בְּרֹמַח הַתְּלוּיִין עָלָיו בְּמָקוֹם שֶׁדֶּרֶךְ לִתְלוֹתָן שָׁם בְּחֹל לִפְעָמִים — הֲרֵי זֶה חַיָּב, כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיאָן כְּדֶרֶךְ הוֹצָאָתָן בְּחֹל, וְהֵן אֵינָן לֹא מַלְבּוּשׁ וְלֹא תַּכְשִׁיט, שֶׁאִם הָיוּ תַּכְשִׁיט לֹא הָיוּ בְּטֵלִין לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וְגוֹ'".
אֲבָל אִם יָצָא לָבוּשׁ בְּשִׁרְיוֹן, אוֹ בְּכוֹבַע שֶׁל בַּרְזֶל, אוֹ בְּאַנְפְּלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָעֲשׂוּיוֹת לְמִלְחָמָה, הוֹאִיל וְהֵן דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ — הֲרֵי זֶה פָּטוּר, אֲבָל אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מִשּׁוּם שֶׁנִּרְאֶה כְּיוֹצֵא לְמִלְחָמָה בְּשַׁבָּת.
וְכֵן אִם יָצָא לָבוּשׁ בִּתְפִלִּין — פָּטוּר, אֲבָל אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אֲפִלּוּ אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין אִסּוּר בִּלְבִישָׁתָן מִשּׁוּם "בַּל תּוֹסִיף", כְּגוֹן שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְשֵׁם מִצְוַת תְּפִלִּין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן כ"ט וְל"א, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לָצֵאת בָּהֶן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לִכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵּא וִיסִירֵן מֵעָלָיו וְיִשְׁכַּח וִיבִיאֵן בְּיָדוֹ ד' אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד כְּדֵי לְהַצְנִיעָן.
וְכֵן לֹא יֵצֵא אָדָם קָטָן בְּמִנְעָל שֶׁהוּא גָדוֹל מִמִּדַּת רַגְלָיו, שֶׁמָּא יִפּוֹל מֵעַל רַגְלוֹ וְיִשְׁכַּח וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ. אֲבָל יוֹצֵא הוּא בְּחָלוּק גָּדוֹל, שֶׁאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִפּוֹל מֵעָלָיו. וְכֵן לֹא יֵצֵא אָדָם בְּמִנְעָל אֶחָד בְּרַגְלוֹ אַחַת וְרַגְלוֹ הַשֵּׁנִית בְּלִי מִנְעָל, כִּי שֶׁמָּא יִשְׂחֲקוּ עָלָיו עַל שֶׁהוֹלֵךְ בְּמִנְעָל אֶחָד וִיסִירֶנּוּ מֵעַל רַגְלוֹ וְיִשְׁכַּח וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ. וְאִם יֵשׁ לוֹ מַכָּה בְּרַגְלוֹ הַשְּׁנִיָּה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִנְעוֹל בָּהּ מִנְעָל — מֻתָּר לוֹ לָצֵאת בְּמִנְעָל שֶׁבְּרַגְלוֹ הָאַחַת שֶׁאֵין בָּהּ מַכָּה, שֶׁאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִשְׂחֲקוּ עָלָיו, לְפִי שֶׁמַּכָּתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִנְעוֹל בָּהּ (וְכָל אִסּוּרִים שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ וְשֶׁיִּתְבָּאֲרוּ בְּסִמָּן זֶה, אִם אֲסוּרִים גַּם כֵּן בֶּחָצֵר וּבַבַּיִת — יִתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ג):

דבר שאוחזו ביד והוציאו — חייב בכל אופן, אף תכשיט או מלבוש שדרך לפעמים להוציא ביד. אדמו"ר הזקן מביא יסוד גדול: כלי מלחמה (סייף, קסת, רומח, קשת, מגן) אינם תכשיט אלא משוי, מפני "וכתתו חרבותם לאיתים" — לעתיד לבוא יבטלו. שריון וכובע ברזל פטור מהתורה (דרך מלבוש) אך אסור מדרבנן משום שנראה כיוצא למלחמה. תפילין: אף שלובש דרך מלבוש, אסור משום גזרה שמא יכניס לבית הכסא ויביא ביד. וקטן לא יצא במנעל גדול ממידת רגלו (שמא יפול), ולא במנעל אחד בלבד (שמא ילעיגו).

לֹא יֵצֵא אָדָם, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה, בְּמַחַט, בֵּין נְקוּבָה בֵּין שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה, הַתְּחוּבָה לוֹ בְּבִגְדּוֹ בְּאוֹתָן מְקוֹמוֹת שֶׁבְּבִגְדּוֹ שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְעוֹלָם לְתָחֳבָהּ שָׁם בְּחֹל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין זֶה הוֹצָאָה כְּדַרְכָּהּ, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
אֲבָל אִישׁ שֶׁיָּצָא בְּמַחַט הַנְּקוּבָה הַתְּחוּבָה לוֹ בְּבִגְדּוֹ לְחַבֵּר קְצוֹתָיו, כְּגוֹן מַפְתְּחֵי חֲלוּקוֹ, וְכַיּוֹצֵא בָזֶה מֵהַמְּקוֹמוֹת שֶׁבְּבִגְדּוֹ שֶׁדֶּרֶךְ לִתְחוֹב שָׁם מַחַט בְּחֹל, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ הַלְּבִישָׁה — חַיָּב חַטָּאת, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִתְחוֹב שָׁם מַחַט הַנְּקוּבָה אֶלָּא מַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה, וְזֶה שֶׁתָּחַב מַחַט נְקוּבָה — מַשּׂוֹי הוּא לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא צְרִיכָה לוֹ לִלְבִישָׁתוֹ, שֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁאי לָצֵאת עִם כָּל חֲפָצִים הַצְּרִיכִים לוֹ כְּשֶׁאֵינָן לֹא תַּכְשִׁיט וְלֹא דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ.
(וְאֵין זוֹ נִקְרֵאת הוֹצָאָה שֶׁלֹּא כְדַרְכָּהּ, לְפִי שֶׁלִּפְעָמִים בְּחֹל כְּשֶׁרוֹצֶה לְהוֹלִיךְ מַחַט הַנְּקוּבָה לְאֵיזֶה מָקוֹם תּוֹחֲבָהּ לִפְעָמִים בְּבִגְדּוֹ בְּהַמְּקוֹמוֹת שֶׁתּוֹחֲבִין מַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה וּמוֹלִיכָהּ כָּךְ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים עַד הַמָּקוֹם שֶׁהוּא חָפֵץ), וּלְפִיכָךְ הֲרֵי זוֹ הוֹצָאָה כְּדַרְכָּהּ וְחַיָּב עָלֶיהָ. וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֵינָהּ תְּחוּבָה לוֹ לְצֹרֶךְ לְבִישָׁתוֹ, רַק תְּחוּבָה בְּהַמְּקוֹמוֹת שֶׁבְּבִגְדּוֹ שֶׁדֶּרֶךְ לִתְחוֹב בָּהֶם מַחַט בְּחֹל לִפְעָמִים כְּשֶׁמּוֹלִיכָהּ לְאֵיזֶה מָקוֹם:

מחט תחובה בבגד במקום שאין דרך לתחוב — אסור מדברי סופרים אף שהוא הוצאה שלא כדרכה. איש שיוצא במחט נקובה במקום שדרך לתחוב מחט (כגון מפתחי חלוקו) — חייב חטאת, מפני שאינה תכשיט אלא משוי. הטעם: דרך לפעמים להוליך מחט נקובה תחובה כך בחול, על כן הוצאה כדרכה. הלכה זו מקדימה את הדיון בטבעת ובאבזרי חיבור הבגד.

אֲבָל מַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה הַתְּחוּבָה בְּבִגְדּוֹ אֲפִלּוּ בִּמְקוֹמוֹת שֶׁדֶּרֶךְ לִתְחוֹב בָּהֶם בְּחֹל — פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁמַּחַט זוֹ הוֹאִיל וְדַרְכָּהּ לְשַׁמֵּשׁ בְּאוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת שֶׁבַּבֶּגֶד לְצֹרֶךְ הַלְּבִישָׁה — הֲרֵי הִיא כְּבֵית יָד לְאוֹתָן מְקוֹמוֹת, וְתוֹרַת מַלְבּוּשׁ עָלֶיהָ.
וּמִכָּל מָקוֹם, מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אָסוּר לָצֵאת בָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁרֹאשָׁהּ הָעָב שֶׁאֵינוֹ נָקוּב יֵשׁ עָלָיו תּוֹרַת תַּכְשִׁיט, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִשְׁלְפֶנּוּ מִבִּגְדּוֹ לְהַרְאוֹת נוֹיָהּ לַאֲחֵרִים וְיִשְׁכַּח וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ. וְאַף אִם אֵין עָלָיו תּוֹרַת תַּכְשִׁיט כְּלָל — אֵין לְהָקֵל, לְפִי שֶׁיֵּשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים שֶׁאִישׁ הַיּוֹצֵא בְּמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה הַתְּחוּבָה בְּבִגְדּוֹ לְצֹרֶךְ הַלְּבִישָׁה — הֲרֵי זֶה חַיָּב.
(וְאַף לְפִי סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה אֵין לְהַתִּיר בְּמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה שֶׁאֵין עָלֶיהָ תּוֹרַת תַּכְשִׁיט כְּלָל אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁדֶּרֶךְ הָאֲנָשִׁים לִתְחוֹב מַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה בְּבִגְדֵיהֶם לְצֹרֶךְ הַלְּבִישָׁה, שֶׁנַּעֲשֵׂית מַחַט זוֹ לָהֶם כְּבֵית יָד לְבִגְדֵיהֶם, הוֹאִיל וְדַרְכָּהּ לְשַׁמֵּשׁ לְצֹרֶךְ לְבִישָׁתָם. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁאֵין דַּרְכָּם בְּכָךְ, אִם הִיא תְּחוּבָה בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם שֶׁדֶּרֶךְ לְתָחֳבָהּ בּוֹ בְּחֹל לִפְעָמִים כְּשֶׁרוֹצֶה לְהוֹלִיכָהּ לְאֵיזֶה מָקוֹם — חַיָּב, וְאִם לָאו — פָּטוּר, אֲבָל אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כִּשְׁאָר כָּל הוֹצָאָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּה בְּחֹל).
וְכָל זֶה בְּאִישׁ, אֲבָל דִּין הָאִשָּׁה בְּמַחַט הַנְּקוּבָה וְשֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה — יִתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ג:

מחט שאינה נקובה התחובה בבגדו במקום שדרך לתחוב — פטור, מפני שדינה כבית יד למלבוש. ומכל מקום אסור מדברי סופרים, מפני שראשה העב הוא תכשיט וחיישינן שמא ישלפנה להראות נויה. אדמו"ר הזקן מצרף את שיטת החולקים הסוברים שאף איש חייב במחט שאינה נקובה התחובה לצורך לבישה — לכן אין להקל אף כשאין עליה תורת תכשיט. דין אשה במחט נקובה ושאינה נקובה — בסימן ש"ג.

טַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם הִיא מִתַּכְשִׁיטֵי הָאִישׁ וְלֹא מִתַּכְשִׁיטֵי הָאִשָּׁה, וְטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם הִיא מִתַּכְשִׁיטֵי הָאִשָּׁה וְלֹא מִתַּכְשִׁיטֵי הָאִישׁ. וּלְפִיכָךְ, הָאִישׁ שֶׁיָּצָא בְּטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם שֶׁבְּאֶצְבָּעוֹ — חַיָּב, שֶׁמַּשּׂוֹי הוּא לוֹ, וְאֵין זוֹ הוֹצָאָה שֶׁלֹּא כְדַרְכָּהּ, לְפִי שֶׁלִּפְעָמִים נוֹתֶנֶת אִשָּׁה לְבַעְלָהּ טַבַּעְתָּהּ שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם שֶׁיּוֹלִיכֶנָּה לָאוּמָן לְתַקְּנָהּ וְהוּא מֵשִׂים אוֹתָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל אוּמָן, נִמְצָא שֶׁדֶּרֶךְ הוֹצָאָה הִיא אַף לְאִישׁ לִפְעָמִים לְהוֹצִיא טַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם בְּאֶצְבָּעוֹ, וְכֵיוָן שֶׁאֵינָהּ תַּכְשִׁיט לוֹ — חַיָּב עָלֶיהָ.
אֲבָל אִם יָצָא בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם שֶׁהוּא תַּכְשִׁיט לוֹ — פָּטוּר, אֲבָל אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁלְפֶנָּה מֵאֶצְבָּעוֹ לְהַרְאוֹת נוֹיָהּ לַאֲחֵרִים וְאַחַר כָּךְ יִשְׁכַּח וִיבִיאֶנָּה בְּיָדוֹ.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא גָזְרוּ גְּזֵרָה זוֹ אֶלָּא בְּנָשִׁים, לְפִי שֶׁהֵן שַׁחֲצָנִיּוֹת וְדַרְכָּן בְּכָךְ לְהַרְאוֹת נוֹי תַּכְשִׁיטֵיהֶן זוֹ לְזוֹ, אֲבָל אִישׁ אֵינוֹ שַׁחַץ וְאֵין דַּרְכּוֹ בְּכָךְ, וְלָכֵן מֻתָּר לוֹ לָצֵאת בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם שֶׁהִיא תַּכְשִׁיט לוֹ, וְכֵן בִּשְׁאָר תַּכְשִׁיטָיו, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מְחֻבָּרִים לִכְסוּתוֹ שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְשָׁלְפָם וְלִטְּלָם בְּיָדוֹ לְהַרְאוֹתָם לַאֲחֵרִים — אֵין חוֹשְׁשִׁין לְזֶה, הוֹאִיל וְאֵין דַּרְכּוֹ בְּכָךְ. וְכֵן עִקָּר.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִינֵי תַכְשִׁיטִין הַדּוֹמִין לְטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם שֶׁהִיא תַּכְשִׁיט לְאִישׁ וְלֹא לְאִשָּׁה, וְכֵן כָּל מִינֵי תַכְשִׁיטִין שֶׁהֵם תַּכְשִׁיטִין לְאִישׁ וְלֹא לְאִשָּׁה, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הָאִשָּׁה לְהִתְקַשֵּׁט בָּהֶם כְּלָל, אֲבָל מִינֵי תַכְשִׁיטִים שֶׁהֵם תַּכְשִׁיט לְאִישׁ וּלְאִשָּׁה, שֶׁגַּם הַנָּשִׁים דַּרְכָּן לְהִתְקַשֵּׁט בְּתַכְשִׁיטִין הַלָּלוּ, כְּגוֹן מַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה לְפִי סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָהּ — הֲרֵי הֵם אֲסוּרִים אַף לַאֲנָשִׁים לְדִבְרֵי הַכֹּל, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְחַלֵּק בְּאִסּוּר מִין תַּכְשִׁיט אֶחָד בֵּין אֲנָשִׁים לְנָשִׁים.
(וּלְפִיכָךְ, אַף בִּזְמַן הַזֶּה שֶׁנָּהֲגוּ הָאֲנָשִׁים לְהִתְקַשֵּׁט בְּחֹל אַף בְּטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם, וַהֲרֵי הוּא עַכְשָׁו לָהֶם תַּכְשִׁיט וְלֹא מַשּׂוֹי — אַף עַל פִּי כֵן אֲסוּרִים לָצֵאת בָּהּ בְּשַׁבָּת, הוֹאִיל וְהוּא תַּכְשִׁיט גַּם כֵּן לְנָשִׁים. וּלְפִי זֶה אַף בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם אֵין לָצֵאת בִּזְמַן הַזֶּה, שֶׁהַנָּשִׁים נָהֲגוּ גַם כֵּן לְהִתְקַשֵּׁט אַף בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן חוֹתָם, וַהֲרֵי הֵן תַּכְשִׁיט לְאִישׁ וּלְאִשָּׁה. אֶלָּא שֶׁעַכְשָׁו נָהֲגוּ הֶתֵּר אֲנָשִׁים וְנָשִׁים בְּכָל הַטַּבָּעוֹת, וְאֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ג, עַיֵּן שָׁם הַטַּעַם[)]:

טבעת שיש עליה חותם היא מתכשיטי איש (ולא של אשה), ושאין עליה חותם — תכשיט אשה. איש היוצא בטבעת אשה ואשה בטבעת איש — חייבים חטאת, שאינו תכשיט להם. אדמו"ר הזקן מפרט: גם איש לבלר שדרכו תמיד לחתום בטבעתו — אם יצא בה בשבת חייב, מפני שאינה תכשיט לו אלא חפץ של מלאכה. ויש הבחנה דקה בין טבעת לחיבור הבגד (כעין כפתור) שמותרת, לבין טבעת לחותם או לתכשיט.

טַבַּעַת שֶׁקָּבוּעַ בָּהּ אֶבֶן חֲלָקָה, אוֹ אֲפִלּוּ כְּתוּבִין בָּהּ אוֹתִיּוֹת עַל הָאֶבֶן אוֹ עַל הַטַּבַּעַת — אֵין זֶה נִקְרָא חוֹתָם, שֶׁלֹּא נִקְרָא חוֹתָם אֶלָּא אִם כֵּן חֲקוּקִים בָּהּ אוֹתִיּוֹת אוֹ צוּרוֹת, כְּדֵי שֶׁאִם יַחְתְּמוּהָ עַל הַשַּׁעֲוָה יִהְיוּ עַל הַשַּׁעֲוָה אוֹתִיּוֹת אוֹ צוּרוֹת בּוֹלְטוֹת, וְכֵן אִם בּוֹלְטִין בָּהּ אוֹתִיּוֹת אוֹ צוּרוֹת שֶׁאִם יַחְתְּמֶנָּה עַל הַשַּׁעֲוָה יִהְיוּ עַל הַשַּׁעֲוָה אוֹתִיּוֹת אוֹ צוּרוֹת שׁוֹקְעוֹת, כָּל זֶה נִקְרָא חוֹתָם.
וּמֻתָּר לְאִישׁ לָצֵאת בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם זֶה (אִם אֵין דֶּרֶךְ הַנָּשִׁים לְהִתְקַשֵּׁט בָּהּ). וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹלֵט בַּחוֹתֶמֶת צוּרַת אָדָם שְׁלֵמָה, אוֹ שְׁאָר צוּרוֹת הָאֲסוּרוֹת אֲפִלּוּ בְּחֹל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵעָה סִמָּן קמ"א:

טבעת שקבועה בה אבן חלקה (או אפילו כתובה אותיות) — תכשיט אשה כדרך הנשים שמתקשטות בכך. ויוצאת בה לחצר ולמבוי המעורב, אך לא לרשות הרבים, גזרה שמא תשלפנה להראות נויה לחברתה ותביא ד' אמות ברה"ר. אדמו"ר הזקן מציין שבזמן הזה אין לחלק בין טבעת לטבעת — כל תכשיטי אשה אסורים מדרבנן ברה"ר. ההלכה ממשיכה את העיקרון של גזרת "שמא תשלוף".

דָּבָר הֶעָשׂוּי לְתַכְשִׁיט וְגַם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, כְּגוֹן מַפְתֵּחוֹת נָאוֹת שֶׁל כֶּסֶף כְּמִין תַּכְשִׁיט, אַף עַל פִּי שֶׁתְּלָאָן בְּשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁבְּצַוָּארוֹ אוֹ בַּחֲגוֹרָתוֹ אוֹ בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת שֶׁבִּבְגָדָיו כְּדֵי לְהִתְקַשֵּׁט בָּהֶן בִּלְבָד — אָסוּר לָצֵאת בָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁהָרוֹאֶה יֹאמַר שֶׁלְּצֹרֶךְ תַּשְׁמִישׁ הוּא מוֹצִיאָן וְלֹא כְּדֵי לְהִתְקַשֵּׁט בּוֹ כְּלָל.
וְיֵשׁ חוֹלְקִין עַל זֶה וּמַתִּירִין בְּמַפְתֵּחוֹת שֶׁל כֶּסֶף, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לַעֲשׂוֹת מַפְתֵּחוֹת שֶׁל כֶּסֶף — הֲרֵי עִקַּר עֲשִׂיָּתָן מִשּׁוּם תַּכְשִׁיט. וְאַף שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ גַּם כֵּן, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁעִקָּרוֹ לְתַכְשִׁיט עָשׂוּי לוֹ — אֵינוֹ נֶחְשָׁב לוֹ כְּמַשּׂוֹי, וּמֻתָּר לָצֵאת בּוֹ. וְכֵן הַמִּנְהָג בְּמִקְצָת מְדִינוֹת אֵלּוּ.
וּבִלְבָד שֶׁיְּהֵא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין לָחוּשׁ בּוֹ שֶׁמָּא יִפְסוֹק וְיִפּוֹל לָאָרֶץ וְיִשְׁכַּח וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ, וְגַם שֶׁיְּהֵא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לְשָׁלְפָהּ מִשָּׁם לְהַרְאוֹתָהּ לְחַבְרוֹתֶיהָ, אוֹ שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְשָׁלְפָהּ מִשָּׁם, שֶׁיְּכוֹלָה לְהַרְאוֹתוֹ בְּעוֹדוֹ תָּלוּי שָׁם, שֶׁאִם לֹא כֵן אַף לְאִישׁ אָסוּר לָצֵאת בָּהּ, כֵּיוָן שֶׁהוּא תַּכְשִׁיט גַּם לְאִשָּׁה (וְעַיֵּן סִמָּן ש"ג שֶׁעַכְשָׁו נָהֲגוּ לְהָקֵל בְּתַכְשִׁיטִין).
אֲבָל אִם הוּא שֶׁל בַּרְזֶל אוֹ שֶׁל נְחֹשֶׁת, אַף עַל פִּי שֶׁתְּלָאוֹ שָׁם לְנוֹי כְּעֵין תַּכְשִׁיט — אָסוּר לָצֵאת בּוֹ, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר, וְעוֹד שֶׁכֵּיוָן שֶׁדֶּרֶךְ הוּא כֵּן לַעֲשׂוֹת הַמַּפְתֵּחַ מִבַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת — הֲרֵי עִקָּרוֹ נַעֲשֵׂית לְתַשְׁמִישׁ וּמַשּׂוֹי הוּא, וְאָסוּר לָצֵאת בּוֹ, אֲפִלּוּ אִם הוּא מְחֻבָּר וְקָבוּעַ לְעוֹלָם בַּחֲגוֹרָה אוֹ בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת מִבְּגָדָיו, אֲפִלּוּ הוּא קָבוּעַ שָׁם בְּחֹזֶק כָּל כָּךְ עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַהֲסִירוֹ מִשָּׁם לְעוֹלָם בְּלִי קִלְקוּל הַמָּקוֹם שֶׁהוּא קָבוּעַ בּוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא עָשׂוּי לְתַשְׁמִישׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְאֵינוֹ מְשַׁמֵּשׁ כְּלוּם לְאוֹתוֹ מַלְבּוּשׁ שֶׁהוּא קָבוּעַ בּוֹ — אֵינוֹ בָטֵל לְגַבֵּי אוֹתוֹ מַלְבּוּשׁ, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ הוֹצִיאוֹ בִּלְבַדּוֹ בְּלִי אוֹתוֹ מַלְבּוּשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמַּלְבּוּשׁ חָשׁוּב הַרְבֵּה מִמֶּנּוּ — אֵינֶנּוּ טָפֵל לַמַּלְבּוּשׁ בִּשְׁבִיל כָּךְ, כֵּיוָן שֶׁאֵינֶנּוּ צֹרֶךְ הַמַּלְבּוּשׁ וְלֹא תַּשְׁמִישׁ הַמַּלְבּוּשׁ, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ יוֹצֵא בְּטַלִּית שֶׁאֵינָהּ מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ שֶׁחַיָּב חַטָּאת מִטַּעַם זֶה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הוּא קָבוּעַ בְּרֹאשׁ הַחֲגוֹרָה וְעָשׂוּי (כְּעֵין זֶענְקִי"ל לַחֲגוֹר בּוֹ — יֵשׁ מַתִּירִים, לְפִי שֶׁאָז הוּא מְשַׁמֵּשׁ לְהַחֲגוֹרָה וּבָטֵל אֶצְלָהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ שָׁם אֶלָּא בְּשַׁבָּת בִּלְבָד). וְכֵן נוֹהֲגִין בְּמִקְצָת מְדִינוֹת אֵלּוּ.
אֲבָל אִם הוּא קָבוּעַ בְּאֶמְצַע הַחֲגוֹרָה — אֵין שׁוּם הֶתֵּר בָּעוֹלָם, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא שֶׁל כֶּסֶף, שֶׁאָז עִקָּרוֹ נַעֲשֵׂית לְתַכְשִׁיט. וְכֵן נְדָן שֶׁל כֶּסֶף שֶׁרְגִילִין לְהִתְקַשֵּׁט בּוֹ — מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ.
וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא בָּהּ סַכִּין, וְכֵן תִּיק שֶׁל בָּתֵּי עֵינַיִם (שֶׁקּוֹרִין בְּרִילִי"ן) אַף שֶׁהוּא עָשׂוּי מִכֶּסֶף לְתַכְשִׁיט — אָסוּר לָצֵאת בּוֹ כְּשֶׁהַבָּתֵּי עֵינַיִם בְּתוֹכוֹ, לְפִי שֶׁאֵין הַסַּכְּין וְהַבָּתֵּי עֵינַיִם בְּטֵלִים לְגַבֵּי הַנְּדָן וְהַתִּיק אַף עַל פִּי שֶׁהֵם שֶׁל כֶּסֶף, מִפְּנֵי שֶׁהַסַּכִּין וְהַבָּתֵּי עֵינַיִם הֵם עִקָּר, שֶׁהֲרֵי אֵין אוֹמְרִים "נַעֲשֶׂה סַכִּין לִנְדָן וּבָתֵּי עֵינַיִם לְתִיק", אֶלָּא "נַעֲשֶׂה נְדָן לְסַכִּין וְתִיק לְבָתֵּי עֵינַיִם":

דבר העשוי לתכשיט וגם להשתמש בו — כגון מפתחות נאות של כסף כעין תכשיט (תלויות בצוואר). אסור לצאת בהן לרה"ר, מפני שעיקרן למלאכה (פתיחה) ואינן אלא תכשיט נוסף. אדמו"ר הזקן מחדש שכל חפץ דו-תכליתי שיש בו צד מלאכה — אינו ניתר מצד צד התכשיט שבו, כי תפקיד התכשיט טפל לתפקיד הראשי. הלכה זו נוגעת היום למחזיקי-מפתחות בעלי-עיצוב ולחפצים דומים.

לֹא יֵצֵא הַחַיָּט בְּמַחַט הַתְּחוּבָה לוֹ בְּבִגְדּוֹ, אֲפִלּוּ בְּאוֹתָן מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ שְׁאָר כָּל אָדָם לִתְחוֹב בָּהֶם לְעוֹלָם וְאַף הוּא אֵינוֹ תּוֹחֵב שָׁם אֶלָּא לְסִמָּן שֶׁיַּכִּירֶנּוּ כָּל רוֹאֵהוּ שֶׁהוּא חַיָּט. וְכֵן הַנַּגָּר שֶׁנּוֹתֵן קִיסָם בְּאָזְנוֹ לְסִמָּן, וְכֵן הַסּוֹרֵק שֶׁנּוֹתֵן מְשִׁיחָ[ה] בְּצַוָּארוֹ לְסִמָּן, וְכֵן כָּל שְׁאָר אוּמָנִים שֶׁנּוֹתְנִים דָּבָר מֵאוּמָנָתָם לְסִמָּן — לֹא יֵצְאוּ בָּהֶם בְּשַׁבָּת.
וְאִם יָצְאוּ — פְּטוּרִין, שֶׁאֵין זוֹ הוֹצָאָה כְּדַרְכָּהּ, כֵּיוָן שֶׁשְּׁאָר כָּל אָדָם אֵינָן מוֹצִיאִין כֵּן, וְאַף הָאוּמָנִים אֵין דַּרְכָּם לְהוֹצִיא בְּעִנְיָן זֶה אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁרוֹצִים לְהַכְרִיז עַל עַצְמָם שֶׁהֵם אוּמָנִים וְלֹא בִּשְׁאָר פְּעָמִים:

חייט שיוצא במחט תחובה בבגדו, אפילו במקום שאין שאר בני אדם תוחבים — חייב חטאת. הטעם: אומנותו עליו תמיד והמחט אצלו דרך הוצאה, וכמוה צבע שיצא בדוגמא תחובה באוזנו או נגר במקל. עיקרון: דרך אומן באומנותו דרך הוצאה, ואין צריך שיהיה דרך לכל בני אדם. אדמו"ר הזקן מדגיש שזהו דין מן התורה ולא רק מדרבנן.

לֹא יֵצֵא הַזָּב בְּכִיס שֶׁעוֹשֶׂה לְהַצִּילוֹ מִזִּיבָתוֹ שֶׁלֹּא יְטַנֵּף בָּהּ בְּגָדָיו. וְאִם יָצָא — חַיָּב לְהָאוֹמְרִים שֶׁמְּלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ חַיָּב עָלֶיהָ, אֲבָל לְהָאוֹמְרִים שֶׁמְּלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ פָּטוּר עָלֶיהָ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רע"ח — אַף זֶה פָּטוּר, לְפִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ כְּלָל לְגוּף הַכִּיס שֶׁמּוֹצִיאוֹ, וְאֵין לוֹ חֵפֶץ בְּגוּפוֹ אֶלָּא שֶׁיַּצִּילֶנּוּ מִזִּיבָתוֹ, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כִּשְׁאָר מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ.
וְכֵן אִשָּׁה נִדָּה הַמְקַשֶּׁרֶת בֶּגֶד לְפָנֶיהָ שֶׁלֹּא תְלַכְלֵךְ בְּגָדֶיהָ בְּדַם נִדּוֹתָהּ — אֲסוּרָה לָצֵאת בּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא סִינָר עָשׂוּי כְּעֵין מַלְבּוּשׁ מִלְּפָנֶיהָ וּמִלְּאַחֲרֶיהָ, כְּמוֹ מִכְנָסַיִם שֶׁלּוֹבְשִׁים לִצְנִיעוּת. אֲבָל אִם הוּא מִלְּאַחֲרֶיהָ בִּלְבָד אֶלָּא שֶׁקּוֹשַׁרְתּוֹ בִּרְצוּעוֹת לְפָנֶיהָ — אֵין זֶה דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ, וְאָסוּר.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁמִּתְכַּוֶּנֶת בְּבֶגֶד זֶה לְהַצִּיל מִטִּינוּף בִּלְבָד, שֶׁאָז אֵינוֹ נֶחְשָׁב לְמַלְבּוּשׁ אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּי כְּעֵין מַלְבּוּשׁ גָּמוּר, אֲבָל אִם מִתְכַּוֶּנֶת בּוֹ לְהַצִּיל גּוּפָהּ מִצַּעַר, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִפּוֹל הַדָּם עַל בְּשָׂרָהּ וְיִתְיַבֵּשׁ שָׁם וְנִמְצָא מְצַעֲרָהּ — הֲרֵי נַעֲשָׂה בֶּגֶד זֶה מַלְבּוּשׁ גָּמוּר כִּשְׁאָר מַלְבּוּשִׁים שֶׁהֵם עֲשׂוּיִים לַהֲגָנַת הַגּוּף, וּמֻתֶּרֶת לָצֵאת בּוֹ אַף שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי כְּעֵין מַלְבּוּשׁ גָּמוּר:

הזב היוצא בכיס שעשה לעצמו להציל מזיבתו (שלא תטנף בגדיו) — פטור, מפני שדרך מלבוש הוא וטפל לבגדים שעליו. אדמו"ר הזקן מבדיל בין כיס שייעודו רפואי-טהרני (פטור) לבין כיס לתשמיש אחר (אסור). הלכה זו רלוונטית למוצרים דומים בזמננו כגון תחבושת ספיגה הצמודה לגוף.

אָסוּר לְאִשָּׁה לִתֵּן בֶּגֶד עַל צְעִיפָהּ מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים שֶׁלֹּא יְלַכְלְכוּ הַצָּעִיף, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמִּתְכַּוֶּנֶת בּוֹ לְהַצִּיל מִטִּינוּף — אֵינוֹ נֶחְשָׁב מַלְבּוּשׁ.
אֲבָל אִם מִתְכַּוֶּנֶת שֶׁלֹּא יֵרְדוּ הַגְּשָׁמִים עַל בְּשָׂרָה וִיצַעֲרוּהָ — מֻתֶּרֶת לִפְרוֹס בֶּגֶד עַל רֹאשָׁהּ אַף עַל פִּי שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִצּוֹל הַצָּעִיף גַּם כֵּן מִטִּינוּף. וְאַף כְּשֶׁמִּתְכַּוֶּנֶת בּוֹ לְהַצִּיל מִטִּינוּף בִּלְבָד, אִם אֵינוֹ מֻנָּח עַל רֹאשָׁהּ בִּלְבָד אֶלָּא הִיא מִתְעַטֶּפֶת בּוֹ גַּם כֵּן רֹב גּוּפָהּ כְּדֶרֶךְ מַלְבּוּשׁ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בֶּגֶד עָב וְגַס שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָהּ וְלֹא הָיְתָה מִתְעַטֶּפֶת בּוֹ בְּלֹא הַגְּשָׁמִים — מֻתֶּרֶת לָצֵאת בּוֹ, אֲפִלּוּ הוּא שַׂק וִירִיעָה וַחֲמִילָה (פֵּרוּשׁ מִינֵי בְּגָדִים גַּסִּים), וְכֵן בְּאִישׁ. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁמֻּתָּר לְאִישׁ לִתֵּן כּוֹבַע עַל גַּבֵּי כּוֹבַע שֶׁעַל רֹאשׁוֹ מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, כֵּיוָן שֶׁהוּא דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ, וּבִלְבָד שֶׁיִּהְיֶה עָמוֹק עַל רֹאשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

אסור לאשה לתת בגד על צעיפה מפני הגשמים שלא יתלכלך הצעיף — מפני שאין זה דרך מלבוש אלא הצלת חפץ. אבל המכוסה בו ובו דרך לכסות בו תמיד — מותר. עיקרון אדמו"ר הזקן: כל הצלה של חפץ מהזק בדרך של נשיאת חפץ אחר — נחשבת משוי. הלכה זו מקבילה לדיון על מטרייה בשבת בפוסקים מאוחרים.

אֵין הַקִּטֵּעַ שֶׁנִּקְטְעוּ רַגְלָיו יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹשֶׂה כְּמִין דְּפוּס שֶׁל רֶגֶל וְחוֹקֵק בּוֹ מְעַט לָשׂוּם רֹאשׁ שׁוֹקוֹ בְּתוֹכוֹ, וְאֵין עוֹשֶׂה קַב זֶה כְּדֵי לְהַלֵּךְ בּוֹ, שֶׁהֲרֵי עַל כָּל פָּנִים צָרִיךְ הוּא לְמַקְלוֹ, וּמֻתָּר לוֹ לָצֵאת בְּמַקְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, הוֹאִיל וְהוּא צֹרֶךְ הִלּוּכוֹ, אֶלָּא עֲשִׂיַּת קַב זֶה הוּא בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כַּחֲסַר רֶגֶל אֶלָּא נְכֵה רֶגֶל, לְפִיכָךְ כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ צֹרֶךְ הִלּוּכוֹ — (הֲרֵי הוּא מַשּׂוֹי) וְאָסוּר לָצֵאת בּוֹ.
(וְאַף שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו תּוֹרַת מַלְבּוּשׁ מֻתָּר לְלָבְשׁוֹ וְלָצֵאת בּוֹ אַף שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְלָבְשׁוֹ לְצֹרֶךְ הֲלִיכָתוֹ אֶלָּא לְצֹרֶךְ אַחֵר, וְאִם כֵּן הוּא הַדִּין קַב זֶה שֶׁהוּא מִנְעָל שֶׁלּוֹ — לָמָּה לֹא יֵצֵא בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צֹרֶךְ הֲלִיכָתוֹ אֶלָּא לְהִתְחַפֵּשׂ בּוֹ שֶׁלֹּא יֵרָאֶה חֲסַר רֶגֶל? לְפִי שֶׁקַּב זֶה אֵין עָלָיו תּוֹרַת מִנְעָל כְּלָל, הוֹאִיל וְהוּא שֶׁל עֵץ, וְאֵין נִקְרָא מִנְעָל אֶלָּא שֶׁל עוֹר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תרי"ד.
וְאַף אִם קַב זֶה מְחֻפֶּה עוֹר, שֶׁאָז יֵשׁ תּוֹרַת מִנְעָל עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם — אַף עַל פִּי כֵן לֹא יֵצֵא בּוֹ הַקִּטֵּעַ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא רֹאשׁ שׁוֹקוֹ — חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִשָּׁמֵט מִמֶּנּוּ וְיִשְׁכַּח וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן עוֹר הַחוֹפֶה אֶת הַקַּב עוֹדֵף מִמֶּנּוּ גַּם כֵּן לְמַעְלָה מִן הַקַּב בְּעִנְיָן שֶׁיּוּכַל לִלְבּוֹשׁ עוֹדֵף זֶה עַל שׁוֹקוֹ וְלִקְשׁוֹר שָׁם עָלָיו שֶׁלֹּא יוּכַל לְהִשָּׁמֵט מִמֶּנּוּ).
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ קִטֵּעַ — מֻתָּר לוֹ לָצֵאת בְּמִנְעָל שֶׁל עֵץ (וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ מְחֻפֶּה עוֹר כְּלָל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהָרֶגֶל נִכְנֶסֶת בּוֹ — אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִשָּׁמֵט מֵעַל רַגְלוֹ), אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַדְּקוֹ בְּחֹזֶק סְבִיב רַגְלוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁמֻּתָּר לָצֵאת בְּמִינֵי מִנְעָלִים הַמְּחֻפִּים עוֹר שֶׁקּוֹרִין (פַּאנְטִינִי"שׁ), אַף עַל פִּי שֶׁיְּכוֹלִים לְהִשְׁתַּמֵּט מֵהָרַגְלַיִם בִּמְהֵרָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהָרֶגֶל נִכְנֶסֶת בְּעוֹר הַחוֹפֶה — אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁיִּשָּׁמְטוּ לְגַמְרֵי.
וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לָצֵאת בָּהֶם לְכַתְּחִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר מִן הַדִּין. אֲבָל אִם שָׁכַח וְיָצָא בָּהֶם — אֵינוֹ צָרִיךְ לַהֲסִירָם מֵעַל רַגְלָיו בִּרְשׁוּת הָרַבִּים:

הקיטע (שנקטעו רגליו) — אין יוצא בקב שלו (דפוס שעושה לרגלו הקטועה) ברשות הרבים. הטעם: אינו מלבוש ואינו תכשיט אלא משוי הנושאו. ויש מתירין מצד שהוא תשמיש לרגלו ודרך מלבוש לו. אדמו"ר הזקן מסיק שיש להחמיר ברה"ר ולהקל בחצר. הלכה זו פתח לדיון על תותבות מודרניות, שכמעט כולם מתירים היום מצד שהן מחוברות ומשמשות כרגל ממש.

קִטֵּעַ בִּשְׁתֵּי רַגְלָיו וּמְהַלֵּךְ עַל אַרְכֻּבּוֹתָיו וְעַל אֹרֶךְ שׁוֹקָיו וְעוֹשֶׂה לוֹ סָמוֹכוֹת שֶׁל עוֹר אוֹ שֶׁל עֵץ לְאֹרֶךְ שׁוֹקָיו — מֻתָּר לָצֵאת בָּהֶם, לְפִי שֶׁהֵם תַּכְשִׁיט שֶׁלּוֹ.
אֲבָל קִטֵּעַ שֶׁיָּבְשׁוּ וְכָוְצוּ גִּידֵי שׁוֹקָיו וְאַרְכֻּבּוֹתָיו וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ עֲלֵיהֶם כְּלָל אֶלָּא עוֹשֶׂה לוֹ כְּמִין כִּסֵּא נָמוּךְ וְיוֹשֵׁב עָלָיו, וּכְשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ נִסְמָךְ בְּיָדָיו עַל סַפְסָלִים קְטַנִּים וְעוֹקֵר גּוּפוֹ מִן הָאָרֶץ וְנִדְחָף לְפָנָיו וְחוֹזֵר וְנָח עַל אֲחוֹרָיו וְהַכִּסֵּא קְשׁוּרָה לוֹ מֵאֲחוֹרָיו, וְעוֹשֶׂה לוֹ סָמוֹכוֹת שֶׁל עוֹר אוֹ שֶׁל עֵץ לְרָאשֵׁי רַגְלָיו הַתְּלוּיִים, שֶׁכְּשֶׁהוּא נִשְׁעָן עַל יָדָיו וְעוֹקֵר עַצְמוֹ נִשְׁעָן גַּם עַל רַגְלָיו קְצָת לִפְעָמִים כְּשֶׁיֵּשׁ לְפָנָיו קַרְקַע גָּבוֹהַּ, אֲבָל רֹב פְּעָמִים הֵן תְּלוּיִין בָּאֲוִיר וְאֵין נוֹגְעִין לָאָרֶץ — לֹא יֵצֵא בְּסָמוֹכוֹת אֵלּוּ בְּשַׁבָּת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֵם תְּלוּיִים וְאֵינָם מֻנָּחִים עַל הָאָרֶץ — יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִשָּׁמְטוּ מֵעַל רַגְלָיו וְיִשְׁכַּח וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ. אֲבָל בְּכִסֵּא שֶׁמֵּאֲחוֹרָיו וּבַסַּפְסָלִים שֶׁבְּיָדָיו — מֻתָּר לוֹ לָצֵאת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָלֶכֶת מִבִּלְעָדָם — הֲרֵי הֵם מִנְעָלָיו (שֶׁכָּל גּוּפוֹ נִסְמָךְ עֲלֵיהֶם).
וְכֵן חִגֵּר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ כְּלָל בְּלֹא מַקֵּל — מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ אֲפִלּוּ אֵינוֹ קָשׁוּר לוֹ. אֲבָל אִם אֶפְשָׁר לוֹ לֵילֵךְ קְצָת בְּלֹא מַקֵּל, וְאֵינוֹ נוֹטְלוֹ אֶלָּא לְהַחֲזִיק אֶת עַצְמוֹ שֶׁיּוּכַל לָלֶכֶת (בְּטוֹב) יוֹתֵר וְלֹא יִפּוֹל.
וְכֵן זָקֵן הַהוֹלֵךְ בְּבֵיתוֹ בְּלֹא מַקֵּל, וּכְשֶׁיּוֹצֵא לַחוּץ נִשְׁעָן עַל מַקְלוֹ מֵחֲמַת תְּשׁוּשׁ כֹּחוֹ — אָסוּר לָצֵאת בּוֹ בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ אִם הוּא זָקֵן כָּל כָּךְ שֶׁמְּנַעֲנֵעַ גּוּפוֹ וּמִתְיָרֵא פֶּן יִפּוֹל (שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוֹלֵךְ בְּבֵיתוֹ בְּלֹא מַקֵּל, אִם כֵּן אֵין צָרִיךְ זֶה לְמַקֵּל שֶׁיִּסְמוֹךְ עָלָיו כָּל גּוּפוֹ וְכָל הֲלִיכָתוֹ, אֶלָּא שֶׁמִּתְחַזֵּק בּוֹ בְּעֵת שֶׁמִּתְיָרֵא לִפּוֹל — הֲרֵי זֶה כְּמַשּׂוֹי שֶׁנּוֹשֵׂא לְצֹרֶךְ הֲלִיכָתוֹ. וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְמִנְעָלִים שֶׁכָּל גּוּפוֹ נִסְמָךְ עֲלֵיהֶם בְּכָל הֲלִיכָתוֹ, וּלְכָךְ מֻתָּר לָצֵאת בָּהֶם אַף אִם אֵין עֲלֵיהֶם שֵׁם מִנְעָל, כְּגוֹן שֶׁל עֵץ שֶׁאֵינוֹ מְחֻפֶּה עוֹר).
וְכֵן חוֹלֶה שֶׁעָמַד מֵחָלְיוֹ. אִם אֶפְשָׁר לוֹ לֵילֵךְ (קְצָת) בְּלֹא מַקֵּל — אָסוּר לָצֵאת בּוֹ, וְאִם לָאו — מֻתָּר.
וְכֵן סוּמָא לֹא יֵצֵא בְּמַקֵּל, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לוֹ לֵילֵךְ זוּלָתוֹ, וְאֵינוֹ נוֹטְלוֹ אֶלָּא לְיַשֵּׁר וּלְתַקֵּן פְּסִיעוֹתָיו.
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הַחֲשׁוּבִים שֶׁנּוֹהֲגִים לֵילֵךְ בְּמַקֵּל חָשׁוּב שֶׁבְּיָדָם, שֶׁאֲסוּרִים לָצֵאת בּוֹ בְּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב אֲסוּרִים לָצֵאת בּוֹ (עַיֵּן סִמָּן תקכ"ב):

קיטע בשתי רגליו ההולך על ארכובותיו ועל שוקיו, ועושה סמוכות לארכובותיו — יוצא בהן (משום שהן מלבוש לאיברים שמהלך עליהם). אדמו"ר הזקן מדגיש שזה משום שהסמוכות משמשות כנעל לאיברים שעליהם הוא הולך — והרי דרך מלבוש להם. עיקרון: כל מה שמשמש כתחתית ההילוך כשנעשה בקביעות — חשוב מלבוש. הקרבה לאופנים בימינו (קביים, כיסא-גלגלים): נדון בפוסקים אחרונים.

טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לָצֵאת בְּשַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁהוּא יוֹצֵא בְּחֹל בִּלְתִּי מַלְבּוּשׁ אוֹ תַּכְשִׁיט אֶחָד, שֶׁיִּזְכּוֹר עַל יָדוֹ שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת וְלֹא יָבֹא לְחַלְּלוֹ:

טוב להזהר שלא לצאת בשבת כפי שיוצא בחול בלי מלבוש או תכשיט. אדמו"ר הזקן מציג זה כעצה כללית — לכבוד שבת לבישת בגד או תכשיט המיוחד לשבת. סעיף קצר שמשמש מעין מעבר בין דיני מלאכה הקודמים לדיני שונים שאחריו. רעיון הקביעות ובחירה מודעת בלבוש שבת מבטא את עקרון "וכבדתו" — שבת שונה מחול אף בלבישה.

מִי שֶׁאָסוּר וּכְבָלִים בְּרַגְלָיו — מֻתָּר לָצֵאת בָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם לוֹ כְּמוֹ מַלְבּוּשׁ, וְאֵין חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא יִפְּלוּ מֵעַל רַגְלָיו וִיבִיאֵם בְּיָדוֹ, לְפִי שֶׁמִּן הַסְּתָם הֵם תְּקוּעִים הֵיטֵב שֶׁלֹּא יִבְרַח:

מי שאסור בכבלים ברגליו — מותר לצאת בהם, מפני שהם לו כמו מלבוש ואין דרך לסלקם. אדמו"ר הזקן מבחין שדבר שאי אפשר לאדם לסלקו מעליו (כבלים, אזיקים) — נחשב חלק ממנו. הלכה זו רלוונטית בזמננו לאזיקים אלקטרוניים מעקב או למכשירי השגחה רפואית. עיקרון: דבר המחובר לגוף בעל כורחו של אדם, אינו משוי.

אֵין יוֹצְאִין בְּאַנְקַטְמִין, וְהוּא כְּמִין חֲמוֹר שֶׁעוֹשִׂים הַלֵּיצָנִים וְנִרְאֶה כְּרוֹכֵב עָלָיו, וְהוּא נוֹשֵׂא וְהוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו. וְלֹא בִּקְשָׁרִים, וְהֵם עֵצִים גְּבוֹהִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מוֹשָׁב לְכַף הָרֶגֶל וְהוֹלְכִין בָּהֶם בְּטִיט. וְלֹא בְּפַרְמִי, וְהֵם כְּעֵין צוּרוֹת פַּרְצוּף שֶׁנּוֹתְנִים עַל הַפָּנִים לְהַפְחִיד הַתִּינוֹקוֹת (שֶׁכָּל אֵלּוּ מַשּׂוֹי הֵם, וְאֵינָם מַלְבּוּשִׁים וְתַכְשִׁיטִין).
וְאִם יָצָא בָּהֶם — פָּטוּר (שֶׁאֵין זוֹ דֶּרֶךְ הוֹצָאָה לְרֹב בְּנֵי אָדָם):

אין יוצאין באנקטמין — מין חמור-בד שעושים הליצנים ונראה כרוכב עליו. אדמו"ר הזקן מסביר שזהו משוי גמור ולא מלבוש, אף שלובשו על גופו. עיקרון: לבוש אינו מצד "מה שמלבוש את הגוף" אלא מצד "מה שתכליתו לבישה לשם כיסוי או נוי". בגד-קוסטיום של ליצן או של פרסומת — אינו מלבוש אלא כלי-המלאכה של הליצן, ומשום כך אסור.

אֵין יוֹצְאִין בְּתֵבָה אוֹ קֻפָּה אוֹ מַחֲצֶלֶת, וַאֲפִלּוּ מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, אֲפִלּוּ שֶׁנִּתְלַבֵּשׁ בָּהֶם כְּמוֹ בְּמַלְבּוּשׁ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְהִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם לְעוֹלָם — הֲרֵי הֵן מַשּׂוֹי.
אֲבָל יוֹצְאִין בְּשַׂק וִירִיעָה וַחֲמִילָה דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ, מִפְּנֵי שֶׁדֶּרֶךְ לָצֵאת בָּהֶן בִּשְׁעַת הַגְּשָׁמִים, וְלָכֵן אַף שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַגְּשָׁמִים שֵׁם מַלְבּוּשׁ עֲלֵיהֶם:

אין יוצאין בתבה או קופה או מחצלת אפילו מפני הגשמים, אפילו שנתלבש בהם. אדמו"ר הזקן מדגיש שאף כשמשתמש בהם כסכך — אין להם תורת מלבוש אלא תורת כלי. הלכה זו מקבילה לדיון על מטרייה. ההבדל בין מלבוש לכלי: מלבוש מתאים לצורת הגוף; כלי הוא דבר עצמאי שמסוכך על הגוף.

יוֹצְאִין בְּפִשְׁתָּן סָרוּק וְצֶמֶר מְנֻפָּץ שֶׁנּוֹתְנִין עַל גַּבֵּי הַמַּכָּה בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יְסָרְטוּ הַבְּגָדִים אֶת הַמַּכָּה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם לוֹ כְּמוֹ מַלְבּוּשׁ. וּבִלְבָד שֶׁהוּכְנוּ מִבְּעוֹד יוֹם בְּעִנְיָן שֶׁאֵין בָּהֶם מִשּׁוּם טִלְטוּל מֻקְצֶה, עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"[ח].
וְכֵן מֻתָּר לִכְרוֹךְ סְמַרְטוּט עַל הַמַּכָּה שֶׁבְּיָדוֹ אוֹ שֶׁבְּאֶצְבָּעוֹ וְלָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים (וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְמַרְאִית הָעַיִן שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁמִּתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא הַסְּמַרְטוּט וְלֹא בִּשְׁבִיל הַמַּכָּה כְּרָכוֹ בְּיָדוֹ):

יוצאין בפשתן סרוק וצמר מנופץ שנותנין על המכה בשבת כדי שלא ידבק הדם בבגדיו. אדמו"ר הזקן מסביר שתחבושת לרפואה — תורת מלבוש עליה (טפלה לבגד). הלכה זו פתח לכל דיני התחבושות והרטיות. עיקרון מרכזי: כל מה שמועיל לבגד או לגוף ברפואה ומתבטל לבגד — מותר. הקרבה לפלסטרים מודרניים: אותו עיקרון.

וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁמֻּתָּר לָצֵאת בִּסְפוֹג וַחֲתִיכוֹת בְּגָדִים דַּקִּים יְשָׁנִים שֶׁעַל הַמַּכָּה שֶׁהֵן מְרַפְּאִים אוֹתָהּ, וַהֲרֵי הֵן לוֹ כְּתַכְשִׁיט, וְכֵן בִּקְלִפּוֹת שׁוּם וּבָצָל וַעֲלֵי גְפָנִים וּשְׁאָר עָלִים הַמְרַפְּאִים.
וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִתְּנֵם עַל גַּבֵּי הַמַּכָּה בַּתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לָצֵאת בָּהֶם לִרְשׁוּת הָרַבִּים, לְפִי שֶׁגָּזְרוּ חֲכָמִים עַל כָּל דָּבָר הַמְרַפֵּא שֶׁלֹּא לִתְּנוֹ בַּתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא יָבֹא לִשְׁחוֹק סַמָּנִים בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שכ"ח.
אֲבָל אִם הָיָה עָלֶיהָ מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְנָפְלָה מֵעָלֶיהָ בְּשַׁבָּת, שֶׁמֻּתָּר לְהַחֲזִירָהּ עָלֶיהָ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם — מֻתָּר לְהַחֲזִירָהּ אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כְּמוֹ שֶׁמֻּתָּר לְהַחֲזִיר לִלְבּוֹשׁ מַלְבּוּשִׁים שֶׁנָּפְלוּ מֵעָלָיו בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְכֵן רְטִיָּה וְכַיּוֹצֵא בָהּ שֶׁנָּפְלָה מִמַּכָּתָהּ וְלֹא הִגִּיעַ לָאָרֶץ, אֶלָּא נָפְלָה עַל גַּבֵּי כְּלִי, שֶׁמֻּתָּר לְהַחֲזִירָן עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם — מֻתָּר לְהַחֲזִירָן אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים:

ואין צריך לומר שמותר לצאת בספוג וחתיכות בגדים דקים ישנים שעל המכה — אלו ודאי טפלות לבגד ולגוף. אדמו"ר הזקן מציין שזה אף יותר קל מסעיף יח, מפני שספוג ובלאי הם דברים שבוודאי טפלים. הקרבה לתחבושות חד-פעמיות, נייר-ספיגה ופדים מודרניים: כל מה שתפקידו לספוג ולשמור על הגוף.

מֻתָּר לֶאֱגוֹד סְמַרְטוּט עַל הָרְטִיָּה אוֹ עַל שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁעַל הַמַּכָּה וְלָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְיָכוֹל לְהַתִּירוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְלַחֲזוֹר וּלְקָשְׁרוֹ שָׁם, וְאֵין חוֹשְׁשִׁים כְּשֶׁמַּתִּירוֹ בְּיָדוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ג.
אֲבָל אָסוּר לִכְרוֹךְ חוּט אוֹ מְשִׁיחָה עַל גַּבֵּי הָרְטִיָּה אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁעַל הַמַּכָּה, לְפִי שֶׁהַחוּט אוֹ מְשִׁיחָה חֲשׁוּבִים קְצָת וְאֵינָם בְּטֵלִים לְגַבֵּי רְטִיָּה כְּמוֹ אִגּוּד שֶׁל סְמַרְטוּט שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב כְּלָל, שֶׁכְּשֶׁמַּתִּירוֹ מֵהָרְטִיָּה שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ עוֹד הֲרֵי הוּא מַשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ, וּלְפִיכָךְ הוּא בָּטֵל לְגַבֵּי הָרְטִיָּה:

מותר לאגוד סמרטוט על הרטייה או על שאר דברים שעל המכה ולצאת בו לרה"ר. אדמו"ר הזקן מסביר שהסמרטוט טפל לרטייה והרטייה טפלה לגוף — כשרשרת של טפלות. עיקרון: כל מערכת תחבושות הקושרת ושומרת על הפצע — נחשבת אחת ודינה כמלבוש לגוף. הקרבה לתחבושות-קומפרסיה מודרניות שיש בהן מספר שכבות.

הַבָּנִים יוֹצְאִין בְּזַגִּין שֶׁל זָהָב הָאֲרוּגִים אוֹ תְּפוּרִים לָהֶם בִּכְסוּתָם לְנוֹי, אֲבָל אִם אֵינָם אֲרוּגִים אוֹ תְּפוּרִים אֶלָּא תְּלוּיִין עַל יְדֵי קֶשֶׁר וְכַיּוֹצֵא בָזֶה — אֲסוּרִים לָצֵאת בָּהֶם אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בָּנִים קְטַנִּים, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לָצֵאת בְּזַגִּין אֶלָּא בְּנֵי מְלָכִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם מִבְּנֵי עֲשִׁירִים גְּדוֹלִים, וְלִשְׁאָר בָּנִים הֲרֵי הוּא יוּהֲרָא, וּבְנֵי מְלָכִים וְהָעֲשִׁירִים מְשַׂחֲקִים עֲלֵיהֶם עַל שֶׁמִּתְיַהֲרִים בְּדָבָר שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לָהֶם, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִשְׁמַע אָבִיו שֶׁל זֶה הַהוֹלֵךְ בְּזַגִּין שֶׁמְּשַׂחֲקִים עָלָיו וְיֵלֵךְ וְיָסִיר הַזַּגִּין מִבְּנוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵינָן אֲרוּגִין וְלֹא תְּפוּרִים, וְיִשְׁכַּח וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.
וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵם אֲרוּגִים בִּכְסוּתָם — לֹא יֵלְכוּ בָּהֶם אֲפִלּוּ בַּבַּיִת אֶלָּא כְּשֶׁאֵין בָּהֶם עִנְבָּל, אֲבָל אִם יֵשׁ בָּהֶם עִנְבָּל הֶעָשׂוּי לְהַשְׁמִיעַ קוֹל — אֲסוּרִים לְלָבְשָׁם בְּשַׁבָּת, שֶׁאָסוּר לְהַשְׁמִיעַ קוֹל שֶׁל זוּג הֶעָשׂוּי לְקַשְׁקֵשׁ בּוֹ הַתִּינוֹק, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן של"ח וְשל"ט. וְאַף עַל פִּי שֶׁכַּאן עוֹשֶׂה זֹאת הַקָּטָן וְאֵין אָנוּ מְצֻוִּים לְהַפְרִישׁ הַקָּטָן מֵחִלּוּל שַׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לִתֵּן לוֹ מַלְבּוּשׁ זֶה שֶׁהַזּוּג אָרוּג בּוֹ, שֶׁהֲרֵי זֶה כְּמַאֲכִילוֹ אִסּוּר בְּיָדַיִם, עַיֵּן סִמָּן שמ"ג.
אֲבָל כְּשֶׁאֵין בּוֹ עִנְבָּל — מֻתָּר אַף לְגָדוֹל לָצֵאת בִּכְסוּתוֹ שֶׁהַזּוּג אָרוּג אוֹ תָּפוּר בּוֹ. וְאִם הוּא מִבְּנֵי מְלָכִים אוֹ כַּיּוֹצֵא בָהֶם, אַף אִם תָּלוּי בְּצַוָּארוֹ — מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִפְסוֹק וְיִפּוֹל וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ, לְפִי שֶׁמִּן הַסְּתָם כָּל זוּג שֶׁל כֶּסֶף אוֹ זָהָב תּוֹקְעִין אוֹתוֹ יָפֶה בְּשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁלֹּא יִפְסוֹק.
אֲבָל זוּג שֶׁל שְׁאָר מִינֵי מַתֶּכֶת — אֵין כָּל אָדָם רַשַּׁאי לָצֵאת בּוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה אָרוּג אוֹ תָּפוּר בִּכְסוּתוֹ, שֶׁאַף שֶׁאֵין לָחוּשׁ בּוֹ שֶׁמָּא יִשְׂחֲקוּ עָלָיו בְּנֵי מְלָכִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, כֵּיוָן שֶׁאֵין זֶה חָשׁוּב כְּלָל וְאֵין בּוֹ יוּהֲרָא, שֶׁדֶּרֶךְ כָּל אָדָם לָצֵאת בּוֹ, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִפְסוֹק וְיִפּוֹל וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ:

הבנים יוצאין בזגין של זהב הארוגים או תפורים להם בכסותם לנוי. אדמו"ר הזקן מבדיל בין זג תפור (תכשיט בבגד — מותר) לזג תלוי (חפץ עצמאי — אסור). הקרבה לסיכות, כפתורי-נוי וקישוטים תפורים בבגדים מודרניים: כל הנתפר ומחובר היטב לבגד — תכשיט-הבגד.

וְכָל זֶה בְּזוּג שֶׁהָיָה דֶרֶךְ בִּימֵיהֶם לַעֲשׂוֹתוֹ לְנוֹי לְכָל הַבְּגָדִים, שֶׁל בְּנֵי מְלָכִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם מִכֶּסֶף וְזָהָב, וּשְׁאָר כָּל אָדָם מִשְּׁאָר מִינֵי מַתְּכוֹת, וּלְכָךְ לֹא רָצוּ חֲכָמִים לְהַטְרִיחַ לְפָסְקוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת מִכָּל הַבְּגָדִים שֶׁהוּא אָרוּג אוֹ תָּפוּר בָּהֶם וּלְגַנּוֹת הַבְּגָדִים.
אֲבָל תַּכְשִׁיט שֶׁאֵין רְגִילִין לְחַבְּרוֹ בְּבֶגֶד — אָסוּר לָצֵאת בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאָרוּג וְתָפוּר בְּבֶגֶד, שֶׁגָּזְרוּ עָלָיו גְּזֵרָה מִשּׁוּם אֵינוֹ אָרוּג וְתָפוּר, כֵּיוָן שֶׁאֵין שָׁם גְּנַאי כְּלָל אִם יַפְסִיקֶנּוּ מֵהַבֶּגֶד, שֶׁהֲרֵי אֵין רְגִילוּת כְּלָל לְחַבְּרוֹ בְּבֶגֶד.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁאָר מִינֵי מַתֶּכֶת, אֲבָל שֶׁל כֶּסֶף אוֹ זָהָב — מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן, וַאֲפִלּוּ לִתְלוֹתוֹ בְּצַוָּארוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמִּן הַסְּתָם תּוֹקְעִין אוֹתוֹ יָפֶה שֶׁלֹּא יִפּוֹל וְיִפְסוֹק מֵחֲמַת שֶׁדָּמָיו יְקָרִים — אֵין לִגְזוֹר בּוֹ שֶׁמֹּא לֹא יְחַבְּרֶנּוּ יָפֶה בְּעִנְיָן שֶׁיּוּכַל לִפָּסֵק וְלִפּוֹל. וְלָכֵן הִתִּירוּ לָצֵאת בְּמַפְתֵּחַ שֶׁל זָהָב אוֹ כֶּסֶף הַתְּלוּיִים בְּבִגְדּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְגִילוּת לִתְלוֹתוֹ שָׁם, וְאָסְרוּ בְּמַפְתֵּחַ שֶׁל שְׁאָר מִינֵי מַתְּכוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה, לְבַד מִטַּעַם הַמְבֹאָר שָׁם:

וכל זה בזוג שהיה דרך בימיהם לעשותו לנוי לכל הבגדים — של בני מלכים. אבל בזמן הזה שאין דרך — אסור לצאת בו לרה"ר אף שתפור. אדמו"ר הזקן מציג עיקרון: דיני התכשיטים תלויים במנהג הזמן והמקום. עיקרון "מדינה ומדינה כמנהגה" בדיני שבת. הקרבה לאקססוריז מודרניים שמשתנים לפי האופנה.

וְכָל זֶה בְּתַכְשִׁיט, שֶׁהוּא דָבָר הַמֻּתָּר לָצֵאת בּוֹ, וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מְחֻבָּר לִכְסוּת אֶלָּא מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפָּסֵק וְיִפּוֹל, אֲבָל אִם חִבֵּר לִכְסוּתוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְתַכְשִׁיט אֶלָּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, שֶׁהוּא דָבָר הָאָסוּר לָצֵאת בּוֹ — אֵין חִבּוּרוֹ לִכְסוּת מַתִּירוֹ לָצֵאת בּוֹ, וַהֲרֵי הוּא כְּתָלוּשׁ וּמֻפְסָק מֵהַכְּסוּת, דְּכֵיוָן שֶׁהוּא עָשׂוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ מְשַׁמֵּשׁ כְּלוּם לְאוֹתוֹ מַלְבּוּשׁ, שֶׁהוּא אֵינוֹ בָטֵל לְגַבֵּי אוֹתוֹ מַלְבּוּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּלְבּוּשׁ חָשׁוּב הַרְבֵּה מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁדָּבָר זֶה שֶׁחִבְּרוֹ לִכְסוּת הוּא חָשׁוּב קְצָת נֶגֶד הַכְּסוּת, אֲבָל אִם אֵינוֹ חָשׁוּב כְּלָל נֶגֶד חֲשִׁיבוּת הַכְּסוּת, כְּגוֹן מִטְפַּחַת שֶׁמְּקַנְּחִין בּוֹ אֶת הָאַף (שֶׁקּוֹרִין פַאצֵילִי"שׁ) — הֲרֵי הִיא בְּטֵלָה לְגַבֵּי הַכְּסוּת אִם הִיא תְּפוּרָה לוֹ בְּב' תְּכִיפוֹת, שֶׁב' תְּכִיפוֹת חֲשׁוּבִין חִבּוּר לְעִנְיַן כִּלְאַיִם (וּלְעִנְיַן שַׁבָּת, עַיֵּן סִמָּן ש"מ).
אֲבָל אִם הִיא תְּפוּרָה לַחֲגוֹרָה — אָסוּר לָצֵאת בּוֹ, שֶׁנֶּגֶד הַחֲגוֹרָה הִיא חֲשׁוּבָה וְאֵינָהּ בְּטֵלָה אֵלֶיהָ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם קְשׁוּרָה שָׁם אֲפִלּוּ בְּקֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא. וְאַף אִם רוֹצֶה לַחֲגוֹר שָׁם בְּמִטְפַּחַת זוֹ עַל גַּבֵּי הַחֲגוֹרָה אוֹ תַּחְתֶּיהָ — אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלוּם, שֶׁאֵין יוֹצְאִין בְּב' חֲגוֹרוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
וּמִי שֶׁרוֹצֶה לִשָּׂא עִמּוֹ מִטְפַּחַת זוֹ — אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא אִם כֵּן יִקְשְׁרֶנָּה בְּרֹאשׁ הַחֲגוֹרָה (מֵעֶרֶב שַׁבָּת) בְּקֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא, שֶׁאָז נַעֲשֵׂית כַּחֲגוֹרָה אַחַת אֲרֻכָּה, וְיַחְגּוֹר אֶת עַצְמוֹ בְּכֻלָּהּ כָּל זְמַן שֶׁהוֹלֵךְ בָּרְחוֹב.
וְכֵן אָסוּר לָצֵאת בְּמַטְלִית שֶׁקּוֹשְׁרִין בִּפְתִילִין שֶׁל כּוֹבַע לְקַנֵּחַ בָּהּ עֵינָיו, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ בְּטֵלָה לְגַבֵּי הַכּוֹבַע:

וכל זה בתכשיט שהוא דבר המותר לצאת בו, ואין צריך שיהיה מחובר לכסות. כל תכשיט מותר אם ענוד כדרכו, ויוצא לרשות הרבים. אדמו"ר הזקן מציג את הכלל הפותח את הפרק על תכשיטים. עיקרון מרכזי: עצמאות התכשיט ביחס לבגד — בניגוד לסעיף הקודם שעוסק בתפור-בבגד.

אוֹתָן עִגּוּלִים יְרֻקִּים שֶׁגָּזְרָה מַלְכוּת שֶׁכָּל יְהוּדִי יִשָּׂא אֶחָד מֵהֶם בִּכְסוּתוֹ — מֻתָּר לָצֵאת בָּהֶם בְּשַׁבָּת, שֶׁהֵם בְּטֵלִים לְגַבֵּי הַכְּסוּת, אַף אִם אֵינָם תְּפוּרִים בִּכְסוּת אֶלָּא מְחֻבָּרִים בָּהּ קְצָת עַל יְדֵי קְשִׁירָה וְכַיּוֹצֵא בָהּ:

אותם עיגולים ירוקים שגזרה מלכות שכל יהודי ישא אחד מהם בכסותו — מותר לצאת בו, מפני שגזירת המלכות הופכת אותו לחלק ממלבוש החובה. אדמו"ר הזקן מציג סיטואציה היסטורית (תג זיהוי כפוי) — אבל העיקרון: כל דבר שגזרה המלכות שייתפר בכסות — נחשב חלק מהכסות. הקרבה לתגי-זיהוי, סיכות-עובד, או דקלים-בטחוניים מודרניים: יש לעיין בכל אחד אם הוא בכלל זה.

מֻתָּר לָצֵאת בְּמִינֵי עֲשָׂבִים שֶׁקּוֹשְׁרִין אוֹתָם בִּקְשָׁרִים וְתוֹלִין אוֹתָם בְּצַוָּאר לִרְפוּאָה, וְאֵינָם כְּמַשּׂוֹי לְאָדָם אֶלָּא כְּתַכְשִׁיט, הוֹאִיל וְהֵם לִרְפוּאָה.
וּמִטַּעַם זֶה מֻתָּר לָצֵאת בְּקָמֵיעַ מֻמְחֶה, שֶׁתַּכְשִׁיט הוּא לְחוֹלֶה כְּאֶחָד מִמַּלְבּוּשָׁיו. אֲבָל אֵין יוֹצְאִין בְּקָמֵיעַ שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה אֲפִלּוּ לְכַרְמְלִית.
וְאֵיזֶהוּ קָמֵיעַ מֻמְחֶה? כֹּל שֶׁעָשָׂהוּ אִישׁ מֻמְחֶה אַף עַל פִּי שֶׁהַקָּמֵיעַ עַצְמָהּ אֵינוֹ מֻמְחֶה, וְכָל שֶׁכֵּן אִם קָמֵיעַ עַצְמוֹ הוּא מֻמְחֶה אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂהוּ אִישׁ שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה.
כֵּיצַד נַעֲשֶׂה הָאִישׁ מֻמְחֶה? כְּגוֹן שֶׁכָּתַב לַחַשׁ אֶחָד בְּג' אִגְּרוֹת, וְרִפֵּא ג' בְּנֵי אָדָם, כָּל אִגֶּרֶת רִפָּאתָה אָדָם אֶחָד — נַעֲשָׂה אִישׁ הַכּוֹתֵב מֻמְחֶה לְלַחַשׁ זֶה. וְכָל פַּעַם שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁהַקָּמֵיעַ עַצְמוֹ אֵינוֹ מֻמְחֶה, שֶׁאִגֶּרֶת זוֹ הַד' לֹא רִפָּאתָה עֲדַיִן מֵעוֹלָם. וְאַף שֶׁהָאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלוּם בִּרְפוּאוֹת — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.
וְאִם אָדָם אַחֵר כָּתַב אִגֶּרֶת זוֹ הָרְבִיעִית, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹתוֹ לַחַשׁ עַצְמוֹ שֶׁבְּאִגְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת — אָסוּר לָצֵאת, הוֹאִיל וְלֹא כְתָבָהּ אִישׁ הַמֻּמְחֶה, שֶׁמַּזָּלוֹ גוֹרֵם. וְאַף הָאִישׁ הַמֻּמְחֶה לֹא נַעֲשָׂה מֻמְחֶה עַל יְדֵי כֵן אֶלָּא לְלַחַשׁ זֶה בִּלְבָד אֲבָל לֹא לִשְׁאָר לְחָשִׁים, וְאַף אִם כָּתַב כַּמָּה מִינֵי לְחָשִׁים וְכָל אֶחָד מֵהֶם הוֹעִילוּ כַּמָּה פְעָמִים — לֹא נַעֲשָׂה מֻמְחֶה אֶלָּא לִלְחָשִׁים אֵלּוּ שֶׁהוֹעִילוּ ג' פְּעָמִים, אֲבָל לֹא לִשְׁאָר לְחָשִׁים שֶׁלֹּא הוֹעִילוּ עֲדַיִן ג' פְּעָמִים:

מותר לצאת במיני עשבים שקושרין אותם בקשרים ותולין בצוואר לרפואה — בתנאי שהקמיע מומחה (כלומר ידוע שריפא ג' פעמים). אדמו"ר הזקן מדגיש שזה ההיתר היסודי לקמיע — הוא נחשב כתכשיט-רפואי ולא משוי. תנאי "מומחה" הוא תנאי הכרחי, ובלעדיו הקמיע אסור. הקרבה לתפילות-מקובלים ולטוטלים בזמננו: הפוסקים הקפידו על "מומחה" — שעשוי על ידי בעל-ההמחאה הידוע.

וְכֵיצַד נַעֲשֶׂה הַקָּמֵיעַ עַצְמוֹ מֻמְחֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֲשָׂאוֹ אִישׁ מֻמְחֶה? כְּגוֹן שֶׁכָּתַב לַחַשׁ אֶחָד בְּאִגֶּרֶת אַחַת, וְרִפָּאתָה אוֹתוֹ אִגֶּרֶת ג' פְּעָמִים, שֶׁנַּעֲשָׂה זוֹ הָאִגֶּרֶת מֻמְחֶה. וּמֻתָּר לְכָל אָדָם לָצֵאת בָּהּ בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁהָאִישׁ אֵינוֹ מֻמְחֶה עֲדַיִן, שֶׁלֹּא כָתַב אֶלָּא קָמֵיעַ אַחַת. וְאִם יִכְתּוֹב עוֹד לַחַשׁ זֶה בְּאִגֶּרֶת אַחֶרֶת — אָסוּר לָצֵאת בְּאוֹתָהּ אִגֶּרֶת בְּשַׁבָּת כָּל זְמַן שֶׁלֹּא רִפָּאתָה ג' פְּעָמִים:

וכיצד נעשה הקמיע עצמו מומחה אף על פי שלא עשאו איש מומחה? כגון שכתב או חקק ג' אגרות לג' אנשים וריפא. אדמו"ר הזקן מפרט את התנאי המעשי: ג' ריפויים מאמתים את הקמיע אף ללא איש-מומחה. עיקרון: ההמחאה היא של הקמיע עצמו (תוכנו), לא של עושהו דווקא. הלכה זו רלוונטית להבחנה בין סגולה לרפואה רגילה.

אֵין הָאִישׁ נַעֲשֶׂה מֻמְחֶה עַד שֶׁיְּרַפְּאוּ ג' אִגְּרוֹתָיו לְג' בְּנֵי אָדָם, כָּל אִגֶּרֶת לְאָדָם אֶחָד, אֲבָל אִם רִפֵּא לְאָדָם אֶחָד כַּמָּה פְעָמִים בְּכַמָּה אִגְּרוֹת שֶׁל לַחַשׁ אֶחָד — לֹא נַעֲשָׂה מֻמְחֶה לְלַחַשׁ זֶה, שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם לִתְלוֹת הָרְפוּאָה בְּמַזָּלוֹ שֶׁל הַחוֹלֶה, שֶׁמַּזָּלוֹ גּוֹרֵם לוֹ שֶׁיְּקַבֵּל רְפוּאָתוֹ מִקָּמֵיעוֹת, אֲבָל כְּשֶׁכּוֹתֵב לַחַשׁ זֶה לְאָדָם אַחֵר — אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יוֹעִיל לוֹ כְּלוּם וְאָסוּר לָצֵאת בּוֹ.
(וְאַף אָדָם זֶה שֶׁנִּתְרַפֵּא כְּבָר ג' פְּעָמִים — אָסוּר לָצֵאת בְּאִגֶּרֶת אַחֵר שֶׁל אִישׁ זֶה, שֶׁלֹּא נַעֲשׂה עֲדַיִן מֻמְחֶה לְכָל אָדָם):

אין האיש נעשה מומחה עד שירפאו ג' אגרותיו לג' בני אדם, כל אגרת לאדם אחר. אדמו"ר הזקן מסביר שהמחאת איש דורשת 3 ריפויים על 3 שונים — לא די באותו אדם. עיקרון: סטטיסטיקה רפואית פשוטה כבסיס להלכה. רלוונטיות לדיון מודרני על "טיפולים חלופיים" — מה רמת ההוכחה הדרושה.

אֲבָל אִם אִגֶּרֶת אַחַת רִפָּאתָה ג' פְּעָמִים אֲפִלּוּ לְאָדָם אֶחָד — נַעֲשֵׂית קָמֵיעַ זוֹ מֻמְחֶה לְכָל אָדָם, שֶׁכָּל אָדָם מֻתָּר לָצֵאת בָּהּ בְּשַׁבָּת, שֶׁמִּן הַסְּתָם יֵשׁ לִתְלוֹת הָרְפוּאָה בְּקָמֵיעַ הַמֻּמְחֶה וְלֹא בְּמַזַּל הַחוֹלֶה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁג' אִגְּרוֹת רִפְּאוּ אָדָם אֶחָד, שֶׁאָז לֹא נַעֲשֵׂית שׁוּם אַחַת מֵהֶן קָמֵיעַ מֻמְחֶה, וְעַל כֵּן צָרִיךְ לִתְלוֹת הָרְפוּאָה בְּמַזַּל אָדָם, אוֹ בְּמַזַּל הָרוֹפֵא הַכּוֹתֵב אִגְּרוֹת, אוֹ בְּמַזַּל הַחוֹלֶה שֶׁמְּקַבֵּל הָרְפוּאָה מֵהָאִגְּרוֹת — אֲזַי לֹא נַעֲשָׂה הָרוֹפֵא מֻמְחֶה עַל יְדֵי כָךְ, כִּי שֶׁמָּא מַזַּל הַחוֹלֶה גּוֹרֵם, אֶלָּא אִם כֵּן רִפֵּא לְג' בְּנֵי אָדָם, שֶׁאָז מִן הַסְּתָם הָרְפוּאָה תְּלוּיָה בְּמַזָּלוֹ, כֵּיוָן שֶׁהֻחְזַק בְּג' אֲנָשִׁים:

אבל אם אגרת אחת ריפאה ג' פעמים אפילו לאדם אחד — נעשית קמיע זו מומחה לכל. אדמו"ר הזקן מבדיל בין המחאת האיש (3 בני אדם שונים) להמחאת הקמיע (3 ריפויים אפילו על אחד). עיקרון: זיהוי איכותו של הקמיע כדבר-בפני-עצמו, לא רק כתוצר של בעליו. הלכה דקה המבטאת את הזהירות בעניני רפואת-נסתר.

וְאִם הָרוֹפֵא אִבֵּד אֶת הַמְחָאָתוֹ מִלַּחַשׁ זֶה, כְּגוֹן שֶׁאַחַר שֶׁרִפֵּא ג' בְּנֵי אָדָם בְּלַחַשׁ אֶחָד כָּתַב עוֹד ג' אִגְּרוֹת מִלַּחַשׁ זֶה לְג' בְּנֵי אָדָם וְלֹא הוֹעִילוּ כְּלוּם — מִכַּאן וְאֵילַךְ אָסוּר לָצֵאת בְּאִגְּרוֹתָיו שֶׁיִּכְתּוֹב עוֹד, אוֹ אֲפִלּוּ בְּאִגְּרוֹת שֶׁכָּתַב כְּבָר בְּעוֹדוֹ מֻמְחֶה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּאִגְּרוֹת שֶׁלֹּא רִפְּאוּ אֶלָּא פַּעַם אוֹ שְׁתַּיִם, אֲבָל אִגֶּרֶת שֶׁרִפָּאתָה כְּבָר ג' פְּעָמִים, כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשֵׂית קָמֵיעַ מֻמְחֶה מִצַּד עַצְמָהּ — מֻתָּר לְכָל אָדָם לָצֵאת בָּהּ לְעוֹלָם, אַף לְאַחַר שֶׁאִבֵּד הָרוֹפֵא שֶׁכְּתָבָהּ אֶת הַמְחָאָתוֹ.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁנַּעֲשֵׂית אִגֶּרֶת זוֹ קָמֵיעַ מֻמְחֶה קֹדֶם שֶׁנַּעֲשָׂה הָרוֹפֵא מֻמְחֶה, אוֹ אֲפִלּוּ אִם בָּאוּ ב' הַמְּחָאוֹת כְּאֶחָד, כְּגוֹן שֶׁכָּתַב ב' אִגְּרוֹת לְב' בְּנֵי אָדָם, כָּל אַחַת מֵהֶם רִפְּאָה לְאָדָם אֶחָד מֵהֶן לְבַדּוֹ פַּעַם אוֹ שְׁתַּיִם, בִּלְבָד וְאַחַר כָּךְ כָּתַב אִגֶּרֶת שְׁלִישִׁית לְאֶחָד מֵהֶם וְרִפְּאָה אוֹתוֹ אָדָם ב' פְּעָמִים, וְאָז עֲדַיִן לֹא נַעֲשָׂה הָרוֹפֵא מֻמְחֶה, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הֻחְזַק עֲדַיִן בְּג' אֲנָשִׁים, וְכֵן אִגֶּרֶת זוֹ הַשְּׁלִישִׁית אֵינָהּ קָמֵיעַ מֻמְחֶה עֲדַיִן, כֵּיוָן שֶׁלֹּא רִפְּאָה אֶלָּא ב' פְּעָמִים, וְאַחַר כָּךְ רִפְּאָה אִגֶּרֶת זוֹ הַשְּׁלִישִׁית פַּעַם ג' לְאָדָם אַחֵר — נַעֲשָׂה רוֹפֵא שֶׁכְּתָבָהּ מֻמְחֶה לְלַחַשׁ זֶה, כֵּיוָן שֶׁהֻחְזַק בְּג' אֲנָשִׁים, וְגַם אִגֶּרֶת זוֹ הַשְּׁלִישִׁית נַעֲשֵׂית קָמֵיעַ מֻמְחֶה לְעוֹלָם, אַף לְאַחַר שֶׁיֹּאבַד הָרוֹפֵא הַמְחָאָתוֹ.
אֲבָל אִם נַעֲשָׂה הָרוֹפֵא מֻמְחֶה קֹדֶם שֶׁנַּעֲשֵׂית אִגֶּרֶת זוֹ קָמֵיעַ מֻמְחֶה, דְּהַיְנוּ שֶׁרִפֵּא כְּבָר ג' אֲנָשִׁים בְּג' אִגְּרוֹת קֹדֶם שֶׁרִפֵּא אִגֶּרֶת זוֹ פַּעַם ג', אַף אִם אִגֶּרֶת זוֹ הִיא מִשְּׁנֵי אִגְּרוֹת שֶׁנִּתְחַזֵּק בָּהֶן הָרוֹפֵא לְמֻמְחֶה — אָסוּר לָצֵאת בָּהּ אַחַר שֶׁאִבֵּד הָרוֹפֵא הַמְחָאָתוֹ, כִּי שֶׁמָּא אֵין אִגֶּרֶת זוֹ קָמֵיעַ מֻמְחֶה מִצַּד עַצְמוֹ, וּמַה שֶּׁרִפְּאָה פַּעַם ג' הוּא מֵחֲמַת שֶׁכְּתָבָהּ רוֹפֵא שֶׁנִּתְבָּרֵר לָנוּ כְּבָר הַמְחָאָתוֹ עַל יְדֵי שֶׁרִפֵּא כְּבָר ג' פְּעָמִים בְּג' אִגְּרוֹת, וְאִם כֵּן לְאַחַר שֶׁאִבֵּד הָרוֹפֵא הַמְחָאָתוֹ — שֶׁמָּא אָבְדָה גַם כֵּן הַמְחָאַת אִגֶּרֶת זוֹ:

ואם הרופא איבד את המחאתו מלחש זה — כגון שאחר שריפא ג' בני אדם בלחש זה, ניסה לרפאות אחר באותו לחש ולא הצליח. אדמו"ר הזקן מסיק שיש דין של "איבוד המחאה" — הקמיע מחזיר את מעמדו לרגיל. עיקרון: כשרות הקמיע אינה לצמיתות אלא מותנית בהמשך הצלחה. הלכה מהותית המבחינה בין נס לחוקיות.

כָּל קָמֵיעַ מֻמְחֶה שֶׁמֻּתָּר לָצֵאת בָּהּ — אֵין חִלּוּק בֵּין אִם הוּא שֶׁל כְּתָב בֵּין אִם הוּא שֶׁל עִקָּרִין, בֵּין אִם הוּא חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, וַאֲפִלּוּ אִם לֹא אֲחָזוֹ עֲדַיִן שׁוּם חֹלִי כְּלָל, אֶלָּא שֶׁהוּא מִמִּשְׁפַּחַת נִכְפִּין וְכַיּוֹצֵא בָהֶן מִשְּׁאָר הַחֹלָאִים וְדוֹאֵג שֶׁלֹּא יֹאחֲזֶנּוּ חֹלִי מִשְׁפַּחְתּוֹ וְתוֹלֶה בוֹ קָמֵיעַ — מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ (בְּשַׁבָּת לִרְשׁוּת הָרַבִּים).
וְקָמֵיעַ שֶׁל כְּתָב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַזְכָּרוֹת אוֹ פְּסוּקִים מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, אִם הוּא מְחֻפֶּה עוֹר שֶׁמֻּתָּר לִכָּנֵס בּוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא — מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ בְּשַׁבָּת לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִם אֵינוֹ מְחֻפֶּה עוֹר — אָסוּר לָצֵאת בּוֹ בְּשַׁבָּת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לְבֵית הַכִּסֵּא וִיסִירֶנּוּ מֵעָלָיו בְּיָדוֹ וְיִשְׁכַּח וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.
וְאִם הוּא חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה אִם יְסִירֶנּוּ מֵעָלָיו אֲפִלּוּ לְפִי שָׁעָה — הֲרֵי מֻתָּר לוֹ לִכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵּא מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, וְלָכֵן מֻתָּר לוֹ גַם כֵּן לָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים:

כל קמיע מומחה שמותר לצאת בה — אין חילוק בין אם הוא של כתב בין אם הוא של עשבים. אדמו"ר הזקן מציג עיקרון של שוויון: הצורה (כתב/עשב) אינה משנה — עיקר הכל המחאה. עיקרון מודרני: הצורה החיצונית של ה"רפואה" שולית, האפקטיביות-המוכחת היא הקובעת.

לֹא יִקְשׁוֹר הַקָּמֵיעַ בְּאֶצְעָדָה אוֹ בְּטַבַּעַת וְיֵצֵא בוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ לְכַרְמְלִית, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ מִתְקַשֵּׁט בּוֹ בְּתוֹרַת תַּכְשִׁיט וְאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן כְּלָל לִרְפוּאָה, וּבֶאֱמֶת אֵינוֹ תַכְשִׁיט כְּלָל אֶלָּא מֵחֲמַת הָרְפוּאָה. אֲבָל כְּשֶׁהוּא קָשׁוּר וְתָלוּי בְּצַוָּארוֹ — יָכוֹל לְהַתִּירוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אִם אֵינוֹ קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא, וְלַחֲזוֹר וּלְקָשְׁרוֹ, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין כְּשֶׁמַּתִּירוֹ בְּיָדוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ג:

לא יקשור הקמיע באצעדה (סוג של שרשרת-תכשיט) או בטבעת ויצא בו לרה"ר או לכרמלית. אדמו"ר הזקן מבחין בין הקמיע (תכשיט-רפואי בעצמו) להתחברותו לתכשיט אחר — כי אז יש שני חפצים נפרדים. עיקרון: אל-תערב הקטגוריות. כל חפץ נדון לפי מעמדו הוא.

נֶאֱמָן הָרוֹפֵא לוֹמַר עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא מֻמְחֶה לְקָמֵיעוֹת שֶׁכְּבָר רִפֵּא ג' אֲנָשִׁים בְּג' אִגְּרוֹת, וְכֵן נֶאֱמָן לוֹמַר עַל קָמֵיעַ אַחַת שֶׁרִפֵּא וְשָׁנָה וְשִׁלֵּשׁ, וְנַעֲשָׂה קָמֵיעַ מֻמְחֶה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֵינוֹ מֻמְחֶה עֲדַיִן:

נאמן הרופא לומר על עצמו שהוא מומחה לקמיעות שכבר ריפא ג' אנשים בג' אגרות. אדמו"ר הזקן מקבל את העדות העצמית של הרופא בעניני המחאה — לפי הכלל של "פה שאסר הוא פה שהתיר". הלכה זו רלוונטית לעידן הרפואה האלטרנטיבית: רופא נאמן על עצמו ב-3 ריפויים מוכחים.

מֻתָּר לָצֵאת בְּבֵיצַת הֶחָגָב שֶׁשְּׁמוֹ חַרְגּוֹל שֶׁתּוֹלִין אוֹתוֹ בְּאָזְנוֹ לִכְאֵב הָאֹזֶן, וּבְשֵׁן שֶׁל שׁוּעָל חַי שֶׁתּוֹלִין לְמִי שֶׁיָּשֵׁן יוֹתֵר מִדַּאי שֶׁיָּקִיץ מִשֵּׁנָתוֹ, וּבְשֵׁן שֶׁל שׁוּעָל מֵת שֶׁתּוֹלִין לְמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישַׁן שֶׁיִּישַׁן, וּבְמַסְמֵר מֵעֵץ שֶׁצָּלְבוּ עָלָיו שֶׁמְּרַפְּאִים בּוֹ נֶפַח שֶׁל מַכַּת בַּרְזֶל (אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֵלּוּ רְפוּאָתָן בִּסְגֻלָּה — מֻתָּר לָצֵאת בָּהֶן בֵּין בְּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת). וְאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, כֵּיוָן שֶׁנִּכָּר הַדָּבָר שֶׁמִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה. וְכֵן בְּכָל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְנִכָּר בּוֹ שֶׁמִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יָדוּעַ לָנוּ הֵיאַךְ בָּאָה הָרְפוּאָה עַל יְדֵי עֲשִׂיַּת דָּבָר זֶה.
אֲבָל אִם עוֹשֶׂה אֵיזֶה מַעֲשֶׂה וְאֵין נִכָּר בּוֹ שֶׁהוּא מִשּׁוּם רְפוּאָה — אָסוּר מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, שֶׁהִזְהִירָה הַתּוֹרָה עֲלֵיהֶן "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹי וְגוֹ'".
אֲבָל כָּל לַחַשׁ מֻתָּר לִרְפוּאָה, אוֹ לְהָגֵן שֶׁלֹּא יָבֹא עָלָיו חֹלִי אוֹ נֶזֶק, אֲפִלּוּ אִם אֵין יָדוּעַ אִם לַחַשׁ זֶה מוֹעִיל אוֹ לָאו. אֲבָל אִם יָדוּעַ שֶׁלַּחַשׁ זֶה אֵינוֹ מוֹעִיל — אָסוּר מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.
וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹשֵׁשׁ בְּכָל לַחַשׁ שֶׁאֵינוֹ בָדוּק וּבְכָל קָמֵיעַ שֶׁאֵינָהּ מֻמְחֶה מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. וְכָל בַּעַל נֶפֶשׁ יָחוּשׁ לִדְבָרָיו (בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם צֹרֶךְ כָּל כָּךְ):

מותר לצאת בביצת החגב ששמו חרגול שתולין אותו באוזנו לכאב האוזן, ובשן (של שועל) להעלות שינה למי שאינו ישן או להפרישו ממי שישן. אדמו"ר הזקן מציג סגולות עתיקות שהיו ידועות בזמנם כיעילות — מותרות כי הן בגדר רפואה ידועה. עיקרון: כל סגולה מוכחת רפואית בזמנה — דינה כרפואה ולא כדרך אמורי. הלכה זו מציגה גישה מאוזנת לרפואת-עם.

כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּרַגְלוֹ מַכָּה שֶׁרְפוּאָתוֹ לִקְשׁוֹר עָלֶיהָ מַטְבֵּעַ שֶׁיֵּשׁ עָלָיו צוּרָה — מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא מְרַפֵּא — הֲרֵי הוּא לוֹ כְּתַכְשִׁיט (וּמַלְבּוּשׁ). אֲבָל אִם הוּא מַכָּה שֶׁאֵין הַמַּטְבֵּעַ מְרַפֵּא אוֹתָהּ, וְאֵינָהּ קְשׁוּרָה עָלֶיהָ אֶלָּא לְהָגֵן עָלָיו שֶׁלֹּא תִנְגּוֹף בְּקוֹצִים וְיִתְדוֹת הַדְּרָכִים — אָסוּר לָצֵאת בָּהּ, שֶׁהַמַּטְבֵּעַ חָשׁוּב הוּא, וְאֵינוֹ מִתְבַּטֵּל מֵחֲשִׁיבוּתוֹ לְהִקָּרֵא עָלָיו שֵׁם מַלְבּוּשׁ (וְתַכְשִׁיט), אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בּוֹ צֹרֶךְ לִרְפוּאָה (שֶׁאָז יֵשׁ עָלָיו שֵׁם תַּכְשִׁיט):

כל מי שיש לו ברגלו מכה שרפואתו לקשור עליה מטבע שיש עליו צורה — אסור לקשור בשבת. אבל אם קשור כבר מערב שבת — מותר לצאת בו. אדמו"ר הזקן מבחין בין פעולת הקשירה (אסורה משום בנין-עראי או רפואה) להותרת המקושר. עיקרון: מצב נתון של רפואה מותר — היצירה בשבת אסורה.

הַיּוֹצֵא בְּטַלִּית הַמְקֻפֶּלֶת וּמֻנַּחַת עַל כְּתֵפָיו, דְּהַיְנוּ שֶׁלְּאַחַר שֶׁנְּתָנָהּ עַל רֹאשׁוֹ הִגְבִּיהַּ שׁוּלֶי[הָ] עַל כְּתֵפָיו, בֵּין שֶׁהִגְבִּיהַּ כָּל אֹרֶךְ שׁוּלֶיהָ, בֵּין שֶׁלֹּא הִגְבִּיהַּ אֶלָּא שְׁנֵי כַּנְפֵי שׁוּלֶיהָ, וְנָתַן כָּנָף אֶחָד עַל כָּתֵף זֶה וְכָנָף אֶחָד עַל כָּתֵף זֶה וְאֶמְצָעִית שׁוּלֶיהָ מְשֻׁלְשֶׁלֶת עַל גּוּפוֹ לְמַטָּה מִכְּתֵפָיו — חַיָּב, שֶׁאֵין זֶה דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ, אֶלָּא מַשּׂוֹי הוּא.
וְיֵשׁ פּוֹטְרִין כְּשֶׁאֶמְצָעִית שׁוּלֶיהָ מְשֻׁלְשֶׁלֶת לְמַטָּה מִכְּתֵפָיו, אַף עַל פִּי שֶׁכְּנָפֶיהָ נְתוּנִים עַל כְּתֵפָיו. וְכֵן עִקָּר. אֲבָל אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמַשּׂוֹי.
וַאֲפִלּוּ אִם אֵין כְּנָפֶיהָ נְתוּנִים עַל כְּתֵפָיו, אֶלָּא שֶׁתְּפָסָם בְּיָדָיו וְהִגְבִּיהַּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְלַכְלֵךְ אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּרַע — אָסוּר.
אֲבָל אִם אֵינוֹ מַגְבִּיהַּ בְּיָדָיו, אֶלָּא הוּא מִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ בְּעִנְיָן שֶׁשּׁוּלֶיהָ מֻגְבָּהִין הַרְבֵּה מִן הָאָרֶץ, וְכַנְפֵי שׁוּלֶיהָ אֵינָם נְתוּנִים עַל כְּתֵפָיו, אֶלָּא הֵם מְשֻׁלְשָׁלִים עַל זְרוֹעֵי יָדָיו, וְאֶמְצָעִית שׁוּלֶיהָ מְשֻׁלְשֶׁלֶת לְמַטָּה מִכְּתֵפָיו וּמְכַסָּה רֹב גּוּפוֹ — הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
וּלְפִי זֶה מֻתָּר לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית תַּחַת הַגְּלִימָא לַהֲבִיאוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּשַׁבָּת שַׁחֲרִית, שֶׁאַף שֶׁמִּתְעַטֵּף בָּהּ בְּעִנְיָן שֶׁמִּתְקַצֶּרֶת שֶׁאֵינָהּ יוֹצָא מִתַּחַת הַגְּלִימָא לְמַטָּה, כֹּל שֶׁהוּא מְכַסֶּה רֹב גּוּפוֹ — מֻתָּר:

היוצא בטלית המקופלת ומונחת על כתפיו — אחרי שנתנה על ראשו וכופלה לכתפיו — חייב חטאת, מפני שזה אינו דרך מלבוש אלא דרך משוי. אדמו"ר הזקן מסביר שטלית חייבת להיות לבושה כדרכה — ולא קפולה כמשא. הלכה זו רלוונטית למקפלי-טלית בבית-הכנסת בשבת — האם להוציא בקיפול מסוים. עיקרון: צורת-הלבוש קובעת את ההיתר.

לֹא אָסְרוּ לִתֵּן כַּנְפֵי שׁוּלֶיהָ אֲפִלּוּ עַל כְּתֵפָיו אֶלָּא כְּשֶׁמִּתְכַּוֵּן לְהַגְבִּיהַּ הַטַּלִּית שֶׁלֹּא תְלַכְלֵךְ בְּשׁוּלֶיהָ, אוֹ שֶׁלֹּא תִקָּרַע, אוֹ שֶׁלֹּא תְעַכְּבֵהוּ מִלָּלֶכֶת בִּמְהֵרָה, אֲבָל אִם כַּוָּנָתוֹ לְהִתְנָאוֹת בְּזֶה, כְּמִנְהַג אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁמִּתְנָאִים בְּזֶה גַּם בְּחֹל — הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁזֶּהוּ דֶּרֶךְ לְבִישָׁתָם, וְאֵינוֹ נִרְאֶה כְּמַשּׂוֹי. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁמֻּתָּר לְקַפֵּל קַצְווֹת שׁוּלֵי טַלִּיתוֹ מִכַּאן וּמִכַּאן עַל יָדָיו כְּדֵי לְהִתְנָאוֹת, וּבִלְבָד שֶׁאֶמְצָעִית שׁוּלֶיהָ מְשֻׁלְשֶׁלֶת לְמַטָּה מִכְּתֵפָיו וּמְכַסָּה רֹב גּוּפוֹ.
וְכָל זֶה בְּטַלִּית שֶׁהִיא חֲתִיכָה אַחַת מְרֻבַּעַת כְּמוֹ טַלִּיתוֹת שֶׁל מִצְוָה שֶׁלָּנוּ, שֶׁאֵין בָּהֶם נְקָבִים לְהוֹצִיא הַיָּדַיִם מִתּוֹכָם, אֲבָל מַלְבּוּשִׁים שֶׁלָּנוּ שֶׁהוּא לָבוּשׁ בָּהֶם וּמוֹצִיא אֶת הַיָּדַיִם מִתּוֹכָם — מֻתָּר לִתְפּוֹס בְּיָדַיִם מִקְצָת הַמַּלְבּוּשׁ אֲפִלּוּ בְּשׁוּלָיו לְהַגְבִּיהַּ שֶׁלֹּא יְעַכְּבוּהוּ מִלָּלֶכֶת, אוֹ שֶׁלֹּא יִתְלַכְלֵךְ, אוֹ שֶׁלֹּא יִקָּרַע.
אֲבָל לֹא יַגְבִּיהַּ הַרְבֵּה כָּל אֹרֶךְ שׁוּלֶיהָ בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יְהֵא רֹב גּוּפוֹ מְכֻסֶּה, וְלֹא יִהְיוּ דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ כְּלָל, וְאַף אִם אֶמְצָעִית שׁוּלָיו מְכַסֶּה רֹב גּוּפוֹ — לֹא יַגְבִּיהַּ קַצְווֹת שׁוּלָיו עַל כְּתֵפָיו, כֵּיוָן שֶׁלְּיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ בְּזֶה חִיּוּב חַטָּאת, וּלְדִבְרֵי הַכֹּל עַל כָּל פָּנִים נִרְאֶה כְּמַשּׂוֹי וְאָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְאַף שֶׁלָּבוּשׁ בּוֹ וּמוֹצִיא יָדָיו מִתּוֹכוֹ.
וּמַלְבּוּשִׁים שֶׁלָּנוּ שֶׁנִּתְעַטֵּף בָּהֶן וְלֹא הוֹצִיא יָדָיו מִתּוֹכָם — אָסוּר לִתְפּוֹס קְצָתָם בְּיָדָיו לְהַגְבִּיהָם שֶׁלֹּא יִתְלַכְלֵךְ, אֲפִלּוּ אֵינוֹ תּוֹפֵס בְּשׁוּלֵיהֶם:

לא אסרו לתת כנפי שוליה אפילו על כתפיו אלא כשמתכוון להגביה את הטלית מן הקרקע כדי שלא תתלכלך. אדמו"ר הזקן מציג חידוש: כשהמטרה אסטטית-תכליתית (להגביה) — האיסור חל; כשטבעית (לבישת הטלית) — מותר. עיקרון: כוונת הלובש קובעת בעניני הוצאה. רלוונטיות לאופן הלבישה בפועל בקהילות.

בִּמְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְקַפֵּל הַטַּלִּית וּלְהַנִּיחָהּ כָּךְ מְקֻפֶּלֶת עַל כִּתְפֵיהֶם סְבִיב צַוָּארָם וְהוֹלְכִין כָּךְ אַף בַּחֲצֵרוֹת וּבְבָתֵּיהֶם — מֻתָּרִים לָצֵאת כֵּן בְּשַׁבָּת אַף לִרְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁדֶּרֶךְ מַלְּבּוּשׁ הוּא לָהֶם. אֲבָל אִם אֵין הוֹלְכִין כֵּן בְּבָתֵּיהֶם, אֶלָּא כְּשֶׁיּוֹצְאִין לַחוּץ מְקַפְּלִין הַטַּלִּית עַל כִּתְפֵיהֶם תַּחַת הַגְּלִימָא לַהֲבִיאָהּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת — אָסוּר לָצֵאת כֵּן בְּשַׁבָּת, וְאִם יָצָא — חַיָּב, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה.
וּמִכָּל מָקוֹם, מֻתָּר לְקַפֵּל צַד הַיָּמִין וּלְהַנִּיחָהּ עַל כָּתֵף שְׂמֹאל כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּתְעַטְּפִין בְּטַלִיתוֹת שֶׁל מִצְוָה וְלָצֵאת כֵּן לִרְשׁוּת הָרַבִּים, הוֹאִיל וְכָךְ הוּא דֶרֶךְ לְבִישָׁתָהּ אַף בַּבַּיִת.
וְכֵן יוֹצֵא אָדָם בְּסוּדָר הַמְקֻפָּל וּמֻנָּח עַל כְּתֵפוֹ, הוֹאִיל וְכָךְ הוּא דֶּרֶךְ לְבִישָׁתוֹ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְרוֹךְ נִימָא מִן הַסּוּדָר עַל אֶצְבָּעוֹ שֶׁלֹּא יִפּוֹל מֵעָלָיו.
אֲבָל בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאֵין כָּךְ דֶּרֶךְ לְבִישָׁתוֹ, כְּגוֹן בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, אִם רוֹצֶה לְהוֹצִיא סוּדָר — צָרִיךְ לְכַסּוֹת בּוֹ רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ גָּמוּר. וְאִם אֵין הַסּוּדָר רָחָב כָּל כָּךְ לְכַסּוֹת רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ — יֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה לַעֲשׂוֹתוֹ כְּמִין אַבְנֵט וְלָצֵאת בּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּקְשׁוֹר ב' רָאשֵׁי הַסּוּדָר (שֶׁמִּלְּפָנָיו) זֶה בְזֶה (כְּנֶגְדּוֹ) לְמַטָּה מִכְּתֵפָיו (וְגַם אֶמְצָעוּת הַסּוּדָר שֶׁמִּלְּאַחֲרָיו יְהֵא מָשׁוּךְ לְמַטָּה מִכְּתֵפָיו), שֶׁנִּמְצָא עָשׂוּי כְּמִין אַבְנֵט, וּמֻתָּר לָצֵאת בּוֹ (אַף שֶׁחָגוּר בְּאַבְנֵט אַחֵר לְמַטָּה, לְהַמַּתִּירִים לָצֵאת בְּב' חֲגוֹרוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר).
וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאַף בִּמְקוֹמוֹת שֶׁדֶּרֶךְ לְבִישָׁתָם הוּא בְּסוּדָר הַמְקֻפָּל עַל כִּתְפֵיהֶם — צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַסּוּדָר רָחָב לְכַסּוֹת רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ אִם יַפְשִׁיטוּהוּ מִקִּפּוּלוֹ, וְאִם אֵינוֹ רָחָב כָּל כָּךְ — אֵין שֵׁם מַלְבּוּשׁ עָלָיו, וְאֵין יוֹצְאִין בּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן עֲשָׂאוֹ כְּמִין אַבְנֵט, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְיֵשׁ לָהֶם לָחוּשׁ לִדְבָרָיו:

במקומות שנהגו לקפל הטלית ולהניחה כך מקופלת על כתפיהם סביב צווארם — מותר. אדמו"ר הזקן מציג עיקרון "מנהג מקומות" — שינוי ההלכה לפי הנהוג בקהילה. במקום שדרך לבישה כך — היא דרך מלבוש; במקום שאינה — היא משוי. עיקרון מרכזי: ההלכה רגישה למנהגי-מקום בעניני לבוש, ולא תיתן הגדרה אבסולוטית.

הַיּוֹצֵא בְּמָעוֹת הַצְּרוּרִים לוֹ בִּסְדִינוֹ שֶׁהוּא לָבוּשׁ בּוֹ — חַיָּב, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹחֲזֵם בְּיָדוֹ, לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ לְהוֹצִיא כֵּן בְּחֹל לִפְעָמִים. אֲבָל הַיּוֹצֵא בְּמָעוֹת הַתְּפוּרִים בְּבִגְדּוֹ — פָּטוּר, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הוֹצָאָה בְּכָךְ, אֲבָל אָסוּר לָצֵאת בּוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, בֵּין שֶׁתְּפוּרִים בּוֹ מָעוֹת בֵּין כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁאֵינָם מֻקְצִים.
וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד, כְּגוֹן שֶׁהוּא בֵּין הַנָּכְרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַפְקִידָם אֶצְלָם, וְגַם לֹא לְהַנִּיחַ הַבֶּגֶד בְּבֵיתָם שֶׁלֹּא יִגְנְבוּהָ מִמֶּנּוּ כְּשֶׁיֵּצֵא הַחוּצָה — נוֹהֲגִין לְהָקֵל לָצֵאת בָּהֶם, לְפִי שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל שְׁבוּת שֶׁהוּא שִׁנּוּי מִדֶּרֶךְ הַחֹל לֹא גָזְרוּ עָלָיו בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ז, וְגַם יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁעַכְשָׁו אֵין לָנוּ רְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא כַּרְמְלִית, וַאֲפִלּוּ הוֹצָאָה כְּדַרְכָּהּ אֵינָהּ אֲסוּרָה בָּהּ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין לְהָקֵל אֶלָּא כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹּא לָצֵאת לְכַרְמְלִית, כְּגוֹן שֶׁמִּתְיָרֵא לֵישֵׁב כָּלוּא בַּבַּיִת כָּל הַיּוֹם, שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ הַנָּכְרִים שֶׁיֵּשׁ אֶצְלוֹ מָעוֹת וְיַחְפְּשׂוּ כֵּלָיו לְגָזְלָם מִמֶּנּוּ, אוֹ אֶפְשָׁר שֶׁיָּבֹא לִידֵי סַכָּנָה שֶׁיַּהַרְגוּהוּ בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו. אֲבָל אִם אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹּא לָצֵאת, כְּגוֹן שֶׁהוּא בֵּין יִשְׂרְאֵלִים אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִינָם לְהַפְקִידָם אֶצְלָם אוֹ לְהַנִּיחַ הַבֶּגֶד בְּבֵיתָם — יֵשֵׁב בַּבַּיִת כָּל הַשַּׁבָּת, וְלֹא יֵצֵא בָּהֶם לְכַרְמְלִית. וְאִם אֵין חֲשָׁשׁ לְהַפְקִיד אֶצְלָם, אוֹ שֶׁאֵין חֲשָׁשׁ לְהַנִּיחַ הַבֶּגֶד בַּבַּיִת — יֵשׁ לְהַחֲמִיר לְפָשְׁטוֹ מֵעָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם, שֶׁלֹּא יְהֵא לָבוּשׁ בּוֹ בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ בַּבַּיִת, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ג:

היוצא במעות הצרורים לו בסדינו שהוא לבוש בו — חייב, אף שאינו דרך הוצאת מעות (בכיס). אדמו"ר הזקן מסביר שכל הוצאה של חפץ — אף עטוף במלבוש — אסורה כי החפץ נחשב משוי. עיקרון: עטיפת חפץ בבגד אינה הופכת אותו לחלק מהבגד. הלכה זו רלוונטית לאיסור-הכיס (טליתות-קטן עם כיסים) ולמהדורא בתרא של עירוב.

וְכָל זֶה בִּתְפוּרִים בְּבִגְדּוֹ, שֶׁאֵין זוֹ הוֹצָאָה כְּדַרְכָּהּ, אֲבָל אִם הֵם צְרוּרִים בּוֹ, אוֹ שֶׁהֵם בְּכִיס הַתָּפוּר בּוֹ שֶׁדֶּרֶךְ לְהוֹצִיא בּוֹ בְּחֹל, אוֹ שֶׁהֵן בְּאֵזוֹר חָלוּל שֶׁדֶּרֶךְ לְהוֹצִיא בּוֹ כְּשֶׁפִּיו לְמַעְלָה, אוֹ שֶׁהֵן בֵּין בְּגָדָיו לִבְשָׂרוֹ בִּמְקוֹמוֹת שֶׁדֶּרֶךְ לְהוֹצִיא כֵּן בְּחֹל לִפְעָמִים — אָסוּר לָצֵאת בָּהֶם אֲפִלּוּ לְכַרְמְלִית, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְיָרֵא לֵישֵׁב עִמָּהֶם בַּבַּיִת שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ בּוֹ הַנָּכְרִים. וַאֲפִלּוּ לְטַלְטֵל הַמָּעוֹת לְהַצְנִיעָם בְּאֵיזֶה מָקוֹם בְּאוֹתָהּ חָצֵר — אָסוּר, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ שׁוּם שְׁבוּת גָּמוּר מִשּׁוּם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה. וַאֲפִלּוּ אִם הֵם מָעוֹת מְנֻקָּבִים שֶׁאֵין יוֹצְאִין בְּהוֹצָאָה בְּשִׁפּוּי — לֹא מַפְקַע שֵׁם מֻקְצֶה מֵהֶם, אֶלָּא אִם כֵּן הֵם שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב וּנְקוּבִים כְּדֵי לִתְלוֹת בְּצַוַּאר בִּתּוֹ לְתַכְשִׁיט (שֶׁאָז מֻתָּר לְטַלְטְלָן אַף שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם חֲשַׁשׁ הֶפְסֵד כְּלָל אִם הֵם מְיֻחָדִים לְכָךְ).
וּמִכָּל מָקוֹם, מֻתָּר לוֹ לָשֵׂאת הַמָּעוֹת אֶצְלוֹ בְּאוֹתוֹ חָצֵר, לְפִי שֶׁזֶּהוּ טִלְטוּל כִּלְאַחַר יָד, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְטַלְטְלָן בְּיָדוֹ אֶלָּא בְּגוּפוֹ, וּבִלְבָד שֶׁיֵּשׁ חֲשַׁשׁ הֶפְסֵד אִם לֹא יִשָּׂאוּם אֶצְלוֹ, שֶׁאִם לֹא כֵן אַף אִם אֵינָם מָעוֹת הַמֻּקְצִים אֶלָּא שְׁאָר כֶּסֶף וְזָהָב — יֵשׁ לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לָשֵׂאת אוֹתָם אֶצְלוֹ, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא בָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר:

וכל זה בתפורים בבגדו, שאין זו הוצאה כדרכה — אבל אם הם צרורים בו או באבנט — חייב מן התורה. אדמו"ר הזקן מבדיל בין "צרור" (חייב) ל"תפור" (פטור — מפני שטפל לבגד). עיקרון: תפירה מבטלת את החפץ לבגד, צרירה אינה. הלכה זו רלוונטית לארנקים תפורים-בבגד מול ארנקים נישאים.

וְכָל זֶה כְּשֶׁהַהֶפְסֵד הוּא בָּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין נִבְהָל כָּל כָּךְ בִּשְׁבִילוֹ, וְאֵינוֹ נֶחְפָּז כָּל כָּךְ מֵחֲמָתוֹ לְהַצָּלַת מָמוֹנוֹ, כְּגוֹן זֶה שֶׁשּׁוֹבֵת בֵּין הַנָּכְרִים שֶׁמִּתְיָרֵא שֶׁלֹּא יִגְזְלוּ מִמֶּנּוּ מְעוֹתָיו, שֶׁאֵינוֹ בָּהוּל כָּל כָּךְ כְּשֶׁאֵין מַתִּירִים לוֹ לָצֵאת בָּהֶם מִבֵּיתָם, כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן אֵין שׁוּם אָדָם בָּא לִגְזוֹל מִמֶּנּוּ.
אֲבָל מִי שֶׁלִּסְטִים בָּאִים עָלָיו לִגְזוֹל מָמוֹנוֹ, אוֹ שֶׁעַבְדֵי הַמּוֹשֵׁל בָּאִים לְחַפֵּשׂ בְּתֵבָתוֹ לָקַחַת מָמוֹנוֹ, שֶׁהוּא בָּהוּל וְנֶחְפָּז לְהַצִּיל מֵהֶם — יֵשׁ מַתִּירִים לְטַלְטֵל מְעוֹתָיו בְּיָדוֹ לְהַחְבִּיאָם בְּמַחֲבוֹאוֹת. וְאִם אֵין לוֹ מַחֲבוֹא בְּאוֹתוֹ חָצֵר — יֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ לְהוֹצִיא לְמָקוֹם אַחֵר דֶּרֶךְ כַּרְמְלִית, לְפִי שֶׁאֵין אָדָם מַעֲמִיד עַצְמוֹ עַל מָמוֹנוֹ וּבְוַדַּאי יַצִּילֵם מֵהֶפְסֵד, וְאִם לֹא נַתִּיר לוֹ לְהַצִּיל עַל יְדֵי טִלְטוּל מֻקְצֶה וְטִלְטוּל הַכַּרְמְלִית שֶׁהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי אִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה בְּהַצָּלָתָם, שֶׁיַּחְפִּירֵם בַּקַּרְקַע וְכַיּוֹצֵא בָזֶה (שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא בָּהוּל וְנֶחְפָּז בְּהַצָּלָתָם — יְמַהֵר לְהַצִּילוֹ בְּכָל הַצָּלָה שֶׁתִּזְדַּמֵּן לוֹ יוֹתֵר בִּמְהֵרָה, כִּי אוֹמֵר בְּלִבּוֹ הַאֵיךְ שֶׁאֶעֱשֶׂה לֹא אֶעֱשֶׂה בְּהֶתֵּר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים לְהַצִּיל עַל יְדֵי אִסּוּר שֶׁל דִּבְרֵיהֶם — לֹא יַצִּיל עַל יְדֵי אִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה).
וּלְעִנְיַן הֲלָכָה — אֵין לְהָקֵל אֶלָּא בְּאִסּוּר טִלְטוּל מֻקְצֶה, אֲבָל לֹא בְּאִסּוּר הַכַּרְמְלִית, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן של"ד:

וכל זה כשההפסד בא בעניין שאין נבהל כל כך בשבילו ואינו נחפז להציל. אדמו"ר הזקן מציג סייג: כשיש סכנת נפש או הפסד גדול-מאוד, יש שיקולים נוספים של פיקוח-נפש. עיקרון: ההיתר להציל חפץ בשבת נמדד לפי דחיפות הפסד. הלכה זו מקבילה לדיון על כיבוי-דליקה ועל הצלת-ספר-תורה.

לְבָדִים הַקָּשִׁים הַרְבֵּה — אָסוּר לְהוֹצִיאָם לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ לְכַרְמְלִית כְּשֶׁהוּא מְעֻטָּף בָּהֶם דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ, לְפִי שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לְמַלְבּוּשׁ וְנִרְאִים כְּמַשּׂוֹי. אֲבָל אִם אֵינָם קָשִׁים הַרְבֵּה — מֻתָּר, אֲפִלּוּ אֵינוֹ צָרִיךְ כְּלָל לְהִתְעַטֵּף בָּהֶם, וְאֵין מִתְעַטֵּף בָּהֶם אֶלָּא כְּדֵי לְהוֹצִיאָם לִרְשׁוּת הָרַבִּים לֵישֵׁב עֲלֵיהֶם שָׁם הוּא אוֹ אַחֵר, וּבִלְבָד שֶׁיִּתְעַטֵּף בָּהֶם רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ, אֲבָל אִם לֹא כִסָּה בָּהֶם רֹאשׁוֹ אֶלָּא כָּל גּוּפוֹ בִּלְבָד — לֹא נַעֲשׂוּ מַלְבּוּשׁ עַל יְדֵי כֵן, וְאָסוּר לְהוֹצִיאָם אֲפִלּוּ אִם צָרִיךְ לָהֶם לְהִתְכַּסּוֹת בָּהֶם גּוּפוֹ.
וְכֵן הַדִּין בְּכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מַלְבּוּשׁ וְרוֹצֶה לְהוֹצִיאוֹ עַל יְדֵי שֶׁיִּתְעַטֵּף בּוֹ כְּדֶרֶךְ מַלְבּוּשׁ, כְּגוֹן סָדִין אוֹ סוּדָר בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה:

לבדים הקשים הרבה — אסור להוציאם לרה"ר או לכרמלית כשהוא מעוטף בהם, מפני שאינם דרך מלבוש אלא דרך משוי. אדמו"ר הזקן מבחין בין בד רך (מלבוש) לבד קשה (חפץ-עצמאי). עיקרון: גמישות החומר היא קריטריון לקטגוריזציה. רלוונטיות לחומרים סינטטיים מודרניים נוקשים (פלסטיק, סיב-זכוכית).

מֻתָּר לָצֵאת לִרְשׁוּת הָרַבִּים בִּשְׁנֵי מַלְבּוּשִׁים הַשָּׁוִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְאֶחָד מֵהֶם וְאֵינוֹ מוֹצִיא הַשֵּׁנִי אֶלָּא לְצֹרֶךְ חֲבֵרוֹ, וְאֵין הַשֵּׁנִי נִרְאֶה כְּמַשּׂוֹי הוֹאִיל וְהוּא לָבוּשׁ בּוֹ.
וַאֲפִלּוּ מִינֵי מַלְבּוּשִׁים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְעוֹלָם לְהִתְלַבֵּשׁ בִּשְׁנַיִם לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, כְּגוֹן שְׁתֵּי חֲגוֹרוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ — אֵין הַשְּׁנִיָּה חֲשׁוּבָה מַשּׂוֹי, הוֹאִיל וְהוּא חָגוּר בָּהּ.
וְיֵשׁ חוֹלְקִין בְּזֶה וְאוֹסְרִין שְׁתֵּי חֲגוֹרוֹת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁלּוֹ בְּעַצְמוֹ אֵין שׁוּם הֲנָאָה וְתוֹעֶלֶת לִלְבִישָׁתוֹ מֵהַחֲגוֹרָה הַשְּׁנִיָּה וְאֵינוֹ מוֹצִיאָהּ אֶלָּא לְצֹרֶךְ חֲבֵרוֹ — הֲרֵי הוּא מַשּׂוֹי. וְכֵן רָאוּי לִנְהוֹג.
וְאַף אִם אֵינוֹ מוֹצִיאוֹ לְצֹרֶךְ חֲבֵרוֹ, אֶלָּא שֶׁחוֹגֵר חֲגוֹרָה חֲשׁוּבָה עַל גַּבֵּי חֲגוֹרָה קָרוּעַ — אָסוּר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁבְּהַחֲשׁוּבָה בִּלְבַדָּה דַּי לוֹ לְצֹרֶךְ לְבִישָׁתוֹ — הֲרֵי הַשְּׁנִיָּה חָשׁוּב מַשּׂוֹי, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָגוּר בָּהּ, כֵּיוָן שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לַחֲגוֹר כֵּן. אֲבָל בִּמְקוֹמוֹת שֶׁדֶּרֶךְ לַחֲגוֹר ב' חֲגוֹרוֹת — מֻתָּר לָצֵאת בָּהֶן.
וּבְכָל מָקוֹם מֻתָּר לָצֵאת בב' חֲגוֹרוֹת כְּשֶׁיֵּשׁ מַלְבּוּשׁ מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, כְּגוֹן הַתַּחְתּוֹנָה עַל גַּבֵּי הֶחָלוּק וְהָעֶלְיוֹנָה עַל גַּבֵּי הַסַּרְבָּל, שֶׁאָז יֵשׁ הֲנָאָה וְתוֹעֶלֶת מִשְׁתֵּיהֶן. וְכֵן בְּכָל עִנְיָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעַצְמוֹ הֲנָאָה וְתוֹעֶלֶת לִלְבִישָׁתוֹ מִשְׁתֵּי הַחֲגוֹרוֹת. וְאַף אִם עַכְשָׁו אֵינוֹ צָרִיךְ הוּא אֶלָּא לְאַחַת מֵהֶן וּמוֹצִיא הַשְּׁנִיָּה לְצֹרֶךְ חֲבֵרוֹ, הוֹאִיל וְחָגוּר בְּעִנְיָן שֶׁדֶּרֶךְ לַחֲגוֹר בָּהּ לִפְעָמִים לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ — אֵינָהּ מַשּׂוֹי וּמֻתָּר:

מותר לצאת לרשות הרבים בשני מלבושים השווים זה על גבי זה — אף שאין דרך ללבוש שניים. אדמו"ר הזקן מציג עיקרון: ריבוי מלבושים אינו הופך אחד מהם למשוי. כל עוד כל אחד מהם כשלעצמו מלבוש, ריבוים אינו מעלה ומוריד. רלוונטיות לתחפושות-שכבות, או למי שלובש כובע על כובע, או לתחבושות-טרמיות שכבתיות.

וְכָל זֶה בַּחֲגוֹרָה, אֲבָל בִּשְׁאָר מַלְבּוּשִׁים, אֲפִלּוּ אוֹתָם שֶׁרֹב הַפְּעָמִים אֵין דֶּרֶךְ לְהִתְלַבֵּשׁ בִּשְׁנַיִם הַשָּׁוִים לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, כְּגוֹן שְׁנֵי חֲלוּקִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, אוֹ שְׁנֵי סַרְבִּילִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, אוֹ ב' אַנְפְּלָאוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, הוֹאִיל וּבִימוֹת הַקֹּר דֶּרֶךְ הוּא לִפְעָמִים לְהִתְלַבֵּשׁ בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מַלְבּוּשִׁים אוֹ יוֹתֵר — הֲרֵי הֵם חֲשׁוּבִים דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ כָּל הַשָּׁנָה וּמֻתָּר לְהוֹצִיאָם אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ חֲבֵרוֹ. וְכֵן מֻתָּר לָצֵאת בִּשְׁנֵי כוֹבָעִים (אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ חֲבֵרוֹ, לְפִי) שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ בְּחֹל לָשׂוּם כּוֹבַע גָּדוֹל עַל גַּבֵּי כּוֹבַע קָטָן, וּבִלְבָד שֶׁיְּהֵא בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יוּכַל הָרוּחַ לְהַפְרִיחַ כּוֹבַע הָעֶלְיוֹן מֵעַל רֹאשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

וכל זה בחגורה, אבל בשאר מלבושים, אפילו אותם שרוב הפעמים אין דרך ללבוש שני זה על גבי זה — מותר. אדמו"ר הזקן ממקד את הסייג: רק בחגורה (שתפקידה ייחודי) יש להחמיר. עיקרון: ההיתר של ריבוי-מלבושים גורף, חוץ ממקרים שיש בהם כפל-תכלית. הלכה מבוטלת לדיון בכפילויות-לבוש מודרניות.

בְּבָתֵּי יָדַיִם (שֶׁקּוֹרִין הֶענְטשִׁי"ךְ) — מֻתָּר לָצֵאת, לְפִי שֶׁהֵם מַלְבּוּשׁ שֶׁל הַיָּדַיִם.
וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּחְמִיר לְהַצְרִיךְ שֶׁיִּתְפְּרוּם מֵעֶרֶב שַׁבָּת בְּבָתֵּי יָדַיִם שֶׁל מַלְבּוּשָׁיו (אוֹ שֶׁיִּקְשְׁרֵם בָּהֶם קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא יָפֶה), לְפִי שֶׁלִּפְעָמִים צָרִיךְ לְמַשְׁמֵשׁ בִּבְשָׂרוֹ מִפְּנֵי כִנָּה אוֹ פַּרְעוֹשׁ הָעוֹקְצִים אוֹתוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְמַשְׁמֵשׁ בְּיָדַיִם הַלְּבוּשִׁים בְּבָתֵּי יָדַיִם, וְצָרִיךְ לְהוֹצִיא יָד אֶחָד מִבֵּית יָד אֶחָד וְאוֹחֵז הַבֵּית יָד בְּיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ מַלְבּוּשׁ, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וִיבִיאֶנָּה כָּךְ ד' אַמּוֹת. וְרָאוּי לָחוּשׁ לִדְבָרָיו.
אֲבָל בְּאוֹתוֹ בֵּית יָד שֶׁלָּנוּ שֶׁמְּשִׂימִין בּוֹ שְׁתֵּי הַיָּדַיִם אַחַת מִפֹּה וְאַחַת מִפֹּה — מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ בְּלִי שׁוּם קְשִׁירָה וּתְפִירָה, לְפִי שֶׁאַף אִם יוֹצִיא מִמֶּנּוּ יָדוֹ אֶחָד כְּדֵי לְמַשְׁמֵשׁ בָּהּ בְּאֵיזֶה מָקוֹם — יִשָּׁאֵר עֲדַיִן לָבוּשׁ עַל יָדוֹ הַשְּׁנִיָּה, וְאֵין כַּאן אִסּוּר כְּלָל אִם יֵלֵךְ כָּךְ ד' אַמּוֹת, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יוֹצִיא מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי יָדָיו וְאַחַר כָּךְ יִשְׁכַּח וְיֹאחֲזֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיֵלֵךְ בּוֹ ד' אַמּוֹת.
וְיֵשׁ מַחְמִירִין גַּם בְּזֶה (וְטוֹב לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר, שֶׁאֵין הַקֹּר גָּדוֹל כָּל כָּךְ). אֲבָל הַמִּנְהָג לְהָקֵל (בְּכָל עִנְיָן):

בבתי ידיים (כפפות, שקוראים הענטשי"ך) — מותר לצאת, לפי שהם מלבוש של הידיים. אדמו"ר הזקן מבסס שכפפות הן מלבוש גמור. עיקרון: איבר מתכסה — מלבוש לאיבר. הלכה זו רלוונטית לעידן המודרני: כפפות-חורף, כפפות-עבודה — כולן מלבוש. החריג: כפפות-ניתוח דקות שאינן עומדות בפני עצמן עלולות להחשב אחרת.

מֻתָּר לָצֵאת בְּטַלִּית הַמְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ, אֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה שֶׁאֵינוֹ זְמַן צִיצִית, שֶׁאֵין הַצִּיצִית הַכְּשֵׁרוֹת חֲשׁוּבִין מַשּׂוֹי, אֶלָּא הֲרֵי הֵן מִנּוֹי הַבֶּגֶד וּמִתַּכְשִׁיטָיו, כְּמוֹ הָאִמְרָה וְכַיּוֹצֵא בָהּ.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּאִישׁ, אֲבָל בְּאִשָּׁה שֶׁיָּצָאתָה בְּטַלִּית הַמְצֻיֶּצֶת — חַיֶּבֶת, שֶׁמַּשּׂוֹי הוּא לָהּ זוֹ.
וְאִם אֵינָהּ מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ — הֲרֵי הֵן מַשּׂוֹי אַף לְאִישׁ, וְלֹא יֵצֵא בָּהּ, וְאִם יָצָא — חַיָּב חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁאוֹתָן הַחוּטִין חֲשׁוּבִין הֵן בְּעֵינָיו וְדַעְתּוֹ עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיַּשְׁלִימֵם וְיַעֲשֵׂם צִיצִית, וּלְפִיכָךְ אֵינָם בְּטֵלִים לְגַבֵּי הַטַּלִּית אַף עַל פִּי שֶׁהֵם קְשׁוּרִים בּוֹ קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא:

מותר לצאת בטלית המצוייצת כהלכתה, אפילו בלילה שאינו זמן ציצית, שאין הציצית משא — אלא היא נוי הבגד. אדמו"ר הזקן מסביר שהציצית טפלה לבגד ככל קישוט. הלכה זו רלוונטית לטלית-קטן מתחת לבגד בשבת — מותר. עיקרון: מצוה תפורה בבגד היא קישוט-הבגד, אינה נוסיפה למשקלו ההלכתי.

אֲבָל מֻתָּר לָצֵאת מְעֻטָּף בְּכִלָּה שֶׁתְּלוּיִין בָּהּ רְצוּעוֹת שֶׁמּוֹשְׁכִין אוֹתָהּ בָּהֶן עַל גַּבֵּי כְּלוֹנָס שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּטָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהָרְצוּעוֹת אֵינָן צְרִיכִין כְּלָל לַכִּלָּה כְּשֶׁמִּתְעַטֵּף וְיוֹצֵא בָּהּ, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֵינָן חֲשׁוּבִין כְּלָל — הֲרֵי הֵן בְּטֵלִין לְגַבֵּי הַכִּלָּה. לְפִיכָךְ, מֻתָּר לָצֵאת בִּרְצוּעוֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאַבְנֵט, שֶׁאֵינָן חֲשׁוּבוֹת, וּבְטֵלוֹת לְגַבֵּי הָאַבְנֵט. אֲבָל אִם הֵן שֶׁל מֶשִׁי — הֲרֵי הֵן חֲשׁוּבוֹת וְאֵינָן בְּטֵלוֹת, וְאָסוּר לָצֵאת בָּהֶן, אֶלָּא אִם כֵּן הַמִּנְעָלִים אוֹ הַבָּתֵּי שׁוֹקַיִם קְשׁוּרִין בָּהֶם, שֶׁאָז הֵן מְשַׁמְּשׁוֹת לִלְבִישָׁתוֹ וְאֵינָן מַשּׂוֹי:

אבל מותר לצאת מעוטף בכילה שתלויין בה רצועות שמושכין אותה בהן על הראש — שהן טפלות לכילה והכילה היא מלבוש. אדמו"ר הזקן מציג עיקרון של "טפלות": רצועה הקשורה למלבוש — היא בכלל המלבוש. הלכה זו רלוונטית לתפסי-כיפה (אקלסטיק), קליפסים, ושאר אביזרי-אחיזה.

וְכֵן הַדִּין בְּכָל דָּבָר שֶׁנִּפְסַק מִן הַבֶּגֶד וְרֹאשׁוֹ אֶחָד מְחֻבָּר לַבֶּגֶד, כְּגוֹן לוּלָאוֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, אִם הוּא חָשׁוּב — אָסוּר לָצֵאת בּוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת כְּלוּם לַבֶּגֶד מֵחֲמַת שֶׁנִּפְסַק רֹאשׁוֹ אֶחָד — הֲרֵי הוּא מַשּׂוֹי, וְאֵינוֹ בָטֵל לְגַבֵּי הַבֶּגֶד, כֵּיוָן שֶׁהוּא חָשׁוּב וְדַעְתּוֹ עָלָיו. אֲבָל אִם אֵינוֹ חָשׁוּב — הֲרֵי הוּא בָּטֵל לְגַבֵּי הַבֶּגֶד, וּמֻתָּר לָצֵאת בּוֹ:

וכן הדין בכל דבר שנפסק מן הבגד וראשו אחד מחובר לבגד, כגון לולאות וכפתורים תלויים — אינם משא, מפני שהם טפלים לבגד. אדמו"ר הזקן מציג את עיקרון "אחד-המחובר": אם צד אחד של החפץ מחובר לבגד — נחשב חלק מהבגד. הלכה זו רלוונטית לחוטים פתוחים, חוטים שנפרמו, כפתורים תלויים על חוט.

כּוֹבַע גָּדוֹל שֶׁמְּשִׂימִין עַל הָרֹאשׁ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת צֵל עַל הַפָּנִים לְהָגֵן מִפְּנֵי הַחַמָּה, אוֹ כְּדֵי לְהָגֵן מִפְּנֵי הַזְּבוּבִים, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָזֶה שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן בִּלְבִישָׁתוֹ שֶׁיַּאֲהִיל עָלָיו לְהָגֵן מֵאֵיזֶה דָבָר — אָסוּר לְלָבְשׁוֹ בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, מִשּׁוּם אִסּוּר עֲשִׂיַּת אֹהֶל, אִם הוּא מִתְפַּשֵּׁט לְהַלָּן מֵרֹאשׁוֹ טֶפַח עַל טֶפַח (וַאֲפִלּוּ הוּא כְּנֶגֶד פָּנָיו בִּלְבָד).
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהַטֶּפַח הַמִּתְפַּשֵּׁט (הַזֶּה) הוּא קָשֶׁה וְחָזָק שֶׁאֵינוֹ נִכְפָּף לְמַטָּה, אֲבָל אִם נִכְפָּף לְמַטָּה, אַף אִם בּוֹלֵט הַרְבֵּה יוֹתֵר מִטֶּפַח סְבִיבוֹת כָּל רֹאשׁוֹ — אֵין שֵׁם אֹהֶל עָלָיו וּמֻתָּר. לְפִיכָךְ, מֻתָּר לִפְרוֹס הַטַּלִּית עַל רֹאשׁוֹ אַף עַל פִּי שֶׁבּוֹלֵט הַרְבֵּה לְהַלָּן מֵרֹאשׁוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא מִמִּין בֶּגֶד הַקָּשֶׁה (שֶׁקּוֹרִין גְרָא"בּ גְרִי"ן).
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא אָסְרוּ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא קָשֶׁה בְּיוֹתֵר כְּעֵין גַּג (שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּקַל לִהְיוֹת נִכְפָּף, לָכֵן יֵשׁ עָלָיו שֵׁם אֹהֶל, אֲבָל אִם אֵינוֹ קָשֶׁה בְּיוֹתֵר — אֵין שֵׁם אֹהֶל עָלָיו וּמֻתָּר).
וְיֵשׁ מִי שֶׁמֵּקֵל עוֹד שֶׁאִם אֵינוֹ עוֹמֵד בְּשָׁוֶה אֶלָּא בְּשִׁפּוּעַ — אֵין שֵׁם אֹהֶל עָלָיו, וּמֻתָּר אַף שֶׁהוּא קָשֶׁה בְּיוֹתֵר.
וְטוֹב לְהַחֲמִיר (בְּכָל זֶה שֶׁיְּהֵא נִכְפָּף מַמָּשׁ לְמַטָּה מֵאֵלָיו, וְאָז אַף אִם מַגְבִּיהוֹ וּמַעֲמִידוֹ בְּשָׁוֶה בְּיָדוֹ — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם).
וְכָל זֶה כְּשֶׁמִּתְכַּוֵּן בּוֹ לְהַאֲהִיל עָלָיו לְהָגֵן מֵאֵיזֶה דָבָר, אֲבָל אִם אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן רַק לְכַסּוֹת רֹאשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמִּמֵּילָא נַעֲשֶׂה אֹהֶל סְבִיבוֹ — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, לְפִי שֶׁכָּל אֹהֶל שֶׁאֵין לוֹ דְּפָנוֹת תַּחְתָּיו — אֵין אִסּוּר בַּעֲשִׂיָּתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן מִתְכַּוֵּן בּוֹ לַעֲשִׂיַּת אֹהֶל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שט"ו:

כובע גדול שמשימין על הראש כדי לעשות צל על הפנים להגן מפני החמה, או כדי שלא יזיק הטל לתלמודו — מותר ללבשו ולצאת בו. אדמו"ר הזקן מבסס שכובע-שמש הוא מלבוש לראש לכל דבר. עיקרון: כובע-מגן הוא בגד-ראש. הלכה זו רלוונטית לכובעי-שמש, כיפות-בייסבול, ולכל אקססורי-ראש מודרני.

לְפִיכָךְ, מֻתָּר לִלְבּוֹשׁ כּוֹבַע גָּדוֹל שֶׁל לֶבֶד הַנָּהוּג בִּקְצָת מְקוֹמוֹת שֶׁקּוֹרִין (בְּרִיטִי"ל) אַף אִם יֵשׁ בְּתוֹכוֹ נְיָר קָשֶׁה שֶׁעַל יְדֵי כֵן מִתְקַשֶּׁה בְּיוֹתֵר וְעוֹמֵד בְּשָׁוֶה, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְאֹהֶל אֶלָּא לְכַסּוֹת רֹאשׁוֹ.
וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל בְּכָל עִנְיָן אַף אִם הוּא מִתְכַּוֵּן לְאֹהֶל — אֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם, כִּי יֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמְכוּ, שֶׁיֵּשׁ מַתִּירִין לְגַמְרֵי בְּכָל עִנְיָן, שֶׁסּוֹבְרִים שֶׁלֹּא גָזְרוּ כַּאן מִשּׁוּם עֲשִׂיַּת אֹהֶל, הוֹאִיל וְנַעֲשֶׂה דֶּרֶךְ לְבִישָׁה:

לפיכך מותר ללבוש כובע גדול של לבד הנהוג בקצת מקומות. אדמו"ר הזקן מציג את מנהג המקומות: היכן שנהוג, מותר. עיקרון: מנהג מקומי מכריע. רלוונטיות לקהילות שיש להן בגדי-ייחוד (קפוטה, ביבר, סטריימל) — בגדים אלו מותרים כי הם המלבוש המקובל.

וְכָל זֶה לִלְבּוֹשׁ הַכּוֹבַע בַּבַּיִת, אֲבָל אָסוּר לִלְבּוֹשׁ עַל גַּבֵּי כּוֹבַע קָטָן שֶׁעַל רֹאשׁוֹ וְלָצֵאת בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְפַּשֵּׁט טֶפַח לְהַלָּן מֵרֹאשׁוֹ, לְפִי שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יַפְרִיחֶנּוּ הָרוּחַ מֵעַל רֹאשׁוֹ וְיִשְׁכַּח וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ ד' אַמּוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא מְהֻדָּק בְּרֹאשׁוֹ, אוֹ שֶׁהוּא עָמֹק שֶׁרֹאשׁוֹ נִכְנָס לְתוֹכוֹ וְאֵין הָרוּחַ יָכוֹל לְהַפְרִיחוֹ מֵרֹאשׁוֹ, אוֹ שֶׁהוּא קָשׁוּר בִּרְצוּעָה תַּחַת גְּרוֹנוֹ, שֶׁבְּזֶה אֵין לָחוּשׁ לִכְלוּם.
וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לֵילֵךְ בָּרְחוֹב בְּכוֹבַע קָטָן בִּלְבָד בְּלִי כּוֹבַע זֶה הַגָּדוֹל — מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ בְּכָל עִנְיָן, שֶׁבְּוַדַּאי לֹא יֵלֵךְ ד' אַמּוֹת בִּלְעָדוֹ. אֲבָל אִם יֵשׁ עָלָיו כּוֹבַע שֶׁדֶּרֶךְ לֵילֵךְ בּוֹ בָּרְחוֹב לִפְעָמִים — אָסוּר לִלְבּוֹשׁ עָלָיו שׁוּם כּוֹבַע אַחֵר, בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ מֵחֲמַת הַקֹּר וְכַיּוֹצֵא בָזֶה, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין לָחוּשׁ בּוֹ שֶׁמָּא יַפִּילֶנּוּ הָרוּחַ מֵעַל רֹאשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר:

וכל זה ללבוש הכובע בבית, אבל אסור ללבוש על גבי כובע קטן שעל ראשו — מפני שאז יש בכובע השני הוצאה. אדמו"ר הזקן מציג סייג דק: כובע על כובע — נחשב משא. עיקרון: שכבה ראשונה היא מלבוש, שכבה נוספת לאותו איבר עלולה להחשב כמשא. רלוונטיות לכובע-מטר על כובע-בית-כנסת.

מִי שֶׁמָּצָא תְּפִלִּין בְּשַׁבָּת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בַּשָּׂדֶה אוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵינָן מִשְׁתַּמְּרִים מִכְּלָבִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם וִיכוֹלִין לָבֹא לִידֵי בִזָּיוֹן כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? אִם יֵשׁ בָּהֶם רְצוּעוֹת קְשׁוּרוֹת שֶׁיָּכוֹל לְלָבְשָׁן — יַכְנִיסֵן לָעִיר זוּג זוּג, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּלְבִּישֵׁן כְּדַרְכָּן בְּחֹל, תְּפִלִּין שֶׁל יָד עַל זְרוֹעוֹ וְשֶׁל רֹאשׁ עַל רֹאשׁוֹ, וְנִכְנָס וְחוֹלְצָן בָּעִיר (בְּחָצֵר הַחִיצוֹנָה שֶׁהוּא מָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר רֹאשׁוֹן), וְחוֹזֵר וְיוֹצֵא וְלוֹבֵשׁ זוּג אַחֵר עַד שֶׁיַּכְנִיס כֻּלָּן.
וְאֵינוֹ יָכוֹל לִלְבּוֹשׁ ב' זוּגוֹת כְּאַחַת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יַעֲבוֹר בְּזֶה בְּ"בַל תּוֹסִיף", שֶׁהֲרֵי שַׁבָּת אֵינוֹ זְמַן תְּפִלִּין כְּלָל, וּכְשֶׁמּוֹסִיף עַל הַמִּצְוָה שֶׁלֹּא בִזְמַנָּהּ לֹא שַׁיָּךְ "בַּל תּוֹסִיף" כְּלָל, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁבְּחֹל אֵין לוֹבֵשׁ לְעוֹלָם ב' זוּגוֹת, אִם כֵּן זוּג הַשֵּׁנִי אֵינוֹ נִקְרָא דֶּרֶךְ לְבִישָׁה אֶלָּא כְּמַשּׂוֹי הוּא, וְלֹא הִתִּירוּ חֲכָמִים מִשּׁוּם בִּזְיוֹן הַתְּפִלִּין אֶלָּא זוּג אֶחָד, שֶׁהוּא כְּדֶרֶךְ לְבִישָׁה בְּחֹל וְאֵינוֹ נִרְאֶה כְּמַשּׂוֹי, וְאֵין אִסּוּרוֹ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם בִּזָּיוֹן אֶלָּא מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה:

מי שמצא תפילין בשבת ברשות הרבים או בשדה — מכניסן זוג זוג דרך מלבוש — לובשן ומכניסן. אדמו"ר הזקן מתיר הצלת תפילין בלבישה. עיקרון: מצוה גדולה (הצלת תפילין מבזיון) דוחה איסור-דרבנן של לבישת-תפילין בשבת. הלכה זו רלוונטית לכל הצלת חפצי-קודש בשבת.

וְאִם הָיוּ זוּגוֹת הַרְבֵּה בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יַסְפִּיק הַיּוֹם לְהַכְנִיס כֻּלָּן זוּג זוּג דֶּרֶךְ לְבִישָׁה, כֵּיוָן שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְהַכְנִיס גַּם מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ — לֹא יַכְנִיסֵן כְּלָל בְּיוֹם, אֶלָּא יֵשֵׁב כַּאן לְשָׁמְרָן עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, וְאָז יַכְנִיס כֻּלָּן בְּיָדָיו.
וְכָל זֶה בְּאִישׁ, אֲבָל אִשָּׁה שֶׁמָּצְאָה תְּפִלִּין, אֲפִלּוּ הֵן זוּג אֶחָד — תֵּשֵׁב וְתִשְׁמְרֵן עַד הַלַּיְלָה, וְלֹא תַכְנִיסֵן לָעִיר דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין הַנָּשִׁים מַנִּיחוֹת תְּפִלִּין בְּחֹל — אֵינָן מַלְבּוּשׁ לָהֶן אֶלָּא מַשּׂוֹי גָּמוּר.
וְאִם מִתְיָרֵא לֵישֵׁב כַּאן עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ מִפְּנֵי לִסְטִים שׁוֹדְדֵי לַיְלָה — יִטּוֹל כֻּלָּן בְּיָדָיו מִיָּד וְיוֹלִיכֵן פָּחוֹת פָּחוֹת מִד' אַמּוֹת, כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רס"ו, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְחָצֵר הַחִיצוֹנָה, אוֹ נוֹתֵן כֻּלָּן לַחֲבֵרוֹ שֶׁאֶצְלוֹ בְּתוֹךְ ד' אַמּוֹת, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ שֶׁאֶצְלוֹ, עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לְחָצֵר הַחִיצוֹנָה שֶׁל עִיר, שֶׁהוּא מָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר הָרִאשׁוֹן, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לִפְנֵי הֶחָצֵר הַהוּא יוֹשִׁיט אוֹתָן לַחֲבֵרוֹ הָעוֹמֵד בֶּחָצֵר, וַחֲבֵרוֹ יִטְּלֵן מִיָּדוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא הוֹלֵךְ, שֶׁנִּמְצָא הוּא עוֹשֶׂה עֲקִירָה מֵרְשׁוּת הָרַבִּים, וַחֲבֵרוֹ עוֹשֶׂה הַנָּחָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. אוֹ יַכְנִיסוּ אוֹתָן זוּג זוּג דֶּרֶךְ לְבִישָׁה, אִם יֵשׁ שָׁהוּת בַּיּוֹם לְהַכְנִיס כֻּלָּן.
אֲבָל לֹא יִזְרְקֵם לֶחָצֵר כִּלְאַחַר יָד כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רס"ו, מִפְּנֵי בִּזְיוֹן הַתְּפִלִּין, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵעָה סִמָּן רפ"ב:

ואם היו זוגות הרבה בעניין שלא יספיק היום להכניס כולן זוג זוג דרך לבישה — מכניסן בפעם אחת בידו. אדמו"ר הזקן מתיר אפילו הוצאה-בידיים מטעם הצלת תפילין רבים. עיקרון: כשאי-אפשר אחרת — נדחה אף איסור הוצאה משום הצלת חפצי-קדושה. הלכה זו מגלה את העדיפות של כבוד-הקדושה.

וְאִם הוּא בִּימֵי הַגְּזֵרָה שֶׁגָּזְרוּ שֶׁלֹּא לְהָנִיחַ הַתְּפִלִּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה אֲפִלּוּ לֵישֵׁב עֲלֵיהֶן לְשָׁמְרָן וְכָל שֶׁכֵּן לַהֲבִיאָן בְּיָדָיו שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁהוּא מֵנִיחַ תְּפִלִּין מְכַסָּן בִּמְקוֹמָן וְהוֹלֵךְ לוֹ בֵּין שֶׁהֵם הַרְבֵּה בֵּין שֶׁהֵם מְעַט:

ואם הוא בימי הגזרה שגזרו שלא להניח תפילין שיש בו סכנה — אפילו דרך מלבוש אסור. אדמו"ר הזקן מבחין: כשלבישת התפילין מהווה סכנת-נפש — אסור אף בדרך-מלבוש. עיקרון: פיקוח-נפש דוחה אף את הצלת-הקדושה. הלכה היסטורית של ימי שמד שמכבדת את חיי-האדם.

וְכֵן אִם מָצָא סֵפֶר תּוֹרָה בַּשָּׂדֶה בִּימֵי הַגְּזֵרָה שֶׁגָּזְרוּ שֶׁלָּא לְלָמְדוֹ — מְכַסֵּהוּ בִּמְקוֹמוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. וְאִם אֵינוֹ זְמַן הַגְּזֵרָה — צָרִיךְ לֵישֵׁב וּלְשָׁמְרוֹ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, וְאָז יְבִיאֶנּוּ לְבֵיתוֹ. וְאִם הָיוּ הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִים שֶׁמִּתְקַלְקֵל הַסֵּפֶר אִם יִהְיֶה כַּאן עַד הַלַּיְלָה — יִתְעַטֵּף בְּהַסֵּפֶר כְּעֵין מַלְבּוּשׁ, וְחוֹזֵר וּמְכַסֶּה עָלָיו בִּבְגָדָיו, וּמְבִיאוֹ לְבֵיתוֹ מִיָּד, שֶׁאַף שֶׁאֵינוֹ דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ גָּמוּר — הִתִּירוּ לוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד הַתּוֹרָה:

וכן אם מצא ספר תורה בשדה בימי הגזרה שגזרו שלא ללמדו — מכסהו ויושב לפניו. אדמו"ר הזקן מציג הצלה-עקיפה: כיסוי וישיבה במקום הוצאה. עיקרון: כל הצלת-קדושה נעשית בדרך הפחות-מסוכנת. הלכה זו מבטאת תבונה הלכתית גמישה.

הַבָּא לְהַצִּיל כֵּלָיו מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה, הַאֵיךְ יוֹצִיאֵם דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים — יִתְבָּאֵר בְּסִמָּן של"ד:

הבא להציל כליו מפני הדלקה, האיך יוציאם דרך רה"ר — יתבאר בסימן של"ד. אדמו"ר הזקן מפנה לסימן אחר. סעיף קצר זה הוא רק מעבר. עיקרון: הדיון על הצלה מדליקה הוא נושא נפרד.

הַמְלַבֵּן אֶת הַצֶּמֶר אוֹ אֶת הַפִּשְׁתָּן וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָהֶן מִמַּה שֶׁדַּרְכָּן לְהִתְלַבֵּן — חַיָּב, וְהוּא מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת, שֶׁכֵּן בַּמִּשְׁכָּן הָיוּ מְלַבְּנִים הַצֶּמֶר וְהַפִּשְׁתִּים הָעֲשׂוּיִים לִמְלָאכוֹת הַמִּשְׁכָּן.
וְהַמְכַבֵּס בְּגָדִים — הֲרֵי הוּא תּוֹלֶדֶת מְלַבֵּן וְחַיָּב. וְהַסּוֹחֵט אֶת הַבֶּגֶד עַד שֶׁיּוֹצִיא הַמַּיִם שֶׁבּוֹ — הֲרֵי זֶה כִּמְכַבֵּס בְּגָדִים, וְחַיָּב מִשּׁוּם מְלַבֵּן.
לְפִיכָךְ, אָסוּר לֵילֵךְ בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהַחֲלִיק וְלִפּוֹל בְּמַיִם, שֶׁמָּא יִשָּׁרוּ בְּגָדָיו בְּמַיִם וְיִשְׁכַּח וְיִסְחוֹט. וְאִם הָלַךְ וְנָפַל וְנִשְׁרוּ בְּגָדָיו בְּמַיִם, וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁרוּ בְּגָדָיו בִּגְשָׁמִים הַרְבֵּה שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶם — אֵינוֹ צָרִיךְ לְפָשְׁטָן מִיָּד, אֶלָּא יָכוֹל לְהַלֵּךְ בָּהֶן (כָּל הַיּוֹם), וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִסְחָטֵם בְּהִלּוּכוֹ (בָּהֶם). אֲבָל לֹא יְנַעֲרֵם מִן הַמַּיִם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ב.
וּכְשֶׁפּוֹשְׁטָן מֵעָלָיו — לֹא יִשְׁטָחֵם לְנַגְּבָם בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁהָרוֹאֶה אוֹתָם שְׁטוּחִים לְנַגֵּב יֹאמַר שֶׁכִּבְּסָן בְּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ לְשָׁטְחָם בְּחֶדֶר שֶׁאֵין שָׁם רוֹאֶה — אָסוּר, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּהוּ שֶׁעָשָׂה אִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה — אָסוּר אֲפִלּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יֶאֱרַע פַּעַם אַחַת שֶׁיָּבֹא אֶחָד פִּתְאוֹם לְשָׁם וְיִרְאֵהוּ וְיַחְשְׁדֵהוּ שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, לְפִיכָךְ לֹא רָצוּ לְחַלֵּק בִּגְזֵרָתָם וְאָסְרוּ בְּכָל עִנְיָן, אַף אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין לָחוּשׁ לְכָךְ:

המלבן את הצמר או את הפשתן וכן כל כיוצא בהן ממה שדרכם להתלבן — חייב משום מלבן. אדמו"ר הזקן עובר לדיני מלאכת ליבון (כיבוס-וייבוש). עיקרון: כל הצחת-הצבע של הצמר היא מלאכת-מלבן. הלכה זו רלוונטית לכל פעולות-כיבוס בשבת.

וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא לְשָׁטְחָם בְּשַׁבָּת, אֲבָל אִם הָיוּ שְׁטוּחִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת — אֵינוֹ חַיָּב לְסַלְּקָן בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. אֲבָל לִשְׁטוֹחַ בְּשַׁבָּת אָסְרוּ בְּכָל עִנְיָן, אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁרוּ בְּמַיִם אֶלָּא מִן הַזֵּיעָה:

ולא אסרו אלא לשטחם בשבת, אבל אם היו שטוחים מערב שבת — אינו חייב לכפלן ולסלקם. אדמו"ר הזקן מציג סייג: רק יצירת מצב-הליבון בשבת אסורה. עיקרון: שמירת מצב-קיים אינה איסור. הלכה זו רלוונטית למה שייבוש-בבית-קודם-שבת.

בֶּגֶד הַשָּׁרוּי בְּמַיִם, אֲפִלּוּ אֵין שָׁם אֶלָּא שְׁרִיָּה מוּעֶטֶת — אָסוּר לְנַגְּבוֹ סָמוּךְ לְאֵשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹטְחוֹ שָׁם, אֶלָּא מְנַגְּבוֹ שָׁם כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ בּוֹ, שֶׁאֵין כַּאן מַרְאִית הָעַיִן — אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר מִשּׁוּם בִּשּׁוּל, שֶׁהַמַּיִם הַבְּלוּעִים מִתְבַּשְּׁלִים שָׁם, אִם הוּא סָמוּךְ לָאֵשׁ כָּל כָּךְ עַד שֶׁהַבֶּגֶד יָכוֹל לְהִתְחַמֵּם שָׁם כָּל כָּךְ עַד שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ. אֲבָל אִם אֵינוֹ סָמוּךְ כָּל כָּךְ — מֻתָּר לְנַגְּבוֹ שָׁם כֹּל שֶׁאֵינוֹ שׁוֹטְחוֹ:

בגד השרוי במים, אפילו אין שם אלא שריה מועטת — אסור לנגבו סמוך לאש, גזירה שמא יסחטנו. אדמו"ר הזקן מציג גזרה: דיני המלבן עוברים גם לבגד-שרוי. עיקרון: סחיטה היא מלאכת-מלבן או דש. הלכה זו רלוונטית לטיפול בבגדים-רטובים בשבת.

בֶּגֶד הַשָּׁרוּי בְּמַיִם — אָסוּר לְטַלְטְלוֹ לְאַחַר שֶׁפְּשָׁטוֹ מֵעָלָיו, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִסְחָטֶנּוּ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בֶּגֶד שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל מֵימָיו וְאַף בְּחֹל לֹא הָיָה סוֹחֲטוֹ, אוֹ שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא שְׁרִיָּה מוּעֶטֶת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְהַקְפִּיד עָלֶיהָ לְסָחֳטָהּ.
וְאִם נִשְׁרוּ בְּשֵׁכָר אוֹ בְּיַיִן אָדֹם אוֹ בִּשְׁאָר מַשְׁקִין שֶׁאֵינָם מְלַבְּנִים — מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁרוּ הַרְבֵּה. וְאַף לְכַתְּחִלָּה מֻתָּר לְהַשְׁרוֹתוֹ בָּהֶם, כְּגוֹן לְסַנְּנָם עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שי"ט וְש"כ:

בגד השרוי במים — אסור לטלטלו לאחר שפשטו מעליו, שמא יסחטנו. אדמו"ר הזקן מציג איסור-טלטול-גזרה: גזרת סחיטה גוררת איסור-טלטול. עיקרון: הגזרות מתפשטות מהפעולה המקורית. הלכה זו רלוונטית לכל בגד-רטוב בשבת.

הָרוֹחֵץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אוֹ אֲפִלּוּ כָּל גּוּפוֹ בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא אוֹ בְּצוֹנֵן — הִתִּירוּ לוֹ לְהִסְתַּפֵּג בְּמִטְפַּחַת אוֹ בְּסָדִין וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁמַּקְפִּיד עַל מֵימֵיהֶם לְסָחֳטָם בָּהֶם בְּחֹל — לֹא חָשְׁשׁוּ שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִסְחָטֵם בְּשַׁבָּת, לְפִי שֶׁזֶּהוּ דָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִגְזוֹר עָלָיו, שֶׁכֵּיוָן שֶׁכָּל הָרוֹחֲצִין מִסְתַּפְּגִין, אִם אַתָּה אוֹסְרוֹ לְהִסְתַּפֵּג — אַף אַתָּה אוֹסְרוֹ בִּרְחִיצָה, וְזֶהוּ דָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר, שֶׁפַּעַם אַחַת גָּזְרוּ שֶׁלֹּא לִרְחוֹץ מִפְּנֵי הַבַּלָּנִים שֶׁהָיוּ מְחַמִּין חַמִּין בְּשַׁבָּת וְאָמְרוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת הוּחַמּוּ, וְאַחַר כָּךְ רָאוּ שֶׁאֵין הַדָּבָר עוֹמֵד וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ.
וּמֻתָּר לוֹ גַם כֵּן לְהָבִיא הַמִּטְפַּחַת בְּיָדוֹ מִבֵּית הַמֶּרְחָץ לְבֵיתוֹ אִם יֵשׁ שָׁם עֵרוּב, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִסְחָטֶנּוּ בַּהֲלִיכָתוֹ (שֶׁאִם נָחוּשׁ לְכָךְ וְנֶאֱסוֹר לוֹ לַהֲבִיאוֹ — הֲרֵי אָנוּ אוֹסְרִים לְהִסְתַּפֵּג, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַפְקִירוֹ וּלְהַנִּיחוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ). וְאָסוּר לוֹ לְמָסְרוֹ לְהַבַּלָּן, מִפְּנֵי שֶׁהַבַּלָּנִים חֲשׁוּדִים עַל הַסְּחִיטָה לִסְחוֹט בְּיָדַיִם.
וְאַף עַכְשָׁו בִּזְמַן הַזֶּה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲמוֹד בְּלֹא רְחִיצָה בְּשַׁבָּת וְאִם כֵּן אֶפְשָׁר לְמָנְעוֹ מִלְּהִסְתַּפֵּג — אַף עַל פִּי כֵן אֵין אִסּוּר בַּדָּבָר, מֵאַחַר שֶׁלֹּא נֶאֱסַר מֵעוֹלָם בְּמִנְיַן חֲכָמִים. וּמִכָּל מָקוֹם, טוֹב לְהִסְתַּפֵּג בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל מֵימָיו לְסָחֳטוֹ אַף בְּחֹל:

הרוחץ פניו ידיו ורגליו בחמין שהוחמו מערב שבת, או אפילו כל גופו בצונן — מותר להסתפג באלונטית, אף שאין דרך זה אלא שריה מועטת. אדמו"ר הזקן מתיר הסתפגות באלונטית. עיקרון: הסתפגות-גוף אינה סחיטה. הלכה זו רלוונטית לכל ייבוש-לאחר-רחצה בשבת.

מֻתָּר לַעֲמוֹד עַל שְׂפַת הַנָּהָר וְלִרְחוֹץ יָדָיו בַּנָּהָר, וְאֵין בְּזֶה אִסּוּר בְּמַה שֶּׁמּוֹצִיא הַמַּיִם שֶׁעַל יָדָיו מִן הַנָּהָר אֶל שְׂפָתוֹ, לְפִי שֶׁהַנָּהָר הוּא כַּרְמְלִית וּשְׂפַת הַנָּהָר הוּא גַם כֵּן כַּרְמְלִית, וּמֻתָּר לְהוֹצִיא מִכַּרְמְלִית לְכַרְמְלִית בְּפָחוֹת מִד' אַמּוֹת, רַק שֶׁיִּזָּהֵר לְנַגֵּב יָדָיו יָפֶה מִיָּד שֶׁהוֹצִיאָם מֵהַנָּהָר קֹדֶם שֶׁיֵּלֵךְ ד' אַמּוֹת. וְכֵן הָרוֹחֵץ בַּנָּהָר — צָרִיךְ לְנַגֵּב גּוּפוֹ יָפֶה כְּשֶׁעוֹלֶה מֵהַנָּהָר, שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ עָלָיו מַיִם וִיטַלְטְלֶנּוּ ד' אַמּוֹת בְּכַרְמְלִית.
אֲבָל הַהוֹלֵךְ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמָטָר סוֹחֵף עָלָיו וְעַל לְבוּשׁוֹ — לֹא הִקְפִּידוּ חֲכָמִים עַל זֶה, לְפִי שֶׁהוּא דָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲמוֹד עָלָיו, שֶׁלִּפְעָמִים אָדָם הוֹלֵךְ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּפִתְאוֹם יָרַד הַגֶּשֶׁם עָלָיו, לָכֵן הִתִּירוּ לוֹ בְּכָל עִנְיָן (אַף לָצֵאת מִבֵּיתוֹ בִּשְׁעַת הַגֶּשֶׁם, שֶׁאֵין לֶאֱסוֹר דָּבָר לַחֲצָאִין):

מותר לעמוד על שפת הנהר ולרחוץ ידיו בנהר, ואין בזה איסור במה שמוציא מים מן הנהר במגע ידיו. אדמו"ר הזקן מתיר רחיצה בנהר. עיקרון: מים על הגוף אינם הוצאה. הלכה זו רלוונטית למקווה בשבת ולכל רחיצה במקום-טבעי.

בַּעֲלֵי הַקָּרְחָה שֶׁמַּנִּיחִין עַל רָאשֵׁיהֶם פִּשְׁתָּן סָרוּק אוֹ צֶמֶר מְנֻפָּץ שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה כְּשֵׂעָר בְּרָאשֵׁיהֶם — מֻתָּרִים לְהַנִּיחוֹ בְּרָאשֵׁיהֶן בְּשַׁבָּת וְלָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁתַּכְשִׁיט שֶׁלָּהֶם הוּא, וּבִלְבָד שֶׁהוּכְנוּ מִבְּעוּד יוֹם בְּעִנְיָן שֶׁאֵין בּוֹ אִסּוּר מִשּׁוּם טִלְטוּל מֻקְצֶה, וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ח:

בעלי הקרחה שמניחין על ראשיהם פשתן סרוק או צמר מנופץ שיהא נראה כשערות — מותר לצאת בו. אדמו"ר הזקן מתיר חיקוי-שיער. עיקרון: כל מה שמטרתו אסתטית-עקבית — תכשיט. הלכה זו רלוונטית לפאות-נכריות בזמננו.

מֻתָּר לִתְלוֹת מִצְנֶפֶת בְּצַוָּארוֹ לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַכָּה בְּרֹאשׁוֹ אוֹ בִּזְרוֹעוֹ וְלָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְכֵן לִכְרוֹךְ סְמַרְטוּטִין עַל הַיָּד אוֹ עַל הָאֶצְבַּע שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַכָּה וְלָצֵאת בָּהֶם לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְכָל שֶׁכֵּן אִם כְּרוּכִים עַל הַמַּכָּה מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה (עַיֵּן שָׁם הַטַּעַם):

מותר לתלות מצנפת בצוארו למי שיש לו מכה בראשו או בזרועו ולצאת בו. אדמו"ר הזקן מסיים בעוד היתר רפואי: מצנפת לכיסוי-מכה. עיקרון: כל מה שצמוד לרפואה — מלבוש לגוף. הלכה זו רלוונטית לתחבושות-ראש מודרניות, מסכות, וגם לתסרוקות-רפואיות.