Choulhan Aroukh · Orah Haïm — Siman 324

רש״י — son commentaire sur cette michna est à שבת ק״מ ע״א, où la michna se trouve, et non à קנ״ה. Il explique d'abord ce qu'est le מוץ : מוץ - הוא מזקן השבולת העליון ואינו ראוי למאכל וכוברין אותו בכברין שיפול המוץ (רש״י שבת ק״מ ע״א ד״ה מוץ). Puis il donne la raison de la permission, et ce n'est pas que le geste du crible serait un autre geste — c'est un דבר שאין מתכוין :

« אבל נוטל בכברה - ליתן בתוך האבוס ואע״פ שהמוץ נופל מאליו כר״ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר » (רש״י שבת ק״מ ע״א ד״ה אבל נוטל בכברה)

Le Choulhan Aroukh reprend cette raison au séif 1, dans les mots כיון שאינו מכוין (שו״ע או״ח שכ״ד:א).

הרמב״ם — il range la chose sous la מלאכה et non sous la טרחה, et c'est le sens de son לפיכך :

« הַמְרַקֵּד מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת. לְפִיכָךְ אֵין כּוֹבְרִין אֶת הַתֶּבֶן בִּכְבָרָה » (רמב״ם הלכות שבת כ״א:ל״ב)

Il achève ce même alinéa sur le mot qui fait toute la mesure : מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְרַקֵּד (רמב״ם הלכות שבת כ״א:ל״ב) — comme celui qui tamise, et non celui qui tamise. Le Michna Beroura ouvre son commentaire sur ce mot-là, אין כוברין - מפני שהוא כמרקד (מ״ב שכ״ד ס״ק א׳), et en tire aussitôt la conséquence dans l'autre sens : וכ״ש דאין לרקד התבואה מפסולת שלהן דזה הוא מרקד ממש וחייב (מ״ב שכ״ד ס״ק ב׳). Sur le gibboul, le Rambam distingue de même le קמח קלי — אֵין מְגַבְּלִין קֶמַח קָלִי הַרְבֵּה שֶׁמָּא יָבוֹא לָלוּשׁ קֶמַח שֶׁאֵינוֹ קָלִי. וּמֻתָּר לְגַבֵּל אֶת הַקָּלִי מְעַט מְעַט (רמב״ם הלכות שבת כ״א:ל״ג) — et le son, qui n'est pourtant pas matière à pétrissage :

« הַמֻּרְסָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְגִבּוּל אֵין גּוֹבְלִין אוֹתוֹ שֶׁמָּא יָבוֹא לְגַבֵּל הֶעָפָר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ » (רמב״ם הלכות שבת כ״א:ל״ד)

Et sur l'alimentation forcée, sa raison n'est pas la peine mais la crainte d'une מלאכה : שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי כְּתִישַׁת קִטְנִיּוֹת אוֹ לִידֵי לִישַׁת קֶמַח וְכַיּוֹצֵא בּוֹ (רמב״ם הלכות שבת כ״א:ל״ה).

הרא״ש, הרי״ף והמרדכי — sur les liens des épis, le désaccord des Rishonim ne porte pas d'abord sur le raisonnement mais sur la leçon du texte, et c'est le Biur Halakha qui le relève : כן הוא גירסת רש״י והרא״ש דאף בתלתא מותר להתיר וגירסת הרי״ף ולא להתיר (ביאור הלכה שכ״ד ד״ה מותר להתירן). Il ajoute que les Gloses du Gaon de Vilna déclarent שדבריו נכונים מאד (ביאור הלכה שכ״ד ד״ה מותר להתירן), et que le פירוש רבנו חננאל que l'on a entre les mains paraît lire comme le Rif ; à qui renvoie ce pronom, le texte ne le dit pas, et nous ne le tranchons pas. Quant au Mordekhi, le Choulhan Aroukh le nomme lui-même — mais au séif 14, où la glose du Rama est donnée מרדכי פ׳ תולין וסמ״ג וסה״ת (שו״ע או״ח שכ״ד:י״ד). La glose du séif 4, elle, est donnée הגהות אלפסי (שו״ע או״ח שכ״ד:ד) : ce sont deux sources distinctes, et non une seule.

בית יוסף — il rassemble les michnayot et les Rishonim, et le Choulhan Aroukh tranche en quinze séifim. Les têtes de chapitre : le crible est interdit, la prise au crible permise (séif 1) ; on n'utilise pas d'instrument de mesure — le Michna Beroura en donne la raison, היינו בכלי המדה מפני שנראה כאלו הוא מודד למכור אבל ליקח בכלי אחר ולשער קב או קביים מותר (מ״ב שכ״ד ס״ק ד׳) — mais on évalue (séif 2) ; on peut verser l'eau sur le son sans malaxer (séif 3) ; et toute découpe n'est permise que là où la chose ne convient pas sans elle (séifim 6 à 8). Sur ce dernier point, le Michna Beroura précise des deux côtés : ודוקא כשהם קשים שאינם ראויים לאכול בלא חיתוך אבל כשהם רכים הוי בכלל מטרח באוכלים ואסור (מ״ב שכ״ד ס״ק ט״ו) pour les courges, et ומוכח מזה דמיירי ברכין אבל בחרובין קשין שאינם ראויים בלתי חיתוך מותר דבכלל שווי אוכלא הוא (מ״ב שכ״ד ס״ק כ״ג) pour les caroubes.

Sur מזונותיו עליך (séif 11), le Mehaber suit le partage de la guemara — הָנֵי מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ, וְהָנֵי אֵין מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ (שבת קנ״ה ע״ב) — et écarte les abeilles, les pigeons de colombier et de grenier, et le porc, tandis qu'il permet אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות וכן לפני כלב שמזונותיו עליך (שו״ע או״ח שכ״ד:י״א). Le Michna Beroura donne la raison de chacun : אפילו הם שלו מ״מ אין מזונותיהן עליו דשכיחי להו בדברא וטרחא שלא לצורך היא (מ״ב שכ״ד ס״ק כ״ט) pour les premiers, דאין מזונותיו עליו לפי שאסור לגדלו (מ״ב שכ״ד ס״ק ל׳) pour le porc, et pour le chien il relève au contraire דמצוה קצת ג״כ ליתן לו מזונות (מ״ב שכ״ד ס״ק ל״א). Et sur la mangeoire (séif 15) : אסור לגרוף האבוס לפני שור של פטם אפי׳ אבוס של כלי גזירה אטו של קרקע דאתי לאשווי גומות (שו״ע או״ח שכ״ד:ט״ו).

הרמ״א pose dans ce siman trois gloses, et le Choulhan Aroukh les marque toutes trois du mot הגה — aux séifim 4, 9 et 14. Aucune n'allège.

Séif 4 — la glose s'ouvre sur un וי״א et ne permet de défaire le lien que בקשר שאינו של קיימא (שו״ע או״ח שכ״ד:ד), un nœud qui n'est pas destiné à durer. La crainte est celle de מתיר. Le Michna Beroura rapporte que le תוספת שבת et le בית מאיר tiennent que tout le monde en convient, et que le חידושי רע״א, au nom du מהריק״ש — sigle que la source ne développe pas et que nous ne développons pas —, tient que le Rambam en discute ; mais il conclut que ומ״מ לדינא אין להקל דדעת רש״י והרמ״ך ג״כ דיש קושר ומתיר אף באוכלי בהמה (מ״ב שכ״ד ס״ק י״ב).

Séif 9 — ודין תרנגולים ואווזים כדין עגלים (שו״ע או״ח שכ״ד:ט) : la loi des poules et des oies est celle des veaux. Le Michna Beroura en donne le contenu, דהיינו שאסור לתחוב בגרונם המאכל עד שלא יהיו יכולין להחזירו (מ״ב שכ״ד ס״ק כ״ז), puis relève franchement une difficulté sur la glose elle-même, au ס״ק כ״ח — qui est posé sur le séif 10 et non sur celui-ci : וקצת פלא על רמ״א מה הוסיף בזה אחרי שנזכר בשו״ע בהדיא (מ״ב שכ״ד ס״ק כ״ח) — le Choulhan Aroukh le disait déjà, et le Rama n'y ajoute rien ; peut-être, suggère-t-il, pour qu'on ne se méprenne pas sur l'intention du Mehaber.

Séif 14 — ויש מחמירים ג״כ בשאר מיני בהמות ליקח מלפני א׳ וליתן לפני אחרת שאינה מינה (שו״ע או״ח שכ״ד:י״ד) : la rigueur s'étend aux autres espèces. Mais les Aharonim ne l'imposent pas : le מג״א écrit ואין למחות ביד הנוהגין היתר (מג״א או״ח שכ״ד ס״ק ח׳), au nom du ב״ח, et le Michna Beroura reprend, וכתבו האחרונים דאין למחות ביד הנוהגין היתר דיש להם על מי לסמוך (מ״ב שכ״ד ס״ק ל״ח).

המג״א — neuf ס״ק sur ce siman. Au ס״ק א׳ il rapporte une permission, et il faut lire exactement ce qu'elle dit : כתב הרמב״ן במלחמות לסברא קמייתא דאם מגבל מעט מעט שרי בלא שינוי (מג״א או״ח שכ״ד ס״ק א׳) — c'est-à-dire, pour le premier avis, sans שינוי lorsqu'on procède peu à peu. Le Biur Halakha ne le suit pas : il tient que le מלחמות ne dit cela que du קלי, ולא הותר מעט מעט כ״א בקלי (ביאור הלכה שכ״ד ד״ה מורסן), et note que le קרבן נתנאל est arrivé à la même conclusion. Au ס״ק ב׳, le מג״א pose une limite que le séif ne disait pas : דודאי לכ״ע אסור להכין יותר מהצריך ליום (מג״א או״ח שכ״ד ס״ק ב׳). Au ס״ק ד׳ il élargit au contraire l'autorisation de couper : אפי׳ נאכלין ע״י הדחק בלא חתיכה שרי (מג״א או״ח שכ״ד ס״ק ד׳), au nom du Beit Yossef. Au ס״ק ה׳ il donne la raison de l'interdit de la découpe fine : דדבר שהיא מלאכה כגון טחינה אסור לעשות לבהמה אפי׳ בי״ט (מג״א או״ח שכ״ד ס״ק ה׳). Au ס״ק ז׳ il écrit du froment donné aux oiseaux le jour de שבת שירה : יש נוהגין לתת חטין בשבת שירה לפני העופות ואינו נכון שהרי אין מזונתן עליך (מג״א או״ח שכ״ד ס״ק ז׳). Et au ס״ק ט׳ il explique le retrait de la paille au nom de Rachi : מפני שיש שנמאס ואינו ראוי לאכילה, רש״י (מג״א או״ח שכ״ד ס״ק ט׳).

הט״ז — sept ס״ק. Deux sur le séif 3, pour dire qui tient quoi (voir la section 4), et deux qui portent le poids du siman.

Au ס״ק ד׳, le ט״ז attaque de front le psak que le רמ״א a posé au siman 321, d'après une techouva que le ט״ז désigne lui-même תשו׳ מהרא״י בת״ה סי׳ נ״ו (ט״ז או״ח שכ״ד ס״ק ד׳), selon laquelle on ne coupe pas la viande crue très fin devant les volailles : ודברי רמ״א שכ׳ דא״א לאכלו בלא״ה הוא קשה מאוד דמן ההיתר עושה איסור (ט״ז או״ח שכ״ד ס״ק ד׳). Son argument est la règle même de notre siman — si la volaille ne peut pas manger sans cela, c'est un שווי אוכל, donc permis. Il tire ensuite de la distinction du Rambam — le ריסוק du שחת d'un côté, la découpe de la נבלה de l'autre — la conséquence que voici : ש״מ דחותך דק דק דבלא״ה לא יוכל לאכלה אין שייך טוחן כלל (ט״ז או״ח שכ״ד ס״ק ד׳). Et il s'arrête sur un צריך עיון : וצ״ע מאד מה חשב בת״ה לאסור בזה (ט״ז או״ח שכ״ד ס״ק ד׳). Il note enfin que ובלבוש נגרר אחר רמ״א ולא הרגיש בסתירתם (ט״ז או״ח שכ״ד ס״ק ד׳). Le Biur Halakha, lui, dénoue autrement : וע״כ ברור דהרמ״א רק אבשר חי הנ״ל בשכ״א קאי וקיצר בלשונו (ביאור הלכה שכ״ד ד״ה וע״ל סימן שכ״א) — le Rama ne parlait que de viande casher crue, qui ne se destine qu'aux volailles, et non de נבלה.

Au ס״ק ה׳, le ט״ז rapporte le Rambam sur אין חותכין שחת et la question que le כסף משנה rapporte : on l'avait posée au רשב״א, et le רשב״א reconnut que c'était une difficulté — וכתב הכ״מ ששאלו להרשב״א למה נתן הרמב״ם טעם שנרא׳ כטוחן דהא בגמ׳ נתנו טעם משום מיטרח באוכל׳ והודה הרשב״א שהי׳ קושיא (ט״ז או״ח שכ״ד ס״ק ה׳). Il répond que le Rambam n'a pas voulu donner là le fondement de l'interdit mais sa mesure, et propose sa propre lecture des mots שאין טחינה בפירות : שאין טחינה בפירות הנאכלין בשבת (ט״ז או״ח שכ״ד ס״ק ה׳).

המשנה ברורה — quarante et un ס״ק, et ils dessinent le siman de bout en bout. Le crible est כמרקד et le tamisage véritable est חייב (ס״ק א׳ et ס״ק ב׳) ; le son est interdit au pétrissage par décret, אף דאינו בר גיבול מ״מ גזרו רבנן שמא יבוא לגבל קמח דחייב משום לש (מ״ב שכ״ד ס״ק ה׳), et il ajoute que ודעת הרבה ראשונים דאף במורסן חייב משום לש (מ״ב שכ״ד ס״ק ה׳) ; la quantité préparée ne dépasse pas le besoin du jour, והוא ששיעור זה צריך לו לחלק לפניהם באותו יום השבת דאל״ה אסור לטרוח טרחא דלא צריכא (מ״ב שכ״ד ס״ק ט׳) ; on ne coupe que ce qui ne convient pas tel quel (ס״ק ט״ו, ס״ק י״ח et ס״ק כ״ג) — et même l'à-peu-près suffit à permettre, ואפילו אם איננה קשה לגמרי שראוי להם לאכילה ע״י הדחק ג״כ בכלל שווי אוכלא הוא ושרי (מ״ב שכ״ד ס״ק י״ח) ; la permission de faire d'un non-aliment un aliment tient à לעשותו אוכל - משום צערא דבהמה (מ״ב שכ״ד ס״ק י״ג) ; on ne place pas la bête sur du mouktsé, et le ס״ק ל״ג rattache la règle du séif 13 à la מכילתא, דאיתא במכילתא למען ינוח יכול לא יניחנו תולש ועוקר כתיב למען ינוח ואין זה נוח אלא צער (מ״ב שכ״ד ס״ק ל״ג).

Sur le séif 15, c'est lui — et non le ט״ז, qui n'a pas de ס״ק sur ce séif — qui donne la raison du décret, au nom des תוספות : היינו דשם רגילות הוא שמכוין לאשויי כדי שלא יפלו השעורים בהגומות (מ״ב שכ״ד ס״ק מ׳), ולכן גזרינן גריפה אפילו באבוס שבכלי אבל מותר לגרוף תיבה בשבת מן הפסולת הנמצא בה (מ״ב שכ״ד ס״ק מ׳). Il explique d'abord pourquoi l'on raclerait, שגורפין אותו שלא יתערב העפרורית שבאבוס בתבן ובשעורים שנותנין לפניו ויקוץ במאכלו (מ״ב שכ״ד ס״ק ל״ט), et pourquoi l'on écarterait la paille, דכשהוא רב רוצה לסלקו כדי שלא ידרסנו השור ברעי (מ״ב שכ״ד ס״ק מ״א).