שולחן ערוך · אורח חיים
פלפול מעמיק
סוגיית עבודה זרה כ״ב.,
חקירה בגדר תנאי מעיקרא,
שיטות הראשונים,
מראית עין במסחר מודרני
📑 תוכן העניינים
- פתיחת הסוגיא — עבודה זרה כ״ב.
- חקירה בתנאי מעיקרא — בגוף הדבר או ברצון ?
- בלא התנו מתחלה — הבדיעבד
- מראית עין במסחר
- שיטות הראשונים — רש״י, תוס׳, רמב״ם
- שותפות בחנות ובמרחץ — מה שמביא הב״י
- שותפות שמתנהלת מאליה
- נפקא מינות פרקטיות מודרניות
לשון השולחן ערוך — קטעים נבחרים
הסימן שלפנינו אינו אלא ששה סעיפים, וכך הוא מכריז על עצמו בראשו :
« ישראל ועכו״ם שותפין איך יתנהגו בשבת. ובו ו סעיפים » (שולחן ערוך או״ח סימן רמ״ה)
כל סעיף א עומד על שני אגפים — התנו ולא התנו — ומתוך ניגודם נולד כל הפלפול של רמה זו.
« ישראל ועכו״ם שיש להם שדה או תנור או מרחץ או רחיים של מים בשותפו׳ או שהם שותפין בחנות בסחורה » (שולחן ערוך או״ח רמ״ה:א)
« אם התנו מתחלה בשעה שבאו להשתתף שיהיה שכר השבת לעכו״ם לבדו אם מעט ואם הרבה ושכר יום אחד כנגד יום השבת לישראל לבדו מות׳ » (שולחן ערוך או״ח רמ״ה:א)
« ואם לא התנו בתחל׳ כשיבואו לחלוק נוטל עכו״ם שכר השבתו׳ כולם והשאר חולקים אותו » (שולחן ערוך או״ח רמ״ה:א)
« ואם לא היה שכר השבת ידוע יטול העכו״ם לבדו שביעית השכר וחולקים השאר » (שולחן ערוך או״ח רמ״ה:א)
ומכאן ואילך הגהת הרמ״א, שאינה לשון המחבר — וספריא נותנתה בתוך גוף הסעיף, ושם היא חיה :
« ויש מתירין השכר בדעבד אפילו לא התנו וחלקו סתם » (רמ״א או״ח רמ״ה:א)
« ונ״ל דבהפסד גדול יש לסמוך עלייהו » (רמ״א או״ח רמ״ה:א)
1. הקדמת הסוגיא — עבודה זרה כ״ב.
« וְאִם בָּאוּ לְחֶשְׁבּוֹן — אָסוּר » (עבודה זרה כ״ב.)
שורש הסוגיא. רבינא הקשה ברייתא זו על רבא, שהתיר את המעשה הנזכר מיד לפניה — הנכרי היה נוטל בשבת והישראל באחד בשבת :
« הָנְהוּ מוֹרִיקָאֵי דְּגוֹי נָקֵיט בְּשַׁבְּתָא, וְיִשְׂרָאֵל בְּחַד בְּשַׁבְּתָא, אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא — שְׁרָא לְהוּ » (עבודה זרה כ״ב.)
רבא נתבייש, ולבסוף נתברר שאותם שותפים התנו מעיקרא :
« לְסוֹף אִיגַּלַּאי מִלְּתָא דְּהִתְנוּ מֵעִיקָּרָא הֲווֹ » (עבודה זרה כ״ב.)
הכל תלוי, אם כן, במתי נקבעה החלוקה. אם מתחלקים בימים לאחר שהמלאכה כבר הוטלה על שניהם — נמצא הישראל עושה את הנכרי שלוחו ליום השבת ; ואם התנו קודם — לא הוטל עליו יום השבת מעולם.
ומכאן שואלת הגמרא את שאלתה שלה, ואינה פושטת אותה :
« אִיבַּעְיָא לְהוּ: סְתָמָא מַאי? תָּא שְׁמַע: אִם הִתְנוּ מִתְּחִילָּה — מוּתָּר, הָא סְתָמָא — אָסוּר » (עבודה זרה כ״ב.)
« אֵימָא סֵיפָא: אִם בָּאוּ לְחֶשְׁבּוֹן — אָסוּר, הָא סְתָמָא — מוּתָּר! אֶלָּא, מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ » (עבודה זרה כ״ב.)
הרישא והסיפא מושכות לשני צדדים, ומסקנת הגמרא שאין ללמוד מכאן. בעיא דלא אפשיטא (בית יוסף או״ח סימן רמ״ה) זו היא המושלת בכל דין הבדיעבד שבסימן, ובסעיף 3 יתבאר שהראשונים נחלקו לאיזה צד נוטים בספק דרבנן שלא נפשט.
2. חקירה בתנאי מעיקרא — בגוף הדבר או ברצון ?
חקירה : מפני מה תנאי שהתנו מעיקרא משנה את הדין, ואותה לשון עצמה שתיאמר למחרת אינה משנה כלום ?
- צד א — בגוף הדבר. התנאי בונה את השותפות : ביום השבת אין לישראל חלק בשדה כלל. לא כוונתו נשתנתה, אלא הדבר הנקנה.
- צד ב — ברצון ובמה שהוא מגלה. התנאי אינו אלא מסלק מן הישראל את הזכות בשכר השבת ; והוא תלוי במה שהוא רוצה ובמה שהוא מגלה שרוצה — ולפיכך מעשה מאוחר עשוי לסתרו.
« דכיון דמעיקרא התנו ה״ל כאילו אין לישראל חלק בשדה כלל ביום השבת אלא כולו של עכו״ם בשבת וכולו של ישראל ביום החול ונמצא שלא הוטלה מלאכת שבת על ישראל כלל מאחר שאין השדה שלו ביום ההוא » (בית יוסף או״ח סימן רמ״ה)והוא סומך על הסמ״ג וספר התרומה, המצריכים את התנאי קודם הקנין — ואינו מצריך לפרש כן בהדיא :
« אם התנו מתחלה קודם שקנו השדה שלא יהיה לישראל חלק בו ביום השבת » (בית יוסף או״ח סימן רמ״ה)
הראב״ד, שהזכירו הר״ן, מחזיק בצד השני — והב״י דוחה אותו במפורש :
« ודלא כפי׳ הראב״ד שהזכיר הר״ן » (בית יוסף או״ח סימן רמ״ה)ולדעת הראב״ד, אף שהתנו, אם באו אחר כך לחשבון וחלקו בשוה — נמצא למפרע שהתנאי לא היה אלא הערמה :
« אע״פ שהתנו אם אח״כ יבואו לחשבון ותהא חלוקתן שוה אסור דכיון שבאו לחשבון אשתכח דמעיקרא הערמה בעלמא הוה » (בית יוסף או״ח סימן רמ״ה)
מה שהחקירה מולידה, והיכן היא נחתכת. אין זו חלוקה של נוי : היא עומדת בסעיף ב. אם התנאי בגוף הדבר — אין מה שאחריו יכול לפגוע בו ; ואם הוא ברצון — חשבון שלאחר מכן סותרו.
« היכא שהתנו בתחלה אם אח״כ בשע׳ חלוקה נתרצה העכו״ם לחלוק בשוה מות׳ » (שולחן ערוך או״ח רמ״ה:ב)
הט״ז קורא את המחבר כצד הראשון, ומוליכו עד סופו : משהתנו — הכל מותר, ואף החשבון המפורש שתשובת הגאונים אסרה.
« אלא ודאי דבכל גוני מותר בהתנו » (ט״ז או״ח רמ״ה ס״ק ב)
« ורש״י ג״כ כרמב״ם ס״ל » (ט״ז או״ח רמ״ה ס״ק ב)
והמגן אברהם מחזיק בקצה השני, עם הראב״ד, ואוסר את החשבון :
« אבל אסור לחשוב עמו ולומר אתה נטלת בשבת מרובה ואני מועט נחלק המותר כמ״ש הראב״ד » (מגן אברהם או״ח רמ״ה ס״ק ב)
והמשנה ברורה רושמת את שתי הדעות ואינה מכרעת : היא מביאה את דעת המ״א, ואחריה את המקילין משום שהתנו מעיקרא, ומפנה לאליה רבה שנשאר בצ״ע.
« דעת המ״א לפסוק כדעת הראב״ד שמחמיר בזה משום דאיגלאי מילתא למפרע דהתנאי דמעיקרא הערמה בעלמא הוי ויש מקילין בזה כיון דהתנו מעיקרא » (משנה ברורה או״ח רמ״ה ס״ק ה)
« ועיין בא״ר שהאריך ג״כ בזה ולבסוף נשאר בצ״ע » (משנה ברורה או״ח רמ״ה ס״ק ה)
השאלה נשארת אפוא פתוחה, ופתוחה היא אצל האחרונים עצמם ; אין זה מן הלומד לסוגרה.
3. שיטות בלא התנו מתחלה — בדיעבד
שני מצבים, ואין לערבם :
- אמרוהו לאחר מעשה. האומר לשותפו משנשתתפו את לשון הברייתא :
« טוֹל חֶלְקְךָ בַּשַּׁבָּת וַאֲנִי בַּחוֹל » (עבודה זרה כ״ב.)
אינו מתקן כלום : זהו בדיוק המעשה שהברייתא אוסרת. והמשנה ברורה מדייקת שאיסור המחבר אינו תלוי אפילו באמירה זו — עצם מה שלא התנו קודם מספיק.« כתב סתמא לאסור בלא התנו אפילו אם לא אמר לו עבוד אתה בשבת ואני בחול » (משנה ברורה או״ח רמ״ה ס״ק ז)
התיקון, אם כן, אינו תנאי מאוחר אלא ביטול השותפות וחזרה להשתתף, כמו שמפרט המחבר בסעיף ג.« היכא שלא התנו בתחלה יש תיקון ע״י שיחזיר המוכר להם דמי הקרקע או ימכרוהו לאיש אחר ויחזרו ויקנוהו בשותפות ויתנו בשעת הקניה » (שולחן ערוך או״ח רמ״ה:ג)
« ואם נשתתפו בחנו׳ ולא התנו יחזור כל אחד ויטול חלקו ויבטלו השותפות ואח״כ יחזרו להשתתף ויתנו בתחל׳ » (שולחן ערוך או״ח רמ״ה:ג)
וכן הורה רבנו תם במעשה התנור שנגבה בחוב : לקבל את החוב, לחזור ולהלוות, ולהתנות מתחלה.« שצוה ר״ת לקבל החוב מן העכו״ם ולחזור ולהלוות ולהתנות מתחלה » (בית יוסף או״ח סימן רמ״ה)
ואדמו״ר הזקן כללו לכל מקום שהתנאי מועיל בו :« כָּל מָקוֹם שֶׁמּוֹעִיל אִם הִתְנוּ, אִם לֹא הִתְנוּ בַּתְּחִלָּה בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ — יֵשׁ תִּקּוּן עַל יְדֵי שֶׁיְּבַטְּלוּ הַשִּׁתּוּף וְיִמְחֲלוּ זֶה לְזֶה הַתְּנָאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם וְיַחְזְרוּ לְהִשְׁתַּתֵּף וְיַתְנוּ בְּעֵת הַשִּׁתּוּף » (שולחן ערוך הרב רמ״ה:ט״ו)
- לא אמרו כלום, וחלקו סתם. זו הבעיא שלא נפשטה בגמרא, והראשונים נחלקו בה לפי הצד שנוקטים בספק דרבנן. הט״ז מעמיד את הדבר על מכונו :
« זהו בעי׳ דלא איפשטא בגמרא » (ט״ז או״ח רמ״ה ס״ק א)
הרא״ש הולך לקולא, והרמב״ם והרי״ף לחומרא ; והב״י פוסק עמהם.« ולענין הלכה כיון דהרי״ף והרמב״ם מסכימים לאסור הכי נקטינן » (בית יוסף או״ח סימן רמ״ה)
המחבר כותב אפוא סתם כרמב״ם, והרמ״א מוסיף בהגהה את המתירין בדיעבד, עם מידתו שלו — במקום הפסד גדול.« ואם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה חלקו סתם בשוה זהו בעיא בגמרא ולא אפשיטא ופסק הרמב״ם לחומרא והרא״ש לקולא והמחבר סתם כהרמב״ם והרמ״א פסק בהג״ה כהרא״ש במקום הפסד גדול » (משנה ברורה או״ח רמ״ה ס״ק א)
ואדמו״ר הזקן נוקט כמחמירין, ואומר זאת בלשונו, עם אותה הסתייגות עצמה :« וְכֵן עִקָּר. אִם לֹא בְּהֶפְסֵד גָּדוֹל, שֶׁאָז יֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה » (שולחן ערוך הרב רמ״ה:ו)
4. חקירה במראית עין במסחר
קושיא : אם התנאי מעיקרא פותר את הכל, מפני מה אסרו בסימן רמ״ג, במקומות ידועים, להשכיר לנכרי מרחץ — ותנור, שדינו כמרחץ — משום מראית העין ? והרחיים אינם בכלל האיסור, שכך הוא סוף הסעיף שם :
« ותנור דינו כמרחץ ורחיים דינו כשדה » (שולחן ערוך או״ח רמ״ג:א)
והשדה מותר. ומה תהא על חנות הפתוחה בשבת ושם הישראל נקרא עליה ?
תירוץ : שתי שכבות הן, ואינן חופפות :
- התנאי פותר את שאלת הזכות בשכר ואת שאלת השליחות : יום השבת אינו מוטל על הישראל, ואין הנכרי שלוחו. זהו הטעם שהמחבר עצמו נותן בסעיף ד.
« מפני שאין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה שנא׳ שהעכו״ם עושה שליחותו וכן אין העסק ניכר ממי הוא » (שולחן ערוך או״ח רמ״ה:ד)
והמשנה ברורה מנמקת כך את ההיתר שבסעיף א :« הטעם דכיון שהותנו בתחלה לא הוטל על הישראל כלל מעיקרא לעשות בשבת ואין הא״י שלוחו » (משנה ברורה או״ח רמ״ה ס״ק ב)
- מראית העין היא שכבה אחרת — אלא שמקורות הסימן, רחוקים מלהעמידה, מסלקים אותה בשותפות אמיתית, ומטעם מדויק : הכל יודעין שיש לנכרי חלק בו. כך כותב הר״ן, שהביאו הב״י על מעשה המרחץ :
« וגם ליכא מפני שהיא נקראת על שמו דכיון שהכל יודעין שמרחץ זה יש לעכו״ם חלק בו » (בית יוסף או״ח סימן רמ״ה)
והמגן אברהם והמשנה ברורה נוקטים כמותו :« ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה כיון שיש לעכו״ם חלק בו דאל״כ אפילו התנו ליתסר » (מגן אברהם או״ח רמ״ה ס״ק א)
« ולא חיישינן משום מראית העין שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה כיון שידוע שיש לא״י חלק בו » (משנה ברורה או״ח רמ״ה ס״ק א)
« אלא דשם אסור בתנור משום מראית העין שיאמרו שכירו הוא וכאן ליכא מ״ע דהכל יודעין שיש לא״י חלק בו » (משנה ברורה או״ח רמ״ה ס״ק י)
ואדמו״ר הזקן מוליך את הדבר עד סופו : בשותפות עם נכרי אין מראית עין, ואפילו בפרהסיא.« כַּאן כֵּיוָן שֶׁהַנָּכְרִי שֻׁתָּף עִמּוֹ — אֵין כַּאן מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁיֵּשׁ לְהַנָּכְרִי חֵלֶק בִּמְלָאכָה זוֹ וְלַהֲנָאַת עַצְמוֹ הוּא מִתְכַּוֵּן » (שולחן ערוך הרב רמ״ה:י״ג)
« בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ בְּשֻׁתָּפוּת נָכְרִי — הִתִּירוּ אֲפִלּוּ עוֹשֶׂה בְּפַרְהֶסְיָא, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְמַרְאִית הָעַיִן » (שולחן ערוך הרב רמ״ה:י״ג)
אין מראית העין חוזרת, אם כן, כנגד השותפות כשהיא לעצמה : היא חוזרת במקום שחלקו של הנכרי אינו ניכר, ושהעסק נקרא על שם הישראל. ובלשון זו ממש מעמידה המשנה ברורה את הגבול :
« דהלא אין העסק ניכר של מי הוא שאם היה ניכר ונקרא על שם ישראל היה אסור » (משנה ברורה או״ח רמ״ה ס״ק י״ח)
והיא עצמה מפנה לשם :
« כמ״ש סימן רמ״ג ס״א גבי מרחץ » (משנה ברורה או״ח רמ״ה ס״ק י״ח)
ונשאר, שלא מחמת מראית העין, דין הבלעה : הרמ״א והר״ן רוצים ששכר השבת יילקח בלוע בתוך שאר הימים, שאם לאו — הרי הוא נראה כשכר שבת.
« ומ״מ לא יטול שכר שבת אלא בהבלעה עם שאר הימים » (רמ״א או״ח רמ״ה:א)
« ומ״מ דוקא ליקח מה שנשתכר במרחץ בשבת בהבלעת שאר ימים אבל אם בפני עצמו לוקח לא » (בית יוסף או״ח סימן רמ״ה)
5. שיטות הראשונים — רש״י, תוס׳, רמב״ם
| שיטה | תנאי מעיקרא | בלא התנו · מראית עין | תיקון בדיעבד |
|---|---|---|---|
| רש״י (ע״ז כ״ב., מובא בב״י) |
מועיל, לפי שלא הוטלה עליו עבודת השבת מעולם : « לפי שנעשה שלוחו על חצי היום המוטל עליו ואם התנו מתחלה קודם שהוטלה עליו מותר דהא לא קיבל עליה ישראל עבודה בשבת ואין העכו״ם שלוחו » (בית יוסף או״ח סימן רמ״ה) |
לרש״י, מה שאמרה הברייתא בסופה — « וְאִם בָּאוּ לְחֶשְׁבּוֹן — אָסוּר » (עבודה זרה כ״ב.) — קאי על הסתם ולא על מי שהתנו ; ומכאן מסיק הט״ז : « ורש״י ג״כ כרמב״ם ס״ל » (ט״ז או״ח רמ״ה ס״ק ב) |
אינו נדון כאן ; הוא בא מן המחבר בסעיף ג. |
| תוס׳ · ר״ת (כנגד ר״י, שחזר בו) |
מועיל, ואין לחלק בין תנור לשדה : « דאין חילוק בין תנור לשדה » (בית יוסף או״ח סימן רמ״ה) |
רבנו אלחנן מצמצם : כשכל התנור של ישראל אין התנאי מועיל — « דאפי׳ התנו מתחילה לא יועיל כיון שכל התנור של ישראל » (בית יוסף או״ח סימן רמ״ה) |
לקבל, ולחזור ולהשתתף בתנאי : « שצוה ר״ת לקבל החוב מן העכו״ם ולחזור ולהלוות ולהתנות מתחלה » (בית יוסף או״ח סימן רמ״ה) |
| רמב״ם (הלכות שבת פרק ו׳) |
מועיל, וכלשונו שהעתיק הב״י : « המשתתף עם העכו״ם במלאכה או בסחורה בחנות אם התנו בתחלה שיהיה שכר השבת לעכו״ם לבדו אם מעט ואם הרבה ושכר יום אחד כנגד יום השבת לישראל לבדו מותר » (בית יוסף או״ח סימן רמ״ה) |
בלא התנו נוטה לחומרא, והב״י פוסק עמו : « ולענין הלכה כיון דהרי״ף והרמב״ם מסכימים לאסור הכי נקטינן » (בית יוסף או״ח סימן רמ״ה) וטעמו, שהעתיקו המחבר בסעיף ד, כולל שניהם — לא שליחות ולא עסק ניכר : « מפני שאין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה שנא׳ שהעכו״ם עושה שליחותו וכן אין העסק ניכר ממי הוא » (שולחן ערוך או״ח רמ״ה:ד) |
בלא תנאי נוטל הנכרי שכר כל השבתות, ואם אינו ידוע — שביעית : « ואם לא היה שכר השבת ידוע יטול העכו״ם לבדו שביעית השכר וחולקים השאר » (שולחן ערוך או״ח רמ״ה:א) |
| אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב) |
אינו מועיל אלא כשיש לנכרי חלק בגוף הדבר : « שֶׁאֵין הַתְּנַאי מוֹעִיל אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ לְהַנָּכְרִי חֵלֶק בְּגוּף הַדָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה בּוֹ הַמְּלָאכָה » (שולחן ערוך הרב רמ״ה:י״א) |
אין מראית עין בשותפות, ואפילו בפרהסיא : « בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ בְּשֻׁתָּפוּת נָכְרִי — הִתִּירוּ אֲפִלּוּ עוֹשֶׂה בְּפַרְהֶסְיָא, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְמַרְאִית הָעַיִן » (שולחן ערוך הרב רמ״ה:י״ג) |
כדעת האוסרין, זולת בהפסד גדול : « וְכֵן עִקָּר. אִם לֹא בְּהֶפְסֵד גָּדוֹל, שֶׁאָז יֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה » (שולחן ערוך הרב רמ״ה:ו) |
נמצא הט״ז קורא את רש״י עם הרמב״ם בנקודה הראשונה — אך סדר הזמנים הפוך ממה שאפשר להבין מלשון זו. הב״י נפטר בשנת 1575 והט״ז בשנת 1667 : לא קריאת הט״ז היא שמביאה את הב״י לכתוב דבר, אלא הט״ז הוא שמביא בס״ק ב את לשון הב״י ומוציא ממנה את מסקנתו. ועוד : הוא מביאה כשהוא מסמן אותה כסופה של מימרת מהרי״א, והעכ״ל נופל אחריה :
« כ״כ ב״י בשם מהרי״א וז״ל … דכל היכ׳ דהתנו בכל גונ׳ שרי עכ״ל » (ט״ז או״ח רמ״ה ס״ק ב)
ומקריאה זו מוציא הט״ז את מסקנתו שלו, ורק משם הוא מצרף את רש״י אל הרמב״ם :
« אלא ודאי דבכל גוני מותר בהתנו » (ט״ז או״ח רמ״ה ס״ק ב)
ובב״י עצמו לשון זו כך היא :
« דכל היכא דהתנו בכל גוונא שרי » (בית יוסף או״ח סימן רמ״ה)
ונקודה אחת נשארת פתוחה, ואין הדף חותך אותה : בב״י עצמו אין עכ״ל קודם לשון ולענ״ד, ולפיכך מה שפתח בו — « וכתב הגאון מהרי״א ז״ל » (בית יוסף או״ח סימן רמ״ה) — אפשר לקראו כנסגר קודם לכן, והמשך הדברים, ובכללם לשון זו, הם דברי הב״י בעצמו. והט״ז מעמיד את העכ״ל אחריה ומייחס אותה למהרי״א. שתי הקריאות עומדות, ואנו מביאים את שתיהן ואין אנו בוררים ביניהן.
ומה שמפריד באמת בין השיטות אינו כוחו של התנאי, שבו מודות כולן, אלא שתי שאלות אחרות : מה נצרך כדי שיהא כאן תנאי, ומה ערכה של שתיקה.
6. חנות משותפת בשבת — מה שמביא הב״י
« דנ״ל דשרי דעכו״ם אדעתא דמחצה שלו קא עביד » (בית יוסף או״ח סימן רמ״ה)
« וגם ליכא מפני שהיא נקראת על שמו דכיון שהכל יודעין שמרחץ זה יש לעכו״ם חלק בו » (בית יוסף או״ח סימן רמ״ה)ומביא שם גם את מעשה בית המטבע שבהגהות אשיר״י :
« ישראל ועכו״ם שקבלו מטבע מן המלך אם התנו עד שלא קבלו המטבע שיעשה העכו״ם בשבת והישראל בחול מותר » (בית יוסף או״ח סימן רמ״ה)
ומעשה המרחץ הוא שהרמ״א מעביר אל הגהתו שבסעיף א, ומוציא ממנו את הצורה הכללית : כששניהם עוסקים יחד כל ימות החול ובשבת עוסק הנכרי לבדו — חולק עמו את כל השכר.
« וי״א שכל זה לא מיירי אלא בשותפות שכל א׳ עוסק ביומו » (רמ״א או״ח רמ״ה:א)
« אבל כששניהם עוסקי׳ ביחד כל ימי החול ובשבת עוסק העכו״ם לבדו מות׳ לחלוק עמו כל השכר דעכו״ם אדעתיה דנפשיה קא עביד » (רמ״א או״ח רמ״ה:א)
אבל הרמ״א מוסיף והולך בסעיף ג, ושם הט״ז עוצרו : הרמ״א מתיר להשכיר לנכרי את חלקו שלו לשבת.
« ואם ירצה להשכיר לעכו״ם חלקו בשבת או לשכרו בקבולת שרי » (רמ״א או״ח רמ״ה:ג)
« איני יודע מי התיר לו להרב רמ״א להתיר בזה שכירו׳ של שבת לחוד שלא בהבלע׳ » (ט״ז או״ח רמ״ה ס״ק ג)
« ונראה שאין לסמוך על היתר זה להשכיר לו לשבתות לחוד » (ט״ז או״ח רמ״ה ס״ק ג)והמשנה ברורה מספרת ששניהם נתקשו בו :
« עיין במג״א וט״ז שנתקשו בזה מאד » (משנה ברורה או״ח רמ״ה ס״ק ט״ו)והמגן אברהם הוא המיישב :
« ותירץ המג״א במסקנא דהכא איירי שמשכיר לו את חלקו בשבת בהבלעה » (משנה ברורה או״ח רמ״ה ס״ק ט״ו)
« וכן הט״ז מסיק לדינא דאינו מותר בזה אלא בהבלעה » (משנה ברורה או״ח רמ״ה ס״ק ט״ו)ולאחריו מוסיפה המשנה ברורה אזהרה : « ואעפ״כ יזהר שלא לדבר עם הא״י בהעסק בשבת » (משנה ברורה או״ח רמ״ה ס״ק ט״ו). ובחנות הנשארת פתוחה בשבת, הסתייגות זו — ולא מראית העין — היא הנושאת את המשקל.
7. שותפות אוטומטית מודרנית
חקירה : שותפות בעסק המתנהל מאליו בשבת — אתר מכירות, מערכת הפועלת לפי תכנון מוקדם — האם היא צריכה עדיין תנאי מעיקרא ?
- צד א — כן. מה שהברייתא באה עליו אינו המעשה שבשבת אלא החיוב : משהוטלה מלאכת העסק על שני השותפים, נמצא שכר השבת בא לאחד בעד חברו. והמשנה ברורה נוקטת לשון כללית, בלא לדבר על מעשה מסוים :
« כיון דהמלאכה הזאת מוטלת על ישראל והא״י עושה שליחותו אסור » (משנה ברורה או״ח רמ״ה ס״ק ט)
- צד ב — לא. סעיף ד מתיר לתת מעות לנכרי להתעסק בהן ולחלוק עמו את כל השכר בשוה, ואף שהוא נושא ונותן בהן בשבת : אין המלאכה מוטלת על הישראל, ואין העסק ניכר. ואם אין אדם עושה בשבת כלום — קרוב הדבר לכאן יותר מאשר לשדה.
« יכול ישראל ליתן לעכו״ם מעות להתעסק בהם ואף ע״פ שהעכו״ם נושא ונותן בהם בשבת חולק עמו כל השכר בשוה » (שולחן ערוך או״ח רמ״ה:ד)
« מפני שאין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה שנא׳ שהעכו״ם עושה שליחותו וכן אין העסק ניכר ממי הוא » (שולחן ערוך או״ח רמ״ה:ד)
ואדמו״ר הזקן כותבו בפירוש :« מֻתָּר לִתֵּן לְנָכְרִי סְחוֹרָה לְמָכְרָהּ אוֹ מָעוֹת לְהִתְעַסֵּק בָּהֶן, וְאַף שֶׁהַנָּכְרִי מִתְעַסֵּק בָּהֶן בְּשַׁבָּת — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל לֹא צִוָּה לוֹ שֶׁיִּתְעַסֵּק בְּשַׁבָּת » (שולחן ערוך הרב רמ״ה:ט״ז)
שני הצדדים חלוקים אפוא בנקודה אחת : התנאי בא על המעשה, או על החיוב ? הדבר אינו נחתך כאן, וסעיף ה מראה שגורם נוסף נכנס לכאן — מה שנאמר לנכרי בפה :
« מות׳ לישראל ליתן סחורה לעכו״ם למכור אם קצץ לו שכר ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת » (שולחן ערוך או״ח רמ״ה:ה)
והמשנה ברורה מוציאה מזה תולדה הנוגעת במישרין למסחר של ימינו : אם יום השוק עצמו הוא השבת, אף השתיקה אינה מועילה.
« ואם יום השוק הוא בשבת אפילו בסתמא אסור דהוי כאלו אמר לי מכור לי בשבת » (משנה ברורה או״ח רמ״ה ס״ק כ״א)
8. נפקא מינות פרקטיות מודרניות
1. מסעדה בשותפות עם נכרי. תנאי בחוזה השותפות : שכר השבת לנכרי לבדו, ושכר יום אחד מימות החול לישראל לבדו — זו צורתו של סעיף א ממש. והישראל אינו עובד שם בשבת, שאין התנאי בא אלא על החלק ולא על המעשה.
2. מסחר מקוון עם שותף נכרי. התנאי בשעת ייסוד החברה הוא מה שחסר על הרוב, שהמסמכים נחתמים קודם שנותנים על כך את הדעת. ונוסף עליו סעיף ה : שלא לומר לנכרי שימכור בשבת.
3. השקעה בניירות ערך ובקרנות. אין כאן שותפות של עשייה ; וסעיף ד נותן את הטעם — אין המלאכה מוטלת על הישראל, ואין העסק ניכר משל מי הוא.
4. חברה צעירה עם משקיע נכרי. הכל לפי המבנה. אם הישראל מנהל ועושה — הרי זה כסעיף א ; ואם אינו אלא נותן מעות — קרוב הדבר לסעיף ד. החיוב שבעבודה, ולא שיעור האחזקה, הוא מה שהסוגיא מסתכלת בו.
5. חנות ממשית עם שותף נכרי, פתוחה כל ימות השבוע. שתי שאלות, ואין לערבן : התנאי מזה, והסתייגות הט״ז שבסעיף ג מזה — שלא להשכיר את חלקו לשבת לחודה אלא בהבלעה. ובמראית העין מקורות הסימן מקילים דווקא, כל שחלקו של הנכרי ידוע (משנה ברורה ס״ק י ; שולחן ערוך הרב סעיף י״ג).
6. השכרת נכס המוחזק בשותפות. אותה צורה : תנאי בשעת הייסוד, והזמנות השבת לנכרי. והישראל אינו מתערב.
7. מסחר אלקטרוני בין עסקים. על התנאי נוספת אזהרת המשנה ברורה (ס״ק כ״א) : אם עיקר הפעילות נופל בשבת, אין השתיקה מגינה עוד.
8. ניהול נכסים בשותפות. לפי שהשותפות פעילה — גבייה ותחזוקה — או שאינה אלא אחזקה, כך היא נוטה לצד סעיף א או לצד סעיף ד. ואזהרת סעיף ו יפה כאן כבכל מקום : « אם אפו עכו״ם בתנורו של ישראל בשבת על כרחו ונתנו לו פת בשכר התנור אסו׳ ליהנות ממנו » (שולחן ערוך או״ח רמ״ה:ו).
להעמיק עוד
רמה 3 — סינתזה : סיכום, מנמוניקה ת-ש-מ (תנאי · שבת-לנכרי · מראית עין), עץ החלטה.
רמה 4 — דעת הרב : שיטת אדמו״ר הזקן על י״ט סעיפי שולחן ערוך שלו, במסחר, בהשקעה ובשותפות :
« יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִי אֵיךְ יִתְנַהֲגוּ בְּשֻׁתָּפוּת וּבוֹ י״ט סְעִיפִים » (שולחן ערוך הרב רמ״ה:א)