סימן רמ״ו · רמה 2 למדן — דיני השאלה והשכרה לגוי · עיון למדני

כל הסוגיא תלויה בסיפא של הברייתא. אילו היתה השכירות אסורה מטעם התלוי בשבת עצמה — מפני מה הותרה ברביעי? ואם הותרה ברביעי — מה מוסיף ערב שבת? השאלה שהט״ז והמשנה ברורה מעמידים כאן, כל אחד בדרכו, היא אפוא אליבא דמאן נשנית ברייתא זו. אם היא מבית שמאי, הסוברים שאדם מצווה על שביתת כליו כשם שהוא מצווה על שביתת בהמתו — אין הלכה כמותה, שהרי הלכה כבית הלל. ואם היא ככולי עלמא — האיסור קיים.

הרמב״ם אינו מחלק לא במקום ולא ביום: הוא מכריע בשאלה העקרונית. הכתוב שממנו נלמדה השביתה —
« לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַחֲמֹרֶ֔ךָ » (שמות כ״ג:י״ב)
— נאמר בבהמה ולא בכלי, ולפיכך אין שביתת כלים; וכיון שהברייתא אינה מתיישבת אלא על פיה — הברייתא מבית שמאי, ואין אנו הולכים אחריה. וכך מייחסים אותה קריאה לרי״ף ולרמב״ם גם הט״ז וגם המשנה ברורה, שפותח בה את דבריו:
« הוא דעת הרי״ף והרמב״ם » (מ״ב רמ״ו:א)

והמשנה ברורה אומר את הדבר עצמו, ומרחיב אותו בזמן:
« גם הם ס״ל דכל הכלים אין היתר להשכיר רק בהבלעה אבל לא על שבת לחוד אפילו אם משכירם בתחלת השבוע דזה הוי שכר שבת » (מ״ב רמ״ו:א)
כלומר: אף לשיטתם אין היתר להשכיר אלא בהבלעה, ואפילו אם משכירם בתחילת השבוע אין ליטול על השבת לבדה. וזה כלל הראוי לזכירה: הדרך המקילה נוגעת למועד המסירה; ואילו על דרך חישוב השכר כותבים הט״ז והמשנה ברורה כאחד, בלשון אחת:
« לא מצינו מי שמקיל » (מ״ב רמ״ו:א; וכן ט״ז אורח חיים רמ״ו ס״ק א)

הדרך השניה הופכת את הקריאה: הברייתא אינה צריכה לשביתת כלים כדי להתקיים, ולפיכך היא עומדת ככולי עלמא, ובית הלל בכללם. אלא שממילא נדרש לה טעם אחר — והט״ז והמשנה ברורה קוראים לו בשם אחד.

שתי תיבות כאן טעונות שקילה. הראשונה — בערב שבת: הסמיכות שבין המסירה ובין השימוש היא שיוצרת את המראה, ומשום כך אין ביום רביעי אותה בעיה עצמה, וכלשון הט״ז:
« אבל בד׳ וה׳ מותר דלא מיתחזי כולי האי כשלוחו » (ט״ז אורח חיים רמ״ו ס״ק א)
והשניה — כלים שעושין בהם מלאכה: בגד מושכר אינו נראה כלום. ואולם קושיא עומדת ומתדפקת: הרי בית הלל מתירים ליתן עורות לעבדן עם חשיכה.

אין הט״ז מבטל אפוא אחד משני הטעמים: הוא עושה את הראשון דרך לומר את השני. בסימן שלנו שכר שבת הוא שמו של הריוח, והריוח הוא המוליד את מראית השליחות. אלא שדבר אחד מונע מלנעול את החקירה: איסור שכר שבת העומד בפני עצמו קיים בהחלט במקום אחר, והאחרונים מחילים אותו כאן ממש.

המחבר כותב את הדרך המקילה בסתם (הרמב״ם והרי״ף, שהם מעמודי הוראתו), ואת הדרך המחמירה ביש אומרים. המבנה הוא אפוא סתם ואחריו יש אומרים, וכללו הרגיל של מרן הוא שהלכה כסתם. ושתי הערות של קריאה קודם שנעלה אל הרמ״א.

האחת: הדרך המחמירה עצמה אינה נוגעת בהשאלה בחינם — היא נחתמת בתיבות הללו:
« ולהשאיל לו מותר אפי׳ בערב שבת » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ו:א)
והשניה: תנאי ההבלעה אינו מן המחלוקת כלל — הוא עומד לשתי הדרכים כאחת, כמו שנתבאר בפרק ב.

הרמ״א עושה כאן שני מעשים, לא אחד. הוא מכריע כסברא האחרונה — כלומר כנגד הסתם של המחבר — ולפיכך השכרת כלי מלאכה בערב שבת נאסרת למנהג אשכנז. ובאותה נשימה עצמה הוא מקיים את היתר ההשאלה ומרחיבו אף למקרה שהתנה שישאיל לו הנכרי בחזרה. היפוכה של החמרה כוללת הוא הדבר: הוא מחמיר בשכירות ומשאיר את ההשאלה חופשית.

ומהי בדיוק כסברא האחרונה? הביאור הלכה ממאן לראות כאן הצטרפות פשוטה לרבנו יונה:
« ועיין בד״מ שטעמו דסמ״ג וסמ״ק וסה״ת ותוספות ועוד כמה ראשונים ס״ל דהברייתא דלא ישכיר כליו בע״ש אתיא ככ״ע וזהו שכתב כסברא אחרונה ר״ל שלא כסברא ראשונה דדחי לגמרי הברייתא » (ביאור הלכה רמ״ו ד״ה וכן עיקר)
תמצית: טעמו של הרמ״א הוא שהסמ״ג, הסמ״ק, ספר התרומה, התוספות ועוד כמה ראשונים סוברים שהברייתא אתיא ככולי עלמא, וזהו שכתב „כסברא אחרונה” — כלומר שלא כסברא הראשונה הדוחה את הברייתא לגמרי.

ומיד מוסיף הביאור הלכה את הסייג שקריאה זו מחייבת:
« ואף דלדידהו אסור בע״ש אפילו בכלים שאין עושין בהן מלאכה לענין זה תפס להקל כשיטת רבינו יונה משום שכן הוא גם דעת רש״י והטור ובחידושי הרשב״א כתב שזה הוא שיטה המחוורת » (ביאור הלכה רמ״ו ד״ה וכן עיקר)
תמצית: ואף שלדידהו אסור בערב שבת אפילו בכלים שאין עושין בהן מלאכה, לעניין זה תפס להקל כשיטת רבנו יונה, שכן היא גם דעת רש״י והטור, ובחידושי הרשב״א כתב שהיא השיטה המחוורת. נמצא שהרמ״א נוטל את העיקרון מקבוצת ראשונים אחת ואת ההיקף מקבוצה אחרת.

תמצית: כיון שאין ריוח לישראל במלאכת הנכרי, לא יאמרו שלוחו הוא לזה; ועל כן מותר להשאיל לו אפילו ליום השבת לחודו, ואפילו כלים שיעשה בהם הנכרי מלאכה.

הט״ז אינו עושה אפוא משכר שבת איסור ממון: הוא עושה אותו שמו של הריוח, ואת הריוח שמה של המראה. וראוי לשקול את משקלה של ההזזה הזאת — היא נוטלת מאיסור הסעיף שלנו כל אחיזה בנטילת הממון, ומעמידה אותו כולו על מה שרואה העין.

המגן אברהם מעמיד את הגבול בקומץ תיבות, ולצד הקולא: בלא תמורה אין מראית שליחות. זו תולדתו המדויקת של ציר הריוח, וזה מה שתחזור ותאמר המשנה ברורה בס״ק ד. והוא מוסיף בס״ק ד את היקפו של היתר זה:

ואילו בהבלעה המגן אברהם הוא דווקא התקיף שבהם:
« אבל ליטול שכר שבת לחוד אפי׳ בכלי שאין עושין בו מלאכה אפי׳ בחדר לדור בו אסור… » (מגן אברהם רמ״ו ס״ק ג)
תמצית: ליטול שכר שבת לבדו אסור אפילו בכלי שאין עושין בו מלאכה, ואפילו בחדר לדור בו — והוא מפנה בסוף דבריו לסימן ש״ו ס״ד. שני האחרונים אוחזים אפוא בשני הקצוות כאחד: מקילים בהשאלה, שאין בה ריוח; ותקיפים בחשבון השכר, שהריוח שם הוא היום עצמו.

חידושו של הרמ״א כפול, וצריך לאומרו בכיוון הנכון: (א) הוא מקיים את הברייתא כנגד דרכם המקילה של הרמב״ם והרי״ף, ולפיכך אוסר להשכיר כלי מלאכה בערב שבת; (ב) והוא מקיים את היתר ההשאלה בחינם, ואף כשהתנה שישאיל לו הנכרי בחזרה. וטועה מי שיסבור שהרחיב את האיסור אל ההשאלה: לשון הגהתו אומרת בדיוק את ההפך, וכך קוראים אותה גם המגן אברהם וגם המשנה ברורה.