מדוע רמה 4 ייחודי לאדמו״ר הזקן? שולחן ערוך אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר — אלא שולחן ערוך עצמאי ושלם, שכתב אדמו״ר הזקן בעצמו. ייחודיותו: הוא משלב הלכה + טעמי המצוות + פנימיות התורה בחיבור אחד, ופוסק בחריפות תלמודית מיוחדת.
אצל חב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון. דף זה מקבץ, עבור סימן רמ״ה, את טקסט הרב במלואו, חידושיו, ואת דברי הרבי המאירים את הנושא.
שלחן ערוך הרב — סימן רמ״ה
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב)
סימן רמ״ה — יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִי אֵיךְ יִתְנַהֲגוּ בְּשֻׁתָּפוּת — וּבוֹ יט סְעִיפִים
מקור: מהדורת קה״ת, כפי שמופיע בספריא. י״ט סעיפים + 4 ערכי קונטרס אחרון.
סעיף א יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִי אֵיךְ יִתְנַהֲגוּ בְּשֻׁתָּפוּת וּבוֹ י"ט סְעִיפִים: יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִי שֶׁקִּבְּלוּ…
יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִי אֵיךְ יִתְנַהֲגוּ בְּשֻׁתָּפוּת וּבוֹ י"ט סְעִיפִים:
יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִי שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה בְּשֻׁתָּפוּת שֶׁיִּהְיֶה מֻטָּל עַל שְׁנֵיהֶם לַעֲמוֹל לַחֲרוֹשׁ וְלִזְרוֹעַ וּשְׁאָר כָּל עֲבוֹדוֹת הַשָּׂדֶה וּכְשֶׁיַּגִּיעַ הַקָּצִיר יִטְּלוּ חֵלֶק בַּפֵּרוֹת בְּעַד עֲבוֹדָתָם — לֹא יֹאמַר הַיִּשְׂרָאֵל לְהַנָּכְרִי "עֲבוֹד אַתָּה בְּשַׁבָּת וּכְשֶׁיַּגִּיעַ הַקָּצִיר תִּטּוֹל חֶלְקְךָ בַּפֵּרוֹת כְּנֶגֶד עֲבוֹדָתְךָ גַּם בְּשַׁבָּתוֹת, וַאֲנִי אֶעֱבוֹד כְּנֶגֶד זֶה יוֹם אֶחָד בְּחֹל וְאֶטּוֹל חֶלְקִי בַּפֵּרוֹת כְּנֶגֶד עֲבוֹדָתִי בְּחֹל". אַף עַל פִּי שֶׁהַנָּכְרִי מִתְכַּוֵּן בַּעֲבוֹדָתוֹ בְּשַׁבָּת לְטוֹבַת עַצְמוֹ, וּמֻתָּר לוֹמַר לְנָכְרִי "עֲשֵׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת לְצָרְכְּךָ" כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ז, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁעֲבוֹדַת הַשָּׂדֶה מֻטֶּלֶת בְּכָל יוֹם וְיוֹם עַל שְׁנֵיהֶם בְּשָׁוֶה חֲצִי יוֹם עַל זֶה וַחֲצִי יוֹם עַל זֶה, אִם כֵּן כְּשֶׁהַיִּשְׂרָאֵל אוֹמֵר לְהַנָּכְרִי שֶׁיַּעֲבוֹד בְּשַׁבָּת כָּל הַיּוֹם וְהוּא יַעֲבוֹד כְּנֶגֶד זֶה יוֹם אֶחָד שָׁלֵם בְּחֹל — הֲרֵי זֶה כְּמַעֲמִיד פּוֹעֵל בִּמְקוֹמוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה מְלַאכְתּוֹ בְּשַׁבָּת:
סעיף ב וַאֲפִלּוּ אִם לֹא אָמַר לְהַנָּכְרִי כְּלוּם, אֶלָּא הַנָּכְרִי מֵעַצְמוֹ הָיָה עוֹבֵד כָּל יְמֵי…
וַאֲפִלּוּ אִם לֹא אָמַר לְהַנָּכְרִי כְּלוּם, אֶלָּא הַנָּכְרִי מֵעַצְמוֹ הָיָה עוֹבֵד כָּל יְמֵי הַשַּׁבָּתוֹת וְהַיִּשְׂרָאֵל הָיָה עוֹבֵד כְּנֶגְדָּן בְּחֹל (בִּסְתָם, שֶׁלֹּא פֵרֵשׁ שֶׁעוֹשֶׂה כֵּן לִפְרוֹעַ לְהַנָּכְרִי שֶׁהִתְעַסֵּק בִּשְׁבִילוֹ בְּשַׁבָּת) — אָסוּר לְהַיִּשְׂרָאֵל שֶׁיָּבֹא לְחֶשְׁבּוֹן עִם הַנָּכְרִי בִּשְׁעַת חֲלֻקַּת הַפֵּרוֹת וְלוֹמַר נַחֲלוֹק בְּשָׁוֶה, שֶׁכָּל יוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁעָבַדְתָּ עָבַדְתִּי כְּנֶגְדּוֹ בְּחֹל, לְפִי שֶׁבְּזֶה הוּא מְגַלֶּה דַעְתּוֹ שֶׁזֶּה שֶׁעָבַד יוֹם שָׁלֵם בְּחֹל עָבַד חֶצְיוֹ בִּשְׁבִיל הַנָּכְרִי כְּדֵי לִפְרוֹעַ לְהַנָּכְרִי שֶׁעָבַד בִּשְׁבִילוֹ חֲצִי יוֹם הַשַּׁבָּת, וְנִמְצָא עֲבוֹדַת חֲצִי יוֹם הַשַּׁבָּת נֶחֱשֶׁבֶת עַל שְׁמוֹ, וַהֲרֵי זֶה נוֹטֵל שְׂכַר שַׁבָּת שֶׁלֹּא בְהַבְלָעָה, שֶׁהֲרֵי מַזְכִּיר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת בְּפֵרוּשׁ, אֶלָּא יַנִּיחַ לְהַנָּכְרִי שֶׁמָּא יִרְצֶה יִטּוֹל לְעַצְמוֹ תְּחִלָּה כְּנֶגֶד כָּל הַשַּׁבָּתוֹת שֶׁעָבַד הוּא לְבַדּוֹ וְהַשְּׁאָר יַחֲלוֹק עִמּוֹ בְּשָׁוֶה.
וְאִם נִתְרַצָּה הַנָּכְרִי מֵאֵלָיו לַחֲלוֹק עִמּוֹ בְּשָׁוֶה בְּלֹא שֶׁיַּחְשׁוֹב עִמּוֹ הַיִּשְׂרָאֵל יוֹם הַחֹל כְּנֶגֶד יוֹם הַשַּׁבָּת, אוֹ אֲפִלּוּ נָטַל הַנָּכְרִי חֶלְקוֹ גַּם בְּעַד הַשַּׁבָּתוֹת שֶׁעָבַד וְהִנִּיחַ לְהַיִּשְׂרָאֵל חֶלְקוֹ גַּם בְּעַד יְמוֹת הַחֹל שֶׁעָבַד לְבַדּוֹ, אֶלָּא שֶׁעָשָׂה כֵּן מֵאֵלָיו בְּלֹא שֶׁיַּחְשׁוֹב עִמּוֹ הַיִּשְׂרָאֵל — יֵשׁ מַתִּירִין, דְּכֵיוָן שֶׁלֹּא גִלָּה הַיִּשְׂרָאֵל עַצְמוֹ דַּעְתּוֹ בְּפֵרוּשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בַּעֲבוֹדַת הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּתוֹת — אֵין כַּאן שְׂכַר שַׁבָּת כְּלָל.
וְיֵשׁ אוֹסְרִין בִּשְׁנֵיהֶם, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְכֵן עִקָּר. וּמִכָּל מָקוֹם, בִּמְקוֹם הֶפְסֵד גָּדוֹל יֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵי הַמַּתִּירִין:
סעיף ג וְאִם מִתְּחִלָּה בְּשָׁעָה שֶׁקִּבְּלוּ הַשָּׂדֶה הִתְנָה הַיִּשְׂרָאֵל עִם הַנָּכְרִי שֶׁבְּיוֹם הַשַּׁבָּת…
וְאִם מִתְּחִלָּה בְּשָׁעָה שֶׁקִּבְּלוּ הַשָּׂדֶה הִתְנָה הַיִּשְׂרָאֵל עִם הַנָּכְרִי שֶׁבְּיוֹם הַשַּׁבָּת לֹא יִהְיֶה מֻטָּל כְּלָל עַל הַיִּשְׂרָאֵל לַעֲבוֹד בַּשָּׂדֶה רַק עַל הַנָּכְרִי לְבַדּוֹ, וּבְיוֹם אֶחָד בְּחֹל יִהְיֶה מֻטָּל עַל הַיִּשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ — הֲרֵי זֶה מֻתָּר, דְּכֵיוָן שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁקִּבֵּל עָלָיו עֲבוֹדַת הַשָּׂדֶה שֶׁלֹּא יִהְיֶה מֻטָּל עָלָיו כְּלָל בְּשַׁבָּת — נִמְצָא שֶׁבְּשַׁבָּת אֵין לְהַיִּשְׂרָאֵל חֵלֶק בַּשָּׂדֶה כְּלָל, אֶלָּא כֻּלָּהּ מֻטֶּלֶת עַל הַנָּכְרִי לְבַדּוֹ בְּשַׁבָּת, וְאֵין הַנָּכְרִי עוֹשֶׂה כְּלָל בְּעַד הַיִּשְׂרָאֵל, וְכֻלָּהּ מֻטֶּלֶת עַל הַיִּשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ בְּיוֹם אֶחָד בְּחֹל.
וּלְפִיכָךְ, מֻתָּר לוֹ אַחַר כָּךְ לָבֹא עִמּוֹ בְּחֶשְׁבּוֹן לַחְשׁוֹב יְמֵי הַחֹל שֶׁעָבַד הוּא לְבַדּוֹ כְּנֶגֶד שַׁבָּתוֹת שֶׁעָבַד הַנָּכְרִי לְבַדּוֹ וְלַחֲלוֹק הַפֵּרוֹת בְּשָׁוֶה, וְאֵין זֶה נוֹטֵל שְׂכַר שַׁבָּת אֶלָּא שְׂכַר יְמֵי הַחֹל:
סעיף ד יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִי שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִין בִּמְלָאכָה אוֹ בִּסְחוֹרָה בַּחֲנוּת, אִם הִתְנוּ מִתְּחִלָּה…
יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִי שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִין בִּמְלָאכָה אוֹ בִּסְחוֹרָה בַּחֲנוּת, אִם הִתְנוּ מִתְּחִלָּה בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ שֶׁיְּהֵא שְׂכַר יוֹם הַשַּׁבָּת לְנָכְרִי בִּלְבַדּוֹ הֵן רַב הֵן מְעַט, וּשְׂכַר יוֹם אֶחָד אַחַר הַשַּׁבָּת כְּנֶגְדּוֹ לְיִשְׂרָאֵל בִּלְבַדּוֹ — הֲרֵי זֶה מֻתָּר, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר. וַאֲפִלּוּ אִם אַחַר כָּךְ נִתְרַצָּה הַנָּכְרִי לַחֲלוֹק עִמּוֹ כָּל הַשָּׂכָר בְּשָׁוֶה — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁמַּתָּנָה הוּא שֶׁנּוֹתֵן לוֹ.
אֲבָל אִם בָּאוּ לְחֶשְׁבּוֹן אַחַר כָּךְ, שֶׁאָמַר הַנָּכְרִי לְיִשְׂרָאֵל "אַתָּה נָטַלְתָּ בִּלְבַדְּךָ בְּחֹל מָנֶה וַאֲנִי נָטַלְתִּי בְּשַׁבָּת צ' זוּז, מַלֵּא לִי עַד שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ חֲלָקִים שָׁוִים", וְכָל שֶׁכֵּן אִם אָמַר כֵּן הַיִּשְׂרָאֵל לְהַנָּכְרִי, שֶׁנִּמְצָא הַתְּנַאי שֶׁהִתְנוּ בַּתְּחִלָּה שֶׁיְּהֵא שְׂכַר הַשַּׁבָּת לְהַנָּכְרִי בִּלְבַדּוֹ הֵן רַב הֵן מְעַט לֹא הָיָה אֶלָּא הַעֲרָמָה בְּעָלְמָא, אֶלָּא הַנָּכְרִי הִתְעַסֵּק בְּשַׁבָּת גַּם בְּעַד הַיִּשְׂרָאֵל, וּבִשְׁבִיל זֶה הִתְעַסֵּק הַיִּשְׂרָאֵל בְּחֹל גַּם בְּעַד הַנָּכְרִי, לְכָךְ הֵם חוֹלְקִים אַחַר כָּךְ בְּשָׁוֶה, וְנִמְצָא שֶׁגַּם הַיִּשְׂרָאֵל נוֹטֵל שְׂכַר שַׁבָּת, וְנוֹטְלוֹ שֶׁלֹּא בְהַבְלָעָה, שֶׁהֲרֵי מַזְכִּיר לוֹ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת בְּפֵרוּשׁ, לְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ לְהַנָּכְרִי שֶׁיִּטּוֹל לְעַצְמוֹ אִם יִרְצֶה שְׂכַר כָּל הַשַּׁבָּתוֹת, וְאַחַר כָּךְ יַחֲלוֹק עִמּוֹ בְּשָׁוֶה:
סעיף ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהָיָה שְׂכַר הַשַּׁבָּת יָדוּעַ, אֲבָל אִם אֵינוֹ יָדוּעַ — יָכוֹל…
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהָיָה שְׂכַר הַשַּׁבָּת יָדוּעַ, אֲבָל אִם אֵינוֹ יָדוּעַ — יָכוֹל לַחֲלוֹק עִמּוֹ כָּל הַשָּׂכָר בְּשָׁוֶה, כֵּיוָן שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיְּהֵא שְׂכַר יוֹם אֶחָד לוֹ לְבַדּוֹ כְּנֶגֶד שְׂכַר יוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁיִּטּוֹל הַנָּכְרִי לְבַדּוֹ, וּמִן הַסְּתָם שְׂכַר יוֹם אֶחָד שָׁוֶה לַחֲבֵרוֹ, לְפִיכָךְ חוֹלְקִין כָּל הַשָּׂכָר בְּשָׁוֶה:
סעיף ו וְאִם לֹא הִתְנוּ בַּתְּחִלָּה בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ, וְגַם אַחַר שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ לֹא אָמַר…
וְאִם לֹא הִתְנוּ בַּתְּחִלָּה בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ, וְגַם אַחַר שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ לֹא אָמַר הַיִּשְׂרָאֵל לְהַנָּכְרִי שֶׁיִּתְעַסֵּק בְּשַׁבָּת וְהוּא יִתְעַסֵּק כְּנֶגֶד זֶה יוֹם אֶחָד בְּחֹל, אֶלָּא הַנָּכְרִי מֵעַצְמוֹ הִתְעַסֵּק בְּשַׁבָּת, וְהַיִּשְׂרָאֵל בִּלְבַדּוֹ הִתְעַסֵּק יוֹם אֶחָד בְּחֹל (סְתָם, שֶׁלֹּא פֵרֵשׁ שֶׁמִּתְעַסֵּק בִּלְבַדּוֹ בַּעֲבוּר שֶׁהַנָּכְרִי הִתְעַסֵּק בִּלְבַדּוֹ בְּשַׁבָּת), אִם אַחַר כָּךְ נִתְרַצָּה הַנָּכְרִי לַחֲלוֹק עִמּוֹ כָּל הַשָּׂכָר בְּשָׁוֶה מֵאֵלָיו בְּלֹא שֶׁיַּחֲשׁוֹב עִמּוֹ הַיִּשְׂרָאֵל, וְגַם הַנָּכְרִי לֹא הִזְכִּיר לוֹ הַשַּׁבָּתוֹת כְּלָל אֶלָּא חָלַק עִמּוֹ סְתָם — יֵשׁ מַתִּירִין, שֶׁהֲרֵי אֵין כַּאן אִסּוּר מִשּׁוּם שְׂכַר שַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁנּוֹטְלוֹ בְּהַבְלָעָה עִם שְׁאָר הַיָּמִים.
וְיֵשׁ אוֹסְרִים, אֶלָּא יַנִּיחַ לְהַנָּכְרִי שְׂכַר כָּל הַשַּׁבָּתוֹת, וְאִם אֵין שְׂכַר הַשַּׁבָּתוֹת יָדוּעַ — יַנִּיחַ לוֹ שְׁבִיעִית הַשָּׂכָר וְהַשְּׁאָר יַחֲלוֹק עִמּוֹ בְּשָׁוֶה, שֶׁאִם יַחֲלוֹק עִמּוֹ כָּל הַשָּׂכָר בְּשָׁוֶה וְיֵהָנֶה הַיִּשְׂרָאֵל מִשְּׂכַר שַׁבָּת — נִמְצָא שֶׁלְּמַפְרֵעַ הָיָה לְהַיִּשְׂרָאֵל חֵלֶק בַּעֲבוֹדַת הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּתוֹת, וְהָיָה הַנָּכְרִי עוֹבֵד בִּשְׁבִילוֹ כְּאִלּוּ הָיָה שְׁלוּחוֹ. וְכֵן עִקָּר. אִם לֹא בְּהֶפְסֵד גָּדוֹל, שֶׁאָז יֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר:
סעיף ז אֲבָל אִם הָיוּ שֻׁתָּפִין בְּדָבָר שֶׁאֵין צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת בּוֹ שׁוּם מְלָאכָה, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ…
אֲבָל אִם הָיוּ שֻׁתָּפִין בְּדָבָר שֶׁאֵין צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת בּוֹ שׁוּם מְלָאכָה, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִין בְּתַנּוּר שֶׁכָּל מִי שֶׁמַּסִּיק הַתַּנּוּר וְאוֹפֶה בּוֹ נוֹתֵן לָהֶם שָׂכָר, וְאֵין מֻטָּל עֲלֵיהֶם כְּלָל עֵסֶק הֶסֵּק הַתַּנּוּר רַק עֵסֶק קַבָּלַת הַשָּׂכָר מֻטָּל עַל שְׁנֵיהֶם בְּשָׁוֶה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְנוּ בַּתְּחִלָּה בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ שֶׁיְּהֵא עֵסֶק קַבָּלַת הַשָּׂכָר מֻטָּל עַל הַנָּכְרִי לְבַדּוֹ שֶׁיְּקַבֵּל לְעַצְמוֹ שְׂכַר הַשַּׁבָּת הֵן רַב הֵן מְעַט וּשְׂכַר יוֹם אֶחָד לְהַיִּשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ, אִם אַחַר כָּךְ לֹא אָמַר לְהַנָּכְרִי שֶׁיִּתְעַסֵּק לְבַדּוֹ לְקַבֵּל שְׂכַר הַשַּׁבָּת וְשֶׁיִּתְעַסֵּק הוּא לְבַדּוֹ לְקַבֵּל שְׂכַר יוֹם אַחֵר, אֶלָּא הַנָּכְרִי מֵעַצְמוֹ הִתְעַסֵּק לְבַדּוֹ לְקַבֵּל שְׂכַר הַשַּׁבָּת וְהַיִּשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ הִתְעַסֵּק בְּיוֹם אַחֵר, וְאַחַר כָּךְ בִּשְׁעַת חֲלֻקָּה נִתְרַצָּה הַנָּכְרִי מֵאֵלָיו לַחֲלוֹק כָּל הַשָּׂכָר בְּשָׁוֶה — הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְדִבְרֵי הַכֹּל, שֶׁכַּאן אֵין לוֹמַר מִשּׁוּם שֶׁנִּמְצָא שֶׁלְּמַפְרֵעַ הָיָה לְהַיִּשְׂרָאֵל חֵלֶק בַּעֲבוֹדַת הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּתוֹת וְהָיָה הַנָּכְרִי עוֹבֵד בִּשְׁבִילוֹ, שֶׁהֲרֵי כַּאן לֹא עָבַד הַנָּכְרִי כְּלוּם, רַק שֶׁקִּבֵּל שְׂכַר הַשַּׁבָּת, וְשָׂכָר זֶה נוֹטְלוֹ מִמֶּנּוּ הַיִּשְׂרָאֵל בְּהַבְלָעָה שֶׁבִּשְׁאָר הַיָּמִים:
סעיף ח וַאֲפִלּוּ אִם הֵם שֻׁתָּפִין בְּדָבָר שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה, אִם אֵין הַיִּשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה…
וַאֲפִלּוּ אִם הֵם שֻׁתָּפִין בְּדָבָר שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה, אִם אֵין הַיִּשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה בְּחֹל כְּנֶגֶד מַה שֶּׁהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת, אֶלָּא כָּל יְמוֹת הַחֹל הֵם מִתְעַסְּקִים בְּשָׁוֶה שְׁנֵיהֶם בְּיַחַד, אוֹ זֶה חֲצִי יוֹם וְזֶה חֲצִי יוֹם, אוֹ זֶה יוֹם וְזֶה יוֹם, לְבַד מִיּוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁהַנָּכְרִי מִתְעַסֵּק בּוֹ לְבַדּוֹ — אֲזַי מֻתָּר לְהַיִּשְׂרָאֵל לַחֲלוֹק עִמּוֹ כָּל הַשָּׂכָר בְּשָׁוֶה לְדִבְרֵי הַכֹּל, דְּכֵיוָן שֶׁאֵין הַיִּשְׂרָאֵל פּוֹרֵעַ לְהַנָּכְרִי כְּלוּם בְּעַד עֲבוֹדָתוֹ בְּשַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ עוֹבֵד כְּנֶגֶד זֶה בְּחֹל כְּלוּם, אִם כֵּן מַה שֶׁעוֹבֵד הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת לְבַדּוֹ הוּא מִתְכַּוֵּן לְטוֹבַת עַצְמוֹ בִּלְבָד כְּדֵי לְהִשְׂתַּכֵּר, וְאֵינוֹ כִּשְׁלוּחוֹ שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל, שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה בִּשְׁבִילוֹ כְּלָל. וְאַף שֶׁאַחַר כָּךְ מַגִּיעַ לְהַיִּשְׂרָאֵל הֲנָאָה מִזֶּה שֶׁחוֹלֵק עִמּוֹ בְּשָׁוֶה — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁהַנָּכְרִי לֹא נִתְכַּוֵּן לַהֲנָאַת הַיִּשְׂרָאֵל אֶלָּא לְטוֹבַת עַצְמוֹ.
וּמִכָּל מָקוֹם, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לַחֲלוֹק שְׂכַר הַשַּׁבָּת אֶלָּא בְּהַבְלָעָה עִם שְׁאָר הַיָּמִים, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּעִקַּר הַדִּין אֵין כַּאן אִסּוּר מִשּׁוּם שְׂכַר שַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי אֵין לְהַיִּשְׂרָאֵל חֵלֶק כְּלָל בִּמְלֶאכֶת הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת וּמַה שֶּׁחוֹלֵק עִמּוֹ בְּשָׁוֶה מַתָּנָה הוּא שֶׁנּוֹתֵן לוֹ, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לֶאֱסוֹר, לְפִי שֶׁנִּרְאֶה הַדָּבָר כְּאִלּוּ הוּא נוֹטֵל שְׂכַר שַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בְּאוֹתוֹ דָבָר שֶׁהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה בּוֹ הַמְּלָאכָה בְּשַׁבָּת:
סעיף ט וְכֵן יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַּנּוּר שֶׁכֻּלּוֹ שֶׁלּוֹ וְנוֹתְנוֹ לְנָכְרִי שֶׁיַּסִּיקֶנּוּ וְיֹאפֶה…
וְכֵן יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַּנּוּר שֶׁכֻּלּוֹ שֶׁלּוֹ וְנוֹתְנוֹ לְנָכְרִי שֶׁיַּסִּיקֶנּוּ וְיֹאפֶה לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה לֶאֱפוֹת, וְיַחֲלוֹק עִמּוֹ הַשָּׂכָר בְּשָׁוֶה מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם — יָכוֹל לַחֲלוֹק עִמּוֹ אַף שְׂכַר הַשַּׁבָּתוֹת בְּהַבְלָעָה, לְפִי שֶׁהַנָּכְרִי מִתְכַּוֵּן בַּעֲבוֹדָתוֹ בְּשַׁבָּת לְטוֹבַת עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ כִּשְׁלוּחוֹ שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁאֵין הַמְּלָאכָה מֻטֶּלֶת כְּלָל עַל הַיִּשְׂרָאֵל רַק עַל הַנָּכְרִי לְבַדּוֹ, וְגַם אֵין הַיִּשְׂרָאֵל מְצַוֶּה לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת, אֶלָּא מֵעַצְמוֹ הוּא עוֹשֶׂה לַהֲנָאַת עַצְמוֹ וְהַיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנֶה מֵאֵלָיו.
וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יַנִּיחֶנּוּ לְכַתְּחִלָּה לְהִתְעַסֵּק בְּתַנּוּרוֹ בְּשַׁבָּת אֶלָּא בִּמְקוֹמוֹת שֶׁמֻּתָּרִים שָׁם לְהַשְׂכִּיר תַּנּוּר לְנָכְרִים וְהַנָּכְרִים מִתְעַסְּקִים בַּתַּנּוּר אַף בְּשַׁבָּתוֹת, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שָׁם לְמַרְאִית הָעַיִן, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ג. אֲבָל בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים אָסוּר לְכַתְּחִלָּה מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם לְעִנְיַן שְׂכִירוּת:
סעיף י וְכֵן הַדִּין בְּמֶרְחָץ וְרֵחַיִם וַחֲנוּת. אִם אֵין הַיִּשְׂרָאֵל חוֹלֵק עִם הַנָּכְרִי שְׂכַר כָּל…
וְכֵן הַדִּין בְּמֶרְחָץ וְרֵחַיִם וַחֲנוּת.
אִם אֵין הַיִּשְׂרָאֵל חוֹלֵק עִם הַנָּכְרִי שְׂכַר כָּל הַיָּמִים בְּשָׁוֶה, אֶלָּא כָּל הַשָּׂכָר שֶׁל יוֹם אֶחָד לְהַיִּשְׂרָאֵל הֵן רַב הֵן מְעַט, וְכָל הַשָּׂכָר שֶׁל יוֹם ב' לְהַנָּכְרִי הֵן רַב הֵן מְעַט — אָסוּר לוֹ לִטּוֹל שְׂכַר יוֹם אֶחָד כְּנֶגֶד שְׂכַר יוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁנָּטַל הַנָּכְרִי לְעַצְמוֹ, שֶׁאִם יִטּוֹל כָּל הַשָּׂכָר שֶׁל יוֹם אֶחָד בְּחֹל כְּנֶגֶד יוֹם הַשַּׁבָּת — נִמְצָא שֶׁטָּרַח הַנָּכְרִי לְהִתְעַסֵּק בַּתַּנּוּר בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל חֹל בְּעַד שְׂכַר יוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁנָּטַל כֻּלּוֹ לְעַצְמוֹ, וַהֲרֵי נֶהֱנֶה הַיִּשְׂרָאֵל מִטֹּרַח זֶה שֶׁהוּא שְׂכַר שַׁבָּת שֶׁלֹּא בְהַבְלָעָה:
סעיף יא וַאֲפִלּוּ הִתְנָה עִמּוֹ כֵּן מִתְּחִלָּה קֹדֶם שֶׁנִּשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ בִּשְׂכַר הַתַּנּוּר — אֵין זֶה…
וַאֲפִלּוּ הִתְנָה עִמּוֹ כֵּן מִתְּחִלָּה קֹדֶם שֶׁנִּשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ בִּשְׂכַר הַתַּנּוּר — אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלוּם, שֶׁאֵין הַתְּנַאי מוֹעִיל אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ לְהַנָּכְרִי חֵלֶק בְּגוּף הַדָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה בּוֹ הַמְּלָאכָה, שֶׁאָז כְּשֶׁמַּתְנֶה עִמּוֹ מִתְּחִלָּה שֶׁיְּהֵא שְׂכַר הַשַּׁבָּת לְהַנָּכְרִי לְבַדּוֹ וּשְׂכַר יוֹם אֶחָד לְהַיִּשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ — הֲרֵי זֶה כְּמַקְנֶה לוֹ חֶלְקוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּגוּף אוֹתוֹ דָבָר, שֶׁיְּהֵא כָּל גּוּף אוֹתוֹ דָבָר קָנוּי לְהַנָּכְרִי לְבַדּוֹ כָּל יְמֵי הַשַּׁבָּתוֹת וּבְיוֹם אֶחָד כְּנֶגְדָּן לְהַיִּשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ, אֲבָל כַּאן שֶׁכָּל גּוּף הַתַּנּוּר הוּא שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל, אַף שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיְּהֵא הַתַּנּוּר בְּשַׁבָּת לְהַנָּכְרִי לְבַדּוֹ, מִכָּל מָקוֹם לֹא הִקְנָהוּ לוֹ קִנְיָן גָּמוּר לַחֲלוּטִין לְכָל הַשַּׁבָּתוֹת אַף אִם לֹא יִתְעַסֵּק בַּתַּנּוּר כְּנֶגְדָּן בְּחֹל בִּשְׁבִיל שְׂכַר הַיִּשְׂרָאֵל, אֶלָּא הִקְנָהוּ עַל תְּנַאי עַל מְנָת שֶׁיִּתְעַסֵּק בְּחֹל כְּנֶגֶד הַשַּׁבָּת, וַהֲרֵי זֶה כְּמַשְׂכִּירוֹ לוֹ לְשַׁבָּתוֹת בְּעַד שֶׁיַּעֲסוֹק בִּשְׁבִילוֹ בְּחֹל, וַהֲרֵי הוּא נוֹטֵל שְׂכַר שַׁבָּת שֶׁלֹּא בְהַבְלָעָה:
סעיף יב אֲבָל מֻתָּר לוֹ לְהַתְנוֹת עִם הַנָּכְרִי (מִתְּחִלָּה) שֶׁיִּטּוֹל לְעַצְמוֹ שְׂכַר ב' אוֹ ג' יָמִים…
אֲבָל מֻתָּר לוֹ לְהַתְנוֹת עִם הַנָּכְרִי (מִתְּחִלָּה) שֶׁיִּטּוֹל לְעַצְמוֹ שְׂכַר ב' אוֹ ג' יָמִים וּכְנֶגֶד זֶה יִתֵּן לְהַיִּשְׂרָאֵל שְׂכַר ב' אוֹ ג' יָמִים אֲחֵרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהַשַּׁבָּת הוּא בְּאוֹתָן הַיָּמִים שֶׁנּוֹטֵל הַנָּכְרִי וּכְנֶגְדּוֹ נוֹטֵל הַיִּשְׂרָאֵל — אֵין בְּזֶה אִסּוּר מִשּׁוּם שְׂכַר שַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁנּוֹטְלוֹ בְּהַבְלָעָה עִם יוֹם אַחֵר.
וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין תְּנַאי זֶה מוֹעִיל אֶלָּא כְּשֶׁהִקְנָה לוֹ חֵלֶק בְּגוּף הַתַּנּוּר, דְּהַיְנוּ שֶׁבְּיָמִים אֵלּוּ שֶׁהַשַּׁבָּת בְּתוֹכָם גּוּף הַתַּנּוּר הוּא קָנוּי לְהַנָּכְרִי, שֶׁנִּמְצָא הוּא עוֹשֶׂה מְלָאכָה בַּתַּנּוּר שֶׁלּוֹ, וְאֵינוֹ נִרְאֶה כִּשְׁלוּחוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אִם לֹא הִקְנָה לוֹ חֵלֶק בְּגוּף הַתַּנּוּר — אָסוּר לוֹמַר לוֹ שֶׁיִּטּוֹל לוֹ שְׂכַר יָמִים אֵלּוּ שֶׁהַשַּׁבָּת בְּתוֹכָם בְּעַד שֶׁיַּסִּיק לוֹ בְּחֹל, דְּכֵיוָן שֶׁמַּסִּיק בְּשַׁבָּת בְּתַנּוּרוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְיֵשׁ רֶוַח לְיִשְׂרָאֵל בְּהֶסֵּק הַשַּׁבָּת, שֶׁאִם לֹא הָיָה מַסִּיק בְּשַׁבָּת לְעַצְמוֹ לֹא הָיָה מַסִּיק לְיִשְׂרָאֵל בְּחֹל — הֲרֵי נִרְאֶה כְּאִלּוּ מַסִּיק בְּשַׁבָּת בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל וּבִשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁצִּוָּהוּ לַעֲסוֹק בְּשַׁבָּת:
סעיף יג אֲפִלּוּ אִם הַמְּלָאכָה מֻטֶּלֶת גַּם עַל הַיִּשְׂרָאֵל, כְּגוֹן שֶׁהֵם שֻׁתָּפִים בְּתַנּוּר אוֹ בְּמֶרְחָץ…
אֲפִלּוּ אִם הַמְּלָאכָה מֻטֶּלֶת גַּם עַל הַיִּשְׂרָאֵל, כְּגוֹן שֶׁהֵם שֻׁתָּפִים בְּתַנּוּר אוֹ בְּמֶרְחָץ אוֹ בְּרֵחַיִם אוֹ בִּמְלָאכָה אוֹ בִּסְחוֹרָה בַּחֲנוּת — אֵין אִסּוּר כְּשֶׁלֹּא הִתְנוּ מִתְּחִלָּה, אֶלָּא כְּשֶׁהוּא עוֹבֵד לְבַדּוֹ בְּיוֹם אֶחָד בְּחֹל כְּנֶגֶד הַשַּׁבָּת שֶׁעָבַד הַנָּכְרִי לְבַדּוֹ וְנוֹטֵל כָּל שְׂכַר יוֹם הַהוּא לְעַצְמוֹ, אֲבָל אִם כָּל יְמוֹת הַחֹל הֵם שָׁוִים בַּעֲבוֹדָה וּבְשָׂכָר יָכוֹל לְהַשְׂכִּיר כָּל הַשַּׁבָּתות לַנָּכְרִי בְּהַבְלָעָה, שֶׁיַּעֲבוֹד לְבַדּוֹ ב' אוֹ ג' יָמִים וְיִטּוֹל כָּל הַשָּׂכָר לְעַצְמוֹ הֵן רַב הֵן מְעַט, רַק שֶׁיִּתֵּן לְהַיִּשְׂרָאֵל דָּבָר קָצוּב בְּעַד ב' אוֹ ג' יָמִים אֵלּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהַשַּׁבָּת בִּכְלָלָם — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְצַוֶּה לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת, וְהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה מֵעַצְמוֹ לְטוֹבָתוֹ.
וְאַף בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאֲסוּרִים שָׁם לְהַשְׂכִּיר לְנָכְרִי תַּנּוּר מֶרְחָץ וְרֵחַיִם מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, מִכָּל מָקוֹם כַּאן כֵּיוָן שֶׁהַנָּכְרִי שֻׁתָּף עִמּוֹ — אֵין כַּאן מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁיֵּשׁ לְהַנָּכְרִי חֵלֶק בִּמְלָאכָה זוֹ וְלַהֲנָאַת עַצְמוֹ הוּא מִתְכַּוֵּן.
וּמִטַּעַם זֶה, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ בְּשֻׁתָּפוּת נָכְרִי — הִתִּירוּ אֲפִלּוּ עוֹשֶׂה בְּפַרְהֶסְיָא, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְמַרְאִית הָעַיִן:
סעיף יד וְכֵן יָכוֹל לִשְׂכּוֹר אֶת הַנָּכְרִי שֻׁתָּפוֹ בְּקַבְּלָנוּת, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּעֲבוֹד הַנָּכְרִי גַּם…
וְכֵן יָכוֹל לִשְׂכּוֹר אֶת הַנָּכְרִי שֻׁתָּפוֹ בְּקַבְּלָנוּת, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּעֲבוֹד הַנָּכְרִי גַּם בְּעַד חֵלֶק הַיִּשְׂרָאֵל, וּבְעַד כָּךְ וְכָךְ שָׂכָר שֶׁיִּשְׂתַּכֵּר לְחֶלְקוֹ יִתֵּן לוֹ כָּךְ וְכָךְ, רַק שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת, אֶלָּא יֹאמַר לוֹ כָּל אֵימַת שֶׁתִּשְׂתַּכֵּר לְחֶלְקִי כָּךְ וְכָךְ אֶתֵּן לְךָ כָּךְ וְכָךְ, וְהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה לְעַצְמוֹ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ד, שֶׁאֵין בְּזֶה אִסּוּר אֶלָּא מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן, וְכַאן שֶׁהַנָּכְרִי הוּא שֻׁתָּפוֹ — אֵין כַּאן חֲשַׁשׁ מַרְאִית הָעַיִן:
סעיף טו כָּל מָקוֹם שֶׁמּוֹעִיל אִם הִתְנוּ, אִם לֹא הִתְנוּ בַּתְּחִלָּה בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ — יֵשׁ…
כָּל מָקוֹם שֶׁמּוֹעִיל אִם הִתְנוּ, אִם לֹא הִתְנוּ בַּתְּחִלָּה בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ — יֵשׁ תִּקּוּן עַל יְדֵי שֶׁיְּבַטְּלוּ הַשִּׁתּוּף וְיִמְחֲלוּ זֶה לְזֶה הַתְּנָאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם וְיַחְזְרוּ לְהִשְׁתַּתֵּף וְיַתְנוּ בְּעֵת הַשִּׁתּוּף.
וְאִם נִשְׁתַּתְּפוּ בַּחֲנוּת וְלֹא הִתְנוּ בַּתְּחִלָּה — יַחְזְרוּ וְיִקְחוּ כָּל אֶחָד חֶלְקוֹ וִיבַטְּלוּ הַשֻּׁתָּפוּת, וְאַחַר כָּךְ יַחְזְרוּ לְהִשְׁתַּתֵּף וְיַתְנוּ בַּתְּחִלָּה.
וְאִם לָקְחוּ שָׂדֶה בְּשֻׁתָּפוּת וְלֹא הִתְנוּ בַּתְּחִלָּה — יְבַקְשׁוּ מֵהַמּוֹכֵר שֶׁיַּחֲזוֹר לָהֶם דְּמֵיהֶם, וְאַחַר כָּךְ יַחְזְרוּ וְיִקְנוּ מִמֶּנּוּ קִנְיָן חָדָשׁ וְיַתְנוּ בְּעֵת הַקְּנִיָּה.
(וְעַיֵּן בְּחֹשֶׁן מִשְׁפָּט סִמָּן קצ"ד דִּין קְנִיַּת הַנָּכְרִי, וְעַיֵּן שָׁם סִמָּן קפ"ט):
סעיף טז מֻתָּר לִתֵּן לְנָכְרִי סְחוֹרָה לְמָכְרָהּ אוֹ מָעוֹת לְהִתְעַסֵּק בָּהֶן, וְאַף שֶׁהַנָּכְרִי מִתְעַסֵּק…
מֻתָּר לִתֵּן לְנָכְרִי סְחוֹרָה לְמָכְרָהּ אוֹ מָעוֹת לְהִתְעַסֵּק בָּהֶן, וְאַף שֶׁהַנָּכְרִי מִתְעַסֵּק בָּהֶן בְּשַׁבָּת — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל לֹא צִוָּה לוֹ שֶׁיִּתְעַסֵּק בְּשַׁבָּת. וּבִלְבָד שֶׁיִּקְצוֹץ לוֹ שָׂכָר בְּעַד טָרְחוֹ, אוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ חֵלֶק מֵהָרֶוַח שֶׁיַּרְוִיחַ, שֶׁאָז הוּא מִתְכַּוֵּן בְּעָסְקוֹ בְּשַׁבָּת לְטוֹבַת עַצְמוֹ לְהַרְבּוֹת בִּשְׂכָרוֹ, וְהַיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנֶה מֵאֵלָיו כְּשֶׁנּוֹטֵל גַּם שְׂכַר שַׁבָּת בְּהַבְלָעָה.
וְאֵין לֶאֱסוֹר מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שֶׁהוּא שְׁלוּחוֹ שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁאֵין הַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁמָּעוֹת אֵלּוּ וּסְחוֹרָה זוֹ הֵן שֶׁל יִשְׂרָאֵל:
סעיף יז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאֵין הַמְּלָאכָה מֻטֶּלֶת כְּלָל עַל הַיִּשְׂרָאֵל רַק עַל הַנָּכְרִי…
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאֵין הַמְּלָאכָה מֻטֶּלֶת כְּלָל עַל הַיִּשְׂרָאֵל רַק עַל הַנָּכְרִי לְבַדּוֹ, שֶׁאָז אֵין הַנָּכְרִי כִּשְׁלוּחוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ מֻטֶּלֶת כְּלָל עַל הַיִּשְׂרָאֵל, אוֹ אֲפִלּוּ אִם הִיא מֻטֶּלֶת גַּם כֵּן עָלָיו, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה לְבַדּוֹ יוֹם אֶחָד כְּנֶגֶד יוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁעָשָׂה הַנָּכְרִי לְבַדּוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין הַיִּשְׂרָאֵל פּוֹרֵעַ כְּלוּם לְהַנָּכְרִי בְּעַד עֲבוֹדָתוֹ בְּשַׁבָּת לְבַדָּהּ — אֵין הַנָּכְרִי מִתְכַּוֵּן כְּלָל בַּעֲבוֹדָתוֹ בְּשַׁבָּת רַק בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ וְלֹא בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל, וְאֵינוֹ כִּשְׁלוּחוֹ.
אֲבָל אִם הוּא עוֹשֶׂה לְבַדּוֹ יוֹם אֶחָד כְּנֶגֶד יוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁעָשָׂה הַנָּכְרִי לְבַדּוֹ — הֲרֵי הַנָּכְרִי כִּשְׁלוּחוֹ. וְאֵין תַּקָּנָה לְזֶה אֶלָּא שֶׁלֹּא יֵהָנֶה כְּלוּם מִמַּעֲשֵׂה הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת, דְּהַיְנוּ שֶׁכָּל הַשָּׂכָר שֶׁל הַשַּׁבָּת יַנִּיחַ לְהַנָּכְרִי לְבַדּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא הֶפְסֵד גָּדוֹל, שֶׁאָז יֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל דַּעַת הַמַּתִּירִין לֵהָנוֹת מִשְּׂכַר שַׁבָּת בְּהַבְלָעָה עַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר:
סעיף יח יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּקַח תַּנּוּר לְמַשְׁכּוֹן, וְקִבֵּל עָלָיו הַנָּכְרִי שֶׁמַּה שֶּׁיַּעֲלֶה שְׂכַר הַתַּנּוּר…
יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּקַח תַּנּוּר לְמַשְׁכּוֹן, וְקִבֵּל עָלָיו הַנָּכְרִי שֶׁמַּה שֶּׁיַּעֲלֶה שְׂכַר הַתַּנּוּר יִתֵּן כֻּלּוֹ לְהַיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית מְעוֹתָיו — מֻתָּר לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ גַּם שְׂכַר הַשַּׁבָּת אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְהַבְלָעָה, לְפִי שֶׁגּוּף הַתַּנּוּר הוּא שֶׁל הַנָּכְרִי, וְאֵין לְהַיִּשְׂרָאֵל חֵלֶק בּוֹ כְּלָל, וְגַם אֵין הַיִּשְׂרָאֵל אוֹמֵר לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת, אֶלָּא הַנָּכְרִי מֵעַצְמוֹ הוּא עוֹשֶׂה לְטוֹבָתוֹ, כְּדֵי לְשַׁלֵּם חוֹבוֹ שֶׁנִּתְחַיֵּב לִתֵּן שְׂכַר הַתַּנּוּר לְהַיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית מְעוֹתָיו:
סעיף יט אִם אָפוּ נָכְרִים בְּשַׁבָּת בְּתַנּוּרוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּעַל כָּרְחוֹ וְנָתְנוּ לוֹ שְׂכַר הַתַּנּוּר —…
אִם אָפוּ נָכְרִים בְּשַׁבָּת בְּתַנּוּרוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּעַל כָּרְחוֹ וְנָתְנוּ לוֹ שְׂכַר הַתַּנּוּר — אָסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ עוֹלָמִית, בֵּין לוֹ בֵּין לַאֲחֵרִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׂכַר שַׁבָּת:
קונטרס אחרון — 4 ערכים (להקליק להרחבה)
קונטרס אחרון הוא נספח הפלפול של אדמו״ר הזקן — המעבדה ההלכתית שלו בתחתית העמוד.
קונטרס אחרון, אות א
אבל אם באו כו'. לכאורה יש בזה ג' שיטות.
דעת רש"י וספר התרומה וסמ"ג ורבינו ירוחם וטור דאפילו באו לחשבון שרי כשהתנו, אלא דאינהו מיירי בשדה, שהחשבון בשדה אינו סותר התנאי, שאף לפי התנאי יכולין לבא לחשבון לחלוק בשוה כיון שעבד הישראל יום שלם כנגד השבת. וגם רב שרירא והראב"ד אפשר דמודים בזה, דעיקר הטעם הוא משום דאיגלאי מילתא למפרע דהערמה בעלמא הוה התנאי שהתנו שהשבת יהיה להנכרי בין רב בין מעט, וזה לא שייך בשדה. ובהא אתי שפיר דלא תיקשי ממ"ש בטור יו"ד למ"ש כאן ודו"ק.
והמגיד משנה והב"י והט"ז כאן וביו"ד סי' רצ"ד בשם הב"ח, והש"ך שם הוסיפו, דאף שהתנו שהשבת יהיה להנכרי הן רב הן מעט אפילו הכי שרי לבא לחשבון.
ודעת רב שרירא והראב"ד (והט"ז ביו"ד) דאם באו לחשבון אחר שהתנו אסור, ומשמע מלשון רב שרירא דבסתמא מותר, וכן פסק בשו"ע, וכן דעת מהרי"א אלא שנסתפק בסתמא, וכן דעת הפרי חדש הל' פסח סי' ת"ן (אלא שמשמע מדבריו שכן הוא גם דעת הש"ך וזה אינו), וכן פסק בטור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ד דלא כש"ך שנדחק מאד לישבם לפי שיטתו, ופשט דבריהם לא משמע הכי, והדבר ברור שהרב ב"י בשו"ע חזר בו ממ"ש בב"י כאן לדעת הרמב"ם כדעת המגיד משנה, ולכן כתב כאן בשו"ע ס"ב אם נתרצה כו' דמשמע אם באו לחשבון אסור אפילו אחר שהתנו, ולכן דלג ביו"ד שם תיבות אם התנו כזה שברמב"ם:
ולענין הלכה אין לזוז ממשמעות פסק הש"ע להחמיר בבאו לחשבון, כדעת רב שרירא והראב"ד ומהרי"א והטור יו"ד, ואפשר דגם רש"י וכל סיעתו מודים בזה דאינהו מיירי בשדה. ואף אם פליגי מכל מקום אין לזוז מפסק השו"ע כיון שכן הוא ג"כ דעת המ"א והט"ז ביו"ד והפרי חדש וטור ושו"ע ביו"ד. אבל בשדה יש להקל, דאפשר דכולי עלמא מודו בהא לרש"י וסיעתו. ואף אם פליגי מכל מקום יש לסמוך בזה על הכרעת הב"י וט"ז כאן והש"ך להקל בדברי סופרים, כיון שלא נמצא בשו"ע הפך מזה בשדה. דמ"ש כאן בס"ב פשיטא דלא קאי אשדה, דבשדה לא שייך אם נתרצה לחלוק בשוה דע"כ צריך לחלוק בשוה, והמ"א לא איירי בשדה כמבואר בלשונו ע"ש (ובב"ח ובש"ך ובט"ז ביו"ד בשם הב"ח וצ"ע):
קונטרס אחרון, אות ב
לא הזכיר כו'. הנה במ"א סק"א מבואר דלא שרי אלא בהבלעה. וכן כתב ב"י בשם הריב"ש דאין תקנה ליטול שכר כנגד השבת אלא אם כן יחלוק עמו שכר כל השבוע יחד כדי שיהיה בהבלעה, ולא מצא תקנה שיטול סתם שכר יום אחד לעצמו כנגד שכר השבת אלא שלא יאמר כן בפיו, כדמשמע לכאורה מלשון רבינו ירוחם שהעתיק במ"א סק"ג, אלא ודאי דזה אסור משום שכר שבת שלא בהבלעה (וכן משמע בהדיא בתוס' שלא עשה ר"ת תקנה זו). דאין לומר דהתם מיירי אליבא דהרמב"ם, דהא במ"א סי' רמ"ו סקי"ג כתב בשם דרכי משה דלא סמכינן על הריב"ש אלא בהפסד מרובה, דאז סמכינן על הרא"ש דסתמא מותר ע"ש בדרכי משה. ועיין ברבינו ירוחם דמיירי בשדה, ובשדה פירש בספר התרומה וב"י ומ"א דטול בשבת היינו בשעת הקציר כנגד עמלך בשבת כו', ולפי זה בסתמא אף לפי פירוש הרבינו ירוחם דהיינו שהנכרי מעצמו לקח כנגד השבת והניח לישראל כנגד החול אפילו הכי אין בו משום שכר שבת כלל, כמבואר להדיא מפרש"י שפירש על אם באו לחשבון דגלי דעתיה דגוי שלוחו הוה ושכר שבת קא שקיל עכ"ל, משמע דלא הוה שכר שבת אלא כשהגוי הוה שלוחו, והיינו כשגילה הישראל דעתו כשבא לחשבון, אבל בלאו הכי כיון דלא הוה שלוחו אין כאן שכר שבת כלל, שהרי אינו נוטל שכר בעד העבודה שעבד הגוי בחלקו בשבת, אלא בעד השכר שנטל הנכרי בעבור עבודתו, ואין זה שכר שבת כלל אלא אם כן הנכרי היה שלוחו, שאז נוטל הישראל השכר בעד עבודה שעבד הנכרי בשבילו. משא"כ בשותפים במלאכה וסחורה ותנור ורחיים ומרחץ, שכשהנכרי נוטל כל השכר של יום השבת הרי זה כאילו השכיר לו הישראל חלקו ליום השבת והנכרי נותן לו שכר על זה מחלקו, כמ"ש התוספות שהביא במ"א סק"ג (אבל בשדה לא שייך לומר שהנכרי נותן לו שכר בעד שהניחו לעבוד בחלקו), לפיכך אין היתר אלא בהבלעה כמ"ש הריב"ש. והיינו בעיא דסתמא לפי נדונים אלו דמלאכה וסחורה ודומיהם, ונלמדת מבעיא דשדה, דצד האיסור בשדה אינו משום שכר שבת לפירש"י שפירש סתמא היינו שחולקים בשוה והיינו בהבלעה (אבל לפירוש רבינו ירוחם יש לומר שהאיסור הוא משום שכר שבת כמ"ש לקמן), אלא האיסור בסתמא הוא כמ"ש לקמן בפנים עיין שם:
קונטרס אחרון, אות ג
נמצא שלמפרע וכו'. ממה שכתב המ"א דבתנור שאין עושין בו מלאכה בעצמן מותר לחלוק סתם, ור"ל אף לדעת הרמב"ם דאוסר בסתם, מזה מוכח שטעמו של הרמב"ם הוא משום דהוה כשלוחו. והא דאוסר הש"ך ביו"ד שם בסתמא גבי ערלה דלא מיתסר משום שליחות, היינו משום דגבי ערלה לא שייך היתר דהבלעה כמו בשכר שבת. ומ"ש הש"ך שהוא מבעיא דלא איפשטא, י"ל דס"ל כמ"ש המ"א בשם רבינו ירוחם דהבעיא היא כשלקח הנכרי בשביל שבת והניח כנגד זה לישראל, ומיירי בכהאי גוונא דאין כאן הבלעה שהנכרי מפרש להישראל שנותן לו שכר כנגד השבת, והבעיא היא אי אמרינן דדוקא בעינן דגלי דעתיה כשבאו לחשבון אבל בלאו הכי אין כאן שכר שבת, או דילמא אפילו לא גלי דעתיה מכל מקום כשנוטל שכר כנגד השבת נמצא שלמפרע כו' (כמ"ש בפנים), ואיכא שכר שבת כיון שהנכרי היה כשלוחו, וממילא בערלה אסור לפי ב' צדדי האיבעיא, אפילו כשבאו לחלוק סתם בשוה, דהא בערלה לא שייך הבלעה, וז"ש הש"ך מוכח מבעיא ודו"ק:
קונטרס אחרון, אות ד
אסור לו ליטול כו'. אע"פ שלא אמר לו בפירוש טול אתה בשבת, דאל"כ למה לא עשה ר"ת תקנה זו ועיין מ"ש לעיל:
עיין בהגהות אשר"י שכתב דלא מהני מה שהתנו שיהא התנור קנוי (משמע קנין גמור בגוף התנור) לנכרי בשבת אלא אם כן מקנה לו חלק בתנור שיהא שלו לעולם בשבת עכ"ל. ומ"ש לעולם אינו מלשון עולמית עד עולמי עד, דהא קי"ל מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה לכל מילי בר לענין חמץ, כמ"ש הגהות מיימוניות פ"ו מהל' שבת, עיין מ"א סי' תמ"ח. ועוד דבתוס' לא זכרו הכלל. ועוד דשדה שקבלוה מאחר אין קנין לנכרי בשבתות לעולם אלא עד כלות שנה, ומאי איכפת לן הכא כשלאחר זמן מה ישאר התנור כולו לישראל. אלא ודאי דמ"ש לעולם ר"ל בין שיסיק לישראל בחול בין שלא יסיק יהיה קנוי לו בשבת, וזה נקרא שמקנה לו חלק בתנור, לאפוקי כשאינו מקנה לו חלק בין שיסיק בין שלא יסיק אלא אם יסיק הוא קנוי לו. אף שבאמת הוא נקרא קנין כמשמעות לשון הגהות אשר"י, מכל מקום כיון שהוא בתנאי שיסיק בחול הרי הוא נוטל שכר ומרויח במלאכת השבת, שאם לא היה מסיק בשבת לא היה מסיק לו בחול כמ"ש המ"א בסק"ו, הרי זה דומה לשכירות לענין איסור שכר שבת, ואינו דומה לקנין גמור שאין בו משום שכר שבת כמ"ש המ"א סוף סי' רמ"ד. ועל זה כתב המ"א דבהבלעה מותר אם התנו, דהיינו שהקנה לו בתנאי כמשמעות לשון הגהות אשר"י, אבל אם לא התנו דהיינו שלא הקנה לו אפילו בתנאי אלא השכיר לו ממש לשבת בעד היסק החול הרי זה כאילו מעמיד פועל בידים כמבואר בתוספות. לכן צוה ר"ת לקבל החוב ויהיה התנור כולו של הנכרי ואחר כך ילונו ויתנה עמו שיטול בשבת, דהוה ליה כאומר שלא יהיה לי חלק בתנור בשבת, כמ"ש הב"י, ונמצא שכולו של הנכרי בשבת ואז לא מחזי כאילו מעמיד כו', דלא אמרינן הכי אלא כשעושה בתנור של ישראל אבל לא כשעושה בתנור שלו. ומ"ש בשו"ע דאין תיקון אלא למכור לאחר, ולא די במה שיקנה להנכרי בשבת, משום דהתם המלאכה מוטלת על שניהם. ומה שצוה לקבל החוב, ולא צוה להקנות לו באחד מדרכי הקנייה, לטובת הישראל, שכשמקבל ממנו וחוזר ומלוה לו יש לו שעבוד על כל פנים גם על החצי של הנכרי, מה שאין כן אם לא היה מלוה לו והיה מקנה לו החצי לא היה לו שום שעבוד עליו שכבר פרע חובו בגביית התנור.
ועוד יש לפרש שר"ת עשה כן כדי שלא יהיה חלק להישראל מעולם בתנור בשבת, אבל אם היה מתחלה שלו, אף שמקנהו לו לימים שהשבת בתוכם ה"ל כאילו מעמיד כו', כיון שאומר טול אתה שלשה ימים ואני אטול כנגד זה שלשה ימים הרי כאילו אומר לו שיעשה אף בשבת. ובאמירה פשיטא שיש איסור אם יש הנאה לישראל בעשיית המלאכה בשבת, דדמי לנותן בשר שיבשל לו בשבת כמו שיתבאר בסימן ש"ז (ע"ש במ"א), כיון שנותן לו התנור שלו. מה שאין כן כשלא היה לו חלק בו מעולם אינו נותן לו כלום משלו, וה"ל כאומר לו עשה בשלך שאין בזה משום איסור אמירה אף שיש בזה הנאה לישראל, לדעת המ"א שפירש בסי' ש"ז דאף כשנותן לו אין איסור אלא כשיש לו הנאה מזה, מכלל דכשאומר לו עשה בשלך שרי בכל גוונא. ואף אם אין כן דעת המ"א, מכל מקום כשאינו נותן ומקנה לו כלום משלו לא מחזי כמעמיד פועל בידים. ומה שהתירו הרמב"ם והשו"ע להתנות גבי שותפין בסחורה, אף שנותן לו משלו. י"ל דהתם מיירי בענין שכשהתנו מתחלה אין לישראל שום ריוח במעשה שבת, שאף אם לא יתעסק הגוי בשבת לא יפסיד חלקו בחול, ואין בזה איסור משום אמירה לדעת המ"א בסי' ש"ז, ואף לדעת הש"ך ביו"ד סי' רצ"ז, י"ל דכיון שאין לו ריוח לא מחזי כמעמיד פועל (וכהאי גוונא כתב הרא"ש סוף פ"ק דשבת, ויתבאר בריש סי' רמ"ו לענין השכרת כלים. אלא דהתם אין הריוח אלא בשעת ההשכרה, שמשכיר לו ונותן לו רשות שאם ירצה שיעבוד אף בשבת, אבל אח"כ לא איכפת ליה שאף אם לא יעשה בשבתות לא ינכה לו כלום, כמ"ש המ"א ריש סי' רמ"ג, לכן אין איסור אלא כשמשכיר בערב שבת, אבל כאן שכשמגיע השבת והגוי מסיק יש ריוח לישראל שיסיק לו כנגדו בחול, לכך מחזי כעושה שליחותו שאמר לו טול אתה כו', עיין מ"ש בסי' רמ"ד), דההיא ברייתא ששנינו לא יאמר טול כו', וכן מה שהוסיפו הפוסקים בתנור ומרחץ כו', הכל מיירי בכהאי גוונא שאין לישראל ריוח במעשה שבת לאחר שאמר לו טול כו', ולהכי הוצרכו לטעם לפי שהמלאכה מוטלת על שניהם. ור"ת שאסר אף כשאינה מוטלת על שניהם לדעת התוס', ולמד ממרחץ ששניהם שותפין בו. אף את"ל דס"ל דלעולם הוה כמעמיד אף שאין לישראל ריוח, דומיא דשותפין שירשו מרחץ שאין להם תקנה כלל, וגם אף שאין המלאכה מוטלת על שניהם כמעשה דתנור. מכל מקום אנן קי"ל כהפוסקים המפרשים טעם האיסור משום דמוטלת על שניהם דוקא, מיהו עכ"פ כשאין ריוח לישראל, אבל כשיש ריוח לא מצינו חולק על התוס' בזה.
ומיהו לפי זה אפשר דלא בעינן שלא יהיה לישראל חלק מעולם בשבת, דאף אם עשה כן ר"ת לדעת התוס', היינו משום דס"ל דאף כשאין ריוח אסור משום דה"ל כמעמיד בידים, כמו שדקדקו התוס' לכתוב תיבת בידים, להורות דאף כשאין ריוח וגם לא ס"ל הא דהמלאכה מוטלת כו' אפ"ה אסור, ועל כרחך צריך לומר משום דהוה כמעמיד ממש בידים, הילכך אין מועיל מה שמקנה לו אח"כ לשבתות אפילו בהבלעה, כיון דהוה ליה כאומר ממש לעשות בשבת ומקנה ונותן לו במה לעשות, שאסור לדעת התוספות וסיעתם שהביא הש"ך שם, אף על פי שאין ריוח לישראל מזה. אבל לדידן דקי"ל דכשאין ריוח לא מיתסר אלא משום שהמלאכה מוטלת כו', ולא ס"ל דהוה כאומר ממש לעשות, אלא דכשיש ריוח מחזי כאומר כו' או מחזי כעושה בשבילו כמ"ש בסי' רמ"ד, א"כ אפשר דלא אמרינן הכי אלא כשעושה בשל ישראל, שלא הקנה לו אלא השכירו לו לשבתות, אבל כשהקנה לו אפילו בתנאי לא מחזי כאומר לו ולא כעושה בשבילו כיון שעושה בשלו. ומ"ש בספר התרומה שר"ת צוה לקבל החוב כו', ס"ל דהמעשה היה שגבה חצי תנור כמ"ש הרא"ש, וא"כ המלאכה מוטלת על שניהם, לכן אין מועיל מה שמקנה אח"כ, וכן משמע בהדיא מדבריו שם. ואף להמ"א דלא ס"ל כהתוס' שהביא הש"ך שם, מ"מ יותר נראה דס"ל כפירוש הראשון דלעיל, דבהגהות אשר"י מבואר דלא מהני התנו משום דלא הקנהו לו לעולם, וע"כ לא מיירי בשעת קניית ישראל את התנור, שהרי לא נזכר שם כלל מענין קנייה זו, וגם לא שייך לשון יקנה לו חלק כו', ואפילו הכי כתב על זה המ"א דלא מיתסר אלא משום שכר שבת ובהבלעה שרי. ועוד אי אפשר לומר כלל כשלא היה לישראל חלק מעולם הוא שאסר המ"א בשם התוס' משום שכר שבת, הרי התוס' כתבו בפירוש כל התנור של ישראל הוה ליה כמשכיר כו' ע"ש, אלא ודאי דלדעת המ"א די במקנה אח"כ (וכמ"ש בפנים).
ועיין בתוספת שבת שפירש טעם התנאי שצוה ר"ת הוא, שכשמחליף משכורתו מחזי כמעמיד פועל, אף שאין המלאכה מוטלת עליו משום דה"ל כמחליף, אבל כשמתנה בתחלת השותפות ה"ל כמשכיר בהבלעה ושרי, אף שאין לו כלום בגוף התנור ע"ש. וצ"ע דבהדיא כתב המ"א סק"ו דהוה ליה כמשכיר, ולא כתב דהוה ליה כמחליף. ועוד צ"ע שכתב כיון דמתחלה היה נוטל חצי שכר כל יום ויום ואח"כ החליף משכורתו כו', דבתוספות מבואר שאף בתחלה היה לאופה כך וכך ימים ולישראל כך וכך. ועוד דמשמע מלשונם שלא נטל עדיין אלא שהיה לו ליטול, ורשות ביד הישראל ליתן לו איזה ימים שירצה, ואין זה מחליף כלל. ואף כשנטל כבר במה זכה באותן הימים דוקא שהיה הישראל כמחליף בשביל כך, אם הישראל הניח לו מרצונו ליטול באותן הימים בשביל כך לא זכה בהן הנכרי לעולם, דכיון שלא התנה עם הישראל שיטול דוקא באותן הימים, אף שהחזיק בהן הוה ליה חזקה שאין עמה טענה. ועוד דמאי מועיל התנאי שמתנה בתחלת השותפות, כיון שאם לא היה מסיק בשבת לא היה מסיק לו בחול כמ"ש המ"א, א"כ הוא מרויח בהיסק השבת. ובהדיא כתב המ"א ריש סי' רמ"ג טעם היתר השכירות הוא משום שמשכיר לו בין שיעשה בין שלא יעשה. ועוד דמלשון הגהות אשר"י מבואר בהדיא דהחילוק בין התנו דבשותפות להתנו דהכא, דהתם מקנה לו לעולם והכא אינו מקנה לו לעולם חלק בתנור, משמע בהדיא דהכא ג"כ מקנה לו חלק בתנור אלא שאינו לעולם. ואין לומר דלרבותא נקט הכא דאסור שלא בהבלעה, אבל בהבלעה אין צריך להקנות כלל דקיל משותפות, א"כ מנ"ל לר"ת לאסור כלל בלא התנו, וכיון דהכא קיל משותפות דמיירי ביה בתוספתא דדמאי שממנה ראייתו. אלא ודאי דשקולין הן, או דר"ת לא ס"ל שהמלאכה מוטלת כו' לדעת התוס', וא"כ התנו דהכא דומה ממש להתנו דשותפות לר"ת. והכא קיי"ל לענין גוף התנאי אבל לא לענין זמן התנאי, חדא דאפשר דאף ר"ת מודה בהא דלא דמו להדדי משום דהתם המלאכה מוטלת על שניהם, ואפילו הכי לענין גוף התנאי דמו להדדי, דגם הכא כאילו מעמיד פועל כמו התם ממש, דהתם המלאכה מוטלת כו' אבל אין הישראל מרויח והכא הישראל מרויח אבל אין המלאכה כו', לכך מדמה להו ר"ת להדדי לענין גוף התנאי. ואף שזה דוחק, מכל מקום ע"כ צריך לומר כן לדעת המ"א כמ"ש.
ולענין פסק הלכה אין לנו להחמיר יותר, שאף אם דעת התוס' אליבא דר"ת הוא כפירוש הב' דלעיל, מכל מקום אפשר דלדידן לא קיי"ל הכי כמ"ש, ובפרט שבספר התרומה וסמ"ג ורא"ש ורבינו ירוחם כתבו מעשה דר"ת בשותפות, ועוד שאף לדעת התוספות וסיעתם שהביא הש"ך אפשר דאין איסור אלא בשבת עצמו אבל קודם השבת אין איסור, ואף אם תמצי לומר דאסור אפשר דהיינו כשנותן לו רק כדי לעשות בשבת אבל כאן אם היה מסיק לו בחול בלא שיסיק בשבת היה נוח לו, ועוד דהתם אומר לו בפירוש לעשות אבל הכא אי הוה מיחשב כאומר בפירוש הוה אסור אף כשאין ריוח לישראל כגון שותפין בסחורה אף להתנות בתחלה כמ"ש לעיל, וגם משום ריוח לחוד כיון דעביד אדעתא דנפשיה אין איסור כלל, עיין בסי' רמ"ג ס"א בהג"ה ובמה שכתבתי בסי' רמ"ד:
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
כוח הפסק של אדמו״ר הזקן
השוואת עמדת אדמו״ר הזקן עם עמדות המחבר, הרמ״א והמשנה ברורה בנקודות המפתח של סימן רמ״ה.
| נושא | מחבר | רמ״א | משנה ברורה | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן |
|---|---|---|---|---|
| שותפות עם חלוקת רווחי שבת | או״ח רמ״ה:א — «יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ"ם שֶׁהֵם שֻׁתָּפִים בִּמְלָאכָה, אִם הִתְנוּ מִתְּחִלָּה שֶׁיִּהְיֶה רֶיוַח הַשַּׁבָּת לְעַכּוּ"ם לְבַדּוֹ וְרֶיוַח יוֹם אֶחָד מִימוֹת הַחֹל לְיִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ — מֻתָּר». ולא: איסור ליטול חלק היהודי ברווחי השבת (שכר שבת). מציב את הכלל ללא פירוט המסגרת המושגית. | — (אין הגהה על העיקר; ראה הגהות על תנאי הרטרואקטיביות בסעיף הבא) | מ״ב רמ״ה:א-ג — מבהיר את המנגנון: (1) האיסור העיקרי הוא שכר שבת (פסחים נ ע״ב, עבודה זרה כב ע״א); (2) הוא חל אפילו אם היהודי אינו מבקש מפורשות מהנכרי לעבוד — חלוקה שתיקתית של רווחי פעילות שבת מספיקה; (3) טעם: ללא תנאי, הנכרי בחזקת שלוחו של היהודי לחלקו. החפץ חיים מצטט את סוגיית משנה פאה ה:ו על תרומה ששילם שותף. | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ה:א-ג — מנסח את הטעם המבני: לקחת את חלק השבת = שכר שבת מפורש. הרב מקודד את המנגנון ונותן את הפתרון: התנאי תחילתי המייחד את השבת לנכרי ויום אחר ליהודי. |
| תנאי תחילת השותפות | או״ח רמ״ה:א — מזכיר את מנגנון התנאי התחילתי («אִם הִתְנוּ מִתְּחִלָּה») בלי לעצב אותו כמבנה אופרטיבי או לדון במקרי קצה (תנאי בעל פה לעומת בכתב, תמורה ממשית וכו'). | — (אין הגהה על נקודה זו — הרמ״א הולך אחר המחבר) | מ״ב רמ״ה:ד-ו — דן בתנאי תקפות תנאי תחילת השותפות: (1) התנאי חייב להיות אמיתי, לא הערמה צורנית (הנכרי חייב לקבל בפועל תמורה כנגד יום השבת שלו); (2) התנאי יכול להיות בעל פה, אך כתיבתו מחזקת אותו; (3) אם השותפות התקיימה ללא תנאי ומוסיפים תנאי בדיעבד, הדבר יעיל לעתיד אך לא לעבר; (4) מקרה הנכרי המעסיק את היהודי או להפך — התאמות. | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ה:א, רמ״ה:ה — מקודד את המנגנון המבני: אם מסכימים מתחילה בשותפות שהשבת שייכת כליל לנכרי (ויום אחר בשבוע ליהודי), אין שכר שבת בחלוקה הסופית. הבחנה מהותית: התנאי חייב להיות אמיתי, לא הערמה. |
| שותפות מקרית (ללא תנאי תחילתי) | או״ח רמ״ה:ב — דן באפשרויות התיקון: אם השותפות התחילה ללא תנאי, ניתן או (1) לפרק את השותפות; או (2) לחדש בתנאי לעתיד. המחבר אינו מעצב את האופנים המדויקים. | הגהה על או״ח רמ״ה:ב: מבהיר את תנאי החזרה בתשובה: התנאי הרטרואקטיבי חייב להיות מקובל על שני השותפים ולפצות באמת את הנכרי על יום השבת שלו. הרמ״א מצטט את המנהג האשכנזי לבצע חידוש פורמלי במסמך נוטריוני. | מ״ב רמ״ה:ז-י — מסביר את ההליך המעשי בשלוש דרכים: (1) הפסקה ופירוק, עם החזרת חלק השבת; (2) חידוש עם תנאי רטרואקטיבי (בכפוף להסכמה ולתמורה); (3) נטישת חלק השבת לצדקה. החפץ חיים מדגיש שיש להיוועץ ברב לחישוב המדויק ולאופן התיקון הנבחר. | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ה:ו-ח — מפרט את שלוש דרכי התיקון: (1) להפסיק מיד ולהחזיר את חלק השבת; (2) חידוש השותפות עם תנאי רטרואקטיבי; (3) נטישת חלק השבת לצדקה. היררכיה אופרטיבית. |
| פעילות הנכרי בשבת בהסכמת היהודי | או״ח רמ״ה:א — במשתמע: אם הנכרי עובד מיוזמתו והיהודי יודע ואינו מתערב, שתיקת היהודי לבדה אינה מכשירה את פעילות השבת — אלא אם היהודי אישר במפורש. המחבר מציע הבחנה זו בלי לעצב אותה. | — (אין הגהה — ראה אחרונים על נקודה זו) | מ״ב רמ״ה:יא-יג — דן בשאלה: (1) יוזמת הנכרי ללא הסכמת היהודי → היהודי אינו אחראי, אך עליו למחות אם המצב סדיר; (2) שתיקה ממושכת של היהודי על פעילות שבת → כהסכמה שתיקתית (שתיקה כהודאה) לרבים מהפוסקים; (3) הסכמה מפורשת → בעיה ברורה של שליחות, אסור. החפץ חיים מכריע: דרושה מחאה תחילתית; במחדל, מניחים שתיקה כהודאה. | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ה:ט-יא — מבחין: אם הנכרי עובד מיוזמתו בשבת בעסק המשותף, וכאשר היהודי לא אישר את הפעילות, מותר. אך אם היהודי אישר במפורש או ביקש, בעיית שליחות. |
| יישום עכשווי — חברה / קרן עם שותף נכרי | — (מבני המסחר המודרניים — חברות בעלות מניות, קרנות, מסעדות בשותפות — אינם מקוּדדים על ידי המחבר העוסק בשותפויות מלאכותיות של המאה ה-16) | — (במקביל למחבר) | מ״ב רמ״ה בסוף — מזכיר במהירות מקרים מודרניים (חברות מסחריות) בלי לעצב מסגרת. החפץ חיים מפנה לתשובות התקופה (מהרש״ם, אגרות משה או״ח ד:נג-נד) להתפתחות מעשית של המקרים העכשוויים: חברת מניות, קרן השקעות בפעילות שבת, שותפות במסעדה הפתוחה בשבת. | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (מספר סעיפים) — שיטת אדמו״ר הזקן ישימה ישירות למבנים מודרניים: חברה במניות מעורבות, קרן השקעות, מסעדה בשותפות. המבחן: האם חלק השבת מבודד ומוקצה במפורש לנכרי בהתחלה? |
ההשוואה נערכה על בסיס הטקסט העברי המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ה.
חידושים מיוחדים של הרב
חידושי הרב המיוחדים בסימן זה
ייחודים המבחינים את אדמו״ר הזקן בסימן רמ״ה. כל חידוש בנוי על המבנה: עמדה קלאסית ← חידוש הרב ← תוצאה מעשית.
חידוש א — תנאי תחילת השותפות (רמ״ה:א, רמ״ה:ה)
התנאי תחילתי כמנגנון הלכתי מרכזי
עמדה קלאסית: המחבר מזכיר את התנאי התחילתי אך אינו מנסח את הדקדוק הכללי שלו.
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מקודד את העיקרון המבני: כדי ששותפות תהיה בת-קיימא הלכתית עם פעילות שבת, השבת חייבת להיות חוזית מוקצית לנכרי בהתחלה. זה מה שהופך «חלוקת רווחי שבת» (אסור) ל«חלק הנכרי שמעולם לא היה לי» (מותר).
תוצאה מעשית: כלי מבני לכל מבני המסחר המודרניים. כאשר מקימים חברה עם שותף נכרי, ניסוח החוזה התחילתי קובע את היתכנותה ההלכתית. יישום ישיר: תקנון חברה, הסכמי שותפות, term sheets של קרנות.
חידוש ב — שלוש דרכי תיקון (רמ״ה:ו-ח)
שלוש דרכי תיקון לשותפות פגומה
עמדה קלאסית: המחבר והרמ״א מציינים נקודתית את האפשרות לתקן שותפות מקרית.
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מנסח היררכיה בשלושה שלבים: (1) הפסקה והחזרה; (2) חידוש בתנאי רטרואקטיבי; (3) נטישה לצדקה. החסיד שמבחין שעבר על השותפות יש לו מפת דרכים ברורה.
תוצאה מעשית: ישים ישירות למצבים שכיחים: יזם יהודי שמגלה שהקים שותפות ללא תנאי תחילתי; משקיע המקבל דיבידנדים של שבת; חברה שהנהלת החשבונות שלה אינה מבחינה בין הימים.
חידוש ג — מרכזיות המבנה החוזי (מספר סעיפים)
מרכזיות המסגרת החוזית על פני הכוונה
עמדה קלאסית: המחבר והמשנה ברורה מעדיפים את הניתוח מקרה במקרה, תוך התרכזות לעתים בכוונות.
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מעתיק את מרכז הכובד ההלכתי למבנה החוזי האובייקטיבי. אין זו הכוונה הסובייקטיבית של היהודי שקובעת את ההלכה, אלא המסגרת הצורנית של השותפות. התנאי התחילתי, הקצאת הימים, אופני החלוקה — כל אלה הם קונסטיטוטיביים מבחינה הלכתית.
תוצאה מעשית: עבור מקבל ההחלטה ההלכתי המודרני, חידוש זה הוא יקר ערך: אין צורך לבחון את המניעים הפסיכולוגיים של חסיד; די לבחון את החוזה. כלי אובייקטיבי ובר-שכפול.
חידוש ד — מהדורא בתרא ועדכוני פסיקה
מהדורא בתרא ועדכון הפסיקה ההלכתית
עמדה קלאסית: עמדות הפוסקים על השותפות נותרות לעתים קפואות בניסוחן הראשון.
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן כולל את סימן רמ״ה בנושאים שחזר עליהם במהדורה השנייה (מהדורא בתרא) — סימן שנושא השותפות טופל בחריפות מיוחדת, כשהרב הכיר שקריאה ראשונית ראויה ללטוש.
תוצאה מעשית: עבור מבנים פיננסיים מודרניים (מבעלי מניות מרובים, מיזמים משותפים מורכבים, קרנות), מהדורא בתרא של רמ״ה — כשהיא קיימת — היא עמדת הייחוס לחסיד חב״ד. יש לעיין בה במהדורת קה״ת לפני קבלת החלטה הלכתית מעשית.
שיחות, מאמרים ואגרות הרבי
דברי הרבי על נושאי סימן רמ״ה
| מקור | נושא | הקשר לסימן רמ״ה |
|---|---|---|
| שערי הלכה ומנהג אורח חיים, סימן רמ״ה |
קובץ הלכתי של הרבי על ידי הרב שלום בער לוין | עבור סימן רמ״ה, הספר מקבץ את תשובות הרבי על שותפות עם נכרי — בעלות מניות, שותפות בנדל״ן, מיזם משותף. מקור עדיפות לעיון. |
| אגרות קודש כרכים ט'-כ״ח (מרובים) |
תשובות על מבנה השותפות ההלכתית | הרבי השיב לשאלות רבות על מבני המסחר המודרניים: חברה במניות מעורבות, שותפות בנדל״ן, מסעדה בשותפות. יישום ישיר של עקרונות סימן רמ״ה. |
| ליקוטי שיחות כרך כ״א-כ״ב, פרשת יתרו |
על מושג הרכוש ומגבלותיו בשבת | דיון מושגי המאיר את שיטת הרב על השותפות: טיב הרכוש של יהודי וחובותיו בשבת אפילו על ידי שליחות. |
| תורת מנחם תשמ״ה-תש״נ |
רמיזות לעקרונות חב״ד על המסחר ההלכתי | ההתוועדויות מזכירות את האתיקה המסחרית של החסיד, הכוללת בהכרח את החומרה על שותפות עם נכרי בשבת. הפניה עקיפה לסימן רמ״ה. |
⚠ אימות: המקורות לעיל הם סימוני מחקר לאימות מול הכרכים הפיזיים של מהדורת קה״ת. המקור הישיר ביותר לפסקי הרבי לפי סימן הוא שערי הלכה ומנהג.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
הנהגה למעשה — מנהג חב״ד
נקודות הנהגה הלכתית הנובעות ישירות משולחן ערוך אדמו״ר הזקן סימן רמ״ה, ברגישות חב״ד.
לחסיד חב״ד — סימן רמ״ה
- ① כל שותפות עם נכרי שבה העסק פועל בשבת: לקבוע תנאי תחילתי. חידוש א של הרב. בתחילת השותפות, להסכים בכתב שהשבת שייכת לנכרי ויום אחר בשבוע ליהודי. ללא תנאי זה, בעיית שכר שבת. מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ה:א, רמ״ה:ה.
- ② אם התנאי התחילתי לא נקבע: שלוש דרכי תיקון. חידוש ב של הרב (רמ״ה:ו-ח): (א) להפסיק ולהחזיר את חלק השבת; (ב) לחדש את השותפות עם תנאי רטרואקטיבי תקף; (ג) לנטוש את חלק השבת לצדקה. לבחור לפי המצב.
- ③ החוזה האובייקטיבי גובר על הכוונה הסובייקטיבית. חידוש ג של הרב. כדי להעריך את היתכנות ההלכתית של שותפות, לבחון את המסגרת החוזית, לא את המניעים. יישום מודרני: במיזם משותף, הסכם בעלי המניות והתקנון הם הקובעים את ההלכה — לא ההבטחות בעל פה.
- ④ פעילות ספונטנית של הנכרי בשבת: נסבלת אם אין אישור מפורש של היהודי. עמדת הרב (רמ״ה:ט-יא): אם הנכרי עובד מיוזמתו בשבת בעסק המשותף, והיהודי לא ביקש זאת במפורש, מותר. יישום מודרני: עובד נכרי של חברה מעורבת הבוחר לעבוד בשבת — אין בעיה ישירה אם אין הנחיה של היהודי.
- ⑤ השקעות פיננסיות עם פעילות שבת: לנתח את מבנה ההקצאה. עבור קרן השקעות, SCPI, קרן מדדית — מבחן הרב: האם חלק השבת מבודד ומוקצה לנכרי ברגע ההשקעה התחילתי? אם כן, מותר. אם לא, יש לבנות או לתקן. מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ה מותאם למבנים פיננסיים מודרניים.
- ⑥ מהדורא בתרא: למבנים מורכבים, לעיין במהדורה השנייה. אדמו״ר הזקן חזר על עמדות מסוימות בנושא השותפות. לחסיד חב״ד: מקרי הקצה העכשוויים (בעלות מניות בינלאומית, קרנות עם איזון מחדש אוטומטי וכו') דורשים בדיקת המהדורא בתרא לפני הכרעה. מקור: מהדורת קה״ת המודפסת.
⚠ פרק זה מציג את ההנהגה ההלכתית בחב״ד. בכל שאלה קונקרטית: לשאול את הרב שלך.