יסוד הסימן: איסור הנשרה עם היתר במשקה מעת לעת (כ״ד שעות) בצונן — מקרי כבוש, והרי הוא כמבושל: הכבישה הממושכת מפליטה ובולעת כדרך שהחום מפליט ובולע, ועל כן נאסר הכל. אבל בפחות ממעת לעת — לא חשיב כבוש, ובהדחה סגי להעביר את האיסור שעל פניו. נמצא שהזמן תופס כאן את מקום החום: כשם שהרותח מבליע מיד, כך הצונן מבליע לאחר מעת לעת.
הוספת הרמ״א — אף מה שחוץ למשקה : "כל מקום שאומרים כבוש כמבושל — אף מה שחוץ למשקה נאסר", שכבישת התחתון (הטמון במשקה) מתפשטת ועולה למעלה אל החלק היבש כדרך שהבישול מתפשט; ויש מקילין במה שחוץ למשקה, שאין כוח הכבישה כבישול ממש להעלות. למעשה — מחלוקת זו תלויה בעצם דמיון הכבישה לבישול (ראה החקירה להלן).
נכבש בציר או בחומץ — ומחלוקת הש״ך (ס״ק א–ב) :
שיטה
ציר / חומץ
מקור
פשט המחבר
ציר וחומץ כאחד — שניהם מזרזים, ובכדי שירתיח (זמן מועט) נעשה כמבושל
מחבר ס״א
הש״ך (ס״ק א–ב; רא״ש, מרדכי, מהרש״ל, או״ה)
חומץ דינו כשאר משקין — מעת לעת; רק הציר (מלוח חריף) ממהר לכבוש בכדי שירתיח, אך לא החומץ
ש״ך ס״ק א–ב
שורש המחלוקת : לפשט לשון המחבר משמע שציר או חומץ שווים, ושניהם כובשים בזמן מועט. אבל הש״ך (ס״ק א–ב) דחק בשם הרא״ש והמרדכי ומהרש״ל ואיסור והיתר: החומץ אינו אלא כשאר משקין שכובשים במעת לעת, ואין מהירות הכבישה אלא בציר מחמת חריפות המלח. ונפקא מינה גדולה למעשה: בשר ששרה בחומץ פחות ממעת לעת — לדעת הש״ך מותר בהדחה / קליפה, ואין אומרים בו כדי שירתיח. וכן הביא הפתחי תשובה (ס״ק ב) ששמן זית, להיות "עז וחריף", בולע ופולט אף בצונן ואף בשהוּת מועטת (תוס' ע״ז, שבות יעקב, באר יעקב).
הט״ז (ס״ק א) — הכלי לאחר מעת לעת : חולק הט״ז על איסור והיתר שאסר אף את הכלי בדיעבד כשנכבש בו איסור מעת לעת; שהרי לאחר מעת לעת כבר הכלי אינו בן יומו, וכל פליטתו נותן טעם לפגם (נ״ט לפגם), ואינו דומה לחבית של יין נסך שכבשו בה (ששם האיסור עצמו עומד וחוזר ונבלע). ולמסקנתו אין לאסור הכלי.
חידוש הרמ״א דספק כבוש אסור — ועליו נחלקו הט״ז והאחרונים.
החקירה — ספק כבוש מנא לן לאסור : הרי כבוש כמבושל אינו אלא מדרבנן (שאין כאן בישול ממש), ואם כן ספק דרבנן לקולא — מדוע פסק הרמ״א שספק כבוש אסור ?
תירוץ הט״ז (ס״ק ג) — חזקת כשרות והדמיון למקוה : מבאר הט״ז את ספק כבוש לקולא דווקא, ומדמהו לספק שבסימן צ״ח ולמקוה (סימן ר״א): כשם שמקוה שנמדד ונמצא חסר תולין שעתה חסר וקודם היה שלם מחמת חזקת כשרות, כך בספק אם שהה מעת לעת — תולין להקל. נמצא שספק כבוש אינו אסור משום ודאי, אלא שהרמ״א החמיר במקום שאין חזקת היתר ברורה.
הכרעת האחרונים בספק כבוש (פתחי תשובה ס״ק ג–ד) :
פוסק
בספק כבוש
מקור
הרמ״א
אסור (חוץ מבב״ח שמקילין)
רמ״א ס״א
הכרתי
כט״ז — אינו אוסר אלא דרך שתי חתיכות / לקולא
פ״ת ס״ק ג
הנודע ביהודה
כבוש כמבושל אינו שווה לבישול לכל מילי
פ״ת ס״ק ג
ספק כבוש בבשר בחלב — ספק דאורייתא (פתחי תשובה ס״ק ד) : כתב הרמ״א שבבשר בחלב מקילין בספק כבוש, שמן התורה אינו אסור אלא בבישול ממש, וכבישה אינה בישול גמור — הילכך ספיקא דרבנן לקולא. אכן הפרי מגדים (בפתחי תשובה ס״ק ד) דק: אף שמותר לאכלן, מכל מקום אסור לבשלן אחר כך, שמא נכבשו והיה בהם טעם, ונמצא מבשל בשר בחלב — והוא ספק דאורייתא לחומרא. ומנחת יעקב הקל אף בזה.
"חום כלי ראשון שהיד סולדת בו — מבשל ואוסר את הכל. אבל חום כלי שני אינו מבשל; יש אומרים שאינו מפליט ואינו מבליע כלל, ויש אומרים שמפליט ומבליע ואוסר כדי קליפה; וראוי ליזהר בו לכתחילה, אבל בדיעבד מותר בלא קליפה, ובהדחה סגי (ועיין סימן ס״ח, צ״ב, צ״ה)."
היסוד — מדרגות החום :
שורש הסעיף הוא הירארכיית החום בהלכות בליעה:
• כלי ראשון (העומד על האש, או שהוסר ועדיין יד סולדת בו) — מבשל ואוסר את הכל.
• כלי שני (שעירו אליו מן הראשון) — אינו מבשל; ובכמה דרגות: יש אומרים שאינו מפליט ומבליע כלל, ויש אומרים שמפליט ומבליע כדי קליפה.
• עירוי — דרגת ביניים, אוסר כדי קליפה בלבד (כמבואר בסעיף ז' ובסימן צ״ב).
מחלוקת מהרש״ל והש״ך — כוח הכלי שני (ש״ך ס״ק ה–ו, ט״ז ס״ק ד) :
שיטה
כלי שני
מקור
מהרש״ל (ים של שלמה)
אף כלי שני שיד סולדת בו מפליט ומבליע ואוסר את הכל ככלי ראשון; ואין סומכין על מיעוט החום
ט״ז ס״ק ד; ש״ך ס״ק ה–ו
הש״ך (ס״ק ה–ו)
חולק — כלי שני אינו מבשל, ובעינן דווקא חום כלי ראשון; ומכל מקום תשובת ב״י הכריעה כמהרש״ל
ש״ך ס״ק ה–ו
ביאור הט״ז (ס״ק ד) : מאריך הט״ז ליישב את שיטת מהרש״ל, שאף כלי שני שהיד סולדת בו מפליט ומבליע ואוסר את הכל כדין כלי ראשון, ולא נאמר שכלי שני אינו מבשל אלא לעניין שאינו מבשל בישול גמור — אבל לעניין פליטת איסור מחמיר. ומסקנתו: יש להחמיר כמהרש״ל לכתחילה ואף בדיעבד, חוץ מהפסד גדול. והפתחי תשובה (ס״ק ו–ז) הביא שהבכור שור כתב דאין אנו בקיאין בשיעור שבין כלי ראשון לשני, ולכן יש להחמיר בדאורייתא.
נפקא מינה למטבח : כף חולבת שהוכנסה לקדירת בשר רותחת על האש = כלי ראשון → אוסר; אבל אם נלקחה הקדירה מן האש ועירו ממנה לצלחת (כלי שני) — לשיטת הש״ך אינו מבשל, ולשיטת מהרש״ל (וכן נהגו להחמיר) — בעי קליפה / ששים אם יד סולדת. ולמעשה — שאל את רבך.
"איסור חם שנפל להיתר חם שבכלי ראשון, או אפילו איסור צונן שנפל להיתר חם — הכל אסור, משום תתאה גבר: התחתון גובר, מחמם ומפליט בעליון. וכל שכן היתר צונן שנפל לאיסור חם — הכל אסור. אבל אם העליון חם והתחתון צונן — אינו אוסר אלא כדי קליפה, ואפילו העליון החם הוא האיסור. (הגה: וכל זה בחום כלי ראשון… ואיסור שהונח בכלי של היתר (או להפך) — דנין בו תתאה גבר כמו בשתי חתיכות, עיין סימן צ״ד. ואסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר לתוך נר דולק שיש בו שומן איסור; ובדיעבד אין לחוש.)"
היסוד — תתאה גבר :
שורש הדינים שבסעיף הוא תתאה גבר (פסחים ע״ו.) — התחתון גובר. ומכאן:
• חם על חם, או צונן על חם (האיסור או ההיתר בתחתון החם) → הכל אסור, שהתחתון מחמם את העליון ומפליט/מבליע.
• חם על צונן (העליון חם, התחתון צונן) → אינו אוסר אלא כדי קליפה, שהצונן התחתון גובר ומקרר.
• ואין נפקא מינה אם החם הוא האיסור או ההיתר — הכל הולך אחר התחתון.
הוספת הרמ״א — חתיכה וכלי, ועירוי השומן : דין תתאה גבר נוהג אף באיסור שהונח בכלי של היתר ולהפך, כדרך שנוהג בין שתי חתיכות (כסכין חולבת שבסימן צ״ד). ועוד הוסיף הרמ״א שאסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר אל נר דולק שבו שומן איסור, שהקילוח מחבר; ובדיעבד אין לחוש (וכעין דין העירוי שבסעיף ז' לעיל).
"כל זה כשנפל לתוך תבשיל שיש בו רוטב, שהרוטב מוליך את פליטת האיסור ומערבה בכל הקדירה. אבל איסור (חם או צונן) שנפל על צלי הסמוך לאש — אינו אוסר אלא כדי נטילה (כעובי אצבע סביב מקום המגע). ולפיכך ירך שנצלתה עם גידהּ, או חתיכת איסור שנצלתה נוגעת בחתיכת היתר — נוטל כדי נטילה סביב הגיד / מקום המגע. ואיסור שנפל על חתיכה שחוץ לרוטב, בלא ניער ובלא כיסה — אינו אוסר אלא כדי נטילה; אבל אם הוא בתוך הרוטב (רש״י: כולו; ר״י: אף מקצתו), או אפילו כולו חוץ לרוטב וניער או כיסה — הרוטב מוליך את הטעם בכל."
היסוד — הרוטב מוליך, והצלי אינו מוליך :
החילוק היסודי שבסעיף: בתבשיל שיש בו רוטב — הרוטב הוא המנגנון המוליך את פליטת האיסור אל כל הקדירה, ולכן נאסר הכל (אלא אם יש ס'). אבל בצלי שאין בו רוטב — אין מי שיוליך את הטעם, ולכן אינו אוסר אלא כדי נטילה (כעובי אצבע) במקום המגע בלבד. ושלושה דברים מצרפים אף בצלי/יבש: היות החתיכה בתוך הרוטב, או ניעור, או כיסוי.
"אין נוטלין אלא כדי נטילה בדבר כחוש שאין בו כוח לפעפע (ירך וגידהּ). אבל גדי שמן שנצלה עם חֵלֶב שלו — אם אין ששים כנגד כל החֵלֶב, אסור לאכול אפילו בראש אוזנו, שמתוך שהוא שמן מפעפע בכולו. ואם הוא כחוש — אף בלא ששים אינו אוסר אלא כדי נטילה. ואפילו חתיכת האיסור כחושה וחתיכת ההיתר שמנה — השומן מפעפע ומבליע האיסור בכל. וכל דבר המפעפע שנפל על מקום הניכר בצלי — אף שיש ששים, צריך נטילת מקום. (הגה: כל מבושל בלא רוטב או אפוי בתנור — הרי הוא כצלי. ויש אומרים שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן, ולכן אוסרים בכל ענין עד ששים; ואף בששים — נטילת מקום, וכן נוהגין. ומיהו דווקא בחֵלֶב או באיסור שמן; אבל איסור שאין בו שום שומן, ודאי כחוש — אינו אוסר אלא כדי נטילה, עיין סעיף ט'.) — סעיף ו': דבר המפעפע בצלי, אם זה חם וזה צונן — תתאה גבר; חם על צונן — כדי קליפה; צונן על חם — אם אין ששים כנגד האיסור, הכל אסור."
היסוד — פעפוע השומן :
הפעפוע הוא כוח השומן להתפשט ולחדור בכל גוף הצלי. ומכאן:
• דבר כחוש (אין בו שומן) — אינו מפעפע, ואינו אוסר אלא כדי נטילה במקום המגע.
• גדי שמן שנצלה עם חֵלֶב — החֵלֶב מפעפע בכל הגדי, ואוסר אף בראש אוזנו אם אין ששים כנגד כל החֵלֶב.
• אף כשהשומן בהיתר (חתיכת ההיתר שמנה והאיסור כחוש) — שומן ההיתר מוליך ומבליע את האיסור בכל.
הגהת הט״ז בתור (ס״ק י) : מאריך הט״ז מאוד בדין הגדי השמן/כחוש, ומציע אף הגהה בלשון הטור — שצריך לגרוס "ואפילו חתיכת האיסור שמנה" — שכל מקום שיש שומן (בין באיסור בין בהיתר) מפעפע ומוליך. וביסוד הדבר: השומן הוא החומר המפעפע, ולכן השאלה אינה היכן האיסור אלא היכן השומן. ומכאן שאין אנו בקיאין (כדברי הרמ״א) להבחין בין כחוש לשמן, ומחמירים בכל ענין עד ששים.
נטילת מקום — הנלמד מפסח (ט״ז ס״ק יא, עיין סימן צ״ד) : אף כשיש ששים כנגד דבר המפעפע, אם נפל על מקום הניכר בצלי — צריך נטילת מקום (להסיר את עובי המקום), ולא די בששים. ולמד הט״ז דין נטילת מקום מדיני הפסח (סימן צ״ד), שבמקום שהאיסור ניכר ומרוכז — אין הביטול מתיר את עצם המקום, וצריך נטילתו.
כאן השאלה הגדולה בסימן — סתירה לכאורה בין סעיף ז' לסעיף ט', שעליה תמה הט״ז.
לשון המחבר והרמ״א (סעיפים ז'–ח')
"חתיכת איסור אינה אוסרת חברתהּ במגע אלא כשאיסורה מחמת עצמהּ — כנבילה ובשר בחלב. אבל אם אין בה אלא איסור שבלעה מאחר, אינה אוסרת את הנוגעת בה אף בצלייה, כשהבלוע אינו מפעפע. אבל אם בלעה דבר המפעפע מצד טבעו (כשומן), אוסרת חברתהּ (בצלי או במגע, חם בחם או תתאה חם ועליון צונן), שהאיסור הבלוע מפעפע ועובר מחתיכה לחתיכה. (הגה: וכל זה בשתי חתיכות; אבל כלי שבלע איסור — אוסר ההיתר הנוגע בו, אף באיסור שאינו שמן.) — סעיף ח': כוליא שנצלית בחֵלֶב שלה — אינה אוסרת אלא כדי קליפה, שהקרום מפסיק. (הגה: ויש אוסרין וכן נוהגין, ואין לשנות; ודינהּ ככל חֵלֶב שנצלה עם בשר; ואם נתבשלה כך — הכוליא נעשית נבילה וצריך ששים כנגד כולה. וכן יותרת הכבד.)"
היסוד — מחמת עצמו ובלוע :
חתיכה אוסרת חברתהּ במגע רק כשאיסורה מחמת עצמהּ (נבילה, בשר בחלב — שכל גופה איסור). אבל אם איסורה רק בלוע מאחֵר — אינה מוליכה אותו לחברתהּ, שאין דרך הבלוע לצאת מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. חוץ ממקרה אחד: כשהבלוע הוא דבר המפעפע (שומן) — שהוא מטבעו עובר ומפעפע אף מחתיכה לחתיכה, ולכן אוסר את חברתהּ.
סתירת השו״ע — סעיף ז' מול סעיף ט' (ט״ז ס״ק כב) : תמה הט״ז על המחבר: בסעיף ז' כתב שהשומן הבלוע מפעפע ואוסר את חברתהּ (כשיטת הרשב״א), ואילו בסעיף ט' פסק (במליחה) שהחֵלֶב אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב (כשיטת מהר״ם) — והרי אלו שתי שיטות חלוקות (רשב״א ומהר״ם), והמחבר העמידן זו בצד זו בלא להעיר !
יישוב הט״ז (ס״ק יג–טו, כב) : מיישב הט״ז שיש לחלק בין צלי למליחה: בצלי (סעיף ז'), חום האש מפעפע את השומן ומוליכו מחתיכה לחתיכה; אבל במליחה (סעיף ט'), שאין שם חום אש, החֵלֶב והדם אינם מפעפעים מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. ובסעיף ז' עצמו דק הט״ז שכלי דוחה ומבליע יותר מחתיכה, לפי שאין לו פליטה עצמית המגינה עליו (ס״ק טז) — ולכן כלי אוסר אף באיסור שאינו שמן.
שורש המחלוקת — רשב״א ומהר״ם :
שיטה
שומן בלוע מחתיכה לחתיכה
סעיף
הרשב״א
השומן הבלוע מפעפע ואוסר את חברתהּ הנוגעת
שו״ע ס״ז
מהר״ם
החֵלֶב אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב
שו״ע ס״ט
כוליא וקרום (סעיף ח') : כוליא שנצלתה בחֵלֶב שלה — לדעת המחבר אינה אוסרת אלא כדי קליפה, שהקרום מפסיק בין החֵלֶב לבשר. אבל הרמ״א הביא יש אוסרין וכן נוהגין — דינהּ ככל חֵלֶב שנצלה עם בשר; ואם נתבשלה כך — הכוליא עצמה נעשית נבילה וצריך ששים כנגד כולה (חנ״נ). וכן יותרת הכבד.
"מליח שאינו נאכל מחמת מלחו — הרי הוא כרותח: מפליט ואוסר כדי קליפה. ואם הוא שומן הגיד, הקנוקנות והקרומים — צריך נטילת מקום. ואם הוא חֵלֶב ממש — צריך ששים לבטלו. ואם הבשר המלוח עמו שמן — אף שומן הגיד צריך ששים ונטילה/קליפה. כל זה לחתיכה שהחֵלֶב דבוק בה; ולשאר חתיכות שנמלחו עמה — אם אין בכל אחת ששים, אסורות, ואין מצטרפות לבטל את החֵלֶב, שאין החֵלֶב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. ואם אינו יודע אם נגע בכולן — כולן אסורות; ואם ידוע שנגע באחת ואינו יודע איזו — כולן מותרות (חד בתרי בטיל, אף בחתיכות הראויות להתכבד). (הגה: יש אומרים שכל מליחה אינה אוסרת אלא כדי קליפה (טור, ראבי״ה, ר' אפרים, ר״ן, רשב״א, רמב״ן); ולפי שאין אנו בקיאין בין שמן לכחוש, נוהגין לשער כל מליחה בששים כבישול… ולאיסור שאין בו שום שומן (כחמץ בפסח) — לכולי עלמא אינה אוסרת אלא כדי קליפה.) — סעיף י': תתאה גבר במליחה; הגה: יש חולקין דאין חילוק עליון ותחתון במליחה (תוס', רא״ש, סמ״ק, טור), וכן נוהגין. — סעיף י"א: באיסור מלוח והיתר תפל — דווקא איסור מלוח למטה והיתר תפל למעלה (תתאה), אבל היתר תפל למטה ואיסור מלוח למעלה — כדי קליפה."
היסוד — מליח כרותח : מליח שאינו נאכל מחמת מלחו — אוכל שמרוב מלחו אי אפשר לאכלו כמות שהוא — דינו כרותח: כשם שהרותח מפליט ומבליע, כך המלח החריף מפליט ומבליע. ומכאן:
• שומן הגיד וקנוקנות → נטילת מקום.
• חֵלֶב ממש → ששים.
• בשר מלוח שמן עמו → אף שומן הגיד צריך ששים + נטילה/קליפה.
אין החֵלֶב מצרף מחתיכה לחתיכה : לשאר חתיכות שנמלחו יחד — אם אין בכל אחת לבדהּ ששים כנגד החֵלֶב, אסורות, ואין מצטרפות לבטל את החֵלֶב, שאין החֵלֶב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב (וזהו מקור הסתירה שבסעיף ז' לעיל). ובידוע שנגע באחת ולא ידוע איזו — כולן מותרות, שחד בתרי בטיל אף בחתיכות הראויות להתכבד (שאין כאן ודאי איסור בכל אחת).
צלי / מליחה / אפייה — כבישול לחומרא (ששים), וגם כדי נטילה; ואין אנו בקיאין
ט״ז ס״ק כו–כז
עילאה / תתאה במליחה (סעיפים י'–י"א, ט״ז ס״ק כו) : במליחה כתב המחבר שתתאה גבר אף בה: איסור מלוח למטה והיתר תפל למעלה → אוסר עד ששים; אבל היתר תפל למטה ואיסור מלוח למעלה → כדי קליפה. אבל הרמ״א הביא יש חולקין (תוס', רא״ש, סמ״ק, טור) שאין חילוק עליון ותחתון במליחה — שאין כאן חום הזורם מלמטה למעלה כבבישול — וכן נוהגין. וזוהי מחלוקת עילאה/תתאה במליחה שעמד עליה הט״ז.
מליח / תפל (סעיף י', עיין סימן ע') : כל זה כששניהם מלוחים, ואף איסור מלוח / היתר תפל; אבל היתר מלוח ואיסור תפל → הדחה סגי, שאין כוח במליחת ההיתר לאסור. והרמ״א הביא יש אוסרין אם נוגעים, ומקילין בהפסד. והפתחי תשובה (ס״ק יד) הביא חתם סופר (סי' צ״ג) בדין שש אווזות מלוחות מונחות זו על זו בלא נגיעה — וניתוח דרך זרימת הציר ביניהן.
"גבינות שנעשו בדפוסים של עובדי כוכבים — אף שנמלחו בהם — מותרות. (הגה: וכן אם נמלח היתר בכלי איסור אחר (רשב״א), אף שאינו מנוקב, שאין מליח כרותח כל כך להפליט מן הכלי מה שבלוע בו; ומכל מקום דווקא בדיעבד, ולכתחילה אסור.) — סעיף י"ג: מלח או תבלין שהיו בקערה של בשר — מותר לתתם בחלב. (הגה: וכן אם היו בכלי איסור, שמתוך שהם יבשים אינם בולעים מן הכלי, ובלבד שיהא הכלי נקי בלא איסור דבוק; והמחמיר לכתחילה — תבוא עליו ברכה.)"
היסוד — אין מליחה לכלים :
המליח אינו כרותח כל כך — אין בכוחו להוציא מן הכלי את הבלוע בו (שלא ככוח החום בהגעלה). ולכן:
• גבינות שנמלחו בדפוסי עובדי כוכבים → מותרות.
• היתר שנמלח בכלי איסור אחר → מותר בדיעבד (לכתחילה אסור).
• מלח / תבלין יבשין שבכלי איסור → אינם בולעים מן הכלי (יבש אינו בולע), ובלבד שהכלי נקי בלא איסור דבוק.
דקדוק — מליח לעניין כלי לעומת חתיכה : נמצא חילוק יסודי: מליח כן מפליט מן החתיכה (סעיף ט'), אבל אינו מפליט מן הכלי (סעיף י"ב). וטעם החילוק: הבלוע בכלי עמוק וקבוע יותר, ואין כוח המלח (שאינו חום ממש) להוציאו. והפתחי תשובה (ס״ק יג) הביא בשם מגן אברהם (סי' תנ״ח) שאף איסור שמן הבלוע בכלי אינו אוסר את כל הכלי, והנודע ביהודה הקל בזה.
"מלח שנתמלא דם ממליחת הבשר, שנתנוֹ לקדירה, או בשר מלוח שלא הודח שנתנוֹ לקדירה — אם יש ששים כנגד המלח, מותר. (הגה: אף על פי שהמלח עדיין נותן טעם בקדירה, מכל מקום מאחר שאין המלח אסור מחמת עצמו אלא מחמת הדם שבו — כל מקום שאין האוסר (הדם) יכול לילך, אין הנאסר (המלח) אוסר יותר ממה שאוסרוֹ. עיין סימן ס״ט.)"
היסוד — אין הנאסר אוסר יותר מן האוסרו :
מלח שספג דם, או בשר מלוח שלא הודח — אם יש ששים כנגד המלח (לא כנגד הדם בלבד), מותר. ולכאורה תימה: והרי המלח עדיין נותן טעם בקדירה ! אלא שהמלח אינו אסור מחמת עצמו אלא מחמת הדם שבלע; וכל מקום שאין האוסר (הדם) יכול לילך — אין הנאסר (המלח) אוסר יותר ממה שאוסרוֹ. שיעור הדם בטל בששים שבמלח עצמו, ושוב אין כוח במלח להוליך איסור הלאה.
הכלל הגדול (עיין סימן ס״ט) : זהו אחד מכללי הביטול הגדולים — אין הנאסר אוסר יותר מן האוסרו. הנאסר (המלח) הוא דבר שני, שכל איסורו מושאל מן הדם; ומאחר שהדם עצמו כבר נתבטל (אין בו כדי לאסור את כל הקדירה), אין כוח בשליחו — המלח — לאסור יותר ממה ששלחוֹ. וכל זה מבואר בארוכה בדיני מליחת הבשר שבסימן ס״ט.
ראשונים : רש״י · ר״י · רמב״ם · רשב״א (תורת הבית) · רמב״ן · מהר״ם · ר״ן · רא״ש · טור · תוספות · סמ״ק · ראבי״ה · ר' אפרים · מרדכי · איסור והיתר הארוך
אחרונים : בית יוסף · רמ״א · ש״ך · ט״ז · ב״ח · מהרש״ל (ים של שלמה) · פרי חדש · פרי מגדים · מנחת יעקב · מגן אברהם (סי' תנ״ח) · פתחי תשובה · כרתי ופלתי · נודע ביהודה · בכור שור · חתם סופר (סי' צ״ג) · שבות יעקב · לבושי שרד