✦ ❖ ✦

DAAT · רמה ב' — לַמְדָּן

שולחן ערוך · יורה דעה

דין שכר ושאר משקין של עכו״ם — עיון ופלפול

סימן קי״ד

גזרת חתנות על המשקין, יין נסך נסתר, ביטול בששים ודין הספק

עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים

⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡

✦ ❖ ✦

פלפול ועיון מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות להלכה ועיון בשיטות

הנושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קי״ד (י״ב סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), פרי מגדים, פתחי תשובה

יסוד הסוגיא בש״ס :
עבודה זרה ל״א: (שכר עכו״ם משום חתנות) · עבודה זרה ל״ד.–ל״ה. (מורייס וכלל היין הנסתר) · חולין ק׳. (מין במינו וביטול בששים) · ביצה ל״ח: (קבוע וכל דפריש מרובא פריש)

עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

📑 תוכן העניינים

הקדמת הסוגיא — שכר עכו״ם משום חתנות, ושני אופני הגזרה (סעיף א')
חקירת הגזרה — משקין מול פת — מדוע השכר במקום מכירתו והפת בכל מקום (ט״ז ס״ק ב)
קביעות מול עראי, ומנהג ההיתר — קובע עצמו, רש״ל, והקאווי (פ״ת ס״ק א)
היין הנסתר ומבחן המחיר — דמיו יקרים מהיין, חנות מול חבית (סעיפים ג'–ד')
שאלת הט״ז ס״ק ד — ששים מול שישה דסי' קל״ד — קוטב הפלפול
קפידא דלא מרע נפשיה — קניית הרפואה מן האומן (סעיף ה')
דבר המעמיד ושמרים — עביד לטעמיה אפילו באלף לא בטיל (סעיף ו', פ״ת ס״ק ה)
טעם לפגם וגיעולי עכו״ם — שומן חזיר על היורות, שמן ודבש (סעיפים ד', ז')
חריפות והבלע מן הסכין — כבושים, זיתים ודין סי' צ״ו (סעיפים ח'–ט')
דין הספק באיסורי דרבנן — תלינן לקולא, רובא וקבוע (סעיף י', ט״ז ס״ק יד)
חקירה ונפקא מינה למעשה
טבלאות סיכום מקיפות

📜 לשון השולחן ערוך — סעיף א'

כָּל שֵׁכָר שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֶחָד שֵׁכָר שֶׁל תְּמָרִים אוֹ שֶׁל תְּאֵנִים אוֹ שֶׁל שְׂעוֹרִים אוֹ שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ שֶׁל דְּבַשׁ — אָסוּר מִשּׁוּם חַתְנוּת, וְאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בִּמְקוֹם מְכִירָתוֹ; אֲבָל אִם הֵבִיא הַשֵּׁכָר לְבֵיתוֹ וְשׁוֹתֵהוּ שָׁם — מֻתָּר, שֶׁעִיקַּר הַגְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְעוֹד אֶצְלוֹ. וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא כְּשֶׁקּוֹבֵעַ עַצְמוֹ לִשְׁתּוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם קוֹבֵעַ בִּשְׁתִיָּה, אֲבָל אִם נִכְנַס בְּבֵית הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְשָׁתָה דֶּרֶךְ עֲרַאי בְּאַקְרַאי — מֻתָּר. (הגה: וְיֵשׁ מַתִּירִין בְּשֵׁכָר שֶׁל דְּבַשׁ וּתְבוּאָה, וְכֵן נוֹהֲגִין לְהָקֵל בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ.)

1. הקדמת הסוגיא — שכר עכו״ם משום חתנות

היסוד — שתי הגזרות שעל מאכלי ומשקי הגוי

יסוד הסימן: השכר של עכו״ם — בין של תמרים, תאנים, שעורים, תבואה או דבש — אסור משום חתנות, היא הגזרה שגזרו חכמים שמא יבוא מתוך אכילה ושתיה משותפת לידי קירוב הדעת וחיתון. אך גזרה זו, שעיקרה שמא יסעוד אצלו, אינה אוסרת אלא במקום מכירתו — בבית הגוי או בחנותו; הביא את השכר לביתו ושותהו שם — מותר. ואף במקום מכירתו לא אסרו אלא בקביעות שתיה; שתה דרך עראי באקראי — מותר.

שלושת התנאים של האיסור : נמצא שאיסור השכר תלוי בשלושה תנאים מצטברים — (א) מקום מכירתו דווקא; (ב) קביעות ולא עראי; (ג) ואף הלן בבית הגוי חשוב כביתו ומותר. ומכאן שכל הגזרה אינה אלא על הסעודה החברתית במקומו של הגוי, ולא על עצם המשקה. וזהו ההבדל היסודי בין שכר זה לבין סתם יינם — דסתם יינם אסור בעצמותו אף בביתו של ישראל, ואילו השכר אינו אסור אלא מחמת המקום והקביעות.

הכרעת הרמ״א (הגה) : "ויש מתירין בשכר של דבש ותבואה, וכן נוהגין להקל במדינות אלו" (מרדכי בשם ראבי״ה, ב״י בשם תוס', והרבה מן האחרונים). למעשה רבים מן הראשונים הקלו בשכר דגן ודבש לגמרי, וכן פשט המנהג באשכנז. ובסעיף ב' מסייג המחבר: מקום שנוהגין קולא ביין של עכו״ם — אף השכר אסור, שלא יבואו להקל יותר מדאי.

2. חקירת הגזרה — משקין מול פת

זהו אחד מן החידודים החריפים שבסימן, וכל כובד ידו של הט״ז (ס״ק ב) נתון בו.

החקירה — מדוע השכר נאסר רק במקום מכירתו והפת בכל מקום : הרי גם פת עכו״ם וגם בישוליו וגם שכרו — כולם מאותו יסוד אחד באו: משום חתנות. ואם כן יקשה: פת של נחתום נכרי (סי' קי״ב) אסורה אף בביתו של ישראל ובכל מקום, ואילו השכר שבסימן זה אינו אסור אלא במקום מכירתו ובקביעות בלבד — ומדוע נשתנה דין המשקה מדין הפת, אם שורש הגזרה אחד הוא ?

תירוץ הט״ז (ס״ק ב) — חוזק הקירוב בפת : מבאר הט״ז שהפת חמורה משום שהיא עיקר הסעודה — "על הפת יחיה האדם" — ובה תלוי עיקר קירוב הדעת והחיתון, ולפיכך אסרוה בכל מקום. ועוד טעם: הפת היא מעשה נשים (האפיה בבית), ושם החיתון מצוי ומקרב, מה שאין כן השכר שאינו מן הסעודה העיקרית — לפיכך לא גזרו עליו אלא במקום מכירתו, היכא דמסתבר שיקבע עצמו לסעוד.

שורש החילוק : נמצא שהט״ז מעמיד את כל ההבדל במידת הקירוב שמוליד כל מאכל: הפת — קירוב חזק ותדיר (יחיה האדם, מעשה נשים) → אסרוה בכל מקום ובכל גוונא; השכר — קירוב חלש שאינו בא אלא בקביעות שתיה במקום מכירתו → לא אסרוהו אלא שם. וזהו יסוד נאה: חכמים שיערו את עוצם הגזרה לפי עוצם הקירוב, ולא גזרו גזרה אחת אחידה על כל מאכלי הגוי.

3. קביעות מול עראי, ומנהג ההיתר

לשון המחבר וההגה (סעיף א'–ג')

"ולא אסרו אלא כשקובע עצמו לשתות; אבל שתה דרך עראי באקראי — מותר; וכן מי שלן בבית העובד כוכבים חשוב כביתו, ומותר לשלוח בעיר לקנות שכר מהעכו״ם. (סעיף ג') יין תפוחים ויין רמונים וכיוצא בהן — מותר לשתותו בכל מקום, דדבר שאינו מצוי לא גזרו עליו."

היסוד — היקף הגזרה לפי שכיחות הקירוב :
שלושה גדרים מגדירים את היקף הגזרה:

• קביעות מול עראי — דווקא הקובע עצמו לשתות (כדרך השותים) בא לידי קירוב; העובר ושותה באקראי — לא.
• הלן בביתו כביתו — מי שדר עמו אינו בא לידי קירוב חדש בשתיה זו, שכבר רגיל אצלו.
• דבר שאינו מצוי (יין תפוחים ורמונים) — לא גזרו עליו כלל, שאין דרך לקבוע עליו סעודה ולא שכיח שיבוא לידי קירוב.

מנהג ההיתר ונידון הקאווי (פתחי תשובה ס״ק א) :

שיטה	השכר / הקאווי (קפה) של עכו״ם	מקור
רש״ל (ט״ז ס״ק ג)	במקום שנהגו היתר, שותין שכר אצל הגוי, ובלבד שלא יקבע עצמו דרך סעודה	ט״ז ס״ק ג
מהרי״ט (פ״ת ס״ק א)	הקאווי (קפה) דינו כשכר — מותר, ואין בו משום חתנות כל שאינו קובע	פ״ת ס״ק א
פנים מאירות (אא״ז, פ״ת ס״ק א)	חולק ומחמיר — אף בקאווי יש לחוש לחתנות במקום קביעות	פ״ת ס״ק א

נפקא מינה בת זמננו : כל הנידון של מהרי״ט ופנים מאירות בקאווי הוא הוא שורש דין קפה, תה ובירה בבית מרזח / בית קפה שבזמננו. לדעת מהרי״ט (וכן עיקר המנהג להקל) — היושב לשתות כוס קפה דרך עראי אין בו משום חתנות; אבל הקובע עצמו דרך סעודה וריעות במקומו של הגוי — לדעת פנים מאירות יש להחמיר. וזהו יישום ישיר של גדר קובע עצמו מול עראי באקראי שבסעיף א'.

4. היין הנסתר ומבחן המחיר — דמיו יקרים מהיין

לשון המחבר והרמ״א (סעיף ד')

"כל אלו המשקים, וכן החומץ של שכר — אסור לקנותו מהם אם דמיהם יקרים מדמי היין, שאנו חוששים שמא עירב בהן יין (עד שאין ששים לבטלו). במה דברים אמורים — כשמוכרים בחנות; אבל אם רואה שמוציאים אותו מן החבית — מותר, ולא חיישינן שמא עירב בו יין, שאם היה מערב יין בחבית היה מתקלקל. (הגה: ואף על פי שרגילים למשוח היורות והכלים בשומן חזיר — אין לחוש, דהוי נתינת טעם לפגם, גם בטל בששים; גם אין לחוש אם נתנו משקין אלו בכלים של יין; ועיין לקמן סימן קל״ז.)"

היסוד — היין הנסתר ושלוש אמות המידה :
החשש בסעיפים אלו אינו עוד משום חתנות, אלא משום יין נסך / סתם יינם שמא עורב בסתר בתוך המשקה או הכבוש. ושלוש אמות מידה לברר את החשד:

• מבחן המחיר — אם דמי המשקה יקרים מן היין, חוששין שעירב בו יין (שהוזיל בכך את עלותו) → אסור לקנות.
• חנות מול חבית — בחנות חוששין; אבל הרואה שמוציאין מן החבית — מותר, דאם היה מערב יין בחבית היה מתקלקל (היין מחמיץ את המשקה), והרי לא יפסיד את כל החבית.
• שיעור ששים — וכל החשש דווקא כשאין ששים לבטל את היין המעורב.

סברת "היה מתקלקל" : שורש ההיתר במן החבית הוא אומדן ממוני — לא חוששין לרמאות במקום שהרמאות תזיק לרמאי עצמו. כל החבית בסכנת קלקול אם יערב בה יין, ולפיכך לא יערב; מה שאין כן בחנות, שמוכר מנה מנה ויכול לערב במנה אחת בלא להפסיד את השאר. וזהו אב לכל סברות לא מרע נפשיה שבסימן (וכדלקמן ס״ה).

5. שאלת הט״ז ס״ק ד — ששים מול שישה

זוהי הקושיא המרכזית של הסימן, וקוטב הפלפול כולו.

קושיית הט״ז (ס״ק ד) : הרמ״א הביא בשם המרדכי ש"עד שאין ששים לבטלו" — צריך ששים כדי לבטל את היין המעורב במשקין אלו. וקשה: והלא בסימן קל״ד (ס״ה) מבואר שיין נסך שנפל למים — בטל בשישה בלבד, ולא בעי ששים ! ואם כן, מאחר שהשכר והמשקין הללו רובם מים, מדוע כאן הצריכו ששים ולא די בשישה כדין יין במים ?

שורש המחלוקת — שישה מול ששים ביין נסך :

שיטה	שיעור ביטול יין נסך	מקור
המרדכי בשם ראבי״ה (וכאן ברמ״א)	ששים — אף ביין הנסתר במשקין אלו, כשאר איסורין	רמ״א ס״ד; ט״ז ס״ק ד
יש מפרשים בטור (סי' קל״ד)	שישה — יין נסך שנפל למים, דהמים מבטלין טפי (פוגמין)	ט״ז ס״ק ד; טור קל״ד

יישוב הט״ז — שני סוגי תערובת : מיישב הט״ז שאין כאן סתירה, אלא שני דינים נפרדים. דין השישה דסימן קל״ד אמור דווקא ביין נסך שנפל למים גמורים — והמים, מתוך שהיין נפגם בהם ואינו ראוי כל כך, די בשישה לבטלו. אבל כאן המדובר במשקה חשוב (שכר, חומץ של שכר, יין רמונים) שהיין משביחו ואינו נפגם בו — ולפיכך דינו כשאר איסורין, ובעי ששים ככל טעם כעיקר.

דקדוק הפתחי תשובה (ס״ק ב) — מים הפוגמין מול שאר משקין : מביא הפתחי תשובה את דברי המגן אברהם (סי' ר״ד) ומחדד את היסוד: מים פוגמין את היין (שהיין בא להשביח ואינו ראוי בפני עצמו במים), ולפיכך בטל בשישה; אבל שאר משקין — שאין היין נפגם בהם אלא להיפך, משביחין זה את זה — דינם כשאר תערובות ובעי ששים. נמצא שכל ההבחנה בין שישה לששים תלויה בטיב המשקה הקולט: פוגם → שישה; אינו פוגם → ששים.

נפקא מינה : משקה צלול ופשוט שהיין נפגם בו (מים, ובדומה) — שיעור ביטולו שישה (סי' קל״ד ס״ה); משקה חשוב שהיין משביחו (שכר, חומץ של שכר, מיצים מתוקים) — שיעור ביטולו ששים. ולמעשה בכל ספק יש לשער בששים לחומרא. ולמעשה — שאל את רבך.

6. קפידא דלא מרע נפשיה — קניית הרפואה

לשון המחבר (סעיף ה')

"יין רמונים שמוכרים לרפואה — מותר ללקחו מן התגר אפילו שלא מן החבית, אף על פי שדמיו יקרים מן היין, משום דכיון דאית ביה קפידא — לא מרע נפשיה. וכן כל דבר שקונים מן האומן, דלא מרע נפשיה."

היסוד — קפידא דלא מרע נפשיה :
דבר שיש בו קפידא — שהקונה מקפיד עליו לתכלית מסוימת (כרפואה) — האומן לא מרע נפשיה, אינו פוגם את שמו ואומנותו על ידי זיוף. שאם יערב בו יין ויתגלה הדבר — תיפסל סחורתו ויאבד לקוחותיו, ולפיכך נאמן שלא עירב. וזהו הטעם שמותר ללקוח יין רמונים לרפואה אפילו שלא מן החבית ואפילו דמיו יקרים — אף ששני הסימנים שאוסרים בס״ד נעקרו כאן, מפני חזקת האומן.

כלל "כל דבר שקונים מן האומן" : המחבר מרחיב: לא יין רמונים בלבד, אלא כל דבר שקונים מן האומן שיש בו קפידא ואומנות — לא מרע נפשיה. וזהו אב גדול בהלכות מאכלי גוים בזמננו: סחורה ממותגת של יצרן בעל שם (ובפרט תחת פיקוח), שיש לו מה להפסיד בזיוף, יש בה צד נאמנות מסברת לא מרע נפשיה. ומכל מקום אין סומכין על כך לבדו להתיר איסור ודאי, אלא הוא צירוף וסניף, ובמקום שהמנהג והפוסקים הצריכו הכשר — צריך הכשר.

7. דבר המעמיד ושמרים — עביד לטעמיה

לשון המחבר והרמ״א (סעיף ו')

"צריך ליזהר ולבדוק ולחקור בשכר ובמשקה של דבש שעושים העכו״ם עכשיו — אם נותנים בהם שמרים של יין. (הגה: ואם דרכן ליתן בו שמרים — אסור לקנות מהם אם אין במשקה ששים מן השמרים; והוא דלא עבידי לטעמיה, דלטעמיה אפילו באלף לא בטיל. עיין לעיל סימן קכ״ג.)"

היסוד — דבר המעמיד ועביד לטעמיה :
שני כללים ניצבים זה כנגד זה בביטול האיסור:

• בטל בששים — כל איסור שאינו אלא נותן טעם בעלמא בתערובת, בטל בששים. ולפיכך שמרי היין שבשכר — אם אין דרכן ליתנם לטעם אלא לשהות וכיוצא — בטלים בששים.
• דבר המעמיד / עביד לטעמיה — אפילו באלף לא בטיל — אבל אם נתנו את השמרים לטעם (שהם עיקר הטעם והמטרה) — אין להם ביטול כלל, אפילו באלף, שכל תכליתם ניכרת בתערובת.

חקירת הפתחי תשובה (ס״ק ה) — מדוע שמרים אינם מעמיד כגבינה :

נושא	דבר המעמיד (גבינה / קיבה)	שמרי היין
תפקיד האיסור	מעמיד את החלב ובלעדיו אין גבינה — האיסור ניכר ועושה את המעשה	נותן טעם, אך אינו מעמיד את המשקה — אין הוא ניכר כעושה
הביטול	אפילו באלף לא בטיל — דבר המעמיד אינו בטל	אם אינו לטעם — בטל בששים; ורק אם עבידי לטעמיה — לא בטל

דקדוק הפ״ת (ס״ק ה) : מדקדק הפתחי תשובה שדין השמרים אינו דין דבר המעמיד הגמור כגבינה (סי' פ״ז). דבר המעמיד אינו בטל מפני שהאיסור ניכר ופועל את עמידת התערובת בעצמותו; ואילו שמרי היין שבשכר אינם מעמידין את השכר ואינם ניכרים כעושים אותו, אלא נותנים בו טעם בלבד — לפיכך אם אינם לטעם בטלים בששים ככל איסור, ורק כשנתנו אותם במכוון לטעם נאמר בהם "אפילו באלף לא בטיל". וזהו דקדוק נאה: מעמיד = אינו בטל לעולם מחמת שהוא ניכר ופועל; עביד לטעמיה = אינו בטל מחמת שהוא העיקר המבוקש — ושני גדרים הם.

נפקא מינה — תוספים בבירה ומשקאות תוססים : שמרים ותמציות (additifs œnologiques) שנותנים במשקה לשם טעם — אם הם איסור (יין נסך וכדומה), אין להם ביטול כלל. אבל תוסף שנותנים לשהות, לצבע או למרקם בלבד, ואינו לטעם — בטל בששים. וכל זה כשאינו דבר המעמיד הגמור. ולמעשה — שאל את רבך.

8. טעם לפגם וגיעולי עכו״ם — שומן חזיר ושמן ודבש

לשון הרמ״א (ס״ד) והמחבר (ס״ז)

"(הגה ס״ד): ואף על פי שרגילים למשוח היורות והכלים בשומן חזיר — אין לחוש, דהוי נתינת טעם לפגם, גם בטל בששים. (סעיף ז'): שמן ודבש של עכו״ם מותרים, ואינם נאסרים משום בישולי עכו״ם ולא משום גיעולי עכו״ם; והוא הדין למים חמים שלהם."

היסוד — נותן טעם לפגם, ולמה אין כאן גיעולי עכו״ם :
• שומן חזיר על היורות — אף שמושחין בו את היורות, שני טעמים להתיר: (א) נותן טעם לפגם — שומן הנשרף על הברזל פוגם ואינו אוסר; (ב) ואף אם נותן טעם — בטל בששים במשקה הרב. הרי תרי לריעותא לקולא.
• שמן ודבש — אינם נאסרים לא משום בישולי עכו״ם (שאין דרכם לעלות על שולחן מלכים בפני עצמם / נאכלים כמות שהם חיים) ולא משום גיעולי עכו״ם (שאין כאן בליעת כלי אסור הנפלטת בהם, וכדפירש הט״ז ס״ק ז שהשמן פוגם והדבש נאכל חי).

נותן טעם לפגם — שני מהלכים : יש לדקדק: אם מטעם פגם לחוד — היה ראוי להתיר אף בלא ששים, דנותן טעם לפגם מותר לגמרי. ולמה הוסיף הרמ״א "גם בטל בששים" ? אלא להורות שאף את"ל שאין הפגם ברור (שמא דרך משיחה דקה אינו פוגם כל כך) — מכל מקום בטל בששים. נמצא שני סניפים מצטרפים: פגם וביטול, וזה מחזק את ההיתר אף בלא להכריע בספק הפגם.

9. חריפות והבלע מן הסכין — כבושים וזיתים

לשון המחבר והרמ״א (סעיפים ח'–ט')

"הקפריסין והקפלוטות והחגבים שלהם הכבושים — מותרין, והוא שרואה שמוציאים אותם מן האוצר; אבל הנמכרים בחנות — אסורים, שמא זילף עליהם יין. וכן זיתים שלהם הכבושים מותרים אפילו רכים הרבה עד שגרעינתן נשמטת, ובלבד שלא יהיו חתוכות בסכין שלהם. (הגה: דמאחר שהם חריפים — בלעו מן הסכין; אבל אם נכבשו בכלים של עכו״ם, מאחר שיש מים עמהם, כבר נתבטל חריפתם; ועיין לעיל סימן צ״ו.)"

היסוד — חריפות וכוח ההבלעה מן הסכין :
דבר חריף (כזיתים, צנון, שום) יש בו כוח מיוחד: מחמת חריפותו הוא מבליע ופולט בלא חום ובלא רוטב — "בלע מן הסכין". ולפיכך זיתים החתוכים בסכין של גוי (שבלע ממאכלות אסורות) — נאסרים, דהחריף מוציא את בליעת הסכין ובולעה. אבל אם נכבשו במים תחילה — כבר נתבטל חריפתם, ושוב אין בהם כוח להבליע מן הסכין, ומותרים. וכל פרטי דין הסכין החריף מבוארים בסימן צ״ו.

שני חששות נפרדים בכבושים :

החשש	הדין	מקור
זילוף יין (חנות)	הנמכרים בחנות אסורים שמא זילף יין; ומן האוצר — מותרים	מחבר ס״ח
חיתוך בסכין חריף	זיתים חתוכים בסכינם — אסורים (בלע מן הסכין); נכבשו במים — חריפותם בטלה	רמ״א ס״ח; סי' צ״ו
כבושים בלא דרך יין (ס״ט)	ענבים, טרית שאינה טרופה, ציר דגים — מותרין שאין דרכם בכך	מחבר ס״ט

דקדוק — "כבר נתבטל חריפתם" : דקדק הרמ״א שאין החריפות מתבטלת בעצם המים אלא בכך שנכבשו במים, שהמים מרככים ומפיגים את חוזק החריף. ונפקא מינה: אם נכבשו בחומץ או יין חריף — אדרבה, החריפות מתגברת ואינה בטלה. ולפיכך כל ההיתר דווקא בכבושים שבמים. וזהו צירוף עדין של דין החריף (סי' צ״ו) לתוך דיני הכבושין שבסימננו.

10. דין הספק באיסורי דרבנן — תלינן לקולא

לשון המחבר והרמ״א (סעיף י')

"אסור ליקח מהם קורט של חלתית, וטרית טרופה, וחילק (מיני דגים קטנים מעורבים, מפני שדגים טמאים מתערבים עמהם ואינו יכול להפרידם), וכבשים שדרך לפעמים שנותנים בהם יין — והני מילי לאסור באכילה, אבל בהנאה מותר; ואם ידוע שהכל נותנים יין — אסורים אפילו בהנאה. (הגה: ואם ידוע שעכו״ם אחד בעיר שאינו מערב בו יין, אף על פי ששאר העכו״ם דרכן לערב — מותר ליקח מכולן כל זמן שלא נודע בודאי שעירבו, דתלינן לקולא, וכן כל כיוצא בזה באיסורי דרבנן. ואם ידוע שמקצתן בודאי נותנים ומקצתן בודאי אין נותנין — אזלינן בתר רובא, דכל דפריש מרובא פריש; אבל אסור לקנות מהם בבתיהם, דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי.)"

היסוד — שלוש מדרגות של ספק :
דין הספק כאן בנוי שלוש קומות, כולן באיסור דרבנן (סתם יינם):

• תלינן לקולא — אם יש ולו גוי אחד בעיר שאינו מערב יין, מותר ליקח מכולם, כל זמן שלא נודע בודאי שעירב; דספק דרבנן לקולא, ותולין להקל.
• רובא — כל דפריש מרובא פריש — נודע שמקצתם ודאי מערבים ומקצתם ודאי לא, והפורש לקנות "מן השוק" — הלך אחר הרוב.
• קבוע — כמחצה על מחצה — אבל הקונה בבתיהם (במקום הקבוע) — אסור, דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ואין הרוב מתיר במקום קביעות.

חידוד הט״ז (ס״ק יד) — מתי רובא ומתי קבוע (ועיין סי' ק״י ס״ו) : כל היסוד נשען על החילוק שבין פריש לקבוע (סי' ק״י ס״ו): דבר שפירש מן הקביעות ובא לידינו — הלך בו אחר הרוב (כל דפריש מרובא פריש); אבל הלוקח במקום קביעותו — אין הרוב מועיל, וכל קבוע כמחצה על מחצה. ולפיכך מותר לקנות "מן השוק" מפי רוכל הפורש, ואסור לילך לבתיהם ולקנות מן הקבוע. וזהו עומק דברי הרמ״א "אבל אסור לקנות מהם בבתיהם".

מדרגות ההיתר וההיתר בהנאה :

המצב	הדין
דרך לפעמים ליתן יין	אסור באכילה, מותר בהנאה (ומוכרו חוץ מדמי יין נסך שבו)
ידוע שהכל נותנים יין	אסור אף בהנאה
גוי אחד בעיר שאינו מערב	מותר ליקח מכולם — תלינן לקולא (דרבנן)
מקצת ודאי כן, מקצת ודאי לא — בשוק	בתר רובא — כל דפריש מרובא פריש
קונה בבתיהם (קבוע)	אסור — כל קבוע כמחצה על מחצה דמי

נפקא מינה בת זמננו : ספק שמא עורב יין נסך בכבושים / שימורים תעשייתיים — דין דרבנן הוא, ובו תלינן לקולא ברוב והיתר; אבל קביעות (קניה מן היצרן הקבוע שדרכו לערב) — כמחצה על מחצה ואינה ניתרת ברוב, ומכאן הצורך בהכשר על שימורים ורטבים שדרכם להוסיף יין. ולמעשה — שאל את רבך.

11. חקירה ונפקא מינה למעשה

החקירה הכוללת של הסימן : שני שורשי איסור עוברים בכל הסימן — חתנות (על השתיה במקומו) ויין נסך נסתר (במשקין ובכבושים) — וכל פרטיו יישוב של שניהם:

חתנות — אינה אלא במקום מכירתו ובקביעות; עראי, ביתו, ולן אצלו — מותר; וטעם שינוי מן הפת (ט״ז ס״ק ב).
מבחן המחיר וחנות מול חבית — סימנים לגלות יין נסתר; "היה מתקלקל" כסברת לא מרע נפשיה.
ששים מול שישה — מים פוגמין (שישה, סי' קל״ד) מול משקה חשוב (ששים) — הט״ז ס״ק ד והפ״ת ס״ק ב.
שמרים ודבר המעמיד — עביד לטעמיה אפילו באלף לא בטיל, ושמרים אינם מעמיד כגבינה (פ״ת ס״ק ה).
חריפות והספק — בלע מן הסכין (סי' צ״ו), ותלינן לקולא ברובא וקבוע (ט״ז ס״ק יד, סי' ק״י ס״ו).

נפקא מינה למעשה (לפי הכרעת רוב האחרונים) :

שכר / קפה / בירה אצל הגוי — אסור רק בקביעות במקום מכירתו; עראי ומנהג ההיתר מקילין (רמ״א ס״א; פ״ת ס״ק א).
משקין וכבושים שדרכם להוסיף בהם יין — חשש יין נסך; ביטול בששים (ובמים — שישה, סי' קל״ד).
שמרים ותוספים עבידי לטעמיה — אפילו באלף לא בטיל; שאינם לטעם — בטלים בששים (רמ״א ס״ו).
שומן חזיר על היורות — טעם לפגם ובטל בששים; שמן ודבש — לא בישולי ולא גיעולי עכו״ם (רמ״א ס״ד; ס״ז).
ספק יין בכבושים — דרבנן, תלינן לקולא; רובא בפריש, קבוע כמחצה על מחצה (רמ״א ס״י; ט״ז ס״ק יד).

ולמעשה — שאל את רבך.

12. טבלאות סיכום

טבלה — היקף האיסור והדין

טבלה — מחלוקות מרכזיות בסימן

טבלה — מקורות הסוגיא

המצב	התוצאה	מקור בקורפוס
שכר עכו״ם במקום מכירתו, בקביעות	אסור משום חתנות	מחבר ס״א
בביתו / עראי / לן אצלו	מותר — שעיקר הגזרה שמא יסעוד	מחבר ס״א
שכר דבש ותבואה	יש מתירין, וכן נוהגין להקל	רמ״א ס״א
יין תפוחים ורמונים	מותר בכל מקום — דבר שאינו מצוי	מחבר ס״ג
דמיו יקרים מן היין / חנות	אסור לקנות — שמא עירב יין (עד ששים)	מחבר ס״ד; ט״ז ס״ק ד
מן החבית	מותר — דהיה מתקלקל	מחבר ס״ד
יין רמונים לרפואה / מן האומן	מותר אף שלא מן החבית — קפידא דלא מרע נפשיה	מחבר ס״ה
שמרים עבידי לטעמיה	אפילו באלף לא בטיל; ושלא לטעם — בששים	רמ״א ס״ו; פ״ת ס״ק ה
שומן חזיר על היורות	טעם לפגם וגם בטל בששים	רמ״א ס״ד
שמן ודבש ומים חמים	מותרין — לא בישולי ולא גיעולי עכו״ם	מחבר ס״ז; ט״ז ס״ק ז
זיתים חתוכים בסכינם	אסורים — חריף בלע מן הסכין; נכבשו במים — מותר	רמ״א ס״ח; סי' צ״ו
ספק יין — דרבנן	תלינן לקולא; רובא בפריש, קבוע כמחצה	רמ״א ס״י; ט״ז ס״ק יד

נושא	שיטה א'	שיטה ב'
היקף גזרת השכר	המחבר — אסור במקום מכירתו ובקביעות	הרמ״א — יש מתירין דבש ותבואה, וכן נוהגין
קאווי (קפה) של גוי	מהרי״ט — דינו כשכר, מותר בעראי	פנים מאירות — יש לחוש לחתנות (פ״ת ס״ק א)
שיעור ביטול יין נסך	מרדכי/ראבי״ה — ששים (משקה חשוב)	סי' קל״ד — שישה (יין במים פוגמין)
שמרי יין שבשכר	שלא לטעם — בטל בששים	עבידי לטעמיה — אפילו באלף לא בטיל
קניית כבושים מן הגוי	מן האוצר / פריש — מותר (רוב)	חנות / קבוע (בבתיהם) — אסור / כמחצה

גמרא : עבודה זרה ל״א: (שכר עכו״ם משום חתנות) · עבודה זרה ל״ד.–ל״ה. (מורייס, חלתית וכלל היין הנסתר) · חולין ק׳. (מין במינו וביטול) · ביצה ל״ח: וזבחים ע״ג: (קבוע וכל דפריש מרובא פריש) · עבודה זרה ל״ח. (בישולי עכו״ם)

ראשונים : רש״י · תוספות · רמב״ם (מאכלות אסורות פי״ז) · רא״ש · רשב״א (תורת הבית) · ר״ן (פרק אין מעמידין) · מרדכי · ראבי״ה · סמ״ק · אגודה · ארחות חיים · איסור והיתר הארוך (כלל מ״ג–מ״ד) · טור

אחרונים : בית יוסף · רמ״א · דרכי משה · ש״ך (שפתי כהן) · ט״ז (טורי זהב) · ב״ח · פרי חדש · פרי מגדים · מגן אברהם (סי' ר״ד, תנ״ב) · פתחי תשובה · שאילת יעב״ץ · פנים מאירות · נודע ביהודה · מהרי״ט · רש״ל