סימן קט״ו — דין חלב וגבינה של עכו״ם

השולחן ערוך (יו״ד קט״ו:א) אוסר חלב שחלבו עכו״ם ואין ישראל רואהו, שמא עירב בו חלב טמא. ההיתר מתקיים אם ישראל יושב בצד עדרו, או שידוע שאין דבר טמא בעדר; ואף אם יש בו דבר טמא — אם העכו״ם חולב לצורך ישראל היושב מבחוץ ויכול לראות בעמידתו (העכו״ם מרתת — שמא יעמוד ויראהו) מותר. הרמ״א מוסיף ששפחות החולבות בבית ישראל, או אפילו קטן (מבן ט׳), מספיקים. החלב האסור אוסר אף כלים וגבינות, אך לא החמאה. להלכה למעשה, התייעץ עם הרב שלך.

כל המחלוקת המודרנית תלויה בחקירה: האם הגזירה היא ספק עירוב חלב טמא בלבד — שאז במקום שאין בו חלב טמא מצוי יש להקל (רדב״ז / פר״ח, וסוף לשון הרמ״א ׳בזמן הזה… מותר׳) — או דבר שנמנה במנין כיין נסך, האוסר אף בלא חשש עירוב כל זמן שאין ישראל רואה (חתם סופר, פ״ת ס״ק ג)? על יסוד זה יש המתירים חלב סתם בהשגחת המדינה (הפיקוח הממשלתי = כאילו ישראל רואה, היצרן מרתת מפני המדינה, כעין שמא יעמוד ויראהו), ויש המצריכים חלב ישראל ממש (חזון איש ועולמות המהדרין); ובני ספרד נוטים להקל בחלב סתם בהשגחה במקרים רבים. להלכה למעשה, התייעץ עם הרב שלך.

גבינת עכו״ם (יו״ד קט״ו:ב) נאסרה בגזירה לפי שמעמידים אותה בעור קיבת שחיטתם (= נבלה) — והגזירה היא לא פלוג: אוסרת אף העמידוה בעשבים או בקיבה מיקרוביאלית או צמחית, בשונה מן הגילוי שבסימן קט״ז שהוקל בזמננו. לפיכך גבינה צריכה תמיד הכשר. החמאה (סעיף ג) קלה יותר כמנהג: אינה אוסרת כלים ואינה אוסרת תערובתה, ובמקום שאין מנהג לאסור — מתירין, ובפרט אחר בישול (שיצאו צחצוחי החלב). להלכה למעשה, התייעץ עם הרב שלך.