סימן קט״ז — דברים האסורים משום סכנה

השולחן ערוך (יו״ד קט״ז:ב-ג) מלמד שאין אוכלים בשר ודג יחד מפני שהדבר קשה לבריאות (קשה לצרעת) ; והרמ״א מוסיף שלא לצלותם יחד (משום ריחא). למעשה מפרידים ביניהם: בין זה לזה עושים קינוח והדחה — אוכלים ושותים דבר־מה בין הבשר לדג. זהו אחד מן דיני הסכנה המעטים שבשולחן ערוך הנוהגים בכל יום. להלכה למעשה, שאל את רבך.

זהו היסוד הגדול של הרמ״א (סעיף ה): התורה ציוותה לשמור על הנפש והבריאות, ומחמירים בסכנה יותר מבאיסור — חוששים לספק סכנה טפי מספק איסור. מכאן: שומר נפשו ירחק, האיסור לסמוך על הנס, והחובה להתרחק מכל המביא לידי סכנה. פוסקים רבים בני זמננו ביססו על כך את יחסם לעישון, לנהיגה פרועה ולזהירות רפואית. להלכה למעשה, שאל את רבך.

חכמים אסרו משקין שנתגלו מחשש שמא הטיל בהם נחש את ארסו (סעיף א). השולחן ערוך מבאר שהיום שאין נחשים מצויים בינינו — מותר. זוהי גזרה התלויה בטעמה: בטל הטעם בטלה הגזרה — בשונה מן החלב (סי׳ קט״ו) שנמנה במנין. הט״ז (ס״ק א) מדגיש ניגוד זה, ומכל מקום הגר״א היה נזהר. להלכה למעשה, שאל את רבך.

סעיף ו אוסר לאכול או לשתות דבר מאוס — מאכל שנתערב בו קיא, צואה או מוגלה מסרחת —, או בכלים מטונפים (כלי בית הכסא, כוסות של הקזה), או בידים מזוהמות: כל אלה בכלל « אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם ». לדעת הט״ז (ס״ק ו) העובר לוקה מכת מרדות ולא מלקות, לפי שהוא לאו שבכללות. להלכה למעשה, שאל את רבך.