Sugyot, sources, the underlying chakira, machlokot of Rishonim and Acharonim,
nafka minot for halakha and analysis of the shitot
Subject:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קי״ט (כ׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), בית יוסף, טור
Talmudic foundation of the sugya:
בכורות כ״ט ע״ב–ל׳ ע״ב (החשוד על השביעית ועל המעשרות, קנס האגוזים, קבלת דברי חבירות) ·
בכורות ל״ה ע״א (רשב״ג ורבי מאיר) ·
בכורות ל״ז ע״א (המוכר בשר ונמצא טריפה) ·
חולין ו׳ ע״א–ע״ב (חמותו ופונדקית) ·
עבודה זרה ל״ט ע״ב (אין לוקחין אלא מן המומחה) ·
סנהדרין כ״ה ע״א (תקנת החשוד על הטריפות)
Writing and iyun:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 Table of contents
שורש הסימן — the siman's three questions: who, about what, and where he is still believed
חזקת כשרות — Tur and Raavad against Rambam; Shach ס״ק א against Taz ס״ק ב (seif 1)
גדר החשוד — the Rama's gloss on one who sins from appetite, and the Taz's attack ס״ק ד (seif 2)
חמותו ופונדקית — Rashi and Tosafot on מוריא היתירא, and the Shach's nafka minot ס״ק ט (seif 3)
קנס האגוזים — the Gemara and the Tur, and the Taz's two conditions ס״ק ז (seif 4)
חמור וקל — the scale of gravity, the Shach's tzarikh iyun ס״ק י״ב, and the limit of מין אחד (seifim 5–6)
נאמן בשל אחרים — R. Meir against Rabban Shimon ben Gamliel, and the Taz's psak ס״ק י״ח (seif 7)
אפילו בשבועה — מושבע ועומד מהר סיני, the Maharshal and the Shach's limit (seif 8)
אנוס, מסור ומומר — status, fitness and trustworthiness — three distinct questions (seifim 9–12)
המוכר דברים האסורים — the central chakira: קנס or מקח טעות (seifim 13–14)
הטבח שנכשל — removal, exile, sigguf and קבלת דברי חבירות (seifim 15–18)
מפלוני מומחה — מירתת, the Mishmeret HaBayit, and the suspicion of substitution (seifim 19–20)
חקירת היסוד — three axes and five gathered nafka minot
טבלאות סיכום — the twenty seifim, the machlokot and the sources
1. שורש הסימן — who is a ḥashud, about what, and where is he still believed
Siman 119 is not a siman of prohibitions but a siman of trust. The Mehaber never asks here whether a given food is permitted: he asks under what conditions one may rely on a man who says that it is. It is the siman of נֶאֱמָנוּת — opening with the definition of suspicion, continuing with its scope, and closing with its civil consequences.
The yesod — three questions, and nothing else:
The whole siman unfolds along three axes. (a) Who is a ḥashud — is an established suspicion required, or is it enough that we do not know the man to be מוחזק בכשרות ? (b) How far does the suspicion reach — to that prohibition alone, to whatever serves it, to lighter prohibitions? (c) Where is he still believed — regarding other people's property, under oath, in a named declaration?
The map of the siman:
Seifim 1–3 — the definition and its immediate consequence: not eating what is his, yet entrusting him with what is ours.
Seifim 4–6 — the reach of suspicion: whatever serves the prohibition, grave and light, and relapse.
Seifim 7–12 — the limits: believed about others, not believed under oath; the forced convert, the informer, the anusim.
Seifim 13–18 — the civil consequences: refunding the price, removing the butcher, his teshuva.
Seifim 19–20 — the named declaration, and the suspicion of substitution.
החשוד לדבר איסור אין לסמוך עליו בדברים הנאכלים. ובו כ׳ סעיפים:החשוד לאכול דברים האסורים בין אם הוא חשוד באיסור תורה בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן אין לסמוך עליו בהם ואם נתארח עמו לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם: הגה וי״א אפי׳ ממי שאינו חשוד רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרו׳ אסור לקנות ממנו יין או שאר דברי׳ שיש לחוש לאיסור מיהו אם נתארח אצלו אוכל עמו (ב״י בשם הרמב״ם פי״א דמ״א ופ״ג דין כ״א):
Seif 1 looks simple: one does not rely on a ḥashud. But the Rama grafts on a יש אומרים that reverses the burden of proof — and precisely there the Shach and the Taz part ways, each pulling the Rama to his own side.
Is an established suspicion required, or does the absence of a chezkat kashrut suffice?
Shita
Position
Source
Tur and Raavad
Every man is presumed kosher until he is suspected: « בד״א בחשוד אבל בסתם כל אדם הוא בחזקת כשר ויכול לאכול עמו »
טור יו״ד קי״ט
Rambam
Nowadays one buys wine only from a man established as kosher: « ובזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהחזק בכשרות »
רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ״ה
Rama (יש אומרים)
Adopts the Rambam: even from one not suspected, if he is not known to be מוחזק בכשרות, one does not buy; yet if one has become his guest, one eats with him
רמ״א יו״ד קי״ט:א
The Shach rules against the Rambam (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק א): he opens the siman by writing that distrust applies only to a known suspect — « משמע דהא דלא סמכינן עליו היינו דוקא בידוע שהוא חשוד אבל בסתם ישראל סמכינן עליו אפי׳ באיסור דאורייתא ». He supports it from the Tur, the Raavad, Rashi, and the Yerushalmi in Shevi'it.
The difficulty the Shach raises against himself: if every Jew is presumed kosher, how does the Mehaber himself write at the end of siman 65 that one does not buy meat from a butcher who slaughters for himself « אא״כ היה מוחזק בכשרות » ? And the Tur copies the very same wording of the Rambam there.
His answer (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק א): a slaughtering butcher is different — « דשאני טבח שוחט דשכיחא טובא וגם דיני שחיטות מרובים ». Where the failure is frequent, technical and easy to commit, the general presumption no longer suffices: a positive chazaka is required.
The Taz takes the other road (ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק ב): he concedes that the Darkhei Moshe had written « אמנם המנהג אינו כן אלא מחזיקין כל אדם בחזקת כשרות » — but, he notes, the Rama did not repeat it here; a sign that one should not follow it. And he adds his famous generational reason: « בפרט שאנו רואין קלקול הדורות ולא אכשר דרי ».
Nafka mina: a Jew about whom nothing is known sells wine. According to the Shach one may buy — the chezkat kashrut holds even for a Torah prohibition. According to the Taz one may not — a positive chazaka is required. The whole modern question of certification (on whom does the burden lie, the seller or the buyer?) is already here, word for word.
אם אינו חשוד לאכול דברים אסורים אבל הוא חשוד למכרם מתארח אצלו ואוכל עמו וכן אם שולח לביתו מותר דחזקה שממה שהוא אוכל משגר לו. (עובר עבירה לתיאבון לא מקרי חשוד) (ב״י בשם הרשב״א):
3. גדר החשוד — לתיאבון and the Rama's contested gloss
Seif 2 separates two men: the one who eats the forbidden thing and the one who merely sells it. Then the Rama adds five words that draw one of the sharpest attacks of the Taz in all of Yoreh De'ah.
The reason for the leniency toward the seller (ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק ג): « דאע״ג דחשיד אלפני עור וגו׳ מ״מ איהו עצמו לא חשיד לאוכלו » — he is suspected of causing others to stumble, not of eating himself. Its source is the sugya in Avoda Zara, where the householder is said not to leave the permitted and eat the forbidden.
The talmudic source (עבודה זרה ל״ט ע״ב): « בעל הבית לא שביק היתירא ואכל איסורא, וכי משגר ליה, ממאי דאכיל משדר ליה » — this is precisely the chazaka the Mehaber states in seif 2.
The chakira: is "ḥashud" a status (shem) — the man has legally become a suspect, as one becomes a מומר — or merely a probability assessment (chazaka): it is likely he will do it again? The Rama, by excluding one who sins out of appetite, assumes the second: where there is no motive to sin, there is no suspicion. The Taz assumes the first: a name once acquired is not erased.
The Shach defends the Rama (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק ו): he explains the gloss thus — « דלא מקרי חשוד לאותו דבר עד שיעבור שלא לתיאבון », meaning: until, with the permitted and the forbidden before him, he chooses the forbidden. And he expressly distinguishes the מומר אוכל נבילות לתיאבון of siman 2, where the knife must be checked: there the transgression is convenient (a knife is naturally nicked) and the appetite persists; here the motive is gone.
The Taz's attack (ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק ד): he opens with the respectful and merciless formula — « כבוד הרב במקומו מונח ודבריו תמוהים בהג״ה זו ». His argument: the Rashba, the very source of the gloss, wrote that a man notorious in one transgression remains believed regarding other prohibitions, all the more so if he acts out of appetite; the gloss therefore adds nothing.
The Taz's second angle — the ḥashud is no worse than one who sins from appetite: « והיותר קשה לי דלא מצינו שיהיה חשוד גרע טפי מעובר לתיאבון ». For if the ḥashud were said to choose the forbidden even when the permitted lies before him, he would be a מומר להכעיס — and then how could Rabban Shimon ben Gamliel let him judge and testify? The Taz thus closes on the Rama from both sides: either the gloss is empty, or it treats the ḥashud more severely than the law allows.
Nafka mina: a man once knowingly bought uncertified meat because no other was to be had. According to the Rama as the Shach reads him, he has not become a ḥashud: when certified meat is available, one may eat at his table. According to the Taz the category is not so easily defused, and one must fall back on the general rules of siman 2 — that is, to check rather than to presume.
מותר ליתן משלו לחשוד לאכול דברים האסורי׳ כדי שיתקן או יבשל לו ולא חיישינן שמא יחליפנו כיון שאינו חשוד על הגזל ואם נותן למי שחושש בתקנתו והוא חשוד לאכול דברים האסורים אסור שמא יתקלקל מה שנותן לו ויחליפנו בשלו כיצד הרי שנתן לחמותו החשודה על האיסור אסור שבושה מחתנה ורוצה בתקנת בתה ולפיכך מחלפת לו רע בטוב וכן הנותן לפונדקית החשודה פעמים שבושה מהאכסנאי ומחלפת לו רע בטוב. (ומכל מקום מותר להפקיד אצלו ושיחזיר לו הדברים כמו שהפקידו אצלו):
4. חמותו ופונדקית — מוריא היתירא : Rashi versus Tosafot
Seif 3 reverses the angle. Until now the ḥashud was dangerous as a supplier; here we ask whether he is dangerous as a bailee. The Mehaber's answer is subtle: he is not suspected of theft, therefore he will not substitute — unless he has a reason to do so for our own good.
The two mishnayot of the sugya (חולין ו׳ ע״א): « הנותן לחמותו – מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה, מפני שחשודה מחלפת המתקלקל »
And the reason given in the beraita (חולין ו׳ ע״א): « אמר רבי יהודה: רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה » — the very reason the Mehaber copies word for word.
What does מוריא ואמרה mean regarding the innkeeper? (חולין ו׳ ע״ב)
Shita
Reading of the phrase
Nafka mina (ש״ך ס״ק ט)
Rashi and the Ran
She speaks benevolently: let the student eat hot and I shall eat cold — she justifies to herself that she means well
Where the innkeeper feels no embarrassment before her guest, the suspicion lapses: permitted
Tosafot
She speaks in indignant astonishment: and I toiled for him! The motive is unpaid effort
Where she is paid for her effort, the suspicion lapses: permitted
The Shach's two nafka minot (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק ט): for Rashi — « היכא דידוע דאינו בושה מהאכסנאי כדרך הפונדקית עכשיו דלא איכפת להו כלום בשל אורח מותר ». For Tosafot the route differs: where payment is made, she no longer "rules leniently" for herself.
Does payment dissolve the self-justification? (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק ט) The Shach writes: « ולפ״ז היכא דמשלם לה שכר טירחא אפשר דמותר », drawing support from the parallel rule of the agent's oath — a salaried agent cannot be made to swear, since he can no longer rule leniently for himself. He notes, however, that the Rambam imposes the oath even on a salaried agent, since one may always tell oneself the pay did not match the effort; and that here, in the innkeeper's toil, he might concede.
The Rama's gloss and its source: he adds that one may nonetheless deposit with the ḥashud on condition of return in kind. The Beit Yosef gives the reason in the name of the Rashba: « ומיהו אם הפקיד אצלו להחזירו לו בעין אינו חושש דכיון שאינו דבר המתקלקל אצלה לא תחליפנו ». What does not spoil need not be "improved" — and the motive for substitution vanishes.
החשוד לדבר אחד אינו חשוד לדברים אחרים אבל כל מה שצריך לאותו דבר חשוד גם עליו כגון מי שהיה חשוד למכור חלב במקום שומן והיה מרגיל הנערים לבא לקנות ממנו באגוזים שהיה נותן להם קונסים אותו שלא ימכור אפי׳ אגוזים:
Seif 4 states a rule and its exception in a single breath: suspicion does not spread, yet it does spread to whatever serves it. The example of the nuts comes from Bekhorot — and the Taz devotes to it one of the longest se'ifim ketanim of the siman.
The Taz's question on the Tur (ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק ז): the Gemara says the butcher corrupted the butchers' children so they would bring him the fat stolen from their fathers; the Tur, however, writes that the butcher « היה מרגיל הנערים לבא אליו לקנותו ממנו באגוזים שהיה נותן להם » — that is, the nuts served to draw customers. Why does the Tur change the story? And harder still, asks the Taz: why did the Gemara itself not put it as the Tur does?
The Taz's answer — two distinct conditions (ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק ז): « ע״כ נראה לע״ד ליישב הכל דצריכין אנו לב׳ דברים בזה. האחד שדבר זה הוא היה צורך בו למכירה שנעשית בעבירה ועי״ז נעשית המכירה. השני דאותו קנס שלא למכור את הצריך לו אינו אלא אם יש בו אח״כ חשד איסור בפני עצמו » — the Tur states the first condition, the Gemara the second, and the contradiction disappears.
What exactly the penalty strikes (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק י): « פי׳ אע״פ שאין בו חשש איסור חשוד גם עליו למוכרו שעי״כ ימכור האיסור ». The nut is entirely permitted; it is forbidden to him because it is the conduit. The penalty does not target the goods, it targets the mechanism.
A halakhic note of the Taz against the Beit Yosef: the Beit Yosef writes that the halakha follows R. Shimon (against R. Yehuda, who forbade even water and salt). The Taz objects that in Eruvin we conclude that the halakha follows R. Yehuda against R. Shimon. He nonetheless upholds the conclusion — on other grounds: Rava himself ruled so in our sugya.
Nafka mina: a merchant removed for selling non-kosher food. May he keep a counter of entirely permitted goods? On the Taz's reading: only if that counter actually served the forbidden sale and carries an independent risk of its own. A counter unconnected to the mechanism stays open — suspicion does not generalize.
Seif 5 fits in one line and opens a machloket that the Shach seals with a "tzarikh iyun". Three scales compete: the penalty incurred, the eyes of people, and belonging to one family of prohibitions.
The mishna (בכורות ל׳ ע״א): « החשוד על השביעית — אינו חשוד על המעשרות, החשוד על המעשרות — אינו חשוד על השביעית. החשוד על זה ועל זה — חשוד על הטהרות »
And the reason for the last clause (בכורות ל׳ ע״א): « כיון דחשיד אדאורייתא, כל שכן אדרבנן » — the only extension the Gemara grants outright: from the heavier to the lighter, within one order.
Do the Tur and the Mehaber read the same sentence? (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק י״ב)
Reading
What is taught
Consequence
The Tur
« ומיהו החשוד לדבר חמור חשוד גם לדבר הקל ממנה אפילו אין החמור חמור ממנו בעונש אלא שחמור בעיני בני אדם שזהירין בו יותר מבזה »
Public opinion is an additional ground: brazen before people, all the more so on the lighter matter
The Mehaber
Suspected of the grave — suspected of what is lighter in punishment, unless the lighter is graver in people's eyes
Public opinion is a bar: it can interrupt the extension
The chakira beneath the machloket: why does suspicion extend from the grave to the light? Two possible roots. (a) Because one who has crossed the higher wall has a fortiori crossed the lower — a logical inference, indifferent to public opinion. (b) Because one who did not fear public shame will not fear a discreet transgression either — a sociological inference, wholly dependent on public opinion. The Shach shows the Mehaber wavering between the two, and concludes: « ואולי דעת המחבר דהכל תלוי במה שהבריות נזהרין בו ».
The decisive limit — one family of prohibitions (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק י״ב): « ומיהו כל זה לא איירי אלא החשוד על דבר החמור בין בעונש בין בעיני הבריות שחשוד על דבר הקל ממנו אם הם מין איסור אחד ». The Shach supports it from the responsum of the Ramban and that of the Rashba, noting that the Mehaber left it implicit because the entire siman deals with edibles.
The Beit Yosef's formulation (בית יוסף יו״ד קי״ט): « אבל שביעית ומעשרות וטהרות אף על פי שהם איסורים מוחלקים מ״מ כיון שכולם הם בדבר מאכל חשיבי כאיסור אחד לענין שאם נחשד על החמור נחשד על הקל וזה נראה לי עיקר » — the criterion is thus not the juridical proximity of the prohibitions but the unity of the domain in which temptation operates.
The Taz's qualification (ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק ח): « פי׳ כשנהנה ממנו אינו נאמן ליקח ממנו אבל בלא הנאה שלו ודאי אמרינן מומר לדבר אחד לא הוי מומר לשאר עבירות ». The Taz thus grafts a condition of benefit onto the scale: where there is no gain for him, the general presumption resumes.
Seif 6 and the מיגו דחשיד (בכורות ל׳ ע״א): « כגון דהוה חשיד לתרוייהו, ואתא קמי רבנן וקביל אתרוייהו, והדר איחשד אחד מינייהו, דאמרינן: מיגו דחשיד אהא — חשיד נמי אאידך ». The Shach (ס״ק י״ד) draws two refinements: this holds even if the second is lighter in punishment and in people's eyes, and even across two families of prohibitions — since the first suspicion had already joined them.
Nafka mina: is a man suspected regarding non-Jewish wine also suspected regarding non-Jewish bread? On the limit set by the Shach and the Beit Yosef, yes — both lie within the domain of food. Is he thereby suspected in a matter of another kind? No — one family is required. And on the Taz's view, one must further check whether he stands to gain.
מי שהוא מפורסם בא׳ מעבירות שבתורה חוץ מעבודת כוכבים וחלול שבת בפרהסיא או שאינו מאמין בדברי רבותינו ז״ל נאמן בשאר איסורי׳ ובשל אחרים נאמן אפילו על אותו דבר לומר מותר הוא: הגה מי שהוא חשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהוא עבירה לא מקרי חשוד (רשב״א סימן ס״ד) מיהו לאותו דבר אינו נאמן. מי שנוהג באיזה דבר איסור מכח שסובר שדינא הוא הכי או מכח חומרא שהחמיר על עצמו מותר לאכול עם אחרים שנוהגין בו היתר דודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג בו איסור (הגהות מרדכי פ״ק דיבמות ובנימין זאב שי״ב ור׳ ירוחם סוף נתיב ג׳ בשם הרמ״ה):
7. נאמן בשל אחרים — R. Meir versus Rabban Shimon ben Gamliel
Seif 7 is the peak of the siman: it states at once how narrow suspicion is and how wide trust remains. A man notorious in one transgression is still believed regarding other prohibitions — and, regarding other people's food, believed even about his own transgression.
The mishna that carries it all (בכורות ל״ה ע״א): « רבן שמעון בן גמליאל אומר: נאמן הוא על של חבירו, ואין נאמן על של עצמו. רבי מאיר אומר: החשוד על הדבר, לא דנו ולא מעידו »
The Rambam rules like Rabban Shimon ben Gamliel (רמב״ם הלכות מעשר פרק י״ב הלכה י״ז): « חשוד שהעיד על של אחרים נאמן. חזקה אין אדם חוטא ולא לו » — the ground is not restored confidence in the man but the absence of motive: one does not sin for someone else's benefit.
Three positions on the ḥashud's testimony
Shita
Position
Source
R. Meir
The suspect neither judges nor testifies in that matter, even for others
בכורות ל״ה ע״א
RSHBG, Rambam, Mehaber
Believed about what belongs to others, not about his own
שו״ע יו״ד קי״ט:ז
Raavad, and the Taz le-ma'aseh
RSHBG was followed only for the bekhor, which is a mere penalty; elsewhere, like R. Meir
ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק י״ח
The Taz's abrupt conclusion (ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק י״ח): after setting the mishna in Demai (where the ḥashud is believed about others only for a traveller who knows no one) against the Rambam who believes him in every case, he concludes: « והראב״ד סבירא ליה דלא פסקו כרשב״ג אלא בבכור שאינו אלא משום קנס אבל בשאר דוכתי קים לן דחשוד על דבר לא דנו ולא מעידו כר״מ וכך יש לפסוק למעשה » — that is, against the Mehaber, in the Mehaber's own siman.
The chakira: the nature of the disqualification. Is it a disqualification of the person (like that of the rasha in civil law) or an assessment of risk attached to this particular case? The Shach (ס״ק י״ח) shows it through the contrast of the two domains: in matters of issur the ḥashud remains believed about others; in monetary matters he is not — « דוקא לענין איסורא אמרינן הכי אבל לענין ממונא מי שהוא חשוד לדבר אחד פסול להעיד לדבר אחר אפילו בשל אחרים ».
Why the asymmetry? The Shach supplies the verse: in monetary law it is written « אל תשת רשע עד », so that anyone bearing the name rasha is barred from testimony. In matters of issur, where even a slave and a maidservant are believed, trust rests not on the witness's standing but on the absence of motive.
The Rama's second gloss and the Taz's objection: the Rama writes that one who transgresses in a matter « דלא משמע לאינשי שהוא עבירה » is not called a ḥashud, while adding that he is not believed regarding that very matter. The Taz (ס״ק ט) objects that the Rashba said this only about disqualification for testimony, not about trust in food — and then asks what practical difference "he is not called a ḥashud" makes. The Shach (ס״ק י״ט) answers with three suggestions, one of them: he is not suspect as to lighter prohibitions, since had he known it was a transgression he would have been careful.
One line, and a far-reaching consequence: no oath restores lost trustworthiness. The Ramban, in a responsum reproduced by the Beit Yosef, proves it by reduction to absurdity.
The chakira: why does the oath fail? (a) Because he is already suspected of violating the oath itself — an oath is an act like any other, and he is no worthier of it. (b) Because he is מושבע ועומד מהר סיני: he already swore in advance at Sinai not to transgress, so a second oath adds nothing to a man who has broken the first. The Taz and the Shach take the second branch.
The Taz (ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק י): « דהא מושבע ועומד מהר סיני הוא ועובר על אותה השבועה וא״כ גרוע הוא מחשוד לאותו דבר ואינו נאמן »
The Shach (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק כ״א): « הטעם שכבר חשוד הוא לעבור על השבועה שמושבע ועומד הוא מהר סיני »
The Shach's difficulty from Choshen Mishpat: the Mehaber writes there that one who swore to plead only the truth and is later liable to an oath is not exempted by the first. But if the first oath does not exempt from the second, then a man already bound can still be trusted under oath — so why not here?
His answer (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק כ״א): the Rashba distinguishes an oath about the future (no falsehood has yet left his mouth) from an oath about the past. But, says the Shach, « דדוקא לענין ממונא אמרינן הכי אבל לענין איסורא אין חילוק בין שבועה דלהבא לשבועה דלעבר » — adding a second reason: here he has moreover already transgressed, which is worse.
The Maharshal and the Shach's limit (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק כ״ב): the Maharshal permitted, in the case of the סתם יינם of his day, believing a ḥashud under oath — since it is not a matter on which he stands pre-sworn, people being so lenient in it. The Shach accepts the breach for that case alone, refuses to widen it to other rabbinic prohibitions (there is still לא תסור, and the Sages made a fence for the Torah), and leaves the question open: perhaps wine was lighter in the Maharshal's generation than cheese in the Rashba's.
Nafka mina: a man known to have served uncertified meat offers to swear he will not do so again. The oath has no legal force: the only road the siman opens is that of seifim 15 and 18 — verifiable teshuva, not a given word. And the Shach adds (ס״ק כ״ב): « ונראה דכ״ש שאינו נאמן על דבר הקל ממנו בשבועה ».
Four consecutive seifim, four figures of men at fault, and one conclusion: their trustworthiness in food survives. The Mehaber here follows three responsa the Beit Yosef lines up — those of the Rashba, the words of Rabbenu Yona cited in his name, and the responsum of the Rivash.
The founding principle, in the Rashba's words (בית יוסף יו״ד קי״ט): « מומר לדבר א׳ לא הוי מומר לכל התורה כולה זולתי לע״ז ולחלל שבתות בפרהסיא » — the key that governs seifim 7 and 9 to 12.
The one converted out of fear (seif 9): the Mehaber does not say he is forgiven, but that he never ceased to be what he is — ישראל גמור הוא. Hence the two operative consequences of the siman: his shechita is valid, and his touch does not forbid wine. The Rashba supplies the psychological ground for the apostate who declares himself a Jew elsewhere: idolatry is « מילתא דמסתבר שהוא שקר », whereas his declaration of belonging is sincere.
The מסור (seif 10): he is barred from writing tefillin and mezuzot, yet his shechita is valid. The Shach (ס״ק כ״ג) draws the line of the siman from this: disqualification for a sacred act does not entail disqualification for trust in food. The Rama nonetheless refers to siman 2, where some invalidate his shechita.
The anusim (seif 12) — halakha as inquiry: the Rivash establishes not a presumption but a procedure. He writes that those who remained without fleeing « כבר יצאו מחזקת כשרות », and that a « חקירת חכם » is needed on two points: do they conduct themselves with kashrut among themselves, and are they truly unable to flee? If so, they are full Jews for shechita and wine. In its last figure the siman thus preserves the only structure it ever had: suspicion, verification, restored trust.
Nafka mina: the siman sharply separates three questions that are readily confused — (a) personal status (is he a Jew? a forced convert is); (b) fitness for a religious act (shechita, writing a sefer Torah); (c) declarative trustworthiness (is he believed when he says "this is kosher"?). Each is judged on its own, and seif 10 is the pure example of a man disqualified in (b) and intact in (c).
המוכר לחבירו דבר שאסור באכילה אם עד שלא אכלו נודע יחזיר לו מה שקנה ממנו והוא יחזיר לו הדמים ואם משאכלו נודע מה שאכל אכל והוא יחזיר לו הדמים ואם מכרו הלוקח לעובד כוכבים או השליכו לכלבים ישלם לו דמי טריפה ואם היה דבר שאינו אסור באכילה אלא מדברי סופרים או אם היו הפירות קיימים מחזיר הפירות ונוטל דמיו ואם אכלם מה שאכל אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום וכל אסורי הנאה אפילו מדברי סופרים מחזיר הדמים ואין בו דין מכירה כלל:
המוכר בשר ואח״כ נודע שהבהמה לא נבדקה כהוגן דינו כמוכר דברים שאסורים מדברי סופרים: הגה ואם מכר לו דבר מבהמה שאיתרע חזקת כשרותה דאתיליד בה ריעותא ולא יכולין לבדוק אם היא כשרה וצריכים לאסרה מספק אפילו הכי הוי כאלו היתה ודאי טריפה וצריך להחזיר הדמים (תשובת ריב״ש):
This is the central chakira of the siman, and the one that governs the greatest number of practical cases. The seller must return the money: but is it because he is penalized, or because the sale was never valid? Everything that follows depends on it.
The mishna (בכורות ל״ז ע״א): « וכן השוחט את הפרה ומכרה, ונודע שהיא טרפה — מה שאכלו אכלו, ומה שלא אכלו — הם יחזירו לו את הבשר, והוא יחזיר להם את הדמים. מכרוהו לגוים, או הטילוהו לכלבים — ישלמו דמי טרפה »
The chakira and its three nafka minot: if the refund is a penalty (קנס), it presupposes fault — so a seller who knew nothing would be exempt, and it applies only to Torah prohibitions, where the Sages wished to punish. If it is a void sale (מקח טעות), the seller's ignorance is irrelevant — but a buyer who has already eaten has nothing left to return, and therefore nothing left to claim.
The two foundations and what they yield
Foundation
Unwitting seller
Rabbinic prohibition
Meat already eaten
קנס (Rashi, and the Shach ס״ק כ״ה)
Exempt — a penalty requires mezid
No penalty — the Sages did not penalize for a rabbinic prohibition
He refunds nonetheless: that is the punishment
מקח טעות (the Taz ס״ק י״ד)
Liable — the defect does not depend on his knowledge
Liable as long as the goods still exist
Nothing to return, hence nothing to claim
The Shach on the requirement of mezid (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק כ״ה): « ולפ״ז משמע דוקא כשידוע שהיה יודע שהם דברים האסורים ומכרן במזיד קנסינן ליה הא לאו הכי לא » — adding that the "no excuse" of seif 17 applies only to issur, not to extracting money.
Why, in a rabbinic prohibition, does one who has eaten recover nothing? The Shach (ס״ק כ״ז) rejects the Sma's two reasons — that he benefited from eating, and that one distinguishes by gravity — as « ואין אלו טעמים נכונים כל כך ». His objection is unanswerable: even without a penalty, the seller should at least return what he received above the price of a tereifa.
The Shach's answer (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק כ״ז): « אלא נ״ל הטעם דהם לא גזרו איסור כדי להוציא ממון דלענין ממון אוקמוה אדין תורה ». In other words: a rabbinic prohibition binds the mouth, not the purse. In monetary terms the goods remain what Torah law makes them — and there is no defect.
The Taz separates the two regimes (ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק י״ד): « אבל אם ברור לנו שנעשה ברשות המוכר כגון שלאחר שחיטה מכרה לו ברור הוא דמקח טעות הוא ויחזיר לו מעותיו כל שלא אכל הבשר ». And he sums up in ס״ק ט״ו: « וכבר ביררנו דהיינו דוקא אם ידע המוכר מן הספק דאז דוקא שייך קנס משא״כ בלא ידע אז לא יחזיר אלא בלא אכלו מטעם מקח טעות ».
The doubtful animal — the needle in the lung: the Rivash holds that a tereifa forbidden out of doubt voids the sale, « כיון דמספיקא פרשי אינשי אין לך מום גדול מזה ». The sages of the mountain, cited by the Orchot Chaim, hold the reverse: since the prohibition is not certain, המוציא מחבירו עליו הראיה, and the seller keeps the money. The Rama followed the Rivash.
Two ways of reconciling: the Shach (ס״ק כ״ט) holds that they disagree, and rules: « וכל ספק טרפות מבטל המקח אם עדיין הבשר קיים ואם אכל הבשר אינו מחזיר כלום ». The Taz (ס״ק י״ד) reconciles them differently: the sages of the mountain spoke of a case where the meat had already been eaten, or of a doubt as to when the needle was swallowed — a defect not chargeable to the seller. He concludes that their ruling is correct, though not for their reason.
Modern nafka mina: a certified butcher discovers after the fact that a batch was not kosher. (a) Goods still with the customer: taken back and refunded — מקח טעות, with no need to prove fault. (b) Goods consumed and the seller knew nothing: no refund on the reading of the Taz and the Shach, since a penalty requires mezid. (c) Goods consumed and the seller knew: he refunds — here, and only here, the penalty operates.
המוכר דברים האסורים מעבירים אותו ומשמתים אותו ואין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב או ישחוט לעצמו ויוציא טריפה לעצמו בדבר חשוב שודאי עשה תשובה בלא הערמה כיון שאינו חס על ממונו:
טבח שיצאו טריפות מתחת ידו מחמת שאינו בקי יש לו תקנה שילמד ויחכם: הגה והא דצריך לילך למקום שאין מכירין אותו ולעשות תשובה [היינו] שעשה במזיד או מוחזק לכך אבל אם נוכל לומר שבטעות נעשה לו סגי לו בקבלת דברי חבירות ויעשה תשובה לפי ראות עיני הדיין (תשובת הרא״ש ותשובת הריב״ש) וע״ל סוף סי׳ ס״ד:
11. הטבח שנכשל — removal, teshuva and קבלת דברי חבירות
Four seifim form here a small treatise of disciplinary law: when one is removed, when one pays, which excuse is admissible, and by which road one returns. The parent sugya is in Sanhedrin, and the decisive distinction is the Rosh's.
The sugya (סנהדרין כ״ה ע״א): « החשוד על הטריפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב, או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו » — two tests, and one criterion in both: a real financial loss, in a place where no eye is watching.
The Mehaber's yesod: he does not ask the offender to promise, he asks him to pay unwitnessed. As he himself writes at the end of seif 15: the teshuva is certain בלא הערמה « כיון שאינו חס על ממונו ». Seif 8 said the spoken word is worthless; seif 15 says what takes its place.
Two roads back — and the Rosh's distinction
Case
Road
Source
Failure through incompetence
He has a remedy: let him learn and become expert
שו״ע יו״ד קי״ט:י״ח
Deliberate failure, or a man already מוחזק
Exile to a place where he is unknown, and voluntary financial loss
שו״ע יו״ד קי״ט:ט״ו ; רמ״א ס״י״ח
Failure by mistake, where that can be said
קבלת דברי חבירות suffices, with teshuva as the dayan sees fit
רמ״א יו״ד קי״ט:י״ח
The Rosh's reason (בית יוסף יו״ד קי״ט): « אם הדבר מחמת שאינו בקי יש לו תקנה כי לא מחמת רשע אלא מחמת חסרון ידיעה » — adding that קבלת דברי חבירות is out of place here, since the laws of tereifot « הוא מעיקרי הדת והכל יודעים ונוהגים בו ».
What is קבלת דברי חבירות? (ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק י״ז) « שמקבל עליו עניני פרישות שאין נוהגין כן רוב המון העם », and the beraita requires the undertaking to be made « בפני שלשה חבירים ». This explains the Rosh's reservation: one does not repair a breach in the fundamentals by adding optional piety.
The Maharshal's updating, in the Taz (ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק ט״ז): exile had become impracticable; the Maharshal writes that today, if the Sages see the man cannot leave his place — dependent children and the like — « נותנין לו תשובה במקומו בסיגוף כדי שיהיה עומד במשקל הזה ». The principle is preserved (a real penalty), the form adapted.
Is seif 17 without exception? The Shach (ס״ק ל״ג) adds the human nuance: « מיהו באדם שידוע שהוא ירא שמים ומדקדק במעשיו » (בשם שו״ת מהרי״ו סימן צ״ז) : « דאין מעבירין אותו » — for a man of established fear of Heaven we do say it was a mistake. The Shach (ס״ק ל׳) also notes that removal applies from the first occurrence, where the general rule in Choshen Mishpat first requires an established chazaka — and it is the Rivash who resolves the tension: one who is suspected of feeding forbidden food is removed at once.
Nafka mina: a shochet let a tereifa through. (a) If he is known to fear Heaven and be meticulous — he is not removed (Shach in the name of the Mahari Weil). (b) If he is insufficiently learned — he is removed, but the road back is study, not penance. (c) If he acted knowingly — his road is seif 15, and seif 16 adds that he is removed yet does not pay for the animal, since it was forbidden only out of doubt.
האומר למי שהוא חשוד לאכול גבינה של עובד כוכבים קנה לי גבינה כשרה מן המומחה והלך והביא לו ואומר לו כשרה מהמומח׳ קניתי אינו נאמן מאיש פלוני מומחה קניתי נאמן. הביא לו מנחה בשם אחד מהמומחין נאמן שאינו חשוד להחליף במה דברים אמורים כשאינו חשוד על הגזל אבל אם הוא חשוד על הגזל כ״ש שהוא חשוד על החליפין. (וכל זה אינו נוהג בחשוד על איסור דאוריי׳) (ב״י):
The last two seifim return to the beginning: the ḥashud is not believed — except where an external device makes him checkable. Naming a person is such a device; seif 20 marks its limit.
The mechanism, in one word: מירתת. The Shach (ס״ק ל״ה) states it: « הטעם דמירתת שמא ישאלו לאותו פלוני ולא משקר ». It is not the ḥashud's word that is believed but the checkability he has himself created by naming someone. To name is to expose oneself.
Does this device apply to a Torah prohibition?
Shita
Position
Source
Beit Yosef, followed by the Rama
No: the source is the mishna in Demai, a rabbinic matter; « אבל החשוד על איסורי תורה אין סומכין עליו לומר מפלוני מומחה »
בית יוסף יו״ד קי״ט ; רמ״א יו״ד קי״ט:י״ט
Taz
Yes: « אלא פשוט הוא דהך סברא דפלוני מומחה הוא בעינן בין בדאורייתא בין בדרבנן »
ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק י״ח
Prisha
Yes, the rule applies even to a Torah prohibition
מובא בש״ך יו״ד קי״ט ס״ק ל״ז
The Taz's lever: a rediscovered book. His whole refutation rests on the fact that the Beit Yosef and the Prisha did not have before them the Rashba's Mishmeret HaBayit, where it is stated explicitly that even for a Torah prohibition one relies on someone who names the expert. The Taz adds three converging proofs: the מומר לתיאבון of siman 2, the eggs of siman 86, and the sent thigh of siman 118.
The Shach's three answers (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק ל״ז): he tries to save the Rama from the difficulty of siman 2 in three ways — (a) there the only fear was that he himself slaughtered, and most of those found at slaughtering are expert; (b) here he bought, and fear of losing his money drives him to lie; (c) there it is a מומר לתיאבון, who knows the thing is forbidden and does not transgress לפני עור — here it is a ḥashud who considers it permitted and feeds it to others.
Seif 20 and the Ra'ah's question (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק ל״ח): why specify "suspected of eating things in which the many are not lenient"? The Ra'ah objects in Bedek HaBayit: if he is suspected of that very thing, it is obvious; and if he is not, what does it matter — a מומר לדבר אחד is not a מומר לשאר דברים.
The Rashba's answer as the Shach reads it: everything depends on what the man himself thinks of his conduct. One lenient in a matter where the many are lenient does not see himself as transgressing — « שמה שמיקל בדבר זה אינו בעיניו כעובר וכמומר לזה » — and so has no reason to substitute. But one lenient where nobody is knows himself to be at fault, and the suspicion of substitution follows.
Nafka mina: a man sends a food parcel saying "so-and-so, who is an expert, is sending it to you". According to the Beit Yosef and the Rama this formula does not suffice for a Torah prohibition. According to the Taz it does — and he adds the Rashba's second reason, independent of מירתת: אין אדם עשוי ליתן מנחה משלו בשם אחר (Shach ס״ק ל״ו); one does not give a gift of one's own and credit it to another.
13. חקירת היסוד — three axes and what follows from them
Axis a — the ḥashud: שם or חזקה? If it is a status, it is erased only by the procedure of seif 15; if it is an assessment, it lapses as soon as the motive disappears. The Rama (seif 2) and the Shach lean toward assessment; the Taz (ס״ק ד) toward status.
Axis b — the reach: logical or sociological? Does suspicion extend by a fortiori (whoever crossed the grave has crossed the light) or by a reading of mores (whoever did not fear shame will fear nothing)? The Shach (ס״ק י״ב) leaves it in tzarikh iyun, but sets a boundary: one family of prohibitions.
Axis c — the remedy: word or deed? Seif 8 closes the road of the word (even under oath); seif 15 opens that of the costly deed no eye can see. This is the key to the whole disciplinary block: trustworthiness is not declared, it is paid for.
The unifying yesod: the whole siman can be read as a theory of checkability. The ḥashud is not set aside because he necessarily lies, but because his word rests on nothing. Every exception in the siman restores a support: absence of motive (seif 7 — another's property), the chazaka of what he eats himself (seif 2), the material impossibility of substitution (seif 3), fear of being checked (seif 19), and consented financial loss (seif 15). Wherever something can be verified, trust returns.
Five nafka minot gathered:
An unknown Jew sells wine — Shach: permitted; Taz: a positive chazaka is required (seif 1).
The innkeeper is paid for her effort — permitted according to Tosafot, not according to Rashi (seif 3).
The removed butcher and his counter of permitted goods — two cumulative conditions per the Taz (seif 4).
Unwitting seller, goods already consumed — no refund (seif 13).
A parcel announced in an expert's name for a Torah prohibition — Rama: no; Taz: yes (seif 19).
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות Pilpul and iyun on the ḥashud and his trustworthiness in matters of food · Siman 119 · ⚡ Level 2 — Lamdan
⚠️ This material is written for study and iyun. For any practical ruling (לְמַעֲשֶׂה), ask your Rav.