אין סימן זה סימן של איסורים אלא סימן של נֶאֱמָנוּת. אין המחבר שואל בו אם המאכל מותר, אלא באיזה תנאי סומכין על אדם האומר שהוא מותר. פותח הוא בגדר החשד, ממשיך בהיקפו, ומסיים בתולדותיו הממוניות.
היסוד — שלוש שאלות, ותו לא :
כל הסימן נפרש על שלושה צירים. (א) מיהו חשוד — הצריך חשד ידוע, או שדי בכך שאין מכירין אותו שמוחזק בכשרות ? (ב) עד היכן מגיע החשד — לאותו איסור בלבד, למה שצריך לו, לאיסורין הקלים ממנו ? (ג) במה נשאר נאמן — בשל אחרים, בשבועה, ובאמירה נקובה בשם.
מפת הסימן :
סעיפים א׳–ג׳ — הגדר ותולדתו המיידית: שלא לאכול משלו, ומכל מקום ליתן לו משלנו.
סעיפים ד׳–ו׳ — הרחבת החשד: מה שצריך לאותו דבר, החמור והקל, וחזרה לסורו.
סעיפים ז׳–י״ב — הגבולות: נאמן בשל אחרים, ואינו נאמן בשבועה; המומר מחמת יראה, המסור והאנוסים.
החשוד לדבר איסור אין לסמוך עליו בדברים הנאכלים. ובו כ׳ סעיפים:החשוד לאכול דברים האסורים בין אם הוא חשוד באיסור תורה בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן אין לסמוך עליו בהם ואם נתארח עמו לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם: הגה וי״א אפי׳ ממי שאינו חשוד רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרו׳ אסור לקנות ממנו יין או שאר דברי׳ שיש לחוש לאיסור מיהו אם נתארח אצלו אוכל עמו (ב״י בשם הרמב״ם פי״א דמ״א ופ״ג דין כ״א):
סעיף א׳ פשוט לכאורה: אין סומכין על החשוד. אלא שהרב הגיה עליו יש אומרים המהפך את נטל הראיה — וכאן נפרדות דרכי הש״ך והט״ז, וכל אחד מושך את הרב לצדו.
הצריך חשד ידוע, או די בהעדר חזקת כשרות ?
שיטה
עמדה
מקור
הטור והראב״ד
כל אדם בחזקת כשרות עד שיוודע חשדו : « בד״א בחשוד אבל בסתם כל אדם הוא בחזקת כשר ויכול לאכול עמו »
טור יו״ד קי״ט
הרמב״ם
בזמן הזה אין לוקחין יין אלא ממי שהוחזק בכשרות : « ובזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהחזק בכשרות »
רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ״ה
הרמ״א (יש אומרים)
העתיק את הרמב״ם: אף ממי שאינו חשוד, אם אין מכירין אותו שמוחזק בכשרות — אין לוקחין; ומיהו אם נתארח אצלו אוכל עמו
רמ״א יו״ד קי״ט:א
הכרעת הש״ך דלא כהרמב״ם (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק א) : פותח הוא את הסימן וכותב שאין החשד אלא בידוע — « משמע דהא דלא סמכינן עליו היינו דוקא בידוע שהוא חשוד אבל בסתם ישראל סמכינן עליו אפי׳ באיסור דאורייתא ». וסמך ידו על הטור, על הראב״ד, על רש״י, ועל הירושלמי דשביעית.
קושיית הש״ך על עצמו : אם סתם ישראל בחזקת כשרות, היאך כתב המחבר עצמו בסוף סימן ס״ה · 65 שאין לוקחין בשר מטבח ששוחט לעצמו « אא״כ היה מוחזק בכשרות » ? והטור העתיק שם לשון הרמב״ם בסתם.
תירוצו (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק א) : טבח שוחט שאני — « דשאני טבח שוחט דשכיחא טובא וגם דיני שחיטות מרובים ». מקום שהמכשול תדיר, מרובה פרטים ונוח להיכשל בו, שוב אין החזקה הכללית מספקת, אלא צריך חזקה חיובית.
הט״ז הולך בדרך אחרת (ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק ב) : מודה הוא שבדרכי משה כתוב « אמנם המנהג אינו כן אלא מחזיקין כל אדם בחזקת כשרות » — אלא שהרב לא כתבו כאן, ומשמע שאין לנהוג כן. והוסיף טעם הדורות : « בפרט שאנו רואין קלקול הדורות ולא אכשר דרי ».
נפקא מינה : ישראל שאין ידוע עליו כלום ומוכר יין. לש״ך — לוקחין ממנו, דחזקת כשרות עומדת אף באיסור דאורייתא. ולט״ז — אין לוקחין, עד שתהא חזקה חיובית. וכל שאלת ההכשרים שבזמננו — על מי נטל הראיה, על המוכר או על הלוקח — כבר כאן היא מונחת.
אם אינו חשוד לאכול דברים אסורים אבל הוא חשוד למכרם מתארח אצלו ואוכל עמו וכן אם שולח לביתו מותר דחזקה שממה שהוא אוכל משגר לו. (עובר עבירה לתיאבון לא מקרי חשוד) (ב״י בשם הרשב״א):
סעיף ב׳ מחלק בין שני בני אדם: זה שאוכל את האיסור וזה שאינו אלא מוכרו. ואחר כך הגיה עליו הרב חמש תיבות, שעליהן באה אחת מהשגותיו החריפות של הט״ז בכל יורה דעה.
טעם הקולא במוכר (ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק ג) : « דאע״ג דחשיד אלפני עור וגו׳ מ״מ איהו עצמו לא חשיד לאוכלו » — חשוד הוא להכשיל את חבירו, ואינו חשוד לאכול בעצמו. ומקורו בסוגיא דעבודה זרה, שבעל הבית אינו מניח את ההיתר ואוכל את האיסור.
מקור הסוגיא (עבודה זרה ל״ט ע״ב) : « בעל הבית לא שביק היתירא ואכל איסורא, וכי משגר ליה, ממאי דאכיל משדר ליה » — היא עצמה החזקה שכתב המחבר בסעיף ב׳.
החקירה : האם "חשוד" הוא שם — נעשה האיש חשוד בדינו, כדרך שנעשה אדם מומר — או שאינו אלא אומדן (חזקה): מסתבר שיחזור ויעבור ? הרב, שהוציא את העובר לתיאבון, נקט כצד השני: במקום שאין טעם לעבור, אין חשד. והט״ז נקט כצד הראשון: שם שהוחל לא ייעקר.
הש״ך מיישב את הרב (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק ו) : מפרש את ההגהה — « דלא מקרי חשוד לאותו דבר עד שיעבור שלא לתיאבון », היינו שאילו היה מונח לפניו האיסור וההיתר היה בורר את האיסור. ומחלק בפירוש מן המומר אוכל נבילות לתיאבון שבסימן ב׳ · 2, שצריך לבדוק לו הסכין: התם העבירה נוחה (דדרך הסכין להיות פגום) והתיאבון עומד; הכא אין תיאבון עומד.
השגת הט״ז (ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק ד) : פותח בלשון של כבוד ובלא ויתור — « כבוד הרב במקומו מונח ודבריו תמוהים בהג״ה זו ». וטענתו: הרשב״א, שממנו יצאה ההגהה, כתב שהמפורסם בעבירה אחת נאמן בשאר איסורין, וכל שכן בעושה לתיאבון; ואם כן ההגהה אינה מוסיפה כלום.
הזווית השנייה של הט״ז — אין החשוד גרוע מן העובר לתיאבון : « והיותר קשה לי דלא מצינו שיהיה חשוד גרע טפי מעובר לתיאבון ». שאם תאמר שהחשוד בורר את האיסור אף כשההיתר לפניו, הרי הוא מומר להכעיס — ואיך יסבור רבן שמעון בן גמליאל שהוא דן ומעיד ? נמצא שסגר הט״ז על הרב משני צדדים: או שההגהה ריקה, או שהיא מחמירה בחשוד יותר מכפי הדין.
נפקא מינה : אדם שקנה פעם אחת בשר שאינו כשר במזיד, מפני שלא מצא אחר. לרב כפי שפירשו הש״ך — לא נעשה חשוד, וכשהבשר הכשר מצוי אוכלין אצלו. ולט״ז — אין השם נעקר כל כך, ויש לחזור לכללי סימן ב׳ · 2, היינו לבדוק ולא להחזיק.
מותר ליתן משלו לחשוד לאכול דברים האסורי׳ כדי שיתקן או יבשל לו ולא חיישינן שמא יחליפנו כיון שאינו חשוד על הגזל ואם נותן למי שחושש בתקנתו והוא חשוד לאכול דברים האסורים אסור שמא יתקלקל מה שנותן לו ויחליפנו בשלו כיצד הרי שנתן לחמותו החשודה על האיסור אסור שבושה מחתנה ורוצה בתקנת בתה ולפיכך מחלפת לו רע בטוב וכן הנותן לפונדקית החשודה פעמים שבושה מהאכסנאי ומחלפת לו רע בטוב. (ומכל מקום מותר להפקיד אצלו ושיחזיר לו הדברים כמו שהפקידו אצלו):
סעיף ג׳ הופך את הזווית. עד כאן היה החשוד מסוכן כמוכר; כאן נשאל אם מסוכן הוא כנפקד. ותשובת המחבר דקה: אינו חשוד על הגזל, ומשום כך אינו מחליף — אלא אם יש לו טעם להחליף לטובתנו.
שתי המשניות שבסוגיא (חולין ו׳ ע״א) : « הנותן לחמותו – מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה, מפני שחשודה מחלפת המתקלקל »
והטעם שבברייתא (חולין ו׳ ע״א) : « אמר רבי יהודה: רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה » — והוא הטעם שהעתיק המחבר כלשונו.
מהו מוריא ואמרה בפונדקית ? (חולין ו׳ ע״ב)
שיטה
פירוש הלשון
נפקא מינה (ש״ך ס״ק ט)
רש״י והר״ן
אומרת בניחותא: בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא — לטובה היא מתכוונת
היכא שאין הפונדקית בושה מן האכסנאי — בטל החשד ומותר
תוספות
אומרת בתמיהה: ואני טרחתי בשבילו ! והטעם הוא הטירחה שלא נשתלמה
היכא שמשלם לה שכר טירחא — בטל החשד ומותר
שתי הנפקא מינות שבש״ך (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק ט) : לרש״י — « היכא דידוע דאינו בושה מהאכסנאי כדרך הפונדקית עכשיו דלא איכפת להו כלום בשל אורח מותר ». ולתוספות הדרך אחרת: במקום שמשלם, שוב אינה מוריא היתירא.
וכי התשלום מפקיע את ההערמה ? (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק ט) כתב הש״ך : « ולפ״ז היכא דמשלם לה שכר טירחא אפשר דמותר », וסמך על הדין המקביל בשבועת השליח — שאין משביעין שליח שנוטל שכר, שאינו מוריא היתירא. ומכל מקום העיר שהרמב״ם משביע אף בנוטל שכר, שמא לא נתן לו שכר טירחא כראוי; ובטרחא דפונדקית אפשר שיודה.
הגהת הרב ומקורה : הוסיף שמותר להפקיד אצל החשוד על מנת להחזיר בעין. והביא הבית יוסף טעמו מן הרשב״א : « ומיהו אם הפקיד אצלו להחזירו לו בעין אינו חושש דכיון שאינו דבר המתקלקל אצלה לא תחליפנו ». דבר שאינו מתקלקל אין צריך לתקנו — ובטל טעם ההחלפה.
החשוד לדבר אחד אינו חשוד לדברים אחרים אבל כל מה שצריך לאותו דבר חשוד גם עליו כגון מי שהיה חשוד למכור חלב במקום שומן והיה מרגיל הנערים לבא לקנות ממנו באגוזים שהיה נותן להם קונסים אותו שלא ימכור אפי׳ אגוזים:
סעיף ד׳ כולל כלל ויוצא מן הכלל בנשימה אחת: אין החשד מתפשט, ומכל מקום מתפשט הוא למה שמשמש לו. ומעשה האגוזים בא מבכורות — והט״ז האריך בו כאחד מארוכי ס״ק שבסימן.
קושיית הט״ז על הטור (ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק ז) : הגמרא אמרה שהטבח היה משבש את בני הטבחים שיביאו לו את החֵלב שגנבו מאביהם; והטור כתב שהטבח « היה מרגיל הנערים לבא אליו לקנותו ממנו באגוזים שהיה נותן להם » — היינו שהאגוזים היו לקירוב הקונים. ולמה שינה הטור ? וקשה טפי, שואל הט״ז: למה לא אמרה הגמרא עצמה כסגנון הטור ?
תירוץ הט״ז — שני תנאים נפרדים (ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק ז) : « ע״כ נראה לע״ד ליישב הכל דצריכין אנו לב׳ דברים בזה. האחד שדבר זה הוא היה צורך בו למכירה שנעשית בעבירה ועי״ז נעשית המכירה. השני דאותו קנס שלא למכור את הצריך לו אינו אלא אם יש בו אח״כ חשד איסור בפני עצמו » — הטור נקט את התנאי הראשון, והגמרא את השני, ואין כאן סתירה.
מה בדיוק פוגע הקנס (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק י) : « פי׳ אע״פ שאין בו חשש איסור חשוד גם עליו למוכרו שעי״כ ימכור האיסור ». האגוז מותר גמור, ואסרוהו עליו מפני שהוא הצינור. אין הקנס על הסחורה אלא על המנגנון.
הערת הלכה של הט״ז על הבית יוסף : הבית יוסף כתב שהלכה כרבי שמעון (דלא כרבי יהודה שאסר אפילו מים ומלח). והשיג הט״ז שבעירובין מסקינן דהלכה כרבי יהודה לגבי רבי שמעון. ומכל מקום קיים את המסקנה — מטעם אחר: שרבא עצמו סבר כן בסוגייתנו.
נפקא מינה : חנווני שסולק על שמכר איסור. וכי יכול הוא לפתוח מדור של דברים המותרים לגמרי ? לפי דרך הט״ז: רק אם אותו מדור שימש בפועל למכירת האיסור וגם יש בו חשד בפני עצמו. מדור שאין לו זיקה למנגנון נשאר פתוח — ואין החשד מתפשט.
סעיף ה׳ כתוב בשורה אחת ופותח מחלוקת שהש״ך חותמה ב"צריך עיון". שלושה קני מידה מתחרים: העונש, עיני הבריות, והשתייכות למין איסור אחד.
המשנה (בכורות ל׳ ע״א) : « החשוד על השביעית — אינו חשוד על המעשרות, החשוד על המעשרות — אינו חשוד על השביעית. החשוד על זה ועל זה — חשוד על הטהרות »
וטעם הבבא האחרונה (בכורות ל׳ ע״א) : « כיון דחשיד אדאורייתא, כל שכן אדרבנן » — והיא ההרחבה היחידה שהתירה הגמרא בפירוש: מן החמור אל הקל, בתוך סדר אחד.
וכי הטור והמחבר קוראים לשון אחת ? (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק י״ב)
קריאה
מה נשמע ממנה
תולדה
הטור
« ומיהו החשוד לדבר חמור חשוד גם לדבר הקל ממנה אפילו אין החמור חמור ממנו בעונש אלא שחמור בעיני בני אדם שזהירין בו יותר מבזה »
עיני הבריות טעם מוסיף: מדחציף כלפי הבריות, כל שכן בקל
המחבר
חשוד על החמור — חשוד על הקל ממנו בעונש, אלא אם כן הקל חמור בעיני בני אדם
עיני הבריות טעם מעכב: יש בכוחן להפסיק את ההרחבה
החקירה שמאחורי המחלוקת : מפני מה מתפשט החשד מן החמור אל הקל ? שני שרשים. (א) שהעובר על הגדר הגבוה עבר מכל שכן על הנמוך — סברא הגיונית שאינה תלויה בבריות. (ב) שמי שלא חשש לבושת הרבים לא יחוש אף לעבירה שבצנעה — סברא התלויה כולה בבריות. והראה הש״ך שהמחבר מתנודד בין שתיהן, וסיים : « ואולי דעת המחבר דהכל תלוי במה שהבריות נזהרין בו ».
הגבול המכריע — מין איסור אחד (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק י״ב) : « ומיהו כל זה לא איירי אלא החשוד על דבר החמור בין בעונש בין בעיני הבריות שחשוד על דבר הקל ממנו אם הם מין איסור אחד ». וסמך על תשובת הרמב״ן ועל תשובת הרשב״א, וכתב שהמחבר סתם מפני שכל הסימן בדברים הנאכלין.
לשון הבית יוסף (בית יוסף יו״ד קי״ט) : « אבל שביעית ומעשרות וטהרות אף על פי שהם איסורים מוחלקים מ״מ כיון שכולם הם בדבר מאכל חשיבי כאיסור אחד לענין שאם נחשד על החמור נחשד על הקל וזה נראה לי עיקר » — ואין הקנה מידה קרבת האיסורין זה לזה אלא אחדות התחום שבו פועל היצר.
סיוג הט״ז (ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק ח) : « פי׳ כשנהנה ממנו אינו נאמן ליקח ממנו אבל בלא הנאה שלו ודאי אמרינן מומר לדבר אחד לא הוי מומר לשאר עבירות ». הרכיב הט״ז על קנה המידה תנאי של הנאה: במקום שאין לו הנאה, חוזרת החזקה הכללית למקומה.
סעיף ו׳ והמיגו דחשיד (בכורות ל׳ ע״א) : « כגון דהוה חשיד לתרוייהו, ואתא קמי רבנן וקביל אתרוייהו, והדר איחשד אחד מינייהו, דאמרינן: מיגו דחשיד אהא — חשיד נמי אאידך ». והש״ך (ס״ק י״ד) דקדק שתים: אף שהשני קל בעונש ובעיני הבריות, ואף בשני מיני איסורין — שכבר צירפם החשד הראשון.
נפקא מינה : החשוד על סתם יינם, וכי חשוד הוא על פת של עובד כוכבים ? לפי הגבול של הש״ך והבית יוסף — הן, ששניהם בתחום המאכל. וכי חשוד הוא על ענין אחר שאינו ממין זה ? לא, עד שיהיו מין אחד. ולט״ז — צריך עוד לבדוק אם יש לו בו הנאה.
מי שהוא מפורסם בא׳ מעבירות שבתורה חוץ מעבודת כוכבים וחלול שבת בפרהסיא או שאינו מאמין בדברי רבותינו ז״ל נאמן בשאר איסורי׳ ובשל אחרים נאמן אפילו על אותו דבר לומר מותר הוא: הגה מי שהוא חשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהוא עבירה לא מקרי חשוד (רשב״א סימן ס״ד) מיהו לאותו דבר אינו נאמן. מי שנוהג באיזה דבר איסור מכח שסובר שדינא הוא הכי או מכח חומרא שהחמיר על עצמו מותר לאכול עם אחרים שנוהגין בו היתר דודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג בו איסור (הגהות מרדכי פ״ק דיבמות ובנימין זאב שי״ב ור׳ ירוחם סוף נתיב ג׳ בשם הרמ״ה):
סעיף ז׳ הוא שיאו של הסימן: מגלה הוא כאחת כמה צר החשד וכמה רחבה הנאמנות. המפורסם בעבירה נאמן בשאר איסורין — ובשל אחרים נאמן אף על אותו דבר עצמו.
המשנה שהכל עומד עליה (בכורות ל״ה ע״א) : « רבן שמעון בן גמליאל אומר: נאמן הוא על של חבירו, ואין נאמן על של עצמו. רבי מאיר אומר: החשוד על הדבר, לא דנו ולא מעידו »
הרמב״ם פסק כרבן שמעון בן גמליאל (רמב״ם הלכות מעשר פרק י״ב הלכה י״ז) : « חשוד שהעיד על של אחרים נאמן. חזקה אין אדם חוטא ולא לו » — ואין הטעם שהחזירו לו אמון, אלא שאין לו מניע: אין אדם חוטא כדי שיֵהנו אחרים.
שלוש עמדות בעדות החשוד
שיטה
עמדה
מקור
רבי מאיר
החשוד לא דנו ולא מעידו באותו דבר, ואף בשל אחרים
בכורות ל״ה ע״א
רשב״ג, רמב״ם, המחבר
נאמן על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו
שו״ע יו״ד קי״ט:ז
הראב״ד, וכן הט״ז למעשה
לא פסקו כרשב״ג אלא בבכור שאינו אלא קנס; ובשאר מקומות כרבי מאיר
ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק י״ח
מסקנת הט״ז החדה (ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק י״ח) : אחר שהקשה ממשנה דדמאי (שאין החשוד נאמן על של אחרים אלא באכסנאי שאינו מכיר אדם) על הרמב״ם המאמינו בכל גווני, סיים : « והראב״ד סבירא ליה דלא פסקו כרשב״ג אלא בבכור שאינו אלא משום קנס אבל בשאר דוכתי קים לן דחשוד על דבר לא דנו ולא מעידו כר״מ וכך יש לפסוק למעשה » — היינו דלא כהמחבר, בסימן שלו עצמו.
החקירה: מהות הפסול. האם פסול גברא הוא (כפסול רשע שבדיני ממונות), או אומדן סיכון שבמקרה זה בלבד ? והראה הש״ך (ס״ק י״ח) מתוך חילוק שני התחומים: באיסורין החשוד נאמן על של אחרים; ובממונות לא — « דוקא לענין איסורא אמרינן הכי אבל לענין ממונא מי שהוא חשוד לדבר אחד פסול להעיד לדבר אחר אפילו בשל אחרים ».
ומפני מה חילוק זה ? נתן הש״ך את הכתוב: בממונות נאמר « אל תשת רשע עד », וכל הנקרא רשע אסור להעיד. ובאיסורין, שאף עבד ושפחה נאמנין בהן, אין הנאמנות תלויה בכשרות העד אלא בהעדר המניע.
ההגהה השנייה שברמ״א והשגת הט״ז : כתב הרב שהעובר בדבר « דלא משמע לאינשי שהוא עבירה » לא מקרי חשוד, וסיים שלאותו דבר אינו נאמן. והשיג הט״ז (ס״ק ט) שהרשב״א לא אמרה אלא לענין פסול עדות ולא לענין נאמנות במאכל, ושאל אם כן למאי נפקא מינה "לא מקרי חשוד". והש״ך (ס״ק י״ט) יישב בשלושה אופנים, ואחד מהם: שאינו חשוד לדברים הקלים ממנו, שאילו ידע שהיא עבירה היה נזהר בה.
שורה אחת, ותולדה גדולה: אין שבועה מחזירה נאמנות שאבדה. והרמב״ן בתשובה שהעתיקה הבית יוסף הוכיחה מדרך השלילה.
החקירה : מפני מה אין השבועה מועילה ? (א) מפני שהוא חשוד לעבור על השבועה עצמה — שאף היא מעשה ככל מעשה. (ב) מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני: כבר נשבע מראש בסיני שלא לעבור, ואין שבועה שנייה מוסיפה למי שהפר את הראשונה. והט״ז והש״ך נקטו כצד השני.
הט״ז (ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק י) : « דהא מושבע ועומד מהר סיני הוא ועובר על אותה השבועה וא״כ גרוע הוא מחשוד לאותו דבר ואינו נאמן »
הש״ך (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק כ״א) : « הטעם שכבר חשוד הוא לעבור על השבועה שמושבע ועומד הוא מהר סיני »
קושיית הש״ך מחושן משפט : כתב שם המחבר שהנשבע שלא יטעון אלא האמת ואחר כך נתחייב שבועה אינו נפטר בשבועה הראשונה. ואם אין הראשונה פוטרת מן השנייה, שמע מינה שמי שכבר מושבע עדיין נאמן בשבועה — ומדוע לא כאן ?
תירוצו (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק כ״א) : הרשב״א חילק בין שבועה דלהבא (שעדיין לא יצא שקר מפיו) לשבועה דלעבר. אלא שכתב הש״ך « דדוקא לענין ממונא אמרינן הכי אבל לענין איסורא אין חילוק בין שבועה דלהבא לשבועה דלעבר » — והוסיף טעם שני: שכאן כבר עבר, וגרע טפי.
המהרש״ל וגבולו של הש״ך (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק כ״ב) : המהרש״ל התיר בסתם יינם שבדורותיו להאמין לחשוד בשבועה, שאינו מושבע ועומד עליו מפני שמקילין בו. והש״ך קיבל את הפרצה לענין זה בלבד, ומיאן להרחיבה לשאר איסורי דרבנן (דאיכא לאו דלא תסור, ורבנן עשו סייג לתורה), והניח בצריך עיון: שמא סתם יינם קל בדורו יותר מגבינה בזמן הרשב״א.
נפקא מינה : אדם שידוע שהאכיל בשר שאינו כשר, ומציע להישבע שלא יוסיף. אין לשבועתו ערך: הדרך היחידה שפתח הסימן היא זו שבסעיפים ט״ו וי״ח — תשובה הניתנת לבדיקה, ולא הבטחה. והוסיף הש״ך (ס״ק כ״ב) : « ונראה דכ״ש שאינו נאמן על דבר הקל ממנו בשבועה ».
ארבעה סעיפים רצופים, ארבע דמויות של נכשלים, ומסקנה אחת: נאמנותם בדברים הנאכלים עומדת. והמחבר הלך אחר שלוש תשובות שסידר הבית יוסף — תשובות הרשב״א, דברי רבנו יונה המובאים בשמו, ותשובת הריב״ש.
העיקר, בלשון הרשב״א (בית יוסף יו״ד קי״ט) : « מומר לדבר א׳ לא הוי מומר לכל התורה כולה זולתי לע״ז ולחלל שבתות בפרהסיא » — היא המפתח לסעיפים ז׳ וט׳–י״ב.
המומר מחמת יראה (סעיף ט׳) : אין המחבר אומר שמחלו לו, אלא שמעולם לא פסק מהיות מה שהוא — ישראל גמור הוא. ומכאן שתי התולדות המעשיות: שחיטתו מותרת, ואינו אוסר יין במגעו. והרשב״א נתן את הטעם הנפשי במומר האומר בעיר אחרת שהוא יהודי: שעבודת כוכבים « מילתא דמסתבר שהוא שקר », ואילו הודאתו על יהדותו נאמרת בלב שלם.
המסור (סעיף י׳) : פסול הוא לכתוב תפילין ומזוזות, ואף על פי כן שחיטתו כשרה. והש״ך (ס״ק כ״ג) העמיד בזה את קו הסימן: פסול לדבר שבקדושה אינו גורר פסול לנאמנות באיסורין. ומכל מקום ציין הרב לסימן ב׳ · 2, שיש פוסלים שחיטתו.
האנוסים (סעיף י״ב) — הלכה שהיא חקירה : לא חזקה קבע הריב״ש אלא סדר בדיקה. כתב שהנשארים ולא יצאו « כבר יצאו מחזקת כשרות », וצריכים « חקירת חכם » בשני דברים: אם מתנהגים בכשרות בינם לבין עצמם, ואם אין בידם להימלט. ואם כן — ישראלים גמורים לשחיטה וליין. נמצא שהסימן שומר בדמותו האחרונה על אותו מבנה עצמו: חשד, בדיקה, והשבת הנאמנות.
נפקא מינה : הסימן מפריד בבירור שלוש שאלות שרגילין לערבבן — (א) מעמד אישי (וכי ישראל הוא ? האנוס ישראל הוא); (ב) כשרות לדבר שבקדושה (שחיטה, כתיבת ספר תורה); (ג) נאמנות באמירה (וכי מאמינים לו באומרו כשר ?). וכל אחת נדונה לעצמה, וסעיף י׳ הוא הדוגמה הצרופה לאדם שנפסל ב(ב) ונשאר שלם ב(ג).
המוכר לחבירו דבר שאסור באכילה אם עד שלא אכלו נודע יחזיר לו מה שקנה ממנו והוא יחזיר לו הדמים ואם משאכלו נודע מה שאכל אכל והוא יחזיר לו הדמים ואם מכרו הלוקח לעובד כוכבים או השליכו לכלבים ישלם לו דמי טריפה ואם היה דבר שאינו אסור באכילה אלא מדברי סופרים או אם היו הפירות קיימים מחזיר הפירות ונוטל דמיו ואם אכלם מה שאכל אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום וכל אסורי הנאה אפילו מדברי סופרים מחזיר הדמים ואין בו דין מכירה כלל:
המוכר בשר ואח״כ נודע שהבהמה לא נבדקה כהוגן דינו כמוכר דברים שאסורים מדברי סופרים: הגה ואם מכר לו דבר מבהמה שאיתרע חזקת כשרותה דאתיליד בה ריעותא ולא יכולין לבדוק אם היא כשרה וצריכים לאסרה מספק אפילו הכי הוי כאלו היתה ודאי טריפה וצריך להחזיר הדמים (תשובת ריב״ש):
זו חקירת היסוד של הסימן, והיא המושלת ברוב המקרים המעשיים. המוכר מחזיר את הדמים: וכי מפני שקונסים אותו, או מפני שהמקח בטל מעולם ? וכל הפרטים תלויים בה.
המשנה (בכורות ל״ז ע״א) : « וכן השוחט את הפרה ומכרה, ונודע שהיא טרפה — מה שאכלו אכלו, ומה שלא אכלו — הם יחזירו לו את הבשר, והוא יחזיר להם את הדמים. מכרוהו לגוים, או הטילוהו לכלבים — ישלמו דמי טרפה »
החקירה ושלוש נפקא מינותיה : אם החזרת הדמים קנס היא, הרי היא מחייבת אשמה — ונמצא שהמוכר שלא ידע פטור, ואינה נוהגת אלא באיסורי תורה, במקום שרצו חכמים לקנוס. ואם מקח טעות היא, אין ידיעת המוכר מעלה ולא מורידה — אבל הלוקח שכבר אכל אין בידו מה להחזיר, ושוב אין לו מה לתבוע.
שני היסודות ומה שנולד מהם
יסוד
מוכר שלא ידע
איסור דרבנן
בשר שכבר נאכל
קנס (רש״י, וכן הש״ך ס״ק כ״ה)
פטור — אין קנס אלא במזיד
אין קנס — לא קנסו באיסור דרבנן
מחזיר את הדמים אף על פי כן, שזהו הקנס
מקח טעות (הט״ז ס״ק י״ד)
חייב — אין המום תלוי בידיעתו
חייב כל זמן שהבשר קיים
אין מה להחזיר, ושוב אין מה לתבוע
הש״ך בדרישת המזיד (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק כ״ה) : « ולפ״ז משמע דוקא כשידוע שהיה יודע שהם דברים האסורים ומכרן במזיד קנסינן ליה הא לאו הכי לא » — והוסיף שאין "אין לו התנצלות" שבסעיף י״ז אלא לענין איסורא ולא להוציא ממון.
ומפני מה באיסור דרבנן אין האוכל נוטל כלום ? הש״ך (ס״ק כ״ז) דחה את שני טעמי הסמ״ע — שנהנה באכילתו, ושמחלקין בין חמור לקל — ב« ואין אלו טעמים נכונים כל כך ». וקושייתו חזקה: אף בלא קנס, יחזיר לו המוכר לכל הפחות מה שקיבל יותר מדמי טריפה.
תירוץ הש״ך (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק כ״ז) : « אלא נ״ל הטעם דהם לא גזרו איסור כדי להוציא ממון דלענין ממון אוקמוה אדין תורה ». כלומר: איסור דרבנן אוסר את הפה ואינו נוגע בכיס. ולענין ממון נשאר הדבר כדין תורה — ואין כאן מום.
הט״ז מפריד בין שני המשטרים (ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק י״ד) : « אבל אם ברור לנו שנעשה ברשות המוכר כגון שלאחר שחיטה מכרה לו ברור הוא דמקח טעות הוא ויחזיר לו מעותיו כל שלא אכל הבשר ». וסיכם בס״ק ט״ו : « וכבר ביררנו דהיינו דוקא אם ידע המוכר מן הספק דאז דוקא שייך קנס משא״כ בלא ידע אז לא יחזיר אלא בלא אכלו מטעם מקח טעות ».
הבהמה המסופקת — המחט בריאה : הריב״ש סובר שטריפה שנאסרה מספק מבטלת את המקח, « כיון דמספיקא פרשי אינשי אין לך מום גדול מזה ». וחכמי ההר שהביא הארחות חיים סוברים להיפך: כיון שאין האיסור ודאי, המוציא מחבירו עליו הראיה, והמוכר מוחזק בדמים. והרב הלך אחר הריב״ש.
שתי דרכים ביישוב : הש״ך (ס״ק כ״ט) סובר שנחלקו, והכריע : « וכל ספק טרפות מבטל המקח אם עדיין הבשר קיים ואם אכל הבשר אינו מחזיר כלום ». והט״ז (ס״ק י״ד) יישב באופן אחר: חכמי ההר מיירי שכבר אכלו את הבשר, אי נמי שהספק הוא מתי בלעה את המחט — ונמצא מום שאינו על המוכר. וסיים שדינם דין אמת ולא מטעמייהו.
נפקא מינה בזמננו : חנות בשר בהשגחה שנתגלה בה אחר מעשה שמשלוח אחד לא היה כשר. (א) הבשר עדיין ביד הלקוח: נוטלין אותו ומחזירין את הדמים — מקח טעות, ואין צריך להוכיח פשיעה. (ב) הבשר נאכל והמוכר לא ידע: אין מחזירין לפי דרך הט״ז והש״ך, שאין קנס אלא במזיד. (ג) הבשר נאכל והמוכר ידע: מחזיר — וכאן בלבד פועל הקנס.
המוכר דברים האסורים מעבירים אותו ומשמתים אותו ואין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב או ישחוט לעצמו ויוציא טריפה לעצמו בדבר חשוב שודאי עשה תשובה בלא הערמה כיון שאינו חס על ממונו:
טבח שיצאו טריפות מתחת ידו מחמת שאינו בקי יש לו תקנה שילמד ויחכם: הגה והא דצריך לילך למקום שאין מכירין אותו ולעשות תשובה [היינו] שעשה במזיד או מוחזק לכך אבל אם נוכל לומר שבטעות נעשה לו סגי לו בקבלת דברי חבירות ויעשה תשובה לפי ראות עיני הדיין (תשובת הרא״ש ותשובת הריב״ש) וע״ל סוף סי׳ ס״ד:
ארבעה סעיפים עושים כאן מסכת קטנה של דיני משמעת: אימתי מסלקין, אימתי משלמין, איזו טענה נשמעת, ובאיזו דרך חוזרין. וסוגיית האם היא זו שבסנהדרין, והחילוק המכריע הוא חילוקו של הרא״ש.
הסוגיא (סנהדרין כ״ה ע״א) : « החשוד על הטריפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב, או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו » — שני מבחנים, וקנה מידה אחד לשניהם: הפסד ממון של ממש, במקום שאין עין רואה.
יסוד המחבר : אינו מבקש מן החוטא שיבטיח, אלא שישלם שלא בפני עדים. וכלשונו בסוף סעיף ט״ו: תשובתו ודאית בלא הערמה « כיון שאינו חס על ממונו ». סעיף ח׳ אמר שאין ערך לדיבור; סעיף ט״ו אומר מה בא במקומו.
שתי דרכי חזרה — וחילוק הרא״ש
מקרה
הדרך
מקור
נכשל מחמת שאינו בקי
יש לו תקנה: שילמד ויחכם
שו״ע יו״ד קי״ט:י״ח
עשה במזיד, או שהוא מוחזק לכך
גלות למקום שאין מכירין אותו והפסד ממון מדעתו
שו״ע יו״ד קי״ט:ט״ו ; רמ״א ס״י״ח
נעשה בטעות, כשאפשר לומר כן
סגי בקבלת דברי חבירות ובתשובה לפי ראות עיני הדיין
רמ״א יו״ד קי״ט:י״ח
טעמו של הרא״ש (בית יוסף יו״ד קי״ט) : « אם הדבר מחמת שאינו בקי יש לו תקנה כי לא מחמת רשע אלא מחמת חסרון ידיעה » — והוסיף שאין קבלת דברי חבירות שייכת כאן, שענין הטריפות « הוא מעיקרי הדת והכל יודעים ונוהגים בו ».
ומהי קבלת דברי חבירות ? (ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק י״ז) « שמקבל עליו עניני פרישות שאין נוהגין כן רוב המון העם », והברייתא הצריכה שתהא הקבלה « בפני שלשה חבירים ». ומכאן הסתייגות הרא״ש: אין מתקנין פרצה בעיקרי הדת בתוספת פרישות שברשות.
עדכון המהרש״ל שהביא הט״ז (ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק ט״ז) : הגלות נעשתה בלתי אפשרית; כתב המהרש״ל שאם יראה לחכמים שאי אפשר לו לנוד ממקומו — טפלי תלוי ביה וכיוצא — « נותנין לו תשובה במקומו בסיגוף כדי שיהיה עומד במשקל הזה ». העיקר נשמר (עונש של ממש), והצורה נשתנתה.
וכי סעיף י״ז אין לו יוצא מן הכלל ? הש״ך (ס״ק ל״ג) הוסיף בו את הצד האנושי : « מיהו באדם שידוע שהוא ירא שמים ומדקדק במעשיו » (בשם שו״ת מהרי״ו סימן צ״ז) : « דאין מעבירין אותו » — באדם שיראתו ידועה אומרים ודאי משגה הוא. וגם כתב הש״ך (ס״ק ל׳) שמסלקין אותו כבר בפעם ראשונה, שלא כדין הכללי שבחושן משפט הצריך חזקה תחילה — והריב״ש הוא שיישב: בחשוד להאכיל איסור מיד מסלקין אותו.
נפקא מינה : שוחט שיצאה טריפה מתחת ידו. (א) אם ידוע שהוא ירא שמים ומדקדק — אין מעבירין אותו (ש״ך בשם מהרי״ו). (ב) אם אינו בקי — מסלקין, ודרך חזרתו הלימוד ולא הסיגוף. (ג) אם עשה במזיד — דרכו בסעיף ט״ו, וסעיף ט״ז מוסיף שמסלקין אותו ואף על פי כן פטור מדמי הבהמה, שלא נאסרה אלא מספק.
האומר למי שהוא חשוד לאכול גבינה של עובד כוכבים קנה לי גבינה כשרה מן המומחה והלך והביא לו ואומר לו כשרה מהמומח׳ קניתי אינו נאמן מאיש פלוני מומחה קניתי נאמן. הביא לו מנחה בשם אחד מהמומחין נאמן שאינו חשוד להחליף במה דברים אמורים כשאינו חשוד על הגזל אבל אם הוא חשוד על הגזל כ״ש שהוא חשוד על החליפין. (וכל זה אינו נוהג בחשוד על איסור דאוריי׳) (ב״י):
שני הסעיפים האחרונים חוזרים אל ההתחלה: אין החשוד נאמן — אלא במקום שיש דבר חיצוני העושה את דבריו בני בדיקה. הזכרת שם אדם היא דבר כזה; וסעיף כ׳ מעמיד את גבולה.
המנגנון בתיבה אחת: מירתת. כתב הש״ך (ס״ק ל״ה) : « הטעם דמירתת שמא ישאלו לאותו פלוני ולא משקר ». לא לדבריו של החשוד מאמינים אלא לבדיקוּת שיצר בעצמו בהזכירו שם אדם. וכל המזכיר שם — חושף את עצמו.
וכי נוהג מנגנון זה באיסור דאורייתא ?
שיטה
עמדה
מקור
הבית יוסף, ואחריו הרב
לא: המקור משנה דדמאי, ומילתא דרבנן היא; « אבל החשוד על איסורי תורה אין סומכין עליו לומר מפלוני מומחה »
בית יוסף יו״ד קי״ט ; רמ״א יו״ד קי״ט:י״ט
הט״ז
כן: « אלא פשוט הוא דהך סברא דפלוני מומחה הוא בעינן בין בדאורייתא בין בדרבנן »
ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק י״ח
הפרישה
כן, ודין זה נוהג אפילו באיסור דאורייתא
מובא בש״ך יו״ד קי״ט ס״ק ל״ז
מנופו של הט״ז: ספר שנתגלה. כל דחייתו עומדת על כך שהבית יוסף והפרישה לא ראו את משמרת הבית לרשב״א, ששם מפורש שאף באיסור דאורייתא סומכין על האומר בשם המומחה. והוסיף הט״ז שלוש ראיות: המומר לתיאבון שבסימן ב׳ · 2, הביצים שבסימן פ״ו · 86, והירך הנשלחת שבסימן קי״ח · 118.
שלושת תירוצי הש״ך (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק ל״ז) : ניסה ליישב את הרב מקושיית סימן ב׳ · 2 בשלוש דרכים — (א) התם ליכא למיחש אלא לשמא שחט הוא, ורוב מצויים אצל שחיטה מומחים הן; (ב) הכא קנה, ומפני הפסד ממונו ירא ומשקר; (ג) התם מומר לתיאבון הוא, שיודע שנבילה אסורה ואינו עובר על לפני עור — והכא חשוד שאינו חושב לעבירה ומאכיל לאחרים.
סעיף כ׳ וקושיית הרא״ה (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק ל״ח) : למה נצרך לומר "חשוד לאכול דברים שאין הרבים רגילים להקל בהם" ? השיג הרא״ה בבדק הבית: אם חשוד לאותו דבר — פשיטא; ואם אינו חשוד לו — מאי הוי, שהרי מומר לדבר אחד אינו מומר לשאר דברים.
תשובת הרשב״א כפי שקראה הש״ך : הכל תלוי במה שהאיש עצמו חושב על מעשיו. המיקל בדבר שהרבים מקילין בו — אינו רואה עצמו עובר, « שמה שמיקל בדבר זה אינו בעיניו כעובר וכמומר לזה », ולפיכך אין טעם שיחליף. אבל המיקל במקום שאין הרבים מקילין — יודע בעצמו שהוא עובר, וחשד ההחלפה בא בעקבותיו.
נפקא מינה : אדם משלח מנחה של מאכל ואומר "פלוני המומחה שלחה לך". לבית יוסף ולרב אין בלשון זו כדי להתיר באיסור דאורייתא. ולט״ז יש בה — והוסיף את טעמו השני של הרשב״א, שאינו תלוי במירתת : אין אדם עשוי ליתן מנחה משלו בשם אחר (ש״ך ס״ק ל״ו); אין נותנין מתנה משל עצמו ותולין אותה באחר.
ציר א — החשוד: שם או חזקה ? אם שם הוא, אינו נעקר אלא בסדר שבסעיף ט״ו; ואם אומדן הוא, בטל מאליו משבטל המניע. הרב (סעיף ב׳) והש״ך נוטים לאומדן; והט״ז (ס״ק ד) לשם.
ציר ב — ההיקף: הגיוני או חברתי ? וכי מתפשט החשד מכוח קל וחומר (העובר על החמור עבר על הקל), או מכוח קריאת מנהגי הבריות (מי שלא חשש לבושה לא יחוש לכלום) ? הש״ך (ס״ק י״ב) הניחה בצריך עיון, וקבע גבול: מין איסור אחד.
ציר ג — התקנה: דיבור או מעשה ? סעיף ח׳ סוגר את דרך הדיבור (ואפילו בשבועה), וסעיף ט״ו פותח את דרך המעשה היקר שאין העין רואה אותו. וזה מפתחו של כל גוש המשמעת: אין הנאמנות נאמרת אלא נקנית.
היסוד המאחד : אפשר לקרוא את כל הסימן כתורת הבדיקוּת. אין החשוד נדחה מפני שהוא משקר בהכרח, אלא מפני שאין לדבריו על מה שיסמכו. וכל יוצא מן הכלל שבסימן מחזיר משען: העדר המניע (סעיף ז׳ — של אחרים), חזקת מה שהוא אוכל בעצמו (סעיף ב׳), חוסר האפשרות להחליף (סעיף ג׳), יראת הבדיקה (סעיף י״ט), והפסד הממון מדעתו (סעיף ט״ו). וכל מקום שיש בו בדיקה — חוזרת הנאמנות.
חמש נפקא מינות מקובצות :
ישראל שאין מכירין אותו ומוכר יין — לש״ך מותר; ולט״ז צריך חזקה חיובית (סעיף א׳).
פונדקית שנוטלת שכר טירחא — מותר לתוספות, ולא לרש״י (סעיף ג׳).
טבח שסולק ומדור של היתר בידו — שני תנאים מצטרפים לט״ז (סעיף ד׳).
מוכר שלא ידע והבשר נאכל — אין מחזירין (סעיף י״ג).
מנחה בשם מומחה באיסור דאורייתא — לרב לא, ולט״ז כן (סעיף י״ט).