✦ ❖ ✦ D A A T · ר מ ה 3 — ס י כ ו ם / ח ז ר ה ✦ ❖ ✦

סימן קכ״ב — דִּין נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם בְּכֵלִים

דין נותן טעם לפגם בכלים

מתי הפגם מתיר ומתי אינו מתיר: שהיית מעת לעת, כלי בן יומו ושאינו בן יומו, איסור שנשאר בעין, דברים חריפים, וחזקת כליהם וכלינו
חזרה מובנית, טבלאות פסק, שינון מהיר

מקור: שולחן ערוך, יורה דעה קכ״ב — 12 סעיפים
נושאי כלים: ש״ך · ט״ז · באר הגולה · ביאור הגר״א · פתחי תשובה · באר היטב
עריכה: הרב יוסף חיים סממה · DAAT
למתלמדים ששלטו ברמות 1 ו־2
daattorah.com

📑 מתכונת הסיכום

היסוד: נותן טעם לפגם מותר — מניין הוא ומה הוא מתיר
שלוש שאלות היסוד: הזמן · טיב המאכל · לכתחלה או בדיעבד
טבלה־אב א — הזמן: בן יומו ואינו בן יומו (סעיפים ב ו־ד)
טבלה־אב ב — מה שמבטל את הפגם: איסור בעין ודבר חריף (סעיף ג)
טבלה־אב ג — שתי החזקות: כליהם וכלינו (סעיפים ו ו־ז)
כלים שהופקדו, שהונחו או שנקנו אצל העובד כוכבים (סעיפים ט עד י״ב)
שני דינים נלווים: איסור מועט בכלי גדול, וכלי שנתערב (סעיפים ה ו־ח)
שישה כללי זהב
סימן זיכרון — ״לפגם״
חמש מלכודות שכיחות
סיכום 12 הסעיפים — שורה לכל סעיף
כרטיס־הבזק אחרון

1. היסוד: נותן טעם לפגם מותר

נקודת המוצא:

סימן קכ״ב נפתח בארבע מילים ותו לא: נותן טעם לפגם מותר (שו״ע יו״ד קכ״ב:א). כל שאר הסימן אינו אלא האותיות הקטנות שבשטר. היסוד עצמו בא ממחלוקת הברייתא בין רבי מאיר לרבי שמעון, וההלכה כרבי שמעון: « לְשֶׁבַח — אָסוּר, וְלִפְגָם — מוּתָּר » (עבודה זרה ס״ז ע״ב). ורב כהנא למדו מכלל המקורות: « מִדִּבְרֵי כּוּלָּם נִלְמַד נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מוּתָּר » (עבודה זרה ס״ז ע״ב).

אך שים לב לכותרת הסימן: בכלים. הפגם של מאכל שנפל לתוך מאכל — זהו סימן ק״ג, והש״ך פותח את סימננו בהפניה לשם: תמצית — עד סוף סעיף ד נתבאר הכל על נכון בסימן ק״ג (ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק א). כאן מדובר בטעם הישן בדופן הכלי.

המקור	מה הוא קובע	ההשלכה בסימן
« לְשֶׁבַח — אָסוּר, וְלִפְגָם — מוּתָּר » (עבודה זרה ס״ז ע״ב)	טעם המשביח אוסר; טעם הפוגם אינו אוסר	משפט הפתיחה של סעיף א
« לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא קְדֵירָה בַּת יוֹמָא, דְּלָא לִפְגָם הוּא » (עבודה זרה ס״ז ע״ב)	לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, שטעמה עדיין אינו פגום	קו שהיית המעת לעת — סעיף ב
« גְּזֵירָה קְדֵירָה שֶׁאֵינָהּ בַּת יוֹמָא מִשּׁוּם קְדֵירָה בַּת יוֹמָא » (עבודה זרה ע״ו ע״א)	חכמים חזרו ואסרו לכתחלה את שהתירה תורה	אסרו חכמים לבשל בה לכתחלה — סעיף ב

💡 סימן הדרך: כל הסימן נקרא בשתי קומות. למטה, דין תורה: טעם פגום אינו אוסר — ולכן בדיעבד מה שנתבשל מותר. למעלה, דברי חכמים: קדירה שנתבשל בה איסור אסורה בשימוש — ולכן לכתחלה אין מבשלים בה. בכל מקום שסעיף נראה כסותר את עצמו, שאל רק באיזו קומה הוא מדבר.

⚖ שתי דרכים שבהן טעם נעשה פגום

מצד טבעו — האיסור מאותם שמקלקלים את התבשיל שנפלו לתוכו, כגיעולי גויים. והרמב״ם קובע את התנאי המכריע: תמצית — צריך שיהא פוגם מתחילה ועד סוף; פגם בתחילה וסופו להשביח, או השביח בתחילה אף על פי שסופו לפגום — אסור (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט״ו הלכה כ״ח).
מצד הזמן — הטעם היה יפה, והשהייה פגמה אותו. זהו המנגנון המיוחד לסימננו: קדירה שאינה בת יומא (שו״ע יו״ד קכ״ב:ב).

וזכור את הנפקא מינה: פגם מצד טבעו אינו חוזר; פגם מצד הזמן ניתן לביטול — על ידי איסור שנשאר בעין או על ידי מאכל חריף (סעיף ג), ואף ניתן להתחלה מחדש (סעיף ד).

2. שלוש שאלות היסוד

■ 1. הזמן — כמה שעות עברו משנתבשל בה האיסור? פחות ממעת לעת: הקדירה בת יומא, טעמה עדיין לשבח, ואין מה לצפות. מעת לעת ומעלה: הויא נותן טעם לפגם — ואף על פי כן אסורה לכתחלה (סעיף ב). ובקדירה של בשר בחלב המניין עשוי להתחיל מחדש (סעיף ד).

↓ אם הזמן עשה את שלו, מה עשוי לבטלו?

■ 2. הטיב — האם האיסור נשאר בעין, ומה שאתה מבשל — האם הוא חריף? קדירה שלא הודחה יפה, שהשמנונית האסורה עדיין דבוקה בה, אינה נפגמת בשהייה; ותבשיל חריף — שרובו חומץ, תבלין או שאר דברים חריפין — אינו בכלל דין נותן טעם לפגם (סעיף ג).

↓ אם הטעם פגום ואין מה שיבטלנו, היכן אתה עומד?

■ 3. הקומה — לכתחלה או בדיעבד? זו השאלה המכריעה. לכתחלה, איסור דרבנן במקומו עומד. בדיעבד — כשכבר בישלו, או כשהכלי מאותם שאין ידוע מה נעשה בו — החזקה סתם כלי עובד כוכבים הם בחזקת שאינם בני יומן מכריעה לצד ההיתר (סעיפים ו ו־ז).

3. טבלה־אב א — הזמן: בן יומו ואינו בן יומו

יסוד: סעיפים ב ו־ד של המחבר, עם הט״ז והפתחי תשובה. מניין המעת לעת מתחיל מן השעה שנתבשל האיסור בכלי, ולא מיום הקנייה ולא מיום ההדחה.

המצב	מעמד הטעם	הפסק	מקור
קדירה שנתבשל בה איסור בתוך מעת לעת (בת יומא)	לשבח — הטעם עדיין יפה	אסורה, ומה שמבשלים בה אסור	עבודה זרה ס״ז ע״ב ; שו״ע יו״ד קכ״ב:ב מכלל הן
קדירה ששהתה מעת לעת — ששהתה מעת לעת משנתבשלו בה האיסור	פגום — הויא נותן טעם לפגם	מותרת בדיעבד, אסורה לכתחלה	שו״ע יו״ד קכ״ב:ב
טעם האיסור דרבנן הזה	גזירת חכמים	גזירה אטו בת יומא	שו״ע יו״ד קכ״ב:ב ; עבודה זרה ע״ו ע״א
בלועה מאיסור, ובא לבשל בה היתר	כנ״ל	אותה גזירה	שו״ע יו״ד קכ״ב:ב
בלועה מחלב, ובא לבשל בה בשר — או איפכא	כנ״ל	ובין שבלועה מחלב ובא לבשל בה בשר או איפכא	שו״ע יו״ד קכ״ב:ב
קדירה בלועה מבשר וחלב שחיממו בה מים קודם שעבר לילה אחד	המניין מתחיל מחדש	ומונים מעת לעת משעה שהוחמו המים	שו״ע יו״ד קכ״ב:ד
טעמו של אותו מניין מחדש	חתיכה נעשית נבילה	הט״ז: « דבבשר בחלב אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה »	ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ב
שאר איסורים באותו מצב	אין המניין מתחיל מחדש	מה שאין כן בשאר איסורים	שו״ע יו״ד קכ״ב:ד

📌 קריאה מדויקת: סעיף ד הוא המקום היחיד בסימן שבו הזמן נסוג. בכל שאר הסימן השעון הולך לכיוון אחד בלבד: ככל שהכלי שוהה, כך טעמו נפגם. כאן, חימום מים בקדירה של בשר בחלב שעדיין בת יומא יוצר איסור מחדש — לפי שבבשר בחלב דווקא אומרים שהבלוע עצמו נעשה נבילה, ואותם מים איסור חדש הם שנכנס עתה לדפנות (ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ב, המפנה לסימן ק״ג).

⚖ שני דיונים של הפתחי תשובה בקו הזה

האם איסור דרבנן בכלל הגזירה? תמצית — הנודע ביהודה כותב שמדינא היה מותר לכתחלה, שהרי זו גזירה לגזירה; אלא שאין להקל בזה, כיוון שלא נמצא בפוסקים שיכתבו דין זה (פתחי תשובה יו״ד קכ״ב ס״ק ב).
ומה לאחר שנים עשר חודש? תמצית — החכם צבי התיר לבשל בפסח דבר חריף בקדירת חמץ שעברו עליה שנים עשר חודש, שאחר שנים עשר חודש אין בה טעם כלל כקנקנים של יין נסך; ומכל מקום לא מלאו לבו להתיר לבשל לכתחלה, והפנים מאירות וכן הרשב״א בתשובה חולקים (פתחי תשובה יו״ד קכ״ב ס״ק ג).

4. טבלה־אב ב — מה שמבטל את הפגם: איסור בעין ודבר חריף

סעיף ג הוא לב הלמדנות של הסימן. הוא מוסיף שני תיקונים לסעיף ב: הזמן פוגם רק את מה שנבלע, והוא פוגם רק כלפי מאכל שאינו חריף.

המקרה	האם הפגם עומד?	המילה המכרעת	מקור
קדירה שאינה בת יומא שהודחה יפה, בלא שמנונית איסור דבוקה	🟢 כן	דוקא שהדיחה יפה וסר ממנה כל שמנונית איסור הדבוק בה	שו״ע יו״ד קכ״ב:ג (י״א: רשב״א, טור, ראב״ד)
קדירה שאינה בת יומא שלא הודחה יפה, והאיסור עדיין בעין	🔴 לא	אינו נפגם בשהיית מעת לעת	שו״ע יו״ד קכ״ב:ג
אותו מקרה, אלא שיש שישים כנגד הדבוק בלבד	🟢 הכל מותר	הרמ״א: דמה שבקדרה כבר נפגם וא״צ בטול	רמ״א יו״ד קכ״ב:ג, המפנה לסימן צ״ה
מבשל תבשיל חריף בקדירת איסור שאינה בת יומא	🔴 לא — אסור	הרמ״א: י״א דבדברים חריפים לא אמרינן דין נותן טעם לפגם	רמ״א יו״ד קכ״ב:ג, המפנה לסימנים צ״ה ו־צ״ו
מה נחשב תבשיל חריף: רוב חומץ, תבלין, שאר חריפין	🔴 לא	הרמ״א מדבר בתבשיל שרובו חומץ או תבלין או שאר דברים חריפין	רמ״א יו״ד קכ״ב:ג
תבשיל רגיל שנתנו בו מעט תבלין	🟢 כן — אין זה תבשיל חריף	אבל לא מחשב התבשיל חריף משום מעט תבלין שבו, וכן נוהגין	רמ״א יו״ד קכ״ב:ג, בשם המרדכי והרשב״א סימן תמ״ט
האיסור הראשון היה חריף; לאחר מעת לעת בישלו בה היתר שאינו חריף	🟢 כן — מותר	דאין החריפות הראשון משוי ליה לשבח	רמ״א יו״ד קכ״ב:ג, בשם הארוך כלל ל״ח

⚠ החריפות שמסתכלים עליה אינה מה שנדמה: מה שמבטל את הפגם הוא חריפות מה שאתה מבשל עכשיו — שהחריף מעורר את הדופן ומוציא את הטעם כאילו הוא לשבח. אבל חריפות האיסור שעבר אינה מבטלת דבר: סוף סעיף ג אומר זאת במפורש.

💡 הש״ך מרחיב את הכלל: תמצית — אם בישלו דבר חריף בקדירה של בשר שאינה בת יומא ואחר כך בישלו בה חלב בתוך מעת לעת, המאכל מותר, ואין אומרים שהחריפות שבקדירה מפליטה עתה לשבח; וכן אם בישל דבר חריף בקדירה של איסור שאינה בת יומא ואחר כך שהה מעת לעת משנתבשל בו הדבר החריף (ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ב, בשם הדרכי משה ותורת חטאת כלל ס״א).

5. טבלה־אב ג — שתי החזקות: כליהם וכלינו

סעיפים ו ו־ז הם המחיים את כל השאר: בלעדיהם לא היה שום כלי שאין ידוע מה נעשה בו ראוי לשימוש לעולם.

הנקודה	הדין	מקור
כלי עובד כוכבים שאין ידוע מה נעשה בו	סתם כלי עובד כוכבים הם בחזקת שאינם בני יומן	שו״ע יו״ד קכ״ב:ו
ההשלכה כשעבר ונשתמש קודם ההכשר	לפיכך אם עבר ונשתמש בהם קודם הכשר התבשיל מותר	שו״ע יו״ד קכ״ב:ו
מנגנון החזקה	תמצית — ספק ספיקא הוא: ספק אם נשתמשו בו היום, ואם תמצא לומר נשתמשו — שמא בדבר הפוגם	ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ד ; ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ד
מדוע אין זה מספיק לכתחלה	תמצית — לבשל לכתחלה אין כאן אלא ספק אחד, וקדירה שאינה בת יומא אסורה לכתחלה	ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ד
חימם מים בכלי של עובד כוכבים ללוש בהן פת	אסור ללוש באותם מים: לדבר זה עדיין לכתחלה הוא — הואיל ועדיין לא התחיל הנאתו	רמ״א יו״ד קכ״ב:ו, בשם שערי דורא והגהותיו
אותם מים, אילו הוחמו לשתייה	תמצית — הש״ך: מותרים בשתייה, שלעניין זה כבר מקרי דיעבד	ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ה, בשם תורת חטאת כלל נ״ט
דבר שעשה העובד כוכבים לעצמו, וישראל קונה ממנו	מותר לכתחלה, שכבר נעשה בידו — מקרי דיעבד	רמ״א יו״ד קכ״ב:ו ; ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ו
לומר לו ״בשל לי ירקות בקדרתך״ או ״עשה לי מרקחת״	אסור — שכל האומר בשל לי הרי הוא כאלו בישל בידיו	שו״ע יו״ד קכ״ב:ו
על ידי רקחים או שאר אומנים	אפשר שמותר, שכל האומנים מייחדים כלים נקיים למלאכתם כדי שלא יפגמו אומנותם	שו״ע יו״ד קכ״ב:ו
סיומו המוסרי של המחבר	ובעל נפש יחוש שדברים אלו מביאים לידי טהרה ונקיות	שו״ע יו״ד קכ״ב:ו
כלינו שלנו, שאין ידוע מה נעשה בהם	כך סתם כלים שלנו בחזקת שאינן בני יומן	שו״ע יו״ד קכ״ב:ז ; ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ו
חילוק בין שתי החזקות	תמצית — הבאר שבע: בכלים שלנו אין החזקה אלא כשאין בעל הכלי לפנינו לשאול את פיו; ואילו בכלי עובד כוכבים אין שואלים אותו אף שהוא לפנינו, שאין דיבורו מעלה ואינו מוריד	פתחי תשובה יו״ד קכ״ב ס״ק ו

📌 קריאה מדויקת: חזקת סעיף ו אינה קולא בכלי, אלא מניין ספקות. שני ספקות מתירים בדיעבד; ספק אחד אינו מתיר לכתחלה. משום כך אותו סעיף עצמו אומר בנשימה אחת שכלי העובד כוכבים טעון הכשר — ושאם עבר ונשתמש בו, התבשיל מותר.

6. כלים שהופקדו, שהונחו או שנקנו אצל העובד כוכבים

ארבעת הסעיפים האחרונים יוצאים מן הקדירה אל חיי היום־יום: מה שמניחים אצל אחרים, מה ששולחים להם, ומה שקונים מהם.

המצב	הפסק	הפרט המכריע	מקור
להניח כלי סעודה בבית עובד כוכבים	🔴 יש ליזהר	דחיישינן שמא ישתמש בהם	שו״ע יו״ד קכ״ב:ט
כלים שנמסרו לאומן לתקנם	🟡 לעשות בהם סימן	הרמ״א: צריך לעשות בהם סימן שלא ישתמש בהם	רמ״א יו״ד קכ״ב:ט, בשם הב״י בשם א״ח
לא עשה סימן, והכלים שהו כחצי יום	🔴 הגעלה בחזרה	ודוקא אם שהו קצת אצל העובד כוכבים דהיינו כחצי יום	רמ״א יו״ד קכ״ב:ט
שהו לפי שעה בלבד	🟢 אין לחוש	אבל לפי שעה אין לחוש	רמ״א יו״ד קכ״ב:ט, בשם המרדכי פרק אין מעמידין
הט״ז על אותו ״חצי יום״	🟡 עניין של דרך שימוש, לא של שעון	תמצית — לא ״חצי יום״ כתוב בגמרא: כל דבר לפי עניינו, כלי שתייה יש לחוש בו אפילו לפי שעה, וכלי בישול רק בשהייה גדולה	ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ז
לא לקחם אלא לאחר זמן, או ששהו מעת לעת ביד ישראל	🟢 נוטים לקולא	הרמ״א: אזלינן לקולא ואין חוששין בדיעבד (סברת הרב)	רמ״א יו״ד קכ״ב:ט ; ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ח
לקחם באותו יום ונשתמש בהם בלא הגעלה	🔴 יש אוסרים המאכל	ככלי שהוא בוודאי בן יומו (ארוך). והרמ״א מוסיף: ובמקום צורך יש להקל בדיעבד	רמ״א יו״ד קכ״ב:ט
הט״ז על קולא אחרונה זו	🔴 דוחה אותה	« כבר נתבאר שלענין הלכה לא קיימא לן כן »	ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ט
עבדים ושפחות עובדי כוכבים בבית ישראל	🟡 לכתחלה, שלא לייחד להם כלים שלנו	אך הש״ך: תמצית — אין העולם נזהרים עתה בזה, לפי שהם בבית ישראל תמיד וישראל יוצא ונכנס, ובכהאי גוונא מותר אפילו לכתחלה	רמ״א יו״ד קכ״ב:ט ; ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ט, המפנה לסימן קי״ח
קערות ששלח ישראל לעובד כוכבים עם מאכל ושהו שם	🟢 אם המאכל ניכר בהן	אם ניכר בהם המאכל ששלח הישראל בתוכם מותר ואם לאו אסור	שו״ע יו״ד קכ״ב:י
טעם האיסור כשאין ניכר	🔴 רק במקום שרגילים להדיח בחמין	דחיישינן שמא הודח עם כלי איסור	שו״ע יו״ד קכ״ב:י
לקנות כלים שהעובד כוכבים אומר מסיח לפי תומו שהם חדשים	🟢 המחבר מתיר	והתנאי: ויראה שהוא כמו שהוא אומר	שו״ע יו״ד קכ״ב:י״א
יסוד האמון הזה	🟢 איסור דרבנן בלבד	הש״ך: תמצית — כיוון שסתם כליהם אינם בני יומן, אין כאן אלא איסור דרבנן, ועובד כוכבים מסיח לפי תומו נאמן באיסור דרבנן	ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק י
מנהג הרמ״א	🟡 יש מחמירים	אין לוקחין אלא כשמוכר הרבה כלים וקונה כלי בין הכלים — וכן נוהגין לכתחלה	רמ״א יו״ד קכ״ב:י״א, בשם הרשב״א בשם ר׳ יונה
במקום הדחק — נתארח אצל עובד כוכבים ואין לו כלים	🟢 כסברא הראשונה	נוהגין כסברא הראשונה וכן עיקר ; והפנייה לסימן קל״ז	רמ״א יו״ד קכ״ב:י״א
קערות הבאות מעבר לים, שקערורות, ירקרקות או אדמדמות	🔴 יש מי שאומר: לעולם לא בחמין	מפני שאינן חדשות שהעובדי כוכבים משתמשים בהם ואינו ניכר	שו״ע יו״ד קכ״ב:י״ב

7. שני דינים נלווים: איסור מועט בכלי גדול, וכלי שנתערב

סעיף ה — כשחוסר הפרופורציה מתיר

איסור מועט שנבלע בכלי שאין דרכו להשתמש בו בהיתר מועט כדי שיתן זה טעם בהיתר — קדירה גדולה, חבית: מותר להשתמש בו לכתחלה, אף על פי שהוא בן יומו, לפי שאי אפשר לבא לידי נתינת טעם. אך כלי שמשתמשין בו בדבר מועט, כמו קערה, אסור, שאין מבטלין איסור לכתחלה אפילו איסור מועט ואפילו איסור הבלוע (שו״ע יו״ד קכ״ב:ה).

⚖ סעיף שנושאי הכלים אינם מקבלים

הש״ך: « והרא״ה והטור השיגו ע״ז », וכן פסק הב״ח (ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ג). והט״ז חד עוד יותר: תמצית — לעניין הלכה אין אנו קיימא לן כן, כמו שביאר בסימן צ״ט (ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ג). לכן זכור את סעיף ה כשיטת המחבר, שנחלקו עליה שני גדולי המפרשים — ואל תעשה ממנה היתר שבשגרה.

סעיף ח — כלי שאבד בתוך הרוב

כלי שנאסר בבליעת איסור ונתערב באחרים ואינו ניכר בטל ברוב (שו״ע יו״ד קכ״ב:ח, בשם הטור בשם רשב״א). כלי אינו מאכל: אין מודדים בו שישים אלא הוא בטל ברוב פשוט. והש״ך מעיר שהדין כבר נאמר במקום אחר: תמצית — כפול הוא מסימן ק״ב, ושם נתבאר (ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ז).

8. שישה כללי זהב

טעם הפוגם אינו אוסר. זה כל משפט סעיף א, וכל הסימן אינו אלא יישומו בדופני הכלי (שו״ע יו״ד קכ״ב:א).
מעת לעת משנתבשל האיסור — ולא מדבר אחר: זהו הקו שמעביר מבת יומא לאינה בת יומא (שו״ע יו״ד קכ״ב:ב).
מותר בדיעבד לעולם אינו מותר לכתחלה. הפגם שמצד הזמן נאסר מחדש בידי חכמים, גזירה אטו בת יומא (שו״ע יו״ד קכ״ב:ב).
הזמן פוגם רק את הבלוע. שמנונית איסור שנשארה בעין על הדופן אינה נפגמת בשהייה: צריך שהודחה יפה (שו״ע יו״ד קכ״ב:ג).
החריף מבטל את הפגם. תבשיל שרובו חומץ, תבלין או שאר חריפין אינו בכלל הדין; תבשיל רגיל שיש בו מעט תבלין — כן (רמ״א יו״ד קכ״ב:ג).
בספק, מחזיקים את הכלי כאינו בן יומו — שלו כשל העובד כוכבים. ספק ספיקא הוא: מספיק בדיעבד, לעולם לא לכתחלה (שו״ע יו״ד קכ״ב:ו-ז ; ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ד).

9. סימן זיכרון — ״לפגם״

ל-פ-ג-ם — ארבע אותיות המילה לפגם

ל — לכתחלה ובדיעבד: שתי קומות הסימן. הטעם הפגום מתיר בדיעבד; לעולם אינו מתיר לבשל מראש (שו״ע יו״ד קכ״ב:ב).
פ — פגום ולא בעין: הזמן פוגם רק את הטעם הבלוע. מה שנשאר בעין על הדופן אינו נפגם בשהייה (שו״ע יו״ד קכ״ב:ג).
ג — גזירה: אינה בת יומא אסורה לכתחלה, גזירה אטו בת יומא (שו״ע יו״ד קכ״ב:ב ; עבודה זרה ע״ו ע״א).
ם — מעת לעת: הזמן הוא הפוגם — מעת לעת משנתבשל האיסור, ובבשר בחלב המניין עשוי להתחיל מחדש (שו״ע יו״ד קכ״ב:ב, ד).

סולם הקדירה — מן האסור ביותר אל המותר ביותר

בת יומא (בתוך מעת לעת) → אסורה, והתבשיל אסור (סעיף ב, מכלל הן)
אינה בת יומא + מאכל חריף → אסורה: החריף מבטל את הפגם (סעיף ג)
אינה בת יומא + איסור בעין → אסורה: לא נפגם כלום (סעיף ג)
אינה בת יומא, הודחה יפה → אסורה לכתחלה, מותרת בדיעבד (סעיף ב)
כלי שאין ידוע (כליהם או כלינו) → בחזקת שאינו בן יומו: מותר בדיעבד (סעיפים ו-ז)
איסור מועט בכלי גדול → המחבר מתיר אף לכתחלה — אך הש״ך והט״ז חולקים (סעיף ה)

10. חמש מלכודות שכיחות

❌ מלכודת 1 — לקרוא ״נותן טעם לפגם מותר״ כהיתר שימוש: אין זה היתר להשתמש בכלי, אלא היתר לאכול את מה שנעשה בו. סעיף ב אומר זאת באותו משפט עצמו: הקדירה אכן נותן טעם לפגם היא, ואפילו הכי אסרו חכמים לבשל בה לכתחלה. לעולם אל תוציא הנהגה מדין דיעבד.

❌ מלכודת 2 — לחשוב שמעת לעת מספיק תמיד: סעיף ג הופך זאת פעמיים. תחילה כשהקדירה לא הודחה יפה והאיסור נשאר בעין — אין השהייה פוגמת את מה שלא נבלע. ואחר כך כשמה שמבשלים בה חריף — החריף מוציא את הטעם כאילו הוא לשבח. שני החריגים באותו סעיף: לעולם אל תשנן את סעיף ב בלא סעיף ג.

❌ מלכודת 3 — למנות את המעת לעת מן הנקודה הלא נכונה: נקודת ההתחלה היא בישול האיסור — משנתבשלו בה האיסור — ולא הקנייה, לא ההדחה ולא שימוש כלשהו אחרון. וסעיף ד מוסיף מקרה שבו השעון מתאפס: בקדירה של בשר בחלב, חימום מים קודם שעבר לילה אחד יוצר את האיסור מחדש והמניין מתחיל מאותה שעה — מה שאין כן בשאר איסורים.

❌ מלכודת 4 — לעשות מסעיף ה כלל גורף: הרעיון שאיסור מועט הבלוע בכלי גדול מאוד מתיר להשתמש בו לכתחלה אף בבן יומו הוא שיטת המחבר, ושני גדולי המפרשים דוחים אותה: הש״ך מביא את השגת הרא״ה והטור ואת פסק הב״ח, והט״ז כותב שלעניין הלכה אין קיימא לן כן (ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ג ; ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ג). לא כל סעיף במחבר הוא ההלכה המקובלת.

❌ מלכודת 5 — לבלבל בין שתי היציאות של סעיף ט: כלים שנלקחו חזרה מן העובד כוכבים באותו יום אין בהם אלא ספק אחד וטעונים הגעלה; ואילו כלים שלא נלקחו אלא לאחר זמן, או ששהו אחר כך מעת לעת ביד ישראל, יש בהם שני ספקות ונוטים בהם לקולא. והקולא האחרונה של הרמ״א, ובמקום צורך יש להקל בדיעבד, נדחית בידי הט״ז: « כבר נתבאר שלענין הלכה לא קיימא לן כן » (ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ט).

להלכה למעשה, שאל את רבך.

11. סיכום 12 הסעיפים — שורה לכל סעיף

סעיף	הנושא	העיקר
א	היסוד	נותן טעם לפגם מותר — ארבע מילים, וכותרת הסימן: דין נותן טעם לפגם בכלים, בשנים עשר סעיפים.
ב	קדירה שאינה בת יומא	קדירה ששהתה מעת לעת משנתבשל בה האיסור הרי היא נותן טעם לפגם; ואף על פי כן אסרו חכמים לבשל בה לכתחלה, גזירה אטו בת יומא — בין שהדופן בלועה מאיסור ובא לבשל בה היתר, ובין שבלועה מחלב ובא לבשל בה בשר או איפכא.
ג	שני גבולות הפגם	י״א: אין הקדירה חשובה פגומה אלא אם כן הדיחה יפה וסרה ממנה כל שמנונית איסור הדבוקה בה; ואם האיסור נשאר בעין, אין השהייה פוגמת אותו. הרמ״א: (א) אם יש שישים כנגד הדבוק בלבד, הכל מותר, שמה שבקדירה כבר נפגם ואינו צריך ביטול; (ב) י״א שבדברים חריפים אין אומרים דין זה — תבשיל שרובו חומץ או תבלין או שאר חריפין שנתבשל בקדירת איסור שאינה בת יומא אסור, אבל אין התבשיל נחשב חריף משום מעט תבלין שבו, וכן נוהגין; (ג) ולעומת זאת אם האיסור היה חריף, ואחר כך שהתה מעת לעת ובישלו בה היתר שאינו חריף — מותר.
ד	בשר בחלב והמניין מחדש	קדירה הבלועה מבשר וחלב שחיממו בה מים קודם שעבר לילה אחד: חשוב כאילו חזר ונתבשל בה האיסור, ומונים מעת לעת משעה שהוחמו המים — מה שאין כן בשאר איסורים.
ה	איסור מועט בכלי גדול	איסור מועט שנבלע בכלי שאין דרכו להשתמש בו בהיתר מועט כדי שיתן זה טעם — קדירה גדולה, חבית: מותר להשתמש בו לכתחלה אף על פי שהוא בן יומו, לפי שאי אפשר לבוא לידי נתינת טעם. אבל כלי שמשתמשין בו בדבר מועט, כמו קערה, אסור: אין מבטלין איסור לכתחלה, אפילו איסור מועט ואפילו איסור הבלוע.
ו	חזקת כליהם	סתם כלי עובד כוכבים בחזקת שאינם בני יומן; לפיכך אם עבר ונשתמש בהם קודם הכשר — התבשיל מותר. הרמ״א: אבל מים שחיממו בכלי שלהם ללוש בהן פת אסור ללוש באותם מים — לדבר זה עדיין לכתחלה הוא, שלא התחילה ההנאה; ואילו דבר שנעשה ביד העובד כוכבים לצורך עצמו מותר לכתחלה, מקרי דיעבד. ואף על פי כן אסור לומר לו בשל לי ירקות בקדרתך, שכל האומר בשל לי הרי הוא כאילו בישל בידיו; ועל ידי רקחים או שאר אומנים אפשר שמותר, שהם מייחדים כלים נקיים למלאכתם; ובעל נפש יחוש, שדברים אלו מביאים לידי טהרה ונקיות.
ז	חזקת כלינו	כשם שסתם כליהם אינם בני יומן, כך סתם כלים שלנו בחזקת שאינן בני יומן.
ח	כלי שנתערב באחרים	כלי שנאסר בבליעת איסור ונתערב באחרים ואינו ניכר — בטל ברוב.
ט	כלים שהונחו אצל העובד כוכבים	יש ליזהר מלהניח כלי סעודה בבית עובד כוכבים, דחיישינן שמא ישתמש בהם. הרמ״א: ואפילו נתנם לאומן לתקנם צריך לעשות בהם סימן; ואם עבר ולא עשה — צריכים הגעלה כשחוזר ולוקחם, ודווקא אם שהו קצת, דהיינו כחצי יום, אבל לפי שעה אין לחוש. וכל זה כשרוצה להשתמש בו ביום שנתנו לו, שאין כאן אלא ספק אחד; אבל אם לא לקחו אלא לאחר זמן, או שנשתהה מעת לעת ביד ישראל — אזלינן לקולא. לקחו באותו יום ונשתמש בו בלא הגעלה — יש אוסרים המאכל ככלי שהוא בוודאי בן יומו; ובמקום צורך יש להקל בדיעבד. ולכתחלה יש ליזהר בכל עניין, אפילו בעבדים ושפחות שבבית ישראל.
י	קערות שנשלחו עם מאכל	קערות ששלח ישראל לעובד כוכבים עם מאכל ושהו שם: אם ניכר בהן המאכל ששלח — מותרות; ואם לאו — אסורות, במקום שרגילים להדיח את הכלים בחמין, דחיישינן שמא הודחו עם כלי איסור.
י״א	לקנות כלים שנאמר עליהם שהם חדשים	כלי סעודה שביד העובד כוכבים והוא מסיח לפי תומו ואומר שחדשים הם, ונראה שהוא כמו שהוא אומר — מותר לקנותם ממנו. הרמ״א: ויש מחמירים ואומרים שאינו נאמן, ואין ליקח כלים מן העובד כוכבים אלא כשמוכר הרבה כלים וקונה כלי בין הכלים, וכן נוהגין לכתחלה; אבל במקום הדחק, כגון שנתארח בבית עובד כוכבים ואין לו כלים, נוהגין כסברא הראשונה וכן עיקר.
י״ב	קערות הבאות מעבר לים	יש מי שאומר: קערות הבאות מעבר לים, שקערורות, ירקרקות או אדמדמות, אסור להשתמש בהן לעולם בחמין, מפני שאינן חדשות — העובדי כוכבים משתמשים בהן ואינו ניכר.

12. כרטיס־הבזק אחרון

השאלה	התשובה המיידית	מקור
טעם איסור הפוגם את התבשיל?	אינו אוסר — זהו משפט הפתיחה	שו״ע יו״ד קכ״ב:א
קדירת איסור בת יומיים?	נותן טעם לפגם — אך אסורה לכתחלה	שו״ע יו״ד קכ״ב:ב
מאימתי מונים את המעת לעת?	משעה שנתבשל האיסור בכלי	שו״ע יו״ד קכ״ב:ב
קדירה שלא הודחה יפה ושמנונית איסור ניכרת בה?	לא נפגם כלום: האיסור בעין	שו״ע יו״ד קכ״ב:ג
תבשיל שרובו חומץ באותה קדירה?	אסור: בחריף אין נותן טעם לפגם	רמ״א יו״ד קכ״ב:ג
תבשיל רגיל שיש בו מעט תבלין?	אינו תבשיל חריף — מותר, וכן נוהגין	רמ״א יו״ד קכ״ב:ג
חיממו מים בקדירת בשר בחלב בת יומא?	מניין המעת לעת מתחיל משם	שו״ע יו״ד קכ״ב:ד ; ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ב
כלי שאין ידוע מה נעשה בו?	בחזקת שאינו בן יומו — שלו כשלנו	שו״ע יו״ד קכ״ב:ו-ז
לומר לעובד כוכבים שיבשל לו בקדרתו?	אסור: הרי הוא כאילו בישל בידיו	שו״ע יו״ד קכ״ב:ו
כלים שהונחו חצי יום אצל עובד כוכבים?	הגעלה — אלא אם כן לא לקחם אלא לאחר זמן	רמ״א יו״ד קכ״ב:ט
עובד כוכבים האומר שכליו חדשים?	המחבר מאמינו; הרמ״א — רק במקום הדחק	שו״ע ורמ״א יו״ד קכ״ב:י״א

⚖ שלוש שאלות של רפלקס

הזמן? בתוך מעת לעת משנתבשל האיסור → אין מה לעשות. לאחר מעת לעת → הטעם פגום.
מה עשוי לבטלו? איסור שנשאר בעין על הדופן, או מאכל חריף בקדירה. אחד מהם, והפגם אינו פועל.
באיזו קומה אתה? לכתחלה — הגזירה במקומה ומכשירים. בדיעבד — תבשיל שכבר נתבשל, כלי שאין ידוע מה נעשה בו — הפגם והחזקה מספיקים.

להלכה למעשה, שאל את רבך.

🎓 סיכום מסלול הלימוד

רמה	התוכן	הרווח
🌱 רמה 1 — בסיס	לשון 12 הסעיפים, ביאור והסבר צעד אחר צעד	הבנה כללית
⚡ רמה 2 — למדן	גדר הפגם — מצד טבעו או מצד הזמן, הגזירה אטו בת יומא, האיסור בעין, הדבר החריף והספק ספיקא של סעיף ו	לימוד מעמיק
✨ רמה 3 — סיכום	שלוש טבלאות־אב, כללי זהב, סימן זיכרון, מלכודות וסיכום הסעיפים	שליטה מעשית + חזרה
📜 רמה 4 — הלכה למעשה	הפסיקה המעשית לפי הש״ך, הט״ז, הפתחי תשובה והפוסקים	יישום בן זמננו

💡 המשך מוצע:

לחזור על סימן קכ״ב בשולחן ערוך עם הש״ך והט״ז
ללמוד את הסימנים הסמוכים: סימן קכ״א · 121 (הכשר כלים הנקנים מן העובד כוכבים), סימן קכ״ג · 123 — ובעיקר סימן ק״ג · 103, שבו נתבאר נותן טעם לפגם במאכלים באריכות, כפי שמפנה הש״ך כבר בס״ק הראשון
לחזור על סימן צ״ה · 95 וסימן צ״ו · 96 בדברים חריפים, שאליהם מפנה הרמ״א פעמיים בסעיף ג, ועל סימן צ״ט · 99 לדיון בסעיף ה
לעיין בסימן קי״ח · 118, סימן קל״ו · 136 וסימן קל״ז · 137, שאליהם מפנים סעיפים ט ו־י״א בעניין כלים שהופקדו או נקנו
לדון עם רב במקרים האישיים — ההלכה למעשה נקבעת עם רב

📖 מקורות הסימן הזה בספריא:

~ ~ ~ ~ ~
DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות
סימן קכ״ב · רמה 3 — סיכום / חזרה · דין נותן טעם לפגם בכלים
daattorah.com