סימן קכ״א — סֵדֶר הֶכְשֵׁר כֵּלִים הַנִּקְנִים מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים

הכלל־האב נאמר כבר בשורה הראשונה של הסימן (שו״ע יו״ד קכ״א:א): « כדרך שנשתמש בהן העובד כוכבים כך הוא הכשרן » — דרך תשמישו של העובד כוכבים קובעת את דרך ההכשר. כלי שלא נשתמשו בו אלא בצונן — כוסות וצלוחיות וכיוצא בהן — מדיחן, ומשפשפן היטב במים בשעת ההדחה כדי להסיר את האיסור שעל גביהן, ואחר כך שוטפן ומטבילן. והרמ״א חוזר על אותו כלל בסעיף ו בלשונו הידועה: « כבולעו כך פולטו ». להלכה למעשה, שאל את רבך.

דרך הבליעה, ולא דבר אחר. כלי מתכת, עץ או אבן שנשתמש בו בחמין מוכשר בהגעלה, ואחר כך מטבילו אם הוא של מתכת (שו״ע יו״ד קכ״א:ב). אבל המחבת שמטגנים בה בלעה באור יבש: « לענין שאר איסורים צריכה ליבון » (שו״ע יו״ד קכ״א:ד). ההגעלה מספיקה לה רק לחמץ בפסח, ששם הבליעה היתה בשעת היתר — « כיון דהיתרא קא בלע » (ט״ז יו״ד קכ״א ס״ק ג; ש״ך יו״ד קכ״א ס״ק ח). ואם הגעיל כלי הצריך ליבון, החמין אסורים אף שלא על ידי האש (שו״ע יו״ד קכ״א:ה), והט״ז מכריע: « אפילו דיעבד אסור וזה פשוט » (ט״ז יו״ד קכ״א ס״ק ה). להלכה למעשה, שאל את רבך.

סדרו של השולחן ערוך: מגעילן ואחר כך מטבילן אם הם של מתכת (שו״ע יו״ד קכ״א:ב). הטביל תחילה — « ואם הטבילן ואחר כך הגעילן מותרים »; אלא שיש אומרים « ויש אומרים שצריך לחזור ולהטבילן », לפי שהטבלת כלי שאיסור בלוע בו היא « דה״ל כטובל ושרץ בידו » (ש״ך יו״ד קכ״א ס״ק ד; ט״ז יו״ד קכ״א ס״ק א). והש״ך מסיק: « ונראה דיש לחזור ולהטבילן בלא ברכה » (ש״ך יו״ד קכ״א ס״ק ה). והוא מזכיר שם ש« דוקא כלי מתכת צריך טבילה » (ש״ך יו״ד קכ״א ס״ק ב), והט״ז מבאר ש« דאין הטבילה צורך ההגעלה אלא שיצא בטבילה מטומאה לטהרה » (ט״ז יו״ד קכ״א ס״ק א). להלכה למעשה, שאל את רבך.

תלוי בתשמיש שרוצים בו. הרמ״א (שו״ע יו״ד קכ״א:ה) מתיר תשמיש צונן אפילו לכתחילה על ידי הדחה ושפשוף היטב — אבל דוקא דרך עראי, כגון בבית העובד כוכבים, או בדיעבד. לתשמיש בקבע, « יש מחמירים ואומרים דאפילו להשתמש בו צונן צריך הגעלה או ליבון », גזרה שמא ישתמש בו חמין, והוא מסיים « והכי נוהגין ». והוא מרחיב אף לכלי כסף שיש לחוש שחממו בהם יין, ולתיבות ושלחנות הנקחים מן העובדי כוכבים — לכתחילה בלבד. אבל כלי חרס שנשתמשו בו בצונן, מאחר דאי אפשר בהגעלה מקרי דיעבד, וסגי ליה במריקה ושטיפה היטב. להלכה למעשה, שאל את רבך.

לפי סעיף ז: לתשמיש צונן, אם אין בה גומות, « נועצה עשרה פעמים בקרקע קשה » — כל נעיצה בקרקע קשה, ולעולם לא במקום שנעץ כבר: « לפיכך לא ינעוץ במקום שנעץ נעיצה אחרת ». ודי בכך אפילו לחתוך דבר חריף כמו צנון. יש בה גומות, או שרוצה לחתוך בה חמין, או לשחוט בה: מלבנה, או משחיזה במשחזת של נפחים על פני כולה. והרמ״א מצמצם: « וי״א דהשחזה מהני רק לחתוך בה צונן אבל לא לענין חמין », ו« והכי נהוג לכתחלה »; והש״ך מתיר בדיעבד תשמיש רותח אחר השחזה יפה, ואפילו הסכין בן יומו (ש״ך יו״ד קכ״א ס״ק כ). להלכה למעשה, שאל את רבך.