סימן קכ״ד · 124 מדד את הַנְּגִיעָה: ידו של העובד כוכבים, או הדבר האחר שבידו. סימן קכ״ה · 125 מודד את מה שאינו נגיעה כלל — היין זז מפני שהוא זז. שלושה קנים נאבקים כאן על מעשה אחד, וכמעט כל קושיות הסימן נולדות מערבובם.
העוגן: איסור דרבנן, ואינו מתפשט בשווה לשני צדי הכלי הגמרא קובעת במשפט אחד את מעמד כל הסימן — ובאותה נשימה את גבולותיו: מה שיצא נאסר, ומה שנשאר בפנים לא.
« כח דגוי מדרבנן הוא דאסיר, ההוא דנפק לבראי — גזרו ביה רבנן, ההוא דלגואי — לא גזרו ביה רבנן » (עבודה זרה ע״ב ע״ב)
שני דברים נקנים כאן: כחו מדרבנן, ותקנת חכמים יש לה גבול — לא רדפה אחר היין לכל מקום שהוא. מגבול זה תיוולד בסעיף א׳ כל שאלת הנצוק.
לשון האם של כחו רב פפא בפרק רבי ישמעאל שונה את המקרה האב, שסעיף א׳ וסעיף ח׳ אינם אלא שני חיתוכים ממנו:
« גוי אדנא וישראל אכובא — חמרא אסיר, מאי טעמא? כי קאתי — מכח גוי קאתי » (עבודה זרה ס׳ ע״א)
לא נגע ולא כלום. העובד כוכבים אוחז את הדנא, הישראל את הכובא, והיין אסור — כי קאתי מכח גוי קאתי. הטעם אינו היד אלא המוצא.
שלושת הקנים, ומה מודד כל אחד מהם
הקנה
מה נמדד בו
היכן הוא שולט
נגיעה
היד, או דבר אחר שבידו (מגע על ידי דבר אחר)
סימן קכ״ד · 124; וחוזר כאן בסעיפים ה׳ וח׳
כחו
היין זז ממעשהו בלא נגיעה כלל
סעיפים א׳–ד׳, ו׳, ח׳, י״א — לב הסימן
אין דרך ניסוך בכך
המעשה קיים, אלא שצורתו זרה לניסוך
סעיפים ט׳–י״א; ומתוך כך גם סעיף ה׳
החקירה העוברת בכל הסימן איסור כחו — האם הוא תלוי במעשה העובד כוכבים, מעשה שצורתו כניסוך: נטילה, הגבהה, הורקה — או בתוצאה: היין זז, וממנו זז? כל מחלוקות הסימן אינן אלא תולדות שאלה אחת זו: הצורך בהגבהה (סעיף א׳), הפחתת הכח לכח כחו (סעיף ב׳), כח מעורב (סעיף ג׳), מסייע שאין בו ממש (סעיף ד׳), זריקה (סעיף ה׳), ועד הטיפה שהיתה נוטפת ממילא (סעיף י״א).
דין יין הבא מכח עובד כוכבים וכח כחו. ובו י״א סעיפים:נטל עובד כוכבים כלי של יין והגביהו ויצא היין אף על פי שלא שכשך נאסר בשתייה שהרי היין בא מכחו ומה שנשאר בכלי אסור גם כן משום נצוק. (וי״א דלא אסרינן נצוק בכח עובד כוכבים) (טור והרא״ש ומרדכי ור״ן בשם רש״י ותוספות וראב״ן ותשובת מיי׳ המ״א סימן י״א) (ומכל מקום יש להחמיר אם לא בהפסד מרובה כדלקמן סימן קכ״ו) ואם הוא שלא בכוונה שלא ידע שהוא יין (או שלא הגביה הכלי) (בית יוסף סימן קכ״ד) הכל מותר אפי׳ בשתייה:
מרן כתב נאסר בשתייה — שתי תיבות המכריעות מחלוקת ראשונים שהטור מציג בגלוי. ובבחירת שתי תיבות אלו כבר טמונה שיטה בעצם גדר כחו.
הטור מעמיד את שתי השיטות זו מול זו
« וכתב הרשב״א שאסור אפילו בהנאה וא״א הרא״ש ז״ל אינו אוסרו אלא בשתייה » (טור יו״ד קכ״ה)
הרשב״א אוסר אף בהנאה; הרא״ש, אביו של רבנו, אינו אוסר אלא בשתייה. ומרן העתיק כהרא״ש.
לשון מרן
« נאסר בשתייה שהרי היין בא מכחו » (שו״ע יו״ד קכ״ה:א)
הטעם נתון בגוף הלשון: היין בא מכחו. אין כאן ניסוך אלא מוצא.
הרמב״ם כתב נֶאֱסַר סתם
« נָטַל כְּלִי שֶׁל יַיִן וְהִגְבִּיהוֹ וְיָצַק הַיַּיִן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁכְשֵׁךְ נֶאֱסַר שֶׁהֲרֵי בָּא הַיַּיִן מִכֹּחוֹ. הִגְבִּיהַּ וְלֹא שִׁכְשֵׁךְ וְלֹא נָגַע מֻתָּר » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב הלכה ב
הבית יוסף קורא בשתיקה זו חומרא — ויוציא ממנה להלן נפקא מינה במה שנשאר בכלי.
מפני מה בשתייה בלבד? שני שרשים(א) כחו הוא ניסוך פחות, מעשה ניסוך שאינו שלם, ולפיכך אין בו אלא מקצת האיסור. לפי זה יפה כיוון הרשב״א לאסור אף בהנאה, ומידת האיסור הולכת אחר מידת המעשה. (ב) אין כאן ניסוך כלל אלא הרחקה וגדר דרבנן. לפי זה אין טעם להגיע לידי הנאה, ומידת האיסור הולכת אחר מידת החשש.
הט״ז בוחר בפירוש בענף השני בתוך ס״ק א הארוך הוא מניח כדבר פשוט שאיסור כחו אינו איסור ניסוך אלא גדר:
« ובאמת בכחו לא בעינן אפילו הגבהה דאיסור כחו הוא מחמת לך לך אמרי׳ נזירא » (ט״ז יו״ד קכ״ה ס״ק א)
זהו מפתח כל ס״ק א שלו — וכפי שנראה, גם מפתח הריסתו את הגהת הרב.
נפקא מינה מנת יין שבאה מכחו של עובד כוכבים. לדעת הרא״ש ומרן אינה נשתית אך נמכרת ודמיה מותרים. לדעת הרשב״א אף למכרה אסור. והש״ך מוסיף שבזמן הזה אין השאלה עומדת באותם מונחים, שכן הוא מחזיר את כל הסימן לקולת סימן קכ״ד · 124:
« אבל לדידן שרי כאן אפי׳ שלא במקום הפסד מרובה » (ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק ב)
מרן אינו עוצר ביין היוצא, אלא אוסר גם את הנשאר בכלי משום נצוק — הקילוח המחבר את שניהם. הרב מעמיד כנגדו מיד יש אומרים, והש״ך מוצא בזה שתי קושיות שאין לו בהן תירוץ.
לשון מרן
« ומה שנשאר בכלי אסור גם כן משום נצוק » (שו״ע יו״ד קכ״ה:א)
מקור הנצוק הנצוק בא מסוגיא אחרת, בפרק השוכר את הפועל:
« המערה מכלי לכלי, את שמערה ממנו — מותר, הא דביני ביני — אסור. שמע מינה: נצוק חיבור » (עבודה זרה ע״ב ע״ב)
והרמב״ם נתן בו טעם גשמי, באותו פרק עצמו של הלכותינו:
יש נצוק לכחו של עובד כוכבים? התוספות, הרא״ש, המרדכי והר״ן בשם רש״י אומרים לאו; הרי״ף, הרמב״ם, הראב״ד והרשב״א אומרים הן.
« ומיהו כחו של עובד כוכבים הוא ובמאי דלבראי גזור והנשאר בכלי מותר » (תוספות עבודה זרה ס׳ ע״א ד״ה עובד כוכבים אדנא וישראל אכובא)
הטור מפרש את הטעם
« ומה שנשאר ממנו בכלי מותר אפי׳ בשתייה ואינו אסור משום נצוק שלא החמירו בכח הנכרי לאסור המחובר לו ע״י נצוק » (טור יו״ד קכ״ה)
הסברא דקה: הנצוק חומרא, וכחו כבר חומרא, ואין מחמירין חומרא על גבי חומרא בדרבנן.
כיצד קרא הבית יוסף את שתיקת הרמב״ם
« ומדלא כתב שהיין שנשאר מותר משמע שהוא סובר לאוסרו » (בית יוסף יו״ד קכ״ה)
ולענין הלכה הוא מסיק:
מסקנת הבית יוסף
« ולענין הלכה כיון שרבו האוסרין והרי״ף והרמב״ם מכללם אע״ג דמידי דרבנן הוא אין להקל » (בית יוסף יו״ד קכ״ה)
וזה היפך מסקנתו בשאלה הקודמת, ששם כתב:
ובמידת האיסור
« ולענין הלכה כיון דמידי דרבנן הוא יש לסמוך על דברי המתירים » (בית יוסף יו״ד קכ״ה)
אותו נימוק עצמו — כיון דמידי דרבנן — משמש פעם להקל ופעם שלא להקל, לפי שבשנייה רבו האוסרין וגדלו.
שתי קושיות הש״ך הראשונה: בסימן קכ״ד · 124 סעיף י״ד פסק מרן עצמו שמה שנשאר בפנים מותר, ודוקא משום שלא החמירו נצוק בכחו.
« קשה דלעיל סי׳ קכ״ד סי״ד פסק דמה שנשאר בפנים מותר והיינו משום דלא החמירו כחו בניצוק » (ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק א)
השנייה חריפה ממנה: אין נצוק אלא ביין האסור בהנאה, כדלקמן סימן קכ״ו · 126; וכאן היוצא לא נאסר אלא בשתייה.
ומסקנתו
« והכא כיון דהיוצא לא נאסר אלא בשתייה אמאי מה שנשאר בכלי אסור משום ניצוק וכן קשה על הרב וצ״ע » (ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק א)
הט״ז מוסיף השגה בלשון על הרב הרב מיתן את היש אומרים שלו בומכל מקום יש להחמיר אם לא בהפסד מרובה. והט״ז דן את הלשון כלשון שאינה מדוקדקת:
« זה לשון אינו מדוקדק דבהפסד מרובה אפי׳ בניצוק גמור דהיינו ליין הנאסר במגע עובד כוכבים אנו מקילין » (ט״ז יו״ד קכ״ה ס״ק ד)
כלומר: אם בהפסד מרובה מקילין אפילו בנצוק גמור, מה בא ללמדנו כאן, במקום שהנצוק עצמו מסופק? הגהת הרב אינה מוסיפה כלום.
נפקא מינה עובד כוכבים הגביה חבית והריק ממנה יין לכלי שני. היוצא בכלל האיסור, וזה פשוט. נשארה החבית כולה. לתוספות, לרא״ש ולרב — מותרת. לרי״ף, לרמב״ם ולרשב״א — נאסרה. ולש״ך הדבר עומד בצריך עיון, ובזמן הזה הכל שרי במקום הפסד.
הרב מגיה בסוף סעיף א׳ חמש תיבות בסוגריים: או שלא הגביה הכלי. לא הגביה את הכלי — הכל מותר. הגהה זו, השאולה מן הבית יוסף, היא השיטה הנתקפת ביותר בסימן: הט״ז מקדיש לה את ס״ק הארוך שבכל הסימן, והש״ך פותח עליה בצריך עיון. וכאן החקירה היסודית עולה על פני השטח.
ההגהה הנדונה
« ואם הוא שלא בכוונה שלא ידע שהוא יין (או שלא הגביה הכלי) (בית יוסף סימן קכ״ד) הכל מותר אפי׳ בשתייה » (שו״ע יו״ד קכ״ה:א)
החקירה, מוצגת בחדות(א) המעשה. האיסור הוא מעשה שצורתו ניסוך: נוטל, מגביה, מריק. בלא הגבהה אין למעשה הצורה הנדרשת — אין דרך ניסוך בכך — ואין כאן כח לאסור. (ב) התוצאה. האיסור הוא שהיין בא ממנו. צורת המעשה אינה מעלה ואינה מורידה: הגביה, הטה, פתח ברזא — הכל אחד. הבית יוסף והרב אוחזים בענף הראשון; הט״ז והש״ך בשני.
מה הביא את הבית יוסף לדרך זו הרמב״ם תיאר את המקרה וכתב בפירוש והגביהו. ומזה דייק הבית יוסף שההגבהה מעכבת:
« נָטַל כְּלִי שֶׁל יַיִן וְהִגְבִּיהוֹ וְיָצַק הַיַּיִן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁכְשֵׁךְ נֶאֱסַר שֶׁהֲרֵי בָּא הַיַּיִן מִכֹּחוֹ. הִגְבִּיהַּ וְלֹא שִׁכְשֵׁךְ וְלֹא נָגַע מֻתָּר » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב הלכה ב
תשובת הט״ז: הרמב״ם עצמו סותר זאת הלכה אחת קודם שהרי כבר כתב הרמב״ם בהלכה שלפניה ששכשוך אוסר בלא הגבהה:
« וְכֵן אִם אָחַז כְּלִי פָּתוּחַ שֶׁל יַיִן וְשִׁכְשְׁכוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגְבִּיהַּ הַכְּלִי וְלֹא נָגַע בַּיַּיִן נֶאֱסַר הַיַּיִן » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב הלכה א
ומפרש הט״ז מפני מה הזכיר הרמב״ם הגבהה: משום סיפא — הִגְבִּיהַּ וְלֹא שִׁכְשֵׁךְ וְלֹא נָגַע מֻתָּר — ולא משום רישא.
ארבע ראיות הט״ז(א) בסימן קכ״ג · 123 עובד כוכבים הדורך אוסר בלא הגבהה כלל, וגמרא ערוכה היא. (ב) בסימן קכ״ד · 124 סעיף י״ד אוסרים היוצא בהוצאת הברזא — בלא הגבהה. (ג) התוספות בדף שלנו מזהירים על שלא יטה העובד כוכבים את הכובא, ואין זו הגבהה. (ד) בסעיף ד׳ כאן אוסר הרב במנענע ידו של ישראל — ושם אין הגבהה כל עיקר.
תירוץ הדרכי משה, ודחייתו הדרכי משה תירץ שבברזא שאני, שדרך הוא בכך להוציא יין מן החבית. והש״ך דוחק בזה:
« וגם זה דחוק דג״כ דרך הוא בכך להריק בלא הגבהה ועוד דמה בכך ס״ס הכא והכא כחו הוא » (ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק ג)
והט״ז מכה מכת מוות: אם אין אוסר אלא הגבהה, מה לי דרכו בכך מה לי אין דרכו — בשניהם אין דרך ניסוך בכך.
הש״ך על ההגהה
« צ״ע בדין זה דמה שהוציא הב״י בסימן קכ״ד מהרמב״ם והרא״ש (גבי מוריק אוריקו) והר״ן ואחריו נמשך הרב לא משמע מידי מדבריהם » (ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק ג)
מוצא הט״ז — קריאה של סוג תחת לחלוק על הבית יוסף, הוא מציע שלא לקרוא דברים אלו כפסק:
« ע״כ נראה דהב״י לא כתב דברים אלו אלא דרך משא ומתן של פלפול ולא לקבוע כן הלכה » (ט״ז יו״ד קכ״ה ס״ק א)
ומזה הוא מוציא את הראיה הפשוטה והחזקה: אף בשולחן ערוך שלו לא קבע כן. הרב לבדו הפך משא ומתן לדין.
הפסק על הרב
« ורמ״א שהגיה כאן בסוף הסעיף או שלא הגביה הכלי לא טרח לעיין כל הצורך אלא סמך על מה שכתב הב״י » (ט״ז יו״ד קכ״ה ס״ק א)
לשון של גילוי לב נדיר — ובה כשלעצמה שיעור בדרכי הלימוד: הגהת הרב שהועתקה ממשא ומתן של הבית יוסף אין בה בהכרח תוקף של פסק.
מסקנת הט״ז למעשה
« ואין להקל כלל כאן בכח עובד כוכבים אפי׳ בלא הגבהה דמ״מ כח עובד כוכבים יש כאן » (ט״ז יו״ד קכ״ה ס״ק א)
ענף התוצאה גובר אפוא אצל שני נושאי הכלים. לא צורת המעשה אוסרת, אלא מוצא התנועה.
הענף השני שבהגהה: שלא ידע שהוא יין מרן התיר כשלא ידע שהוא יין. והט״ז מזכיר שהגמרא מודדת את אי הידיעה במידה מוחשית מאוד:
« בגמרא איתא דאפילו בריחא תליא מלתא דהיינו אם הוא יין ישן ודאי ידע שהוא יין ע״י הריח » (ט״ז יו״ד קכ״ה ס״ק ה)
הריח עושה ידיעה: ביין ישן בטל הפטור מאליו.
נפקא מינה עובד כוכבים פותח ברזא של גיגית יין, או מטה חבית המונחת בקרקע להוציא את שיוריה. לפי פשט הגהת הרב אין כאן כלום, שלא הגביה. לפי הט״ז והש״ך היוצא כחו הוא, ואין להקל מכח ההגהה. הרי שההגהה תיחשב טעם קולא נוסף, יפה במקום שיש בו ממילא הפסד, ולא יסוד העומד בפני עצמו.
סעיף ב׳ מעמיד סולם: כח כחו ככחו, ואילו כח כח כחו מותר בדיעבד. סולם משמע שהכח נחלש במדרגות. והתוספות משיגים בשורה אחת שמעולם לא נקבעה מדרגה — וכאן כל הסוגיא.
הסוגיא השאלה נולדת ממעצרא זיירא, שאין העובד כוכבים נוגע לא בענבים ולא ביין:
« מעצרא זיירא — רב פפי שרי, רב אשי, ואיתימא רב שימי בר אשי, אסר » (עבודה זרה ס׳ ע״א)
ומפרשת הגמרא במה נחלקו — ומיד הופכת את הדבר:
שני הלשונות, והמעשה שנעשה
« בכחו, כולי עלמא לא פליגי דאסיר. כי פליגי — בכח כחו. איכא דאמרי: בכח כחו, כולי עלמא לא פליגי דשרי. כי פליגי — בכחו. הוה עובדא בכח כחו, ואסר רב יעקב מנהר פקוד » (עבודה זרה ס׳ ע״א)
רבנו חננאל פסק כרב יעקב מנהר פקוד, דמעשה רב: מעשה שנעשה למעשה גובר על לשון של משא ומתן.
רש״י מנה את כחות הגת שבימיו
« ורש״י היה מסתפק בגת שלנו שיש בו שלשה כחות כמו הדפין והקורה והגלגל אם חשיבי ככחו » (טור יו״ד קכ״ה)
כמה כחות צריך כדי לצאת מן האיסור? שלוש שיטות, ואינן חלוקות במדרגה אלא בעיקרון.
« והרשב״א כתב אפי׳ עשר כחות דיינינן להו ככחו לאוסרו בהנאה » (טור יו״ד קכ״ה)
תשובת הרא״ש — הקולא ועל מה היא נשענת
« ראיתי רבותי מתירין לפי שיש כמה כחות וכן אני מתירו אפי׳ בשתיה » (טור יו״ד קכ״ה)
ותמה הבית יוסף: והרי הרא״ש פסק שכח כחו אסור, ורש״י עצמו נסתפק במניין. ומהיכן הקולא? והשיב שתי תשובות.
תירוץ ראשון של הבית יוסף — לכתחלה ודיעבד
« נהי דמשום דרב יעקב עבד עובדא ומעשה רב פסקינן לאסור היינו לכתחלה אבל בדיעבד סמכינן אלישנא בתרא דשרי » (בית יוסף יו״ד קכ״ה)
תירוץ שני: שמא לא אסר רב יעקב אלא בשני כחות, ולא בשלושה או ארבעה. נמצא שסעיף ב׳ שבמרן פשרה של דיעבד היא בין שני לשונות הגמרא.
השגת התוספות, ההורסת את עצם רעיון הסולם לאחר שהביאו את קולת הרשב״ם בהפסד מרובה:
« אמנם רשב״ם פי׳ שאם גלגל העובד כוכבים לבדו ויש כאן הפסד מרובה יש לסמוך על איכא דאמרי שמתיר בכח כחו » (תוספות עבודה זרה ס׳ ע״א ד״ה הוה עובדא בכח כחו)
הוסיפו את המשפט המכריע:
המשפט
« ומיהו למאן דאסר לא מצינו חילוק בין ג׳ כחות לב׳ » (תוספות עבודה זרה ס׳ ע״א ד״ה הוה עובדא בכח כחו)
כלומר: למאן דאסר כח כחו, אין האיסור פוחת עם הריחוק. חוליה רביעית אינה מוציאה מן האיסור יותר משלישית.
החקירה: כמות או מהות?(א) כמות. הכח מידה הוא, והולך ופוחת בהעברתו: בכל חוליה נחלש, ולבסוף יורד מן השיעור. אז יש מקום לשאלת המניין, ויפה קבע מרן שיעור בכח השלישי. (ב) מהות. הכח יחס של ייחוס הוא: היין בא ממנו או לא בא ממנו, ואין מניין האמצעיים מעלה ומוריד. הרשב״א אוחז בענף זה בפירוש — אפי׳ עשר כחות — והתוספות מראים שאף האוסר חייב לאחוז בו. נמצא שסולמו של מרן אינו מדידת כח אלא פשרה בין שני לשונות הסוגיא.
הערת הרשב״א המפרקת את שאלת הזמן ראויה לקריאה מתונה, שהיא נוגעת לכל הסימן:
« אע״ג דבההיא שעתא דקא עצר אכתי ענבים נינהו ולא יין ובשעה שהיין זב לא כחו איכא ולא כח כחו אפ״ה אסרוהו כיון דמכח כחו נמשך » (בית יוסף יו״ד קכ״ה)
בשעת המעשה אין עדיין יין; בשעה שהיין זב אין עוד כח. נמצא שאין הכח בן זמנו של מושאו לעולם, ואי אפשר שיהיה מידה גשמית נמסרת — וזה מאשש את הענף השני שבחקירה.
הש״ך נועל את דלת הלכתחלה
« אבל לכתחלה אסור אפילו בעשרה כחות ויותר כן משמע בטור ופוסקים » (ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק ד)
נפקא מינה שלשלת של מכונה: עובד כוכבים מניע מקל, המקל את הגלגל, הגלגל את הקורה, והקורה את הדפין על הענבים. מרן מתיר בדיעבד, שיש כאן שלושה כחות. הרשב״א אוסר. ולכתחלה הכל מודים שאין מניחין, ואפילו בעשרה כחות.
אם כח ישראל וכח עובד כוכבים מעורבים יחד כגון ששניהם עירו ביחד מותר בדיעבד ואפילו אם היה העובד כוכבים יכול לבדו לערות בלא סיוע ישראל והוא שיהא הישראל המסייע גדול אבל אם היה נער קטן אסור משום דהוי מסייע שאין בו ממש:
עירה הישראל עמו — עדיין המעשה שלו? סעיף ג׳ משיב הן בדיעבד, ומוסיף חריג הנראה כסתירה: נער קטן המסייע אינו מועיל. והמבין חריג זה מבין מה מודדת תיבת כח.
הלכתחלה מן הגמרא עצמה
« אמר להו רבא להנהו שפוכאי: כי שפכיתו חמרא — לא ליקרב גוי לסייע בהדייכו, דלמא משתליתו ושדיתו ליה עליה, וקאתי מכחו ואסיר » (עבודה זרה ע״ב ע״ב)
רבא אינו אוסר את הסיוע מצד עצמו, אלא חושש שמא יסמכו לבסוף על העובד כוכבים לבדו. איסור של הרחקה הוא ולא של גדר — ומכאן ההיתר בדיעבד.
התוספות מוציאים מזה את הכלל
« דכל היכא דכח עובד כוכבים אסור אם כח אחר מעורב בו מותר ומיהו לכתחלה אסור » (תוספות עבודה זרה ס׳ ע״א ד״ה עובד כוכבים אדנא וישראל אכובא)
זה יכול וזה אינו יכול — כשהעובד כוכבים יכול לבדו כאן נחלקו הראשונים, ומרן פסק כנגד התוספות.
« אבל אם די בכח העובד כוכבים ואין די בכח הישראל שמא יש לאסור כמו זה יכול וזה אינו יכול דהוי מסייע שאין בו ממש » (תוספות עבודה זרה ס׳ ע״א ד״ה הוה עובדא בכח כחו)
תשובת הרשב״א כלשון הטור
« ויראה לי שמותר שאף נכרי מסייע לישראל ולמה נעשה הנכרי עיקר וישראל מסייע דכל שבדבריהם הולכין להקל » (טור יו״ד קכ״ה)
סברת סימטריה: אם אפשר לומר שהישראל מסייע, אפשר לומר שהעובד כוכבים מסייע. אין הכרח לעשות אחד עיקר וחברו טפל — ובדרבנן הולכין להקל.
הר״ן עושה מן המקרה ראיה הוא קורא את מימרת רב פפא עצמה כמלמדת על נקודה זו, ומסיק:
« ולמדתי ממנה שני דברים חדא דאפילו זה יכול וזה אינו יכול גבי י״נ שרי ועוד דכל דאיכא כח נכרי וכח ישראל אע״פ שאין כחותיהן מעורבים שרי » (בית יוסף יו״ד קכ״ה)
שני דברים בבת אחת: אף זה יכול וזה אינו יכול שרי, ואף אין צורך שיהיו הכחות מעורבים — די שיהיו שניהם פועלים.
הש״ך מקיים, ומזכיר את הלכתחלה
« ואפי׳ הישראל לבדו אינו יכול מותר בדיעבד כן הוא ברשב״א בתה״א » (ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק ו)
ומדוע אין הנער הקטן מועיל? ואף על פי כן פסק מרן כרשב״א, ואסר בנער קטן:
« ואפילו אם היה העובד כוכבים יכול לבדו לערות בלא סיוע ישראל והוא שיהא הישראל המסייע גדול אבל אם היה נער קטן אסור משום דהוי מסייע שאין בו ממש » (שו״ע יו״ד קכ״ה:ג)
אם בישראל גדול אומרים שאינו מסייע בעלמא, מפני מה לא נאמר כן בקטן?
תשובת הדרכי משה שהביא הש״ך
« ול״ד לקטן דמאחר שניכר שהעובד כוכבים הוא עיקר אסור » (ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק ו)
נמצא שאין הקנה כח הגוף אלא הניכרות של המעשה: כיון שניכר שהעובד כוכבים עיקר, חוזר הייחוס אליו. בגדול המעשה נשאר סתום; בקטן שוב אינו סתום.
סברת הט״ז — מדוע די בסתימות
« אף שלעובד כוכבים יש כח יותר מ״מ עכשיו שגם הישראל נושא בכחו מי יאמר לנו שבאותו כח הצריך למשא זו יש בה חלק העובד כוכבים יותר מן הישראל » (ט״ז יו״ד קכ״ה ס״ק ו)
סברה נאה: אינו אומר שכח הישראל שקול כנגד כח העובד כוכבים, אלא שאין מי שיכריע מי מהם נתן את החלק הנצרך. הקולא אינה נשענת על מדידה אלא על שאי אפשר למדוד.
היסוד אין הכח כמות אלא ייחוס. חל כל זמן שאפשר לומר הוא עשה, ובטל כשאי אפשר לומר כן אלא בשרירות. ומשום כך כח מעורב מותר — לא מפני שכח העובד כוכבים חסר, אלא מפני שהמעשה חדל להיות מזוהה כשלו. ומשום כך אין הקטן מציל: שם המעשה מזוהה בבירור.
נפקא מינה שנים מגביהים חבית להריקה: פועל עובד כוכבים ופועל ישראל. הישראל בריא — מותר בדיעבד, ואף שהעובד כוכבים היה יכול לבדו. אותה מלאכה עם נער בן שתים עשרה — אסור, שניכר שהמשא על העובד כוכבים. ובשניהם אין עושין כן לכתחלה.
אם היין מקלח מהחבית שבעגלה לתוך הכובא והעובד כוכבים מגביה העגלה כדי שיקלח היין יותר יפה מותר: הגה אבל אם לא היה מקלח בלא הגבהת עובד כוכבים אסור והוא הדין אם ישראל מריק מכלי אל כלי ובא עובד כוכבים ומנענע ידו של הישראל אם היה היין מקלח בלאו הכי שרי (סברת הרב לחלק במה שכתב המרדכי בשם ר׳ פרץ) ואם לאו אסור. עובד כוכבים שבא לפרוק חבית יין מעל העגלה ויצא מכחו יין לחוץ שרי דהוי שלא בכוונה דבמלאכתו הוא עוסק (מרדכי פר״י):
סעיף ד׳ הופך את סעיף ג׳ על פניו. שם הישראל היה המסייע; כאן העובד כוכבים. ואותו כלל עצמו — מסייע שאין בו ממש — ששימש שם לאסור, משמש כאן להתיר. ואין בכך סתירה, אלא ראיה שהכלל מודד ייחוס ולא כח.
המעשה כפי שראוהו התוספות בעיניהם בני אדם היו מניחים לעובד כוכבים להגביה לבדו את העגלה שהחבית בתוכה, בשעה שהיין מקלח לכובא, כדי שיקלח יפה. ור״י לא רצה לומר בזה לא איסור ולא היתר; והתוספות נטו:
« מסייע שאין בו ממש הוא דבלאו הכי היה מקלח ולא רצה לומר בזה לא איסור ולא היתר » (תוספות עבודה זרה ס׳ ע״א ד״ה ואי מצדד צדודי אסיר)
הש״ך מנסח את הקנה מחדש
« כיון דבלא״ה היה נמי היין מקלח ולא הועיל מעשה העובד כוכבים אלא שעי״כ מקלח יותר יפה א״כ מותר דהוי מסייע שאין בו ממש » (ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק ז)
הלשון היא לשון של שלילת תנאי בדיוק: היין היה מקלח ממילא, ואין במעשה העובד כוכבים דבר שלא היה בא מאליו.
הגהת הרב ומקורה הרב מוציא את המסקנה המדויקת מן הקנה: אם לא היה מקלח בלעדיו, נשתנה הדין.
« אבל אם לא היה מקלח בלא הגבהת עובד כוכבים אסור » (שו״ע יו״ד קכ״ה:ד)
ומרחיב זאת למעשה ר׳ פרץ שהביא המרדכי: עובד כוכבים המנענע ידו של ישראל המריק. אף כאן הכל תלוי בשאלה אחת: היה מקלח ממילא?
הענף השני שבסעיף — הפועל העוסק במלאכתו
« שרי דהוי שלא בכוונה דבמלאכתו הוא עוסק » (שו״ע יו״ד קכ״ה:ד)
הפורק לא נתכוון להריק אלא לפרוק. וזהו כחו שלא בכוונה שבגמרא, בפועל העושה מלאכתו — וזה כבר גרעינו של סעיף י״א.
החילוף שבין סעיפים ג׳ וד׳ בסעיף ג׳ מסייע שאין בו ממשאוסר: סיוע הקטן אינו נמנה, ונמצא המעשה של העובד כוכבים. בסעיף ד׳ אותו כלל מתיר: סיוע העובד כוכבים אינו נמנה, ונמצא המעשה של ישראל. כלי אחד, המופעל פעמיים באותו כיוון — מסלק מן החשבון את החלק שלא שינה כלום — ומוליד שתי תוצאות הפוכות, לפי שאין זה אותו חלק המסולק.
נפקא מינה פועל עובד כוכבים מיישר משטח בשעה שההרקה נעשית. הוברר שהיין היה מקלח וממשיך לקלח בלעדיו — אין מעשהו נחשב. התחיל הקילוח על ידו, או שהיה פוסק בלעדיו — כל היוצא כחו הוא. נמצא שאין השאלה בבית המלאכה נגע או לא נגע, אלא: היה הדבר נעשה בלעדיו?
סעיף ה׳ מתיר את הזריקה ואוסר את הגלגול. ההפרש נראה דק, ובאמת הוא הפרש של מהות, והגמרא מייסדת אותו על היקש בלתי צפוי: היקש הזב.
כללו של רב אשי
« אמר רב אשי: כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך, כל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך » (עבודה זרה ס׳ ע״ב)
נמצא שמידת הכח שאולה מדיני טומאה: מה שבזב מטמא בהיסט עושה יין נסך, ומה שאינו מטמא אינו עושה. והזריקה אינה בכלל היסט, שהחפץ יצא מידו.
המשנה, והתיבה המגבילה אותה
« נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור, זה היה מעשה והכשירו » (עבודה זרה ס׳ ע״ב)
רב הונא מקשה מיד מתיבת בחמתו על רב אשי:
הקושיא
« בחמתו — אין, שלא בחמתו — לא » (עבודה זרה ס׳ ע״ב)
אם הוצרכה המשנה לפרש בחמתו, שמע מינה ששלא בחמתו אסור — ואין הזריקה כשלעצמה מתרת. ומשנייה הגמרא שמשנתנו במקום שהחפץ אזיל מיניה ומיניה, דהיינו גלגול ודחיפה ולא זריקה.
מה שהוציא מרן מזה
« אבל אם החפץ מתגלגל והוא דוחהו עד שנופל לתוך היין אסור אפילו בהנאה ואם עשה כן בחמתו מותר אפי׳ בשתיה » (שו״ע יו״ד קכ״ה:ה)
שני טעמי הרא״ש בשלא בחמתו, ומה מפריד ביניהם הבית יוסף הביא את שניהם; הטור העתיק את השני; והט״ז מראה שלבחירה יש נפקא מינה גדולה לדידן.
שני הפירושים והנפקא מינה שביניהם
הטעם
מה החשש
הנפקא מינה לדידן
טעם ראשון — שמא נגע ביין ונסכו
שמא נגע בידו ביין בשעה שדחף את החפץ
אסור אף בזמן הזה, שחשש נגיעה ממש הוא
טעם שני — מגע עובד כוכבים בכוונה על ידי דבר אחר
לא נגיעת יד אלא מגע בכוונה על ידי החפץ
מותר בזמן הזה, שהרי הרב בסימן קכ״ד · 124 התיר מגע על ידי דבר אחר
הכרעת הט״ז — וההיפוך שהיא עושה בדרך כלל הטעם הראשון הצר הוא המקל. וכאן להפך: הראשון הוא האוסר אף בזמן הזה.
« ועל כן נראה דיש לחוש לפירוש הראשון ולאסור אף לדידן בזורק שלא בחמתו והחפץ מתגלגל ודוחהו עד היין כל שלא ברור שלא נגע ביד » (ט״ז יו״ד קכ״ה ס״ק ז)
נמצאת המסקנה למעשה מחמירה — ותלויה בתנאי ברור: כל שלא הוברר שלא נגע בידו.
עוד סתירה שהעלה הט״ז במרן על עצמו מרן מתיר כאן בחמתו אף בשתייה, ובסימן קכ״ד · 124 סעיף י״ט אסר. וכתב הט״ז שהמשנה מפורשת — זה היה מעשה והכשירו — ואין לתרץ בחילוק בין חבית כבדה לאבן, שהרי הגמרא עצמה השוותה את המקרים ולא חילקה.
נפקא מינה עובד כוכבים הפיל חפץ לתוך גיגית פתוחה. זרקו — אין כאן כלום. גלגלו ודחפו עד השפה — לט״ז אוסרין כל שאין ודאות שלא נגע בידו ביין, ואף בזמן הזה שמקילין במגע על ידי דבר אחר.
עובד כוכבים שהביא ענבים בסלים ובדרדורי׳ (פי׳ רש״י גיגיות קטנות) וזרקן לגת שיש בו יין דרוך מותר בדיעבד אף על פי שיש בדרדורים יין שזב מהענבים שבהם ואם ישראל מסייע לעובד כוכבים בזריקתו לגת מותר אפילו לכתחלה:
סעיף ו׳ הוא היחיד בסימן שאיסורו לכתחלה בלבד. שני ראשונים נתנו בו שני טעמים, והט״ז מראה שאינם חופפים כלל: זה אוסר במקום שזה מתיר. וזו הדגמה חדה של כלל בדרכי הלימוד — אין הגדר מתפשט אלא במקום שטעמו מגיע.
הסוגיא
« גוי מהו שיוליך ענבים לגת? אמר להו: אסור, משום לך לך, אמרין נזירא; סחור סחור, לכרמא לא תקרב » (עבודה זרה נ״ט ע״א)
רב יימר מקשה מן הברייתא המתירה; ומשיב רב כהנא שלא דיבר אלא בלכתחלה. ונמצאת כל השאלה: מפני מה לכתחלה?
שני הטעמים, וארבע הנפקא מינות שהוציא מהם הט״ז
הטעם
מה החשש
היכן מתיר
היכן אוסר
הראב״ד — היין הצלול הנקווה בשולי הדרדורים
שבשפכו את הענבים שופך גם יין, ויבואו להרגילו בשפיכת יין
בסלים נקובים, שאין היין מתאסף בהם
אף בשופך לכלי אחר שאינו גת; ואף בגתות שלנו שאין יין צף
הרמב״ן — קרבת היין שכבר נמשך בגת
שמא יגע ביין שבגת
בגתות שלנו, שאין היין צף על גבי הענבים
אף בסלים נקובים, שהקרבה היא המדאיגה
הנפקא מינה שהוסיף הט״ז מדעתו
« ונ״ל שיש עוד נפקותא מיניה דהיינו שמוליך העובד כוכבים ענבים בסלים שאינם נקובים לכלי אחר שאינו גת דלטעם הראב״ד אסור ולהרמב״ן מותר » (ט״ז יו״ד קכ״ה ס״ק ט)
שלראב״ד הסכנה בכלי שממנו, ולרמב״ן בכלי שאליו. הטעם הראשון הולך עם הדרדורים; והשני נשאר בגת.
מסקנת הט״ז למעשה
« וראוי לנו לאחוז חומרת כל הפירושים וכן משמע דעת הטור » (ט״ז יו״ד קכ״ה ס״ק ט)
הכרעה של דרך: כששני טעמי גדר אחד אינם חופפים, אין בוררין — אלא מצרפין את החומרות. ומכל מקום כתב שבתרתי לטיבותא — סלים נקובים וגם גת שאין בה יין צף — מותר אף לכתחלה.
הט״ז כנגד הפרישה הפרישה רצה לומר שבדרדורים שאינם נקובים יש אוסרים אף בדיעבד. והט״ז דוחה בפירוש:
« וכבודו במקומו מונח ואמרינן כי ניים ושכיב אמר להאי מלתא » (ט״ז יו״ד קכ״ה ס״ק ט)
שגמרא ערוכה היא ואין הנידון אלא לכתחלה. והש״ך נתן את טעם הדיעבד:
הש״ך — מפני מה אין זה עדיין יין
« כיון שעדיין לא נמשך בגת » (ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק ט)
היין שזב מן הענבים לדרדורים עדיין לא נמשך בגת: אין עליו שם יין להלכה. נמצא האיסור לכתחלה גזירה אטו גזירה, ואין בו תפיסה בדיעבד.
הענף השני שבסעיף — ותלותו בסעיף ג׳
« ואם ישראל מסייע לעובד כוכבים בזריקתו לגת מותר אפילו לכתחלה » (שו״ע יו״ד קכ״ה:ו)
זהו כח מעורב של סעיף ג׳, אלא שכאן הוא מסלק לכתחלה בעלמא — ומכאן הקולא הרחבה: אין זה היתר בדיעבד אלא היתר מלכתחלה.
נפקא מינה פועל עובד כוכבים שופך ארגזי ענבים למדרך של ימינו. הארגזים מנוקבים ואין נאסף בהם כלום; ובמדרך אין יין צף לעולם. לט״ז תרתי לטיבותא: מותר אף לכתחלה. נאסף בארגזים מיץ — חוזר טעם הראב״ד, ויבקשו מישראל לסייע בשפיכה.
עובד כוכבים שזרק מים לתוך היין מותר אפילו בשתיה והוא שאינו מכוין למוזגו כגון שזרק מים לחביות גדולות או לכוס ולא ידע שהוא יין אבל אם מכוין למזוג אסור בשתייה ואם אינו ידוע אם כוון למזיגה אם לאו מותר:
סעיף ז׳ מצרף שלושה דברים שהיה מקום לחשבם נפרדים: אין הנצוק מחבר אלא יין ליין, אין המזיגה איסור כח, וספיקא דרבנן לקולא. הסעיף קצר, ובו לבדו מבנה ההיגיון של הסימן.
לשון מרן
« מותר אפילו בשתיה והוא שאינו מכוין למוזגו כגון שזרק מים לחביות גדולות או לכוס ולא ידע שהוא יין » (שו״ע יו״ד קכ״ה:ז)
מפני מה אין הנצוק נוגע כאן הש״ך מביא את הטור, הרא״ש והרשב״א בשורה אחת:
« ואפי׳ מאן דאית ליה ניצוק חיבור היינו דוקא יין ליין אבל מים ליין לא » (ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק י)
ומזה נתאמת, כנגד כל קריאה גשמית, שאין הנצוק המשך של חומר אלא המשך של שם: האיסור עולה בקילוח, לא הנוזל.
מקור איסור המזיגה
« יין שמזגו גוי אסור, משום לך לך, אמרין נזירא; סחור סחור, לכרמא לא תקרב » (עבודה זרה נ״ח ע״ב)
אין זה אפוא לא נגיעה ולא כח, אלא גדר של נזיר, איסור של הרגל. וכל דקדוקי הסעיף — כוס או חבית, כוונה או לא — יוצאים מזה.
הט״ז בטעם החומרא בכוס
« ודוקא בכוס שדרך למזוג בו אסרו בו אפילו אם מעט מים מטעם גזירה שמא ימזוג יין במים או שמא יגע ביין עצמו מתוך שהוא רגיל אצלו » (ט״ז יו״ד קכ״ה ס״ק י)
שני חששות נפרדים: שמא ימזוג פעם יין, ושמא יגע לבסוף מתוך שהורגל אצל היין. והשני חשש של הרגל הוא ולא של המעשה שלפנינו.
החבית מותרת אף במתכוון למזוג? הבית יוסף כתב בשם הרשב״א והר״ן שכן — שאין אדם מוזג חבית שלמה בבת אחת, ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו. והש״ך דוחק בזה ומטה לצד השני: לא אמרו הראשונים אלא שאין מחזיקין כוונת מזיגה; אבל בידוע שכיוון — אוסרין אף בחבית.
הש״ך ומנהג הארצות
« ונראה דבארצות האלו שאין דרך למזוג בכוס שרי אא״כ ידוע שכוונתו היתה למזיגה » (ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק י״א)
היפוך נאה: הגזירה כוונה למנהג חברתי (מזיגת הכוס במים); ובמקום שבטל המנהג אין לגזירה תפיסה במקרה הרגיל, וצריך ידיעה ברורה בכוונה כדי לאסור.
הספק, ומה שהוא מוכיח מרן חותם את הסעיף בספק שהוכרע לקולא:
« ואם אינו ידוע אם כוון למזיגה אם לאו מותר » (שו״ע יו״ד קכ״ה:ז)
הש״ך והט״ז נתנו בו טעם אחד: ספיקא דרבנן לקולא. ואין זה פרט: זו אישוש, בגוף הסימן, שכל נידונו דרבנן — ממש כמו שקבעה הגמרא בפרק השוכר.
נפקא מינה מלצר עובד כוכבים הוסיף מים לקנקן יין. נתכוון למזוג — אסור בשתייה; עשה בשגגה או לשטיפה — מותר; ואם אין ידוע — מקילין. ובמקום שבטל מנהג המזיגה — וכן הוא בזמן הזה — אין הש״ך מחזיק כוונה.
עובד כוכבים שמערה מכלי שבידו לכלי שביד ישראל היוצא אסור בשתייה וישראל שמערה מכלי שבידו לכלי שביד עובד כוכבים מותר אפילו בשתייה ואם נדנד העובד כוכבים הכלי נאסר היין:
ישראל מריק והעובד כוכבים אוחז את הכלי התחתון — הכל מותר. ואם מצדד אותו? הגמרא אוסרת ואינה מפרשת, ונחלקו הראשונים לשלושה — נגיעה, כח, או שכשוך. והט״ז עצמו מסדר את שלוש השיטות.
לשון מרן
« עובד כוכבים שמערה מכלי שבידו לכלי שביד ישראל היוצא אסור בשתייה » (שו״ע יו״ד קכ״ה:ח)
ושים לב למה שדייק הש״ך: היוצא אסור, ומשמע שהנשאר בכלי מותר — וזו בדיוק הסתירה שבס״ק א.
שלושת הפירושים במצדד אצדודי
השיטה
מה אוסר
מידת האיסור
ריב״ם, וכן מסקנת הרא״ש
הרי הוא כנוגע ביין בקנה: המטה את הכובא תחת הקילוח נוגע על ידי דבר אחר ובכוונה
אסור אף בהנאה
הראב״ד
בהטייה אי אפשר שלא ירבה בשפיכת היין: כח הוא, שההרקה באה ממנו
אסור בשתייה, ככל כחו
הרשב״א
חוששין שאדמצדד יגע בדופני הכלי כנגד הקילוח היורד — מגע על ידי דבר אחר, ושמא בכוונה
מותר לדידן, שהרי הרב התיר מגע על ידי דבר אחר
הר״ן ומה שהוציא ממבנה המימרא הוא מעיר שאם חלק הישראל אינו מעלה כלום, אין מימרת רב פפא מלמדת כלום. ומזה מסיק שהישראל עשה משהו, והגמרא פוסלת אותו לפי שתפקידו סביל בלבד — מעשה עץ בעלמא. וכשהעובד כוכבים מצדד, לדבריו, פוסק את כח הכלי העליון, והיין נופל בלא סיוע העליון כלל: ולא נשאר אלא הוא.
שורתו האחרונה של הסעיף, והרמב״ם
« ואם נדנד העובד כוכבים הכלי נאסר היין » (שו״ע יו״ד קכ״ה:ח)
והיא לקוחה מן הרמב״ם מילה במילה:
סידור הט״ז כאן הוא פורש את לשון הסיכום שלו בשכשוך, שבה חוזרת חקירת סעיף א׳ ככתבה:
« ושלש מחלוקות בדבר האחד דעת הרמב״ם דס״ל בכל גווני שהעובד כוכבים משכשך אפילו אין מגביה אוסר » (ט״ז יו״ד קכ״ה ס״ק י״ב)
הרא״ש אינו אוסר שכשוך אלא בהגבהה; והרשב״א והראב״ד אינם אוסרים אלא ביין עצמו. ומוסיף טעם דק ליישב את יוצא הדופן של הרמב״ם כאן: שבנידון דידן מוכחא מילתא שעושה בשביל היין, שהרי מקרב את הכלי לקילוח.
ומה עולה מזה לדידן
« ולכל הפירושים אין בזה איסור לדידן דאנו מתירין מגע עובד כוכבים ע״י ד״א » (ט״ז יו״ד קכ״ה ס״ק י״ב)
והש״ך, מצד הרב, יוצא בדרך אחרת: הוא מעמיד את סעיף ח׳ בהגבהה, כדי שלא יסתור לסימן קכ״ד · 124 סעיף י״ח.
הש״ך
« צ״ל דמיירי כאן שהגביה הכלי ונדנדו דאם לא כן אין שכשוך בכלי » (ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק ט״ז)
נפקא מינה ישראל מריק יין; עובד כוכבים אוחז את הכלי התחתון המונח בקרקע ומצדדו לקלוט את הקילוח יפה. לריב״ם ולרא״ש אסור אף בהנאה. לראב״ד אסור בשתייה. לרשב״א, ולדידן שאנו כרב במגע על ידי דבר אחר, מותר. והט״ז אוחז מכל מקום בחומרת הרמב״ם, שכאן הכוונה ליין ניכרת.
היה נושא כלי פתוח ובו יין וישראל הולך אחריו אם הוא חסר ולא שכשכו מותר בשתייה (וי״א דאפילו שכשכו בכלי שרי כאן) (רשב״א והראב״ד והרא״ש ור״ן) (וכן עיקר) ואם הוא מלא אסור בהנאה שמא נגע בו ואם הישראל הולך בצדו ונטר ליה אפילו מלא מותר שא״א לו ליגע שלא יראנו ואם היה נושא הכלי במוט בשנים אפילו מלא והישראל הולך אחריו מותר וה״ה לנושא דלי דרך טבעתו (תוספות וסה״ת וסמ״ק): הגה ובלבד שהישראל סייעו כשהכניס המוט בטבעת הכלי (מרדכי בשם ראבי״ה) או שראה כשהכניסו העובד כוכבים שלא נגע:
שלושת הסעיפים האחרונים אינם מדברים עוד בכח אלא בגבולו. היין מתנדנד, יוצא, נשפך — ואין כאן איסור. לפי שרב אשי הכניס קנה שאינו לא נגיעה ולא כח: צורת המעשה. והתוספות עשאוהו כלי רב עוצמה, והרשב״א, בשורתו האחרונה של הסימן, מחזיר את הכל למבחן של סעיף ד׳.
הסוגיא, ומחלוקת רב אשי ורב פפא
« האי גוי דדרי זיקא וקאזיל ישראל אחוריה, מליא — שרי, דלא מקרקש. חסירא — אסיר, דלמא מקרקש. כובא: מליא — אסיר, דלמא נגע. חסירא — שרי, דלא נגע » (עבודה זרה ס׳ ע״א)
רב פפא חילק בזיקא בין מליא לחסירא. ורב אשי מסלק את החילוק:
קנהו של רב אשי
« זיקא, בין מליא ובין חסירא — שרי, מאי טעמא? אין דרך ניסוך בכך » (עבודה זרה ס׳ ע״א)
לא שהיין לא זז — זז, וממנו. אלא שדרך זו של הנעה אין לה ענין לניסוך. הקנה קנה של צורה הוא ולא של סיבה.
לשון מרן
« ואע״פ שהיין מתנדנד שאין דרך ניסוך בכך » (שו״ע יו״ד קכ״ה:ט)
השימוש שעשו התוספות בקנה זה תחילה הוציאו ממנו את גבול סעיף י׳:
« ודוקא כשנושאה על ראשו או על כתיפו דאיכא למיחש דלמא נגע אבל במוט או לישא הדלי דרך טבעתו מותר » (תוספות עבודה זרה ס׳ ע״א ד״ה זיקא בין מליא בין חסירא שרי)
ואחר כך סמך עליו רבנו תם להתיר שורה של מעשים שבימיו — ברזא רפויה שהעובד כוכבים מהדקה, מגופה רפויה שהוא דוחקה, נוד של עור רך שהוא לוחצו עד שדפנותיו נוגעות. בכולם היין זז מכחו; ובאף אחד אין צורת ניסוך.
הש״ך בטעם הקולא בכלי רחב
« דכיון שהוא רחב לא ניחא ליה בשכשוך דלמא תשתפך והלכך אפי׳ הגביה שרי כאן » (ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק י״ט)
סברה נפשית ולא משפטית: אינו רוצה לשכשך, שמא תשתפך עליו. והש״ך מוסיף בסוגריים שציון המקורות שבשולחן ערוך כאן טעות היא.
סעיף י׳ והגהתו
« ואם היה נושא הכלי במוט בשנים אפילו מלא והישראל הולך אחריו מותר » (שו״ע יו״ד קכ״ה:י)
והרב מתנה בו תנאי, מן המרדכי בשם ראבי״ה:
ההגהה
« ובלבד שהישראל סייעו כשהכניס המוט בטבעת הכלי » (שו״ע יו״ד קכ״ה:י)
וסברה היא: היתר המוט נשען על ריחוק היד; וצריך לדעת שלא נתקרבה היד בשעת ההכנסה.
הט״ז, מפני מה אין נושא הנוד בכלל הרמב״ם
« ונראה דכיון דנושא דרך הילוכו לא מקרי דרך ניסוך בכך » (ט״ז יו״ד קכ״ה ס״ק י״ג)
עצם הנשיאה דרך הילוך מוציאה מצורת הניסוך, אף לשיטות האוסרות שכשוך בכלי פתוח.
סעיף י״א ומקורו
« מותר בשתייה אפילו מה שיצא לחוץ דכחו שלא בכוונה לא גזרו » (שו״ע יו״ד קכ״ה:י״א)
הלשון באה כמות שהיא מן הגמרא:
הגמרא
« לא צריכא, דקא מוריק אורוקי, והוה ליה כחו שלא בכוונה, וכל כחו שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן » (עבודה זרה נ״ח ע״ב)
והרמב״ם עשאה הלכה:
הרמב״ם
« בָּא הַיַּיִן מִכֹּחוֹ שֶׁל עַכּוּ״ם בְּלֹא כַּוָּנָה הוֹאִיל וְלֹא נָגַע בַּיַּיִן הֲרֵי זֶה מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב הלכה ו
ושים לב להפרש שאין רגילין לדקדק בו: נגיעה שלא בכוונה משאירה את היין מותר בהנאה בלבד; כח שלא בכוונה משאירו מותר אף בשתייה. וזו הראיה הטובה ביותר שאין כח ונגיעה שתי מדרגות בדבר אחד.
שורתו האחרונה של הסימן — והיסוד המחזיק את כולו הש״ך חותם את הסימן בתשובת הרשב״א שהביא הטור, בחבית שהיתה מטפטפת ממילא:
« שאין היין נשפך מכחו של עובדי כוכבים ולא מרבה בשפיכה בנדנודו שאפי׳ היתה מונחת ע״ג קרקע היתה מטפטפת ומוציאה » (ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק כ״ב)
ואין זו קולא בלבד: זהו מבחן סעיף ד׳, המופעל פעם אחרונה ומגיע לסופו. מה שהיה בא ממילא אינו כחו — ואין כאן כחו של עובד כוכבים כל עיקר. והש״ך מסיק: ולדידן פשוט דשרי. הסימן פותח בכח בלא נגיעה ומסיים בתנועה בלא כח: וביניהם לימד להבחין בין הבא מאדם לבין המתרחש בפניו בלבד.
📊 סיכום
טבלה — הסימן סעיף אחר סעיף
סעיף
מה נידון בו
הגהת הרב
א׳
הגביה את הכלי ויצא היין: אסור בשתייה; והנשאר בכלי אף הוא, משום נצוק
יש אומרים: אין נצוק לכחו — ומותר בשלא הגביה
ב׳
כח כחו ככחו; כח כח כחו — גת של שלושה כחות — מותר בדיעבד
—
ג׳
כח ישראל וכח עובד כוכבים מעורבים: מותר בדיעבד, ואף שהעובד כוכבים יכול לבדו; אבל לא בנער קטן
—
ד׳
מגביה את העגלה כדי שיקלח יפה: מותר, שהיה מקלח ממילא
אסור בשלא היה מקלח בלעדיו; וכן במנענע ידו של ישראל; ומותר בפורק העוסק במלאכתו
ה׳
זרק חפץ: מותר אף בשתייה; מתגלגל והוא דוחהו: אסור אף בהנאה; בחמתו: מותר
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות פלפול ועיון בכחו של עובד כוכבים וגבולו · סימן קכ״ה · 125 · ⚡ רמה ב׳ — לַמְדָּן
⚠️ תוכן זה נכתב לצורך לימוד ועיון בלבד. לכל הוראה למעשה (לְמַעֲשֶׂה) — שאל את רבך.