סימן קכ״ה · 125 מדד את כחו של אדם; סימן קכ״ו · 126 אינו מודד אדם כלל. שתי מסות של יין, האחת אסורה, מתחברות לרגע בקילוח היורד מזו לזו. קילוח זה — הנצוק — האם עושה את שתיהן גוף אחד? כל הסימן יוצא מכאן: שיעור ההפסד המתיר, שרשרת שני קילוחים, המערה לטיט, הביטול בששים, וגת שהיין יורד ממנה לבור. שאלה אחת, שבעה סעיפים.
שני טעמים בלשון אחת — ואינם אומרים דבר אחד חציו הראשון של סעיף א׳ הוא לשון הרמב״ם ממש: הקילוח מחבר.
« המערה יין לתוך כלי שיש בו יין עובד כוכבים האסור בהנאה נאסר כל היין שבכלי העליון שהרי העמוד הנצוק מחבר בין היין שבכלי העליון ובין היין שבכלי התחתון » (שו״ע יו״ד קכ״ו:א)
זו לשון חיבור. ואחר כך הוסיף המחבר לשון שנייה, שאינה ברמב״ם:
« ורואים כאילו יין של האיסור מעורב בשל היתר » (שו״ע יו״ד קכ״ו:א)
וזו לשון תערובת. וכל הסימן עומד ברווח שבין שני חצאי הלשון.
מקורו של החצי הראשון הרמב״ם כותב את הטעם הפיזי בלבד:
« הַמְעָרֶה יַיִן לְתוֹךְ כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יֵין עַכּוּ״ם נֶאֱסַר כָּל הַיַּיִן שֶׁבַּכְּלִי הָעֶלְיוֹן. שֶׁהֲרֵי הָעַמּוּד הַנִּצֹּק מְחַבֵּר בֵּין הַיַּיִן שֶׁבַּכְּלִי הָעֶלְיוֹן וּבֵין הַיַּיִן שֶׁבַּכְּלִי הַתַּחְתּוֹן » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב הלכה י״ב
אין כאן זכר לתערובת: עמוד היין מחבר, ותו לא. והש״ך כבר בס״ק הראשון שלו מעיר על התוספת השנייה שהכניס המחבר בלשון הרמב״ם — שלוש התיבות האסור בהנאה:
« אלא שהכניס המחבר בדבריו האסור בהנאה ובא להוציא יין שאינו אסור אלא בשתייה דלא שייך ביה ניצוק » (ש״ך יו״ד קכ״ו ס״ק א)
שלוש תיבות, ודין שלם: אין נצוק אלא ביין האסור בהנאה. ונשוב לזה בסעיף ה׳ — ושם עיקר הכל.
החקירה המושלת בשבעת הסעיפים(א) חיבור. הקילוח עושה את שני היינות גוף אחד. אם כן חומרת התחתון חלה על העליון כמות שהיא: אין מה לבטל, והאיסור מגיע עד היכן שהוא מגיע למטה — עד ההנאה. (ב) תערובת. אין הקילוח פועל מאומה, אלא פותח פתח לאומדנא: רואין כאילו מעורב. אם כן כל דיני תערובות נוהגים — ששים, מין במינו, יוליך הנאה לים המלח — ולעולם אין האיסור עולה על מה שהיה עושה עירוב ממשי. סעיפים ה׳, ו׳ וז׳ הם שלוש נפקא מינות מחקירה אחת זו.
הט״ז נוקב בשני הצדדים ומכריע בס״ק ו הארוך שלו הוא תולה את הצד הראשון ביש אומרים שהביא הטור:
« דהא ס״ל דהחומרא שיש בתחתון היא גופה חלה עלה עליון ולא חשבינן להו כמעורבים ולבטל בס׳ » (ט״ז יו״ד קכ״ו ס״ק ו)
ואחר כך קובע את הצד השני כדעת הכל:
« ומ״מ לכ״ע הנצוק אינו כמגע עובד כוכבים אלא כתערובות יין » (ט״ז יו״ד קכ״ו ס״ק ו)
אין הנצוק מגע אלא תערובת. משפט זה, כשאוחזים בו היטב, מיישב לבדו את ארבע קושיות הב״י על הטור.
דין יין שנתערב ביין נסך ודין נצוק חבור. ובו ז׳ סעיפים:המערה יין לתוך כלי שיש בו יין עובד כוכבים האסור בהנאה נאסר כל היין שבכלי העליון שהרי העמוד הנצוק מחבר בין היין שבכלי העליון ובין היין שבכלי התחתון ורואים כאילו יין של האיסור מעורב בשל היתר ואם עירה וקיטף שקודם שנגע בשל האיסור הפסיק קלוח היורד מהיין של היתר מותר:
כל איסור הנצוק תלוי במימרא אמוראית אחת. ועדיין יש לברר אם עמדה. הסוגיא בפרק השוכר מביאה אותה, סותרת אותה, ומשם ואילך מנסה כל הדף לבנותה מחדש — ואינה עולה בידה אפילו פעם אחת.
משנת מכשירין כפי שהביאה הגמרא
« הַנִּצּוֹק, וְהַקָּטַפְרֵס, וּמַשְׁקֶה טוֹפֵחַ — אֵינוֹ חִיבּוּר, לֹא לְטוּמְאָה וְלֹא לְטׇהֳרָה. הָאַשְׁבּוֹרֶן — חִיבּוּר לְטוּמְאָה וּלְטׇהֳרָה » (עבודה זרה ע״ב ע״א)
אין הנצוק חיבור לטומאה. ומכאן דייק רב הונא, מכלל לאו, שהוא חיבור ליין נסך:
« אָמַר רַב הוּנָא: נִצּוֹק וְקָטַפְרֵס וּמַשְׁקֶה טוֹפֵחַ חִיבּוּר לְעִנְיַן יֵין נֶסֶךְ » (עבודה זרה ע״ב ע״א)
רב נחמן הופך את הדיוק בסימטריה שלו עצמו אם דורשים את רישא המשנה מכלל לאו, יש לדרוש כן גם את סיפא — ויוצא ההיפך הגמור.
« לְטוּמְאָה וּלְטׇהֳרָה הוּא דְּלָא הָוֵי חִיבּוּר, הָא לְעִנְיַן יֵין נֶסֶךְ הָוֵי חִיבּוּר » (עבודה זרה ע״ב ע״א)
ואחר כך אימא סיפא: מסיפא המשנה נשמע שהאשבורןאינו חיבור ליין נסך. ומסקנת הגמרא שאין מן המשנה ראיה כלל.
חקירת הרא״ש: חזר בו רב הונא או לא?(א) מימרתו סברה היא, והראיה סמך בעלמא; נפלה הראיה — הסברה קיימת. (ב) מימרתו היא היא הראיה, שלא אמר אלא דיוק; נפל הדיוק — לא נשתייר כלום. והרא״ש אוחז בצד השני, וכותבו במפורש.
לשון הרא״ש
« כי רב הונא לא אמר מסברא ומגמרא דנצוק הוי חבור. אלא דרך משא ומתן רצה להוכיח מן המשנה מדקתני לטומאה ולטהרה. והוכיח לו רב נחמן דהא דיוקא ליתא וחזר בו רב הונא » (רא״ש על עבודה זרה, פרק השוכר את הפועל, סימן כ״ו)
ומוסיף ראיה מגוף הש״ס: במקום אחר במסכת עדיין מסתפקת הגמרא אם נצוק חיבור — ואילו פסקה מימרת רב הונא, מה מקום לספק.
« ומאי בעי הא ודאי רב הונא אית ליה הכי. אלא ש״מ דקים ליה לתלמודא דרב הונא חזר בו » (רא״ש על עבודה זרה, פרק השוכר את הפועל, סימן כ״ו)
נפקא מינה אם חזר בו רב הונא, לא נשתיירה בכל הש״ס מימרת אמורא אחת שנצוק חיבור. נמצא האיסור קבלת הגאונים — ובלשון זו ממש ייסד אותו הבית יוסף. ומכאן מובן מדוע די בהפסד מרובה בסעיף ב׳ להתירו: אין מסלקין בנקל דין מוכח, ומסלקין ביתר קלות דין מקובל.
3. ההכרעה — רש״י, הגאונים, הרי״ף והרמב״ם כנגד רבנו תם
הסוגיא נוטה להקל, וההלכה מכרעת להחמיר. פער זה, נדיר ומודע לעצמו, הוא הדבר המלמד ביותר שבסימן — והרא״ש מנסחו בגילוי לב שאינו מצוי.
שתי המחנות הטור מעמידן זו מול זו בשתי שורות.
« הניצוק פסק רש״י דהוי חיבור וכן דעת רב אלפס » (טור יו״ד קכ״ו)
« ור״ת פסק דניצוק לא הוה חיבור ומסקנת א״א הרא״ש ז״ל כרש״י » (טור יו״ד קכ״ו)
והרי״ף בלשונו פוסק בלא משא ומתן:
« אמר רב הונא נצוק לטומאה ולטהרה לא הוי חבור לענין יי״נ הוי חבור » (רי״ף על עבודה זרה, פרק השוכר את הפועל)
והרמב״ם מביאו להלכה ואינו מזכיר שהיתה מחלוקת כלל — והוא לשון סעיף א׳.
שיטת רבנו תם ומאי טעמא התוספות מביאים תחילה את השיטה:
« ופסק רש״י כרב הונא דאמר נצוק חיבור מדסבר רב חסדא הכא כוותיה ומעשה רב אבל ר״ת פסק דנצוק אינו חיבור » (תוספות עבודה זרה ע״ב ע״ב ד״ה אמר להו רב חסדא)
ואחר כך את הראיה החזקה שבכולן, שהיא ראיה שבדרך הלימוד ולא שבלשון:
« ועוד מביא ר״ת ראיה דנצוק אינו חיבור מדפריך תלמודא בכל דוכתין ש״מ נצוק חיבור משמע דקשה לתלמודא לאסור בנצוק » (תוספות עבודה זרה ע״ב ע״ב ד״ה אמר להו רב חסדא)
בכל מקום שהגמרא מסיקה ש״מ נצוק חיבור — בלשון קושיא היא מסיקה. מסקנה שהסוגיא מקבלת אותה תמיד כקושי אינה מסקנה שהיא אוחזת בה.
הרא״ש מודה בראיות ופוסק כנגדן וזו הלשון המופלאה שבסימן:
« וראיות אילו נכוחות וברורות אלא שהגאונים ורש״י פסקו דנצוק חבור. וכן דעת רב אלפס » (רא״ש על עבודה זרה, פרק השוכר את הפועל, סימן כ״ו)
אינו דוחה את רבנו תם, אלא מודה לו — והולך בכל זאת בדרך האחרת. אין ההלכה כאן מסקנת הסברה, אלא קבלת המסורת.
הבית יוסף נוקב בשם הכלל מביא את הרא״ש, ואחר כך את הרשב״א:
« והרא״ש כתב על דברי ר״ת ראיות אלו נכוחות וברורות אלא שהגאונים ורש״י פסקו דניצוק חיבור וכן דעת רי״ף וכ״פ הרשב״א בת״ה » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
« וכתבה שאין לזוז מקבלתן של גאונים ז״ל שקבלתן תורה שלימה » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
ומסיק להלכה:
« ולענין הלכה כיון דהרי״ף והרמב״ם וכל הני רבוותא מסכימים לאסור ניצוק הכי נקטינן וכן פשט המנהג » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
תמיהת הב״י על הר״ן הר״ן כתב שאף רבנו תם סובר הלכה כרב הונא. תמה עליו הב״י, ושני העדים הקרובים ביותר עמו:
« וכתב שר״ת סובר כן דהלכה כרב הונא וזה תימה בעיני שהתוספות והרא״ש כתבו שר״ת הוא פוסק דאין הלכה כרב הונא » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
ולימוד יש כאן בדרך הלימוד: כשראשון מוסר שיטת חברו, הולכים ובודקים בדברי חברו עצמו.
נפקא מינה איסור מקובל, שאינו מוכח, דינו אינו כדין איסור מוכח. ושלוש תולדות מיד, וכולן בסימן זה: מסלקין אותו בהפסד מרובה (סעיף ב׳); אין מרחיבין אותו לנצוק בר נצוק (סעיף ג׳); ואין מחילין אותו על יין שאינו אסור אלא בשתייה (סעיף ה׳). שלוש מניעות הרחבה מטעם אחד.
אם הנצוק מחבר, מפני מה התירה הגמרא לשתות בקנישקנין עם עובד כוכבים? תשובת הראב״ד שהביא הר״ן אינה מצילה את המקרה הזה בלבד: היא נותנת לנצוק את צורתו, ובה מתבארים הקיטוף שבסעיף א׳ והנצוק בר נצוק שבסעיף ג׳.
הקושיא
« אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: קְנִישְׁקְנִין שְׁרֵי, וְהָנֵי מִילֵּי דִּקְדֵים פְּסַק יִשְׂרָאֵל, אֲבָל קְדֵם פְּסַק גּוֹי — לָא » (עבודה זרה ע״ב ע״ב)
והבית יוסף מעמידה בכל תוקפה:
« דודאי חיבורו של כלי לא גרע מחיבורו של ניצוק » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
ודאי אין חיבורו של כלי גרוע מחיבורו של נצוק: אם קילוח היורד מחבר, יין שבכלי אחד מחובר מקל וחומר.
תירוץ הראב״ד שהביא הר״ן
« דכי אמרינן ניצוק חיבור ה״מ מאי דאתי בההוא פתחא או בההוא ברזא. אבל בהאי קנישקנין מאי דאתי בברזא דישראל לא אתי בברזא דנכרי ומש״ה לא הוי חיבור » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
אין הנצוק מחבר אלא הבא באותו פתח או באותה ברזא. ובקנישקנין, הבא בברזא של ישראל אינו בא בברזא של עובד כוכבים: שני מסלולים, ואין חיבור.
היסוד: הנצוק מסלול הוא ולא נפח לא קרבת היין מחברת, ולא היותו בכלי אחד: אלא רציפות של קילוח אחד. ושלוש תולדות יוצאות מכאן, והן חצי הסימן. (א) פסיקת הקילוח מפקיעה את החיבור — עירה וקיטף, סעיף א׳. (ב) קילוח שני פותח מסלול שני, ואין הראשון מגיע לכלי השלישי — סעיף ג׳. (ג) ובמקום שהגמרא כן אסרה את כל היין, דקדקה לומר שלא משום נצוק אלא מפני שדכולי חמרא אגישתא ובת גישתא גריר.
סעיף א׳ מסיים בעצה מעשית. נראית היא כדבר של אומנות, ובאמת היא הניסיון המכריע של החקירה, שכן היא שואלת באיזה רגע נוצר החיבור.
לשון מרן
« ואם עירה וקיטף שקודם שנגע בשל האיסור הפסיק קלוח היורד מהיין של היתר מותר » (שו״ע יו״ד קכ״ו:א)
המקור הגמרא כבר משתמשת בו כתירוץ:
« אִי נִצּוֹק חִיבּוּר, אֲפִילּוּ דְּגַוֵּיהּ דְּמָנָא נָמֵי לִיתְּסַר! הָא לָא קַשְׁיָא, דְּקָא מְקַטֵּיף קַטּוֹפֵי » (עבודה זרה ע״ב ע״ב)
ורב חסדא עושהו הוראה למוכרי היין:
« אֲמַר לְהוּ רַב חִסְדָּא לְהָנְהוּ סָבֹיָתָא: כִּי כָיְילִיתוּ חַמְרָא לְגוֹיִם — (קָטְפִי) [קַטִּיפוּ] קַטּוֹפֵי, אִי נָמֵי (נָפְצִי) [נַפִּיצוּ] נַפּוֹצֵי » (עבודה זרה ע״ב ע״ב)
הרמב״ם עושהו הנהגה
« לְפִיכָךְ הַמּוֹדֵד לְעַכּוּ״ם לְתוֹךְ כְּלִי שֶׁבְּיָדוֹ יְנַפֵּץ נְפִיצָה אוֹ יִזְרֹק זְרִיקָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִצֹּק חִבּוּר וְיֶאֱסֹר עָלָיו מַה שֶּׁיִּשָּׁאֵר בַּכְּלִי הָעֶלְיוֹן » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב הלכה י״ב
שתי דרכים ולא אחת: ניפוץ, או זריקה. זו פוסקת את רציפות הקילוח, וזו מונעת אותה מלהיווצר.
החקירה הקיטוףמונע את החיבור מלחול, או מפקיעו לאחר שחל? ונפקא מינה מיד: יין שכבר הגיע למטה קודם שפסק למעלה. ורש״י, כפי שהביאוהו התוספות, מכריע — והכרעתו חותכת.
רש״י כפי שהביאוהו התוספות צריך לפסוק למעלה קודם שיגיע ראש הקילוח למטה:
« שיפסוק ראש העליון של נצוק מכליו של ישראל קודם שיגיע ראש התחתון לכליו של עובד כוכבים » (תוספות עבודה זרה ע״ב ע״ב ד״ה אמר להו רב חסדא)
ואם לא הקדים:
« תו לא מהני קיטוף דנצוק חיבור » (תוספות עבודה זרה ע״ב ע״ב ד״ה אמר להו רב חסדא)
אין הקיטוף מפקיע כלום, אלא מונע בלבד. משנוצר החיבור אין עצה: חל, ואינו חוזר.
נפקא מינה ישראל המודד יין לכליו של עובד כוכבים. אם פסק בשעה שראש הקילוח כבר נגע למטה, אין הקיטוף מועיל לו כלום ושארית חביתו בכלל האיסור. ומשום כך העדיף הרמב״ם זריקה: הזורק לא היה לו עמוד מעולם.
הא דנצוק חבור ה״מ בהפסד מועט אבל בהפסד מרובה כגון שהוציא מהחבית לכלי שיש בו יין נסך מותר: הגה ואין חילוק בין אם היה הרבה יין בחבית או לא ואפי׳ יכול למכרו לעובד כוכבים וכל מה שהוא בקנקן או בכוס מקרי הפסד מועט ודוקא ביין נסך אבל בשאר איסורים אם יכול למכרו לעובד כוכבים ואין בו הפסד מרובה לא מיקרי הפסד מרובה (מסקנת ת״ה סימן ר״ד):
סעיף ב׳ עושה מה שמעטים הסעיפים מעיזים: מסלק בתיבה אחת את כוחו הכולל של הסעיף שלפניו. אין נצוק אלא בהפסד מועט. ונשאר לברר מהו הפסד מועט — וכאן אין תרומת הדשן, הרב, הש״ך, הט״ז והלבוש שווים.
לשון מרן
« הא דנצוק חבור ה״מ בהפסד מועט אבל בהפסד מרובה כגון שהוציא מהחבית לכלי שיש בו יין נסך מותר » (שו״ע יו״ד קכ״ו:ב)
מנין הדבר ישן הוא: מהר״ם מרוטנבורק היה נוהג בו על פי גדולי צרפת.
« ור״מ היה נוהג ע״פ גדולי צרפת דבהפסד מרובה היה מתיר נצוק כגון אם משך מן החבית לכלי שיש בו יין נסך אבל לא בהפסד מועט » (רא״ש על עבודה זרה, פרק השוכר את הפועל, סימן כ״ו)
והתוספות מנסחים אותו הדבר:
« והשתא במקום שיש הפסד גדול יש לסמוך על דברי ר״ת להתיר מגע עובד כוכבים ע״י נצוק אבל בהפסד מועט יכול להחמיר כדברי רש״י » (תוספות עבודה זרה ע״ב ע״ב ד״ה אמר להו רב חסדא)
החקירה: ההפסד נמדד בכמות או בממון שאבד?(א) שיעור מוחלט: חבית חבית וכוס כוס; הכמות היא הקובעת. (ב) שיעור נקי: הקובע הוא מה שאינו חוזר לידו; ואם אפשר למכור את היין, ואפילו חבית גדולה, הרי זה הפסד מועט. ותרומת הדשן אומר את שניהם זה אחר זה — והם סותרים זה את זה במקרה השכיח ביותר, חבית גדולה הנמכרת בזול.
שני שיעורי תרומת הדשן כפי שהביאם הבית יוסף
« דכל מה שהוא בחבית הן גדולה הן קטנה חשיב הפסד מרובה לאפוקי מה שהוא בכד או בקנקן » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
ומיד אחריו השיעור ההפוך:
« מיהו כתב דהיכא דאיפשר למכור לנכרי אפילו חבית גדולה חשיב הפסד מועט הואיל ואיפשר לימכר ואע״פ שצריך לזלזל קצת במכירה » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
ולבסוף חזרתו שלו, והיא שיטה שלישית:
« אמנם איפשר דבי״נ דאקילו ביה רבוותא בזמן הזה בכמה דוכתי לא דייקינא כולי האי להחמיר » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
תמצית: ביין נסך, שכבר הקילו בו רבוותא בכמה מקומות, אין מדקדקין כל כך להחמיר. והבית יוסף מציין תרומת הדשן סימן רל״ד; ואילו הגהת הרב והט״ז כותבים ת״ה סימן ר״ד.
הרב מכריע: הכלי הוא השיעור
« ואין חילוק בין אם היה הרבה יין בחבית או לא ואפי׳ יכול למכרו לעובד כוכבים וכל מה שהוא בקנקן או בכוס מקרי הפסד מועט » (רמ״א יו״ד קכ״ו:ב)
שלוש הכרעות בשורה אחת. אין נפקא מינה בכמות היין שבחבית; אין נפקא מינה באפשרות המכירה; והמכריע הוא הכלי — חבית, או קנקן וכוס. ואחר כך תולה את כל זה ביין נסך בלבד:
« ודוקא ביין נסך אבל בשאר איסורים אם יכול למכרו לעובד כוכבים ואין בו הפסד מרובה לא מיקרי הפסד מרובה » (רמ״א יו״ד קכ״ו:ב)
הש״ך הולך אחריו צעד צעד על הקולא:
« אבל בהפסד מרובה כו׳. סמכי׳ אהפוסקים המתירים » (ש״ך יו״ד קכ״ו ס״ק ב)
על המכירה בזול:
« ואפילו יכול למכרו לעובד כוכבים. אלא שצריך לזלזל קצת במכירה לעובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קכ״ו ס״ק ג)
ומביא את שני טעמי תרומת הדשן לתלות הדבר ביין נסך:
« דאקילו ביה רבוותא בזמן הזה בכמה דוכתי ותו דלא שייך כ״כ למיחשבי׳ הפסד מועט משום דאפשר למכור לעובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קכ״ו ס״ק ד)
« ומש״ה נחמיר לשויה יי״נ חומרא דאתי לידי קולא הוא דכמה רבוותא אסרו למכור יין הנאסר במגע עובד כוכבים לעובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קכ״ו ס״ק ד)
הט״ז בורר בין שני הטעמים — אחד קיים ואחד בטל טעמו השני של תרומת הדשן נשען על כך שאסור למכור לעובד כוכבים יין שנגע בו. והט״ז מעיר שאין אנו נוהגים כן:
« וטעמא בתרא אינו שייך לדידן » (ט״ז יו״ד קכ״ו ס״ק א)
שהרי
« דסתם יינם מותר בהנאה בזמן הזה » (ט״ז יו״ד קכ״ו ס״ק א)
אבל הטעם הראשון עומד יפה:
« מ״מ טעמא קמא דת״ה הוא מתיר לנו דמקולי יין בזמן הזה שנו כאן וחשבינן זה להפסד מרובה מה שצריך למכור בזול לעובדי כוכבים » (ט״ז יו״ד קכ״ו ס״ק א)
תמצית: מקולי יין שבזמן הזה שנו כאן, ומה שצריך למכור בזול נחשב הפסד מרובה.
הט״ז כנגד הלבוש: מה יעשה ביין בהפסד מועט? הלבוש רוצה שישפכנו ולא ימכרנו לעובד כוכבים — שהרי הספק בהיתר מכירה זו הוא ששימש להקל במקום אחר. והט״ז מדחה את הסברה ומהפכה:
« ע״כ פשוט שגם בהפסד מועט יכול למכרו לעובד כוכבים » (ט״ז יו״ד קכ״ו ס״ק ב)
ומסיק בלשון חדה: לדעת הלבוש ייעשו דברי חכמים
« וליהוי מילי דרבנן כחוכא ואטלולא » (ט״ז יו״ד קכ״ו ס״ק ב)
ומוסיף עוד:
« ולא עוד אלא דנ״ל דאפילו הגדולים שאוסרים סתם יינם בהנאה מודים כאן דיכול למכרו לעובד כוכבים כיון שאין כאן איסור ודאי » (ט״ז יו״ד קכ״ו ס״ק ב)
נפקא מינה כוס יין שנגע בה יין אסור על ידי קילוח. מה שבכוס הפסד מועט הוא, וחומרת סעיף א׳ במקומה. ומה יעשה בכוס? לדעת הלבוש — ישפכנה. ולדעת הט״ז — מוכרה בפשיטות, ואף המחמירים מודים בזה, שהרי האיסור עצמו אינו כאן אלא בספק.
חמש תיבות לסעיף שלם, ואחד הדינים המועילים שבפרק. והוא גם המבחן הטוב ביותר ליסוד שבסעיף ד׳: אילו היה הנצוק חיבור של עצם, שרשרת היתה שרשרת. ואינה, מפני שהנצוק חיבור של מסלול.
המקור: רשב״ם וריב״ן בשם רש״י, מסוגיית הגרגותני הבית יוסף מביא את הראיה — נקבי הגרגותני דקין ועומדין מן הצד, ונמצא קילוח אחד מן הגת לגרגותני וקילוח שני מן הגרגותני לבור:
« והכא הוי ניצוק בר ניצוק כי נקבי הגרגותני דקין ועומדין מן הצד » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
והריב״ם דוחה את הראיה, ואין הרא״ש והתוספות נמשכים אחריו:
« ואף על פי שריב״ם דוחה ראיה זו מכל מקום הם זכרונם לברכה נראה דלא ס״ל כוותיה » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
ומסיק הבית יוסף:
« וכ״פ הרשב״א דניצוק בר ניצוק אינו חיבור ומותר בשתייה והכי נקטינן » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
שלושה תיאורים לשרשרת אחת הטור:
« וניצוק בר ניצוק לכולי עלמא שרי כגון שיצק הישראל מהקנקן לצלוחית של נכרי שנאסר מה שבקנקן משום ניצוק ואם חזר ישראל ויצק מן החבית למה שבקנקן מותר » (טור יו״ד קכ״ו)
הט״ז:
« כגון שיצק הישראל מהכלי לצלוחית שבתוכו יין של עובד כוכבים ואח״כ חזר ושפך מכלי אחר לאותו כלי ששפך תחלה ממנו שהיין הנשאר באותו כלי אחר הוא מותר » (ט״ז יו״ד קכ״ו ס״ק ג)
הש״ך:
« ואם חזר ישראל ויצק מכלי אחר לקנקן מה שבכלי האחר מותר » (ש״ך יו״ד קכ״ו ס״ק ה)
שלוש לשונות ומקרה אחד: הקנקן נאסר בקילוח היורד לצלוחית העובד כוכבים; והכלי שממנו נתמלא הקנקן — אינו נאסר.
החקירה מפני מה אין הקילוח השני מאריך את הראשון? (א) מפני שהחיבור נחלש במרחק — ואם כן היה צריך לשערו במדרגות, ואין אדם משערו. (ב) מפני שהגזירה גבול לה, ולא נאמרה מעולם אלא בקילוח ישיר. וההלכה אוחזת בצד השני — והוא ההיגיון עצמו של לא גזרו ביה רבנן שבסעיף ד׳: מה שבפנים לא הגיעה אליו הגזירה.
נפקא מינה שרשרת של שלושה כלים. השני נאסר והראשון אינו נאסר — ומותר אף בשתייה, כלשון הבית יוסף בשם הרשב״א. ותולדה מעשית מיד: אין מעלין שרשרת של עירויים למעלה מחוליה אחת.
אם העובד כוכבים מערה יין מכלי לטיט או לאשפה או למקום לכלוך אין דרך נסוך בכך והכל מותר בין מה שיצא לחוץ בין מה שבפנים אבל אם היה ישראל או עובד כוכבים מערה לטיט או לאשפה ובא עובד כוכבים ונגע בקלוח הכל אסור:
סעיף ד׳ יוצא לרגע מקנה החיבור אל קנה צורת המעשה. עובד כוכבים המערה יין לטיט — אין כאן איסור, לא במה שיצא ולא במה שנשאר. ואחר כך מתהפך הסעיף: אם אחר היה מערה ובא העובד כוכבים ונגע בקילוח, הכל אסור. ושני טעמים מתחרים על ההיפוך הזה, ואין נפקא מינותיהם שוות.
לשון מרן
« אם העובד כוכבים מערה יין מכלי לטיט או לאשפה או למקום לכלוך אין דרך נסוך בכך והכל מותר בין מה שיצא לחוץ בין מה שבפנים » (שו״ע יו״ד קכ״ו:ד)
וההיפוך:
« אבל אם היה ישראל או עובד כוכבים מערה לטיט או לאשפה ובא עובד כוכבים ונגע בקלוח הכל אסור » (שו״ע יו״ד קכ״ו:ד)
החקירה: מה הטיט מבטל?(א) צורת המעשה. אין מנסכין על דבר מאוס, ואין למעשה צורת ניסוך, ואינו כלום — והוא מגדר אין דרך ניסוך בכך. (ב) חשיבות היין. בשפיכתו לאיבוד הוא עצמו הפקיעו מחשיבותו ועשאו מים. לא הצורה חסרה כאן, אלא החפצא פסק מהיות יין.
הטעם הראשון — הרשב״א שהביאו הבית יוסף
« שאין דרכן של מנסכים לנסך על גבי דבר המאוס » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
הטעם השני — הראב״ד ומסורתו הט״ז מביא את לשונו:
« מסורת בידי מרבותי ומאבינו שבשמים שלא התירו אלא כח שפיכתו בזמן שהוא שופך אותו לאיבוד דנעשה בשפיכתו כזורק מים לטיט » (ט״ז יו״ד קכ״ו ס״ק ה)
והבית יוסף נותן את הטעם בחמש תיבות:
« דהא נעשה בשפיכתו כזורק מים לטיט דהא בטליה מחשיבותיה » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
שני הטעמים נפרדים בשני מקרים(א) העובד כוכבים מערה בעצמו לטיט ונוגע בקילוח. הש״ך מכריע להקל, וזהו הטעם השני:
« דאפילו נגע העובד כוכבים זה שמערהו לטיט הכל מותר שכיון שהוא בעצמו שופכו לאיבוד הרי בטלי׳ מחשבתיה ושויה כמים בעלמא ואין כאן מחשבת ניסוך כלל » (ש״ך יו״ד קכ״ו ס״ק ז)
(ב) אחר מערה ועובד כוכבים שני נוגע. הט״ז מביא את הראב״ד:
« ומכלל זה שכל שהעובד כוכבים נוגע בו בענין אחר אע״פ שהולך מעצמו לאיבוד בין ע״י ישראל או ע״י עובד כוכבים אחר ובא עובד כוכבים ונגע בקלוחו אסור דהא עובד כוכבים בתרא לא בטליה » (ט״ז יו״ד קכ״ו ס״ק ה)
האחרון לא ביטל כלום — ולפיכך הוא מנסך.
הטיט והקרקע אין השופך על גבי קרקע כשופך למקום לכלוך: אדרבה, כך הם מזלפין לפני עבודת כוכבים שלהם. הש״ך:
« אבל ע״ג קרקע לא שאף הם מזלפין ע״ג קרקע לפני עבודת כוכבים שלהן » (ש״ך יו״ד קכ״ו ס״ק ו)
והט״ז אומר כדבריו:
« אבל שלא במקום לכלוך הוי דרך ניסוך שאף הם מזלפים על הקרקע לפני עבודת כוכבים שלהם » (ט״ז יו״ד קכ״ו ס״ק ד)
הש״ך, בתקנו את הלבוש, קובע את כלל הסימן העטרת זהב כתב שהקילוח הנשפך על הקרקע נאסר בנגיעה, ומה שבפנים בנצוק. הש״ך מסכים למסקנה ודוחה את הביאור, וטענתו היא לב הפרק: היוצא אינו נאסר אלא מכחו, ואינו אסור אלא בשתייה; ו
« דניצוק אינו אוסר אלא ביין האסור בהנאה » (ש״ך יו״ד קכ״ו ס״ק ו)
יין שאינו אסור אלא בשתייה אינו מוריש כלום בנצוק. ומכאן הוסיף המחבר בסעיף א׳ שלוש התיבות האסור בהנאה; ומכאן הניח הש״ך בסימן קכ״ה · 125 בצריך עיון את ההגהה המרחיבה נצוק לכחו.
הראב״ד כנגד המרדכי כל בניינו של הראב״ד מניח שיין ההולך לאיבוד מאליו נשאר באיסורו כל עוד לא ביטלו אדם. והבית יוסף מעיר שהמרדכי סובר להיפך:
« ומיהו מדברי המרדכי בפסק רבי ישמעאל גבי חבית דפקעה לארכה נראה דניצוק ההולך לאיבוד מאליו מותר ושלא כדברי הראב״ד » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
והרא״ש כבר מיאן להרחיב נצוק לכחו, והיא אותה מניעה עצמה:
« ומשום נצוק לא מיתסרא דלא החמירו כולי האי בכח עובד כוכבים לאסור המחובר לו על ידי נצוק » (רא״ש על עבודה זרה, פרק השוכר את הפועל, סימן כ״ה)
המערה יין לתוך כלי של עובד כוכבים שלא הודח ואין בו משקה טופח את שעירה בו אסור בשתייה ואת שעירה ממנו מותר אפי׳ בשתייה. הגה ואם יש בו כדי להטפיח אסור בנצוק (בית יוסף בשם ר׳ ירוחם וסמ״ג ותוס׳ ורא״ש פרק בתרא דעבודת כוכבים) מיהו אינו אוסר יותר מאילו היה מעורב בו ואם הוא סתם יינם בטל בס׳ כמו שיתבאר בסימן קל״ד:
סעיף ה׳ הוא הסעיף המכריע. נראה כדן במקרה שולי — המערה לכלי של עובד כוכבים שלא הודח — ולאמיתו של דבר הוא מכריע את חקירת הסימן. שלוש שיטות מתנגשות, הבית יוסף מקשה על הטור ארבע קושיות, והט״ז מיישבן כולן בבת אחת בס״ק הארוך שבפרק.
לשון מרן
« המערה יין לתוך כלי של עובד כוכבים שלא הודח ואין בו משקה טופח את שעירה בו אסור בשתייה ואת שעירה ממנו מותר אפי׳ בשתייה » (שו״ע יו״ד קכ״ו:ה)
שיטה א׳ — היש אומרים: החומרא היתירה הטור מביאם:
« ויש אומרים דניצוק אפילו לסתם יין אוסר הכל בהנאה » (טור יו״ד קכ״ו)
והט״ז מבאר את סברתם, והיא צד החיבור בטהרתו:
« דהא ס״ל דהחומרא שיש בתחתון היא גופה חלה עלה עליון ולא חשבינן להו כמעורבים ולבטל בס׳ » (ט״ז יו״ד קכ״ו ס״ק ו)
אין זו תערובת כלל: חומרת התחתון היא היא החלה על העליון כמות שהיא, כאילו נעשה הוא עצמו סתם יינם.
שיטה ב׳ — הרשב״א: הקולא היתירה הטור מקצר אותו:
« והרשב״א כתב בשם הגאונים דניצוק לא חשוב חיבור אלא במערה לתוך יין נסך גמור אבל המערה לתוך כלי של נכרי שלא הודח הנשאר בו מותר אפי׳ בשתייה » (טור יו״ד קכ״ו)
והבית יוסף מביא את לשונו עצמו, והוא מבואר יותר:
« איסור ניצוק אינו אלא מדין חיבור ולפיכך אם נעשה ניצוק לסתם יינם הכל מותר בהנאה אבל אם נעשה הניצוק לודאי יינם אסור בהנאה כאילו נתערבו זה בזה » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
ואחר כך הכלל:
« ונראים הדברים שלא אמרו אלא הניצוק חיבור לי״נ ולא נקרא י״נ סתם אלא האסור בהנאה » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
והתולדה:
« ולפיכך המודד לתוך כליו של נכרי אע״פ שלא הדיח את שמדד לתוכו אסור בשתייה ואת שעירה ממנו מותר אפילו בשתייה » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
שיטה ג׳ — הטור, כנגד שתיהן מניח כלל משלו:
« ונ״ל כיון דטעמא דניצוק שאנו רואין אותו כאילו הוא מעורב ביחד לפי מה שהוא הדבר שיוצק בו כך הוא הדבר שמערה ממנו » (טור יו״ד קכ״ו)
ומוציא ממנו שלושה דינים לפי מה שלמטה:
« אם יוצק לתוך יי״נ גמור אין לעליון תקנה ואם לסתם יינם יוליך הנאה לים המלח או ימכרנו כולו לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו ואם לתוך כלי שלא הודח אסור בשתייה ומותר בהנאה » (טור יו״ד קכ״ו)
והט״ז מסכם את מפת המחלוקת:
« ואחר שהביא הטור דעת י״א שמחמירין ביותר הביא דעת רשב״א שמקיל ביותר » (ט״ז יו״ד קכ״ו ס״ק ו)
מה שלמטה
היש אומרים
הרשב״א
הטור
ודאי יינם
אסור בהנאה
אסור בהנאה
אסור בהנאה, ואין לו תקנה
סתם יינם
אסור בהנאה
מותר בהנאה ואסור בשתייה
יוליך הנאה לים המלח או מכירה חוץ מדמי היין
כלי שלא הודח (בליעה בלבד)
אסור
מותר אפילו בשתייה
אסור בשתייה ומותר בהנאה
קושיות הבית יוסף על הטור הראשונה: הטור פותח בודאי יינם ומסיים בכלי שלא הודח, ומדלג על האמצע.
« זה שכתב רבינו בשם הרשב״א תמוה דפתח בי״נ גמור וסיים בנותן לתוך כלי שלא הודח » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
והשנייה, והיא חמורה: למה יוליך הנאה, והרי לא נתערב כלום?
« שתיקונים אלו לא שייכי אלא ביין המעורב ממש עם סתם יינם שא״א להבדילם זה מזה » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
תירוץ הט״ז, ותירוץ נאה הוא פותח והופך את הקושיא על מקשה: היה לו לבית יוסף להקשות כן על עצמו תחילה, שהרי בסעיפים ו׳ וז׳ הוא פוסק ביטול בששים כנגד קילוח שאינו מעורב יותר מזה.
« ולמה לא הקשה ב״י היאך שייך בגת ביטול בששים נגד הקילוח והא הקילוח אינו מעורב שם » (ט״ז יו״ד קכ״ו ס״ק ו)
ואחר כך נותן את המפתח בדימוי המכריע את הכל:
« דבר ברור הוא דחכמים עשו חיבור הניצוק ביין נסך כהיתר הבלוע איסור על ידי שהוא רותח דקי״ל אף שהאיסור הוא בשלימותו בעינן ששים נגד כולו כן ממש עשו חכמים חומרא בזה וצריכים ס׳ לבטל הקילוח כאילו הוא ממש שם » (ט״ז יו״ד קכ״ו ס״ק ו)
תמצית: הנצוק כאיסור הבלוע בהיתר על ידי רותח. האיסור שם בשלמותו, ואינו מעורב בכלום — ואף על פי כן בעינן ששים כנגד כולו. וכזה בדיוק הנצוק: אומדנא של תערובת, ושיעוריה שיעורי תערובת.
וחציו השני של התירוץ אם האומדנא מועילה לביטול, מועילה היא אף במקום שאין ביטול:
« וכן לענין אם אין שם ס׳ אנו רואין כאלו חלק מן ההיתר שלמעלה נעשה איסור ממש » (ט״ז יו״ד קכ״ו ס״ק ו)
ומכאן שיוליך הנאה של הטור יש לו מקום: חלק מן העליון נחשב כנעשה איסור, ואותו חלק מוליך לים. ומסיים הט״ז:
« על כן יפה פסק רמ״א כאן ואם הוא סתם יינם בטל בס׳ » (ט״ז יו״ד קכ״ו ס״ק ו)
ומדקדק לבסוף בשיטת הרשב״א בכלי שלא הודח:
« אבל במערה לתוך כלי שלא הודח שאין שם יין גמור אלא בליעה לחוד מיקל הרשב״א שכאן אין חיבור לגמרי והעליון מותר אפילו בשתייה » (ט״ז יו״ד קכ״ו ס״ק ו)
הש״ך, במדד היין התחתון מניח את כלל הרשב״א:
« שלא אמרו נצוק חבור אלא המערה לתוך יי״נ האסור בהנאה » (ש״ך יו״ד קכ״ו ס״ק ט)
ואחר כך דקדוק דק מאוד. בזמן הזה כל סתם יינם מותר בהנאה, ואם כן לא היה לנצוק במה לחול. ומשיב הש״ך:
« ונראה דאע״ג דכל מגעם וסתם יינם בזמן הזה מותר בהנאה » (ש״ך יו״ד קכ״ו ס״ק ט)
« מ״מ אמרי׳ בזה ניצוק חבור כיון דמן הדין היה אסור בהנאה ופשוט הוא » (ש״ך יו״ד קכ״ו ס״ק ט)
תמצית: אין הקובע מעמדו המעשי של היין התחתון אלא מעמדו שמן הדין. חקירה שלמה בפני עצמה — והש״ך נותנה בפשיטות.
נפקא מינה ישראל המודד יין לכלי של עובד כוכבים שלא הודח. לדעת היש אומרים הכל אסור בהנאה; לדעת הטור הנשאר בכלי העליון אסור בשתייה; ולדעת הרשב״א, ואחריו המחבר, מותר אף בשתייה. והמחבר פסק כרשב״א, והט״ז ביאר מפני מה: במקום שאין יין בעין אלא בליעה בלבד — אין כאן נצוק כלל.
המחבר העמיד את דינו בכלי שאין בו לחלוחית. והרב משלים: ואם יש בו? התשובה מצריכה שיעור — וכאן נפרדת ההגהה ממה שכתב הבית יוסף בחיבורו לעצמו.
ההגהה
« ואם יש בו כדי להטפיח אסור בנצוק » (רמ״א יו״ד קכ״ו:ה)
וחציה השני, והוא לבדו הכרעה בחקירה:
« מיהו אינו אוסר יותר מאילו היה מעורב בו ואם הוא סתם יינם בטל בס׳ כמו שיתבאר בסימן קל״ד » (רמ״א יו״ד קכ״ו:ה)
אינו אוסר יותר מאילו היה מעורב — כלומר: אין האומדנא עולה על מקורה. צד התערובת, בלא ספק.
השיעור: משקה טופח או טופח על מנת להטפיח? הבית יוסף, מכוח מימרת רב הונא עצמה, נוטה לשיעור הקל:
« משמע לי דאפילו בשיש בו משקה טופח אוסר משום ניצוק ואע״פ שאין בו כדי להטפיח » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
ומיד מביא את החולק:
« אבל רבינו ירוחם הצריך טופח ע״מ להטפיח לאסור משום ניצוק » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
והרב פסק כרבנו ירוחם — היינו כשיעור החמור — כנגד נטייתו של הבית יוסף בחיבורו. וההגהה אף מונה את סמכיה, והם מרובים: רבנו ירוחם, הסמ״ג, התוספות והרא״ש.
וכאן נסגר מעגל הסוגיא שבפרק ב׳ טענת התוספות והרא״ש כנגד רב הונא היתה בדיוק כאן: אין הדיוק שבמשנתו יכול לחול על משקה טופח, שהרי בהלכה בעינן בו טופח על מנת להטפיח בפירוש. ודיוק שנפל באחד — נפל בחברו. נמצא שהרב, בהצריכו כדי להטפיח, מקיים ככתבה את סברת הדוחים את הנצוק — ומקיים עם זה את הנצוק עצמו.
הש״ך מוסיף חילוק
« ואם הוא כלי שמכניסו לקיום אפילו בטופח לחוד הוי חבור » (ש״ך יו״ד קכ״ו ס״ק י)
בכלי שמכניסו לקיום די בטופח לחוד. והטעם ברור: שם הבליעה שבדפנות ממשית ומתקיימת, ואין זה נצוק אלא קרוב לבליעה.
קנקן יין שיש בו קיתון של מים ועירה ממנו לתוך צלוחית שיש בו יין של עובד כוכבים אם יש במים של קנקן לבטל היין שבצלוחית מותר ושיעור הביטול היינו שיהיה במים ס׳ כנגדו. (ד״ע) (וע״ל סימן קל״ד סעיף ה׳ :
11. ששים או ששה — מחלוקת בגוף לשון השולחן ערוך שבדפוס
סעיף ו׳ מחיל את צד התערובת על מעשה, ונוקב שיעור. ואת השיעור הזה אין הש״ך מצליח ליישב עם מה שכתב אותו מחבר במקום אחר — ולבסוף הוא חושד בדפוס.
לשון מרן
« קנקן יין שיש בו קיתון של מים ועירה ממנו לתוך צלוחית שיש בו יין של עובד כוכבים אם יש במים של קנקן לבטל היין שבצלוחית מותר » (שו״ע יו״ד קכ״ו:ו)
והשיעור:
« ושיעור הביטול היינו שיהיה במים ס׳ כנגדו » (שו״ע יו״ד קכ״ו:ו)
מפני מה מים ולא יין? הט״ז משיב, ותשובתו קביעת זמן:
« דהיין אינו מבטל היין האסור דמין במינו הוא ולא בטיל גבי יין אבל לדידן דקי״ל » (ט״ז יו״ד קכ״ו ס״ק ז)
« דבטיל לא צריך כאן מים » (ט״ז יו״ד קכ״ו ס״ק ז)
תמצית: אין יין מבטל יין, דמין במינו הוא; ולפיכך הוצרכו למים. אבל לדידן, דקיימא לן דסתם יינם בטל, שוב אין המים צריכים. נמצא הסעיף מתאר מצב הלכתי שהט״ז כבר רואהו כעבר.
הש״ך חושד בטעות דפוס — ואינו יחיד במקצת ספרים נדפסה כאן הגהה המפנה לסימן קל״ד · 134, ושם השיעור אינו ששים אלא שישה חלקים. הש״ך מציג את הקושי ואת גלגוליו:
« והפסקים סותרים זא״ז וכן הקשה הב״ח בקונטרס אחרון ופסק דסגי בששה חלקים והיה נראה להגיה כאן ששה וכן הוא בש״ע דפוס הענאוי אך בעט״ז כתוב בפירוש ששים תרי זימני וצ״ע » (ש״ך יו״ד קכ״ו ס״ק י״א)
תמצית: הב״ח בקונטרס אחרון הקשה כן ופסק דסגי בששה חלקים; והיה נראה להגיה כאן ששה, וכן הוא בדפוס הענאוי; אך בעטרת זהב כתוב ששים שתי פעמים — וצריך עיון.
נפקא מינה הפרש של פי עשרה בשיעור הביטול, והוא יוצא מחילוף דפוסים. ולגופו של דבר: הנצוק — בדין תערובות הכללי הוא (ששים) או בקולת סתם יינם שבזמן הזה (ששה חלקים)? הש״ך מניח בצריך עיון; הב״ח מכריע לששה; ולשון השולחן ערוך שבידינו — ששים.
גת שהיין יורד ממנו לבור ונגע עובד כוכבים בקלוח היורד אם יש בחרצנים וזגים וענבים שבגת ששים כנגד הקילוח לא נאסר מה שבגת: הגה דאמרינן סלק את מינו כאילו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. שמרי יין שלא נתמדו ולא עברו עליהם י״ב חדש מקרי מין במינו עם יין. (ב״י בשם תשובת הרשב״א):
הסעיף האחרון הוא הטכני והמגלה שבכולם. עובד כוכבים נוגע בקילוח היורד מן הגת לבור. מבטלין את הקילוח בחרצנים ובזגים ובענבים — ולא ביין, שהוא מינו. והש״ך מוצא כאן סתירה שאי אפשר שלא ראה אותה הרב, ומסיים את הסימן בצריך עיון על הרשב״א עצמו.
לשון מרן
« גת שהיין יורד ממנו לבור ונגע עובד כוכבים בקלוח היורד אם יש בחרצנים וזגים וענבים שבגת ששים כנגד הקילוח לא נאסר מה שבגת » (שו״ע יו״ד קכ״ו:ז)
המקור, בטור בשם הרשב״א
« וכן הדין לגת שהיין יורד ממנה לבור ונגע נכרי בקילוח היורד רואין קילוח היורד כאילו הוא בגת וסלק היין שבגת כאילו אינו וחרצנים וזגים וענבים שבגת מבטלין אותו » (טור יו״ד קכ״ו)
הטעם, בהגהת הרב
« דאמרינן סלק את מינו כאילו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו » (רמ״א יו״ד קכ״ו:ז)
והשלמתו בשמרים:
« שמרי יין שלא נתמדו ולא עברו עליהם י״ב חדש מקרי מין במינו עם יין » (רמ״א יו״ד קכ״ו:ז)
התימה של הש״ך על הרב אין דרך סלק את מינו עולה אלא למי שסובר, כטור, דסתם יינם מין במינו במשהו. והרב עצמו סובר דבטל בששים.
« תימה דזה אינו אלא לדעת הטור דס״ל לקמן » (ש״ך יו״ד קכ״ו ס״ק י״ג)
« דסתם יינם נמי מין במינו במשהו אבל להרב דס״ל התם דסתם יינם בטל בס׳ » (ש״ך יו״ד קכ״ו ס״ק י״ג)
והמסקנה נופלת מאליה:
« א״כ א״צ לסלק את מינו אלא הכל היין והחרצנים והזגים וענבים ושמרים מצטרפים לבטל בששים » (ש״ך יו״ד קכ״ו ס״ק י״ג)
ואם הכל בטל בששים, אף יין הגת מצטרף — ואין צורך בסילוק המין כלל.
שני יישובים, והש״ך נותן את שניהם(א) הסעיף אומר את דינא דש״ס, לא את דין זמננו; והגהת הרב בסימן קל״ד · 134 בזמן הזה מיירי בפירוש. (ב) שיטה שהביאוה הגהות מיימוניות מחלקת בתוך סתם יינם עצמו:
« משמע להדיא דאפילו למ״ד סתם יינם אינו בטל בס׳ היינו דוקא יין שנגע בו עובד כוכבים שנתערב אבל נצוק בטל בס׳ לכ״ע » (ש״ך יו״ד קכ״ו ס״ק י״ג)
כלומר: מה שנגע בו העובד כוכבים אינו בטל; ומה שלא נאסר אלא בנצוק בטל בששים לדברי הכל. וזו, בלשון אחרת, שיטת הט״ז בס״ק ו: אין הנצוק מגע אלא תערובת.
הצריך עיון האחרון, והוא על הרשב״א הש״ך חותם את הסימן בקושיית התוספות שלא נמשכו אחריה לא הרשב״א ולא הטור ולא המחבר:
« ומ״מ הא דס״ל להרשב״א דאם נגע בקילוח מבטלין בס׳ ונמשכו לדעתו הט״ו צ״ע לדינא » (ש״ך יו״ד קכ״ו ס״ק י״ג)
התוספות העמידו חילוק שאין הלכת סעיפנו יודעת אותו:
« אם יש בחבית ששים מן היין שבכלי שיש בו נסך ודאי מותר אפילו למ״ד נצוק חיבור » (תוספות עבודה זרה ע״ב ע״ב ד״ה אמר להו רב חסדא)
« דהא לא גרע חיבורו ע״י נצוק מאליו מאילו היה כולו מעורב בחבית שהיה אז בטיל בששים כסתם יינם כמו שפר״ת » (תוספות עבודה זרה ע״ב ע״ב ד״ה אמר להו רב חסדא)
והם תולים את הנצוק האוסר במגע ישיר בלבד:
« ונצוק דמיתסרי היכי דמי כגון שהיה היין מקלח מן החבית ובא העובד כוכבים ונגע בקילוח שהוא הנצוק כי האי מיתסר למ״ד נצוק חיבור » (תוספות עבודה זרה ע״ב ע״ב ד״ה אמר להו רב חסדא)
החקירה האחרונה: שני נצוקים או אחד?(א) אחד. הקילוח מחבר, ואין נפקא מינה במה שאירע בו: האומדנא פועלת תמיד באופן אחד, והביטול בששים בכל גוונא. וזו שיטת הרשב״א, וזה סעיף ז׳. (ב) שניים. יש נצוק המוליך תערובת — וזה בטל כתערובת — ויש נצוק שהעובד כוכבים נגע בו: שם הגיעה ידו לקילוח, ובו לכל החבית, כאילו נגע בחבית. וזו שיטת התוספות, והש״ך הניחה עומדת כנגד ההלכה המקובלת.
תשובת הרשב״א בשמרים, וגדר הכלל הבית יוסף מביא את השאלה — שמרים העומדים נד אחד בשולי החבית, מין אחר הם? — ואת התשובה:
« מסתברא שהשמרים כל שלא נתמדו ולא עברו עליהם יב״ח דין יין יש להם ושמרי יין מיקרי וכאילו לא נשתנה שמם » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
ואחר כך הכלל:
« שכל שנאסר מחמת האיסור מבטל את האיסור ומצטרף לבטל את האיסור » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
והש״ך מרחיב את דין הגת לחבית:
« וה״ה חבי׳ כדמוכח מתשובת הרשב״א שהביא הב״י ס״ס זה ופשוט הוא » (ש״ך יו״ד קכ״ו ס״ק י״ב)
שורתו האחרונה של הבית יוסף — ויסוד הסימן בבדק הבית, על אותה תשובה עצמה, הוא מעיר דרך אגב הערה השווה סיכום לכל הפרק:
« ולפי מה שנתבאר בסימן זה דכל גדול כמו חבית אין בו משום ניצוק חיבור לא נפקא לן בהך תשובה מידי » (בית יוסף יו״ד קכ״ו)
תמצית: הואיל ונתבאר בסימן זה שכל דבר גדול כחבית אין בו משום נצוק, שוב אין התשובה מלמדתנו כלום. ולשון מופלאה היא: מודה היא במה שעשה סעיף ב׳ לסעיף א׳. איסור מקובל שאינו מוכח, מוגבל למסלולו של קילוח אחד, מסתלק מפני הפסד, ואינו חל על יין שאינו אסור אלא בשתייה, ובטל בששים בשאינו מינו — זה כל הנשאר בסוף הסימן מן המימרא שרב נחמן כבר סתרה בשורה הראשונה.
📊 סיכום
טבלה — הסימן סעיף אחר סעיף
סעיף
מה שנידון בו
הגהת הרב
א׳
המערה לכלי שיש בו יין עובד כוכבים האסור בהנאה: כל היין שבכלי העליון נאסר, שהעמוד מחבר; ואם קיטף קודם שנגע — מותר
—
ב׳
אין נצוק חיבור אלא בהפסד מועט; ובהפסד מרובה — כגון שהוציא מהחבית לכלי שיש בו יין נסך — מותר
אין חילוק בכמות ואין חילוק באפשרות המכירה; קנקן וכוס הפסד מועט; ודוקא ביין נסך
ג׳
נצוק בר נצוק אינו חיבור
—
ד׳
המערה לטיט ולאשפה ולמקום לכלוך: אין דרך ניסוך בכך, והכל מותר בפנים ובחוץ; ואם אחר היה מערה ובא ונגע בקילוח — הכל אסור
—
ה׳
המערה לכלי של עובד כוכבים שלא הודח ואין בו משקה טופח: שעירה בו אסור בשתייה, ושעירה ממנו מותר אף בשתייה
ואם יש בו כדי להטפיח אסור בנצוק; ומיהו אינו אוסר יותר מאילו נתערב, וסתם יינם בטל בששים
ו׳
קנקן יין שיש בו קיתון של מים שעירה ממנו לצלוחית שיש בה יין עובד כוכבים: מותר אם יש במים לבטל, בששים
—
ז׳
גת שהיין יורד ממנה לבור ונגע עובד כוכבים בקילוח: אם יש בחרצנים ובזגים ובענבים ששים כנגד הקילוח, לא נאסר מה שבגת
דאמרינן סלק את מינו כאילו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו; ושמרים שלא נתמדו כיין הם
טבלה — עיקרי המחלוקות
הנושא
שיטה א׳
שיטה ב׳
נצוק חיבור?
רש״י, הגאונים, הרי״ף, הרמב״ם, הרשב״א, הר״ן, הרא״ש והמחבר — כן
רבנו תם — לא, וראיות הסוגיא עמו
חזר בו רב הונא?
הרא״ש והתוספות — חזר, ולא נשתייר אלא הדיוק
הר״ן לדברי הב״י — לא חזר, ואף רבנו תם כמותו
מה הנצוק מחבר
הראב״ד בשם הר״ן — הבא באותו פתח או באותה ברזא
קושיית הקנישקנין: חיבורו של כלי אינו גרוע
שיעור ההפסד
תרומת הדשן א׳ — הכלי: חבית כנגד קנקן; והרב פסק כן
תרומת הדשן ב׳ — מה שאינו חוזר; והרב דחה, והט״ז קיים מקצתו
הפסד מועט: למכור או לשפוך?
הלבוש — ישפכנו
הט״ז ס״ק ב — ימכרנו, ואף המחמירים מודים
מה הטיט מבטל
הרשב״א — צורת המעשה: אין מנסכין על דבר מאוס
הראב״ד — חשיבות היין: הוא עצמו ביטלה
יין ההולך לאיבוד מאליו
הראב״ד — עדיין באיסורו, שלא ביטלו אדם
המרדכי לדברי הב״י — מותר
נצוק בסעיף ה׳: עד היכן
היש אומרים שבטור — עד ההנאה אף בסתם יינם; והטור — יוליך הנאה
הרשב״א, ואחריו המחבר — רק ביין האסור בהנאה; וכלי שלא הודח מותר אף בשתייה
שיעור הלחלוחית
הבית יוסף בחיבורו — די במשקה טופח
רבנו ירוחם, הסמ״ג, התוספות, הרא״ש והרב — טופח על מנת להטפיח