מפסק המחבר והרמ״א, דרך הכרעת הט״ז, הש״ך
והפתחי תשובה, ועד למלצר המדבר מעל שולחננו
הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קכ״ז (ד׳ סעיפים)
עם נושאי הכלים: ט״ז, ש״ך, פתחי תשובה, רמב״ם
⚠ הערת רמה:
רמה זו אינה “דעת הרב”: שולחן ערוך הרב
(אדמו״ר הזקן) אינו מקיף את יורה דעה, ולכן גם לא את סימן קכ״ז.
זוהי רמה של פסיקה מעשית: מה עושים, ואת מי שואלים.
עריכה ועיון:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
כיצד קוראים רמה זו. כל קביעה כאן מעוגנת או בלשון השולחן ערוך ונושאי כליו (ט״ז, ש״ך, פתחי תשובה), או בפוסק נקוב ובר־בדיקה (רמב״ם, גמרא גיטין וקידושין, תוספות). ביורה דעה אין לא משנה ברורה (שאינה מפרשת אלא אורח חיים) ולא שולחן ערוך הרב / דעת הרב (אדמו״ר הזקן לא כתב יורה דעה). ערוך השולחן אינו מובא כאן: הטקסט שלו על סימן זה אינו נגיש לנו, ואין מצטטים מה שאי אפשר לאמת. סימן קכ״ז הוא הקצר שבחטיבה — ארבעה סעיפים — ודווקא הוא זה שתחולתו חורגת מן היין יותר מכולם: הוא מעמיד את שאלת פיו של אדם אחד כשהוא בא לאסור, וסעיף ג׳ מנסח אותה לכל יורה דעה. במקום שהשאלה חורגת מן הסימן — הרמה אומרת זאת ועוצרת: ההלכה למעשה עוברת דרך רבך.
אם נאמן האדם לאסור יינו של חבירו. ובו ד׳ סעיפים:
האומר לחבירו נתנסך יינך אם הוא בידו נאמן ואפילו אם אינו עתה בידו שכבר הוחזר לבעלים אם בפעם ראשון שמצאו אמר לו נתנסך יינך נאמן אפי׳ אם הבעל מכחישו אבל אם אינו בידו ולא אמר כן לבעל בפעם ראשון שראהו וא״ל אחר כך אינו נאמן אם הבעל מכחישו (תוך כדי דבור) (מרדכי פרק האומר) או אומר איני יודע אבל אם שתק שתיקה כהודאה דמיא:
המקרה היסודי. אדם אומר לחבירו: נתנסך יינך. אין המחבר שואל אם הוא איש אמת — הוא שואל אם יש בפיו כח לאסור. שלושה פתחים, ודי באחד מהם. (א) היין בידו — נמסר לו לשומרו: נאמן. (ב) אין היין בידו עוד, שכבר הוחזר לבעלים, אלא שדיבר בפעם ראשון שמצאו: נאמן, ואפילו הבעל מכחישו. (ג) לא זה ולא זה — אינו נאמן אם הבעל מכחישו, או אומר איני יודע.
והמצב הרביעי, והוא הממשי. אם הבעלים שותקים — שתיקה כהודאה דמיא. כאן מתהפך הסימן: במציאות כמעט אין הבעלים מכחישים, אלא נבהלים ונאלמים. לאותו רגע ממש נכתב הסימן.
— שולחן ערוך יורה דעה קכ״ז:א · ספריא יו״ד קכ״ז:א
« מִי שֶׁאָמַר לוֹ עֵד אֶחָד נִטְמְאוּ טָהֳרוֹתֶיךָ וְהַלָּה שׁוֹתֵק הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וַהֲרֵי הֵן טְמֵאוֹת. וְאִם הִכְחִישׁוֹ וְאָמַר לֹא נִטְמְאוּ הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקָתָן עַד שֶׁיָּעִידוּ שְׁנַיִם »
— רמב״ם הלכות מטמאי משכב ומושב פרק י״ג הלכה ח
שתי קריאות, ואינן מולידות אותם דינים. (א) השתיקה הודאה היא: מי ששתק הודה. זו שיטת התוספות, הרא״ש והטור, ומשום כך יצריך המחבר שיאמר לו העד “בפניך” או “ידעת דרגלים לדבר” — שאם לא כן אין בשתיקתו כלום. (ב) אין השתיקה הודאה כלל: העד הוא הנאמן, והשתיקה אינה אלא הסרת מכשול ההכחשה. זו דרכם של הראב״ד, הרשב״א, הר״ן, הריטב״א, הנימוקי יוסף והריב״ש, ולפיה אף השותק מפני שאינו יודע — עדותו של העד עומדת. הש״ך מביאם ומוסיף שכן נראה לו עיקר (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק ט״ז). נפקא מינה מיידית: הבעלים העונה “איני יודע”. לצד (א) נפלה העדות; לצד (ב) עומדת. והמחבר הכריע כצד (א) — שהרי כתב במפורש ש”איני יודע” כהכחשה — וזה הטקסט שאנו הולכים אחריו.
סימן קכ״ז מונה ארבעה סעיפים — זהו המניין שהכותרת מכריזה (ובו ד׳ סעיפים), וזהו המניין הממשי של הטקסט. החלוקה בלתי שווה מאוד: סעיף א׳ נושא לבדו שני שלישים מן הסימן ומתחלף ארבע פעמים בין המחבר לרמ״א, ואילו סעיף ד׳ מחזיק שורה אחת. זו המפה כפי שהיא עולה מן הטקסט עצמו.
| סעיף | נושא | הפסק (מעוגן בלשון) |
|---|---|---|
| א׳ | מתי נאמן עד אחד לאסור | נאמן אם היין בידו; נאמן אם אמר בפעם ראשון שמצאו, ואפילו הבעל מכחישו; ובלאו הכי אינו נאמן אם הבעל מכחישו או אומר איני יודע — אבל שתיקה כהודאה דמיא. רמ״א: מלמדים את הבעלים לומר איני מאמינך, ואז לכולי עלמא שרי, דבעלים נאמנים על שלהם; ואחר המכחיש את העד אינו מועיל כל זמן שהבעלים שם ושותקין. המחבר (המשך): אין השתיקה כהודאה אלא אם אמר לו “בפניך נתנסך” או “ידעת דרגלים לדבר”; ומי ששתק ואחר כך מפרש שהיה מתיישב בדעתו — נאמן. רמ״א (המשך): אמתלא על האיחור, מיגו במקום עדים, שוויה אנפשיה, הטבח החוזר בו, שני אחים שאינם אלא כעד אחד, פסולי עדות, ושני השותפים. |
| ב׳ | הפועל המפסיד שכרו | כל האמור אינו אלא כשעושה עמו בחנם, או בשכר שאינו מפסידו — שאומר שנתנסך באונס, או ששכרו דבר מועט. אבל אם שכרו הרבה והוא מפסיד את כל שכרו — שאומר שנתנסך בפשיעתו — נאמן, אף שאין היין בידו ואף שלא אמר לו בפעם ראשון. רמ״א: ובלבד שהפסד השכר גלוי וידוע לכל; ואם היה הפועל יכול לטעות ולסבור שאינו מפסידו — אינו נאמן. |
| ג׳ | הכלל הגדול | עד אחד נאמן באיסורין להתיר אבל לא להחמיר. רמ״א: מלבד בדבר דאיכא לברורי (“בא ואראך עובד כוכבים מנסך יינך”) — שיש לחוש לדבריו; ומלבד דבר שלא אתחזק לא להיתר ולא לאיסור — ששם נאמן אפילו לאסרו; ואדם נאמן על שלו לעולם. ואחר כך הגבולות: אשה, קטן, וההפניות לסימנים קי״ט · 119 וקפ״ה · 185. |
| ד׳ | קטן שהופקדה בידו שמירה | בדבר שאין בו חזקת איסור אלא חששא שמא יחליפנו עובד כוכבים או יגע בו — יש מי שאומר שסומכין על הקטן, מכיון שבא לכלל דעת שמירה. |
« ל׳ הטור כגון שנתנו בידו לשומרו ור״ל דל״ת דבידו היינו בידו לנסכו אלא דהיינו שנתנו בידו לשומרו »
— ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק א
« והשטה המחוורת בש״ס היא שטת הראב״ד והרשב״א דמפרשים הך דאמרינן בהנזקין דאי אשכחי׳ וא״ל מיד נאמן בשותק »
— ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק ג
« אלא כיון ששותק נראה שיודע רגלים לדבר וסומך על העד »
— ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק י
למעשה (הדקה הראשונה). סימן זה נחתך בשניות שלאחר דברי העד, וכדאי לדעת מראש מה יהיה עלינו לעשות. שלוש שאלות, לפי הסדר: האם הבקבוק בשמירתו של המדבר? האם זו הפעם הראשונה שנפגש עם הבעלים מאז המעשה? ומה עונים הבעלים? מה שאינו נתן להשלמה הוא הזמן: ההכחשה תוך כדי דבור, והשתיקה — משנקבעה, כהודאה דמיא. לכל יישום ממשי, שאל את רבך.
« פי׳ מלמדים אותו קודם שא״ל העד שכשיבא העד ויאמר לו יאמר לו מיד תוך כדי דיבור איני מאמינך ואין מלמדין אותו להכחישו דהיאך ילמדוהו לשקר »
— ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק י״א
הרמ״א מכריע שאף אם מאמינו בלבו כשני עדים אין להחמיר — ומיד מוסיף את הגבול: ודוקא ביין נסך שאין לדקדק בו כל כך אבל בשאר איסורים לא מהני אם אמר איני מאמינך אם מאמין בלבו. הש״ך ממאן לקרוא את רבנו תם כנותן רשות לומר היפוך המחשבה; לדעתו פירוש הדברים “לדבר זה אינך נאמן לי כשניים” — ומשאמרה, ביטל בפועל את נאמנות העד. והט״ז מביא בסימן קטן הראשון שבסימן שיש שאינם מקבלים מנגנון זה כלל.
« אלא ר״ת ה״ק דאפילו אי מהימן ליה כב׳ יכול לומר איני מאמינך כלומר לדבר זה לא מהימנת לי כב׳ »
— ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק ט״ו
« כי יש חולקין וס״ל דכל שהוא מאמין בלבו שאומר אמת אין מועיל מה שמכחישו ועל זה נאמר ויראת מאלהיך »
— ט״ז יו״ד קכ״ז ס״ק א
« ובאשר הדברים ניכרים מאד שהאמת אתו והבעלים מאמינים לו נראה דכ״ע מודים שאין מלמדים לבעל היין לומר איני מאמינך »
— פתחי תשובה יו״ד קכ״ז ס״ק ו, בשם שו״ת חוות יאיר סימן ע״ז
« ואז מותר לכל העולם וכן כתב הרב בסוף הסעיף ואפילו אמר איני יודע מותר לכל העולם »
— ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק ו
למעשה (מה משיבים, ומה אין משיבים). הסימן שם בפי הבעלים משפט אחד ויחיד: “איני מאמינך”. לעולם אינו שם בפיו “לא היה”. בין השניים כל המרחק שבין מנגנון הלכתי ובין שקר, והש״ך כתבו. ועדיין, הט״ז מציין דעות שלפיהן אין במשפט כלום כשהלב אומר אחרת, והרמ״א מייחדו ליין. מצפון ישר אינו נקבע בטבלה: זו בדיוק שאלה של רב.
מועילה: “שתקתי כדי ליישב את דעתי ולזכור” — היא לשון המחבר עצמו. ומועילה אף, לדעת הט״ז: “שתקתי מפני שסברתי שאתה יודע ואני איני יודע, ועכשיו שמעתי מאחרים שאינך נאמן” — ובלבד שיברר זאת מאותם אחרים. אינה מועילה: “שתקתי מפני שלא חשתי להשיבך”. והט״ז מבאר מפני מה אותה אמתלא עצמה מתקבלת בהודאות ממון ונדחית כאן:
« אבל כאן אין אדם עשוי שלא לחוש אם אומרים שהוא שותה איסור »
— ט״ז יו״ד קכ״ז ס״ק ב
« נ״ל דוקא אם מכחישו אח״כ אבל אם אמר ליה אח״כ איני יודע ומה ששתקתי תחלה לא מפני שהודיתי כו׳ העד נאמן לכ״ע »
— ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק י״ז
« בסי׳ א׳ סעיף י״ג כתבתי שאין לפסוק כן »
— ט״ז יו״ד קכ״ז ס״ק ג
למעשה (החזרה מן הדברים). זכור את כלל המיון, שקל לנסחו וקשה ליישמו: אמתלא מתקבלת כשהיא מסבירה התנהגות המובנת שלא מכח האינטרס שברגע זה — פחד, שכחה, מחשבה. ונדחית כשהיא שבה ואומרת “לא היה אכפת לי”, שהרי מי שאומרים לו שהוא שותה איסור — אכפת לו. ובמעשה הטבח, הט״ז חולק במפורש: אל תסמוך עליו. חזרה ממשית, על נסיבותיה, נמסרת לרב — לא לקריטריון.
« ולכן אין להתיר כ״א לצורך גדול »
— פתחי תשובה יו״ד קכ״ז ס״ק ז, בשם ספר בכור שור
למעשה (מה שאומרים בקול). פסקה זו היא הטעם שאין מכריזים על בקבוק שהוא אסור סתם כך, “ליתר ביטחון”. למשפט שנאמר יש פעולה משלו על אומרו, והתרתו טעונה צורך גדול ופוסק. ולעומת זאת, מי שראה דבר אינו צריך לשתוק: הסימן נותן לו מסגרת לדבר. והמידה שביניהם שייכת לרבך.
« לאו כל שכרו אלא ה״ה אם הטעות שסובר שמקצת שכרו יפסיד והוא סך מועט ג״כ דינא הכי »
— ט״ז יו״ד קכ״ז ס״ק ד
« אע״פ שנאמן להפסיד שכרו אינו נאמן להפסיד היין שכבר מכרהו »
— פתחי תשובה יו״ד קכ״ז ס״ק ח, בשם שו״ת שבות יעקב ח״ב סימן ע״א
« יין נסך בזה״ז אין להחמיר כולי האי »
— פתחי תשובה יו״ד קכ״ז ס״ק ח, בשם שו״ת שבות יעקב ח״ב סימן ע״א
« דדוקא במעיד על דבר השייך לחברו ואין לו נגיעה בדבר משא״כ אם ההיזק מגיע גם לו כגון שיש לו חלק בדבר ההוא אפי׳ שמיני שבשמינית מתוך שנאמן על שלו נאמן גם על של חבירו »
— פתחי תשובה יו״ד קכ״ז ס״ק י, בשם שו״ת חוות יאיר סימן ק״ט
למעשה (הפועל והשותף). שתי תגובות הפוכות, ושתיהן בסימן. פועל המאשים את עצמו — “באשמתי, אני הנחתי” — הוא העד החזק שבסימן, ובלבד שאשמתו עולה לו בשכרו באופן גלוי. אורח שאין לו מה להפסיד הוא החלש שבהם: סעיף ג׳ אינו מאמינו לאסור. וביניהם, מי שיש לו חלק בבקבוק חוזר להיות חזק, ואפילו חלקו זעום. אבל משנכנס לתמונה ממון שכבר שולם — יין שנמכר, מלאי שסופק — יצאנו משדה האיסור אל שדה הממון, ושם השבות יעקב עוצר. וזה בדיוק המקום הצריך רב ולא סברה.
זו השאלה השכיחה מכולן, שהרי לרוב הוא זה המדבר: המלצר, השליח, הפועל. הש״ך מכנס את הפוסקים בנקודה זו, והדין סימטרי — לא לאיסור ולא להיתר.
« ולענין עדות העובדי כוכבים כתבו הפוסקים בכמה דוכתי דאין העובדי כוכבים נאמן לא לאיסור ולא להיתר »
— ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק כ׳
« ועוד יש כאן סברא גדולה להתיר משום די״ל אוקי גברא להדי גברא ואוקי חמרא בחזקת היתירא דמעיקרא »
— ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק י״ד
למעשה (מי מדבר, ובאיזה משקל). קודם ששוקלים את הנאמר, שקול מי אומרו. עובד כוכבים: אין בדיבורו פעולה, לא לכאן ולא לכאן. שני אחים: עד אחד. פסול עדות רגיל: קביל, אלא אם חשוד בדבר זה. שני עדים המכחישים זה את זה: הש״ך נותן סברה יסודית להתיר, אך כותבה בסוף סימן קטן שהביא בו גם דעות מחמירות. והפתחי תשובה מוסיף שם תשובת חתם סופר במעשה גניבה במרתף, שבו נחלקו העדים בזהות הגנב, והתשובה תלויה כולה בעובדות וברוב שבמקום. כלומר: משנשמעו שני קולות סותרים, רב מכריע.
« כלומר תמצא דעד א׳ נאמן באיסורים להתיר אפי׳ בלא שתיקת הבע״ד דתהוי כהודאה אבל להחמיר לא תמצא דהעד נאמן בלא שתיקת הבע״ד »
— ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק כ״ג
« מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר עד א׳ נאמן עליו ואפילו עד א׳ מכחישו »
— תוספות קידושין ס״ו ע״ב ד״ה שלח ואחוי
« וגם מוכח בש״ס שם דאפילו הבע״ד מכחישו נאמן בדבר דאיכא לברורי »
— ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק כ״ד
« פירוש שצריך לילך עמו אבל אם הלך עמו ולא מצאו אין כאן איסור כן נראה לי פשוט »
— ט״ז יו״ד קכ״ז ס״ק ה
למעשה (“בא ואראך”). כשאדם טוען שדבר מתרחש עתה, ועדיין אפשר לבררו, אין הסימן מרשה למשוך בכתפיים: צריך ללכת. אלא שהט״ז מוסיף את המחצית שתמיד נשכחת — הלכו ולא מצאו, אין כאן איסור. אין זו אפוא מכונת איסורים אלא חובת בירור. ומה עושים במה שראו — זה כבר של רבך.
« וכן דבר שיש בו טרחא אין הנשים נאמנות דנשים עצלניות הן »
— ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק ל׳
« מיהו היכא דהוא בידו הקטן נאמן אפילו להוציא דבר מחזקתו להתיר או לאסור »
— ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק ל״א
כל האמור עוסק בקטן המעיד. הפתחי תשובה מביא מן הבית יעקב את המקרה ההפוך — העד פונה אל קטן, והקטן הוא השותק או המכחיש — ושם, כותב, דינו כגדול, וכן הדין באשה. הטעם הוא זה העובר בכל הסימן: אדם נאמן על שלו, ואין נאמנות זו נאמנות של עד.
« דאם אמר ע״א לקטן נתנסך יינך והקטן שותק או מכחישו דינו כמו גדול אף שאינו נאמן להעיד באיסורין מ״מ כה״ג נאמן וה״ה באשה כה״ג »
— פתחי תשובה יו״ד קכ״ז ס״ק ב, בשם שו״ת בית יעקב סימן ק״נ
למעשה (הקטן). הבחן בין שלוש שאלות שתמיד מערבבים. האם קטן יכול לשמש שומר — הסימן אומר כן, משהגיע לדעת שמירה, וזה סעיף ד׳. האם קטן אוסר בדיבורו — הסימן אומר לא, מלבד מקרה הרשב״א שיש להחמיר בו. האם קטן מגן על שלו — הפתחי תשובה אומר כן, כגדול. והמקום העדין הוא הגיל, הבגרות, וטיב מה שהופקד בידו. אלו שאלות של רב, והן נשאלות על הילד הממשי ולא על גיל שברשימה.
| מקרה בן זמננו | כלי הסימן | כיוון (לאישור אצל הרב) |
|---|---|---|
| מלצר עובד כוכבים אומר בעצמו שמזג או שנגע בבקבוק | ש״ך ס״ק כ׳ | אין בדיבורו פעולה הלכתית — לא לאיסור ולא להיתר. אינו יוצר איסור; אך גם אינו מסלק חשש הנסמך על דבר אחר. השאלה חוזרת: מה ידוע לנו מלבד דבריו? |
| אורח יהודי אומר: “ראיתי את המלצר מוזג לתוך בקבוק זה” | סעיף א׳ · סעיף ג׳ | אינו שומר ואינו פועל: עד רגיל הוא, וסעיף ג׳ אינו מאמינו לאסור. הכל תלוי אפוא בתשובת הבעלים — שתיקה או הכחשה — ובפעם הראשונה. |
| הבעלים משיב “איני מאמינך” | הגה סעיף א׳ · ש״ך ס״ק י״א · ט״ז ס״ק א | הרמ״א אף מלמדו; הש״ך מדייק שמלמדים קודם, ולעולם לא להכחיש את המעשה. הט״ז מביא דעות שלפיהן אין במשפט כלום כשהלב מאמין לעד. והרמ״א מייחדו ליין נסך. |
| הבעלים משיב “איני יודע” | סעיף א׳ · ש״ך ס״ק ו | המחבר משווה תשובה זו במפורש להכחשה: אין העד נאמן, והש״ך כותב שהיין מותר אז לכל העולם. |
| הבעלים אינו אומר דבר | סעיף א׳ · ש״ך ס״ק י | שתיקה כהודאה דמיא, ובלבד שאמר לו העד “בפניך” או “ידעת דרגלים לדבר”. וההכחשה צריכה לבוא תוך כדי דבור. |
| המשגיח, אחראי המרתף, הפועל שהבקבוק מסור לו | סעיף א׳ · ש״ך ס״ק א | זהו דין בידו: נאמן בלא שום תנאי נוסף, שהרי הוא כבעלים על מה שבשמירתו. |
| פועל מתוודה שבועות אחרי המעשה | הגה סעיף א׳ · פת״ש ס״ק ו | צריך אמתלא — טעם לשתיקתו. פחד מן המעביד הוא טעם, והחוות יאיר קיבלו במעשה כמעט זהה; והרמ״א כותב אז יש לחוש לדבריו. |
| פועל אומר שאירע בפשיעתו, ומפסיד את שכרו | סעיף ב׳ · ט״ז ס״ק ד | זהו העד החזק שבסימן: נאמן אף שאין היין בידו ואף שלא דיבר מיד. וצריך שיהיה ההפסד גלוי; והט״ז מוסיף שדי בהפסד חלקי. |
| היין כבר נמכר והכסף נגבה | פת״ש ס״ק ח | השבות יעקב עוצר שם: להאמין לעד פירושו להוציא ממון על פי אחד, ומסיים שאין להחמיר כל כך ביין נסך בזמן הזה. |
| למדבר עצמו יש חלק בבקבוק | פת״ש ס״ק י | היפוך האינטואיציה: הנגיעה עושה אותו נאמן יותר, ואפילו בחלק זעום — שאדם נאמן על שלו. |
| “בא ואראך” — עדיין אפשר לראות את המעשה | הגה סעיף ג׳ · ט״ז ס״ק ה | צריך ללכת: זה דבר דאיכא לברורי, והש״ך כותב שהוא עומד אף כנגד הכחשה. אבל אם הלכו ולא מצאו — הט״ז חד: אין כאן איסור. |
| שניים אומרים דברים הפוכים | ש״ך ס״ק י״ד · פת״ש ס״ק ה | הש״ך מביא את שתי הדרכים ומוסיף סברה יסודית להתיר — מעמידים גברא כנגד גברא ומעמידים את היין בחזקתו. והחתם סופר דן במעשה ממשי שהכל בו תלוי ברוב שבמקום. שאלת רב. |
| מישהו הכריז שהבקבוק אסור וחזר בו | הגה סעיף א׳ · פת״ש ס״ק ז | לו נשאר אסור — שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא — אף שאין איש אחר מקבל את דבריו. והבכור שור אינו פותח פתח אלא לצורך גדול. |
| ילד אומר שעובד כוכבים נגע בבקבוק | הגה סעיף ג׳ | אין לו דין עד. אבל אם הוא חריף, בקי בעניין, ויש רגלים לדבריו — הרשב״א מצריך להחמיר. |
| משאירים ילד לשמור על השולחן בזמן היעדרות | סעיף ד׳ · ש״ך ס״ק ל״א | הסימן מתיר, משהגיע לכלל דעת שמירה, ומפני שאין כאן חזקת איסור אלא חשש. אמת המידה היא משנת סוכה ולא גיל. |
| עד אומר שיין מבושל נתנסך קודם הבישול | ש״ך ס״ק א | הש״ך מסיק במפורש: אינו נאמן, אף שהיין עתה בשמירתו, מפני שאין לו מיגו. והפתחי תשובה דן בהיקפו המדויק של המקרה (פת״ש ס״ק א). |
| אשה אומרת שבדקה או שתיקנה בעצמה | הגה סעיף ג׳ · ש״ך ס״ק כ״ט–ל׳ | נאמנת לומר “אני עשיתי”, במקום שהדבר שלה או בידה לתקנו. והרמ״א והש״ך מעמידים גבולות: לא בספק הטעון הכרעה, לא במקום שיש צדדים להקל, ולא בדבר שיש בו טרחא. |
למעשה. קודם שתשאל, אסוף את העובדות שהסימן תובע, בסדר הזה: מי מדבר (יהודי או לא, גדול או קטן, איש או אשה, קרוב לעד אחר) ; באיזה תואר (שומר, פועל, אורח) ; מתי (האם זו הפגישה הראשונה מאז המעשה, ואם לא — מדוע האיחור) ; מה בדיוק אמר (“בפניך”, “ידעת דרגלים לדבר”, “בא ואראך”) ; מה משיבים הבעלים (כלום, הכחשה, “איני יודע”) ; מה הוא מפסיד ; ומה מונח על הכף (כוס, בקבוק, מלאי שנמכר). בשבעה נתונים אלו השאלה נעשית ראויה לשאלה. בלעדיהם אין טבלה יכולה להשיב — ועמם, רבך הוא המשיב.
| שאלה | המידה (למעשה) | מקור |
|---|---|---|
| היין בשמירת המדבר | נאמן | שו״ע יו״ד קכ״ז:א ; ש״ך ס״ק א ; גיטין נ״ד ע״ב |
| דיבר בפעם ראשון שמצאו | נאמן, ואפילו הבעל מכחישו | שו״ע יו״ד קכ״ז:א |
| לא זה ולא זה, והבעלים מכחיש | אינו נאמן | שו״ע יו״ד קכ״ז:א |
| הבעלים אומר “איני יודע” | כהכחשה ; ומותר לכל העולם | שו״ע יו״ד קכ״ז:א ; ש״ך ס״ק ו |
| “שמא לא דקדקת” | כהכחשה | ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק ז |
| הבעלים שותק | כהודאה — אם אמר לו העד “בפניך” או “ידעת” | שו״ע יו״ד קכ״ז:א ; ש״ך ס״ק י |
| זמן ההכחשה | תוך כדי דבור | שו״ע יו״ד קכ״ז:א (מרדכי פרק האומר) |
| “איני מאמינך” | שרי ; ומלמדים קודם, ולעולם לא להכחיש | הגה יו״ד קכ״ז:א ; טור יו״ד סימן קכ״ז ; ש״ך ס״ק י״א |
| מאמין לו בלבו | הרמ״א אינו מחמיר, ביין בלבד ; והט״ז מביא דעות חולקות | הגה יו״ד קכ״ז:א ; ט״ז ס״ק א ; ש״ך ס״ק ט״ו |
| שתק ואחר כך “הייתי מתיישב” | נאמן | שו״ע יו״ד קכ״ז:א ; ט״ז ס״ק ב |
| שתק ואחר כך “איני יודע” | העד נאמן לדברי הכל | ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק י״ז |
| העד איחר, ונתן טעם | יש לחוש לדבריו | הגה יו״ד קכ״ז:א |
| הטבח החוזר בו באמתלא | הרמ״א מביא “יש מי שאומר” שנאמן ; הט״ז מסרב לפסק | הגה יו״ד קכ״ז:א ; ט״ז ס״ק ג |
| הכריז שאסור ועדים מכחישים | אסור לו לבדו — שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא | הגה יו״ד קכ״ז:א ; פת״ש ס״ק ז |
| פועל בשכר מועט, או באונס | כדין סעיף א׳ — בלא תוספת נאמנות | שו״ע יו״ד קכ״ז:ב |
| פועל המפסיד כל שכרו בפשיעתו | נאמן, אף שאין היין בידו ואף שלא דיבר מיד | שו״ע יו״ד קכ״ז:ב ; גיטין נ״ד ע״ב |
| ההפסד אינו גלוי לכל | אינו נאמן | הגה יו״ד קכ״ז:ב (רבינו ירוחם) |
| הפסד חלקי של השכר | מספיק | ט״ז יו״ד קכ״ז ס״ק ד |
| היין נמכר ברווח | אינו נאמן — אין מוציאים ממון על פי אחד | פת״ש יו״ד קכ״ז ס״ק ח |
| לעד יש חלק, ואפילו זעום | נאמן, ואף על חלק חבירו | פת״ש יו״ד קכ״ז ס״ק י |
| שני אחים | עד אחד | הגה יו״ד קכ״ז:א (רשב״א סימן תקמ״ד) |
| פסולי עדות | כשרים לאיסורין, אלא אם חשודים בדבר | הגה יו״ד קכ״ז:א ; ש״ך ס״ק כ׳ |
| עובד כוכבים | אינו נאמן — לא לאיסור ולא להיתר | ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק כ׳ |
| שני שותפים, אחד שותק ואחד מכחיש | לשותק אסור ; לשני ולכל העולם מותר | הגה יו״ד קכ״ז:א (הגהות אלפסי) |
| שני עדים המכחישים זה את זה | הש״ך מביא את הדעות ומוסיף סברה יסודית להתיר | ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק י״ד |
| הכלל הגדול | נאמן להתיר, לא להחמיר | שו״ע יו״ד קכ״ז:ג ; ש״ך ס״ק כ״ג |
| דבר שאפשר לבררו | יש לחוש לדבריו — ואף כנגד הכחשה | הגה יו״ד קכ״ז:ג ; ש״ך ס״ק כ״ד ; תוספות קידושין ס״ו ע״ב |
| הלכו ולא מצאו | אין כאן איסור | ט״ז יו״ד קכ״ז ס״ק ה |
| לא הוחזק לא להיתר ולא לאיסור | נאמן אפילו לאסור | הגה יו״ד קכ״ז:ג |
| הוחזק באיסור | אינו נאמן להתיר, אלא אם בידו לתקנו | הגה יו״ד קכ״ז:ג |
| שתי חתיכות, אחת של היתר ואחת של איסור | נאמן לומר איזו ואיזו | הגה יו״ד קכ״ז:ג (ר״ן) |
| אדם על שלו | נאמן, ואפילו היכא דאתחזק איסורא | הגה יו״ד קכ״ז:ג |
| אשה: “תיקנתי / בדקתי” | נאמנת, כשהדבר שלה או בידה ; לא בספק ולא בדבר שיש בו טרחא | הגה יו״ד קכ״ז:ג ; ש״ך ס״ק כ״ט–ל׳ |
| קטן כעד | אין לו דין עד ; ובקטן חריף שיש רגלים לדבריו — להחמיר | הגה יו״ד קכ״ז:ג (ריב״ש רמ״ה ; רשב״א כ״ד) |
| קטן, איסור דרבנן, להקל | נאמן — אלא אם הוחזק איסורא | הגה יו״ד קכ״ז:ג |
| קטן כשומר | סומכין עליו משבא לכלל דעת שמירה | שו״ע יו״ד קכ״ז:ד ; ש״ך ס״ק ל״א ; סוכה מ״ב ע״א |
| העד פונה לקטן או לאשה שהם הבעלים | שתיקתם או הכחשתם כשל גדול | פת״ש יו״ד קכ״ז ס״ק ב |
| פוסק | התרומה המכרעת (מעוגן במקור) |
|---|---|
| מחבר (ד׳ סעיפים) | ס׳ א׳: שלושת הפתחים — בידו, פעם ראשונה, שתיקה — ותנאי השתיקה (בפניך / ידעת דרגלים לדבר), ואמתלת מי ששתק ; ס׳ ב׳: הפועל המפסיד את כל שכרו ; ס׳ ג׳: הכלל הגדול, נאמן להתיר ולא להחמיר ; ס׳ ד׳: הקטן שבא לכלל דעת שמירה. |
| רמ״א (הגה על ס׳ א׳, ב׳, ג׳) | ס׳ א׳: מלמדים את הבעלים לומר איני מאמינך ; הכחשת אחר אינה מועילה כל עוד הבעלים שם ושותקין ; הסתייגות הרשב״א ; הגבול ליין נסך בלבד ; אמתלת העד שאיחר ; מיגו במקום עדים ושוויה אנפשיה ; הטבח ; שני אחים ; פסולי עדות ; שני השותפים. ס׳ ב׳: ההפסד צריך להיות גלוי. ס׳ ג׳: דבר דאיכא לברורי ; דבר שלא הוחזק ; שתי חתיכות ; אדם על שלו ; אשה ; קטן ; וההפניות לסימנים קי״ט · 119 וקפ״ה · 185 ולאבן העזר סימן קנ״ב. |
| ט״ז (טורי זהב, ז׳ ס״ק) | ס״ק א: יש שאינם מקבלים “איני מאמינך” כשהלב מאמין — ויראת מאלהיך ; ס״ק ב: מיון האמתלאות, ומפני מה “לא חשתי להשיבך” אינו עובר כאן ; ס״ק ג: סירוב לפסק הטבח ; ס״ק ד: די בהפסד חלקי של השכר ; ס״ק ה: “בא ואראך” מחייב ללכת — ואם לא מצאו, אין כאן איסור ; ס״ק ו: ההשגה הארוכה על בשר שאינו מנוקר, והמנהג היומיומי להאמין לכל אדם ; ס״ק ז: מעשה החמאה וההפניה לסימן קפ״ה · 185. |
| ש״ך (שפתי כהן, ל״ב ס״ק) | ס״ק א: בידו = שנמסר לשמירה ולא מיגו — ומעשה היין המבושל ; ס״ק ג: הקושיה הגדולה על עד אחד כנגד הבעלים, ודרך הראב״ד והרשב״א ; ס״ק ו: כשהבעלים מכחיש, מותר לכל העולם ; ס״ק ז: “שמא לא דקדקת” כהכחשה ; ס״ק י: אין השתיקה הודאה ממש ; ס״ק י״א: מלמדים קודם, ולעולם לא לשקר ; ס״ק י״ד: שני עדים סותרים, ואוקי גברא להדי גברא ; ס״ק ט״ו: הקריאה הנכונה ברבנו תם ; ס״ק ט״ז: המחלוקת הגדולה בשותק מפני שאינו יודע ; ס״ק י״ז: “איני יודע” שלאחר מעשה אינו מזיז ; ס״ק כ׳: פסולי עדות, ועובד כוכבים שאינו נאמן לעולם ; ס״ק כ״ג: מפני מה “לא להחמיר” הוא קביעת מציאות ; ס״ק כ״ד: איכא לברורי הוא ש״ס ערוך ; ס״ק כ״ו–כ״ט: דבר שלא הוחזק, שתי חתיכות, ואשה ; ס״ק ל׳: דבר שיש בו טרחא ; ס״ק ל״א: הקטן, ומה שבשמירתו. |
| פתחי תשובה (ט״ז ס״ק) | ס״ק א: יין מבושל והדגול מרבבה ; ס״ק ב: קטן או אשה שהם הבעלים מכחישים כגדול ; ס״ק ג: מה כוחו של “כמדומה שראיתי” ; ס״ק ה: תשובת החתם סופר בגנב שנכנס למרתף ; ס״ק ו: המשרת המתוודה — אמתלת הפחד, והמקום שאין מלמדים בו “איני מאמינך” ; ס״ק ז: האם יאכל בצנעה מה שאסר על עצמו ; ס״ק ח: היין שכבר נמכר ; ס״ק י: מי שיש לו חלק נאמן על הכל ; ס״ק י״ג: שתי חתיכות כשהאיסור מרובה. |
| רמב״ם (הלכות מטמאי משכב ומושב פרק י״ג) | הלכה ח: שלד סעיף א׳ עוד קודם לו — השותק נאמן, המכחיש מעמיד את החזקה עד שיעידו שניים, וההבחנה בין פגישה ראשונה לשנייה. |
| גמרא (גיטין נ״ד ע״ב · קידושין ס״ה–ס״ו) | גיטין נ״ד ע״ב: כל שבידו נאמן, ושני הסופרים — זה שמפסיד את כל שכרו וזה שאינו מפסיד אלא מקצתו ; קידושין ס״ה ע״ב: שתיקתו של מי שאמרו לו “אכלת חלב” ; קידושין ס״ו ע״ב: אלא דשתיק, והשלח אחוי שממנו יצאו התוספות בדבר דאיכא לברורי. |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קכ״ז · ♥ תמיכה