Sugyot, sources, the underlying chakira, machlokot of Rishonim and Acharonim,
nafka minot for halakha and analysis of the shitot
Subject:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קכ״ח (ה׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), בית יוסף, טור
Talmudic foundation of the sugya:
עבודה זרה ס׳ ע״ב (משנת נכרי שנמצא עומד בצד הבור, מלוה על אותו יין) ·
עבודה זרה ס״א ע״ב (ההוא כרכא, נתפס עליו כגנב) ·
עבודה זרה ס״ד ע״ב (ברייתא דגר תושב, מיחדין ואין מפקידין) ·
עבודה זרה ע׳ ע״א (אחדיה לדשא וביזעא בדשא, אית ליה לאישתמוטי, ההוא אריא, ספק ביאה) ·
עבודה זרה ע׳ ע״ב (ההיא רביתא ואופיא בידה, ספק ביאה וספק מגע, נתפס עליו כגנב בטהרות)
Writing and iyun:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 Table of contents
שורש הסימן — three fears for one scene: ניסוך, חילוף, מגע להנאתו
ייחוד והפקדה — two durations, or two places? The Taz ס״ק א and the Mehaber’s cumulation (seif 1)
מיחדין ואין מפקידין — the chiasm of the braita, and the two roots of the prohibition (seif 1)
גר תושב — the quality of contact or its likelihood: the Prisha and the Shach ס״ק א (seif 1)
בזמן הזה — the Rashba, the Rama, and the Shach’s proof ס״ק ד from seif 4 (gloss on seif 1)
מלוה — the loan that undoes mirtat, and the Shach’s two conditions (seif 2)
חותם אחד — the same ruling, opposite analogies: Taz ס״ק ב against Shach ס״ק ו (seif 2)
הקצף והברזא — תלינן בדבר הרגיל, and where the rule stops (seif 2 and its gloss)
אחדיה לדשא — the bolt, the hole, and what night changes (seif 3)
נתפס כגנב — on entry or on contact: Rashi, the Ri, Tosafot and the Taz ס״ק ט (seif 4)
בזמן הזה — the fear dismantled and the fear rebuilt (gloss on seif 4)
השוק — the definition that comes last, and the yesod of the siman (seif 5)
1. שורש הסימן — three fears for one and the same scene
The preceding simanim measured a contact: its nature, its force, its form. Siman 128 measures none — nobody saw anything. A non-Jew was left alone with wine, or was found beside it, and a ruling must be given without a witness. It is a siman of presumption, and its first question is not “is it forbidden?” but “what exactly is feared?”
The Gemara’s vocabulary: two doubts, not one The sugya in perek Batra places these cases under a distinction borrowed from the laws of purity, and says so explicitly:
« רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: סְפֵק בִּיאָה — טָהוֹר, סְפֵק מַגָּע — טָמֵא » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
The doubt about entry and the doubt about contact do not weigh the same. The whole of siman 128 lies in the passage from one to the other.
Rashi defines the difference
« דלא ידעינן עובד כוכבים אי על אי לא על טהור ומשום הכי שרי דשני לן ספק ביאה מביאה ודאי וספק מגע » (רש״י על עבודה זרה ע׳ ע״א ד״ה ספק ביאה)
Three states, then, and not two: he did not come, he may have come, he certainly came. The yiḥud of seif 1 is the third — he came, he stayed, and only the contact remains in doubt.
The three fears, and what dispels each
What is feared
Where the siman says it
What dispels it
ניסוך — libation
Seif 1 (opening), seif 4 (the locked door)
Knowing he is no idolater; or מירתת
חילוף — substitution
Seif 1 (אין מפקידין)
Neither time nor place — see §3
מגע להנאתו — touching to drink or profit
The Rama’s gloss on seif 4
A narrow vessel, a seal, supervision
The chakira that runs through the siman When we forbid wine left alone with him, is it a presumption of fact — he most probably touched it, and we rule on what happened — or a rule of custody: the wine was unguarded, and unguarded wine is disqualified whatever occurred? The Tur decides in a single word, and that word fixes the degree of the prohibition:
« ואם יחדו אצלו אסור בהנאה שאנו תולין לומר ודאי נסכו » (טור יו״ד קכ״ח)
ודאי נסכו — not “perhaps” but “certainly”. That is why benefit itself is forbidden. In seif 2, by contrast, where he is merely found standing beside the wine, we will never say more than שמא נגע. Two regimes of doubt, and two sanctions.
דין מקום שיש בו יין ונתיחד עובד כוכבים שמה. ובו ה׳ סעיפים:עובד כוכבים שנתייחד עם היין אפילו ברשותנו אפילו שעה מועטת אסור בהנאה אבל מי שנודע לנו שאינו עובד עבודת כוכבים מותר לייחד יין אצלו ברשותנו לזמן מועט כגון כדי שילך כדי מיל או יותר אפילו בעיר שכולה עובדי כוכבים ואפילו הודיעו שהוא מפליג אבל אין מפקידין אצלו יין בביתו ואפילו בבתינו אסור אם הוא לזמן מרובה ואם עבר והפקיד אסור בשתיה. (עובדי כוכבים שבחוצה לארץ אע״פ שאינן עובדי עבודת כוכבים מ״מ אין מייחדים יין אצלם) (ב״י בשם הרשב״א):
Seif 1 distinguishes two regimes it never defines: ייחוד, leaving the wine alone with him, and הפקדה, depositing it with him. The Taz opens his commentary by showing that the distinction can be read two ways, and that the Mehaber added them together.
The Mehaber’s language
« עובד כוכבים שנתייחד עם היין אפילו ברשותנו אפילו שעה מועטת אסור בהנאה » (שו״ע יו״ד קכ״ח:א)
The two readings, in the Taz ס״ק א First reading — the Tur’s: the difference is one of duration.
« נראה כוונתו כי יש שני פירושים על חילוק דיחוד ומפקיד שמצינו דיש לפרש שלשון יחוד שייך דוקא על זמן מועט ומפקיד דאסור היינו על זמן מרובה וזהו דעת הטור » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק א)
Second reading, drawn from Rashi: the difference is one of place and of mandate.
« אבל יש פי׳ אחר והוא משמעות של רש״י בגמ׳ דיחוד היינו שמייחדו עם העובד כוכבים ברשות ישראל ולא שם את העובד כוכבים שומר עליו כלל אלא מניחו כך בבית ישראל » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק א)
The reason each reading gives The Taz spells out the second one’s motive: in our house he has nothing to swap with; in his own, his people come in and he does not care.
« וההיתר בזה הוא מטעם שאין לו איסור להחליף בשלנו בבתינו אבל מפקיד הוא בבית העובד כוכבי׳ דשם נכנסים לו עובדי כוכבים ואינו מקפיד אם יגעו בו אחרים » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק א)
The Taz’s conclusion: the Mehaber does not choose, he cumulates
« וע״כ החמיר הש״ע לאסור בשתיהם ואין היתר אלא בבתינו ולזמן מועט » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק א)
In other words: the permission requires both conditions at once — in our house and for a short time. Which is exactly what the rest of the seif says, where even in our houses a long while is forbidden.
« אבל אין מפקידין אצלו יין בביתו ואפילו בבתינו אסור אם הוא לזמן מרובה ואם עבר והפקיד אסור בשתיה » (שו״ע יו״ד קכ״ח:א)
Nafka mina In our house, for a long time; and in his, for a moment. The first reading would permit the former and forbid the latter; the second would do the reverse. The Mehaber forbids both — which follows from neither reading alone, but from their sum.
The Taz’s yesod: an avowed fiction for the lekhathila The Taz knows perfectly well that in his day non-Jews are no longer idolaters. He nevertheless upholds the deposit prohibition, and says why:
« ואע״ג דעכשיו כל העובדי כוכבי׳ לאו עובדי עבודת כוכבים נינהו מ״מ כאן אסור דלענין לכתחלה להפקיד אצלם מחזקינן להו כעובדי עבודת כוכבים » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק א)
The phrase deserves a pause: מחזקינן להו — we hold them to be such, without claiming that they are. A presumption of precaution, valid for the lekhathila and for that alone. This is the key to seif 1, and in §5 the Shach will draw the consequence the Taz leaves implicit: for the bedi’eved, the fiction lapses.
The braita from which all of seif 1 flows does not merely say that one is permitted and the other forbidden. It sets them against each other in a chiasm that cannot be explained by a mere difference of severity.
The braita of the ger toshav
« מְיַיחֲדִין אֶצְלוֹ יַיִן, וְאֵין מַפְקִידִין אֶצְלוֹ יַיִן, וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל מְיַיחֲדִין אֶצְלוֹ יַיִן וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם » (עבודה זרה ס״ד ע״ב)
And the Shach points out the half that surprises:
« ואפילו בעיר שרובה ישראל » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ב)
What the chiasm proves Had the two prohibitions one and the same root, the make-up of the town would weigh the same way on both sides. In fact it weighs in opposite directions: yiḥud is permitted even in the worst of towns, deposit forbidden even in the best. So the town is relevant only to one of them. It is relevant to yiḥud — because the fear there is of a passing idolatrous third party, whom Jewish neighbours may catch. It is not relevant to deposit — because the fear there is of the depositary himself, and no Jewish majority watches him in his cellar.
The Tur names the fear of deposit
« ואין מפקידים אצלו לזמן מרובה שאנו חוששין שמא מחליפו בשלו ושלו ודאי אסור כיון שאינו חושש על מגע נכרי » (טור יו״ד קכ״ח)
It is not a libation that is feared here but a swap — and the chain has two links: he exchanges our wine for his own, and his own is forbidden not because he offered it, but because he is not careful about who touches it.
The Rambam says it outright, and goes further
« שֶׁכָּל חֲשָׁשׁ שֶׁל חִלּוּף וְזִיּוּף יֵרָאֶה לִי שֶׁכָּל הָעַכּוּ״ם שָׁוִים בּוֹ הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה הַיַּיִן בִּרְשׁוּתָן נֶאֱסַר בִּשְׁתִיָּה עַל כָּל פָּנִים » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה י״ב
He writes it of the ger toshav himself: the swap-fear is indifferent to the depositary’s religious identity. Which is why it can be dispelled neither by “he is not an idolater” nor by “the town is Jewish”.
Two roots, and the question of degree If deposit is forbidden because of a swap, what degree of prohibition does that yield? The Mehaber writes אסור בשתיה — drinking only. The Shach first takes that at face value, then reports the Bach’s objection:
« משמע דבהנאה בכל גוונא שרי וכן משמע בב״י אבל הב״ח השיג עליו דלא שרי בהנאה אלא בידוע שלא נגע » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ג)
And he gives the reason, which is the second half of the Tur’s chain:
« דטעמא דהפקיד אצלו אסור משום שאנו חוששין שמא החליפו בשלו ושלו ודאי אסור כיון שאינו חושש על מגע עובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ג)
The entire measure of the prohibition therefore depends on the status of his wine: if his own is barred only from drinking, our substituted wine is barred no further; if his is barred from benefit, so is ours.
4. גר תושב — the quality of the contact, or its likelihood
The Mehaber permits leaving wine alone with one “known to us not to be an idolater”. The Prisha inferred from this a ruling about a ger toshav’s touch; the Shach opens his commentary on the siman by refuting it, and the refutation contains the whole theory of yiḥud.
The Mehaber’s language
« אבל מי שנודע לנו שאינו עובד עבודת כוכבים מותר לייחד יין אצלו ברשותנו לזמן מועט כגון כדי שילך כדי מיל או יותר אפילו בעיר שכולה עובדי כוכבים ואפילו הודיעו שהוא מפליג » (שו״ע יו״ד קכ״ח:א)
The Shach immediately says who is meant:
« כגון גר תושב וישמעאלים טור ורשב״א ורמב״ם » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק א)
The Prisha’s inference, and the Shach’s astonishment
« ובפרישה סעיף ה׳ דייק מהכא דמגע גר תושב מותר בשתיה דאל״כ ניחוש למגעו אלא ודאי אף אם נגע שרי לשתות עכ״ל » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק א)
The reasoning is tight: if we permit leaving the wine alone with him, it must be that his touch would do no harm — otherwise we would fear that very touch. The Shach objects that this conclusion flatly contradicts the Mehaber himself in the preceding siman, who bars a ger toshav’s touch from drinking, while the Gemara expressly permits leaving wine alone with him. Both cannot stand if the inference holds.
The teirutz, drawn from Rashi
« אלא ה״ט כמ״ש רש״י דכיון דלא פלח עבודת כוכבים לא נגע ולא מנסך » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק א)
And that is indeed Rashi’s point, as the Beit Yosef reports it:
« ישראל מניח בחנותו עד שילך כדי מיל או יותר משא״כ בנכרי דהאי כיון דלא פלח לא נגעו ולא מנסך » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
The chakira this teirutz reveals Does the heter of yiḥud rest on the quality of the contact — his would not forbid the wine — or on the likelihood of contact — he will not touch? The Prisha reads the first; the Shach, with Rashi, decides for the second. The difference is not verbal: on the first reading the wine is permitted even if he touched; on the second it is permitted only because we judge he did not. A substantive heter against a probabilistic one.
Nafka mina, and the restriction the Shach at once draws If the heter rests only on the improbability of contact, it collapses as soon as a motive to touch appears:
« מיהו נראה דהיינו דוקא אם הוא בענין שאין לחוש שנגעו לשתות או להנאה אחרת » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק א)
This is the hinge of the whole siman. Once idolatry is out of the picture, the only fear left is of a man who might want a drink — and no profession of faith dispels that one. We shall meet it again, word for word, in the Rama’s gloss on seif 4.
5. בזמן הזה — the Rashba, the Rama’s gloss, and the proof from seif 4
The Rama closes seif 1 with a fifteen-word gloss that looks like a mere geographical note. The Shach devotes his longest ס״ק to it, and shows that the gloss does not say what it appears to say.
The Rama’s gloss
« עובדי כוכבים שבחוצה לארץ אע״פ שאינן עובדי עבודת כוכבים מ״מ אין מייחדים יין אצלם » (שו״ע יו״ד קכ״ח:א)
Its source, which the Beit Yosef brings in the Rashba’s name:
« וכתב הרשב״א דאפילו נכרים שבח״ל שאין עובדין כו״ם אלא מעשה אבותיהם בידיהם מכל מקום כיון שהם מנסכין יין לפני כו״ם אין כח בידינו להתיר לייחד אצלם ואפי׳ בדיעבד אסור » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
The Shach’s kushya: the Rama cut off the ending The Rashba does not stop at the prohibition; he adds that even after the fact the wine is lost. The Rama copies only the first half.
« וברשב״א אפילו בדיעבד אסור וכ״כ העט״ז דאפי׳ דיעבד אסור בשתיה » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ד)
The teirutz: the Rashba is consistent with himself, and we do not follow him there
« אבל לדידן דשרינן מגען וסתם יינם בהנאה מטעמא דלאו עובדי עבודת כוכבים הן אם כן ה״ה הכא דאם יחדו אצלו שרי בדיעבד כמו גר תושב וישמעאלים אלא דלכתחלה מיהת אסור » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ד)
The reasoning is structural: the Rashba forbids benefit from a contemporary non-Jew’s touch because he still holds him an occasional idolater; whoever rejects that premise cannot inherit the conclusion. We, who permit their touch for benefit precisely because they are not idolaters, must permit the bedi’eved here — and the Rama’s prohibition holds for the lekhathila alone.
The proof, and it is a fine one: seif 4 governs seif 1 The Shach does not rest on a consistency argument; he fetches the demonstration three seifim later.
« והרי אין לך יחוד גדול מזה ואפ״ה שרי » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ד)
The move is worth watching: if, in seif 4, a non-Jew who entered a house full of Jewish wine and locked himself in does not bar it from drinking, then the most complete yiḥud imaginable is permitted after the fact. And the yiḥud of seif 1 is milder than that. Seif 4, which comes later, therefore fixes the reading of seif 1, which comes earlier.
The Bach does not yield The Shach reports that the Bach, seeing the same thing, drew the opposite conclusion: rather than lighten seif 1, he tightens seif 4 — ולפעד״נ עיקר כהרשב״א. The Shach holds his ground and sets a list against him: the Tur, the Mordechai, the Agudah, the Semag, the Semak, the Hagahot Maimoniot and the Issur veHeter all write as the Rama does. The machloket is thus not about a detail of deposit: it is about which of the two seifim is the rule and which the exception.
Nafka mina A Jew abroad left his wine alone with a non-Jew for the length of an errand. For the Rashba and the Bach: the wine is lost. For the Shach: he did wrong — he should not have — but the wine may be drunk.
עובד כוכבים שנמצא בבית שבו יין אם יש לו מלוה על אותו יין כגון שעשאו אפותיקי (או משכנו לו) (טור) אסור ואפילו היה היין חתום בחותם אחד אבל אם אין לו מלוה על היין אף על פי שיש לו מלוה על ישראל בעל היין והגיע זמן המלוה מותר ואפילו היה עומד בצד היין סמוך לו ממש בכדי פישוט ידים ואפי׳ אין ביין שום חותם מפני שמאחר שהוא יודע שיפסיד ישראל יינו הוא ירא ליגע (הרא״ש) ואפילו נמצא בידו קצף שרגיל לעלות על פי היין מות׳ שאנו תולי׳ לומ׳ מדופני החבית לקחו ולא מפיו: הגה אבל דברים שאינם נמצאים אלא על פי החבית אסור (טור) וכן אם מצא שהעובד כוכבים תופס הברזא בידו היין אסור ולא אמרינן דהברזא מנפשיה נפל והעובד כוכבים הגביהו (מרדכי פ׳ השוכר בשם ראבי״ה) דתלינן תמיד בדבר הרגיל:
Seif 2 leaves yiḥud behind. Nobody left the wine with anyone: a man was simply found in the room. The Mishnah makes the entire regime turn on a circumstance apparently unrelated to the wine — the existence of a loan.
Rashi gives the mechanism, as reported by the Beit Yosef
« שעשה לו ישראל את היין הזה אפותיקי לגבות ממנו דהשתא סמכא דעתיה ונגע ולא מירתת » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
The phrase is striking: סמכא דעתיה — his mind rests upon it. Not that he is entitled to touch it; rather that he already regards it as his, and the fear has ceased to operate.
The Mehaber copies the converse measure, and gives the Rosh’s reason
« ואפילו היה עומד בצד היין סמוך לו ממש בכדי פישוט ידים ואפי׳ אין ביין שום חותם מפני שמאחר שהוא יודע שיפסיד ישראל יינו הוא ירא ליגע » (שו״ע יו״ד קכ״ח:ב)
Within arm’s reach, with no seal at all, and permitted nonetheless. The Beit Yosef had already raised the astonishment and its answer:
« וי״ל דכיון שיודע הנכרי שיפסיד הישראל יינו אם יגע בו מירתת נכרי » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
The chakira of mirtat: a psychological fact or a legal category? Is mirtat a finding — this man is afraid, therefore he did not touch — or a qualification: certain configurations are called “guarded”, and the wine is permitted there without inquiring into anyone’s state of mind? Twice in this siman the Shach decides for the finding — and both times he draws a restriction from it.
First restriction: there must be a real channel of observation The Shach reports the Bach:
« ומיהו ודאי דוקא בבית הפתוח לר״ה וישראלים עברי ברה״ר הא לאו הכי לא מירתת » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ז)
A house closed onto a deserted yard produces no mirtat at all, whatever the wine is worth.
Second restriction, and a stronger one: he must know
« והיינו דוקא כשהעובד כוכבים יודע דמגע עובדי כוכבים אסור לישראל ויפסיד יינו בכך… הא לאו הכי לא שייך מירתת » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק י״א)
The Rosh’s reason — he fears causing the Jew to lose his wine — presupposes that he knows his hand causes the loss. A non-Jew ignorant of the law of contact fears nothing, and mirtat does not apply to him. The Shach thus makes the chapter’s most-used presumption depend on a verifiable matter of fact.
Nafka mina Two open casks, a workman in the shop, the door giving onto the street. If mirtat is a category, the wine is permitted because the configuration is. If it is a finding, the man must also know what a touch would cost — and failing that we fall back on the other two fears of §1: did he mean to drink?
The Mehaber adds five words that will occupy the Taz and the Shach each on his own: even sealed with one seal, the wine is forbidden. Both reach the same leniency — by two exactly opposite analogies.
The Mehaber’s language
« עובד כוכבים שנמצא בבית שבו יין אם יש לו מלוה על אותו יין כגון שעשאו אפותיקי » (שו״ע יו״ד קכ״ח:ב)
« ואפילו היה היין חתום בחותם אחד » (שו״ע יו״ד קכ״ח:ב)
The Taz identifies the source and relativises it
« כ״כ ב״י בשם רשב״א דכל היכא דלא מרתת בעינן שני חותמות » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ב)
and he notes at once that the Rashba is here, once more, consistent with a position we do not share:
« והרשב״א לטעמיה דס״ל בכל דוכתי לא מהני חותם אחד » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ב)
The kushya the Taz puts to himself One might wish to keep the two-seal requirement here, by likening our case to a non-Jew’s wine made kosher and left in his keeping. The Taz refutes by reductio: were the analogy sound, two seals would be no better —
« דא״כ אף ב׳ חותמות לא יועילו אלא צריך שומר כמוזכר שם » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ב)
The Taz’s teirutz: it is not the same case
« אלא דאין זה כמטהר יינו דכאן עיקר היין של הישראל והיה ראוי להתיר בלא חותם כלל דמרתת אלא כיון שיש לו מלוה עליו לא מרתת והוה כהודיעהו שהוא מפליג » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ב)
The reasoning is fine: here the wine is the Jew’s. The starting point is therefore not suspicion but trust — without the loan no seal would be needed at all, mirtat sufficing. The loan does nothing but remove the mirtat; it reduces the case to that of a man told the owner is leaving, for whom one seal suffices.
The Shach concludes the same, by exactly the opposite road Where the Taz severs our case from wine made kosher, the Shach identifies the two — and it is precisely from the identification that he draws the leniency, since there one seal suffices after the fact.
« אבל בתוס׳ סוף פ׳ ר״י ד״ה המטהר מדמי להדיא דין זה למטהר יינו של עובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ו)
Nafka mina — for two roads reaching the same point do not then lead to the same place Wine made kosher and left with its non-Jewish owner sometimes requires a watchman. If the Shach’s analogy holds, that requirement should in principle carry over here. The Taz expressly shut that door — it was his very reductio. The machloket is thus invisible on the case of seif 2, and visible the moment one asks how far the parallel reaches.
8. הקצף והברזא — תלינן בדבר הרגיל, in both directions
The end of seif 2 and the gloss that follows form the most instructive passage of the siman on how an indication is read. Twice the same rule is invoked — we attribute to the frequent — and twice it yields an opposite result.
How far does Rava’s leniency reach? Four positions Rashi confines it to a young girl:
« וכתב רש״י ודוקא רביתא דאינה יודעת בטיב ניסוך ולא מסרה נפשה למינגע אבל גדולה מכי חזינן דנקיטא אופיא לא תלינן לקולא » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
Tosafot answer that no such distinction is found anywhere, and the Rashba rejects it in one line:
« והא דנקט רביתא ה״ה לנכרי גדול אלא שמעשה שהיה כך היה » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
The Rambam restricted it to children, which the Raavad held against him. And the Rosh turns the question into a matter of period, which settles everything:
« ומסתבר דהאידנא דאין נכרים בקיאים בטיב ניסוך בכולהו תלינן לקולא » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
The Mehaber rules leniently, with no condition of age
« ואפילו נמצא בידו קצף שרגיל לעלות על פי היין מות׳ שאנו תולי׳ לומ׳ מדופני החבית לקחו ולא מפיו » (שו״ע יו״ד קכ״ח:ב)
And the Rama at once turns the rule against him
« וכן אם מצא שהעובד כוכבים תופס הברזא בידו היין אסור ולא אמרינן דהברזא מנפשיה נפל והעובד כוכבים הגביהו » (שו״ע יו״ד קכ״ח:ב)
The same key — what usually happens — here serves to condemn: a tap does not fall out by itself. The Rama seals it with a phrase the Shach takes up as his heading: דתלינן תמיד בדבר הרגיל.
The Shach shows where the rule stops short We attribute to the frequent, so he did remove the tap. But the reasoning is not pushed one step further:
« ומשמע דחיישינן שהעובד כוכבים הוציא ברזא ולא חיישינן שהכניס אצבעו לפנים ונגע בו או שנגע ביין שיצא לחוץ דרך הברזא שאז נאסר מה שבפנים ג״כ ע״י ניצוק כיון דלא חזינן ריעותא לפנינו » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ח)
The reason is spelled out: כיון דלא חזינן ריעותא לפנינו. We saw one thing — the tap in his hand — and we do not add a second to it.
The chakira Is תלינן בדבר הרגיל a rule of proof — reconstructing what most probably occurred — or a rule of limit — judging only what is visible, and refusing to chain suppositions? Each half of the passage answers differently, and the Shach holds both: we attribute the visible object to its usual cause, but infer from it no gesture we did not see. The presumption serves to explain an indication, not to breed further ones.
And the Shach’s conclusion for his own time
« ולפי זה לדידן בזמן הזה שרי אף בשתיה במקום הפסד דהוי מגע עובדי כוכבים על ידי דבר אחר שלא בכונה » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ח)
The tap requalifies the act: this is no longer a hand on the wine but a contact through an intermediate object and unintentional — hence, where a notable loss is at stake, the wine may be drunk.
בית שיש לישראל ועובד כוכבים יין בתוכו ונכנס העובד כוכבים וסגר הדלת אחריו במנעול מבפנים שאם בא ישראל ליכנס אינו יכול ליכנס שלא מדעת העובד כוכבים היין אסור (הרא״ש) ואם היו נקבים בדלת שישראל יכול להסתכל ולראות משם כל החביות מותרות בשתיה אפילו הן פתוחות ואם לאו את שיכול לראות דרך שם מותר והשאר אסור בהנאה אפילו חביות סתומות אם שהה כדי שיפתח ויגוף ותגוב (פירוש ויגוף ויעשה מגופה אחרת ופי׳ ותגוב וינגב וייבש) ואפילו היה ישראל דר באותו בית:
9. אחדיה לדשא — the bolt, the hole, and what night changes
Seif 3 is built on a single case in the Gemara, and each of its clauses renders a word of that case. It nevertheless opens with a textual variant — the Mehaber follows one reading, and that choice becomes a rule.
Rashi explains why the prohibition can reach benefit
« וכשאין נתפס על כניסתו כגנב עסקינן שהיה לו חלק ביין דאי נתפס עליו כגנב כוליה שרי » (רש״י על עבודה זרה ע׳ ע״א ד״ה דהאי גיסא והאי גיסא אסור)
His share in the wine is what entitles him to be there — and therefore what prevents saying he would be seized as a thief.
The variant, noted by the Beit Yosef
« והרי״ף והרשב״א גורסין חמרא דישראל ונכרי » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
The Mehaber copies that reading — “a house in which a Jew and a non-Jew have wine” — and the Taz explains that this is no detail:
« רבותא קאמר אע״ג דיש גם לעובד כוכבים שם יין שלו או שיש לו בשותפות יין עם הישראל אפ״ה יש היתר לפעמים כמו שמבאר והולך » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ד)
What a reading becomes The textual choice converts into a principle: the least favourable case — he has an interest inside, hence no fear of being caught — is the very one where the Gemara still finds a permission, through the hole. The heter of the hole therefore holds a fortiori for every less unfavourable situation. Which is why the Mehaber lays the rule down on the strong case rather than the simple one.
The Mehaber renders the case, clause by clause
« בית שיש לישראל ועובד כוכבים יין בתוכו ונכנס העובד כוכבים וסגר הדלת אחריו במנעול מבפנים שאם בא ישראל ליכנס אינו יכול ליכנס שלא מדעת העובד כוכבים היין אסור » (שו״ע יו״ד קכ״ח:ג)
« ואם היו נקבים בדלת שישראל יכול להסתכל ולראות משם כל החביות מותרות בשתיה אפילו הן פתוחות ואם לאו את שיכול לראות דרך שם מותר והשאר אסור בהנאה » (שו״ע יו״ד קכ״ח:ג)
The Rashba’s kushya: why should sealed casks be caught? He cannot keep the Jew out; in the time to open, re-stop and dry, he would have been caught. The Rashba answers that an escape remains to him, and the Tur reports it:
« וכתב הרשב״א דאפילו חביות סתומות אסורות ואף ע״פ שאין הנכרי יכול למנוע הישראל מליכנס כשיבא יכול לישמט ולומר ישן הייתי ולכך לא פתחתי לך » (טור יו״ד קכ״ח)
The Taz condenses it into three words:
« דיכול לישמט ולומר ישן הייתי ולכך לא פתחתי לך » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ו)
And the Tur’s counter-argument, which the Mehaber nonetheless sets aside If a Jew lives in the house, the excuse no longer holds: one does not bolt from within a door behind which the householder lives. The Tur nevertheless reports that a great authority was stricter, and defers to him:
« וראיתי לאחד מגדולי המורים שהחמיר בדבר אחרי שיש לנכרי שייכות בבית וצריכין אנו לחוש לדבריו » (טור יו״ד קכ״ח)
Hence the seif’s closing clause — ואפילו היה ישראל דר באותו בית — and the Shach’s explanation:
« וברשב״א איתא מאחר שיש לעובד כוכבים שייכות בבית או ביין » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק י)
Night: the Raavad against the Rashba Two questions come one after the other. First: absent knowledge that he bolted, do we forbid? The Taz reports the Rashba’s answer, with its nocturnal reservation:
« כתב ב״י בשם תשובת רשב״א דוקא שידוע שנעלו בפנים אבל אם אין ידוע אע״פ שיש מנעול בפנים אין אוסרים מספק והיינו ביום אבל בלילה אמרינן מסתמא שנעלו » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ה)
The Shach says the same and extends it to the hole in the door:
« מיהו הא דבעינן שידוע שסגר היינו ביום אבל בלילה מסתמא סגר כשיש לו שייכות בבית ואסור… וכן נקבים בדלת לא מהני בלילה » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק י)
Yet this is not the Rashba’s own position: in the responsum the Beit Yosef reproduces he argues at length against the Raavad’s distinction, and concludes —
« ועוד אני אומר שאין הפרש בין לילה ליום והיין מותר כל שאין שם דלתות נעולות מבפנים ואין אומרים לילה זמן שינה לכל הוא ואין הנכרי חושש שמא יבא בלילה » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
and he proves it from the boat, where the Jew leaves at the Sabbath-eve shofar and does not return all night, and Rava permits nonetheless:
« הָהוּא יִשְׂרָאֵל וְגוֹי דַּהֲווֹ יָתְבִי בְּאַרְבָּא, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל קָל שִׁיפּוּרֵי דְּבֵי שִׁימְשֵׁי, נְפַק וַאֲזַל. אֲמַר רָבָא: חַמְרָא שְׁרֵי » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
Nafka mina, and the halakha A cellar of which it is unknown whether it was bolted from within, at dawn. For the Rashba one does not presume bolting, by day or by night — the wine is permitted. For the Raavad night is presumed bolted once he has an interest in the place — and the wine is forbidden. The Taz and the Shach, who both rule like the Raavad, here yield to the very authority they have just quoted, because, as the Rashba writes, כבר הורה זקן.
בית שאין בו אלא יינו של ישראל ונמצא עובד כוכבים בתוכו אם אין הדלת נעול מותר בשתיה ואם הוא נעול במפתח מבפנים אם אינו נתפס כגנב אסור בהנאה ואם הוא נתפס כגנב על הכניסה מותר בשתייה: הגה וי״א דבזמן הזה שאין העובדי כוכבים מנסכין אפילו אינו נתפס כגנב שרי אא״כ יש לחוש שנגעו לשתות ממנו או להנאה אחרת (כך הוא בהגהות אשיר״י פ׳ השוכר ועיין ס״ק ד׳) מיהו אם פי החבית רחב או שהוא בקנקן שיש לחוש שמא נגע בו דרך מתעסק חיישינן (מרדכי פ׳ השוכר ובב״י בשם התוספות ובסמ״ג):
Seif 4 is the summit of the siman. The Gemara gives two criteria there, in two different passages, and the Rishonim divide over whether they say the same thing. On that division hangs the very nature of what is called custody.
Second passage — the house
« הָהוּא בֵּיתָא דַּהֲוָה יָתֵיב בֵּיהּ חַמְרָא, אִישְׁתְּכַח גּוֹי דַּהֲוָה קָאֵים בֵּי דַנֵּי. אֲמַר רָבָא: אִי אִית לֵיהּ לְאִישְׁתְּמוֹטֵי — חַמְרָא אֲסִיר, וְאִי לָא — חַמְרָא שְׁרֵי » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
Rashi there explains both sides:
« ולומר לכך נכנסתי סמכא דעתיה ולא מירתת דכי על להך ביתא מעיקרא אדעתא דלנסוכי על וסבר אי משכחו לי אשתמיטנא » (רש״י על עבודה זרה ע׳ ע״א ד״ה אי אית ליה לאישתמוטי)
The machloket, as the Tur sets it up Rashi, as the Tur understands him: everything turns on contact.
« פירש״י אם נתפס כגנב על הנגיעה מותר אע״פ שאינו נתפס כגנב על הכניסה » (טור יו״ד קכ״ח)
The Ri, and this is the Rosh’s conclusion: everything turns on entry.
« ור״י פי׳ כל היכא שהדלת פתוח אפי׳ אינו נתפס כגנב מותר וכל היכא שנתפס כגנב אפי׳ על הכניסה לבד מותר אפי׳ הדלת נעול וכן הוא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל » (טור יו״ד קכ״ח)
The Mehaber copies the second: ואם הוא נתפס כגנב על הכניסה מותר בשתייה.
Tosafot keep both criteria and allocate them They read the first passage as happening in the open street, where one is not seized for coming, only for touching:
« מתוך הלשון משמע דנקט כרכא שהיה היין מונח בתוך הרחוב וגם היה שם יין של עובד כוכבים שעתה אין העובד כוכבים נתפס כגנב על הביאה רק על הנגיעה ואפילו הכי חמרא שרי כיון שנתפס על הנגיעה » (תוספות על עבודה זרה ס״א ע״ב ד״ה ההוא כרבא)
and they give the reason why the house is graver:
« היינו משום דבבית שיכול ליכנס שם אינו ירא כל כך ומנסך אבל אי נתפס כגנב על הביאה ודאי חמרא שרי » (תוספות על עבודה זרה ס״א ע״ב ד״ה ההוא כרבא)
What is decisive is not the label “thief” but the intensity of fear: in a house where he has a foothold anyway, fear of the contact does not suffice to hold back the hand.
The Beit Yosef challenges the attribution In his view the Tur misreported Rashi, whose language says the opposite.
« יש לתמוה על מ״ש רבינו דלפי׳ רש״י בבית נמי אם נתפס כגנב על הנגיעה מותר ואם אינו נתפס כגנב על הנגיעה אסור ולא שאני לן בין נתפס כגנב על הכניסה לאינו נתפס » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
and he adds that the Rashba and the Ramban read Rashi as he does. The Taz confirms the difficulty and notes that the Maharshal had to emend the Rashi printed in the Tur:
« זהו דעת ר״י שמביא בטור ובשם רש״י מביא דבנגיעה תליא מילתא וכבר כתב ב״י שרש״י לא כ״כ » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ט)
The Taz’s own difficulty, and his answer How can a man be seized as a thief for touching and not for entering? He touches only after entering.
« דמ״מ לא מתיישב לי מ״ש אע״פ שאין נתפס כגנב על הנגיעה דהיאך תמצא זה דיש לו רשות ליגע הא א״א לו ליגע אא״כ יכנס » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ט)
His answer coincides exactly with Tosafot’s reading — the case of wine left out in the open, in the marketplace:
« ונראה דה״ק אע״פ שאינו נתפס על הנגיעה אם היה מונח במקום מגולה כגון בשוק וכיון שגם אינו מתיירא ונכנס לשם ה״ל לגביה כמונח במקום מגולה מ״מ עכשיו הוא במקום מוצנע והוא טרוד בבהלה בכניסתו ולא נגע » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ט)
The chakira: deterrence or evidence? What does נתפס כגנב do? Two answers, and they are not symmetrical. (a) It deters: knowing he would be caught, he did not touch; the same mechanism as the mirtat of seif 2, measured by the risk run. (b) It informs: entering without right where one has no business is itself a declaration of intent. Rashi writes, on the second passage, דאי לאו לנסוכי על למה ליה דעייל. On this second branch it is no longer the fear that is judged but the reason for coming — which explains why the prohibition may then rise to benefit.
The Raavad’s objection to the second branch, as the Rashba reports it
« והרי הוא יש לו טענה מחמת יראת ארי או אויב או מחמת יין שיש לו שם וכיוצא בו ולמה נכנס לנסך » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
The objection is not rhetorical: the lion appears in the sugya itself, a few lines further down.
« הָהוּא אַרְיָא דַּהֲוָה נָהֵים בְּמַעְצַרְתָּא, שְׁמַע גּוֹי, טְשָׁא בֵּינֵי דַּנֵּי. אָמַר רָבָא: חַמְרָא שְׁרֵי » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
Nafka mina A man enters a warehouse without right and is found there. If he feared seizure for touching but not for entering: permitted for Tosafot in the street, forbidden in a house; permitted for the Tur in Rashi’s name; forbidden for the Ri, the Rosh and the Mehaber. And if he had a reason to enter — a storm, a danger, his own property — the second branch collapses and only the question of fear remains.
11. בזמן הזה — the fear dismantled, and the fear rebuilt
The Rama’s gloss on seif 4 does two things in three lines, and the second is the more interesting. It dismantles the fear that carried the whole siman — then rebuilds another, unrelated one.
The dismantling
« וי״א דבזמן הזה שאין העובדי כוכבים מנסכין אפילו אינו נתפס כגנב שרי אא״כ יש לחוש שנגעו לשתות ממנו או להנאה אחרת » (שו״ע יו״ד קכ״ח:ד)
The whole apparatus of the seif — the key, the bolt, the seizure as a thief — becomes inoperative. Not because the rule changed, but because the factual premise vanished: there is no libation left to fear.
The rebuilding
« מיהו אם פי החבית רחב או שהוא בקנקן שיש לחוש שמא נגע בו דרך מתעסק חיישינן » (שו״ע יו״ד קכ״ח:ד)
The new fear is not religious but physical: a wide opening, a vessel handled without thinking. It is no longer measured by the man’s faith but by the shape of the cask.
The shape of the move This is the characteristic manoeuvre of the whole setam yeinam corpus, and siman 128 gives its clearest version because the two halves stand side by side. The old fear is not upheld out of tradition; it is declared extinct. Nor does permission follow: one looks, within the situation itself, for what remains to be feared. The Shach had already said as much in ס״ק א regarding the ger toshav — summary: the heter holds only where there is no ground to fear he touched it to drink or for some other benefit.
And the Shach adds the third degree
« ואפ״ה שרי בהנאה במקום הפסד בזמן הזה » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק י״ג)
Three levels are thus distinguished in the modern reading of the seif: benefit, always permitted; drinking, permitted unless there is fear of an interested touch; and even under that fear, drinking still permitted where a notable loss is at stake.
The Rambam had laid the principle down four centuries earlier
« אֲבָל אִם הָיָה אִסּוּרוֹ בִּגְלַל עַכּוּ״ם שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד עַכּוּ״ם כְּגוֹן יִשְׁמְעֵאלִי שֶׁנָּגַע בַּיַּיִן שֶׁלָּנוּ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה אוֹ שֶׁטִּפַּח עַל פִּי הֶחָבִית הֲרֵי זֶה מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה י״א
The Rama’s rule is therefore no concession to the age: it applies a distinction the Rambam had already drawn — the degree of the prohibition follows the identity of the one who touched, not the sheer materiality of the contact.
היו בשוק חביות יין ונמצא עובד כוכבים ביניהם אם הוא עובד כוכבים חלש שאימת שופטי העיר עליו ואם ימצאוהו נוגע נתפס כגנב מותר בשתייה ואם לאו אסור בהנאה. (ועיין לקמן סי׳ קכ״ט עוד מדינים אלו):
12. השוק — the definition that comes last, and the yesod of the siman
The last seif is short and looks redundant: it repeats the case of the town. In fact it is the glossary of the preceding seif — here, and only here, does the siman say what “seized as a thief” means.
The Mehaber
« היו בשוק חביות יין ונמצא עובד כוכבים ביניהם אם הוא עובד כוכבים חלש שאימת שופטי העיר עליו ואם ימצאוהו נוגע נתפס כגנב מותר בשתייה ואם לאו אסור בהנאה » (שו״ע יו״ד קכ״ח:ה)
The sentence is a tracing of Rashi on the first passage:
« אם עובד כוכבים חלש הוא ויש אימת שופטי העיר עליו ואם ימצאוהו נוגע נתפס עליו כגנב » (רש״י על עבודה זרה ס״א ע״ב ד״ה אם נתפס עליו כגנב)
and Rashi adds, on the next word, the exact scale of the prohibition:
« בשתיה ואי לא אסור אף בהנאה דודאי נגע » (רש״י על עבודה זרה ס״א ע״ב ד״ה חמרא שרי)
The Shach notes that the definition comes after its use
« בכ״מ שהוזכר נתפס כגנב פירושו שאם ימצאוהו יהא נתפס כגנב כדבסמוך סעיף ה׳ » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק י״ב)
The Taz says the same and adds the missing condition:
« פי׳ שאם ימצאהו ישראל יהיה נתפס כדין גנב ע״פ המושל והוא אינו אלם » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ח)
and the Beit Yosef, in Rabbenu Yeruḥam’s name:
« דהיינו שאם ימצאוהו ישראל נוגע שיתפס כדין גנב והמושלך יעשה בו דין כגנב ואינו אלם שיוכלו לעשות בו דין ולהענישו » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
What this definition commits us toנתפס כגנב is not a halakhic notion: it is a description of the society one is in. A weak man, feared judges, an authority that will punish, and no impunity for the violent — four facts, and not one legal criterion. The most abstract siman of the corpus, the one that handles degrees of doubt, makes its entire apparatus depend on a verifiable state of the world. And the Shach supplies the other half: he must also know what his touch costs. Two sociological conditions, one about power, the other about knowledge.
And the last machloket, which fixes the scale of the entire siman The Tur closes the siman with it, because it governs the word בהנאה just uttered:
« כתב הראב״ד דכל היכא דאנו אוסרים משום שמא נגע היינו דוקא בשתייה אבל אינו אסור בהנאה אא״כ הפקידו אצלו ורש״י פירש שהוא אסור בהנאה שאנו תולין לומר שמא נגע ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל » (טור יו״ד קכ״ח)
For the Raavad a doubt about contact can never cost more than drinking — benefit is lost only through a deposit. For Rashi and the Rosh, what we called שמא נגע is in truth a presumption firm enough to bar benefit. The Rashba, when asked, first declines to decide, then leans:
« דעתנו אינו מכריע את ההרים ומ״מ נראה לי שכל שאיסורו מחמת ספק מגעו של נכרי אסור בהנאה במגעו כדברי רש״י ז״ל » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
The yesod of the siman Five seifim, one scale. The wine was unguarded — a ספק ביאה or a ספק מגע, and the Gemara told us the two do not weigh alike. Seif 1 is the case where the coming is certain and the contact doubtful, and there the Tur writes ודאי נסכו: the doubt has closed into a presumption. Seif 2 is where presence is established and nothing has closed, unless a loan removed the fear. Seif 3 is where a bolt turns a doubt into a certainty, and a hole in the door turns it back into a doubt. Seif 4 asks what an unlocked door is worth, and seif 5 what a street is worth. The siman therefore never measured contacts: it measured custody — and it ends by confessing that what guards a cask is neither a seal nor a wall, but the passer-by’s certainty that an eye may fall upon his hand.
📊 Recap
Table — the siman seif by seif
Seif
What is judged
The Rama’s gloss
א׳
Left alone with the wine, even for a moment and in our domain: forbidden in benefit. One known not to be an idolater: permitted in our house and for a short time. Deposit: never in his house, nor long in ours; after the fact, barred from drinking
Outside the Land, wine is not left alone with them, even when they are not idolaters
ב׳
Found in a house containing wine: if he holds a loan on that wine — forbidden, even under a seal. With no loan on the wine — permitted, even within arm’s reach and with no seal at all. Froth in his hand: permitted, attributed to the cask’s side
What is found only at the mouth: forbidden. The tap in his hand: forbidden — we always attribute to the usual
ג׳
A house where Jew and non-Jew have wine; he enters and bolts from within: forbidden. Holes in the door: what can be seen is permitted to drink, even open; the rest forbidden in benefit, even sealed, if he had time to open, re-stop and dry — and even if a Jew lives there
—
ד׳
A house holding only Jewish wine: door unlocked — permitted to drink. Locked from within: if he is not seized as a thief — forbidden in benefit; if he is, for entering — permitted to drink
יש אומרים: nowadays permitted even where he is not seized as a thief, unless there is fear he touched it to drink or for benefit; but a wide-mouthed cask or a jug — we do fear
ה׳
Casks in the marketplace, a non-Jew among them: if he is weak, fears the city judges and would be seized as a thief if found touching — permitted to drink; if not, forbidden in benefit
—
Table — the central machlokot
Subject
Shita א׳
Shita ב׳
ייחוד against הפקדה
The Tur — a difference of duration
Rashi per the Taz ס״ק א — a difference of place and mandate; the Mehaber cumulates both
Degree of the deposit prohibition
The Beit Yosef and the Shach ס״ק ג — drinking alone
The Bach — benefit too, unless it is established he did not touch
Yiḥud outside the Land, after the fact
The Rashba, the Levush and the Bach — forbidden
The Shach ס״ק ד — permitted; the Rama’s ban is only a priori
What grounds the ger toshav heter
The Prisha — his touch does no harm
The Shach ס״ק א, with Rashi — he will not touch
A single seal, under a loan
The Rashba and the Mehaber — insufficient
The Taz ס״ק ב and the Shach ס״ק ו — sufficient after the fact, by opposite roads
How far the froth leniency reaches
Rashi — to a young girl only; the Rambam — to children
Tosafot, the Rashba and the Rosh — to all, and all the more nowadays
An unknown bolt, at night
The Rashba — no presumption, by day or night
The Raavad, followed by the Taz ס״ק ה and the Shach ס״ק י — night is presumed bolted
נתפס כגנב — on what?
Rashi per the Tur — on the contact
The Ri and the Rosh, and the Mehaber — on entry; Tosafot allocate by place
What a doubt about contact does
The Raavad — it bars drinking only
Rashi, the Rosh and the Rashba — it bars benefit as well
Seif 4 nowadays
The Mehaber — everything hangs on being seized as a thief
The Rama — no libation left to fear; an interested touch remains
Table — the sources of the sugya
Gemara: עבודה זרה ס׳ ע״ב (משנת נכרי שנמצא עומד בצד הבור, ומימרא דשמואל) · עבודה זרה ס״א ע״ב (ההוא כרכא, נתפס עליו כגנב) · עבודה זרה ס״ד ע״ב (ברייתא דגר תושב, מיחדין ואין מפקידין) · עבודה זרה ע׳ ע״א (אחדיה לדשא וביזעא בדשא, אית ליה לאישתמוטי, ננעל הפונדק, ההוא אריא, ההוא ארבא, ספק ביאה) · עבודה זרה ע׳ ע״ב (ההיא רביתא ואופיא בידה, ספק ביאה וספק מגע, נתפס עליו כגנב בטהרות)
Rishonim: רש״י · תוספות · הרי״ף · הרמב״ם (הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג) · הראב״ד · הרמב״ן · הרשב״א (תורת הבית הארוך והקצר, ותשובות) · הר״ן · הרא״ש · ראבי״ה · המרדכי · הגהות אשירי · סמ״ג · סמ״ק · האגודה · הגהות מיימוניות · איסור והיתר הארוך · רבנו ירוחם · הטור
Acharonim: בית יוסף · דרכי משה · רמ״א · ש״ך (שפתי כהן) · ט״ז (טורי זהב) · ב״ח · פרישה · דרישה · לבוש (עטרת זהב) · מהרש״ל
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות Pilpul and iyun on yiḥud and on what dispels the fear · Siman 128 · ⚡ Level 2 — Lamdan
⚠️ This material is written for study and iyun. For any practical ruling (לְמַעֲשֶׂה), ask your Rav.