הנושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קכ״ח (ה׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), בית יוסף, טור
יסוד הסוגיא בש״ס :
עבודה זרה ס׳ ע״ב (משנת נכרי שנמצא עומד בצד הבור, מלוה על אותו יין) ·
עבודה זרה ס״א ע״ב (ההוא כרכא, נתפס עליו כגנב) ·
עבודה זרה ס״ד ע״ב (ברייתא דגר תושב, מיחדין ואין מפקידין) ·
עבודה זרה ע׳ ע״א (אחדיה לדשא וביזעא בדשא, אית ליה לאישתמוטי, ההוא אריא, ספק ביאה) ·
עבודה זרה ע׳ ע״ב (ההיא רביתא ואופיא בידה, ספק ביאה וספק מגע, נתפס עליו כגנב בטהרות)
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
שורש הסימן — שלושה חששות למעמד אחד: ניסוך, חילוף, מגע להנאתו
ייחוד והפקדה — שני זמנים או שני מקומות? ט״ז ס״ק א וצירוף מרן (סעיף א׳)
מיחדין ואין מפקידין — חילוף הלשונות שבברייתא ושני שרשי האיסור (סעיף א׳)
גר תושב — איכות המגע או הסתברותו: הפרישה והש״ך ס״ק א (סעיף א׳)
בזמן הזה — הרשב״א, הרב, וראיית הש״ך ס״ק ד מסעיף ד׳ (הגהת סעיף א׳)
מלוה — המלוה המבטל את המירתת, ושני תנאי הש״ך (סעיף ב׳)
חותם אחד — הכרעה אחת ושני דמיונות הפוכים: ט״ז ס״ק ב כנגד ש״ך ס״ק ו (סעיף ב׳)
הקצף והברזא — תלינן בדבר הרגיל, והיכן נעצר הכלל (סעיף ב׳ והגהתו)
אחדיה לדשא — המנעול, הנקב, ומה משנה הלילה (סעיף ג׳)
נתפס כגנב — על הכניסה או על הנגיעה: רש״י, הר״י, התוספות והט״ז ס״ק ט (סעיף ד׳)
בזמן הזה — החשש שנתפרק והחשש שנבנה תחתיו (הגהת סעיף ד׳)
הסימנים שלפניו מדדו מגע: טיבו, כחו, צורתו. סימן קכ״ח אינו מודד מגע כלל — לא ראה אדם ולא כלום. עובד כוכבים נשתהה לבדו עם היין, או שנמצא אצלו, ויש להכריע בלא עד. סימן של חזקה הוא, ושאלתו הראשונה אינה אם נאסר, אלא מה בדיוק החשש.
לשון הגמרא: שני ספקות ולא אחד סוגיית פרק בתרא מעמידה מקרים אלו על חילוק שאול מטומאה וטהרה, ובפירוש:
« רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: סְפֵק בִּיאָה — טָהוֹר, סְפֵק מַגָּע — טָמֵא » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
ספק הביאה וספק המגע אין משקלם שוה. כל סימן קכ״ח נתון במעבר מזה לזה.
רש״י מגדיר את ההפרש
« דלא ידעינן עובד כוכבים אי על אי לא על טהור ומשום הכי שרי דשני לן ספק ביאה מביאה ודאי וספק מגע » (רש״י על עבודה זרה ע׳ ע״א ד״ה ספק ביאה)
שלוש מדרגות אפוא ולא שתים: לא בא, שמא בא, ודאי בא. והיחוד שבסעיף א׳ הוא השלישית — בא ונשתהה, ואין הספק אלא במגע.
שלושת החששות, ומה מסלק כל אחד מהם
החשש
היכן נאמר בסימן
מה מסלקו
ניסוך
סעיף א׳ (ראשו), סעיף ד׳ (הדלת הנעולה)
שנודע שאינו עובד עבודת כוכבים; או מירתת
חילוף
סעיף א׳ (אין מפקידין)
לא הזמן ולא המקום — עיין להלן ג׳
מגע להנאתו
הגהת הרב שבסעיף ד׳
כלי צר, חותם, שמירה
החקירה העוברת בכל הסימן כשאנו אוסרים יין שנתייחד עמו — האם חזקת מציאות היא, שקרוב לודאי נגע ואנו דנים על מה שאירע, או תקנת שמירה: לא היה היין משתמר, וכל שאינו משתמר נפסל יהי מה שיהיה? הטור הכריע בתיבה אחת, ואותה תיבה קובעת את מדת האיסור:
« ואם יחדו אצלו אסור בהנאה שאנו תולין לומר ודאי נסכו » (טור יו״ד קכ״ח)
ודאי נסכו — לא שמא אלא ודאי. ומשום כך אף ההנאה נאסרת. ובסעיף ב׳, שאין בו אלא שנמצא עומד בצד היין, לעולם לא נאמר אלא שמא נגע. שני משטרי ספק, ושני שיעורי איסור.
דין מקום שיש בו יין ונתיחד עובד כוכבים שמה. ובו ה׳ סעיפים:עובד כוכבים שנתייחד עם היין אפילו ברשותנו אפילו שעה מועטת אסור בהנאה אבל מי שנודע לנו שאינו עובד עבודת כוכבים מותר לייחד יין אצלו ברשותנו לזמן מועט כגון כדי שילך כדי מיל או יותר אפילו בעיר שכולה עובדי כוכבים ואפילו הודיעו שהוא מפליג אבל אין מפקידין אצלו יין בביתו ואפילו בבתינו אסור אם הוא לזמן מרובה ואם עבר והפקיד אסור בשתיה. (עובדי כוכבים שבחוצה לארץ אע״פ שאינן עובדי עבודת כוכבים מ״מ אין מייחדים יין אצלם) (ב״י בשם הרשב״א):
סעיף א׳ מחלק בין שני דינים שלא הגדירם מעולם: ייחוד והפקדה. הט״ז פותח את פירושו בהראותו ששני פירושים יש בחילוק זה, ושמרן צירף את שניהם.
לשון מרן
« עובד כוכבים שנתייחד עם היין אפילו ברשותנו אפילו שעה מועטת אסור בהנאה » (שו״ע יו״ד קכ״ח:א)
שני הפירושים, בט״ז ס״ק א הפירוש הראשון, והוא דעת הטור: החילוק בזמן.
« נראה כוונתו כי יש שני פירושים על חילוק דיחוד ומפקיד שמצינו דיש לפרש שלשון יחוד שייך דוקא על זמן מועט ומפקיד דאסור היינו על זמן מרובה וזהו דעת הטור » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק א)
הפירוש השני, ממשמעות רש״י: החילוק ברשות ובמינוי.
« אבל יש פי׳ אחר והוא משמעות של רש״י בגמ׳ דיחוד היינו שמייחדו עם העובד כוכבים ברשות ישראל ולא שם את העובד כוכבים שומר עליו כלל אלא מניחו כך בבית ישראל » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק א)
הטעם שנותן כל פירוש הט״ז מפרש את טעם השני: בבתינו אין לו במה להחליף, ובביתו נכנסים אצלו והוא אינו מקפיד.
« וההיתר בזה הוא מטעם שאין לו איסור להחליף בשלנו בבתינו אבל מפקיד הוא בבית העובד כוכבי׳ דשם נכנסים לו עובדי כוכבים ואינו מקפיד אם יגעו בו אחרים » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק א)
מסקנת הט״ז: מרן לא בירר אלא צירף
« וע״כ החמיר הש״ע לאסור בשתיהם ואין היתר אלא בבתינו ולזמן מועט » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק א)
כלומר: ההיתר צריך לשני התנאים כאחד — בבתינו ולזמן מועט. וזהו שהמשיך בסעיף שאף בבתינו אסור לזמן מרובה.
« אבל אין מפקידין אצלו יין בביתו ואפילו בבתינו אסור אם הוא לזמן מרובה ואם עבר והפקיד אסור בשתיה » (שו״ע יו״ד קכ״ח:א)
נפקא מינה בבתינו לזמן מרובה, ובביתו לשעה מועטת. הפירוש הראשון מתיר את הראשון ואוסר את השני, והשני להיפך. ומרן אוסר בשניהם — ואין זו תולדת אחד מהם לבדו אלא של צירופם.
יסוד הט״ז: החזקה שמחזיקין לכתחלה הט״ז יודע היטב שבזמנו אין העובדי כוכבים עובדי עבודת כוכבים, ואף על פי כן העמיד את איסור ההפקדה, ופירש טעמו:
« ואע״ג דעכשיו כל העובדי כוכבי׳ לאו עובדי עבודת כוכבים נינהו מ״מ כאן אסור דלענין לכתחלה להפקיד אצלם מחזקינן להו כעובדי עבודת כוכבים » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק א)
ולשונו ראויה לעמוד עליה: מחזקינן להו — מחזיקין אותם ככאלה, ולא שהם כן. חזקה של הרחקה, ואינה אלא לכתחלה. וזה מפתח סעיף א׳, והש״ך יוציא מזה להלן ה׳ את מה שהניח הט״ז בסתם: שבדיעבד בטלה החזקה.
הברייתא שממנה יצא כל סעיף א׳ אינה אומרת רק שזה מותר וזה אסור, אלא מעמידתם בחילוף לשון שאי אפשר ליישבו בהפרש של חומרא בלבד.
ברייתא דגר תושב
« מְיַיחֲדִין אֶצְלוֹ יַיִן, וְאֵין מַפְקִידִין אֶצְלוֹ יַיִן, וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל מְיַיחֲדִין אֶצְלוֹ יַיִן וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם » (עבודה זרה ס״ד ע״ב)
והש״ך העיר על החצי המתמיה:
« ואפילו בעיר שרובה ישראל » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ב)
מה מוכיח חילוף הלשון אילו היו שני האיסורים שרש אחד להם, היה מנין העיר מכריע לצד אחד בשניהם. ובפועל מכריע להיפך: היחוד מותר אף בעיר שכולה עובדי כוכבים, וההפקדה אסורה אף בעיר שרובה ישראל. מכלל שאין העיר נוגעת אלא לאחד מהם. נוגעת היא ליחוד — שהחשש שם באחר שיזדמן, וישראלים שכנים עשויים לתפסו. ואינה נוגעת להפקדה — שהחשש שם בנפקד עצמו, ואין רוב ישראל רואה אותו במרתפו.
הטור נוקב בחשש שבהפקדה
« ואין מפקידים אצלו לזמן מרובה שאנו חוששין שמא מחליפו בשלו ושלו ודאי אסור כיון שאינו חושש על מגע נכרי » (טור יו״ד קכ״ח)
לא ניסוך חוששין לו כאן אלא חילוף — והשלשלת בשני פרקים: מחליף יינינו בשלו, ושלו אסור לא מפני שניסכו אלא מפני שאינו מקפיד על מגע אחרים.
הרמב״ם אמרו בפירוש, והוסיף
« שֶׁכָּל חֲשָׁשׁ שֶׁל חִלּוּף וְזִיּוּף יֵרָאֶה לִי שֶׁכָּל הָעַכּוּ״ם שָׁוִים בּוֹ הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה הַיַּיִן בִּרְשׁוּתָן נֶאֱסַר בִּשְׁתִיָּה עַל כָּל פָּנִים » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה י״ב
וכתבו בגר תושב עצמו: חשש החילוף אינו תלוי כלל בזהותו הדתית של הנפקד. ומשום כך אין מסלקין אותו לא בשאינו עובד עבודת כוכבים ולא בעיר שרובה ישראל.
שני שרשים, ושאלת המדרגה אם ההפקדה נאסרה משום חילוף, איזו מדרגת איסור נולדת מזה? מרן כתב אסור בשתיה — בשתייה בלבד. הש״ך תפס תחילה את הפשט, והביא השגת הב״ח:
« משמע דבהנאה בכל גוונא שרי וכן משמע בב״י אבל הב״ח השיג עליו דלא שרי בהנאה אלא בידוע שלא נגע » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ג)
ונתן טעמו, והוא החצי השני של שלשלת הטור:
« דטעמא דהפקיד אצלו אסור משום שאנו חוששין שמא החליפו בשלו ושלו ודאי אסור כיון שאינו חושש על מגע עובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ג)
נמצא ששיעור האיסור כולו תלוי במעמד יינו שלו: אם אין יינו אסור אלא בשתייה, אף המוחלף אינו אסור אלא בה; ואם אסור בהנאה, אף שלנו כן.
מרן התיר לייחד יין אצל מי שנודע לנו שאינו עובד עבודת כוכבים. הפרישה דייק מכאן דין במגע גר תושב, והש״ך פתח את פירושו לסימן בדחייתו — ובדחייה זו כלולה כל תורת היחוד.
לשון מרן
« אבל מי שנודע לנו שאינו עובד עבודת כוכבים מותר לייחד יין אצלו ברשותנו לזמן מועט כגון כדי שילך כדי מיל או יותר אפילו בעיר שכולה עובדי כוכבים ואפילו הודיעו שהוא מפליג » (שו״ע יו״ד קכ״ח:א)
והש״ך פירש מיד במי מדובר:
« כגון גר תושב וישמעאלים טור ורשב״א ורמב״ם » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק א)
דיוק הפרישה ותמיהת הש״ך
« ובפרישה סעיף ה׳ דייק מהכא דמגע גר תושב מותר בשתיה דאל״כ ניחוש למגעו אלא ודאי אף אם נגע שרי לשתות עכ״ל » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק א)
והדיוק חזק: אם התירו לייחד אצלו, מכלל שאין מגעו מזיק, שאם לא כן ניחוש למגעו. והש״ך השיג שמסקנה זו סותרת בפירוש את מרן עצמו בסימן שלפניו, שאסר מגע גר תושב בשתייה, ואילו הש״ס מתיר בהדיא לייחד אצלו. ואי אפשר לשניהם להתקיים אם הדיוק אמת.
התירוץ, ממה שכתב רש״י
« אלא ה״ט כמ״ש רש״י דכיון דלא פלח עבודת כוכבים לא נגע ולא מנסך » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק א)
וכן הוא ברש״י כמו שהביאו הבית יוסף:
« ישראל מניח בחנותו עד שילך כדי מיל או יותר משא״כ בנכרי דהאי כיון דלא פלח לא נגעו ולא מנסך » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
החקירה שהתירוץ מגלה היתר היחוד — האם באיכות המגע הוא תלוי, שאין מגעו אוסר, או בהסתברות המגע, שאינו נוגע? הפרישה תפס כראשון, והש״ך עם רש״י הכריע כשני. ואין החילוק בלשון בלבד: לראשון היין מותר אף אם נגע, ולשני אינו מותר אלא מפני שדנים שלא נגע. היתר שבעצם כנגד היתר שברוב.
נפקא מינה, והסייג שהוציא הש״ך מיד אם אין ההיתר אלא מחמת שאין דרכו לנגוע, בטל הוא בכל מקום שיש לו טעם לנגוע:
« מיהו נראה דהיינו דוקא אם הוא בענין שאין לחוש שנגעו לשתות או להנאה אחרת » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק א)
וזה ציר כל הסימן. משנסתלק חשש עבודה זרה, לא נשאר אלא חשש אדם שנתאווה לשתות, וחשש זה אין אמונה מסלקתו. ותמצאנו כלשונו בהגהת הרב שבסעיף ד׳.
הרב חתם את סעיף א׳ בהגהה קצרה שנראית כהערה גיאוגרפית בעלמא. הש״ך ייחד לה את הס״ק הארוך שלו, והוכיח שאין ההגהה אומרת מה שנראה שהיא אומרת.
הגהת הרב
« עובדי כוכבים שבחוצה לארץ אע״פ שאינן עובדי עבודת כוכבים מ״מ אין מייחדים יין אצלם » (שו״ע יו״ד קכ״ח:א)
ומקורה, כמו שהביא הבית יוסף בשם הרשב״א:
« וכתב הרשב״א דאפילו נכרים שבח״ל שאין עובדין כו״ם אלא מעשה אבותיהם בידיהם מכל מקום כיון שהם מנסכין יין לפני כו״ם אין כח בידינו להתיר לייחד אצלם ואפי׳ בדיעבד אסור » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
קושיית הש״ך: הרב קיצר את הסוף אין הרשב״א עוצר באיסור אלא מוסיף שאף בדיעבד היין נאסר, והרב לא העתיק אלא את החצי הראשון.
« וברשב״א אפילו בדיעבד אסור וכ״כ העט״ז דאפי׳ דיעבד אסור בשתיה » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ד)
התירוץ: הרשב״א אזיל לטעמיה, ואין אנו נוהגין כן
« אבל לדידן דשרינן מגען וסתם יינם בהנאה מטעמא דלאו עובדי עבודת כוכבים הן אם כן ה״ה הכא דאם יחדו אצלו שרי בדיעבד כמו גר תושב וישמעאלים אלא דלכתחלה מיהת אסור » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ד)
והסברא בנויה: הרשב״א אסר מגען בהנאה בזמנו מפני שהחזיקם כמנסכים לפעמים, ומי שאינו מקבל את ההנחה אינו יורש את המסקנה. ואנו, שהתרנו מגען בהנאה מטעם שאינם עובדי עבודת כוכבים, מוכרחים להתיר כאן בדיעבד — ואין איסור הרב אלא לכתחלה.
הראיה, והיא נאה: סעיף ד׳ מכריע את סעיף א׳ לא הסתפק הש״ך בסברת עקביות אלא הביא ראיה משלושה סעיפים להלן.
« והרי אין לך יחוד גדול מזה ואפ״ה שרי » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ד)
וכדאי לראות את התנועה: אם בסעיף ד׳ עובד כוכבים שנכנס לבית מלא יין ישראל ונעל עליו במפתח אינו אוסר בשתייה, נמצא שהיחוד הגמור שבעולם מותר בדיעבד. והיחוד שבסעיף א׳ קל ממנו. נמצא שסעיף ד׳ המאוחר קובע את פירוש סעיף א׳ המוקדם.
הב״ח לא נכנע הביא הש״ך שהב״ח ראה את אותו הדבר והוציא ממנו את ההיפך: תחת להקל בסעיף א׳ החמיר בסעיף ד׳, ולפעד״נ עיקר כהרשב״א. והש״ך עמד בשלו והעמיד כנגדו רשימה: הטור, המרדכי, האגודה, הסמ״ג, הסמ״ק, הגהות מיימוניות ואיסור והיתר — כולם כדברי הרב. נמצא שאין המחלוקת בפרט מפרטי ההפקדה אלא בשאלה איזה משני הסעיפים הוא הכלל ואיזה היוצא ממנו.
נפקא מינה ישראל שייחד יינו בחוצה לארץ אצל עובד כוכבים כדי הילוך. להרשב״א ולב״ח נאסר. להש״ך עבר על לכתחלה, והיין נשתה.
עובד כוכבים שנמצא בבית שבו יין אם יש לו מלוה על אותו יין כגון שעשאו אפותיקי (או משכנו לו) (טור) אסור ואפילו היה היין חתום בחותם אחד אבל אם אין לו מלוה על היין אף על פי שיש לו מלוה על ישראל בעל היין והגיע זמן המלוה מותר ואפילו היה עומד בצד היין סמוך לו ממש בכדי פישוט ידים ואפי׳ אין ביין שום חותם מפני שמאחר שהוא יודע שיפסיד ישראל יינו הוא ירא ליגע (הרא״ש) ואפילו נמצא בידו קצף שרגיל לעלות על פי היין מות׳ שאנו תולי׳ לומ׳ מדופני החבית לקחו ולא מפיו: הגה אבל דברים שאינם נמצאים אלא על פי החבית אסור (טור) וכן אם מצא שהעובד כוכבים תופס הברזא בידו היין אסור ולא אמרינן דהברזא מנפשיה נפל והעובד כוכבים הגביהו (מרדכי פ׳ השוכר בשם ראבי״ה) דתלינן תמיד בדבר הרגיל:
רש״י נותן את המנגנון, כמו שהביאו הבית יוסף
« שעשה לו ישראל את היין הזה אפותיקי לגבות ממנו דהשתא סמכא דעתיה ונגע ולא מירתת » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
ולשונו מדוקדקת: סמכא דעתיה — דעתו סומכת עליו. לא שיש לו רשות ליגע, אלא שכבר החזיקו כשלו, ופסקה היראה מלפעול.
מרן העתיק את המדה שכנגד, ונתן טעם הרא״ש
« ואפילו היה עומד בצד היין סמוך לו ממש בכדי פישוט ידים ואפי׳ אין ביין שום חותם מפני שמאחר שהוא יודע שיפסיד ישראל יינו הוא ירא ליגע » (שו״ע יו״ד קכ״ח:ב)
בכדי פישוט ידים ובלא חותם כלל, ואף על פי כן מותר. והבית יוסף כבר העלה את התימה ואת יישובה:
« וי״ל דכיון שיודע הנכרי שיפסיד הישראל יינו אם יגע בו מירתת נכרי » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
חקירת המירתת: מציאות שבנפש או שם שבדין? המירתת — האם קביעת מציאות הוא, שזה מתיירא ולפיכך לא נגע, או שם: יש מצבים הקרויים משתמרים והיין מותר בהם בלא לחקור אחר דעתו של אדם? הש״ך הכריע פעמיים בסימן זה כצד המציאות — ובשתיהן הוציא מזה סייג.
הסייג הראשון: צריך שיהיה מקום שרואין ממנו הביא הש״ך את הב״ח:
« ומיהו ודאי דוקא בבית הפתוח לר״ה וישראלים עברי ברה״ר הא לאו הכי לא מירתת » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ז)
בית סגור לחצר שוממה אין בו מירתת כלל, ותהא דמי היין מה שתהא.
הסייג השני, והוא חזק ממנו: צריך שידע
« והיינו דוקא כשהעובד כוכבים יודע דמגע עובדי כוכבים אסור לישראל ויפסיד יינו בכך… הא לאו הכי לא שייך מירתת » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק י״א)
טעם הרא״ש — שירא להפסיד לישראל יינו — צריך שידע שידו מפסידתו. עובד כוכבים שאינו יודע דין מגע אינו ירא כלל, ואין המירתת נוהג בו. נמצא שהש״ך העמיד את החזקה המצויה שבפרק על תנאי שבמציאות, שאפשר לבררו.
נפקא מינה שתי חביות פתוחות, פועל בבית המלאכה, והפתח פתוח לרשות הרבים. אם המירתת שם הוא, היין מותר מפני שהמצב מותר. ואם מציאות הוא, צריך עוד שידע האיש מה יעלה במגעו; ואם לאו, חוזרין לשני החששות שבראש הסימן: שמא נתכוון לשתות.
מרן הוסיף שלוש תיבות שהעסיקו את הט״ז ואת הש״ך כל אחד לעצמו: אף בחתום בחותם אחד אסור. ושניהם הגיעו לאותה קולא — ובשני דמיונות הפוכים זה מזה.
לשון מרן
« עובד כוכבים שנמצא בבית שבו יין אם יש לו מלוה על אותו יין כגון שעשאו אפותיקי » (שו״ע יו״ד קכ״ח:ב)
« ואפילו היה היין חתום בחותם אחד » (שו״ע יו״ד קכ״ח:ב)
הט״ז מברר את המקור ומעמידו
« כ״כ ב״י בשם רשב״א דכל היכא דלא מרתת בעינן שני חותמות » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ב)
ומיד העיר שהרשב״א כאן אף הוא אזיל לטעמיה בשיטה שאין אנו מחזיקין בה:
« והרשב״א לטעמיה דס״ל בכל דוכתי לא מהני חותם אחד » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ב)
הקושיא שהקשה הט״ז על עצמו היה מקום לקיים כאן את הצורך בשני חותמות, לדמות דיננו למטהר יינו של עובד כוכבים ומניחו ברשותו. ודחה הט״ז מכח ההיפוך: אילו הדמיון עומד, אף שני חותמות לא יועילו —
« דא״כ אף ב׳ חותמות לא יועילו אלא צריך שומר כמוזכר שם » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ב)
תירוץ הט״ז: אין זה אותו דין
« אלא דאין זה כמטהר יינו דכאן עיקר היין של הישראל והיה ראוי להתיר בלא חותם כלל דמרתת אלא כיון שיש לו מלוה עליו לא מרתת והוה כהודיעהו שהוא מפליג » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ב)
והסברא דקה: כאן היין של ישראל, ונקודת המוצא אינה חשד אלא אמון — שאלמלא המלוה לא היה צריך חותם כלל, שהמירתת די בו. ואין המלוה עושה אלא לבטל את המירתת, ומעמיד את הדין כהודיעו שהוא מפליג, שדי לו בחותם אחד.
הש״ך מסיק כמותו בדרך ההפוכה ממש במקום שהט״ז מחלק בין דיננו למטהר יינו, הש״ך מדמה אותם — ומעצם הדמיון הוא מוציא את הקולא, שהרי שם די בחותם אחד בדיעבד.
« אבל בתוס׳ סוף פ׳ ר״י ד״ה המטהר מדמי להדיא דין זה למטהר יינו של עובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ו)
נפקא מינה — ששני דרכים המגיעים לנקודה אחת אינם מוליכים אחר כך למקום אחד מטהר יינו של עובד כוכבים ומניחו ברשותו צריך לפעמים שומר. ואם דמיון הש״ך קיים, ראוי לצורך זה לעבור אף לכאן. והט״ז סתם את הפתח בפירוש, וזו עצמה היתה דחייתו. נמצאת המחלוקת נעלמת בדינו של סעיף ב׳ ומתגלה מיד כששואלין עד היכן הדמיון מגיע.
עד היכן מגיעה קולת רבא? ארבע שיטות רש״י צמצמה לתינוקת:
« וכתב רש״י ודוקא רביתא דאינה יודעת בטיב ניסוך ולא מסרה נפשה למינגע אבל גדולה מכי חזינן דנקיטא אופיא לא תלינן לקולא » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
והתוספות השיבו שלא מצינו חילוק זה בשום מקום, והרשב״א דחאו בשורה אחת:
« והא דנקט רביתא ה״ה לנכרי גדול אלא שמעשה שהיה כך היה » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
והרמב״ם העמידה בקטנים, והראב״ד השיגו. והרא״ש העמיד את השאלה על הזמן, וזה מכריע הכל:
« ומסתבר דהאידנא דאין נכרים בקיאים בטיב ניסוך בכולהו תלינן לקולא » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
מרן הכריע לקולא בלא תנאי של גיל
« ואפילו נמצא בידו קצף שרגיל לעלות על פי היין מות׳ שאנו תולי׳ לומ׳ מדופני החבית לקחו ולא מפיו » (שו״ע יו״ד קכ״ח:ב)
ומיד הפך הרב את הכלל כנגדו
« וכן אם מצא שהעובד כוכבים תופס הברזא בידו היין אסור ולא אמרינן דהברזא מנפשיה נפל והעובד כוכבים הגביהו » (שו״ע יו״ד קכ״ח:ב)
ואותו מפתח עצמו — מה שדרכו לבוא — משמש כאן לחובה: אין הברזא נופלת מאליה. וחתם הרב בלשון שהש״ך העמידה בראש דבריו: דתלינן תמיד בדבר הרגיל.
הש״ך מראה היכן נעצר הכלל תולין בדבר הרגיל, ולפיכך הוא שהוציא את הברזא. אבל אין מוליכין את הסברא צעד נוסף:
« ומשמע דחיישינן שהעובד כוכבים הוציא ברזא ולא חיישינן שהכניס אצבעו לפנים ונגע בו או שנגע ביין שיצא לחוץ דרך הברזא שאז נאסר מה שבפנים ג״כ ע״י ניצוק כיון דלא חזינן ריעותא לפנינו » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ח)
והטעם מפורש: כיון דלא חזינן ריעותא לפנינו. לא ראינו אלא דבר אחד — הברזא בידו — ואין מוסיפין עליו שני.
החקירהתלינן בדבר הרגיל — כלל שבבירור הוא, לשחזר את הקרוב שאירע, או כלל שבגבול, שאין דנין אלא על הנראה ואין מצרפין השערה להשערה? שני חצאי הפרשה משיבים כל אחד תשובתו, והש״ך אוחז בשניהם: תולין את הנראה בסיבתו הרגילה, ואין מוציאין ממנו מעשה שלא נראה. החזקה באה לבאר ריעותא ולא להוליד ריעותות.
ומסקנת הש״ך לזמנו
« ולפי זה לדידן בזמן הזה שרי אף בשתיה במקום הפסד דהוי מגע עובדי כוכבים על ידי דבר אחר שלא בכונה » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ח)
הברזא משנה את שם המעשה: אין כאן יד ביין אלא מגע על ידי דבר אחר ושלא בכוונה — ולפיכך במקום הפסד היין נשתה.
בית שיש לישראל ועובד כוכבים יין בתוכו ונכנס העובד כוכבים וסגר הדלת אחריו במנעול מבפנים שאם בא ישראל ליכנס אינו יכול ליכנס שלא מדעת העובד כוכבים היין אסור (הרא״ש) ואם היו נקבים בדלת שישראל יכול להסתכל ולראות משם כל החביות מותרות בשתיה אפילו הן פתוחות ואם לאו את שיכול לראות דרך שם מותר והשאר אסור בהנאה אפילו חביות סתומות אם שהה כדי שיפתח ויגוף ותגוב (פירוש ויגוף ויעשה מגופה אחרת ופי׳ ותגוב וינגב וייבש) ואפילו היה ישראל דר באותו בית:
רש״י מפרש מפני מה מגיע האיסור עד ההנאה
« וכשאין נתפס על כניסתו כגנב עסקינן שהיה לו חלק ביין דאי נתפס עליו כגנב כוליה שרי » (רש״י על עבודה זרה ע׳ ע״א ד״ה דהאי גיסא והאי גיסא אסור)
חלקו ביין הוא שנותן לו רשות להיות שם — ולפיכך אי אפשר לומר שנתפס עליו כגנב.
הגירסה, כמו שהעיר הבית יוסף
« והרי״ף והרשב״א גורסין חמרא דישראל ונכרי » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
ומרן העתיק נוסח זה — בית שיש לישראל ולעובד כוכבים יין בתוכו — והט״ז פירש שאין זה פרט בעלמא:
« רבותא קאמר אע״ג דיש גם לעובד כוכבים שם יין שלו או שיש לו בשותפות יין עם הישראל אפ״ה יש היתר לפעמים כמו שמבאר והולך » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ד)
מה נעשית גירסה בחירת הנוסח נהפכת ליסוד: המקרה החמור שבכולן — שיש לו שייכות בבית ואינו ירא שיתפס — הוא עצמו שהגמרא מצאה בו היתר על ידי הנקב. נמצא היתר הנקב קיים בכל שכן בכל המצבים הקלים ממנו. ולפיכך העמיד מרן את הדין על המקרה החזק ולא על הפשוט.
מרן מתרגם את המעשה, אבר אחר אבר
« בית שיש לישראל ועובד כוכבים יין בתוכו ונכנס העובד כוכבים וסגר הדלת אחריו במנעול מבפנים שאם בא ישראל ליכנס אינו יכול ליכנס שלא מדעת העובד כוכבים היין אסור » (שו״ע יו״ד קכ״ח:ג)
« ואם היו נקבים בדלת שישראל יכול להסתכל ולראות משם כל החביות מותרות בשתיה אפילו הן פתוחות ואם לאו את שיכול לראות דרך שם מותר והשאר אסור בהנאה » (שו״ע יו״ד קכ״ח:ג)
קושיית הרשב״א: מפני מה ייאסרו חביות סתומות? אינו יכול למנוע את הישראל מליכנס, וכדי שיפתח ויגוף ותגוב היו תופסין אותו. והשיב הרשב״א שיש לו במה להשמט, והביאו הטור:
« וכתב הרשב״א דאפילו חביות סתומות אסורות ואף ע״פ שאין הנכרי יכול למנוע הישראל מליכנס כשיבא יכול לישמט ולומר ישן הייתי ולכך לא פתחתי לך » (טור יו״ד קכ״ח)
והט״ז קיצרה בשלוש תיבות:
« דיכול לישמט ולומר ישן הייתי ולכך לא פתחתי לך » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ו)
וטענת הטור שכנגד, שמרן דחאה אף על פי כן אם ישראל דר בבית, שוב אין לו במה להשמט: אין נועלין מבפנים דלת שבעל הבית שרוי מאחוריה. ואף על פי כן הביא הטור שאחד מגדולי המורים החמיר, וקיבל דבריו:
« וראיתי לאחד מגדולי המורים שהחמיר בדבר אחרי שיש לנכרי שייכות בבית וצריכין אנו לחוש לדבריו » (טור יו״ד קכ״ח)
ומכאן סוף הסעיף — ואפילו היה ישראל דר באותו בית — ופירוש הש״ך:
« וברשב״א איתא מאחר שיש לעובד כוכבים שייכות בבית או ביין » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק י)
הלילה: הראב״ד כנגד הרשב״א שתי שאלות זו אחר זו. תחילה: כשאין ידוע אם נעל, מהו? הביא הט״ז תשובת הרשב״א עם סייגה שבלילה:
« כתב ב״י בשם תשובת רשב״א דוקא שידוע שנעלו בפנים אבל אם אין ידוע אע״פ שיש מנעול בפנים אין אוסרים מספק והיינו ביום אבל בלילה אמרינן מסתמא שנעלו » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ה)
והש״ך כתב כן, והוסיף אף בנקבים שבדלת:
« מיהו הא דבעינן שידוע שסגר היינו ביום אבל בלילה מסתמא סגר כשיש לו שייכות בבית ואסור… וכן נקבים בדלת לא מהני בלילה » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק י)
ואין זו דעת הרשב״א עצמו: בתשובה שהעתיק הבית יוסף האריך לחלוק על חילוק הראב״ד, וסיים —
« ועוד אני אומר שאין הפרש בין לילה ליום והיין מותר כל שאין שם דלתות נעולות מבפנים ואין אומרים לילה זמן שינה לכל הוא ואין הנכרי חושש שמא יבא בלילה » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
והביא ראיה ממעשה דארבא, שירד הישראל לקול שיפורא דבי שמשי ולא חזר כל הלילה, ואף על פי כן התיר רבא:
« הָהוּא יִשְׂרָאֵל וְגוֹי דַּהֲווֹ יָתְבִי בְּאַרְבָּא, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל קָל שִׁיפּוּרֵי דְּבֵי שִׁימְשֵׁי, נְפַק וַאֲזַל. אֲמַר רָבָא: חַמְרָא שְׁרֵי » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
נפקא מינה, והלכה מרתף שאין ידוע אם נעלוהו מבפנים, לפנות בוקר. להרשב״א אין נועלין מספק, לא ביום ולא בלילה, והיין מותר. להראב״ד בלילה מסתמא נעל כשיש לו שייכות במקום, והיין אסור. והט״ז והש״ך, ששניהם הכריעו כראב״ד, ויתרו כאן למי שזה עתה הביאוהו, שהרי כתב הרשב״א כבר הורה זקן.
בית שאין בו אלא יינו של ישראל ונמצא עובד כוכבים בתוכו אם אין הדלת נעול מותר בשתיה ואם הוא נעול במפתח מבפנים אם אינו נתפס כגנב אסור בהנאה ואם הוא נתפס כגנב על הכניסה מותר בשתייה: הגה וי״א דבזמן הזה שאין העובדי כוכבים מנסכין אפילו אינו נתפס כגנב שרי אא״כ יש לחוש שנגעו לשתות ממנו או להנאה אחרת (כך הוא בהגהות אשיר״י פ׳ השוכר ועיין ס״ק ד׳) מיהו אם פי החבית רחב או שהוא בקנקן שיש לחוש שמא נגע בו דרך מתעסק חיישינן (מרדכי פ׳ השוכר ובב״י בשם התוספות ובסמ״ג):
המקום השני — הבית
« הָהוּא בֵּיתָא דַּהֲוָה יָתֵיב בֵּיהּ חַמְרָא, אִישְׁתְּכַח גּוֹי דַּהֲוָה קָאֵים בֵּי דַנֵּי. אֲמַר רָבָא: אִי אִית לֵיהּ לְאִישְׁתְּמוֹטֵי — חַמְרָא אֲסִיר, וְאִי לָא — חַמְרָא שְׁרֵי » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
ורש״י פירש שם את שני הצדדים:
« ולומר לכך נכנסתי סמכא דעתיה ולא מירתת דכי על להך ביתא מעיקרא אדעתא דלנסוכי על וסבר אי משכחו לי אשתמיטנא » (רש״י על עבודה זרה ע׳ ע״א ד״ה אי אית ליה לאישתמוטי)
המחלוקת כפי שהעמידה הטור רש״י, כפי שהבינו רבנו: הכל תלוי בנגיעה.
« פירש״י אם נתפס כגנב על הנגיעה מותר אע״פ שאינו נתפס כגנב על הכניסה » (טור יו״ד קכ״ח)
הר״י, וכן מסקנת הרא״ש: הכל תלוי בכניסה.
« ור״י פי׳ כל היכא שהדלת פתוח אפי׳ אינו נתפס כגנב מותר וכל היכא שנתפס כגנב אפי׳ על הכניסה לבד מותר אפי׳ הדלת נעול וכן הוא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל » (טור יו״ד קכ״ח)
ומרן העתיק כשני: ואם הוא נתפס כגנב על הכניסה מותר בשתייה.
התוספות מקיימים שני הקנים ומחלקים ביניהם העמידו את המקום הראשון ברחוב, שאין נתפסין שם על הביאה אלא על הנגיעה:
« מתוך הלשון משמע דנקט כרכא שהיה היין מונח בתוך הרחוב וגם היה שם יין של עובד כוכבים שעתה אין העובד כוכבים נתפס כגנב על הביאה רק על הנגיעה ואפילו הכי חמרא שרי כיון שנתפס על הנגיעה » (תוספות על עבודה זרה ס״א ע״ב ד״ה ההוא כרבא)
ונתנו טעם למה הבית חמור:
« היינו משום דבבית שיכול ליכנס שם אינו ירא כל כך ומנסך אבל אי נתפס כגנב על הביאה ודאי חמרא שרי » (תוספות על עבודה זרה ס״א ע״ב ד״ה ההוא כרבא)
ולא השם גנב הוא המכריע אלא שיעור היראה: בבית שיש לו בו דריסת רגל, אין יראת הנגיעה מספקת לעצור את היד.
הבית יוסף מערער על הייחוס לדעתו לא דקדק רבנו בדברי רש״י, שלשונו מוכיחה להיפך.
« יש לתמוה על מ״ש רבינו דלפי׳ רש״י בבית נמי אם נתפס כגנב על הנגיעה מותר ואם אינו נתפס כגנב על הנגיעה אסור ולא שאני לן בין נתפס כגנב על הכניסה לאינו נתפס » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
והוסיף שהרשב״א והרמב״ן קראו ברש״י כמותו. והט״ז אישר את הקושי והעיר שרש״ל הגיה את לשון רש״י שבטור:
« זהו דעת ר״י שמביא בטור ובשם רש״י מביא דבנגיעה תליא מילתא וכבר כתב ב״י שרש״י לא כ״כ » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ט)
קושייתו העצמית של הט״ז ותשובתו היאך יימצא אדם שנתפס כגנב על הנגיעה ולא על הכניסה? אינו נוגע אלא לאחר שנכנס.
« דמ״מ לא מתיישב לי מ״ש אע״פ שאין נתפס כגנב על הנגיעה דהיאך תמצא זה דיש לו רשות ליגע הא א״א לו ליגע אא״כ יכנס » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ט)
ותשובתו מכוונת לפירוש התוספות ממש — ביין המונח במקום מגולה, בשוק:
« ונראה דה״ק אע״פ שאינו נתפס על הנגיעה אם היה מונח במקום מגולה כגון בשוק וכיון שגם אינו מתיירא ונכנס לשם ה״ל לגביה כמונח במקום מגולה מ״מ עכשיו הוא במקום מוצנע והוא טרוד בבהלה בכניסתו ולא נגע » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ט)
החקירה: הרתעה או ריעותא? מה פועל הנתפס כגנב? שתי תשובות, ואינן שוות. (א) מרתיע: מתוך שיודע שייתפס לא נגע, והוא מנגנון המירתת שבסעיף ב׳, ונמדד בשיעור הסכנה. (ב) מגלה: הנכנס שלא ברשות למקום שאין לו בו עסק — כניסתו עצמה גילוי דעת. וכתב רש״י על המקום השני דאי לאו לנסוכי על למה ליה דעייל. ולצד זה אין הנדון היראה אלא טעם הביאה — ומכאן שהאיסור מגיע עד ההנאה.
השגת הראב״ד על הצד השני, כמו שהביאה הרשב״א
« והרי הוא יש לו טענה מחמת יראת ארי או אויב או מחמת יין שיש לו שם וכיוצא בו ולמה נכנס לנסך » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
ואין ההשגה דרך מליצה: הארי מפורש בסוגיא עצמה, כמה שורות למטה.
« הָהוּא אַרְיָא דַּהֲוָה נָהֵים בְּמַעְצַרְתָּא, שְׁמַע גּוֹי, טְשָׁא בֵּינֵי דַּנֵּי. אָמַר רָבָא: חַמְרָא שְׁרֵי » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
נפקא מינה אדם שנכנס שלא ברשות למחסן ונמצא שם. אם ירא שייתפס על הנגיעה ולא על הכניסה: לתוספות מותר ברחוב ואסור בבית; לטור בשם רש״י מותר; לר״י ולרא״ש ולמרן אסור. ואם היה לו טעם להיכנס — סערה, סכנה, ממון שלו — נתבטל הצד השני ולא נשארה אלא שאלת היראה.
הגהת הרב שבסעיף ד׳ עושה שני דברים בשלוש שורות, והשני מעניין מן הראשון. מפרקת את החשש שנשא את כל הסימן, ובונה תחתיו חשש אחר שאין בינו לבינו כלום.
הפירוק
« וי״א דבזמן הזה שאין העובדי כוכבים מנסכין אפילו אינו נתפס כגנב שרי אא״כ יש לחוש שנגעו לשתות ממנו או להנאה אחרת » (שו״ע יו״ד קכ״ח:ד)
כל מנגנון הסעיף — המפתח, המנעול, התפיסה כגנב — נעשה בטל. לא מפני ששינו את הדין אלא מפני שנסתלקה הנחת המציאות: אין ניסוך לחוש לו.
הבנייה שכנגד
« מיהו אם פי החבית רחב או שהוא בקנקן שיש לחוש שמא נגע בו דרך מתעסק חיישינן » (שו״ע יו״ד קכ״ח:ד)
החשש החדש אינו של אמונה אלא של מציאות: פה רחב, כלי שמטלטלין אותו בהיסח הדעת. ואינו נמדד באמונתו של אדם אלא בצורת החבית.
צורת התנועה זו התנועה האופיינית לכל פרשת סתם יינם, וסימן קכ״ח נותן את נוסחה הברור ביותר לפי ששני חצאיה סמוכים זה לזה. אין מעמידין את החשש הישן משום מסורת אלא מכריזין עליו שכלה. ואף אין מסיקין מזה היתר, אלא מבקשים במצב עצמו מה נשאר לחוש לו. וכבר כתב הש״ך כן בס״ק א בגר תושב — תמצית: אין ההיתר אלא במקום שאין לחוש שנגע לשתות או להנאה אחרת.
והש״ך מוסיף את המדרגה השלישית
« ואפ״ה שרי בהנאה במקום הפסד בזמן הזה » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק י״ג)
ונמצאו שלוש מדרגות בקריאת הסעיף בזמן הזה: הנאה — לעולם מותרת; שתייה — מותרת אלא אם כן יש לחוש שנגע להנאתו; ואף בחשש זה — במקום הפסד מותרת אף בשתייה.
והרמב״ם כבר קבע את היסוד ארבע מאות שנה קודם
« אֲבָל אִם הָיָה אִסּוּרוֹ בִּגְלַל עַכּוּ״ם שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד עַכּוּ״ם כְּגוֹן יִשְׁמְעֵאלִי שֶׁנָּגַע בַּיַּיִן שֶׁלָּנוּ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה אוֹ שֶׁטִּפַּח עַל פִּי הֶחָבִית הֲרֵי זֶה מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה י״א
נמצא שאין דין הרב ויתור של זמן אלא יישום חילוק שכבר העלה הרמב״ם: מדרגת האיסור הולכת אחר מיהות הנוגע ולא אחר עצם המגע בלבד.
היו בשוק חביות יין ונמצא עובד כוכבים ביניהם אם הוא עובד כוכבים חלש שאימת שופטי העיר עליו ואם ימצאוהו נוגע נתפס כגנב מותר בשתייה ואם לאו אסור בהנאה. (ועיין לקמן סי׳ קכ״ט עוד מדינים אלו):
הסעיף האחרון קצר ונראה כמיותר, שחוזר על מעשה הכרך. ובאמת הוא מילון הסעיף שלפניו — כאן ורק כאן אומר הסימן מהו נתפס כגנב.
לשון מרן
« היו בשוק חביות יין ונמצא עובד כוכבים ביניהם אם הוא עובד כוכבים חלש שאימת שופטי העיר עליו ואם ימצאוהו נוגע נתפס כגנב מותר בשתייה ואם לאו אסור בהנאה » (שו״ע יו״ד קכ״ח:ה)
והלשון מועתקת מרש״י שעל המקום הראשון:
« אם עובד כוכבים חלש הוא ויש אימת שופטי העיר עליו ואם ימצאוהו נוגע נתפס עליו כגנב » (רש״י על עבודה זרה ס״א ע״ב ד״ה אם נתפס עליו כגנב)
ורש״י הוסיף על התיבה שאחריה את סולם האיסור בדיוקו:
« בשתיה ואי לא אסור אף בהנאה דודאי נגע » (רש״י על עבודה זרה ס״א ע״ב ד״ה חמרא שרי)
הש״ך מעיר שההגדרה באה אחר השימוש
« בכ״מ שהוזכר נתפס כגנב פירושו שאם ימצאוהו יהא נתפס כגנב כדבסמוך סעיף ה׳ » (ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק י״ב)
והט״ז פירש כן והוסיף את התנאי החסר:
« פי׳ שאם ימצאהו ישראל יהיה נתפס כדין גנב ע״פ המושל והוא אינו אלם » (ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ח)
והבית יוסף בשם רבנו ירוחם:
« דהיינו שאם ימצאוהו ישראל נוגע שיתפס כדין גנב והמושלך יעשה בו דין כגנב ואינו אלם שיוכלו לעשות בו דין ולהענישו » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
מה מחייבת הגדרה זונתפס כגנב אינו מושג הלכתי אלא תיאור החברה שהאדם עומד בה. איש חלש, שופטים שאימתם עליו, מושל שיעשה בו דין, ואינו אלם — ארבעה דברים שבמציאות ולא קנה אחד שבדין. הסימן המופשט שבפרשה, המדקדק במדרגות הספק, תלה את כל מנגנונו במצב הניתן לבירור. והש״ך הוסיף את החצי השני: צריך שידע מה מפסיד במגעו. שני תנאים שבמציאות, אחד בכח ואחד בידיעה.
והמחלוקת האחרונה, הקובעת את קנה המידה של כל הסימן הטור חתם בה את הסימן, לפי שהיא הקובעת את התיבה בהנאה שנאמרה זה עתה:
« כתב הראב״ד דכל היכא דאנו אוסרים משום שמא נגע היינו דוקא בשתייה אבל אינו אסור בהנאה אא״כ הפקידו אצלו ורש״י פירש שהוא אסור בהנאה שאנו תולין לומר שמא נגע ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל » (טור יו״ד קכ״ח)
להראב״ד אין ספק מגע עולה לעולם ליותר משתייה, ואין ההנאה נאסרת אלא בהפקדה. ולרש״י ולרא״ש, מה שקראנו שמא נגע חזקה גמורה היא לאסור אף בהנאה. והרשב״א, כששאלוהו, נמנע תחילה מלהכריע ואחר כך נטה:
« דעתנו אינו מכריע את ההרים ומ״מ נראה לי שכל שאיסורו מחמת ספק מגעו של נכרי אסור בהנאה במגעו כדברי רש״י ז״ל » (בית יוסף יו״ד קכ״ח)
יסוד הסימן חמישה סעיפים וקנה מידה אחד. לא היה היין משתמר — ספק ביאה או ספק מגע, וכבר לימדתנו הגמרא שאין משקלם שוה. סעיף א׳ הוא שהביאה ודאית והמגע מסופק, וכתב בו הטור ודאי נסכו: נסתם הספק ונעשה חזקה. סעיף ב׳ הוא שהנוכחות ידועה ולא נסתם כלום, אלא אם כן בא מלוה וסילק את היראה. סעיף ג׳ הוא שהמנעול הופך ספק לודאי, והנקב שבדלת מחזירו לספק. סעיף ד׳ שואל מה שוה דלת שאינה נעולה, וסעיף ה׳ מה שוה רשות הרבים. נמצא שלא מדד הסימן מגעים מעולם אלא שמירות — וסופו מודה שאין השומר על החבית לא חותם ולא כותל אלא ידיעתו של העובר שעין עשויה ליפול על ידו.
📊 סיכום
טבלה — הסימן סעיף אחר סעיף
סעיף
הנדון
הגהת הרב
א׳
נתייחד עם היין אפילו שעה מועטת ואפילו ברשותנו — אסור בהנאה. ומי שנודע שאינו עובד עבודת כוכבים — מותר בבתינו ולזמן מועט. הפקדה — לא בביתו כלל ולא בבתינו לזמן מרובה, ואם עבר אסור בשתייה
עובדי כוכבים שבחוצה לארץ, אף שאינם עובדי עבודת כוכבים, אין מייחדין אצלם
ב׳
נמצא בבית שיש בו יין: יש לו מלוה על אותו יין — אסור, ואפילו בחותם אחד. אין לו מלוה על היין — מותר, ואפילו בכדי פישוט ידים ובלא חותם. נמצא קצף בידו — מותר, תולין מדופני החבית
דברים שאינם נמצאים אלא על פי החבית — אסור. תופס הברזא בידו — אסור, דתלינן תמיד בדבר הרגיל
ג׳
בית שיש לישראל ולעובד כוכבים יין בתוכו, ונכנס וסגר במנעול מבפנים — אסור. היו נקבים בדלת: מה שנראה מותר בשתייה ואפילו פתוח, והשאר אסור בהנאה ואפילו סתום, אם שהה כדי שיפתח ויגוף ותגוב — ואפילו ישראל דר שם
—
ד׳
בית שאין בו אלא יין ישראל: אין הדלת נעול — מותר בשתייה. נעול מבפנים: אינו נתפס כגנב — אסור בהנאה; נתפס כגנב על הכניסה — מותר בשתייה
וי״א דבזמן הזה שרי אף באינו נתפס כגנב, אלא אם כן יש לחוש שנגע לשתות או להנאה אחרת; ובפי חבית רחב או בקנקן — חיישינן
ה׳
חביות בשוק ועובד כוכבים ביניהן: חלש הוא ואימת שופטי העיר עליו ונתפס כגנב אם ימצאוהו נוגע — מותר בשתייה; ואם לאו — אסור בהנאה
—
טבלה — המחלוקות המרכזיות
הנושא
שיטה א׳
שיטה ב׳
ייחוד כנגד הפקדה
הטור — חילוק שבזמן
רש״י לפי הט״ז ס״ק א — חילוק שברשות ובמינוי; ומרן צירף שניהם
מדרגת איסור ההפקדה
הבית יוסף והש״ך ס״ק ג — בשתייה בלבד
הב״ח — אף בהנאה, אלא אם כן ידוע שלא נגע
יחוד בחוצה לארץ, בדיעבד
הרשב״א, העט״ז והב״ח — אסור
הש״ך ס״ק ד — מותר, ואין איסור הרב אלא לכתחלה
על מה נסמך היתר גר תושב
הפרישה — אין מגעו אוסר
הש״ך ס״ק א עם רש״י — אינו נוגע
חותם אחד במקום מלוה
הרשב״א ומרן — אינו מספיק
הט״ז ס״ק ב והש״ך ס״ק ו — מספיק בדיעבד, בשתי דרכים הפוכות
עד היכן קולת הקצף
רש״י — ברביתא בלבד; הרמב״ם — בקטנים
התוספות, הרשב״א והרא״ש — בכולן, וכל שכן בזמן הזה
מנעול שאין ידוע, בלילה
הרשב״א — אין מחזיקין, לא ביום ולא בלילה
הראב״ד, ואחריו הט״ז ס״ק ה והש״ך ס״ק י — בלילה מסתמא נעל
נתפס כגנב — על מה?
רש״י לפי הטור — על הנגיעה
הר״י והרא״ש ומרן — על הכניסה; והתוספות חילקו לפי המקום
מה פועל ספק מגע
הראב״ד — אינו אוסר אלא בשתייה
רש״י, הרא״ש והרשב״א — אוסר אף בהנאה
סעיף ד׳ בזמן הזה
מרן — הכל תלוי בנתפס כגנב
הרב — אין ניסוך לחוש לו; ונשאר חשש מגע להנאתו
טבלה — מקורות הסוגיא
גמרא: עבודה זרה ס׳ ע״ב (משנת נכרי שנמצא עומד בצד הבור, ומימרא דשמואל) · עבודה זרה ס״א ע״ב (ההוא כרכא, נתפס עליו כגנב) · עבודה זרה ס״ד ע״ב (ברייתא דגר תושב, מיחדין ואין מפקידין) · עבודה זרה ע׳ ע״א (אחדיה לדשא וביזעא בדשא, אית ליה לאישתמוטי, ננעל הפונדק, ההוא אריא, ההוא ארבא, ספק ביאה) · עבודה זרה ע׳ ע״ב (ההיא רביתא ואופיא בידה, ספק ביאה וספק מגע, נתפס עליו כגנב בטהרות)
ראשונים: רש״י · תוספות · הרי״ף · הרמב״ם (הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג) · הראב״ד · הרמב״ן · הרשב״א (תורת הבית הארוך והקצר, ותשובות) · הר״ן · הרא״ש · ראבי״ה · המרדכי · הגהות אשירי · סמ״ג · סמ״ק · האגודה · הגהות מיימוניות · איסור והיתר הארוך · רבנו ירוחם · הטור
אחרונים: בית יוסף · דרכי משה · רמ״א · ש״ך (שפתי כהן) · ט״ז (טורי זהב) · ב״ח · פרישה · דרישה · לבוש (עטרת זהב) · מהרש״ל