Sugyot, sources, a chakira of principle, machlokot of Rishonim and Acharonim,
nafka minot for the halakha and analysis of the shitot
Subject:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קכ״ט (כ׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), בית יוסף, טור
Talmudic foundation of the sugya:
עבודה זרה ס״ט ע״א (המניח נכרי בחנותו, בחזקת המשתמר, הודיעו שהוא מפליג) ·
עבודה זרה ס״ט ע״ב (הצריכותא, דרך עקלתון, לכו ואני בא אחריכם, שייכא) ·
עבודה זרה ע׳ ע״א (ביזעא בדשא, אית ליה לאישתמוטי, נתפס כגנב, קל צלויי, קל שיפורי, אריא, גנבי דפומבדיתא) ·
עבודה זרה ע׳ ע״ב (מסוביתא ואיקלידא, חצר שחלקה במסיפס, בולשת) ·
עבודה זרה ע״א ע״א (לנסך אין פנאי)
Written and studied by:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 Table of contents
שורש הסימן — the third road: neither yiḥud nor seal, but מירתת
הצריכותא — the three scenes, and the Mehaber's והוא שלא נודע (seif 1)
דרך עקלתון — the Ran, the Rashba, the Bach and the Taz's theory ס״ק ב (seifim 1, 2, 6, 7)
נתפס כגנב — the second source of fear, and the Shach's two floors ס״ק י״ז (seifim 1, 5, 10)
הודיעו שהוא מפליג — Raavad and Rashba against the Rosh, and the open cask (seifim 1, 4)
קול צלויי — the Rashba's great kushya and the three answers (seifim 6-7)
המוסר מפתח — Rabbeinu Tam against the Ramban, and the Rambam's silence (seif 5)
תשובת הרא״ש כלל י״ט — the gloss against its own source, and the Venice printing (seif 8)
יצאו בבהלה — the Beit Yosef, the Taz ס״ק ט״ו, and the inversion of the clause (seif 9)
גנבים וחיל — ספק ספיקא, the שכונה, and the threshold of ריעותא (seifim 11-12)
רוב וקרוב — the courtyard, the floating cask and the vineyard (seifim 16-19)
בזמן הזה — the Shach's yesod ס״ק י״ד, and the last word of the siman (seifim 14, 20)
1. שורש הסימן — the third road: neither yiḥud nor seal, but מירתת
Siman 128 measured yiḥud: the non-Jew is alone with the wine, and the question is whether that solitude alone forbids. Siman 130 will measure the seal: sealed wine travels unwatched. Siman 129 stands wholly between the two, and measures neither. It measures something far finer: the non-Jew's fear — מירתת — that is, the Jew's presence precisely where he is absent. The Jew has gone to pray, gone to the bathhouse, comes and goes in his shop; the wine is neither sealed nor guarded, and it stays permitted, because the other man does not know when the door will open.
The Tur opens the siman with a rule, not with a case Before even telling of the shop and the boat, he lays down the principle of which all twenty seifim are applications:
« כל מקום שהיין בחזקת משתמר דאיכא למיתלי שלא נגע בו הנכרי » (טור יו״ד קכ״ט)
The decisive words are בחזקת משתמר — not “guarded”, but “presumed guarded”. It is not a fact but a status, and a status that dispenses with a seal.
The Mishnah, and the word in the title Three parallel clauses in the Mishnah of perek HaSokher; the third gives the siman its name:
« נׇכְרִי שֶׁהָיָה מַעֲבִיר עִם יִשְׂרָאֵל כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אִם הָיָה בְּחֶזְקַת הַמִּשְׁתַּמֵּר — מוּתָּר » (עבודה זרה ס״ט ע״א)
« הַמַּנִּיחַ נׇכְרִי בַּחֲנוּת, אַף עַל פִּי שֶׁיֹּצֵא וְנִכְנָס — מוּתָּר, וְאִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג — כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹם וְיִסְתּוֹם וְיִגּוֹב » (עבודה זרה ס״ט ע״א)
יוצא ונכנס is not supervision; it is intermittence. The Jew is there only a fraction of the time — and that is enough.
The Rambam names the engine Where the Mishnah gives only the ruling, the Rambam writes the cause, and writes it from the non-Jew's point of view:
« אֲפִלּוּ הִפְלִיגוּ מִמֶּנּוּ כְּדֵי מִיל הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת. שֶׁאֵימָתוֹ עֲלֵיהֶן וְאוֹמֵר עַתָּה יֵצֵא לְפָנֵינוּ וְיִרְאֶה אוֹתָנוּ » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב הלכה ט״ז)
שֶׁאֵימָתוֹ עֲלֵיהֶן: it is not the wine that is protected, it is the man who is held back. The whole casuistry of the siman is the question of when that restraint falls away.
Three regimes for one and the same danger
Siman
What protects
What makes it fall
קכ״ח · 128 — ייחוד
The brevity of the solitude, and his being נתפס כגנב
A door locked from within
קכ״ט · 129 — מירתת
The unpredictability of the Jew's return
הודיעו שהוא מפליג, or the absence of a דרך עקלתון
ק״ל · 130 — חותם
The seal itself: the wine travels alone
The time needed to undo and redo the seal
The chakira that governs all twenty seifim(a) מירתת is a birur. A factual assessment: being afraid, he most probably did not touch. The permission is then a permission of doubt resolved, and it collapses the moment a material indication — a locked door, an opened cask — contradicts the assessment. (b) מירתת is a din shemirah. A legal status: wine a man fears to approach is, in law, guarded wine — בחזקת משתמר — just as sealed wine is. The permission then depends not on probability but on configuration.
The two branches run side by side through the whole siman, and they are what separate the Taz from the Beit Yosef at seif 9, as we shall see.
2. הצריכותא — the three scenes, and what each one adds (seif 1)
The Mehaber opens with three scenes side by side: the shop, the boat or waggon, the man carrying a cask. They look redundant. The Gemara shows they are not — and the Taz reads that tzerikhuta backwards to extract the very conditions the Mehaber goes on to write.
The tzerikhuta « וצריכא, דאי תנא נכרי דסבר: דלמא אתי וחזי ליה, אבל בקרון או בספינה אימא דמפליג לה לספינתיה ועביד מאי דבעי » (עבודה זרה ס״ט ע״ב)
Each scene is there to remove a fear the other two do not remove: in the shop he might shut the door; in the boat he might pull away from the bank; with the porter, the owner may appear at any moment.
The Taz reads the tzerikhuta backwards Since the Gemara had to remove the fear, the fear would be decisive if it were verified. Hence two consequences the Mehaber writes out word for word:
« ומיהו ש״מ שאם בבירור סגר כאן העובד כוכבים הדלת אסור כיון דאית ליה שייכות בבית ואית ליה לאשתמוטיה דברשות עומד שם שהרי ישראל הניחו שם » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק א)
« וכן נמי אם בבירור הפליג בספינה או קרון במקום שא״א לראות ודאי אסור אלא דמספיקא לא חיישינן לזה » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק א)
And that is exactly the Mehaber's clause: והוא שלא נודע — not “provided he did not shut”, but “provided it was not known”. Doubt does not defeat the permission; only certainty does.
The Rama's crack, and the Shach's limit The Rama adds that a shut shop with a crack in it counts as open:
« ואפי׳ סגר החנות כל זמן שיש שם סדק או חור שיכולים לראות בתוכו חשוב כפתוח » (שו״ע יו״ד קכ״ט:א)
The Shach adds the one condition that matters, and it is not obvious:
« ודוקא ביום אבל בלילה לא מהני סדק » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק י״ח)
The crack is not a device; it is a possible gaze. At night there is no gaze, hence no crack.
Nafka mina A Jew leaves his warehouse in the hands of a non-Jewish employee and goes off. He returns and finds the door pushed to. According to the Taz ס״ק א, as long as it is not known that it was bolted from within, the wine remains permitted; if it is established that it was, the employee — who was there by right and can always excuse himself — no longer fears anything, and the wine is caught.
דין המניח יין ביד עובד כוכבים וישראל יוצא ונכנס (וכה״ג). ובו כ׳ סעיפים: המניח עובד כוכבים בחנותו ויצא או שהיה לו יין בספינה או בקרון והניחו עם העובד כוכבי׳ והלך לו לבית (הכנסת) או לבית המרחץ או שהיה עובד כוכבים מעביר לו חבית יין ממקום למקום והניחו לבדו עם היין ויצא מותר (לכתחלה לא יניח אדם בביתו יין או חומץ אצל עובד כוכבים לבד כלל אבל בדיעבד מותר) (מרדכי פ׳ ר״י בשם ראב״ן) אפילו שהה זמן רב מפני שהוא ירא בכל שעה עתה יבא ויראני והוא שלא נודע שסגר העובד כוכבים החנות או שהרחיק הקרון והספינה בענין שאין יכולים לראותו (ואפי׳ סגר החנות כל זמן שיש שם סדק או חור שיכולים לראות בתוכו חשוב כפתוח) (שם במרדכי ובסמ״ג) בד״א שיש דרך עקלתון שיכול לבא עליו פתאום שלא יראנו וכן כשהלך לבית המרחץ הלך דרך עקלתון בענין שלא ידע העובד כוכבים שהלך לבית המרחץ אבל אם ראה שהלך ליכנס לבית המרחץ יודע שלא ימהר לבא וכן אם אמר לעובד כוכבים שהניח בחנות שמור לי יודע שנסתלק משמירתו וכן אם אמר לעובד כוכבים המעביר החבית לך ואני אבא אחריך או שהודיעו שהוא מפליג אם החביות פתוחות כיון שנעלמו מעיניו אסורות ואם הם סתומות אם יש בהפלגתו שיעור כדי שיוכל להסיר מגופות החבית כולה בין שהיא של טיט בין שהיא של סיד ולהחזירה ותנגב אסור: הגה וי״א דאם הם סתומות שרי בכל ענין דיין סגי ליה חותם א׳ (דעת ר״ת) ויש לסמוך על זה בהפסד מרובה וע״ל סי׳ ק״ל:
3. דרך עקלתון — where is a roundabout way required? (seifim 1, 2, 6, 7)
The דרך עקלתון — a byway by which the owner can return unseen — is the mechanical part of the siman. Without it the non-Jew sees him coming from afar and withdraws his hand in time. But where is it required? The question, born of a single line of Gemara, divides the Ran from the Rashba, generates the Bach's objection, the Shach's defence, and a theory of the Taz's own.
The source: the baraita of the donkey-drivers and workers « הֲרֵי שֶׁהָיוּ חֲמָרָיו וּפוֹעֲלָיו טְעוּנִין טְהָרוֹת, אֲפִילּוּ הִפְלִיג מֵהֶן יוֹתֵר מִמִּיל — טׇהֳרוֹתָיו טְהוֹרוֹת » (עבודה זרה ס״ט ע״א)
The Gemara asks why the end differs from the beginning, answers that the beginning speaks of a roundabout way — and then explains the end:
« כיון דאמר להם לכו ואני בא אחריכם, סמכא דעתייהו » (עבודה זרה ס״ט ע״ב)
Two different mechanisms appear here: one is the physical possibility of arriving unseen, the other is the reliance created by a word spoken. The entire siman will live off the gap between them.
The Ran narrows, the Rashba extends The Beit Yosef sets the two texts against each other. First the Ran:
« ומיהו כי בעינן דרך עקלתון דוקא כשהנכרי אוחז החבית בידו על כתפו אבל במניח נכרי בחנותו וישראל יוצא ונכנס לא בעינן דרך עקלתון דכל שעה מסתפי מיניה דילמא השתא אתי וחזי ישראל שהוא מתקרב לחבית » (בית יוסף יו״ד קכ״ט)
The Rashba, for his part, infers from the tzerikhuta itself that waggon and boat do require a roundabout way, since the Gemara spoke of an אורחא אחריתי only there. Three positions emerge: the Ran (only when he holds the cask), the Rashba (waggon and boat too), and the Tur followed by the Bach (everywhere).
The Beit Yosef's window The Beit Yosef adds a borderline case of his own, and adds it to be stringent:
« ומיהו אם א״א לישראל לבא לחנות פתאום כגון שיש חלון על הפתח שיכול הנכרי לראות ממנו אם בא הישראל משמע דאסור משום דתו לא מסתפי » (בית יוסף יו״ד קכ״ט)
A window above the door: the non-Jew sees him coming, so he no longer fears.
The Taz turns the argument round « ותמוהין לי דברי הרב במ״ש דאם יש חלון כו׳ דאסור דאדרבה כיון דיש חלון מרתת העובד כוכבים שיבא הישראל ויראה דרך אותו החלון » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק ב)
His proof is from settled law: at siman 128 seif 3, holes in the door permit the wine, because the non-Jew fears being seen through them. How could the very same opening forbid here? A window lets one see in both directions; the Beit Yosef counted only one.
The Taz's own theory: open field against town « ונראה לתת טעם למה באמת אמרו דוקא במעביר ובספינה שצריך דרך עקלתון לפי שהם בשדה מקום פנוי » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק ב)
« אבל בבית או חנות אפשר שהלך בדרך קרוב מאד לאחד מן הבתים ובמהרה כהרף עין יבא ויראנו ומרתת » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק ב)
It is therefore not the kind of custody that decides, but the terrain. In open country a single road means one is seen from afar; among houses, every road is already a byway. The Taz indeed concludes that even a cask-carrier walking among houses needs no akalaton at all.
The Shach defends the Ran against the Bach The Bach objected that even in a shop the non-Jew can leave the door ajar and watch from a distance. The Shach answers that the objection is idle:
« ולחנם תמה דהא כב״י וד״מ דגם הר״ן מודה לזה ולא הוציא אלא בענין שאין העובד כוכבים יכול לראות אם בא הישראל » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק ח)
and he gives the precise reason for the Ran's distinction: a man holding the cask cannot move away at a stroke, he can only withdraw his hand — and withdrawing the hand is not enough if the Jew is already close. A man merely standing in the shop, however, has time to step back.
The threshold: one non-Jew, not two « הא דשרי כשיש דרך עקלתון דוקא כשהעובד כוכבים לבדו אבל אם הם שנים או יותר אסור » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ב)
The Tur took it from the Rashba:
« כתב הרשב״א הא דשרי כשיש דרך עקלתון דוקא כשהנכרי לבדו אבל אם אחד או שנים עמו אסור שאיפשר לאחד מהם לשמור דרך עקלתון והאחד ליגע » (טור יו״ד קכ״ט)
And the Shach measures exactly what the number means:
« אפי׳ עשרה או יותר ול״ד לבין הגתות דסעיף ד׳ דהתם העובד כוכבי׳ מירתת מעובדי כוכבים אחרים אבל הכא עצה אחת להם ולא מירתתי מהדדי » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק י״ב)
The contrast with seif 4 is instructive: there, many passers-by permit, because they are not accomplices; here two suffice to forbid, because they are.
Nafka mina A non-Jewish driver takes a pallet of wine through a city street while the owner follows at a distance in traffic. According to the Ran and the Taz ס״ק ב nothing more is required: in a town everything is a byway. According to the Rashba and the Bach a second route must still exist. Two carriers instead of one, and seif 2 forbids on every view.
4. נתפס כגנב ואית ליה לאשתמוטי — the second source of fear (seifim 1, 5, 10)
So far the fear came from one thing: being seen. Rava, in perek HaSokher, names a second, independent one: being taken for a thief. A man may be perfectly visible and fear nothing, if he has a ready excuse; he may be invisible and fear, if he has none. This is the siman's second engine, and the Shach handles it with remarkable precision.
Rava's two formulations « אם נתפס עליו כגנב שרי, ואי לא אסיר » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
« אי אית ליה לאישתמוטי חמרא אסיר, ואי לא חמרא שרי » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
אית ליה לאישתמוטי — he has a way of slipping out — is the exact contradictory of נתפס כגנב. It is not presence that protects, but the impossibility of explaining one's presence.
The Shach applies the distinction to seif 1 Why does the shut shop forbid, when at siman 128 the man who enters another's premises is precisely נתפס כגנב?
« אבל סגר כו׳ חיישי׳ כיון דאית ליה שייכות בבית ואית ליה לאשתמוטי דברשות עומד שם שהרי הישראל הניחו שם רשב״א כלומר דאי לא ה״ל לאשתמוטי הוי שרי כיון דנתפס כגנב על הכניסה » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק ה)
The answer is one sentence: here the Jew himself installed him in the shop. He is there by right. Shutting the door is therefore no theft — and the only restraint disappears.
And he refines it further: stealing the entry, or stealing the touch On the Rama's gloss at seif 5, the Shach separates two possible thefts, and shows that the second suffices:
« כיון דנתפס כגנב על הנגיעה מירתת וסבר השתא אתי ישראל וחזי ליה » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק י״ז)
In other words: even a man who entered lawfully cannot touch lawfully. Culpability is recovered on the second floor. This is a nafka mina of wide practical reach, and it explains why the Rama requires, in order to forbid, both a bolted door and the absence of any crack.
The Rama's gloss, seif 5 « ואם עבר העובד כוכבים ונכנס שם אם נתפס כגנב שרי ואם אינו נתפס כגנב ויש לו התנצלות על מה שנכנס אסור » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ה)
The Shach adds a notably dry remark against the Bach, who had wanted to restrict “taken as a thief” to the opening of the cask:
« בין על הכניסה בין על הנגיעה אסור ובב״ח פי׳ נתפס כגנב על פתיחת החבית לחוד ולא ידעתי למה » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק ט״ז)
The lion, and the proof that fear needs no real object « כי היכי דטשינא אנא, איטשא נמי ישראל אחוריי וקא חזי לי » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
The non-Jew hid among the casks to escape a lion; the wine stays permitted, and the Mehaber copies out the very reasoning he makes to himself:
« מפני שהוא אומר שמא ישראל אחר נחבא כאן ויראה אותי כשאגע » (שו״ע יו״ד קכ״ט:י)
There may be nobody behind the casks. It is enough that he cannot know there is nobody. Fear is not the guard's presence: it is the impossibility of ruling it out.
And the Rambam, on the same axis « אִם נִבְהַל כְּשֶׁנִּמְצָא וְנִתְפַּשׂ עָלָיו כְּגַנָּב הַיַּיִן מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה שֶׁמִּפַּחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ אֵין לוֹ פְּנַאי לְנַסֵּךְ » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב הלכה כ״ג)
The phrasing is striking: it is not that he fears punishment, it is that he has no leisure. Fear consumes the very time that touching would require.
The two engines, and their nafka mina(a) Visibility. What restrains is the material possibility of being caught: hence the דרך עקלתון, the crack, the window, the יוצא ונכנס. (b) Culpability. What restrains is having no excuse: hence נתפס כגנב and its reverse אית ליה לאשתמוטי. The two are independent, and the siman combines them differently from seif to seif: at seif 1 the first governs and the second is neutralised (he stands there by right); at seif 10 the second governs alone; at seif 5 the Rama requires both to fall together.
5. הודיעו שהוא מפליג — what is announced, and how much? (seifim 1, 4)
The Mishnah sets against presumed-guarded wine one single case: הודיעו שהוא מפליג. From there everything is reckoned in time — time to bore, to plug, to let dry. But two prior questions decide everything: what must have been announced, and to which kind of cask does the announcement apply?
The Mishnah and its measure « אִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹם וְיִסְתּוֹם וְיִגּוֹב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח אֶת הֶחָבִית וְיִגּוֹף וְתִיגּוֹב » (עבודה זרה ס״ט ע״א)
The halakha follows Rabban Shimon ben Gamliel — the Gemara says so expressly, and draws from it a consequence for the whole practice of its day:
« וכי מאחר דקיימא לן כוותיה דרבן שמעון בן גמליאל דלא חייש לשתומא, והלכתא כוותיה דרבי אליעזר דלא חייש לזיופא, האידנא מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד גוים? משום שייכא » (עבודה זרה ס״ט ע״ב)
What must have been announced: three shitot The Taz lays out the machloket and decides, and his criterion of decision is purely numerical:
« שהראב״ד והרשב״א ס״ל דדוקא שמודיעו בפירוש שמפליג כשיעור האיסור והרא״ש אוסר אפילו אומר בסתם שיפליג ויש להקל בזה כדעת הראב״ד והרשב״א דהם רבים לגבי הרא״ש » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק ד)
The Raavad and the Rashba: an explicit announcement is required, and one covering at least the stated span. The Rosh: a vague one suffices. The Taz follows the first two, because they are two. The Shach ס״ק ט simply notes that this clause of the Mehaber applies to all three scenes of seif 1 at once, against the Drisha.
The Mas'at Binyamin distinguishes, the Shach refuses The Mas'at Binyamin wanted to separate an announcement spoken from a departure merely observed: seeing him leave would not equal being told he is leaving. The Shach dismisses the distinction in four words:
« וקשה דמה בכך ס״ס יודע שמפליג » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק כ)
The upshot is the same: he knows. And the Shach reinforces it from the Mabit's responsum about a man crossing from one boat to another — he is seen to leave, and no word is needed.
An open cask has no measure at all « וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בְּחָבִיּוֹת סְתוּמוֹת. אֲבָל בִּפְתוּחוֹת אֲפִלּוּ לֹא שָׁהָה מֵאַחַר שֶׁהוֹדִיעָן שֶׁהוּא מַפְלִיג הַיַּיִן אָסוּר » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב הלכה י״ז)
This is the Mehaber word for word: אם החביות פתוחות כיון שנעלמו מעיניו אסורות. The time-measure exists only to defeat a closure; where there is nothing to defeat, an instant suffices.
Seif 4, and what it overturns « אפילו הודיעו שהוא מפליג אם החבית פקוקה והוא בזמן שיש הרבה עוברי דרכים כגון בין הגתות מותר » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ד)
The Rashba learned it from a sugya about seals: בין הגתות שנינו — at the vintage everyone is about, and a man fears eyes, even the eyes of his own kind. The Shach ס״ק י״ג draws a general rule:
« משום דבעיר לא סמיך העובד כוכבים אשומר משום דאפשר שיבא פתאום ולא יראו אותו מרחוק אבל בשדה סמיך שפיר על השומר » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק י״ג)
In town one does not rely on a lookout, because one can arrive unannounced; in the field one does. Seif 4 is thus the exact counterpart of seif 2: the anonymous crowd protects, the complicit team does not.
Tosafot, the Rashbam, and the question of our own day Tosafot report in the Rashbam's name a far broader reading of the whole mechanism:
« ופירש רשב״ם בשם רש״י דכל מה שאנו אוסרים בהודיעו שהפליג היינו דוקא כשיש לחוש שמא עובד כוכבים גנב יין ונתן מים תחת החסרון או החליף טוב ברע » (תוספות עבודה זרה ס״ט ע״ב ד״ה מאי טעמא לא מותבינן חמרא משום שייכא)
but they at once set a limit to it, and it is the limit that governs practice:
« מיהו נראה זה דהיינו דוקא בחביות או בדרדורים שאין להם רק פתח קטן למעלה אבל גיגית או קנקן וכוס שיש בו יין ופתחו רחבה קל הוא ליגע בהם ורגילות ליגע בהן דרך מתעסק לא » (תוספות עבודה זרה ס״ט ע״ב ד״ה מאי טעמא לא מותבינן חמרא משום שייכא)
The Taz takes up precisely this line and makes it the rule of our own day:
« וכן נ״ל עיקר דגם בזמן הזה שאין חיבת ניסוך מכל מקום כל שהנגיעה היא קרוב לודאי אסור אף בזמן הזה » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק ט)
The criterion shifts: the question is no longer whether he intends libation, but whether contact is near-certain. A narrow neck — no; a wide open vessel — yes.
Nafka mina A crate of corked bottles is left with a non-Jewish carrier and he is told the owner is away for the day. Corked bottles, narrow necks: on the Rama at the end of seif 1 a single seal suffices where the loss is great; on the Taz ס״ק ט, since contact is not near-certain, there is nothing to fear nowadays. The same wine in an open vat: forbidden on every view, and with no time-measure at all.
6. קול צלויי against הודיעו שמפליג — the great kushya of the siman (seifim 6-7)
Here is the difficulty that commands the whole siman, and of which it may fairly be said that it was never closed. Seif 1 forbids where the Jew announced his departure. Seifim 6 and 7 permit where he has gone to pray or to receive Shabbat — and to go and pray is precisely to announce that one is leaving. Three schools answer, and their answers are not about the same thing.
Rava's two cases « שמע ישראל קל צלויי בי כנישתא, קם ואזל. אמר רבא: חמרא שרי, מימר אמר: השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
The second is the same, with the Friday-evening shofar in place of the call to prayer; and at seif 6 the Mehaber draws from it a piece of social history the Gemara gave him:
« אפילו אם יש בינו ליין יותר מאלפים אמה שאין אנו בעיניהם בחזקת שומרי שבת כראוי » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ו)
The non-Jew does not reckon the length of the absence from Shabbat observance: he does not credit Jews with such scruple. The length of the absence therefore does not enter his calculation at all.
The kushya, in the Rashba's own words « הרשב״א בתה״ה הקשה דאם כן אמאי אסר לעיל בהודיע שהוא מפליג נימא דמידכר ליה לחמריה ואתי דהא כי אזיל לשבות שבת ולצלויי הרי הוא כמודיעו שמפליג » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק י״א)
Answer (a) — the Rashba: what can be done here and what cannot « ותירץ דלא אמרו מידכיר לחמריה אלא במפליג בדברים שאפשר לעשותן כאן כצלוי׳ ושמירת שבת » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק י״א)
Prayer can be done anywhere: so if the Jew remembers his wine he comes back and prays at home. The bathhouse cannot: the place is fixed and return is excluded. The Rashba himself is not satisfied, and closes with ועוד צריך תלמוד בזה. The Beit Yosef is blunter still:
« ובאמת שיש לגמגם בו דמה טעם הוא שמפני שאי איפשר לעשות אותן דברים כאן כשיחזור שיפסיד יינו » (בית יוסף יו״ד קכ״ט)
Answer (b) — the Tur: there is nothing to distinguish « ונראה כיון דטעמא משום שאומר עתה יזכור יינו ויבא אין חילוק בכל דבר שייך לומר כן אף על פי שא״א לעשותו כאן אינו רוצה להפסיד יינו בשבילו » (טור יו״ד קכ״ט)
The non-Jew's reckoning is not about the feasibility of the errand but about the value of the wine: whatever his business, a man does not sacrifice his cellar to it. The Shach ס״ק כ says this is the Mehaber's view, who drew no distinction — and adds that the Bach approves.
Answer (c) — the Ra'ah and the Taz: not the errand, but the suddenness The Taz notes that the Gemara did not say “he went to pray”. It said: he heard the sound and rose. That narrative detail is, for him, the halakha itself:
« אלא ודאי דוקא בכה״ג שאינו הולך מעצמו אלא דרך פתאום וע״כ נשכח היין שלו וזה רואה העובד כוכבים וע״כ הוא מירתת שמא יחזור ויזכור ליינו מה שאין כן בהנהו דריש הסי׳ בהודיע שמפליג בודאי ניחוש בעצמו קודם הליכתו וחושב העובד כוכבים שבכוונה הניח יינו אצלו ומאמינו ועל כן לא מרתת » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק י״א)
He adds that he afterwards found his answer in the Ra'ah's Bedek HaBayit — and notes that the Rashba, in Mishmeret HaBayit, rejected it with a rejection שאין בו ממש.
The Shach quotes the Ra'ah verbatim The Shach has the same answer, and gives the Ra'ah's own words from the Bedek HaBayit:
« שהרי לצלויי לבי כנישתא אזיל ודכותיה לא אפשר ליה הכא אבל דברים אלו מוכרעים ממקומן דאמרינן שמע קל צלויי קם נפק שמע קל שיפורי קם סלק הרי זה מוכיח שישראל זה מתוך ששמע קולות אלו קם בטירדא כאדם נחפז » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק כ)
« אבל כל שהוא פורש משם בלא טירדא אלא ביישוב דעתו אסור ל״ש רחיצה ל״ש תפלה » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק כ)
The Ra'ah's conclusion is startlingly clean: it is not prayer against bathing, it is טירדא against יישוב דעתו. And the Shach adds: וראוים הדברים למי שאמרם.
The Taz's yesod — and the proof that confirms it What the third answer displaces is not a detail but the very object of the fear. It is no longer a question of reckoning how long the Jew will be gone, but of what the non-Jew believes about the situation he was left in.
« ועיקרא דמילתא שם אם חושב העובד כוכבים שהאמין לו היין » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק י״א)
And here is the proof, the strongest in the siman. Seif 1 forbids where the Jew tells the porter לך ואני אבא אחריך. Yet he is coming right behind him: the time-calculation ought to permit, and it forbids. From this the Taz concludes:
« דאין שייך שינוי דעת אלא כשיוצא שלא על ידי עצמו אלא על ידי אחרים או יוצא שלא בכוונה ואפשר שאחר כך יזכור ויתחרט » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק י״א)
The wine is not guarded by the shortness of the absence: it is guarded by the fact that the non-Jew was not made its trustee. Once he believes he was, duration can do nothing.
Nafka mina A Jew rushes out of his warehouse because he is called away urgently, in full view of his non-Jewish employee. On the Rashba one would still have to know whether the errand is of the sort that can be done here; on the Tur the question does not arise and the wine is permitted; on the Ra'ah, the Shach and the Taz it is the visible haste that permits, and nothing else. The same man tidying up, calmly locking and saying “I'm off”: forbidden on all three views.
המוסר מפתח חנותו לעובד כוכבים היין שבו מותר אפילו לא נשאר שום יהודי בעיר אפילו הודיעו שהוא מפליג שלא מסר לו אלא שמירת המפתח והוא ירא ליכנס בו ויש מי שאומר שלא התירו אלא כשאינו יודע שהוא מפליג ואז מותר אפילו מצאו שנכנס אבל אם הודיע שהוא מפליג אפילו אם נתפס עליו כגנב אסור: הגה ויש להקל כסברא הראשונה (היא סברת ר״ח שכ״ה בריב״ש סימן תכ״ד ות״ה סימן ר״ן ורשב״א) ואם עבר העובד כוכבים ונכנס שם אם נתפס כגנב שרי ואם אינו נתפס כגנב ויש לו התנצלות על מה שנכנס אסור ודוקא אם סגר הדלת במנעול מבפנים ואין סדק בחדר שיכולים לראות משם אבל אם הדלת פתוח (ב״י בשם רשב״א) או אפילו רק סדק שיכולים לראותו היין מותר (מרדכי פר״י) ואפילו אמר לו ליכנס שם (שם) אם לא אמר ליה להפליג ויוכל לבא דהעובד כוכבים מירתת ואם העובד כוכבים אינו מירתת כגון עבדי המושל שתפסו היהודי (ומחפשים בבית היהודי) הכל אסור אם אין לו סימן שלא נגעו (ב״י בשם התוס׳ והמרדכי ס״פ ר״י):
7. המוסר מפתח — Rabbeinu Tam against the Ramban, and the Rambam's silence (seif 5)
Handing over the key is not handing over the house. That is the paradox of seif 5, and it comes from an incident in perek HaSokher. The rule is astonishingly broad — it holds even in a town with not a single Jew — and two Rishonim divided over its reach.
The incident, and its formula « לא מסרה לה אלא שמירת מפתח בלבד » (עבודה זרה ע׳ ע״ב)
Abbaye at once joins to it a mishnah about purities: one who hands his keys to an am ha-aretz keeps his pure things pure — and if purities hold, wine all the more so. The Gemara then asks whether purities are stronger than yayin nesekh, and answers that they are.
Rabbeinu Tam extends, the Ramban restricts The Tur reports that Rabbeinu Tam permitted, on this basis, a Jew who went to keep the festival in another town leaving his cellar key with his maidservant — and that even though no Jew remained in the town. Then:
« והרמב״ן חלק על זה וכתב שלא התירו אלא כשאינו יודע שהוא מפליג ואז מותר אפי׳ מצאו שנכנס אבל אם הודיעו שהוא מפליג אפי׳ אם נתפש עליו כגנב אסור » (טור יו״ד קכ״ט)
The Mehaber copies the first view as the body of the text and the second as ויש מי שאומר; the Rama decides for the first.
The Rosh's mechanism: a circular fear « ואפי׳ אין ישראלים בעיר משום דעובד כוכבים אחרים מירתתי מעובד כוכבים זה ועובד כוכבים זה מירתת מעובדי כוכבים אחרים שמא יאמרו לישראל שנכנס » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק ט״ו)
It is the most elegant construction in the siman: no Jew is watching, and yet everyone is watched — by the other non-Jews, who might talk. Informing takes the place of the gaze. The Beit Yosef holds the argument so solid that he relies on it alone:
« ולי נראה דטענת הרא״ש דשפחה מירתתה מנכרי שמא יאמרו לישראל שנכנסה טענה יפה היא » (בית יוסף יו״ד קכ״ט)
Must one say “hold this key for me”? The Rambam writes the halakha with the words spoken out:
« וְאִם אָמַר לוֹ אֱחֹז לִי מַפְתֵּחַ זֶה עַד שֶׁאָבוֹא הַיַּיִן מֻתָּר שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ שְׁמִירַת הַבַּיִת אֶלָּא שְׁמִירַת הַמַּפְתֵּחַ » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ב׳)
The Taz notes the gap and measures it:
« כתב ב״י דמלשון הפוסקים משמע אפילו במסר לו המפתח סתם אמרינן לא מסר לו אלא שמירת המפתח דלא כדמשמע מלשון הרמב״ם שצריך שיאמר בפירוש שאינו מוסר רק שמירת המפתח » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק י)
The Shach ס״ק טו says the same in the name of the Darkhei Moshe, and goes further: not only is the formula not required, it need not even be implied — handing over a key never, of itself, transfers custody of the house.
The modern question: keys taken, not given Tosafot draw from the very same incident a quite different, and far graver, case:
« מכאן שאם תפס המושל את היהודי והניח שמירת עובדי כוכבים בביתו ונמסר להם כל המפתחות אף של יין אם אין אוכלים ושותים ממה שבבית הישראל היין מותר ואם אוכלים בבית אסור » (תוספות עבודה זרה ע׳ ע״ב ד״ה לא מסרה לה אלא שמירת מפתח)
And the Rama makes it the end of his seif 5:
« ואם העובד כוכבים אינו מירתת כגון עבדי המושל שתפסו היהודי » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ה)
The principle is untouched and its application inverts: when the holder of the key cannot be taken for a thief — because he holds the house by force — there is no fear left, and no permission left.
8. תשובת הרא״ש כלל י״ט — when the gloss contradicts its own source (seif 8)
Seif 8 is short and its case is ordinary: the bar was slid across but the key never turned, and it comes to light days later. The Mehaber permits. The Rama adds a reason in brackets, with its reference. The Taz and the Shach will show, one after the other, that the reason says exactly the opposite of the reference. It is the tightest piece of textual criticism in the whole yayin nesekh block.
The Rama's gloss « הואיל ולא ידע העובד כוכבים שמפליג הישראל מירתת ולא נגע » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ח)
The reference given is תשובת הרא״ש כלל י״ט סימן י״ג. The reason given is: he did not know the Jew was going away. In other words, had he known, it would be forbidden.
The Taz opens the book « לא דק הרב כזה ולא עיין בתשובת הרא״ש עצמה שכתב בפירוש » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק י״ד)
and he gives the Rosh's words, which are indeed the exact contradictory:
« ולא מיבעיא אם לא הודיעו שהוא מפליג דשרי דמימר אמר השתא אתא כל שעה ומרתת אלא אפי׳ הודיעו שהוא מפליג דמימר אמר העובד כוכבים כשיזכור הישראל שלא סגר במפתח ישוב לביתו ויסגור ומרתת » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק י״ד)
The Taz adds the harshest remark in the siman: the Rama did not read the responsum, he read the Beit Yosef quoting it — and the Beit Yosef had not copied the ולא מיבעיא.
The Shach identifies the faulty edition The Shach, who raises the same difficulty, does not stop at the reproach: he looks for the book the Rama had in front of him, and finds it.
« ותימה דבהדיא איתא בתשוב׳ הרא״ש שם להיפך דאפילו ידע שמפליג הישראל » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק כ״א)
« ובאמת ניכרים הדברים שהיה לפני הרב תשו׳ הרא״ש דפוס ישן ויניציאה שנדפס בשנת שי״ב » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק כ״א)
In the old Venice printing of 5312 the second limb of the ולא מיבעיא repeats the wording of the first: the eye slips, the sentence looks as though it says the opposite, and the Rama in good faith corrected what he took for an error. The Shach concludes that the truth lies with the newer printing, brings three internal proofs, and closes with a וצ״ע aimed at the Mehaber himself.
But why should it be different here? A real question remains: at the head of the siman, a man who leaves of his own accord and announces it forbids. How does seif 8 permit? The Taz answers, and his answer follows directly from his tirutz at seif 6:
« הכא שאני שעל כרחך צריך אתה לומר ששכח סגירת המפתח כיון שהכניס הבריח והתחיל בסגירת הבית ולא גמרו » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק י״ד)
The proof is material: the bar is in but the key never turned. A man does not leave his house half shut if he had it in mind. The door itself testifies to forgetfulness — and forgetfulness, in the Taz's eyes, is the exact equivalent of בהלה.
What the dispute reveals Three readings of seif 8 now stand side by side, and they differ not in a detail but in a principle. (a) The Rama as printed: knowledge of the departure is decisive, as at seif 1; seif 8 is an ordinary application. (b) The Rosh as the Taz and the Shach read him: here the departure is immaterial, because the non-Jew tells himself the Jew will come back to lock up the moment he remembers — the fear is of a return to repair, not of a return to watch. (c) The Taz's: what counts is that forgetfulness is proved by the state of the bolt. All three give the same halakha in the Rosh's own case and part company as soon as it is altered.
Two neighbours run out, the non-Jew gets back first and shuts the door behind him. The Jew's open wine stays permitted — because the non-Jew may believe the other is already back and watching from above. The Rambam adds a condition the Gemara does not state; the Beit Yosef supplies a reason; the Taz demolishes the reason and offers another, which inverts the sense of the whole clause.
Rava's case, and the Mehaber's reason « כי היכי דקדים אתאי אנא, קדים ואתא ישראל ויתיב בעליונה וקא חזי לי » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
« שלא סגר העובד כוכבים אלא על דעת שכבר נכנס הישראל לביתו ולא נשאר אדם בחוץ וכמדומה לו שהוא קדמו » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ט)
The logic is that of a symmetrical mistake: each of them ran, each may have been overtaken.
The Rambam's condition « עַכּוּ״ם וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ דָּרִין בֶּחָצֵר אַחַת וְיָצְאוּ שְׁנֵיהֶם בְּבֶהָלָה לִרְאוֹת חָתָן אוֹ הֶסְפֵּד » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב הלכה כ׳)
The word בְּבֶהָלָה is not in the Gemara's account, which says only שמעו קל תיגרא. The Rambam read the narrative as a condition. The Rama copies the reading:
« ודוקא שיצאו בבהלה וחזרו דאפשר לומר שמתוך בהלתו חזר ולא דקדק יפה בכניסת ישראל אבל שלא בבהלה היין אסור » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ט)
The Beit Yosef's reason « ונראה מדברי הרמב״ם דדוקא כשיצאו בדרך בהלה הוא דתלינן בהכי אבל אם יצאו שלא בדרך בהלה לא דאיכא למיחש שמא ראו את הישראל בשוק והניחו שם ובא לבית לנסך ואינו מתירא שיראנו מעלייה שהרי הניחו בשוק » (בית יוסף יו״ד קכ״ט)
Without haste, he says, one must fear that the non-Jew saw the Jew in the market and therefore knows he has not come home. Haste makes it possible to say that they passed one another without noticing.
The Taz: one does not forbid on a doubt « הא דכתב דשלא בבהלה יש לחוש שמא ראהו בשוק כו׳ תמוה לי דמספיקא מי אסרינן חמרא » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק ט״ו)
His proof: at siman 128 seif 3 one does not say “perhaps he bolted it” even though the bolt is there; nor at the head of our siman. And he lays down the principle:
« אלא ברור דלא אסרו ביין נסך עד שיהא האיסור ברור » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק ט״ו)
He adds a second objection from narrative sense: the Gemara spoke of haste only in the going out. But the door is shut on the return, and a man coming back from a crowd is no longer flustered — the more so as the case speaks of a wedding or a funeral.
The Taz's replacement reason — and the inversion it produces « ע״כ נראה לע״ד דהא דנקט יצאו בבהלה הוא מטעם דל״ת דהיין אסור דלא מרתת העובד כוכבים שהישראל שומר היין דאם אינו מאמינו לעובד כוכבים למה יצא לחוץ ועזב את יינו » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק ט״ו)
Haste therefore does not serve to excuse a mistake in the marketplace: it serves to establish that the Jew did not entrust his wine. Without it the non-Jew would say that if the Jew went out leaving everything open, he must trust him — and trust kills fear. One recognises, word for word, the yesod of ס״ק יא.
And the Taz draws the consequence that inverts the Beit Yosef: if the non-Jew did see the Jew in the market on his way back, the wine is forbidden even though he ran out. Where the Beit Yosef made haste a cover against a doubt, the Taz makes it positive proof that nothing was entrusted.
The skylight, without which nothing holds The whole permission rests on the fact that the Jew above could see. The Shach therefore limits it:
« דמצי למחזי לכ״ע הא לא״ה דהך גיסא ודהך גיסא אסור » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ב)
It is Rava's division over the crack in the door, applied vertically:
« כל דלהדי ביזעא שרי, דהאי גיסא והאי גיסא אסיר » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
And for the night the Shach adds a presumption opposite to that of seif 1:
« ובלילה אמרינן מסתמא סגר ואוסר מאחר שיש לעובד כוכבים שייכות בבית » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ג)
The contrast is sharp: at seif 1 one does not assume he shut it; here one does. The difference is that the non-Jew lives in the house — he has שייכות בבית, and shutting one's own door at night is no suspicious act.
Nafka mina A fire alarm in a block of flats; the Jew upstairs, who has open wine in a shared store, and his non-Jewish neighbour run out. The neighbour comes back first and shuts up. On the Beit Yosef everything turns on whether we must fear he glimpsed the Jew outside. On the Taz the running itself proves that nothing was entrusted — but if it is established that he saw him outside on his way back, the wine is caught despite the running. And on both views, if there is no opening through which the upper floor overlooks the store, all is forbidden.
בית שיש לישראל בו יין ועובד כוכבים דר למטה וישראל בעלייה וארובה מהעלייה לבית ויצאו שניהם בבהלה לראות חתן או הספד וחזר העובד כוכבים וסגר הפתח ואחר כך בא הישראל אף על פי שאין לישראל מעבר אלא דרך הבית ואי אפשר לעבור שלא יראנו הרי יין הפתוח שבבית הישראלי בהיתירו שלא סגר העובד כוכבים אלא על דעת שכבר נכנס הישראל לביתו ולא נשאר אדם בחוץ וכמדומה לו שהוא קדמו: הגה ודוקא שיצאו בבהלה וחזרו דאפשר לומר שמתוך בהלתו חזר ולא דקדק יפה בכניסת ישראל אבל שלא בבהלה היין אסור (ב״י בשם הרמב״ם):
10. גנבים וחיל — רוב, ספק ספיקא and the threshold of ריעותא (seifim 11-12)
Here the siman changes register. It is no longer a matter of measuring a fear but of attributing an act: casks were opened, and it is not known by whom. We pass from psychology to the reckoning of majorities — and the Shach will show that the Tur crossed a line the Gemara did not.
The thieves of Pumbedita « הנהו גנבי דסלקי לפומבדיתא, ופתחו חביתא טובא. אמר רבא: חמרא שרי. מאי טעמא? רובא גנבי ישראל נינהו » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
The second case, at Nehardea, is permitted by Shmuel, and the Gemara must explain how: it is not a simple majority but a doubling of the doubt:
« שאני התם, כיון דאיכא דפתחי לשום ממונא, הוה ליה ספק ספיקא » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
The Shach's tzarikh iyun on the Tur The Mehaber, following the Tur, permits where money is habitually hidden in casks, even if the majority of the town's thieves are non-Jews. The Shach objects:
« וצ״ע דבש״ס לא מתיר אלא משום ס״ס ופירש״י ספק עובדי כוכבים ספק ישראלים ואת״ל עובדי כוכבים שמא לא פתחו אלא בשביל ממון וכשראו שהוא יין פירשו » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ח)
The reasoning is dryly exact: the Gemara's double doubt was “perhaps they were Jews; and if non-Jews, perhaps they did not touch”. If the majority is already non-Jewish, the first doubt is consumed and only one remains. The Shach says an answer can be given בדוחק, and cuts it short — because in his day money was no longer hidden in casks.
The Rama shifts the threshold: a ריעותא must be seen « וכל זה מיירי שראינו ריעותא כגון שהיו תחילה סתומות ונפתחו אבל אם היו סתומות ונמצאו סתומות או שהיו כולם פתוחות ולא נמצא בהם ריעותא הכל שרי » (שו״ע יו״ד קכ״ט:י״א)
It is the most operative clause in the whole siman, and it holds to this day: a majority does not apply of itself to wine that shows no sign of having been opened. Found sealed, found as it was left — the question does not arise. The Taz ס״ק כ ties it to the Maharam's responsum and to the Rivash: one does not presume a defect where none is seen.
The שכונה — a majority beaten by a separated minority The Ra'ah objected to the Rashba: is the rule not that with a majority and proximity one follows the majority? The Rashba answers in Mishmeret HaBayit, and the Taz copies it out:
« ותירץ במשמרת הבית דלא אמרינן כן אלא כשאין המועט מובדל בפני עצמו אבל אם הוא מובדל כהך דהכא שיש שם שכונה לישראל לבד בטילה רוב העיר מן השכונה ההיא » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק י״ז)
The Shach states the same principle even more precisely, and points out that the nafka mina is seif 17:
« אע״ג דרוב וקרוב הולכים אחר הרוב אפילו בקורבה דמוכח כדלקמן סעיף י״ז שאני הכא כיון שנמצא בתוך השכונה גופה » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ז)
A thing near a place follows the majority; a thing inside a place follows that place. This is no exception to the majority rule: it is a redefinition of the reference population.
And must the neighbourhood gates still be locked at night? The Rosh requires it, the Rashba does not. The Beit Yosef and the Darkhei Moshe take them to be at odds; the Bach proposes leaning on the Rosh where the loss is great. The Shach rejects the received reading:
« ולפעד״נ דגם הרשב״א והמחבר מודים לזה דלא הצריכו שיהא אין דרך העובדי כוכבים מפסיקתה אלא כשאין דלתות השכונה ננעלות בלילה » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ו)
The two Rishonim would then be speaking of two different cases, and there is no machloket at all: והשתא הרא״ש והרשב״א לא פליגי. The Taz ס״ק יח reaches the same result by another road, holding that the Bach spoke שלא בדקדוק, since locked gates are better still than an unbroken street.
The raiding party, and why it is not a thief « בולשת שנכנסה לעיר, בשעת שלום חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות; בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות, לפי שאין פנאי לנסך » (עבודה זרה ע׳ ע״ב)
« לנסך אין פנאי, לבעול יש פנאי » (עבודה זרה ע״א ע״א)
Tosafot ask why we do not say here, as with the troop at Nehardea, that they opened for money:
« משמע אפילו טובא ולא אמרי׳ אדעתא דממונא פתחו כדאמרי׳ לעיל גבי פולמוסא והיינו משום דפולמוסא באים לגבות מס המלך וארנונא » (תוספות עבודה זרה ע׳ ע״ב ד״ה פתוחות אסורות)
The distinction is sociological rather than legal: the tax-party is after money, the soldiery is after drink.
The Taz refuses to draw a leniency for his own day « ואין ללמוד מזה קולא לבעלי מלחמה דהאידנא שבאים לשלול ממון דמכל מקום גם לשתות הם באים » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ב)
He then distinguishes the hour of plunder from the hour of encampment, and concludes that the same army forbids or permits according to the hour: at the height of the sack there is no leisure to touch; the next day, when it is quartered, there is.
The Shach, for his part, explains why the Mehaber wrote that even wooden-plugged casks are forbidden, giving the Ran's reason:
« שזה ראיה שלא פתחום שאם פתחום לא חזרו לסותמם שאין אימת אדם עליהם » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק ל״א)
A closure that costs effort is proof; a closure that costs none is not. The whole of seif 12 rests on that difference — and the end of the seif doubles it: ודוקא בפתוחות מתחלתן אבל סתומות שנפתחו חיישינן להו.
Nafka mina One comes back to a broken-into cellar. Five sealed casks are still sealed, one has been tapped. On the Rama's gloss and the Taz ס״ק כ only the tapped cask is in question; the others carry no ריעותא and are not judged by the majority. If all were already open before the break-in, the question does not even arise — דסתם גנב אינו לוקח יין.
גנבים שנכנסו למרתף ופתחו חביות יין אם רוב גנבי העיר עובדי כוכבים אסור ואם רובן ישראל מותר ואם רובן ישמעאלים אסור בשתיה ומותר בהנאה ואם יש ליהודים שכונה לבדם שאין דרך העובדי כוכבים מפסיקתה הולכים אחר רוב בני השכונה אע״פ שרוב בני העיר עובדי כוכבים ובמקום שרגילים להצניע ממון בחביות ומניחים אותם בין חביות יין אפילו אם רוב גנבי העיר עובדי כוכבים מותר דשמא לא באו אלא בשביל הממון וכשראו שהוא יין לא נגעו בו: הגה וכל זה מיירי שראינו ריעותא כגון שהיו תחילה סתומות ונפתחו אבל אם היו סתומות ונמצאו סתומות או שהיו כולם פתוחות ולא נמצא בהם ריעותא הכל שרי (בב״י ריב״ש סי׳ תכ״ד ומרדכי ואגודה וראב״ן) דסתם גנב אינו לוקח יין ואם היה במקצתן ריעותא ונפתחו האחרים שאין אנו רואים בהן ריעותא הכל שרי (בב״י ומרדכי ס״פ ר״י תשובת מוהר״ם) וי״א שכל זה מיירי שיש גנבים ידועים מן העובדי כוכבים (כן משמע במרדכי פר״י והביאו הבית יוסף) אבל אם ידוע גנב אחד מישראל ומעובד כוכבים אינו ידוע תלינן בישראל הידוע ועיין לעיל סימן קכ״ח עוד מדינים אלו:
11. רוב וקרוב — the courtyard, the floating cask and the vineyard (seifim 16-19)
The end of the siman treats four cases where wine is found without one knowing where it came from, or placed where another's hand can reach it. One rule governs them — רוב וקרוב הולכין אחר הרוב — and the interesting question is why it does not apply at seif 11.
The divided courtyard, and the sugya of purities « חצר שחלקה במסיפס, אמר רב: טהרותיו טמאות, ובגוי אינו עושה יין נסך, ורבי יוחנן אמר: אף טהרותיו טהורות » (עבודה זרה ע׳ ע״ב)
The Gemara sets against it two baraitot about the chaver and the am ha-aretz — inner and outer courtyard on one side, stacked roofs on the other — and Rabbi Yochanan answers that there he has a way out: אימצורי קא ממצרנא, “I am only trimming my boundary”. The Mehaber rules with the permission:
« וכן אם היה גגו של ישראל למעלה מגגו של עובד כוכבים וחלוקים ביתידות מניח שם יינו אע״פ שידו מגעת שם » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ט״ז)
The Taz corrects one letter of the Mehaber The Mehaber writes of the roofs “and they are separated by pegs”. The Taz is puzzled: roofs are already separated from one another, and the Gemara mentions no pegs about them.
« ונראה דהך וחלוקים הוה כמו או חלוקים » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ה)
and he proves it from the Rambam, who expressly writes אוֹ:
« וְכֵן שְׁנֵי גַּגִּין שֶׁהָיָה גַּג יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְגַג הָעַכּוּ״ם לְמַטָּה. אוֹ שֶׁהָיוּ זֶה בְּצַד זֶה וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶן מְסִיפִים » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ז׳)
He adds that the engine is the same as everywhere: ובכל זה הטעם שהעובד כוכבים נתפס עליו כגנב. Seif 16 is therefore no exception to the siman but a case of it, in which the physical division creates the culpability.
The cask in the river « עד שמוכיח קורבתה שהיא של עובד כוכבים מניחים הקרוב והולכים אחר הרוב » (שו״ע יו״ד קכ״ט:י״ז)
The Shach ס״ק לח notes that this holds even against a demonstrative proximity, and refers to seif 18:
« החבית אסורה דאזלינן בתר רובא אף ע״ג דאיכא קורבא דמוכח דשל ישראל היתה » (שו״ע יו״ד קכ״ט:י״ח)
Why the שכונה wins and the קורבה דמוכח does not The two clauses look contradictory: at seif 11 a minority Jewish quarter defeats the town's majority; at seif 18 a plain proximity does not defeat the majority of the vineyards. The Shach already gave the key at ס״ק כז: in the first the object is inside the quarter, in the second it is beside the vineyards. Proximity is a probability; inclusion is a belonging. And the same Shach applies the principle to seif 18 itself:
« אבל בלא האי טעמא הוה שרי דאף על גב דאפי׳ בקורבה דמוכח אזלינן בתר רובא הכא כיון שנמצא בתוך הכרם עדיף טפי » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק מ׳)
Without the Tur's particular reason — one does not hide in the very vineyard one has robbed — a cask found inside the vineyard would therefore have been permitted, exactly like the quarter of seif 11.
The Taz and the אין צריך לומר of seif 18 The Taz finds the clause doubly strange: why an a fortiori, and why did the Tur need an extra reason where the majority already sufficed? His answer:
« ונראה דהאי אצ״ל מיירי שהכרם הוא מופרש לגמרי ואין סביבו לא כרם ישראל ולא כרם עובד כוכבים » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ז)
A solitary vineyard with no neighbours can no longer be judged by a majority of vineyards: one would think to follow it itself, as Mishmeret HaBayit did for the quarter. That is where the Tur needs his own reason — and one sees that the Taz reads the whole end of the siman through ס״ק יז.
The skins, and the small one that balances the load « שהגדולים מוכיחים על הקטנים שהם משופכי יין והרי רובם ישראל והקטנים להכריע המשא באו » (שו״ע יו״ד קכ״ט:י״ט)
The Taz takes up Rashi's image, and it is worth seeing: a small skin proves nothing by itself, but set beside a large one it ceases to be a traveller's baggage and becomes a counterweight.
« פי׳ כשיש שני נודות זה גדול וזה קטן והגדול מכביד קצת המשא לצד אחד מניחין נוד קטן אצלו להשוות המשא » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ח)
The halakha here follows an inference of form, not of number: it is not the majority of skins that decides, but the way the large ones account for the small.
12. בזמן הזה — the Shach's yesod, and the last word of the siman (seifim 14, 20)
The siman closes on a question of method that bears on the whole yayin nesekh block, and is perhaps the Shach's most lasting contribution: once the Rama has written, in its principal place, that in our time there is no libation, must it be repeated at every seif? And the Taz, on another seif, draws from the same premise a stringent conclusion.
The Bach is puzzled by the Rama's silence At seif 4 the Rama glossed nothing, though at siman 128 he had written that today one fears contact only where there is benefit. The Shach answers, and his answer is a principle of reading:
« אלא ודאי כיון שכתב הרב בעיקר דוכתא דדינא דבזה״ז שרי א״כ ממילא משתמע דכל מ״ש המחבר אינו אלא לסברתו מצד הדין ואטו כי רוכלא ליחשב וליזיל » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק י״ד)
ואטו כי רוכלא ליחשב וליזיל — “must he, like a pedlar, list his wares as he goes?” Once the rule has been laid down in its place, silence is no retraction: it is the economy of repetition. Everything the Mehaber writes afterwards belongs to his own logic, not to the received halakha.
The Rama's last line « מיהו בזמן הזה דאין העובדי כוכבים מנסכים שרי » (שו״ע יו״ד קכ״ט:כ)
It bears on the case of the maidservant who plugged the taps again. The Taz limits its reach precisely:
« זה קאי אהך דינא דנקט בסוף לחוד דכיון דרגלים לדבר כו׳ » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק ל״ב)
It applies therefore only to the last case, the one with רגלים לדבר. In the first two, the leniency already rests on her not being believed.
The Rama's impossible cross-reference The Rama refers, at the end of seif 20, to simanim 123 and 124. The Shach devotes his last ס״ק to showing that the printed reference was different, and cannot stand:
« כן הוא בספרים ובעט״ז וכן הוא בד״מ ולא ידעתי שום ענין שם לכאן ונראה דטעות הוא וצ״ל סי׳ קכ״ד או צ״ל סי׳ קכ״ח » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק מ״ג)
This is the second time in this siman that an acharon reconstructs the Rama's library in order to understand his gloss. The first was ס״ק כא on the Rosh's responsum. Together these two passages are the chapter's best lesson in method: a gloss is read with its book open.
And the same “in our time” can be stringent At seif 14 the Gemara permits the wine of a gathering where a non-Jewish prostitute is present, because the urge to libation is not as strong as the urge to sin. The Taz refuses to transpose it:
« ע״כ נראה לי דחמרא של אותן הפושעים בזנות עובדי כוכבים ודאי אסור לדידן » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ד)
His reasoning is legal and not moral: the Gemara spoke of a very heavy prohibition, from which people kept far; today the prohibition is light in the public eye, and one holds on the contrary that הנחשד על החמור נחשד על הקל. The same premise — the laxity of the age — serves the Shach to lighten and the Taz to tighten.
And where the Rambam himself said “this goes too far” Seif 13 requires, for a damp winepress, rinsing and drying. The Taz reports that the Rambam closed the halakha with an admission:
« והרמב״ם סיים אחר דין זה והרחקה יתירה היא » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ג)
« וְאִם לָאו מֵדִיחַ בִּלְבַד וְזוֹ הַרְחָקָה יְתֵרָה » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב הלכה כ״ז)
The Shach, for his part, gives the reason why one must fear here whereas elsewhere a non-Jew standing by a vat does nothing: he is not afraid to touch, because he supposes this residue is worth nothing.
The yesod of the siman Twenty seifim and one single object: what the non-Jew believes about the situation he was left in. Neither the wine nor the door decides — his representation decides. That is why the siman can permit open wine in a room with no witness (seif 10) and forbid wine whose owner follows on the porter's heels (seif 1): in the first he cannot rule out a gaze, in the second he knows he has been made a trustee. The Taz wrote it in five words at ס״ק יא — אם חושב העובד כוכבים שהאמין לו היין — and that sentence, taken seriously, reorganises the whole siman: the בהלה of seif 9 is no longer a circumstance but a proof, the forgotten key at seif 8 is a בהלה made material, and the announced departure at seif 1 is not a reckoning of minutes but a transfer of trust. What siman 130 will achieve with a seal, siman 129 obtains without closing anything: by leaving the other man in the uncertainty in which every watched man stands.
📊 Summary
Table — the siman seif by seif
Seif
What is ruled
The Rama’s gloss
א׳
Shop, boat, porter: permitted even for a long while — unless it is known he shut up, or there is no byway, or the departure was announced
Lechatchilah one does not leave it; and יש אומרים: one seal suffices, to be relied on where the loss is great
ב׳
The byway permits only where the non-Jew is alone: two of them share the watch
—
ג׳
Wholly open casks: permitted in boat and shop, not with the porter — even when broached
—
ד׳
Even where he announced his departure: plugged, among the winepresses, permitted — he fears passers-by, even non-Jewish ones
—
ה׳
The key handed over: permitted even if no Jew remains in town, even if he announced his departure; ויש מי שאומר: forbidden once announced
One follows the first view; if he entered, all turns on “taken as a thief”, the bolted door and the crack — and the governor's men fear nothing
ו׳
The Friday-evening shofar: permitted if there is a byway and a single non-Jew, even beyond two thousand cubits
—
ז׳
The call to prayer: permitted; but if they drank of the same wine — what is on the table is forbidden, and off the table by arm's reach
—
ח׳
The bar slid across without turning the key, discovered days later: permitted
Reason: he did not know the Jew was leaving — a reason the Taz ס״ק יד and the Shach ס״ק כא show to be the reverse of the Rosh's responsum
ט׳
Both ran out, the non-Jew back first and shutting up: the open wine stays permitted
And only if they went out in haste; otherwise the wine is forbidden
י׳
Hidden among the casks in fear of a lion, door shut behind him: permitted, even open ones
—
י״א
Thieves: one follows the majority of the town's thieves; Ishmaelites — forbidden to drink, permitted for benefit; the Jewish quarter forms its own majority; and money hidden in casks permits
All this only if a ריעותא was seen; with none, all is permitted; and one known Jewish thief suffices to attribute it to him
י״ב
A raiding party in peacetime: open ones forbidden even if wood-plugged, clay-sealed ones permitted; in wartime all are permitted
—
י״ג
Found standing by the winepress: if there is enough to wet twice over, rinsing and drying; if not, rinsing alone
—
י״ד
A non-Jewish prostitute at a Jewish gathering: permitted; a Jewish prostitute among non-Jews: her wine too is forbidden
—
ט״ו
He brought in a prostitute and shut the door; the wine found as it was left: permitted
—
ט״ז
A courtyard divided by pegs, roof above roof: permitted even within arm's reach
—
י״ז
A cask floating down the river: obstacles and weirs attach it to the town opposite; failing that, one follows the majority of the surroundings
And only if it is plugged; wholly open, the wine is forbidden
י״ח
A cask found in a vineyard: one follows the majority of the vineyards, even against a demonstrative proximity; and likewise to be lenient
—
י״ט
Skins thrown down on the road: the large follow the majority of wine-pourers, the small the majority of travellers — and the large account for the small
—
כ׳
A store locked with one key found open, and a non-Jew admits he came in to draw water: permitted
The maidservant is not believed about what she took; but if she plugged the taps back, with רגלים לדבר, the wine is forbidden — and in our time permitted
Table — the central machlokot
Subject
Shita א׳
Shita ב׳
Where is a דרך עקלתון required?
The Ran — only when he holds the cask; the Taz ס״ק ב — never among houses
The Rashba — in waggon and boat too; the Tur and the Bach — everywhere
The window above the door
The Beit Yosef — it forbids, for he sees him coming
The Taz ס״ק ב — on the contrary it permits, like the holes of siman 128
What must have been announced?
The Raavad and the Rashba — explicitly, and for the full measure (so the Taz ס״ק ד decides)
The Rosh — even a vague one; and the Shach ס״ק כ: seeing him leave counts as being told
Praying against bathing
The Rashba — what can be done here permits, nothing else (and he himself: צריך תלמוד)
The Tur — no distinction; the Ra'ah, the Shach ס״ק כ and the Taz ס״ק יא — it is טירדא that permits
The key handed over
Rabbeinu Tam, the Rosh, the Ran, the Rama — permitted even where he announced his departure
The Ramban — forbidden once announced, even if he is taken for a thief
Must one say “hold this key for me”?
The Rambam (Ma'akhalot Assurot 13:2) — the words are required
The Beit Yosef, the Taz ס״ק י and the Shach ס״ק טו — even handed over without a word
The gloss at seif 8 and the Rosh's responsum
The Rama as printed — ignorance of the departure is decisive
The Taz ס״ק יד — לא דק; the Shach ס״ק כא — a faulty edition, and וצ״ע
What is the בהלה of seif 9 for?
The Beit Yosef — to remove the fear that he saw him in the market
The Taz ס״ק טו — to prove nothing was entrusted; and having seen him forbids despite the haste
Casks with no ריעותא
The Rama and the Taz ס״ק כ — outside the reach of the majority
The Rashba in his responsum (cited at siman 128) — he may have checked them all
The Jewish quarter against the town
The Ra'ah — with majority and proximity one follows the majority, so no quarter
The Rashba (Mishmeret HaBayit), the Taz ס״ק יז, the Shach ס״ק כז — a separated minority forms its own population
The quarter's gates locked at night
The Rosh requires it (and the Bach wants to lean on him where the loss is great)
The Shach ס״ק כו — the two speak of different cases and לא פליגי; the Taz ס״ק יח — it is in fact a stronger reason
What “in our time” produces
The Shach ס״ק יד — a general leniency, written once and for all
The Taz ס״ק כד — at seif 14 a stringency instead: הנחשד על החמור נחשד על הקל
Table — the sources of the sugya
Gemara: עבודה זרה ס״ט ע״א–ע״ב (המשנה, הצריכותא, דרך עקלתון, שייכא) · עבודה זרה ע׳ ע״א (ביזעא, אישתמוטי, נתפס כגנב, קל צלויי, קל שיפורי, אריא, גנבי) · עבודה זרה ע׳ ע״ב (איקלידא, מסיפס, בולשת) · עבודה זרה ע״א ע״א (לנסך אין פנאי)