הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קכ״ט (כ׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), בית יוסף, טור
יסוד הסוגיה בתלמוד:
עבודה זרה ס״ט ע״א (המניח נכרי בחנותו, בחזקת המשתמר, הודיעו שהוא מפליג) ·
עבודה זרה ס״ט ע״ב (הצריכותא, דרך עקלתון, לכו ואני בא אחריכם, שייכא) ·
עבודה זרה ע׳ ע״א (ביזעא בדשא, אית ליה לאישתמוטי, נתפס כגנב, קל צלויי, קל שיפורי, אריא, גנבי דפומבדיתא) ·
עבודה זרה ע׳ ע״ב (מסוביתא ואיקלידא, חצר שחלקה במסיפס, בולשת) ·
עבודה זרה ע״א ע״א (לנסך אין פנאי)
כתיבה ועיון:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
שורש הסימן — הדרך השלישית: לא ייחוד ולא חותם אלא מירתת
הצריכותא — שלוש הבבות, ווהוא שלא נודע של מרן (סעיף א׳)
דרך עקלתון — הר״ן, הרשב״א, הב״ח וסברת הט״ז ס״ק ב (סעיפים א׳, ב׳, ו׳, ז׳)
נתפס כגנב — המקור השני ליראה, ושתי הקומות של הש״ך ס״ק י״ז (סעיפים א׳, ה׳, י׳)
הודיעו שהוא מפליג — הראב״ד והרשב״א כנגד הרא״ש, והחבית הפתוחה (סעיפים א׳, ד׳)
קול צלויי — קושיית הרשב״א הגדולה ושלושת התירוצים (סעיפים ו׳–ז׳)
המוסר מפתח — רבנו תם כנגד הרמב״ן, ושתיקת הרמב״ם (סעיף ה׳)
תשובת הרא״ש כלל י״ט — ההגהה כנגד מקורה, ודפוס ויניציאה (סעיף ח׳)
יצאו בבהלה — הבית יוסף, הט״ז ס״ק ט״ו, והיפוך התנאי (סעיף ט׳)
גנבים וחיל — ספק ספיקא, השכונה, וסף הריעותא (סעיפים י״א–י״ב)
רוב וקרוב — החצר, החבית הצפה והכרם (סעיפים ט״ז–י״ט)
בזמן הזה — יסוד הש״ך ס״ק י״ד, והמילה האחרונה של הסימן (סעיפים י״ד, כ׳)
1. שורש הסימן — הדרך השלישית: לא ייחוד ולא חותם אלא מירתת
סימן קכ״ח · 128 מדד את הייחוד: העובד כוכבים נשאר לבדו עם היין, והשאלה אם יחידות זו אוסרת. סימן ק״ל · 130 ימדוד את החותם: יין חתום נוסע בלא שמירה כלל. סימן קכ״ט · 129 עומד כולו בין שניהם, ואינו מודד לא את זה ולא את זה. הוא מודד דבר דק הרבה יותר: את יראתו של העובד כוכבים — מירתת — כלומר את נוכחות הישראל דווקא במקום שאיננו. הישראל הלך להתפלל, הלך לבית המרחץ, יוצא ונכנס לחנותו; היין אינו חתום ואינו שמור, ובכל זאת מותר, לפי שהלה אינו יודע מתי תיפתח הדלת.
הטור פותח את הסימן בכלל ולא במעשה עוד קודם שיספר את החנות ואת הספינה, הוא קובע את הכלל שכל עשרים הסעיפים אינם אלא תולדותיו:
« כל מקום שהיין בחזקת משתמר דאיכא למיתלי שלא נגע בו הנכרי » (טור יו״ד קכ״ט)
התיבה המכרעת היא בחזקת משתמר: לא “שמור” אלא “בחזקת שמור”. אין זו מציאות אלא מעמד — ומעמד הפוטר מן החותם.
המשנה, והתיבה שבכותרת שלוש בבות מקבילות במשנה דפרק השוכר; והשלישית היא שנתנה לסימן את שמו:
« נׇכְרִי שֶׁהָיָה מַעֲבִיר עִם יִשְׂרָאֵל כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אִם הָיָה בְּחֶזְקַת הַמִּשְׁתַּמֵּר — מוּתָּר » (עבודה זרה ס״ט ע״א)
« הַמַּנִּיחַ נׇכְרִי בַּחֲנוּת, אַף עַל פִּי שֶׁיֹּצֵא וְנִכְנָס — מוּתָּר, וְאִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג — כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹם וְיִסְתּוֹם וְיִגּוֹב » (עבודה זרה ס״ט ע״א)
יוצא ונכנס אינה שמירה אלא לסירוגין. הישראל נמצא שם חלק קטן מן הזמן — ודי בכך.
הרמב״ם נוקב בשם המניע במקום שהמשנה מסתפקת בדין, הרמב״ם כותב את הטעם, וכותבו מנקודת מבטו של העובד כוכבים:
« אֲפִלּוּ הִפְלִיגוּ מִמֶּנּוּ כְּדֵי מִיל הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת. שֶׁאֵימָתוֹ עֲלֵיהֶן וְאוֹמֵר עַתָּה יֵצֵא לְפָנֵינוּ וְיִרְאֶה אוֹתָנוּ » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב הלכה ט״ז)
שֶׁאֵימָתוֹ עֲלֵיהֶן: אין היין נשמר אלא האדם נעצר. וכל פרטי הסימן אינם אלא בירור מתי נופלת עצירה זו.
שלושה משטרים לחשש אחד
סימן
מה מגן
מה מפילו
קכ״ח · 128 — ייחוד
קוצר היחידות, והיותו נתפס כגנב
דלת נעולה מבפנים
קכ״ט · 129 — מירתת
אי־הוודאות מתי ישוב הישראל
הודיעו שהוא מפליג, או שאין דרך עקלתון
ק״ל · 130 — חותם
החותם עצמו: היין נוסע לבדו
שיעור הסרת החותם והחזרתו
החקירה השולטת בכל עשרים הסעיפים(א) מירתת הוא בירור. אומדנא במציאות: מתוך שהוא ירא, קרוב לוודאי שלא נגע. ההיתר הוא אפוא היתר של ספק שהוכרע, והוא נופל מיד כשמתגלית ריעותא — דלת שננעלה, חבית שנפתחה. (ב) מירתת הוא דין שמירה. מעמד הלכתי: יין שאדם ירא לקרב אליו הרי הוא בדין יין שמור — בחזקת משתמר — ככל יין חתום. ואין ההיתר תלוי בהסתברות אלא בצורת המצב.
שני הצדדים רצים זה בצד זה בכל הסימן, והם המפרידים בין הט״ז לבית יוסף בסעיף ט׳, כמו שיתבאר.
2. הצריכותא — שלוש הבבות, ומה מוסיפה כל אחת (סעיף א׳)
מרן פותח בשלוש בבות סמוכות: החנות, הספינה או הקרון, והמעביר חבית. לכאורה כפולות הן. הגמרא מראה שאינן כפולות — והט״ז מוציא מאותה צריכותא, מן הסוף אל ההתחלה, את התנאים שמרן כותב אחר כך.
הצריכותא « וצריכא, דאי תנא נכרי דסבר: דלמא אתי וחזי ליה, אבל בקרון או בספינה אימא דמפליג לה לספינתיה ועביד מאי דבעי » (עבודה זרה ס״ט ע״ב)
כל בבא באה לדחות חשש שאין שתי האחרות דוחות: בחנות — שמא יאחז את הבבא; בספינה — שמא יפליג; ובמעביר — שהבעלים עלולים לבוא בכל רגע.
הט״ז קורא את הצריכותא למפרע מתוך שהוצרכה הגמרא לדחות את החשש, מוכח שאילו התאמת החשש היה מכריע. ומכאן שתי מסקנות שמרן כתבן להדיא:
« ומיהו ש״מ שאם בבירור סגר כאן העובד כוכבים הדלת אסור כיון דאית ליה שייכות בבית ואית ליה לאשתמוטיה דברשות עומד שם שהרי ישראל הניחו שם » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק א)
« וכן נמי אם בבירור הפליג בספינה או קרון במקום שא״א לראות ודאי אסור אלא דמספיקא לא חיישינן לזה » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק א)
וזהו בדיוק לשון מרן: והוא שלא נודע — לא “ובלבד שלא סגר” אלא “ובלבד שלא נודע”. הספק אינו מפיל את ההיתר; רק הוודאות מפילתו.
בקיע הרמ״א, וסייג הש״ך הרמ״א מוסיף שחנות סגורה ובה סדק דינה כפתוחה:
« ואפי׳ סגר החנות כל זמן שיש שם סדק או חור שיכולים לראות בתוכו חשוב כפתוח » (שו״ע יו״ד קכ״ט:א)
והש״ך מעמיד את התנאי היחיד שיש בו ממש, ואינו פשוט:
« ודוקא ביום אבל בלילה לא מהני סדק » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק י״ח)
אין הסדק מכשיר אלא אפשרות ראייה. ובלילה אין ראייה, ואין סדק.
נפקא מינה ישראל שהניח את מחסנו ביד פועל עובד כוכבים והלך. חזר ומצא את הדלת דחופה. לדעת הט״ז ס״ק א, כל שאין ידוע שננעלה מבפנים היין מותר; ואם הוברר שננעלה — הפועל, שעמד שם ברשות ויש לו לאשתמוטי, שוב אינו ירא, והיין נאסר.
דין המניח יין ביד עובד כוכבים וישראל יוצא ונכנס (וכה״ג). ובו כ׳ סעיפים: המניח עובד כוכבים בחנותו ויצא או שהיה לו יין בספינה או בקרון והניחו עם העובד כוכבי׳ והלך לו לבית (הכנסת) או לבית המרחץ או שהיה עובד כוכבים מעביר לו חבית יין ממקום למקום והניחו לבדו עם היין ויצא מותר (לכתחלה לא יניח אדם בביתו יין או חומץ אצל עובד כוכבים לבד כלל אבל בדיעבד מותר) (מרדכי פ׳ ר״י בשם ראב״ן) אפילו שהה זמן רב מפני שהוא ירא בכל שעה עתה יבא ויראני והוא שלא נודע שסגר העובד כוכבים החנות או שהרחיק הקרון והספינה בענין שאין יכולים לראותו (ואפי׳ סגר החנות כל זמן שיש שם סדק או חור שיכולים לראות בתוכו חשוב כפתוח) (שם במרדכי ובסמ״ג) בד״א שיש דרך עקלתון שיכול לבא עליו פתאום שלא יראנו וכן כשהלך לבית המרחץ הלך דרך עקלתון בענין שלא ידע העובד כוכבים שהלך לבית המרחץ אבל אם ראה שהלך ליכנס לבית המרחץ יודע שלא ימהר לבא וכן אם אמר לעובד כוכבים שהניח בחנות שמור לי יודע שנסתלק משמירתו וכן אם אמר לעובד כוכבים המעביר החבית לך ואני אבא אחריך או שהודיעו שהוא מפליג אם החביות פתוחות כיון שנעלמו מעיניו אסורות ואם הם סתומות אם יש בהפלגתו שיעור כדי שיוכל להסיר מגופות החבית כולה בין שהיא של טיט בין שהיא של סיד ולהחזירה ותנגב אסור: הגה וי״א דאם הם סתומות שרי בכל ענין דיין סגי ליה חותם א׳ (דעת ר״ת) ויש לסמוך על זה בהפסד מרובה וע״ל סי׳ ק״ל:
3. דרך עקלתון — היכן צריך דרך עקלתון? (סעיפים א׳, ב׳, ו׳, ז׳)
דרך עקלתון — דרך עקומה שבה יכול הבעלים לשוב בלא שיראוהו — הוא החלק המכני של הסימן. בלעדיו רואה העובד כוכבים מרחוק ומסלק ידו בעוד מועד. אך היכן מצריכים אותו? שאלה זו, שנולדה משורה אחת בגמרא, מפרידה בין הר״ן לרשב״א, מולידה תמיהת הב״ח, הגנת הש״ך, וסברה עצמאית של הט״ז.
המקור: ברייתא דחמרים ופועלים « הֲרֵי שֶׁהָיוּ חֲמָרָיו וּפוֹעֲלָיו טְעוּנִין טְהָרוֹת, אֲפִילּוּ הִפְלִיג מֵהֶן יוֹתֵר מִמִּיל — טׇהֳרוֹתָיו טְהוֹרוֹת » (עבודה זרה ס״ט ע״א)
והגמרא שואלת מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ומשיבה דרישא בבא להם דרך עקלתון — ומפרשת את הסיפא:
« כיון דאמר להם לכו ואני בא אחריכם, סמכא דעתייהו » (עבודה זרה ס״ט ע״ב)
שני מנגנונים נפרדים מתגלים כאן: האחד הוא האפשרות המעשית לבוא בלא שיראוהו, והשני הוא הסמיכות דעת שנוצרה על ידי דיבור. וכל הסימן חי מן הפער שביניהם.
הר״ן מצמצם, הרשב״א מרחיב הבית יוסף מעמיד את שני הלשונות זה מול זה. הר״ן תחילה:
« ומיהו כי בעינן דרך עקלתון דוקא כשהנכרי אוחז החבית בידו על כתפו אבל במניח נכרי בחנותו וישראל יוצא ונכנס לא בעינן דרך עקלתון דכל שעה מסתפי מיניה דילמא השתא אתי וחזי ישראל שהוא מתקרב לחבית » (בית יוסף יו״ד קכ״ט)
והרשב״א למד מן הצריכותא גופה שאף בקרון וספינה בעינן דרך עקלתון, שהרי לא הזכירה הגמרא אורחא אחריתי אלא שם. נמצאו שלוש שיטות: הר״ן (רק באוחז החבית), הרשב״א (אף בקרון וספינה), והטור והב״ח אחריו (בכל מקום).
החלון של הבית יוסף והבית יוסף מוסיף מדעתו מקרה גבול, ומוסיפו להחמיר:
« ומיהו אם א״א לישראל לבא לחנות פתאום כגון שיש חלון על הפתח שיכול הנכרי לראות ממנו אם בא הישראל משמע דאסור משום דתו לא מסתפי » (בית יוסף יו״ד קכ״ט)
חלון על גבי הפתח: העובד כוכבים רואה את הבא, ושוב אינו ירא.
הט״ז הופך את הטענה « ותמוהין לי דברי הרב במ״ש דאם יש חלון כו׳ דאסור דאדרבה כיון דיש חלון מרתת העובד כוכבים שיבא הישראל ויראה דרך אותו החלון » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק ב)
וראייתו מדין מפורש: לעיל סימן קכ״ח · 128 סעיף ג׳ נקבים בדלת מתירים את היין, לפי שהעובד כוכבים ירא שמא יראוהו דרכם. והיאך יאסור כאן אותו פתח עצמו? חלון מראה לשני הצדדים; והבית יוסף לא מנה אלא צד אחד.
סברת הט״ז: השדה מול העיר « ונראה לתת טעם למה באמת אמרו דוקא במעביר ובספינה שצריך דרך עקלתון לפי שהם בשדה מקום פנוי » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק ב)
« אבל בבית או חנות אפשר שהלך בדרך קרוב מאד לאחד מן הבתים ובמהרה כהרף עין יבא ויראנו ומרתת » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק ב)
אין אפוא סוג השמירה מכריע אלא השטח. בשדה פנוי, דרך אחת פירושה שרואים מרחוק; בין הבתים, כל דרך היא דרך עקלתון. ומסיק הט״ז שאף מעביר חבית ההולך בין הבתים אינו צריך עקלתון כלל.
הש״ך מגן על הר״ן מפני הב״ח הב״ח תמה שאף בחנות יכול העובד כוכבים להניח את הפתח פתוח ולצפות מרחוק. והשיב הש״ך שתמיהתו לחינם:
« ולחנם תמה דהא כב״י וד״מ דגם הר״ן מודה לזה ולא הוציא אלא בענין שאין העובד כוכבים יכול לראות אם בא הישראל » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק ח)
ונותן את טעם חילוקו של הר״ן בדיוק: האוחז את החבית אינו יכול להתרחק בבת אחת אלא לסלק את ידו — ואין די בסילוק היד כשהוא כבר בסמוך. אבל העומד בחנות בלבד יש לו שהות להתרחק.
הגבול: עובד כוכבים אחד ולא שניים « הא דשרי כשיש דרך עקלתון דוקא כשהעובד כוכבים לבדו אבל אם הם שנים או יותר אסור » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ב)
והטור לקחו מן הרשב״א:
« כתב הרשב״א הא דשרי כשיש דרך עקלתון דוקא כשהנכרי לבדו אבל אם אחד או שנים עמו אסור שאיפשר לאחד מהם לשמור דרך עקלתון והאחד ליגע » (טור יו״ד קכ״ט)
והש״ך מודד את משמעות המניין:
« אפי׳ עשרה או יותר ול״ד לבין הגתות דסעיף ד׳ דהתם העובד כוכבי׳ מירתת מעובדי כוכבים אחרים אבל הכא עצה אחת להם ולא מירתתי מהדדי » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק י״ב)
והשוואה לסעיף ד׳ מאלפת: שם רבים מתירים, לפי שאינם שותפים; וכאן שניים אוסרים, לפי שהם שותפים.
נפקא מינה נהג עובד כוכבים מוביל משטח יין ברחוב בעיר, והבעלים אחריו מרחוק בין המכוניות. לדעת הר״ן ולדעת הט״ז ס״ק ב אין מצריכים יותר: בעיר הכל דרך עקלתון. ולדעת הרשב״א והב״ח צריך עוד שתהא דרך אחרת. היו שני מלווים במקום אחד — סעיף ב׳ אוסר לדברי הכל.
4. נתפס כגנב ואית ליה לאשתמוטי — המקור השני ליראה (סעיפים א׳, ה׳, י׳)
עד כאן באה היראה מדבר אחד: שיראוהו. ורבא בפרק השוכר נוקב בשני, ואינו תלוי בראשון: שייתפס כגנב. אדם עשוי להיות גלוי לעין ואינו ירא כלל, אם יש בפיו התנצלות; ועשוי להיות נסתר וירא, אם אין בפיו. זהו המניע השני של הסימן, והש״ך משתמש בו בדקדוק מופלא.
שתי לשונות רבא « אם נתפס עליו כגנב שרי, ואי לא אסיר » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
« אי אית ליה לאישתמוטי חמרא אסיר, ואי לא חמרא שרי » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
אית ליה לאישתמוטי — יש לו במה להישמט — הוא היפוכו המדויק של נתפס כגנב. לא הנוכחות מגינה אלא חוסר היכולת לתרץ את הנוכחות.
הש״ך מיישם את החילוק בסעיף א׳ מפני מה חנות סגורה אוסרת, בעוד שבסימן קכ״ח · 128 הנכנס לבית חברו הוא הוא הנתפס כגנב?
« אבל סגר כו׳ חיישי׳ כיון דאית ליה שייכות בבית ואית ליה לאשתמוטי דברשות עומד שם שהרי הישראל הניחו שם רשב״א כלומר דאי לא ה״ל לאשתמוטי הוי שרי כיון דנתפס כגנב על הכניסה » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק ה)
והתשובה בשורה אחת: כאן הישראל בעצמו הושיבו בחנות, והוא עומד שם ברשות. נמצא שסגירת הדלת אינה גניבה — והמעצור היחיד בטל.
ומדקדק עוד: גניבת הכניסה או גניבת הנגיעה על הגהת הרמ״א בסעיף ה׳ מפצל הש״ך שתי גניבות אפשריות, ומראה שדי בשנייה:
« כיון דנתפס כגנב על הנגיעה מירתת וסבר השתא אתי ישראל וחזי ליה » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק י״ז)
כלומר: אף מי שנכנס ברשות אינו יכול לגעת ברשות. החיוב נתפס בקומה השנייה. וזו נפקא מינה גדולה למעשה, והיא המבארת מפני מה הצריך הרמ״א לאיסור את צירוף הדלת הנעולה עם העדר הסדק.
הגהת הרמ״א, סעיף ה׳ « ואם עבר העובד כוכבים ונכנס שם אם נתפס כגנב שרי ואם אינו נתפס כגנב ויש לו התנצלות על מה שנכנס אסור » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ה)
והש״ך מוסיף שם הערה חדה כנגד הב״ח, שרצה לצמצם את הנתפס כגנב לפתיחת החבית בלבד:
« בין על הכניסה בין על הנגיעה אסור ובב״ח פי׳ נתפס כגנב על פתיחת החבית לחוד ולא ידעתי למה » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק ט״ז)
האריה, וההוכחה שאין היראה צריכה מציאות « כי היכי דטשינא אנא, איטשא נמי ישראל אחוריי וקא חזי לי » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
העובד כוכבים נחבא בין החביות מפני האריה; והיין מותר, ומרן העתיק את סברתו כלשונה:
« מפני שהוא אומר שמא ישראל אחר נחבא כאן ויראה אותי כשאגע » (שו״ע יו״ד קכ״ט:י)
אפשר שאין איש מאחורי החביות. ודי בכך שאינו יכול לדעת שאין. אין היראה נוכחות השומר אלא חוסר היכולת לשלול אותה.
והרמב״ם, באותו ציר « אִם נִבְהַל כְּשֶׁנִּמְצָא וְנִתְפַּשׂ עָלָיו כְּגַנָּב הַיַּיִן מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה שֶׁמִּפַּחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ אֵין לוֹ פְּנַאי לְנַסֵּךְ » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב הלכה כ״ג)
והלשון מפליאה: לא שהוא ירא מעונש אלא שאין לו פנאי. הפחד אוכל את הזמן שהיה דרוש לנגיעה.
שני המניעים והנפקא מינה שביניהם(א) הראייה. העוצר הוא האפשרות המעשית שייתפס בשעת מעשה: ומכאן דרך עקלתון, הסדק, החלון, והיוצא ונכנס. (ב) האחריות. העוצר הוא שאין לו התנצלות: ומכאן נתפס כגנב והיפוכו אית ליה לאשתמוטי. שניהם עומדים בפני עצמם, והסימן מצרפם באופנים שונים: בסעיף א׳ הראשון שולט והשני מנוטרל (שהרי עומד ברשות); בסעיף י׳ השני שולט לבדו; ובסעיף ה׳ הצריך הרמ״א שיפלו שניהם כאחד.
5. הודיעו שהוא מפליג — מה מודיעים, וכמה? (סעיפים א׳, ד׳)
המשנה מעמידה כנגד יין המשתמר מקרה אחד: הודיעו שהוא מפליג. ומכאן ואילך הכל נמדד בזמן — כדי שינקוב, יסתום ויתייבש. אלא ששתי שאלות קודמות מכריעות את הכל: מה צריך להודיע, ובאיזו חבית מדובר?
המשנה ושיעורה « אִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹם וְיִסְתּוֹם וְיִגּוֹב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח אֶת הֶחָבִית וְיִגּוֹף וְתִיגּוֹב » (עבודה זרה ס״ט ע״א)
והלכה כרשב״ג — כן אמרה הגמרא בפירוש, והוציאה מזה מסקנה על כל מנהג זמנה:
« וכי מאחר דקיימא לן כוותיה דרבן שמעון בן גמליאל דלא חייש לשתומא, והלכתא כוותיה דרבי אליעזר דלא חייש לזיופא, האידנא מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד גוים? משום שייכא » (עבודה זרה ס״ט ע״ב)
מה צריך להודיע: שלוש שיטות הט״ז מציג את המחלוקת ומכריע, ואמת המידה שלו כמותית בלבד:
« שהראב״ד והרשב״א ס״ל דדוקא שמודיעו בפירוש שמפליג כשיעור האיסור והרא״ש אוסר אפילו אומר בסתם שיפליג ויש להקל בזה כדעת הראב״ד והרשב״א דהם רבים לגבי הרא״ש » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק ד)
הראב״ד והרשב״א: בעינן הודעה מפורשת, ובשיעור שאינו פחות מן הנזכר. הרא״ש: אף בסתם. והט״ז נוקט כשניים הראשונים, לפי שהם רבים. והש״ך ס״ק ט׳ מעיר רק שתיבות אלו שבמרן קיימות בשלוש הבבות שבסעיף א׳ כאחת, ודלא כהדרישה.
המשאת בנימין מחלק, והש״ך דוחה המשאת בנימין רצה לחלק בין הודעה מפורשת להפלגה הנראית לעין: שראה שהפליג אינו כשאמר לו שמפליג. והש״ך דחה את החילוק בארבע תיבות:
« וקשה דמה בכך ס״ס יודע שמפליג » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק כ)
סוף סוף יודע הוא. והש״ך מחזק מתשובת המבי״ט ביוצא מספינה לספינה — רואה הוא שהפליג, ואין צריך דיבור.
בחבית פתוחה אין שיעור כלל « וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בְּחָבִיּוֹת סְתוּמוֹת. אֲבָל בִּפְתוּחוֹת אֲפִלּוּ לֹא שָׁהָה מֵאַחַר שֶׁהוֹדִיעָן שֶׁהוּא מַפְלִיג הַיַּיִן אָסוּר » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב הלכה י״ז)
וכן מרן ממש: אם החביות פתוחות כיון שנעלמו מעיניו אסורות. אין שיעור הזמן אלא לנצח סתימה; ובמקום שאין מה לנצח, די ברגע.
סעיף ד׳, ומה שהוא הופך « אפילו הודיעו שהוא מפליג אם החבית פקוקה והוא בזמן שיש הרבה עוברי דרכים כגון בין הגתות מותר » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ד)
והרשב״א למדו מסוגיית החותמות: בין הגתות שנינו — בשעת הבציר הכל עוברים ושבים, והוא ירא מן העין אף מעין חבריו. והש״ך ס״ק י״ג מוציא מזה כלל:
« משום דבעיר לא סמיך העובד כוכבים אשומר משום דאפשר שיבא פתאום ולא יראו אותו מרחוק אבל בשדה סמיך שפיר על השומר » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק י״ג)
בעיר אין סומכים על השומר, שאפשר לבוא פתאום; ובשדה סומכים. נמצא סעיף ד׳ היפוכו המדויק של סעיף ב׳: ההמון האנונימי מגן, והחבורה השותפה אינה מגינה.
התוספות, הרשב״ם, ושאלת זמננו התוספות מביאים בשם הרשב״ם קריאה רחבה הרבה יותר של כל המנגנון:
« ופירש רשב״ם בשם רש״י דכל מה שאנו אוסרים בהודיעו שהפליג היינו דוקא כשיש לחוש שמא עובד כוכבים גנב יין ונתן מים תחת החסרון או החליף טוב ברע » (תוספות עבודה זרה ס״ט ע״ב ד״ה מאי טעמא לא מותבינן חמרא משום שייכא)
ומיד הם מעמידים לו גבול, והוא הגבול הנוהג למעשה:
« מיהו נראה זה דהיינו דוקא בחביות או בדרדורים שאין להם רק פתח קטן למעלה אבל גיגית או קנקן וכוס שיש בו יין ופתחו רחבה קל הוא ליגע בהם ורגילות ליגע בהן דרך מתעסק לא » (תוספות עבודה זרה ס״ט ע״ב ד״ה מאי טעמא לא מותבינן חמרא משום שייכא)
והט״ז נוקט קו זה ממש ועושהו לכלל בזמן הזה:
« וכן נ״ל עיקר דגם בזמן הזה שאין חיבת ניסוך מכל מקום כל שהנגיעה היא קרוב לודאי אסור אף בזמן הזה » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק ט)
אמת המידה משתנה: אין השאלה אם כוונתו לניסוך אלא אם הנגיעה קרובה לוודאי. נקב צר — לא; כלי רחב ופתוח — הן.
נפקא מינה ארגז בקבוקים פקוקים שהונח אצל מוביל עובד כוכבים, ואמרו לו שמפליגים ליום שלם. בקבוקים סתומים ופיהם צר: לדעת הרמ״א בסוף סעיף א׳ די בחותם אחד בהפסד מרובה; ולדעת הט״ז ס״ק ט׳ כיון שאין הנגיעה קרובה לוודאי אין לחוש בזמן הזה. אותו יין בגיגית פתוחה — אסור לכל הדעות, ובלא שום שיעור זמן.
6. קול צלויי מול הודיעו שמפליג — קושיית הסימן הגדולה (סעיפים ו׳–ז׳)
זו הקושיה השולטת בכל הסימן, ואפשר לומר שלא נסתמה מעולם. סעיף א׳ אוסר בהודיעו שמפליג. וסעיפים ו׳ וז׳ מתירים כשהלך להתפלל או לקבל שבת — והרי ההולך להתפלל כמודיעו שמפליג. שלוש אסכולות משיבות, ואין תשובותיהן על אותו עניין.
שני עובדי דרבא « שמע ישראל קל צלויי בי כנישתא, קם ואזל. אמר רבא: חמרא שרי, מימר אמר: השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
והשני כמותו, אלא שקול שיפורי דבי שמשי במקום קול צלויי; ומרן מוציא ממנו בסעיף ו׳ הערה היסטורית שהגמרא נתנה לו:
« אפילו אם יש בינו ליין יותר מאלפים אמה שאין אנו בעיניהם בחזקת שומרי שבת כראוי » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ו)
אין העובד כוכבים מחשב את משך הזמן לפי שמירת השבת, שאינו מחזיקם כל כך מדקדקים. נמצא שאורך ההיעדרות אינו נכנס לחשבונו כלל.
הקושיה, כלשון הרשב״א « הרשב״א בתה״ה הקשה דאם כן אמאי אסר לעיל בהודיע שהוא מפליג נימא דמידכר ליה לחמריה ואתי דהא כי אזיל לשבות שבת ולצלויי הרי הוא כמודיעו שמפליג » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק י״א)
תירוץ (א) — הרשב״א: מה שאפשר לעשותו כאן ומה שאי אפשר « ותירץ דלא אמרו מידכיר לחמריה אלא במפליג בדברים שאפשר לעשותן כאן כצלוי׳ ושמירת שבת » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק י״א)
תפילה אפשר בכל מקום: ואם יזכור את יינו יחזור ויתפלל בביתו. אבל מרחץ לא, שהמקום קבוע ואין חזרה. והרשב״א עצמו אינו מיושב, וסיים ועוד צריך תלמוד בזה. והבית יוסף חד עוד יותר:
« ובאמת שיש לגמגם בו דמה טעם הוא שמפני שאי איפשר לעשות אותן דברים כאן כשיחזור שיפסיד יינו » (בית יוסף יו״ד קכ״ט)
תירוץ (ב) — הטור: אין כאן חילוק כלל « ונראה כיון דטעמא משום שאומר עתה יזכור יינו ויבא אין חילוק בכל דבר שייך לומר כן אף על פי שא״א לעשותו כאן אינו רוצה להפסיד יינו בשבילו » (טור יו״ד קכ״ט)
אין חשבון העובד כוכבים בטרחת הדבר אלא בשווי היין: יהיה עסקו אשר יהיה, אין אדם מפסיד את מרתפו בשבילו. והש״ך ס״ק כ׳ אומר שזו דעת מרן, שלא חילק כלל — ומוסיף שהב״ח הסכים.
תירוץ (ג) — הרא״ה והט״ז: לא העסק אלא הטירדה הט״ז מדקדק שלא אמרה הגמרא “הלך להתפלל” אלא שמע קול וקם. ופרט סיפורי זה הוא לדעתו עיקר הדין:
« אלא ודאי דוקא בכה״ג שאינו הולך מעצמו אלא דרך פתאום וע״כ נשכח היין שלו וזה רואה העובד כוכבים וע״כ הוא מירתת שמא יחזור ויזכור ליינו מה שאין כן בהנהו דריש הסי׳ בהודיע שמפליג בודאי ניחוש בעצמו קודם הליכתו וחושב העובד כוכבים שבכוונה הניח יינו אצלו ומאמינו ועל כן לא מרתת » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק י״א)
ומוסיף שמצא אחר כך את תירוצו לרא״ה בספר בדק הבית — ומעיר שהרשב״א במשמרת הבית דחאו בדחייה שאין בו ממש.
הש״ך מביא את הרא״ה כלשונו לש״ך אותו תירוץ, והוא נותן לקרוא את לשון הרא״ה עצמו בבדק הבית:
« שהרי לצלויי לבי כנישתא אזיל ודכותיה לא אפשר ליה הכא אבל דברים אלו מוכרעים ממקומן דאמרינן שמע קל צלויי קם נפק שמע קל שיפורי קם סלק הרי זה מוכיח שישראל זה מתוך ששמע קולות אלו קם בטירדא כאדם נחפז » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק כ)
« אבל כל שהוא פורש משם בלא טירדא אלא ביישוב דעתו אסור ל״ש רחיצה ל״ש תפלה » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק כ)
ומסקנת הרא״ה חדה להפליא: אין זה תפילה מול רחיצה אלא טירדא מול יישוב דעתו. והש״ך מוסיף: וראוים הדברים למי שאמרם.
יסוד הט״ז — והראיה המאשרת אותו מה שמזיז התירוץ השלישי אינו פרט אלא נושא היראה עצמו. שוב אין השאלה כמה זמן ייעדר הישראל, אלא מה סבור העובד כוכבים על המצב שהניחוהו בו.
« ועיקרא דמילתא שם אם חושב העובד כוכבים שהאמין לו היין » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק י״א)
והנה הראיה, והיא החזקה שבסימן. סעיף א׳ אוסר באומר למעביר לך ואני אבא אחריך. והרי הוא בא מיד אחריו: חשבון הזמן היה לו להתיר, והוא אוסר. ומזה למד הט״ז:
« דאין שייך שינוי דעת אלא כשיוצא שלא על ידי עצמו אלא על ידי אחרים או יוצא שלא בכוונה ואפשר שאחר כך יזכור ויתחרט » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק י״א)
אין היין נשמר בקוצר ההיעדרות אלא בכך שלא נעשה העובד כוכבים נאמן עליו. ומשעה שהוא סבור שנעשה, שוב אין הזמן מועיל.
נפקא מינה ישראל היוצא ממחסנו בריצה מפני שקראוהו לדבר דחוף, לעיני הפועל העובד כוכבים. לדעת הרשב״א עדיין יש לברר אם הדבר אפשר לעשותו כאן; לדעת הטור אין כאן שאלה והיין מותר; ולדעת הרא״ה, הש״ך והט״ז — הטירדה הנראית היא המתרת ולא דבר אחר. ואותו אדם עצמו המסדר את חפציו, נועל בנחת ואומר “אני יוצא” — אסור לשלושתם.
המוסר מפתח חנותו לעובד כוכבים היין שבו מותר אפילו לא נשאר שום יהודי בעיר אפילו הודיעו שהוא מפליג שלא מסר לו אלא שמירת המפתח והוא ירא ליכנס בו ויש מי שאומר שלא התירו אלא כשאינו יודע שהוא מפליג ואז מותר אפילו מצאו שנכנס אבל אם הודיע שהוא מפליג אפילו אם נתפס עליו כגנב אסור: הגה ויש להקל כסברא הראשונה (היא סברת ר״ח שכ״ה בריב״ש סימן תכ״ד ות״ה סימן ר״ן ורשב״א) ואם עבר העובד כוכבים ונכנס שם אם נתפס כגנב שרי ואם אינו נתפס כגנב ויש לו התנצלות על מה שנכנס אסור ודוקא אם סגר הדלת במנעול מבפנים ואין סדק בחדר שיכולים לראות משם אבל אם הדלת פתוח (ב״י בשם רשב״א) או אפילו רק סדק שיכולים לראותו היין מותר (מרדכי פר״י) ואפילו אמר לו ליכנס שם (שם) אם לא אמר ליה להפליג ויוכל לבא דהעובד כוכבים מירתת ואם העובד כוכבים אינו מירתת כגון עבדי המושל שתפסו היהודי (ומחפשים בבית היהודי) הכל אסור אם אין לו סימן שלא נגעו (ב״י בשם התוס׳ והמרדכי ס״פ ר״י):
7. המוסר מפתח — רבנו תם כנגד הרמב״ן, ושתיקת הרמב״ם (סעיף ה׳)
מסירת המפתח אינה מסירת הבית. זה חידושו של סעיף ה׳, והוא בא ממעשה שבפרק השוכר. והדין רחב עד להפליא — אף בעיר שאין בה ישראל כלל — ושני ראשונים נחלקו בהתפשטותו.
המעשה, ולשונו « לא מסרה לה אלא שמירת מפתח בלבד » (עבודה זרה ע׳ ע״ב)
ואביי מצרף לזה משנה בטהרות: המוסר מפתחות לעם הארץ טהרותיו טהורות — ואם טהרות טהורות, יין נסך מיבעיא. ומקשה הגמרא וכי טהרות אלימי מיין נסך, ומשיבה אין.
רבנו תם מרחיב, הרמב״ן מצמצם הטור מביא שרבנו תם התיר על סמך זה לישראל שהלך לשבות במקום אחר והניח מפתח מרתפו ביד שפחתו — ואף על פי שלא נשאר שום יהודי בעיר. ואחר כך:
« והרמב״ן חלק על זה וכתב שלא התירו אלא כשאינו יודע שהוא מפליג ואז מותר אפי׳ מצאו שנכנס אבל אם הודיעו שהוא מפליג אפי׳ אם נתפש עליו כגנב אסור » (טור יו״ד קכ״ט)
מרן העתיק את הדעה הראשונה בסתם ואת השנייה בויש מי שאומר; והרמ״א הכריע כראשונה.
מנגנון הרא״ש: יראה מעגלית « ואפי׳ אין ישראלים בעיר משום דעובד כוכבים אחרים מירתתי מעובד כוכבים זה ועובד כוכבים זה מירתת מעובדי כוכבים אחרים שמא יאמרו לישראל שנכנס » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק ט״ו)
זהו הבניין היפה שבסימן: אין ישראל שומר, ובכל זאת כל אחד נשמר — בידי שאר העובדי כוכבים, שמא יאמרו. המלשינות באה במקום העין. והבית יוסף מחשיב טענה זו עד שסומך עליה לבדה:
« ולי נראה דטענת הרא״ש דשפחה מירתתה מנכרי שמא יאמרו לישראל שנכנסה טענה יפה היא » (בית יוסף יו״ד קכ״ט)
האם צריך לומר “אחוז לי מפתח זה”? הרמב״ם כתב את ההלכה עם הדיבור המפורש:
« וְאִם אָמַר לוֹ אֱחֹז לִי מַפְתֵּחַ זֶה עַד שֶׁאָבוֹא הַיַּיִן מֻתָּר שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ שְׁמִירַת הַבַּיִת אֶלָּא שְׁמִירַת הַמַּפְתֵּחַ » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ב׳)
והט״ז עומד על הפער ומודדו:
« כתב ב״י דמלשון הפוסקים משמע אפילו במסר לו המפתח סתם אמרינן לא מסר לו אלא שמירת המפתח דלא כדמשמע מלשון הרמב״ם שצריך שיאמר בפירוש שאינו מוסר רק שמירת המפתח » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק י)
והש״ך ס״ק ט״ו כותב כן בשם הדרכי משה, ומוסיף: לא די שאין הלשון מעכבת, אלא שאינה צריכה אף להישמע מכללא — שמסירת מפתח מצד עצמה אינה מוסרת שמירת הבית לעולם.
השאלה בת זמננו: מפתחות שנלקחו ולא נמסרו התוספות מוציאים מאותו מעשה עצמו מקרה אחר לגמרי, וחמור הרבה יותר:
« מכאן שאם תפס המושל את היהודי והניח שמירת עובדי כוכבים בביתו ונמסר להם כל המפתחות אף של יין אם אין אוכלים ושותים ממה שבבית הישראל היין מותר ואם אוכלים בבית אסור » (תוספות עבודה זרה ע׳ ע״ב ד״ה לא מסרה לה אלא שמירת מפתח)
והרמ״א עשאו לסוף סעיף ה׳ שלו:
« ואם העובד כוכבים אינו מירתת כגון עבדי המושל שתפסו היהודי » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ה)
הכלל עומד בעינו והיישום מתהפך: כשמחזיק המפתח אינו יכול להיתפס כגנב — לפי שהוא מחזיק בבית בכוח — אין יראה ואין היתר.
8. תשובת הרא״ש כלל י״ט — כשההגהה סותרת את מקורה (סעיף ח׳)
סעיף ח׳ קצר ומקרהו פשוט: הכניס את הבריח ולא סגר במפתח, ונודע לו לסוף ימים. מרן מתיר. והרמ״א מוסיף טעם בסוגריים עם מראה מקומו. והט״ז והש״ך יראו, זה אחר זה, שהטעם אומר בדיוק היפוכו של המקור. זהו קטע הביקורת הטקסטואלית החריף שבכל בלוק יין נסך.
הגהת הרמ״א « הואיל ולא ידע העובד כוכבים שמפליג הישראל מירתת ולא נגע » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ח)
והמראה מקום תשובת הרא״ש כלל י״ט סימן י״ג. והטעם: שלא ידע שהישראל מפליג. כלומר, שאילו ידע היה אסור.
הט״ז פותח את הספר « לא דק הרב כזה ולא עיין בתשובת הרא״ש עצמה שכתב בפירוש » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק י״ד)
והוא נותן את לשון הרא״ש, והיא באמת ההיפך הגמור:
« ולא מיבעיא אם לא הודיעו שהוא מפליג דשרי דמימר אמר השתא אתא כל שעה ומרתת אלא אפי׳ הודיעו שהוא מפליג דמימר אמר העובד כוכבים כשיזכור הישראל שלא סגר במפתח ישוב לביתו ויסגור ומרתת » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק י״ד)
והט״ז מוסיף את ההערה הקשה שבסימן: הרמ״א לא עיין בתשובה עצמה אלא בבית יוסף שהביאה — והבית יוסף לא העתיק את הולא מיבעיא.
הש״ך מזהה את הדפוס המשובש הש״ך, המקשה אותה קושיה, אינו עומד על התוכחה אלא מחפש את הספר שהיה לפני הרמ״א, ומוצאו.
« ותימה דבהדיא איתא בתשוב׳ הרא״ש שם להיפך דאפילו ידע שמפליג הישראל » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק כ״א)
« ובאמת ניכרים הדברים שהיה לפני הרב תשו׳ הרא״ש דפוס ישן ויניציאה שנדפס בשנת שי״ב » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק כ״א)
בדפוס ויניציאה הישן משנת שי״ב חוזרת הבבא השנייה של הולא מיבעיא על לשון הראשונה: העין מדלגת, המשפט נראה כאומר היפוכו, והרמ״א הגיה בתום לב את מה שנראה לו טעות. והש״ך מסיק שהאמת כדפוס החדש, מביא שלוש ראיות מגוף העניין, וחותם בוצ״ע המכוון למרן עצמו.
ומכל מקום מפני מה כאן שונה? ועדיין נשארה שאלה אמיתית: בריש הסימן היוצא מעצמו ומודיע אוסר. והיאך מתיר סעיף ח׳? הט״ז משיב, ותשובתו המשך ישיר לתירוצו בסעיף ו׳:
« הכא שאני שעל כרחך צריך אתה לומר ששכח סגירת המפתח כיון שהכניס הבריח והתחיל בסגירת הבית ולא גמרו » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק י״ד)
והראיה חומרית: הבריח הוכנס והמפתח לא סובב. אין אדם מניח את ביתו סגור למחצה אם נתן דעתו עליו. הדלת עצמה מעידה על שכחה — והשכחה, לדעת הט״ז, שוות ערך גמור לבהלה.
מה מגלה המחלוקת שלוש קריאות לסעיף ח׳ עומדות עתה זו בצד זו, ואינן נחלקות בפרט אלא ביסוד. (א) קריאת הרמ״א כפי שנדפס: ידיעת ההפלגה מכרעת כבסעיף א׳, ואין סעיף ח׳ אלא יישום רגיל. (ב) קריאת הרא״ש כפי שקראוהו הט״ז והש״ך: כאן אין ההפלגה מעלה ומורדת, שהעובד כוכבים אומר בלבו שהישראל ישוב לסגור כשייזכר — והיראה היא מן השיבה לתקן ולא מן השיבה לשמור. (ג) קריאת הט״ז: העיקר שהשכחה מוכחת ממצב הבריח. ושלושתן שוות במעשה הרא״ש עצמו ונפרדות מיד כשמשנים בו.
שני שכנים יצאו במרוצה, העובד כוכבים קדם ונכנס וסגר את הפתח אחריו. ויין הישראל הפתוח מותר — לפי שהעובד כוכבים סבור שמא כבר נכנס הלה ורואהו מלמעלה. הרמב״ם מוסיף תנאי שאין הגמרא אומרתו; הבית יוסף נותן לו טעם; והט״ז הורס את הטעם ומציע אחר, המהפך את משמעות כל התנאי.
עובדא דרבא וטעמו של מרן « כי היכי דקדים אתאי אנא, קדים ואתא ישראל ויתיב בעליונה וקא חזי לי » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
« שלא סגר העובד כוכבים אלא על דעת שכבר נכנס הישראל לביתו ולא נשאר אדם בחוץ וכמדומה לו שהוא קדמו » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ט)
והסברה סברת טעות הדדית: כל אחד רץ, וכל אחד עשוי להיות מוקדם.
תנאי הרמב״ם « עַכּוּ״ם וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ דָּרִין בֶּחָצֵר אַחַת וְיָצְאוּ שְׁנֵיהֶם בְּבֶהָלָה לִרְאוֹת חָתָן אוֹ הֶסְפֵּד » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב הלכה כ׳)
התיבה בְּבֶהָלָה אינה בלשון הגמרא, שאמרה רק שמעו קל תיגרא. והרמב״ם קרא את המעשה כתנאי. והרמ״א העתיק את הקריאה:
« ודוקא שיצאו בבהלה וחזרו דאפשר לומר שמתוך בהלתו חזר ולא דקדק יפה בכניסת ישראל אבל שלא בבהלה היין אסור » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ט)
טעמו של הבית יוסף « ונראה מדברי הרמב״ם דדוקא כשיצאו בדרך בהלה הוא דתלינן בהכי אבל אם יצאו שלא בדרך בהלה לא דאיכא למיחש שמא ראו את הישראל בשוק והניחו שם ובא לבית לנסך ואינו מתירא שיראנו מעלייה שהרי הניחו בשוק » (בית יוסף יו״ד קכ״ט)
שלא בבהלה, אומר הוא, יש לחוש שראה העובד כוכבים את הישראל בשוק ויודע שלא נכנס. והבהלה מאפשרת לומר שעוברים זה על פני זה ואין מרגישים.
הט״ז: אין אוסרים מספק « הא דכתב דשלא בבהלה יש לחוש שמא ראהו בשוק כו׳ תמוה לי דמספיקא מי אסרינן חמרא » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק ט״ו)
וראייתו: בסימן קכ״ח · 128 סעיף ג׳ אין אומרים שמא נעל, אף שהמנעול לפניו; וכן בריש סימננו. ומעמיד את הכלל:
« אלא ברור דלא אסרו ביין נסך עד שיהא האיסור ברור » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק ט״ו)
ומוסיף קושיה שנייה, מסברת המעשה: לא הזכירה הגמרא בהלה אלא ביציאה. והדלת נסגרת בחזרה, ואדם השב מן ההמון שוב אינו נבהל — כל שכן שהמעשה מדבר בחתן או בהספד.
טעמו החלופי של הט״ז — וההיפוך שהוא מוליד « ע״כ נראה לע״ד דהא דנקט יצאו בבהלה הוא מטעם דל״ת דהיין אסור דלא מרתת העובד כוכבים שהישראל שומר היין דאם אינו מאמינו לעובד כוכבים למה יצא לחוץ ועזב את יינו » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק ט״ו)
אין אפוא הבהלה באה לתרץ טעות בשוק אלא לקבוע שהישראל לא הפקיד את יינו. שאלמלא כן היה העובד כוכבים אומר: אם יצא והניח הכל פתוח — סימן שמאמינו; והאמון ממית את היראה. וזהו ממש יסוד ס״ק י״א.
ומוציא הט״ז מסקנה ההופכת את הבית יוסף: אם ראה העובד כוכבים את הישראל בשוק בשעת חזרתו, היין אסור אף שיצא בבהלה. במקום שהבית יוסף עשה את הבהלה כיסוי לספק, עושה אותה הט״ז ראיה חיובית שלא הופקד.
הארובה, שבלעדיה אין כלום כל ההיתר תלוי בכך שהישראל שלמעלה יכול לראות. והש״ך מעמיד:
« דמצי למחזי לכ״ע הא לא״ה דהך גיסא ודהך גיסא אסור » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ב)
וזהו חילוקו של רבא בביזעא דדשא, מוסב על הקומות:
« כל דלהדי ביזעא שרי, דהאי גיסא והאי גיסא אסיר » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
ומוסיף הש״ך ללילה חזקה הפוכה מזו שבסעיף א׳:
« ובלילה אמרינן מסתמא סגר ואוסר מאחר שיש לעובד כוכבים שייכות בבית » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ג)
והניגוד ברור: בסעיף א׳ אין אומרים שסגר, וכאן אומרים. וההבדל שהעובד כוכבים דר בבית — יש לו שייכות בבית, ואין סגירת ביתו בלילה מעשה חשוד.
נפקא מינה אזעקת שרפה בבניין; הישראל שבקומה העליונה, שיש לו יין פתוח במחסן משותף, ושכנו העובד כוכבים יורדים במרוצה. השכן עלה תחילה וסגר. לדעת הבית יוסף הכל תלוי אם יש לחוש שראה את הישראל בחוץ. ולדעת הט״ז המרוצה עצמה מוכיחה שלא היה כאן פיקדון — אך אם הוברר שראהו בחוץ בשעת עלייתו, היין נאסר אף על פי שרץ. ובשני האופנים, אם אין פתח שממנו רואה הקומה את המחסן — הכל אסור.
בית שיש לישראל בו יין ועובד כוכבים דר למטה וישראל בעלייה וארובה מהעלייה לבית ויצאו שניהם בבהלה לראות חתן או הספד וחזר העובד כוכבים וסגר הפתח ואחר כך בא הישראל אף על פי שאין לישראל מעבר אלא דרך הבית ואי אפשר לעבור שלא יראנו הרי יין הפתוח שבבית הישראלי בהיתירו שלא סגר העובד כוכבים אלא על דעת שכבר נכנס הישראל לביתו ולא נשאר אדם בחוץ וכמדומה לו שהוא קדמו: הגה ודוקא שיצאו בבהלה וחזרו דאפשר לומר שמתוך בהלתו חזר ולא דקדק יפה בכניסת ישראל אבל שלא בבהלה היין אסור (ב״י בשם הרמב״ם):
כאן משנה הסימן את פניו. שוב אין מודדים יראה אלא מייחסים מעשה: חביות נפתחו, ואין ידוע בידי מי. מן הפסיכולוגיה אל חשבון הרוב — והש״ך יראה שהטור עבר קו שהגמרא לא עברה.
גנבי פומבדיתא « הנהו גנבי דסלקי לפומבדיתא, ופתחו חביתא טובא. אמר רבא: חמרא שרי. מאי טעמא? רובא גנבי ישראל נינהו » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
והמעשה השני, דנהרדעא, התירו שמואל, והוצרכה הגמרא לבאר במה: ואין זה רוב פשוט אלא כפל ספק:
« שאני התם, כיון דאיכא דפתחי לשום ממונא, הוה ליה ספק ספיקא » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
צריך עיון של הש״ך על הטור מרן, אחר הטור, מתיר במקום שרגילים להצניע ממון בחביות, אף אם רוב גנבי העיר עובדי כוכבים. והקשה הש״ך:
« וצ״ע דבש״ס לא מתיר אלא משום ס״ס ופירש״י ספק עובדי כוכבים ספק ישראלים ואת״ל עובדי כוכבים שמא לא פתחו אלא בשביל ממון וכשראו שהוא יין פירשו » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ח)
והסברה מדויקת ויבשה: הספק ספיקא שבגמרא היה “שמא ישראל; ואם תמצא לומר עובדי כוכבים, שמא לא נגעו”. ואם הרוב כבר עובדי כוכבים — הספק הראשון נאכל, ולא נשאר אלא אחד. והש״ך אומר שיש ליישב בדוחק, ומקצר — לפי שבזמנו כבר לא היו מצניעים ממון בחביות.
הרמ״א מזיז את הסף: צריך שנראה ריעותא « וכל זה מיירי שראינו ריעותא כגון שהיו תחילה סתומות ונפתחו אבל אם היו סתומות ונמצאו סתומות או שהיו כולם פתוחות ולא נמצא בהם ריעותא הכל שרי » (שו״ע יו״ד קכ״ט:י״א)
זו התיבה המעשית ביותר שבכל הסימן, וקיימת אף היום: אין הרוב חל מאליו על יין שאין בו שום סימן שנפתח. נמצא סתום, נמצא כשהניחו — אין כאן שאלה. והט״ז ס״ק כ׳ מסמיכה לתשובת מהר״ם ולריב״ש: אין מחזיקים ריעותא במקום שאין רואים.
השכונה — רוב שנוצח בידי מיעוט מובדל הרא״ה הקשה על הרשב״א: והלא קיימא לן רוב וקרוב הולכין אחר הרוב? והשיב הרשב״א במשמרת הבית, והט״ז העתיק:
« ותירץ במשמרת הבית דלא אמרינן כן אלא כשאין המועט מובדל בפני עצמו אבל אם הוא מובדל כהך דהכא שיש שם שכונה לישראל לבד בטילה רוב העיר מן השכונה ההיא » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק י״ז)
והש״ך מנסח את אותו יסוד בדקדוק יתר, ומראה שהנפקא מינה היא סעיף י״ז:
« אע״ג דרוב וקרוב הולכים אחר הרוב אפילו בקורבה דמוכח כדלקמן סעיף י״ז שאני הכא כיון שנמצא בתוך השכונה גופה » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ז)
דבר הסמוך למקום הולך אחר הרוב; ודבר שבתוך המקום הולך אחר המקום. ואין זה יוצא מן הכלל של רוב אלא הגדרה מחדש של הציבור הנמדד.
והאם צריך עוד שדלתות השכונה ננעלות בלילה? הרא״ש הצריך, והרשב״א לא. והבית יוסף והדרכי משה סבורים שנחלקו; והב״ח מציע לסמוך על הרא״ש בהפסד מרובה. והש״ך דוחה את הקריאה המקובלת:
« ולפעד״נ דגם הרשב״א והמחבר מודים לזה דלא הצריכו שיהא אין דרך העובדי כוכבים מפסיקתה אלא כשאין דלתות השכונה ננעלות בלילה » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ו)
נמצא ששני הראשונים מדברים בשני מקרים, ואין כאן מחלוקת כלל: והשתא הרא״ש והרשב״א לא פליגי. והט״ז ס״ק י״ח בא לאותה מסקנה בדרך אחרת, שכתב על הב״ח שלא בדקדוק, שהרי נעילת דלתות עדיפה מאין דרך מפסקת.
הבולשת, ומפני מה אינה כגנב « בולשת שנכנסה לעיר, בשעת שלום חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות; בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות, לפי שאין פנאי לנסך » (עבודה זרה ע׳ ע״ב)
« לנסך אין פנאי, לבעול יש פנאי » (עבודה זרה ע״א ע״א)
והתוספות שואלים מפני מה אין אומרים כאן, כפולמוסא דנהרדעא, שאדעתא דממונא פתחו:
« משמע אפילו טובא ולא אמרי׳ אדעתא דממונא פתחו כדאמרי׳ לעיל גבי פולמוסא והיינו משום דפולמוסא באים לגבות מס המלך וארנונא » (תוספות עבודה זרה ע׳ ע״ב ד״ה פתוחות אסורות)
והחילוק סוציולוגי ולא הלכתי: הגובים מבקשים ממון, והחיילים מבקשים לשתות.
הט״ז מסרב ללמוד מזה קולא לבני זמנו « ואין ללמוד מזה קולא לבעלי מלחמה דהאידנא שבאים לשלול ממון דמכל מקום גם לשתות הם באים » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ב)
ואחר כך מחלק בין שעת השלל לשעת החנייה, ומסיק שאותו חיל עצמו אוסר או מתיר לפי השעה: בעיצומו של החירום אין פנאי לנגוע; ולמחר, בשעת חנייתם, יש.
והש״ך מצדו מבאר מפני מה כתב מרן שאף הפקוקות אסורות, בטעמו של הר״ן:
« שזה ראיה שלא פתחום שאם פתחום לא חזרו לסותמם שאין אימת אדם עליהם » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק ל״א)
סתימה שיש בה טורח היא ראיה; וסתימה שאין בה אינה ראיה. וכל סעיף י״ב עומד על חילוק זה — והוא שסופו כופלו: ודוקא בפתוחות מתחלתן אבל סתומות שנפתחו חיישינן להו.
נפקא מינה נכנסו למרתף שנפרץ. חמש חביות סתומות עמדו בסתימתן, ואחת נוקבה. לפי הגהת הרמ״א והט״ז ס״ק כ׳ אין הנידון אלא החבית הנקובה; ובשאר אין ריעותא ואין דנים בהן מדין רוב. ואם היו כולן פתוחות מקודם — אין כאן שאלה כלל, דסתם גנב אינו לוקח יין.
גנבים שנכנסו למרתף ופתחו חביות יין אם רוב גנבי העיר עובדי כוכבים אסור ואם רובן ישראל מותר ואם רובן ישמעאלים אסור בשתיה ומותר בהנאה ואם יש ליהודים שכונה לבדם שאין דרך העובדי כוכבים מפסיקתה הולכים אחר רוב בני השכונה אע״פ שרוב בני העיר עובדי כוכבים ובמקום שרגילים להצניע ממון בחביות ומניחים אותם בין חביות יין אפילו אם רוב גנבי העיר עובדי כוכבים מותר דשמא לא באו אלא בשביל הממון וכשראו שהוא יין לא נגעו בו: הגה וכל זה מיירי שראינו ריעותא כגון שהיו תחילה סתומות ונפתחו אבל אם היו סתומות ונמצאו סתומות או שהיו כולם פתוחות ולא נמצא בהם ריעותא הכל שרי (בב״י ריב״ש סי׳ תכ״ד ומרדכי ואגודה וראב״ן) דסתם גנב אינו לוקח יין ואם היה במקצתן ריעותא ונפתחו האחרים שאין אנו רואים בהן ריעותא הכל שרי (בב״י ומרדכי ס״פ ר״י תשובת מוהר״ם) וי״א שכל זה מיירי שיש גנבים ידועים מן העובדי כוכבים (כן משמע במרדכי פר״י והביאו הבית יוסף) אבל אם ידוע גנב אחד מישראל ומעובד כוכבים אינו ידוע תלינן בישראל הידוע ועיין לעיל סימן קכ״ח עוד מדינים אלו:
11. רוב וקרוב — החצר, החבית הצפה והכרם (סעיפים ט״ז–י״ט)
סוף הסימן דן בארבעה מקרים שבהם נמצא היין ואין ידוע מהיכן בא, או שהונח במקום שיד אחרים מגעת שם. כלל אחד שולט בהם — רוב וקרוב הולכין אחר הרוב — והשאלה המעניינת היא מפני מה אינו חל בסעיף י״א.
החצר החלוקה וסוגיית הטהרות « חצר שחלקה במסיפס, אמר רב: טהרותיו טמאות, ובגוי אינו עושה יין נסך, ורבי יוחנן אמר: אף טהרותיו טהורות » (עבודה זרה ע׳ ע״ב)
והגמרא מקשה משתי ברייתות בחבר ועם הארץ — פנימית וחיצונה מכאן, וגגין זה על גב זה מכאן — ומשיב רבי יוחנן דהתם אית ליה לאישתמוטי: אימצורי קא ממצרנא. ופסק מרן כהיתר:
« וכן אם היה גגו של ישראל למעלה מגגו של עובד כוכבים וחלוקים ביתידות מניח שם יינו אע״פ שידו מגעת שם » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ט״ז)
הט״ז מגיה אות אחת בלשון מרן מרן כתב בגגין “וחלוקים ביתידות”. ותמה הט״ז: הגגין חלוקים ממילא, ולא הזכירה הגמרא בהם יתידות.
« ונראה דהך וחלוקים הוה כמו או חלוקים » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ה)
והוכיח מן הרמב״ם שכתב בפירוש אוֹ:
« וְכֵן שְׁנֵי גַּגִּין שֶׁהָיָה גַּג יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְגַג הָעַכּוּ״ם לְמַטָּה. אוֹ שֶׁהָיוּ זֶה בְּצַד זֶה וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶן מְסִיפִים » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ז׳)
ומוסיף שהמניע אחד עם כל הסימן: ובכל זה הטעם שהעובד כוכבים נתפס עליו כגנב. נמצא שאין סעיף ט״ז יוצא מן הסימן אלא פרט בו, שהחלוקה החומרית היא היוצרת את החיוב.
החבית שבנהר « עד שמוכיח קורבתה שהיא של עובד כוכבים מניחים הקרוב והולכים אחר הרוב » (שו״ע יו״ד קכ״ט:י״ז)
והש״ך ס״ק ל״ח מעיר שכן אף כנגד קורבה דמוכח, ומראה לסעיף י״ח:
« החבית אסורה דאזלינן בתר רובא אף ע״ג דאיכא קורבא דמוכח דשל ישראל היתה » (שו״ע יו״ד קכ״ט:י״ח)
מפני מה השכונה מנצחת והקורבה דמוכח אינה מנצחת שתי התיבות נראות סותרות: בסעיף י״א שכונה יהודית מועטת מנצחת את רוב העיר; ובסעיף י״ח קורבה מוכחת אינה מנצחת את רוב הכרמים. והש״ך כבר נתן את המפתח בס״ק כ״ז: בראשון החפץ בתוך השכונה, ובשני הוא אצל הכרמים. הקירבה הסתברות היא, וההימצאות בתוך שייכות היא. ואותו ש״ך מיישם את היסוד בסעיף י״ח גופו:
« אבל בלא האי טעמא הוה שרי דאף על גב דאפי׳ בקורבה דמוכח אזלינן בתר רובא הכא כיון שנמצא בתוך הכרם עדיף טפי » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק מ׳)
אלמלא הטעם המיוחד שבטור — שאין דרך לגנוב מכרם זה ולהצניע בתוכו — היתה החבית הנמצאת בתוך הכרם מותרת, ככרם שבסעיף י״א ממש.
הט״ז וה׳אין צריך לומר׳ שבסעיף י״ח הט״ז מוצא את התיבה תמוהה כפליים: למה אין צריך לומר, ולמה הוצרך הטור לטעם נוסף במקום שהרוב מספיק? ותשובתו:
« ונראה דהאי אצ״ל מיירי שהכרם הוא מופרש לגמרי ואין סביבו לא כרם ישראל ולא כרם עובד כוכבים » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ז)
כרם יחידי שאין סביבו כלום שוב אין דנים בו מדין רוב כרמים: היה עולה על הדעת לילך אחריו עצמו, כדרך שכתב משמרת הבית בשכונה. וכאן הוצרך הטור לטעמו — ונמצא שהט״ז קורא את כל סוף הסימן דרך ס״ק י״ז.
הנודות, והקטן המכריע את המשא « שהגדולים מוכיחים על הקטנים שהם משופכי יין והרי רובם ישראל והקטנים להכריע המשא באו » (שו״ע יו״ד קכ״ט:י״ט)
הט״ז מביא את ציורו של רש״י, וכדאי לראותו: נוד קטן אינו מוכיח כלום מצד עצמו, ובהיותו אצל הגדול חדל להיות משא עובר דרכים ונעשה משקולת.
« פי׳ כשיש שני נודות זה גדול וזה קטן והגדול מכביד קצת המשא לצד אחד מניחין נוד קטן אצלו להשוות המשא » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ח)
וההלכה כאן הולכת אחר אומדנא צורנית ולא מספרית: לא רוב הנודות מכריע אלא האופן שבו הגדולים מבארים את הקטנים.
12. בזמן הזה — יסוד הש״ך, והמילה האחרונה של הסימן (סעיפים י״ד, כ׳)
הסימן נחתם בשאלת דרך שהיא לכל בלוק יין נסך, ואולי היא תרומתו המתמדת של הש״ך: משכתב הרמ״א פעם אחת, בעיקר מקומו, שבזמן הזה אין מנסכים — האם צריך לשנותה בכל סעיף? והט״ז, בסעיף אחר, מוציא מאותה הנחה עצמה מסקנה מחמירה.
הב״ח תמה על שתיקת הרמ״א בסעיף ד׳ לא הגיה הרמ״א כלום, אף שבסימן קכ״ח · 128 כתב שבזמן הזה אין חוששים לנגיעה אלא בשיש לו הנאה. והשיב הש״ך, ותשובתו כלל בקריאה:
« אלא ודאי כיון שכתב הרב בעיקר דוכתא דדינא דבזה״ז שרי א״כ ממילא משתמע דכל מ״ש המחבר אינו אלא לסברתו מצד הדין ואטו כי רוכלא ליחשב וליזיל » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק י״ד)
ואטו כי רוכלא ליחשב וליזיל — וכי כרוכל ימנה סחורתו וילך? משהונח הכלל במקומו, אין השתיקה חזרה אלא חיסכון בכפילות. וכל שכתב מרן מכאן ואילך מצד הדין לשיטתו הוא, ולא מצד ההלכה הנוהגת.
השורה האחרונה של הרמ״א « מיהו בזמן הזה דאין העובדי כוכבים מנסכים שרי » (שו״ע יו״ד קכ״ט:כ)
והיא מוסבת על השפחה שסתמה את הברזות. והט״ז מצמצם את היקפה בדיוק:
« זה קאי אהך דינא דנקט בסוף לחוד דכיון דרגלים לדבר כו׳ » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק ל״ב)
אינה חלה אפוא אלא על הבבא האחרונה, שיש בה רגלים לדבר. ובשתי הראשונות ההיתר תלוי בלאו הכי בכך שאינה נאמנת.
מראה מקום שאי אפשר לו הרמ״א מראה בסוף סעיף כ׳ לסימנים קכ״ג וקכ״ד. והש״ך מקדיש את ס״ק האחרון שלו להראות שמראה המקום שנדפס אחר היה, ואי אפשר לו:
« כן הוא בספרים ובעט״ז וכן הוא בד״מ ולא ידעתי שום ענין שם לכאן ונראה דטעות הוא וצ״ל סי׳ קכ״ד או צ״ל סי׳ קכ״ח » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק מ״ג)
זו הפעם השנייה בסימן זה שאחרון משחזר את ספרייתו של הרמ״א כדי להבין את הגהתו. והראשונה — ס״ק כ״א בתשובת הרא״ש. ושני מקומות אלו יחד הם המוסר הגדול שבפרק: הגהה נקראת כשספרה פתוח.
ואותו “בזמן הזה” עשוי להחמיר בסעיף י״ד מתירה הגמרא יין במסיבה שיש בה זונה עובדת כוכבים, לפי שאין יצרא דיין נסך תקיף כיצרא דעבירה. והט״ז מסרב להעתיק:
« ע״כ נראה לי דחמרא של אותן הפושעים בזנות עובדי כוכבים ודאי אסור לדידן » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ד)
וסברתו הלכתית ולא מוסרית: הגמרא דיברה באיסור חמור שהיו מרוחקים ממנו; והיום קל הוא בעיני הבריות, ואדרבה נוקטים שהנחשד על החמור נחשד על הקל. אותה הנחה עצמה — רפיון הדור — משמשת לש״ך להקל ולט״ז להחמיר.
והיכן שהרמב״ם עצמו אמר שהרחיקו יותר מדי סעיף י״ג מצריך בגת לחה הדחה וניגוב. והט״ז מביא שהרמב״ם חתם את ההלכה בהודאה:
« והרמב״ם סיים אחר דין זה והרחקה יתירה היא » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ג)
« וְאִם לָאו מֵדִיחַ בִּלְבַד וְזוֹ הַרְחָקָה יְתֵרָה » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב הלכה כ״ז)
והש״ך מצדו נותן את הטעם שיש לחוש כאן ואין חוששים במקום אחר בעומד אצל הבור: אינו ירא ליגע, שסבור שאין בשיירי הלחלוחית ממש.
יסוד הסימן עשרים סעיפים ונושא אחד: מה סבור העובד כוכבים על המצב שהניחוהו בו. לא היין ולא הדלת מכריעים — ציורו שבלב מכריע. ומשום כך יכול הסימן להתיר יין פתוח בחדר שאין בו עד (סעיף י׳) ולאסור יין שבעליו בא מיד אחרי המעביר (סעיף א׳): בראשון אינו יכול לשלול עין רואה, ובשני יודע שנעשה נאמן. והט״ז כתבו בחמש תיבות בס״ק י״א — אם חושב העובד כוכבים שהאמין לו היין — ומשפט זה, אם נוטלים אותו ברצינות, מסדר מחדש את כל הסימן: הבהלה שבסעיף ט׳ אינה נסיבה אלא ראיה, שכחת המפתח בסעיף ח׳ היא בהלה מגולמת, והודעת ההפלגה בסעיף א׳ אינה חשבון דקות אלא העברת אמון. ומה שסימן ק״ל · 130 ישיג בחותם, משיג סימן קכ״ט · 129 בלא לסגור כלום: בהותירו את הלה באותה אי־ודאות שבה עומד כל אדם הנתון להשגחה.
📊 סיכום
טבלה — הסימן סעיף אחר סעיף
סעיף
מה נידון בו
הגהת הרמ״א
א׳
חנות, ספינה, מעביר: מותר אף בשהה הרבה — אלא אם נודע שסגר, או שאין דרך עקלתון, או שהודיעו שמפליג
לכתחילה לא יניח; ויש אומרים דסגי בחותם אחד, ויש לסמוך בהפסד מרובה
ב׳
אין דרך עקלתון מתירה אלא כשהוא לבדו: שניים מתחלקים בשמירה
—
ג׳
חביות פתוחות לגמרי: מותר בספינה ובחנות ולא במעביר — אף בחסרות
—
ד׳
אף בהודיעו שמפליג: פקוקה, בין הגתות, מותר — שהוא מתירא מעוברי דרכים אף שהם עובדי כוכבים
—
ה׳
מסר את המפתח: מותר אף שלא נשאר יהודי בעיר ואף בהודיעו שמפליג; ויש מי שאומר: אסור בהודיעו
יש להקל כסברא הראשונה; ואם נכנס תלוי בנתפס כגנב, בנעילת הדלת ובסדק — ועבדי המושל אינם מירתתים
ו׳
קול שיפורי דבי שמשי: מותר ביש דרך עקלתון ועובד כוכבים אחד, אף ביותר מאלפים אמה
—
ז׳
קול צלויי: מותר; ואם היו שותים מיין אחד — שעל השולחן אסור, ושחוצה לו כפי פישוט ידיו
—
ח׳
הכניס הבריח ולא סגר במפתח ונודע לסוף ימים: מותר
הטעם: שלא ידע שהישראל מפליג — וטעם זה הראו הט״ז ס״ק י״ד והש״ך ס״ק כ״א שהוא היפך תשובת הרא״ש
ט׳
יצאו שניהם בבהלה, קדם העובד כוכבים וסגר: היין הפתוח בהיתרו
ודוקא שיצאו בבהלה; ובלאו הכי היין אסור
י׳
נחבא בין החביות מפחד האריה וסגר הדלת אחריו: מותר אף בפתוחות
—
י״א
גנבים: הולכים אחר רוב גנבי העיר; ישמעאלים — אסור בשתיה ומותר בהנאה; והשכונה רוב לעצמה; והממון המוצנע בחביות מתיר
וכל זה כשראינו ריעותא; ובלא ריעותא הכל שרי; וגנב ישראל ידוע די בו לתלות בו
י״ב
חיל בשעת שלום: פתוחות אסורות אף פקוקות, וסתומות במגופת טיט מותרות; ובשעת מלחמה אלו ואלו מותרות
—
י״ג
נמצא עומד אצל הגת: יש בה טופח על מנת להטפיח — הדחה וניגוב; ואי לא — הדחה בלבד
—
י״ד
זונה עובדת כוכבים במסיבת ישראל: מותר; זונה ישראלית במסיבת עובדי כוכבים: אף יינה אסור
—
ט״ו
הכניס שם זונה וסגר הדלת; ומצא יינו כמו שהניחו: מותר
—
ט״ז
חצר חלוקה בראשי יתידות, גג על גבי גג: מותר אף בתוך פישוט ידיו
—
י״ז
חבית הצפה בנהר: מכשולים וסכר אגמי מים תולים אותה בעיר שכנגדה; ואם לאו — אחר רוב הסביבות
ודוקא שהיא סתומה בפקק; ובפתוחה לגמרי היין אסור
י״ח
חבית שנמצאת בכרם: הולכים אחר רוב הכרמים אף כנגד קורבה דמוכח; וכן להקל
—
י״ט
נודות מושלכים בדרך: הגדולים אחר רוב שופכי היין, והקטנים אחר רוב עוברי דרכים — והגדולים מוכיחים על הקטנים
—
כ׳
אוצר סגור במפתח אחד שנמצא פתוח, ועובד כוכבים מודה שנכנס לשאוב מים: מותר
אין השפחה נאמנת על מה שלקחה; ואם סתמה את הברזות ואיכא רגלים לדבר — היין אסור, ובזמן הזה שרי
טבלה — המחלוקות המרכזיות
הנושא
שיטה א׳
שיטה ב׳
היכן צריך דרך עקלתון?
הר״ן — רק באוחז את החבית; הט״ז ס״ק ב — לעולם לא בין הבתים
הרשב״א (משמרת הבית), הט״ז ס״ק י״ז והש״ך ס״ק כ״ז — מיעוט מובדל ציבור לעצמו
דלתות השכונה ננעלות בלילה
הרא״ש מצריך (והב״ח רוצה לסמוך עליו בהפסד מרובה)
הש״ך ס״ק כ״ו — בשני עניינים מדברים ולא פליגי; הט״ז ס״ק י״ח — ואדרבה עדיף טפי
מה מוליד ה“בזמן הזה”
הש״ך ס״ק י״ד — קולא כללית שנכתבה פעם אחת לכל
הט״ז ס״ק כ״ד — בסעיף י״ד אדרבה חומרא: הנחשד על החמור נחשד על הקל
טבלה — מקורות הסוגיה
גמרא: עבודה זרה ס״ט ע״א–ע״ב (המשנה, הצריכותא, דרך עקלתון, שייכא) · עבודה זרה ע׳ ע״א (ביזעא, אישתמוטי, נתפס כגנב, קל צלויי, קל שיפורי, אריא, גנבי) · עבודה זרה ע׳ ע״ב (איקלידא, מסיפס, בולשת) · עבודה זרה ע״א ע״א (לנסך אין פנאי)