✦ ❖ ✦

DAAT · LEVEL 2 — LAMDAN

שולחן ערוך · יורה דעה

Siman 130 — What a seal guards, and what it does not — study and pilpul

סימן ק״ל

דִּינֵי חֲתִימַת הַיַּיִן

עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים

⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡

✦ ❖ ✦

Pilpul and in-depth study

Sugyot, sources, a foundational chakira, ma’hlokot of Rishonim and Acharonim,
nafka minot for the halakha and analysis of the shitot

Subject:
שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״ל (י׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), בית יוסף, טור

Talmudic foundation of the sugya:
עבודה זרה כ״ט ע״ב (חומץ שלנו ויין מבושל שלנו) · עבודה זרה ל״א ע״א (הכל משתמר בחותם אחד, היכי דמי חותם בתוך חותם) · עבודה זרה ל״א ע״ב (השולח חבית של יין, מירתת בין הגיתות) · עבודה זרה ס״א ע״א־ע״ב (הלוקח והשוכר בית בחצרו של גוי, נתפס עליו כגנב) · עבודה זרה ס״ט ע״ב (לא חייש לשתומא ולא חייש לזיופא) · עבודה זרה ע׳ ע״א (ביזעא בדשא, אית ליה לאישתמוטי, מדכר ליה לחמריה)

Writing and iyun:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

📑 Table of contents

שורש הסימן — two technologies of surveillance: the seal and presence
חותם בתוך חותם — one seal or two: the three readings of the baraita (seif 1)
טורח or מירתת — the chakira, and the Shach ס״ק ח who names both te’amim
אינסוכי and איחלופי — two seals for two distinct risks (seif 3)
חבית של עץ — שתומא, and the Taz’s chiddush on the moment of re-stopping (seif 1)
המנהג — the Bach, Massat Binyamin, and the lekhatchila / bedieved line
חותם אחד בדיעבד — and the key alone: Taz ס״ק ה against Shach ס״ק ד (seif 2)
כיצד הוא חותם בתוך חותם — the definition, and the dispute the Taz dissolves (seif 4)
קשרים ואותיות — knots, letters, printed stamps, key (seifim 5–7)
החותם בדרך — the Taz against Massat Binyamin: the seal that travels
הכרת החותם — the seal found again, and the three readings of מכיר (seif 8)
מירתת without a seal — the Jew who lives in the courtyard (seif 9)
נתפס עליו כגנב — day, night and the hole in the door (seif 10)

1. שורש הסימן — two technologies of surveillance

Siman 128 measured yiḥud, siman 129 the Jew who comes and goes. Siman 130 changes the instrument: the Jew is not there at all, and an object — a seal — has to stand in his place. The whole difficulty of the siman is that the seal is never alone: it is worth only what the non-Jew pictures when he sees it. The two halves of the siman say as much — seifim 1 to 8 deal with the seal, seifim 9 and 10 with presence without a seal — and the nosei kelim keep letting one pass into the other.

The baraita from which everything flows A single baraita, taught twice in the tractate, carries the whole siman. It speaks not of a deposit but of a rented house, and it does not say how many seals are needed: « אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של גוי, ומלאוהו יין, ומפתח או חותם ביד ישראל — רבי אליעזר מתיר, וחכמים אוסרין » (עבודה זרה ל״א ע״א) Two words are in dispute there, and everything hangs on how they are read: מפתח או חותם — key or seal — or else מפתח וחותם, key and seal. The halakha follows Rabbi Eliezer; what remains is to determine what he permitted.

Wine is the exception Rabbi Elazar lays down the rule that sets wine apart from everything else in the pantry: « הכל משתמר בחותם אחד, חוץ מן היין שאין משתמר בחותם אחד » (עבודה זרה ל״א ע״א) It is this sentence that siman 118 applies to entrusted food, and that our siman applies to wine. But the Gemara itself immediately gives a second version in which the same formula is said of חותם בתוך חותם: the number of seals is therefore not a given but a result.

Rava defines the thing, not the number The Gemara never asks why two; it asks היכי דמי חותם בתוך חותם — what it looks like: « אגנא דפומא דחביתא שריקא וחתימא — הוי חותם בתוך חותם, ואי לא — לא » (עבודה זרה ל״א ע״א) The Gemara’s silence about the reason is what opened, among the Rishonim, the entire ma’hloket of seif 1.

The chakira that runs through the siman What does the second seal do? (א) A quantity of effort. The seal works through לא טרח ומזייף: forging costs, and two seals cost more than one. The threshold therefore rises with the stake — wine, where both libation and substitution are feared, demands more. On this branch two seals are better than one always, and nothing outside the barrel can replace them. (ב) A state of mind. The seal works through מירתת: it warns the non-Jew that someone will check. On this branch the seal’s force depends on the scene — will it be inspected, by whom, and does the non-Jew know? — and one well-placed seal may then be worth two. This is the ma’hloket between Rabbenu Tam and Tosafot on one side, the Rif, the Rambam and the Rashba on the other; it is also what allows seifim 9 and 10 to dispense with a seal entirely.

📜 The text of the Shulchan Arukh — seif א׳

דיני חתימת היין. ובו י׳ סעיפים:מותר להפקיד ולשלוח יין ביד עובד כוכבים אם הוא חתום בחותם בתוך חותם או מפתח וחותם והני מילי בחבית של חרס אבל לא בחבית של עץ מפני שיכולין להוציא יין מבין הנסרים ולא ירגישו וכל שכן בנודות שבקל יכולים להוציא יין מבין התפירות ואין להם תקנה אלא שיכניס כל החבית של עץ או כל הנאד בשק שאין בו תפירה מבחוץ ויחתום פי השק: הגה ויש מתירין אפילו בחבית של עץ ואין חוששין שמא יוציא בין הנסרים (מרדכי ריש פרק א״מ וב״י בשם ס״ה וסמ״ג ורשב״א ובא״ו הארוך) וכן נוהגים ובלבד שיזהר שיהא המגופה נסתם כראוי וכן שלא יהיה שם ברזא רק יחתוך כל הברזות וישים עור על המגופה והברזא קבוע במסמרות ויכתוב אותיות חציין על העור וחציין על הברזות שאם יגביה העובד כוכבים העור לא ידע לחזור ולכוון העור כבתחילה (מרדכי פר״י וב״י בשם תוס׳) ואם מצא סכין בחבית שהוציא יין בין הנסרים ע״ל סי׳ קכ״ד:

2. One seal or two — the three readings of the baraita (seif 1)

The Mehaber opens the siman by requiring חותם בתוך חותם או מפתח וחותם. That requirement is not in the baraita: it is the fruit of a controversy in which, word by word, it was disputed what Rabbi Eliezer had permitted. Three readings, each yielding a different theory of the seal.

First reading — Rabbenu Tam: one seal suffices The Tur reports the simplest position: « פירש ר״ת אפילו בחותם אחד דכיון שחתום בחותם אחד לא טרח ומזייף » (טור יו״ד ק״ל) The reason is purely economic: לא טרח ומזייף. One seal, even a single one, prices forgery out of reach.

What Tosafot rest on The Beit Yosef gives the two textual supports of this reading — one substantive, one formal: « וטעמא משום דאמרינן בפרק השוכר דר״א לא חייש לזיופא אי נמי מדלא קתני שני מפתחות או ב׳ חותמות » (בית יוסף יו״ד ק״ל) The formal argument is subtle: had the baraita wanted two seals, it would have said two.

The kashya that set everything off If one seal suffices, why does the Gemara elsewhere ask היכי דמי חותם בתוך חותם? Why does Rav say elsewhere that wine under a single seal is forbidden? And above all: why does Rav Ashi specify that vinegar and cooked wine do not need חותם בתוך חותם — if not because ordinary wine does? Everything that follows is made of answers to this kashya.

Rabbenu Tam’s teretz — shift the subject Rabbenu Tam does not touch the number: he changes the character. The texts requiring two seals speak not of a non-Jew but of a suspect Jew: « והיה מתרץ ר״ת דההוא דרב דלקמן מיירי בישראל חשוד וגרע מעובד כוכבים מפני שהוא בטוח שיאמינוהו ולא מירתת כ״כ » (תוספות עבודה זרה ל״א ע״א ד״ה דאמר רב הלכה כר״א) The reversal is striking: the suspect Jew is worse than the non-Jew, because he is trusted and knows it. The dividing line is no longer the identity of the keeper but his degree of מירתת.

Tosafot reject the teretz The objection is methodological, and it is severe: « וקשה קצת פר״ת דנבואה היא להעמיד כל אלו ההלכות בישראל חשוד ואנן בעובדי כוכבים קיימינן » (תוספות עבודה זרה ל״א ע״א ד״ה דאמר רב הלכה כר״א) To reconstruct a dozen sugyot around a character none of them names is prophecy. The Beit Yosef repeats the phrase almost word for word.

Tosafot’s teretz — shift the scene Tosafot keep the non-Jew and change the situation: depositing is not sending. « ויש לחלק בין שולח לחבירו ואינו חוזר ורואה חותמו להכירו דאז צריך חותם בתוך חותם דלא מרתת שסבור האחר לא יכיר החותם אבל היכא שמניחו ביד העובד כוכבים ועתיד לראות חותמו להכיר די בחותם אחד » (תוספות עבודה זרה ל״א ע״א ד״ה דאמר רב הלכה כר״א) The pivot is דלא מרתת: in a shipment the non-Jew reckons that the recipient does not know the seal and so will not truly check it. Two seals then make up for the missing eye.

The Tur formulates the distinction « ויש מחלקין בין להפקיד בידו ובין לשלוח על ידו דודאי להפקיד בידו שרי בחותם א׳ מפני שעתיד לראות חותמו ומירתת נכרי ולא מזייף אבל כששולח לחבירו שאינו מכיר החותם לא מירתת ובעי שני חותמות » (טור יו״ד ק״ל) Note the wording: מפני שעתיד לראות חותמו ומירתת נכרי. It is not the seal that guards, but the owner’s expected return, of which the seal is merely the sign.

Immediate nafka mina — notice suffices If everything hangs on what the non-Jew imagines, then a letter is enough to restore the single seal: « וה״ה אם שולח לחבירו כתב להודיעו ענין חותמו ומודיעו לנכרי שכך שלח לו דסגי בחותם א׳ דנכרי כיון דידע מירתת ולא מזייף » (בית יוסף יו״ד ק״ל) Two conditions, and they are symmetrical: inform the recipient, and inform the carrier that the recipient has been informed. The second notice is the one that acts — it informs no one; it produces the fear.

Third reading — the Rashba: key and seal The Rashba rejects the variant reading and turns Rabbi Eliezer’s teaching around: « אבל הרשב״א כתב שהגירסא הנכונה הוא מפתח וחותם וקולו של ר״א דעביד מפתח וחותם א׳ כשני חותמות » (בית יוסף יו״ד ק״ל) On this reading Rabbi Eliezer never eased the number: he merely conceded that a key counts as a seal. Wine therefore always requires two marks, with a non-Jew as with a suspect Jew. The Beit Yosef adds that Halakhot Gedolot, the Rif and the Rambam are to be read this way.

The Ramban’s kashya against this reading The Ramban objects from perek Kol Kitvei, where a single seal was permitted in practice: « ר׳ חנינא התיר לבית רבי לשתות יין הבא בקרונות של נכרים בחותם א׳ ולא ידענא אי משום דסבר לה כר״א אי משום אימתא דבי נשיאה » (בית יוסף יו״ד ק״ל) Rabbi Ḥanina himself is unsure of the reason — either he holds like Rabbi Eliezer, or it is the awe of the Nasi’s household. But either way, a single seal was indeed permitted for wine.

The Rashba’s answer — there was a key « דהתם מפתח היה בידו של בית רבי ושלהם היה וכגון שייחד לו קרן בקרון והניחו שם היין ומפתח בידם » (בית יוסף יו״ד ק״ל) A striking answer: the wine convoy becomes a case of מפתח וחותם, and the corner set aside in the wagon — the קרן זוית of seif 2 — turns the non-Jew’s wagon into Jewish space. The Rashba’s solution thus makes two seifim work together that the Mehaber keeps apart.

The Rosh finds the reading forced « והרא״ש כתב על דברי הרי״ף וה״ג שהוא דוחק דהא דקאמר ר׳ אליעזר בחותם אחד לא משמע דבעי חותם עם המפתח » (בית יוסף יו״ד ק״ל) A plain-reading argument: Rabbi Eliezer says בחותם אחד, not “a seal together with the key”.

The Beit Yosef’s conclusion, and hence seif 1 « ולענין הלכה כיון דבה״ג והרי״ף והרמב״ם והרשב״א סוברים שצריך חותם בתוך חותם או מפתח וחותם הכי נקטינן » (בית יוסף יו״ד ק״ל) The Mehaber therefore writes חותם בתוך חותם או מפתח וחותם — the Rashba’s formula. But he says nothing of Tosafot’s distinction between depositing and sending: it will return, as a leniency, in the Rama’s gloss on seif 2.

3. טורח or מירתת — the Shach names the two te’amim

The chakira of chapter 1 is no reconstruction: the Shach writes it out plainly, in passing, in a se’if katan devoted to something else entirely — a tarpaulined wagon. And it is precisely because he states both reasons together that he can rule on a case where neither applies.

The Shach, in the name of Massat Binyamin The question concerned an extraordinary knot, passed back and forth along the whole length of a wagon. No knot is more “unusual” than that — and yet: « דמאי דסמכינן אקשר משונה או חותם היינו משום דלא טרח ומזייף א״נ מרתת משא״כ בזה דמוכרח הוא להתיר הקשרים ולפתוח העגלות בכל יום כדי ליקח מאכל שלו שבתוך העגלות » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ח) The reasoning is remarkably clear. A seal holds by one or the other of two forces: the cost of forgery, or fear. Here the carter must untie the knot every day to get at his food: the cost is nil, since he pays it anyway; and the fear is nil, since an untied knot will accuse no one. The most impressive seal in the siman is not a seal.

Where the word מירתת comes from Rabbi Yirmeya, explaining why sealed barrels are permitted at pressing season: « כיון דכולי עלמא אפכי, מירתת, אמר: השתא אי חזו לי מפסדו לי » (עבודה זרה ל״א ע״ב) The motive of fear is thus not an invention of the Rishonim: the Gemara itself lays it down, and grounds it in a calculation of loss — אי חזו לי מפסדו לי. The non-Jew fears not the sin but the damage.

The Rambam stages the fear The Rambam, explaining why a Jew living in the courtyard dispenses with any seal, does not argue: he describes a thought. « מִפְּנֵי שֶׁהָעַכּוּ״ם מְפַחֵד תָּמִיד וְאוֹמֵר עַתָּה יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ פִּתְאֹם וְיִמְצָא אוֹתִי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה א מְפַחֵד תָּמִיד — continually, not at the moment of the act. That is precisely what the seal cannot produce: the seal is a fact, fear is a duration.

Nafka minot of the chakira (א) A seal that must be opened daily (Shach ס״ק ח): void on both grounds, therefore void outright. (ב) A seal sent to a third party who does not know it: void on the ground of fear, intact on the ground of effort — hence the ma’hloket of seif 1. (ג) Notice to the recipient and notice to the carrier (seif 8): adds nothing to effort, decisive for fear. (ד) A Jew living in the courtyard (seif 9): no seal at all, yet permitted — fear alone suffices.

📜 The text of the Shulchan Arukh — seif ג׳

4. Two seals, two risks: אינסוכי and איחלופי (seif 3)

There is a second, wholly different way of understanding the second seal — and the Gemara itself supplies it. The two seals are not two doses of the same thing: they answer two distinct fears. Seif 3 is the experimental proof of this reading.

Rav Ashi splits the risk in two The mishnah says a non-Jew’s vinegar is forbidden. Rav Ashi asks what that teaches, and answers: « הא אתא לאשמועינן חומץ שלנו ביד גוי אין צריך חותם בתוך חותם. אי משום אינסוכי — לא מנסכי, ואי משום איחלופי — כיון דאיכא חותם לא טרח ומזייף » (עבודה זרה כ״ט ע״ב) Two fears named, and only one of them left standing here. Against libation, vinegar is immune by nature. Against substitution, one seal suffices. The equation can be written: one seal = against exchange · the second seal = against contact. The same passage is repeated a few lines later for cooked wine.

The Taz applies the equation to seif 3 « דבזה אין שייך ניסוך רק שמא יחליף עם יין שלו וכיון שיש חותם אחד לא טרח ומזייף » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ו) The Taz says exactly what the Gemara says, and makes it the reason of the seif: cooked wine cannot be libation, only exchange remains, hence one seal.

The Shach gives the same equation and names its source « דאי משום איסוכי לא מנסכי ליה אי משום איחלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ז) He ends his se’if katan with the word ש״ס: this is not a proposed explanation, it is the Gemara copied out.

The Rambam generalizes The Rambam does not stop at cooked wine: he turns the equation into a principle of classification. « וְכָל שֶׁאִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהִפְקִידוֹ בְּיַד עַכּוּ״ם אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁנֵי חוֹתָמוֹת אֶלָּא חוֹתָם אֶחָד בִּלְבַד דַּיּוֹ » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה י In other words: what is forbidden only rabbinically does not attract the fear of libation, hence a single seal. The number of seals becomes a function of the nature of the prohibition — not of the value of the contents.

Nafka mina — the hole one can drink through The Shach, in the name of the Beit Yosef, draws from the equation a consequence nothing else would yield: « ומשמע דאפילו יש בכלי שום נקב שיוכל לשתות ממנו אם אינו גדול שיוכל להריק בו יין לתוך הכלים שרי » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ז) A pierced vessel is no longer sealed — and it nevertheless remains permitted, because the hole opens only onto the extinguished risk. The seal does not protect the container: it protects against a specific fear. That is the proof that the two seals are not two doses.

The two models of the second seal We are therefore holding two competing models, and they do not coincide. Cumulative model: both seals do the same work, only harder; the second is an increment of effort. This is the model of the Rif, the Rambam and the Rashba in seif 1 — and it explains why nothing external replaces them. Functional model: each seal answers its own fear — one exchange, the other contact. This is the model of Rav Ashi, the Taz ס״ק ו and the Shach ס״ק ז — and it explains seif 3, the Beit Yosef’s hole, and the Rambam’s classification. Both models live in one siman; most of the Acharonim’s difficulties come from applying one in the other’s domain.

5. The wooden barrel — שתומא and the moment of re-stopping (seif 1)

The second half of seif 1 shifts ground entirely: the question is no longer how many seals, but whether the vessel has openings other than the one that was sealed. The Mehaber forbids every wooden barrel; the Rama permits it and says such is the custom. Behind this practical divergence lies a question of principle: what is the seal meant to protect against — the expected opening, or any conceivable one?

The Mehaber’s rule « והני מילי בחבית של חרס אבל לא בחבית של עץ מפני שיכולין להוציא יין מבין הנסרים ולא ירגישו » (שו״ע יו״ד ק״ל:א) The decisive words are ולא ירגישו: the flaw of a wooden barrel is not that it is weaker, but that it can be repaired without a trace. A seal is worth something only against what shows.

The source: R. Yitzchak b. R. Yehuda’s reply to Rashi « אבל ר׳ יצחק בר רבי יהודה השיב לרש״י דחביות של עץ אסורות לשלוח ע״י נכרי אפי׳ בחותם בתוך חותם » (טור יו״ד ק״ל) Note אפי׳ בחותם בתוך חותם: the wooden barrel’s difficulty is not solved by one more seal. It is of a different order — which proves, in passing, that the number of seals is not a mere quantity of security.

Hence the remedy of the sack « ואין להם תקנה אלא שיכניס כל החבית של עץ או כל הנאד בשק שאין בו תפירה מבחוץ ויחתום פי השק » (שו״ע יו״ד ק״ל:א) The sack moves the problem up one level: one gives up sealing the barrel and seals its wrapper instead. And the sack must have no outer stitching — that is, no invisible opening, exactly the flaw one was fleeing.

The Rama’s gloss Against all that, the Rama: « ויש מתירין אפילו בחבית של עץ ואין חוששין שמא יוציא בין הנסרים » (שו״ע יו״ד ק״ל:א) וכן נוהגים — and custom here prevails over the Mehaber’s letter. The Taz and the Shach will each explain why one is entitled not to worry.

The Taz: the root is a tannaitic ma’hloket « כי לא קיימא לן כתנא קמא דרשב״ג בפרק השוכר דס״ל דחיישינן לשיתומא פי׳ ר״ן שיעשה נקב חדש אלא כרשב״ג דלא חיישינן אלא שיפתח המגופה » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק א) שתומא is precisely the boring of a new hole, elsewhere than where one seals. Rabban Shimon ben Gamliel does not fear it: one does not bore a barrel, one opens its stopper. The Rama leans on that refusal to worry.

The Gemara joins the two “we do not fear”s And the Gemara itself then wonders why one does not simply leave wine with non-Jews: « וכי מאחר דקיימא לן כוותיה דרבן שמעון בן גמליאל דלא חייש לשתומא, והלכתא כוותיה דרבי אליעזר דלא חייש לזיופא, האידנא מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד גוים? משום שייכא » (עבודה זרה ס״ט ע״ב) The answer is משום שייכא — a reason that is neither forgery nor boring. Note above all the construction: the two leniencies — לא חייש לשתומא and לא חייש לזיופא — are set side by side by the Gemara itself. That is exactly the pair the Rama joins in his gloss.

The contradiction with siman 124, and the Taz’s chiddush In siman 124 the Rama permits the contents of a barrel into which a non-Jew has stuck a knife to draw wine. Here the Taz forbids. The resolution is a factual chiddush: « שאני התם דעדיין הסכין תחוב שם אבל אם כבר סתמו ודאי אסור אף לדידן דבשעת סתימה נוגע שם במקום שהיין יוצא » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק א) The point of prohibition is not the moment he draws the wine but the moment he stops the hole up: at that instant his hand is in contact with the wine itself. So long as the knife is still stuck in, there has been no re-stopping — hence no contact.

The Taz then derives a permission where least expected Since everything turns on the contact of re-stopping, the Taz can explain why a barrel entirely bound with hoops is permitted even though wine could be drawn between the hoops: « דהא עיקר האיסור משום שבשעת הסתימה נוגע בו » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ב)

and he completes the reasoning with nitsok « והוי כמו נוגע קילוח היוצא דאין איסור על מה שבחבית אלא מכח ניצוק חיבור » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ב) The wine seeping between the hoops is already far from the barrel’s wine: touching it there is like touching the pouring stream, and the stream is joined to the barrel only by ניצוק — which siman 126 says does not apply to a barrel. Three simanim interlock to save a custom.

The Shach resolves the same contradiction differently The Shach resorts neither to the moment of re-stopping nor to nitsok: he invokes the status of the non-Jews of his day. « דשם נתבאר דעובדי כוכבים בזמן הזה לאו עובדי עבודת כוכבים הן ואם נגעו בכוונה על ידי ד״א כגון שדקרו שם הסכין להוציא יין מותר במקום הפסד וה״ה הכא » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ג) Two opposite routes: the Taz saves the custom by the physics of contact, the Shach by the status of the one touching. The nafka mina appears as soon as there is no loss: for the Taz the permission still stands, for the Shach it falls.

6. The custom, the Bach and Massat Binyamin — lekhatchila and bedieved

The Rama wrote וכן נוהגים. A generation later the Bach records that the custom had reversed — not because the halakha changed, but because the facts did. The Shach and the Taz both report this, and both confine it to lekhatchila. It is one of the most instructive passages in the siman on how a technical reality enters a ruling.

The Bach’s finding « כתב הב״ח מ״מ עכשיו נוהגים שלא להתיר לשלוח יין כלל בחבית של עץ מעיר לעיר אם לא ע״י נאמן ישראל שומר ביום ובלילה כי שכיח שהעובדי כוכבים נוקבים במקדח קטן או בסכין בין הנסרים ומוציאין יין בגניבה ואין לשנות להקל כלל » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק א) כי שכיח — because it has become common. The basis of the Rama’s leniency was that boring a barrel is not the practice; the drill and the knife made it practice. The Bach nevertheless leaves a way out: hoop the whole barrel and board the bottom too.

The Shach limits the finding « ונראה דהיינו דוקא לכתחלה וכן כתב בתשובת משאת בנימן סימן כ״ט דבדיעבד מתירין כמו שכתב הרב » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק א) A capital distinction: a new fact can move the lekhatchila without touching the bedieved. Wine that has already arrived is not forbidden because technique has advanced.

and he says so flatly On the Rama’s precautions — hoops, leather, sack — the Shach, in the name of Massat Binyamin, rules that they are for perfection and not for validity: « אבל בדיעבד הדבר ברור דסגי בחותם א׳ אף בחבית של עץ ואפילו בלא שום תיקון אחר » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ב)

except on one point « מיהו אם לא חתך הברזות אף דיעבד אסור דהא בקל יכול להוציא הברזא ולהמשיך יין » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ב) The tap is the exception to the exception: there the opening already exists, and no breaking in is even needed. The general rule then reads: a seal is what makes opening costly; what leaves opening free is nothing at all.

The Taz, on the same tap « זהו לכתחלה אבל בדיעבד אם טח בטיט ונתייבש סביב הברזא גם כן מותר בהפסד מרובה » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ג) The Taz saves the bedieved through dried clay — which, as we shall see in chapter 8, is for him the very definition of a single seal. The Shach, for his part, refuses any compensation when the taps have not been cut. This is a real ma’hloket, and a practical one.

The Rama’s device, and what it says about the seal The finest invention of the seif, taken from Tosafot by the Mordekhi: « ויכתוב אותיות חציין על העור וחציין על הברזות שאם יגביה העובד כוכבים העור לא ידע לחזור ולכוון העור כבתחילה » (שו״ע יו״ד ק״ל:א) It is not strength that guards but alignment: two halves of letters that meet in one position only. The seal here becomes a pure detection device — it prevents nothing, it makes the break-in legible. This is the purest form of the principle laid down in chapter 5: a seal is worth something only against what shows.

📜 The text of the Shulchan Arukh — seif ב׳

אם הפקיד ביד עובד כוכבים בחותם א׳ אסור בשתיה ומותר בהנאה והוא שייחד לו קרן זוית: הגה ויש שכתבו דבדיעבד יש להתיר אפילו בחותם אחד (ב״י לדעת ר״ת ובארוך כלל כ״ב) ואין צריך להכיר חותמו אלא אם כן רואה שחותמו מקולקל אז אסור (ג״ז שם) אבל אין צריך לבדוק אחר זה וכן נוהגין להקל ועיין לעיל סימן קי״ח:

7. A single seal bedieved — and the key alone: Shach against Taz (seif 2)

Seif 2 states what happens when one has not done what seif 1 required. The Mehaber’s answer is a half-measure — forbidden to drink, permitted for benefit — and it carries a condition that looks like a detail: והוא שייחד לו קרן זוית. The Rama, for his part, brings Rabbenu Tam’s position back in through the window. And on what a key alone is worth under this relaxed regime, the Shach and the Taz flatly contradict one another.

The Mehaber « אם הפקיד ביד עובד כוכבים בחותם א׳ אסור בשתיה ומותר בהנאה והוא שייחד לו קרן זוית » (שו״ע יו״ד ק״ל:ב) Two things to see. First the half-sanction: the wine has not become yayin nesekh, it has become doubtful — one seal excluded exchange, not contact. Then the condition of the reserved corner, which is no detail at all.

This is the Rambam’s language « וְאִם הִפְקִיד בְּיַד עַכּוּ״ם בְּחוֹתָם אֶחָד הֲרֵי זֶה אָסוּר בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּר בַּהֲנָיָה וְהוּא שֶׁיְּיַחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ט

The Taz explains the condition Why is a reserved corner needed for benefit to remain permitted? « דאז הוה כחצרו של ישראל משום הכי מותר בהנאה » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ד) The reserved corner legally transforms the space: the barrel is no longer “at the non-Jew’s”, it is in a place that belongs to the Jew. Otherwise the deposited goods would already be “the non-Jew’s goods”, and we would not be in the regime of doubt at all. The seal here operates on the place, not on the vessel — and here, in seed, are seifim 9 and 10.

The Rama’s gloss — Rabbenu Tam through the side door « ויש שכתבו דבדיעבד יש להתיר אפילו בחותם אחד » (שו״ע יו״ד ק״ל:ב) The position rejected in seif 1 returns in seif 2 as a bedieved. This is the Rama’s most characteristic mechanism: what the Mehaber excluded from the ruling, he reinstalls as a safety net.

The Taz draws the consequence: the key alone suffices « דלפי זה אפילו באין שם אלא אפי׳ מפתח לחוד גם [כן] מותר דהא בהא תליא » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ה) דהא בהא תליא: since a key counts as a seal (seif 7), and one seal suffices bedieved (seif 2), a key alone suffices bedieved. The reasoning is a plain chain — and it is unanswerable if the two premises speak of the same thing.

The Shach says exactly the opposite « דוקא בחותם אבל סתומות במגופה לא הוי בדיעבד כחותם אחד אלא במקום הפסד מרובה… וכן מפתח א׳ לא הוי כחותם א׳ » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ד) The Shach refers to siman 118 for the key and to siman 129 for a mere stopper. His position amounts to saying that the Rama’s bedieved bears on the number of seals, not on the nature of the seal: one real seal is required. The Taz reads the bedieved as a lowering of the threshold as such.

Nafka mina Wine was entrusted to a non-Jew in a locked room to which only the Jew has the key, with no seal at all on the barrels. According to the Taz ס״ק ה, permitted bedieved. According to the Shach ס״ק ד, forbidden to drink — a seal is required, and the key does not replace it. And for a barrel merely stopped with its bung, without clay: the Shach permits it only where there is a substantial loss.

Must one recognize one’s seal? The Rama rules that one need not, and sets out the single reservation: « ואין צריך להכיר חותמו אלא אם כן רואה שחותמו מקולקל אז אסור » (שו״ע יו״ד ק״ל:ב) אבל אין צריך לבדוק אחר זה — one is not obliged to investigate; one is obliged not to shut one’s eyes. The line is exactly that of the Taz ס״ק א in chapter 5: we do not fear, but we do not permit what we have seen.

The Shach specifies what “damaged” means « ואפילו בחותם אחד מקולקל שרי אם לא שנראה בו דאדם קלקלו » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ה) A damaged seal is not a broken seal: the mark of a hand is required. The Shach himself refers to seif 8, where the Rama sets the same requirement for two seals. The rule is therefore uniform: what accuses is legible intent, not disarray.

📜 The text of the Shulchan Arukh — seif ד׳

כיצד הוא חותם בתוך חותם סתם החבי׳ בכלי שאינו מהודק כדרך שסותמין כל אדם וטח בטיט הרי זה חותם א׳ היה כלי מהודק וטח עליו מלמעלה הרי זה חותם בתוך חותם וכן אם צר פי הנאד הרי זה חותם אחד הפך פי הנאד לתוכו וצר עליו הרי זה חותם בתוך חותם וכן כל שינוי שמשנה מדברים שאין דרך כל אדם הרי הם כחותם א׳ והטיחה או הקשירה חותם שני:

8. כיצד הוא חותם בתוך חותם — the dispute the Taz dissolves (seif 4)

Seif 4 is a definition, and it is the only place in the siman where one learns what one seal is. The Mehaber copies the Rambam; the Tur wrote something else; the Beit Yosef saw a ma’hloket there and raised several difficulties. The Taz devotes to this the longest se’if katan of the chapter, and his thesis is that there is no ma’hloket at all.

The Rambam names the thing « מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיד יֵינוֹ בִּכְלִי סָתוּם בְּיַד עַכּוּ״ם וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בּוֹ שְׁנֵי סִימָנִין. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ח The word is שְׁנֵי סִימָנִין — two signs, not two closures. The seal belongs to the order of the sign: it holds nothing back, it attests.

The Mehaber’s definition « סתם החבי׳ בכלי שאינו מהודק כדרך שסותמין כל אדם וטח בטיט הרי זה חותם א׳ היה כלי מהודק וטח עליו מלמעלה הרי זה חותם בתוך חותם » (שו״ע יו״ד ק״ל:ד) Two ingredients, one principle: difference. A lid put on as everyone puts it on is nothing; a lid forced tight is already a sign.

The Tur writes it differently « היכי דמי חותם בתוך חותם טח פי החבית וחותמו וכופה כלי ע״ג ומהדקו בענין שיש טורח להסירו הוי חותם בתוך חותם » (טור יו״ד ק״ל) The Tur seems to require three acts: smearing, sealing, and inverting a vessel over it. The Rambam requires only two.

The Beit Yosef’s kashya « וק״ל למה כתב רבינו בטח פי החבית שחתמו דהא משמע מדברי רש״י שא״צ לחותמו » (בית יוסף יו״ד ק״ל) The Beit Yosef concludes that the Tur, following the Rashba, holds the two seals to be additional to the closure — and that this is a ma’hloket with the Rambam.

The Taz begins by adding a condition no one had written Before dissolving the dispute, the Taz defines the smearing: « דטיחה שטח בטיט ונתייבש הוי חותם אחד בכל גווני אבל בלא יבישה נראה דלא הוי חותם דבקלות מאד יכול להסיר הטיט הלח ולתת אחר במקומו » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ז) The argument is purely functional: fresh clay comes off and goes back on effortlessly, so טרח ומזייף does not apply. Drying is not a detail of workmanship; it is the condition that moves an act over to the side of the seal.

then he dissolves the dispute His reading: in the Tur, וכופה כלי means “or he inverts a vessel” — the vav standing for “or”, a common usage. The Tur and the Rambam thus say the same thing from two sides: one mentioned the clay on the bung, the other the clay on the vessel, and any clay counts. « והב״י לא נחית לזה והקשה כמה קושיות על הטור ועשה מחלוקת בין הרמב״ם להטור ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי ואין כאן מחלוקת » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ז) A rare instance of an Acharon who, rather than deciding a ma’hloket, shows that it never existed — and does so by a point of grammar.

The general rule, and its nafka mina The last sentence of seif 4 is the broadest formula in the siman: « וְכֵן כָּל שִׁנּוּי שֶׁמְּשַׁנֶּה מִדְּבָרִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ כָּל אָדָם הֲרֵי הֵן כְּחוֹתָם אֶחָד וְהַטִּיחָה אוֹ הַקְּשִׁירָה חוֹתָם שֵׁנִי » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ח It gives the general recipe: one departure from usage + one smearing or tying = חותם בתוך חותם. Hence the nafka mina: what counts is not the number of operations but the number of categories — two smearings are not two seals, a departure plus a smearing is.

📜 The text of the Shulchan Arukh — seifim ה׳–ז׳

שני קשרים משונים הוי כשני חותמות:

שתי אותיות הוי כשני חותמות והדפוסים אף על פי שיש בהם כמה אותיות לא חשיבי אלא כחותם אחד כיון שקובעין אותם בבת אחת ובמקום שמצויים מומרים ועובדי כוכבים שיודעים לכתוב אין כתב סימן אלא למי שמכיר הכתב:

מפתח וחותם אחד הוי כשני חותמות:

9. What counts as a seal: knots, letters, stamps, key (seifim 5–7)

Three short seifim, almost a list. But each applies the criterion of seif 4, and the third — letters — introduces a factor that is neither effort nor fear: the competence of the one who guards.

The skin, the Gemara’s textbook case « נוד בדיסקיא, חתימת פיו למטה — הוי חותם בתוך חותם, פיו למעלה — לא הוי חותם בתוך חותם » (עבודה זרה ל״א ע״א) Same sack, same cord: only the orientation changes. The seal is neither a material nor a force — it is a configuration.

The Taz: why an ordinary knot is nothing The Taz explains why a knot, unlike smearing, must be “unusual”: « דקשר שעושין בעלמא ודאי אין טורח כלל להתירה אלא ודאי קשר משונה בעינן » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ח) The criterion is time: clay must dry, and waiting for it to dry is already an effort; a knot is retied instantly. It is therefore the time to reconstitute, not the difficulty of the act, that makes a seal.

Letters — two letters count as two seals The Beit Yosef reports the source, in the name of the Ri: « שמעתי בשם ר״י ז״ל דשני אותיות כשני חותמות ולא טרח ומזייף להו וטעמא דמסתברא הוא » (בית יוסף יו״ד ק״ל) וטעמא דמסתברא הוא: the Rashba himself has no source, only a sevara. It is the one “seal” in the siman that closes nothing at all.

Nafka mina — the printed stamp « והדפוסים אף על פי שיש בהם כמה אותיות לא חשיבי אלא כחותם אחד כיון שקובעין אותם בבת אחת » (שו״ע יו״ד ק״ל:ו) An engraved stamp bears ten letters and counts as only one: they are affixed at a single stroke. What counts, therefore, is not the signs but the distinct operations — the same criterion as in seif 4. An immediate modern nafka mina: an industrial seal, a shrink-wrap film, a tamper-evident label applied in a single operation make one seal only, whatever the number of marks printed on them.

The unexpected factor: competence The end of seif 6 introduces a variable the siman had not yet used: « ובמקום שמצויים מומרים ועובדי כוכבים שיודעים לכתוב אין כתב סימן אלא למי שמכיר הכתב » (שו״ע יו״ד ק״ל:ו) Writing counts as a seal only if the non-Jew cannot write — that is, the seal’s force depends on a state of the world outside the barrel. From this the Rama will derive, in seif 8, an exemption from notice; and the Bach, in chapter 6, will turn the very same reasoning against the custom once the drill became commonplace. One variable, two directions.

10. The seal on the road — the Taz against Massat Binyamin

The end of the Taz’s long ס״ק ז leaves definition for a concrete case, and it is perhaps the most useful passage of the siman today: a sealed barrel that travels. There the Taz argues that clay, which suffices at rest, is worth nothing on the road — and he proves it from a material fact.

The material fact « כי פשוט הוא שעל ידי שהעגלה מתנענעת תמיד היין הולך למעלה ומרכך הטיט ונופל וזה דבר מצוי מאוד » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ז) Shaken wine rises, softens the clay and makes it fall; and carters are in the habit of repairing it en route. A seal repaired en route is no longer a seal: by another road we return to the Shach’s reasoning in ס״ק ח about the tarpaulined wagon.

The Taz refutes Massat Binyamin Massat Binyamin had permitted a wine consignment stopped with vine-shoots and clay, distinguishing fermenting wine — whose bubbling spoils the coating — from wine that is not fermenting. The Taz finds the distinction doubly wrong: first, all new wine ferments, and vine-shoots are used only then, so that the distinction would cancel the very permission it claims to ground; second, on the merits, fermentation is beside the point — the wagon’s motion alone raises the wine in any case.

The Taz’s conclusion « ע״כ נראה דבשום פנים אין היתר בהולכת יין מחמת טיחה לחוד בלי סימן אחר רק במונח אז מועיל טיחה » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ז) רק במונח. For the Taz the seal has no value in itself: it has value within a situation. The same clay, on the same barrel, is a seal in a cellar and nothing at all on a road. This is where the siman stops counting seals and starts reading scenes — exactly what seifim 9 and 10 will do.

📜 The text of the Shulchan Arukh — seif ח׳

חתמו בשני חותמות וחזר עליו ולא הכירו או שמצאו סתור אסור: הגה ודוקא אם רואים שנסתר בכוונה ע״י אדם אבל במקום שיכולים לתלות שנסתר ונתקלקל מעצמו או ע״י בהמה או תינוקת שלא בכוונה מותר בדיעבד (ת״ה סימן ר״ה ובארוך כלל כ״ב) ואפילו אם נתקלקל בכוונה יש להתיר אם ישראל יוצא ונכנס תמיד. (בית יוסף בשם ס״ה וסמ״ג) . אבל אינו צריך לחזור עליו אלא אם כן הודיע לישראל שנשתלח לו שהוא חתום בשני חותמות אע״פ שלא הודיעו ענין חתימותיו כיון שמצאו הישראל השני חתום בשני חותמות מותר ומכל מקום נכון הדבר להודיעו צורת החותם כדי שיחזור אחריו: הגה מיהו אם כתב עליו אותיות אין צריך להודיעו דסתם עובד כוכבים אינו בקי לכתוב אותיות (הר״ן והר״י) ואם העובד כוכבים אומר שהחבית היה מטפטף והוא הדקו ונגע ביין אינו נאמן לאסרו ואפילו ניכר עדיין קצת יין מבחוץ ויש אומדנות בדבריו (ת״ה סימן ר״ב):

11. The seal found again, and the requirement of הכרה (seif 8)

Until now the seal was set in place; seif 8 has it read back. And the question that opens is the one that already governed seif 1: is it the seal that guards, or the eye that is turned on it? Three readings of the Rishonim clash over the word מכיר, and the Mehaber rules like the most lenient.

The seif’s baraita « השולח חבית של יין ביד כותי, ושל ציר ושל מורייס ביד גוי, אם מכיר חותמו וסתמו — מותר, אם לאו — אסור » (עבודה זרה ל״א ע״ב) Two words, and the whole seif: אם מכיר חותמו וסתמו. Must one go and recognize, or merely not be contradicted if one looks?

First reading — the Raavad: visual recognition « והאי מכיר פי׳ הראב״ד בטביעות עינא ולפיכך כתב שהשולח יין ביד נכרי אין מסירת סימן מועיל לו שהרי לא היה עליו טביעות עין » (בית יוסף יו״ד ק״ל) A radical consequence: for wine that is sent there is no remedy at all — except writing, because such a sign never leaves the non-Jew’s hands. The Raavad thus makes seif 6 the only way out of seif 8.

Second reading — the Ran: two seals dispense with recognition The Ran, resting on the Ba’alei HaTosafot, limits the requirement of recognition to a single seal: « אבל בב׳ חותמות אפילו אינו מכיר כגון שולח לחבירו ואינו מודיעו ענין חתימתו כל שהודיעו שהוא חתום בב׳ חותמות ומוצא אותם כן שרי » (בית יוסף יו״ד ק״ל) This is the exact translation, in seif 8, of Tosafot’s position in seif 1: the second seal does not add to a count, it replaces the eye.

Third reading — Rabbenu Yitzchak HaZaken: not to be contradicted The most economical reading, and the one adopted by the Rashba, Sefer HaTeruma and the Semag: « אלא ה״ק אם כשחזר על חותמו ומכירו כשר ואם לאו אסור דמוכח מילתא ודאי שנשתנה ונזדייף אחר שאין מכירו » (בית יוסף יו״ד ק״ל) In other words, the baraita imposes no inspection: it describes what happens if one inspects. Checking becomes optional, and only its failure forbids.

The Mehaber’s ruling The Mehaber follows this last reading, keeping notice as the minimal condition: « אבל אינו צריך לחזור עליו אלא אם כן הודיע לישראל שנשתלח לו שהוא חתום בשני חותמות » (שו״ע יו״ד ק״ל:ח) Notice suffices, and it need not even describe the seals: it is enough to announce that there are two. We meet again exactly the structure of the Beit Yosef in chapter 2 — notice produces fear, it does not inform.

and he adds the recommendation « ומכל מקום נכון הדבר להודיעו צורת החותם כדי שיחזור אחריו » (שו״ע יו״ד ק״ל:ח) What is obligatory and what is good practice are here carefully separated — and the line runs exactly between what produces fear and what makes verification possible.

The Rama’s exemption « מיהו אם כתב עליו אותיות אין צריך להודיעו דסתם עובד כוכבים אינו בקי לכתוב אותיות » (שו״ע יו״ד ק״ל:ח) This is the direct application of the variable of seif 6: letters count as a seal only where the non-Jew cannot write — and where they do count, they count so much that they dispense with notice. The seal’s strength and the need for notice therefore vary inversely: the harder the seal is to forge, the less one need announce that someone will look.

The Rama’s gloss — disarray does not accuse « ודוקא אם רואים שנסתר בכוונה ע״י אדם אבל במקום שיכולים לתלות שנסתר ונתקלקל מעצמו או ע״י בהמה או תינוקת שלא בכוונה מותר בדיעבד » (שו״ע יו״ד ק״ל:ח) The rule is that of the Shach ס״ק ה in chapter 7, and it is constant throughout the siman: what forbids is not the state of the seal but the legibility of an intention. The Rama even adds that a Jew’s coming and going permits where the intention is established — siman 129 coming to the rescue of siman 130.

Nafka mina — the non-Jew who accuses himself The subtlest case of the seif: the non-Jew spontaneously reports that he touched. « ואם העובד כוכבים אומר שהחבית היה מטפטף והוא הדקו ונגע ביין אינו נאמן לאסרו » (שו״ע יו״ד ק״ל:ח) And the Rama goes all the way: even if traces of wine remain outside, and even if his account is plausible. The reason is structural — אינו נאמן לאסרו: he is not a witness, and a confession that forbids another man’s property is no confession. The whole architecture of the siman rests on presumptions, never on the keeper’s word.

📜 The text of the Shulchan Arukh — seif ט׳

ישראל ששכר או קנה בית בחצרו של עובד כוכבים ומילאו יין אם ישראל דר שם ואף על פי שהניח היין בחצר ואין עליו לא חותם ולא מפתח מותר ואפילו היה גם העובד כוכבים דר באותו חצר אבל אם לא היה ישראל דר באותו חצר אם היה ביד ישראל המפתח וחותם מותר וא״צ לומר שני חותמות ואם לאו אעפ״י שהיין באותו בית ששכר או קנה אסור אם העובד כוכבים דר בחצר ואם אינו דר בחצר מותר אא״כ נמצא עומד בצד היין:

12. מירתת without a seal: the Jew who lives in the courtyard (seif 9)

The last two seifim leave the vessel for the place. And the result is a complete reversal of all that precedes: where a Jew lives, no seal is required; where he does not, a seal is required but one suffices; and where the non-Jew has no connection to the place, nothing at all is required. In three lines the siman thus proves that the seal was only a substitute.

The baraita of perek Rabbi Yishmael It is the same baraita as in chapter 1, in its second version — the one that no longer speaks of seals but of dwelling: « אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של גוי, ומילאהו יין, וישראל דר באותה חצר — מותר, ואף על פי שאין מפתח וחותם בידו » (עבודה זרה ס״א ע״א) ואף על פי שאין מפתח וחותם בידו: the Gemara itself sets presence and seal in competition, and gives the victory to presence.

The Mehaber « אם ישראל דר שם ואף על פי שהניח היין בחצר ואין עליו לא חותם ולא מפתח מותר ואפילו היה גם העובד כוכבים דר באותו חצר » (שו״ע יו״ד ק״ל:ט) The reason is the Rambam’s, cited in chapter 3: מְפַחֵד תָּמִיד. It is not surveillance that guards — the Jew watches nothing — it is the unpredictability of his entry.

The Shach defines the limit of the presumption « ואין לעובד כוכבים שייכות ביין אע״פ שיש לו שייכות בבית בחזקת משתמר הוא עד שיצא ישראל ויאמר לו שהוא מפליג » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק י) Two limits in one sentence. First a condition: the non-Jew must have no interest in the wine — an interest in the house does not spoil it. Then a terminus: the presumption falls as soon as the Jew announces he is going away. The Shach explicitly refers to the shop case of siman 129. In other words, מרתת is not a stable state: a single sentence extinguishes it.

The Jew who does not live there « אם היה ביד ישראל המפתח וחותם מותר וא״צ לומר שני חותמות » (שו״ע יו״ד ק״ל:ט) Note וא״צ לומר שני חותמות: within the regime of place, the rule of seif 1 is expressly suspended. The rented house does part of the work the barrel had to do alone.

The Shach goes further than the Bach The Bach had wanted at least one seal where the non-Jew does not live in the courtyard. The Shach refutes him: « וז״א דבדברי הרשב״א מוכח דאפילו בלא חותם כלל שרי מטעמא דכיון דאינו דר שם אינו עתיד לבא שם » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק י״ב) Two arguments: one who does not live in the courtyard has no reason to come there; and above all, he is then a non-Jew like any other, governed by siman 128 — where nothing is required. The seal drops out of the equation entirely.

The Rashba explains where the difficulty comes from Why is the tenant less protected than an ordinary owner? « זה שהשכיר ביתו או שמכרו יש לו שייכות בביתו ואינו נתפס כגנב בכניסתו לפי שאדם עשוי ליראות בבית שהוא משכיר או שהוא מכר לראות מה השכיר או מה מכר » (בית יוסף יו״ד ק״ל) The word is שייכות: one who has rented or sold retains a claim to enter, and so is not “caught as a thief”. Protection comes not from ownership but from the absence of any pretext.

Nafka mina — the Shach sets the two simanim against each other « שאז אסור דכיון שהזכיר או מכר יש לו שייכות קצת בבית שם » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק י״ג) The Shach refers to siman 128 seif 2: there, a non-Jew found standing beside the wine does not forbid it, because he has no connection to the place. Here he does forbid it, because of a residual connection. The wine is the same, the non-Jew is the same, the scene is the same: only a legal title differs. The Tur concludes: it is fitting to take this view into account.

The Tur decides, but out of caution « יש מגדולי המורים שאומר שכל שהשכיר או מכר יש לו קצת שייכות ואם נמצא עומד בצד היין אסור וראוי לחוש לדבריו » (טור יו״ד ק״ל) וראוי לחוש לדבריו — not “such is the halakha” but “it is fitting to be wary”. The Mehaber adopted that ruling, and the Shach made it the dividing line with siman 128.

📜 The text of the Shulchan Arukh — seif י׳

במה דברים אמורים בשוכר או לוקח בית בחצרו של עובד כוכבים אבל בחצרו של ישראל ממש שלא לקחו ולא שכרו מעובד כוכבים אפי׳ היה עובד כוכבים דר באותו חצר ואין ישראל דר בו מותר ואע״פ שאין מפתח וחותם ביד ישראל לפי שאין לו בה שום שייכות ואפילו נמצא עומד בצד היין שהרי מכ״מ נתפס עליו כגנב וה״מ ביום אבל בלילה אסור: הגה ודוקא בכי האי גוונא יש לאסרו בלילה אבל בשאר מקומות דאמרינן לעיל סימן קכ״ח וקכ״ט דהעובד כוכבים מרתת אין חילוק בין יום ללילה ושאני הכא הואיל והעובד כוכבים יש לו שייכות בחצר ומסתמא נועלו בלילה הואיל ואין ישראל דר שם ואינו מרתת כולי האי ולכן אפילו ביום אם נעל ואין חור או סדק שיכולין לראות היין אסור אבל ע״י חור וסדק מותר ביום אפילו נעלו בודאי ובלילה אסור בכה״ג אפי׳ מסתמא וזהו החלוק שבין יום ללילה:

13. נתפס עליו כגנב — day, night and the hole in the door (seif 10)

The last seif takes everything away: no seal, no key, no Jew living on the premises. What guards then is neither an object nor a presence but a status: one who has no title to the place would be caught there as a thief. Then the Mehaber adds four words that occupied every Acharon — וה״מ ביום אבל בלילה אסור — and the Rama devotes to those four words the longest gloss in the siman.

Rava’s formula It appears twice, at the end of perek Rabbi Yishmael and in perek HaSokher: « אם נתפס עליו כגנב — חמרא שרי, ואי לא — אסור » (עבודה זרה ס״א ע״ב) No seal, no key, no presence: only a foreseeable consequence if he is found there. The last guardian of the siman is an imagined sanction.

The Mehaber « אבל בחצרו של ישראל ממש שלא לקחו ולא שכרו מעובד כוכבים אפי׳ היה עובד כוכבים דר באותו חצר ואין ישראל דר בו מותר » (שו״ע יו״ד ק״ל:י) לפי שאין לו בה שום שייכות — the same variable as in seif 9, brought to zero. The siman thus closes on its own pivot: everything depends on the non-Jew’s legal connection to the place.

The Shach restores a condition the seif does not state « ומכל מקום הישראל יוצא ונכנס שם דאי באינו יוצא ונכנס כלל או אפילו בהודיעו שמפליג לא עדיף ממניח עובד כוכבים בחנותו » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק י״ד) In other words, the leniency of seif 10 is not a licence to abandon: it still presupposes the coming and going of siman 129. Otherwise it would be worse than the shop of siman 129 and the house of siman 118 — both of which are forbidden.

and the reversal from day to night « ואפילו נמצא עומד בצד היין שהרי מכ״מ נתפס עליו כגנב וה״מ ביום אבל בלילה אסור » (שו״ע יו״ד ק״ל:י) The Beit Yosef reports that the Rashba himself was uneasy here, and would readily have said that there is no difference between day and night — were it not for the Raavad’s authority.

The kashya the Rama’s gloss comes to resolve If מרתת governs simanim 128 and 129, why should night change anything? « אבל בשאר מקומות… דהעובד כוכבים מרתת אין חילוק בין יום ללילה » (שו״ע יו״ד ק״ל:י) The kashya is strong: in every other case of this block, fear knows no hour. The Rama must therefore show that the case of seif 10 is not an ordinary case of מרתת.

The Rama’s teretz « הואיל והעובד כוכבים יש לו שייכות בחצר ומסתמא נועלו בלילה הואיל ואין ישראל דר שם ואינו מרתת כולי האי » (שו״ע יו״ד ק״ל:י) Three links: he has a connection to the courtyard; therefore he can lock it; therefore he has an excuse available — and an available excuse destroys fear. אינו מרתת כולי האי is a degree, not a negation: fear is measured.

This is Rava’s case — and it is bounded « כל דלהדי ביזעא — שרי, דהאי גיסא והאי גיסא — אסיר » (עבודה זרה ע׳ ע״א) The permission covers only what is opposite the hole: neither to one side nor the other. The Shach refers to siman 128 seif 3 for the same measure. The hole is therefore not a general dispensation but a field of vision — and the halakha follows its edges.

The Taz completes it: the fully open door « אבל בפתוח הדלת לגמרי מותר אפילו בלילה דמרתת דילמא השתא מדכיר ליה לחמרא ויבוא » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק י) The reasoning is unusually elegant: a wide-open door restores not sight but unpredictability. The non-Jew tells himself that the owner may remember his wine at any moment and come back — מדכיר ליה לחמרא ויבוא. And that fear, unlike the fear of being seen, does not go out at night.

The source of that fear Rava, concerning a Jew who leaves the table on hearing the call to prayer: « חמרא שרי, מימר אמר: השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי » (עבודה זרה ע׳ ע״א) It is the purest form of the principle: what guards the wine is neither the seal, nor sight, nor law — it is that the non-Jew does not know when the Jew will return.

The yesod of the siman Siman 130 opens on an object and closes on a thought. Throughout the chapter the seal is never a barrier: it is a sign — שְׁנֵי סִימָנִין, writes the Rambam — whose function is to make a break-in legible and therefore costly. Hence the two reasons the Shach names together: לא טרח ומזייף and מרתת. Hence too the fact that a perfect seal may be worth nothing — the wagon knot untied daily, the clay that falls on the road — and that a complete absence of seal may suffice: the Jew living in the courtyard, the wide-open door. Seif 1 counted seals; seif 10 counts nothing at all, it reads a scene. Between the two, the siman will have shown that counting seals was only a shorthand for measuring what the keeper believes will be seen.

📊 Summary

Table — the siman seif by seif

Table — the central ma’hlokot

Table — the sources of the sugya

Seif	What is ruled	The Rama’s gloss
א׳	Wine may be deposited with, and sent by, a non-Jew if sealed with חותם בתוך חותם or with a key and a seal; only in an earthenware barrel, never a wooden one or a skin, unless enclosed in a sealed sack	Some permit a wooden barrel too, and such is the custom; provided the bung is properly closed, no tap remains, and leather is nailed on bearing half-letters
ב׳	Deposited under one seal: forbidden to drink, permitted for benefit — provided a corner was set aside for him	Bedieved one permits even under a single seal; one need not recognize one’s seal unless he sees it damaged; and such is the lenient custom
ג׳	Our cooked wine, our wine mixed with honey or oil, our vinegar: one seal suffices	—
ד׳	Definition: a loose vessel + clay = one seal; a tight vessel + clay on top = חותם בתוך חותם; any departure from usage counts as one seal, the smearing or tying as the second	—
ה׳	Two unusual knots count as two seals	—
ו׳	Two letters count as two seals; a printed stamp, though bearing several letters, counts as one; and where non-Jews can write, writing is a sign only for one who knows the hand	—
ז׳	A key and one seal count as two seals	—
ח׳	Sealed with two seals, and he went back over it and did not recognize it, or found it undone: forbidden. But he need not go back over it if he informed the recipient that it bore two seals; still, it is good to describe the seal’s form	Only if it is seen that a man broke it deliberately; otherwise permitted bedieved; and even deliberately, if a Jew comes and goes. Letters dispense with notice; and a non-Jew who says he touched is not believed to forbid
ט׳	A Jew who rented or bought a house in a non-Jew’s courtyard: if he lives there, permitted without seal or key; if not, a key and a seal suffice — no need to say two seals; failing that, forbidden if the non-Jew lives in the courtyard; if he does not, permitted, unless he is found standing beside the wine	—
י׳	But in a Jew’s own courtyard, neither rented nor bought from a non-Jew: permitted even without key and seal, even if he is found beside the wine, since he would be caught there as a thief — and this by day; at night, forbidden	Only here does one forbid at night; elsewhere מרתת knows no hour. Here he has a connection to the courtyard, locks it and can slip away; so even by day, locked and with no hole or crack, forbidden; through a hole or crack, permitted by day; at night, forbidden

Subject	Shita א׳	Shita ב׳
How many seals for wine?	Rabbenu Tam and Tosafot — one suffices with a non-Jew, since מירתת	Halakhot Gedolot, the Rif, the Rambam, the Rashba and the Mehaber — always two, or key and seal
Why do the sugyot require two seals?	Rabbenu Tam — they speak of a suspect Jew, worse than a non-Jew	Tosafot, the Rosh and the Ran — they speak of sending to a third party who will not recognize the seal
What does the second seal do?	Cumulative model — an increment of effort (Rif, Rambam, Rashba)	Functional model — one against exchange, one against contact (Rav Ashi, Taz ס״ק ו, Shach ס״ק ז)
Wooden barrel	R. Yitzchak b. R. Yehuda, the Rosh and the Mehaber — no remedy but the sack	The Mordekhi, Sefer HaTeruma, the Semag, the Rashba and the Rama — permitted, and such is the custom
How to save the custom despite siman 124?	The Taz ס״ק א־ב — by the moment of re-stopping and by nitsok	The Shach ס״ק ג — by the status of the non-Jews of our time, where there is loss
The seal in transit	Massat Binyamin — clay counts as a seal, unless the wine ferments	The Taz ס״ק ז — clay is worth nothing in transit, only at rest
A key alone, bedieved	The Taz ס״ק ה — it suffices, דהא בהא תליא	The Shach ס״ק ד — it is not a seal, nor is a mere bung
The Tur and the Rambam on חותם בתוך חותם	The Beit Yosef — two shitot, and several difficulties on the Tur	The Taz ס״ק ז — no ma’hloket at all: the Tur’s vav means “or”
What does מכיר mean in seif 8?	The Raavad — visual recognition, whence writing as the only way out	Rabbenu Yitzchak HaZaken, the Rashba and the Mehaber — not to be contradicted if one looks; the Ran — two seals dispense
Found standing beside the wine in the rented house	The Rashba in the name of some — permitted, he is like any other non-Jew	The gedolei hamorim, the Tur, the Mehaber and the Shach ס״ק י״ג — forbidden, a שייכות remains
The non-Jew does not live in the courtyard	The Bach — a seal is still needed	The Shach ס״ק י״ב — nothing at all, he falls under siman 128

Gemara: עבודה זרה כ״ט ע״ב (חומץ שלנו ויין מבושל שלנו) · עבודה זרה ל״א ע״א (הכל משתמר בחותם אחד, היכי דמי חותם בתוך חותם) · עבודה זרה ל״א ע״ב (השולח חבית של יין, מירתת בין הגיתות) · עבודה זרה ס״א ע״א־ע״ב (הלוקח והשוכר בית בחצרו של גוי, נתפס עליו כגנב) · עבודה זרה ס״ט ע״ב (לא חייש לשתומא ולא חייש לזיופא) · עבודה זרה ע׳ ע״א (ביזעא בדשא, אית ליה לאישתמוטי, מדכר ליה לחמריה)

Rishonim: רש״י · תוספות · רבנו תם · ר׳ יצחק בר׳ יהודה · הר״י (ר״י הזקן) · הרי״ף · בעל הלכות גדולות · הרמב״ם (הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג) · הראב״ד · הרמב״ן · הרשב״א (תורת הבית) · הר״ן · הרא״ה · הרא״ש · המרדכי · ספר התרומה · סמ״ג · איסור והיתר הארוך · הטור