הנושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״ל (י׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), בית יוסף, טור
יסוד הסוגיא בש״ס :
עבודה זרה כ״ט ע״ב (חומץ שלנו ויין מבושל שלנו) ·
עבודה זרה ל״א ע״א (הכל משתמר בחותם אחד, היכי דמי חותם בתוך חותם) ·
עבודה זרה ל״א ע״ב (השולח חבית של יין, מירתת בין הגיתות) ·
עבודה זרה ס״א ע״א־ע״ב (הלוקח והשוכר בית בחצרו של גוי, נתפס עליו כגנב) ·
עבודה זרה ס״ט ע״ב (לא חייש לשתומא ולא חייש לזיופא) ·
עבודה זרה ע׳ ע״א (ביזעא בדשא, אית ליה לאישתמוטי, מדכר ליה לחמריה)
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
שורש הסימן — שתי דרכי שמירה: החותם והנוכחות
חותם בתוך חותם — אחד או שנים: שלש קריאות בברייתא (סעיף א׳)
טורח או מירתת — החקירה, והש״ך ס״ק ח המונה את שני הטעמים
אינסוכי ואיחלופי — שני חותמות לשני חששות (סעיף ג׳)
חבית של עץ — השתומא וחידוש הט״ז בשעת הסתימה (סעיף א׳)
המנהג — הב״ח, משאת בנימין, והגבול שבין לכתחלה לדיעבד
חותם אחד בדיעבד — ומפתח לבדו: ט״ז ס״ק ה נגד ש״ך ס״ק ד (סעיף ב׳)
כיצד הוא חותם בתוך חותם — ההגדרה והמחלוקת שהט״ז מבטלה (סעיף ד׳)
קשרים ואותיות — קשרים, אותיות, דפוסים ומפתח (סעיפים ה׳–ז׳)
החותם בדרך — הט״ז נגד משאת בנימין: חותם ההולך בדרך
סימן קכ״ח · 128 מדד את היחוד, וסימן קכ״ט · 129 את יציאתו וכניסתו של הישראל. סימן זה מחליף את הכלי: הישראל אינו שם כלל, וחפץ אחד — החותם — צריך לעמוד במקומו. וכל קושי הסימן בא מזה שאין החותם עומד לבדו לעולם: אין ערכו אלא במה שהעובד כוכבים מצייר בדעתו בראותו אותו. ושתי מחציות הסימן מעידות על כך — סעיפים א׳ עד ח׳ בחותם, וסעיפים ט׳ וי׳ בשמירה בלא חותם — ונושאי הכלים אינם חדלים מלהעביר את זה לתוך זה.
הברייתא שממנה הכל יוצא ברייתא אחת, השנויה פעמיים במסכת, נושאת את כל הסימן. אינה מדברת בפקדון אלא בבית שכור, ואינה אומרת כמה חותמות צריך:
« אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של גוי, ומלאוהו יין, ומפתח או חותם ביד ישראל — רבי אליעזר מתיר, וחכמים אוסרין » (עבודה זרה ל״א ע״א)
שתי תיבות שנויות שם במחלוקת, ובקריאתן הכל תלוי: מפתח או חותם, או שמא מפתח וחותם. והלכה כרבי אליעזר; ונשאר לברר מה בדיוק התיר.
היין יוצא מן הכלל רבי אלעזר קובע את הכלל המוציא את היין מכל שאר המאכלות:
« הכל משתמר בחותם אחד, חוץ מן היין שאין משתמר בחותם אחד » (עבודה זרה ל״א ע״א)
משפט זה הוא שסימן קי״ח · 118 מפעיל במאכלות המופקדות, וסימננו מפעיל ביין. אלא שהגמרא עצמה מביאה מיד לישנא אחרינא שבה נאמרת אותה הלשון עצמה בחותם בתוך חותם: נמצא שמנין החותמות אינו נתון אלא תולדה.
רבא מגדיר את הדבר, לא את המנין אין הגמרא שואלת מעולם למה שנים; היא שואלת היכי דמי חותם בתוך חותם:
« אגנא דפומא דחביתא שריקא וחתימא — הוי חותם בתוך חותם, ואי לא — לא » (עבודה זרה ל״א ע״א)
שתיקת הגמרא בטעם היא שפתחה אצל הראשונים את כל המחלוקת שבסעיף א׳.
החקירה העוברת בכל הסימן מה עושה החותם השני? (א) שיעור של טורח. החותם פועל מטעם לא טרח ומזייף: הזיוף עולה בטורח, ושני חותמות עולים יותר מאחד. נמצא שהשיעור עולה כפי גודל החשש — היין, שחוששין בו לניסוך ולחילוף כאחד, טעון יותר. ולפי צד זה שנים עדיפים מאחד לעולם, ואין דבר שמחוץ לחבית ממלא את מקומם. (ב) מצב הדעת. החותם פועל מטעם מירתת: הוא מודיע לעובד כוכבים שעתידין לבדוק. ולפי צד זה כח החותם תלוי במעמד — היבדק, על ידי מי, והאם העובד כוכבים יודע? — ואז חותם אחד המונח כראוי שוה לשנים. וזו המחלוקת שבין רבנו תם ותוספות מכאן לרי״ף ולרמב״ם ולרשב״א מכאן; והיא גם המתירה בסעיפים ט׳ וי׳ להסתלק מן החותם לגמרי.
דיני חתימת היין. ובו י׳ סעיפים:מותר להפקיד ולשלוח יין ביד עובד כוכבים אם הוא חתום בחותם בתוך חותם או מפתח וחותם והני מילי בחבית של חרס אבל לא בחבית של עץ מפני שיכולין להוציא יין מבין הנסרים ולא ירגישו וכל שכן בנודות שבקל יכולים להוציא יין מבין התפירות ואין להם תקנה אלא שיכניס כל החבית של עץ או כל הנאד בשק שאין בו תפירה מבחוץ ויחתום פי השק: הגה ויש מתירין אפילו בחבית של עץ ואין חוששין שמא יוציא בין הנסרים (מרדכי ריש פרק א״מ וב״י בשם ס״ה וסמ״ג ורשב״א ובא״ו הארוך) וכן נוהגים ובלבד שיזהר שיהא המגופה נסתם כראוי וכן שלא יהיה שם ברזא רק יחתוך כל הברזות וישים עור על המגופה והברזא קבוע במסמרות ויכתוב אותיות חציין על העור וחציין על הברזות שאם יגביה העובד כוכבים העור לא ידע לחזור ולכוון העור כבתחילה (מרדכי פר״י וב״י בשם תוס׳) ואם מצא סכין בחבית שהוציא יין בין הנסרים ע״ל סי׳ קכ״ד:
2. חותם אחד או שנים — שלש קריאות בברייתא (סעיף א׳)
המחבר פותח את הסימן בדרישת חותם בתוך חותם או מפתח וחותם. ואין דרישה זו בברייתא: היא פרי מחלוקת שנחלקו בה תיבה אחר תיבה מה בדיוק התיר רבי אליעזר. שלש קריאות, וכל אחת נותנת בחותם תורה אחרת.
קריאה ראשונה — רבנו תם: חותם אחד די בו הטור מביא את השיטה הפשוטה שבכולן:
« פירש ר״ת אפילו בחותם אחד דכיון שחתום בחותם אחד לא טרח ומזייף » (טור יו״ד ק״ל)
והטעם ממוני גרידא: לא טרח ומזייף. חותם אחד, אף שהוא יחיד, מייקר את הזיוף עד שאינו כדאי.
על מה סומכים תוספות הבית יוסף נותן שני סמוכין לקריאה זו — אחד מגופו של דין ואחד מלשון הברייתא:
« וטעמא משום דאמרינן בפרק השוכר דר״א לא חייש לזיופא אי נמי מדלא קתני שני מפתחות או ב׳ חותמות » (בית יוסף יו״ד ק״ל)
ודקדוק הלשון דק: אילו רצתה הברייתא שני חותמות, היה לה לומר שנים.
הקושיא שהניעה את הכל אם די בחותם אחד, למה שואלת הגמרא במקום אחר היכי דמי חותם בתוך חותם? ולמה אמר רב במקום אחר שיין בחותם אחד אסור? ובעיקר: למה הוצרך רב אשי לומר שהחומץ והיין המבושל אינם צריכים חותם בתוך חותם, אם לא מפני שהיין הגמור צריך? וכל הבא להלן אינו אלא תשובות לקושיא זו.
תירוץ רבנו תם — להעביר את הנושא רבנו תם אינו נוגע במנין אלא מחליף את האדם. אותן הלכות המצריכות שני חותמות אינן בעובד כוכבים אלא בישראל החשוד:
« והיה מתרץ ר״ת דההוא דרב דלקמן מיירי בישראל חשוד וגרע מעובד כוכבים מפני שהוא בטוח שיאמינוהו ולא מירתת כ״כ » (תוספות עבודה זרה ל״א ע״א ד״ה דאמר רב הלכה כר״א)
והיפוך הדברים מפליא: הישראל החשוד גרוע מן העובד כוכבים, לפי שסומכין עליו והוא יודע. אין הגבול עוד בזהותו של השומר אלא בשיעור המירתת שבו.
תוספות דוחין את התירוץ הקושיא היא קושיית דרך, וחריפה היא:
« וקשה קצת פר״ת דנבואה היא להעמיד כל אלו ההלכות בישראל חשוד ואנן בעובדי כוכבים קיימינן » (תוספות עבודה זרה ל״א ע״א ד״ה דאמר רב הלכה כר״א)
להעמיד עשר סוגיות באדם שאין אחת מהן מזכירתו — נבואה היא. והבית יוסף העתיק את הלשון כמעט כצורתה.
תירוץ תוספות — להעביר את המעמד תוספות מקיימין את העובד כוכבים ומחליפין את המעשה: מפקיד אינו כשולח.
« ויש לחלק בין שולח לחבירו ואינו חוזר ורואה חותמו להכירו דאז צריך חותם בתוך חותם דלא מרתת שסבור האחר לא יכיר החותם אבל היכא שמניחו ביד העובד כוכבים ועתיד לראות חותמו להכיר די בחותם אחד » (תוספות עבודה זרה ל״א ע״א ד״ה דאמר רב הלכה כר״א)
והציר הוא דלא מרתת: בשליחה מחשב העובד כוכבים שהמקבל אינו מכיר את החותם ולא יבדקנו באמת. ושני חותמות באים במקום העין החסרה.
הטור מנסח את החילוק
« ויש מחלקין בין להפקיד בידו ובין לשלוח על ידו דודאי להפקיד בידו שרי בחותם א׳ מפני שעתיד לראות חותמו ומירתת נכרי ולא מזייף אבל כששולח לחבירו שאינו מכיר החותם לא מירתת ובעי שני חותמות » (טור יו״ד ק״ל)
ודקדק בלשון: מפני שעתיד לראות חותמו ומירתת נכרי. אין החותם הוא השומר אלא חזרתו הצפויה של הבעלים, והחותם אינו אלא אותה.
נפקא מינה מיד — ההודעה מספקת ואם הכל תלוי במחשבת העובד כוכבים, הרי מכתב אחד מחזיר את החותם היחיד למקומו:
« וה״ה אם שולח לחבירו כתב להודיעו ענין חותמו ומודיעו לנכרי שכך שלח לו דסגי בחותם א׳ דנכרי כיון דידע מירתת ולא מזייף » (בית יוסף יו״ד ק״ל)
שני תנאים, ושקולים הם: להודיע למקבל, ולהודיע לנכרי שהודיע למקבל. והשניה היא הפועלת — אינה מודיעה כלום אלא מולידה את היראה.
קריאה שלישית — הרשב״א: מפתח וחותם הרשב״א דוחה את הגירסה ומהפך את חידושו של רבי אליעזר:
« אבל הרשב״א כתב שהגירסא הנכונה הוא מפתח וחותם וקולו של ר״א דעביד מפתח וחותם א׳ כשני חותמות » (בית יוסף יו״ד ק״ל)
ולפי קריאה זו לא הקל רבי אליעזר במנין כלל, אלא שהודה שהמפתח עולה לחותם. נמצא שהיין טעון לעולם שני סימנין, בין ביד עובד כוכבים בין ביד ישראל חשוד. והוסיף הבית יוסף שכן מתפרשים בה״ג והרי״ף והרמב״ם.
קושיית הרמב״ן על קריאה זו הרמב״ן מקשה מפרק כל כתבי, ששם הותר חותם אחד למעשה:
« ר׳ חנינא התיר לבית רבי לשתות יין הבא בקרונות של נכרים בחותם א׳ ולא ידענא אי משום דסבר לה כר״א אי משום אימתא דבי נשיאה » (בית יוסף יו״ד ק״ל)
ורבי חנינא עצמו מסופק בטעם — או שסובר כרבי אליעזר או משום אימתא דבי נשיאה. ומכל מקום בשני הצדדים הותר יין בחותם אחד.
תשובת הרשב״א — מפתח היה שם
« דהתם מפתח היה בידו של בית רבי ושלהם היה וכגון שייחד לו קרן בקרון והניחו שם היין ומפתח בידם » (בית יוסף יו״ד ק״ל)
תשובה נאה: השיירה נעשית מעשה של מפתח וחותם, וקרן הזוית שבקרון — הוא קרן זוית שבסעיף ב׳ — עושה את קרונו של הנכרי רשות ישראל. נמצא שתירוץ הרשב״א מצרף שני סעיפים שהמחבר חלקם.
הרא״ש: דוחק הוא
« והרא״ש כתב על דברי הרי״ף וה״ג שהוא דוחק דהא דקאמר ר׳ אליעזר בחותם אחד לא משמע דבעי חותם עם המפתח » (בית יוסף יו״ד ק״ל)
קושיית פשט: רבי אליעזר אמר בחותם אחד, ולא חותם עם מפתח.
מה שהטור מכריע הטור, שהציע את שלש הקריאות, מכריע במנהג ולא בסברה:
« וה״ג וכן רב אלפס מצריכין לכל שני חותמות וכן נוהגין ואין להקל » (טור יו״ד ק״ל)
ואביו הרא״ש נותן טעם
« וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל דישראל קדושים ונוהגין בשני חותמות » (טור יו״ד ק״ל)
ישראל קדושים: אין זו הכרעה בקושיא אלא הכרעה בהנהגה. אין החומרה כאן נלמדת אלא נבחרת.
מסקנת הבית יוסף, והיא סעיף א׳
« ולענין הלכה כיון דבה״ג והרי״ף והרמב״ם והרשב״א סוברים שצריך חותם בתוך חותם או מפתח וחותם הכי נקטינן » (בית יוסף יו״ד ק״ל)
ולכן כתב המחבר חותם בתוך חותם או מפתח וחותם — לשונו של הרשב״א. אבל לא הזכיר כלום מחילוק תוספות בין מפקיד לשולח: והוא יחזור בדרך קולא בהגהת הרמ״א שבסעיף ב׳.
אין החקירה שבפרק א׳ בנין של פירוש: הש״ך כותבה במפורש, דרך אגב, בסימן קטן שכל ענינו אחר — קשירת כיסוי העגלות. ודוקא משום שהוא מונה את שני הטעמים כאחד יכול הוא להכריע במקום שאין אחד מהם נוהג.
הש״ך בשם משאת בנימין השאלה היתה בקשר משונה ביותר, נתון כמה פעמים אילך ואילך בכל אורך העגלה. ואין לך קשר משונה מזה — ואף על פי כן:
« דמאי דסמכינן אקשר משונה או חותם היינו משום דלא טרח ומזייף א״נ מרתת משא״כ בזה דמוכרח הוא להתיר הקשרים ולפתוח העגלות בכל יום כדי ליקח מאכל שלו שבתוך העגלות » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ח)
והסברה בהירה עד למאוד. אין החותם עומד אלא באחד משני כחות: יוקר הזיוף או היראה. וכאן מוכרח בעל העגלה להתיר את הקשר בכל יום ליטול מאכלו: הטורח אפס, שהרי משלמו ממילא; והיראה אפס, שהרי קשר מותר אינו מעיד על אדם. נמצא שהחותם הנראה שבסימן אינו חותם.
מהיכן בא לשון מירתת רבי ירמיה, בבארו למה חביות סתומות מותרות בין הגיתות:
« כיון דכולי עלמא אפכי, מירתת, אמר: השתא אי חזו לי מפסדו לי » (עבודה זרה ל״א ע״ב)
נמצא שטעם היראה אינו מחידושי הראשונים: הגמרא עצמה קובעתו, ומעמידתו על חשבון של הפסד — אי חזו לי מפסדו לי. אין העובד כוכבים ירא מן העבירה אלא מן הנזק.
הרמב״ם מצייר את הפחד הרמב״ם, בבארו למה ישראל הדר בחצר פוטר מכל חותם, אינו סובר אלא מצייר מחשבה.
« מִפְּנֵי שֶׁהָעַכּוּ״ם מְפַחֵד תָּמִיד וְאוֹמֵר עַתָּה יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ פִּתְאֹם וְיִמְצָא אוֹתִי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה א
מְפַחֵד תָּמִיד — תמיד, ולא בשעת מעשה. וזה בדיוק מה שאין החותם יכול לחולל: החותם מעשה הוא, והפחד — משך.
נפקא מינות מן החקירה(א) חותם שמוכרח להתירו בכל יום (ש״ך ס״ק ח): בטל בשני הטעמים, ולכן בטל לגמרי. (ב) חותם הנשלח למי שאינו מכירו: בטל מטעם היראה וקיים מטעם הטורח — ומכאן מחלוקת סעיף א׳. (ג) ההודעה למקבל וההודעה לנכרי (סעיף ח׳): אינה מוסיפה בטורח כלום ומכרעת ביראה. (ד) ישראל הדר בחצר (סעיף ט׳): אין חותם כלל ומותר — שהיראה לבדה מספקת.
ויש דרך שניה, אחרת לגמרי, בהבנת החותם השני — והגמרא עצמה נותנתה. אין שני החותמות שני שיעורין מדבר אחד אלא תשובה לשני חששות נפרדים. וסעיף ג׳ הוא הנסיון המוכיח.
רב אשי מחלק את החשש לשנים המשנה שנתה שחומץ של גוים אסור. שאל רב אשי מה בא להשמיענו, והשיב:
« הא אתא לאשמועינן חומץ שלנו ביד גוי אין צריך חותם בתוך חותם. אי משום אינסוכי — לא מנסכי, ואי משום איחלופי — כיון דאיכא חותם לא טרח ומזייף » (עבודה זרה כ״ט ע״ב)
שני חששות מפורשים, ואחד מהם בלבד נשאר כאן. מן הניסוך פטור החומץ מצד עצמו; ומן החילוף די בחותם אחד. ונמצאת המשוואה: חותם אחד כנגד החילוף · חותם שני כנגד הנגיעה. ואותה סוגיא עצמה נשנית מיד ביין מבושל.
הט״ז מפעיל את המשוואה בסעיף ג׳
« דבזה אין שייך ניסוך רק שמא יחליף עם יין שלו וכיון שיש חותם אחד לא טרח ומזייף » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ו)
הט״ז אומר בדיוק את לשון הגמרא ועושה אותה לטעם הסעיף: יין מבושל אין בו ניסוך, ולא נשאר אלא חילוף, ולכן חותם אחד.
הש״ך נותן אותה משוואה ומציין מקורה
« דאי משום איסוכי לא מנסכי ליה אי משום איחלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ז)
וסיים בתיבת ש״ס: אין זו סברה שהציע אלא לשון הגמרא כמות שהיא.
הרמב״ם מכליל אין הרמב״ם עומד ביין מבושל אלא עושה את המשוואה כלל של סיווג.
« וְכָל שֶׁאִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהִפְקִידוֹ בְּיַד עַכּוּ״ם אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁנֵי חוֹתָמוֹת אֶלָּא חוֹתָם אֶחָד בִּלְבַד דַּיּוֹ » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה י
כלומר: כל שאין איסורו אלא מדברי סופרים אין בו חשש ניסוך, ודי לו בחותם אחד. נמצא מנין החותמות תלוי בטיב האיסור ולא בשווי הנתון בכלי.
נפקא מינה — נקב שאפשר לשתות ממנו הש״ך בשם הבית יוסף מוציא מן המשוואה תולדה שאין דרך אחרת מוציאה:
« ומשמע דאפילו יש בכלי שום נקב שיוכל לשתות ממנו אם אינו גדול שיוכל להריק בו יין לתוך הכלים שרי » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ז)
כלי מנוקב אינו סתום — ואף על פי כן מותר, לפי שאין הנקב פותח אלא כנגד החשש שכבר בטל. אין החותם שומר על הכלי אלא כנגד חשש מסוים. וזו ראיה ששני החותמות אינם שני שיעורין.
שני הדגמים בחותם השני נמצאו לפנינו שני דגמים, ואינם עולים בקנה אחד. דגם מצטבר: שני החותמות עושים מלאכה אחת, אלא שהשני מוסיף טורח. וזה דגמם של הרי״ף והרמב״ם והרשב״א בסעיף א׳, והוא מבאר למה אין דבר שמבחוץ ממלא את מקומם. דגם תפקידי: כל חותם כנגד חשש אחר — זה כנגד החילוף וזה כנגד הנגיעה. וזה דגמם של רב אשי, של הט״ז ס״ק ו ושל הש״ך ס״ק ז, והוא מבאר את סעיף ג׳, את הנקב שהביא הבית יוסף, ואת סיווגו של הרמב״ם. ושני הדגמים דרים בסימן אחד; ורוב קושיות האחרונים באות מהפעלת האחד בתחומו של חברו.
מחציתו השניה של סעיף א׳ מחליפה את השדה לגמרי: אין השאלה עוד במנין החותמות אלא אם יש לכלי פתחים אחרים מלבד זה שנחתם. המחבר אוסר כל חבית של עץ, והרמ״א מתיר ואומר שכן המנהג. ומאחורי חילוק זה שבמעשה עומדת שאלה שבשורש: כנגד מה בא החותם — כנגד הפתח הידוע או כנגד כל פתח שאפשר לצייר?
כלל המחבר
« והני מילי בחבית של חרס אבל לא בחבית של עץ מפני שיכולין להוציא יין מבין הנסרים ולא ירגישו » (שו״ע יו״ד ק״ל:א)
והתיבה המכרעת ולא ירגישו: אין פחיתות חבית של עץ בשבירתה אלא בכך שאפשר לתקנה בלא רושם. ואין החותם מועיל אלא כנגד הנראה לעין.
המקור: תשובת ר׳ יצחק בר׳ יהודה לרש״י
« אבל ר׳ יצחק בר רבי יהודה השיב לרש״י דחביות של עץ אסורות לשלוח ע״י נכרי אפי׳ בחותם בתוך חותם » (טור יו״ד ק״ל)
ודקדק אפי׳ בחותם בתוך חותם: אין קושי חבית של עץ ניתר בתוספת חותם. מין אחר הוא — ומכאן ראיה דרך אגב שאין מנין החותמות שיעור של שמירה בעלמא.
ומכאן תקנת השק
« ואין להם תקנה אלא שיכניס כל החבית של עץ או כל הנאד בשק שאין בו תפירה מבחוץ ויחתום פי השק » (שו״ע יו״ד ק״ל:א)
השק מעביר את הקושי דרגה אחת: מניחין את החבית ללא חתימה וחותמין את עטיפתה. וצריך שלא תהא בו תפירה מבחוץ — כלומר שלא יהא בו פתח נסתר, והוא בעצמו הפגם שברחנו ממנו.
הגהת הרמ״א וכנגד כל זה הרמ״א:
« ויש מתירין אפילו בחבית של עץ ואין חוששין שמא יוציא בין הנסרים » (שו״ע יו״ד ק״ל:א)
וכן נוהגים — והמנהג מכריע כאן על לשון המחבר. והט״ז והש״ך כל אחד מבאר למה מותר שלא לחוש.
הט״ז: השורש מחלוקת תנאים
« כי לא קיימא לן כתנא קמא דרשב״ג בפרק השוכר דס״ל דחיישינן לשיתומא פי׳ ר״ן שיעשה נקב חדש אלא כרשב״ג דלא חיישינן אלא שיפתח המגופה » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק א)
ושתומא היינו נקיבת נקב חדש, שלא במקום החתימה. ורבן שמעון בן גמליאל אינו חושש לכך: אין נוקבין את החבית אלא פותחין את מגופתה. ועל אי־חשש זה סומך הרמ״א.
הגמרא מצרפת את שני אין־חוששין והגמרא עצמה תמהה משום כך למה אין מניחין יין ביד גוים:
« וכי מאחר דקיימא לן כוותיה דרבן שמעון בן גמליאל דלא חייש לשתומא, והלכתא כוותיה דרבי אליעזר דלא חייש לזיופא, האידנא מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד גוים? משום שייכא » (עבודה זרה ס״ט ע״ב)
והתשובה משום שייכא — טעם שאינו לא זיוף ולא נקיבה. ועיקר הדיוק במבנה: שתי הקולות — לא חייש לשתומא ולא חייש לזיופא — מונחות זו בצד זו בגמרא עצמה. והוא בדיוק הצירוף שהרמ״א מצרף בהגהתו.
ומיד מגביל הט״ז את הקולא
« ומשמע מכאן דאם היה ברור שהוציא יין מבין הנסרים דאסור » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק א)
אין חוששין; אבל אין מתירין את שראינו. וחילוק זה עיקר: אין הקולא אלא בחזקה ולא במעשה שנתברר.
הסתירה לסימן קכ״ד · 124 וחידושו של הט״ז בסימן קכ״ד · 124 מתיר הרמ״א את מה שבחבית שנעץ בה עובד כוכבים סכין להוציא יין. וכאן אוסר הט״ז. ותירוצו חידוש שבמציאות:
« שאני התם דעדיין הסכין תחוב שם אבל אם כבר סתמו ודאי אסור אף לדידן דבשעת סתימה נוגע שם במקום שהיין יוצא » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק א)
אין נקודת האיסור בשעה שמושך את היין אלא בשעה שסותם: שאז ידו נוגעת ביין עצמו. וכל זמן שהסכין תחובה שם עדיין לא היתה סתימה, ולפיכך לא היתה נגיעה.
ומכאן מוציא הט״ז היתר במקום שלא נצפה ומאחר שהכל תלוי בנגיעת הסתימה, יכול הט״ז לבאר למה חבית המכוסה כולה בחשוקים מותרת אף שאפשר להוציא יין מבין החשוקים:
« דהא עיקר האיסור משום שבשעת הסתימה נוגע בו » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ב)
ומשלים את הסברה בניצוק
« והוי כמו נוגע קילוח היוצא דאין איסור על מה שבחבית אלא מכח ניצוק חיבור » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ב)
היין המפעפע בין החשוקים כבר רחוק מיין החבית: הנוגע בו כנוגע בקילוח היוצא, ואין הקילוח מחובר לחבית אלא מכח ניצוק — וסימן קכ״ו · 126 אומר שאין ניצוק בחבית. שלשה סימנים נכנסים זה בזה כדי לקיים מנהג.
הש״ך מיישב אותה סתירה בדרך אחרת אין הש״ך נזקק לא לשעת הסתימה ולא לניצוק אלא לדין עובדי כוכבים שבזמן הזה.
« דשם נתבאר דעובדי כוכבים בזמן הזה לאו עובדי עבודת כוכבים הן ואם נגעו בכוונה על ידי ד״א כגון שדקרו שם הסכין להוציא יין מותר במקום הפסד וה״ה הכא » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ג)
שתי דרכים כנגד: הט״ז מקיים את המנהג בטבע הנגיעה, והש״ך במעמד הנוגע. והנפקא מינה מתגלה במקום שאין הפסד: לט״ז ההיתר עומד, ולש״ך נופל.
הרמ״א כתב וכן נוהגים. לאחר דור מעיד הב״ח שהמנהג נתהפך — לא שנשתנה הדין אלא שנשתנתה המציאות. והש״ך והט״ז שניהם מביאין עדות זו, ושניהם מעמידין אותה בלכתחלה. וזה מן המקומות המלמדים ביותר שבסימן בדרך שהמציאות נכנסת בה לפסק.
עדות הב״ח
« כתב הב״ח מ״מ עכשיו נוהגים שלא להתיר לשלוח יין כלל בחבית של עץ מעיר לעיר אם לא ע״י נאמן ישראל שומר ביום ובלילה כי שכיח שהעובדי כוכבים נוקבים במקדח קטן או בסכין בין הנסרים ומוציאין יין בגניבה ואין לשנות להקל כלל » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק א)
כי שכיח — לפי שנעשה מצוי. יסוד קולת הרמ״א היה שאין דרך לנקוב חבית; והמקדח והסכין עשאוהו דרך. ומכל מקום מניח הב״ח פתח: לכסות כל דופני החבית בחשוקים וגם השולים בנסרים.
הש״ך מגביל את העדות
« ונראה דהיינו דוקא לכתחלה וכן כתב בתשובת משאת בנימן סימן כ״ט דבדיעבד מתירין כמו שכתב הרב » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק א)
חילוק גדול: מציאות חדשה מזיזה את הלכתחלה ואינה נוגעת בדיעבד. אין היין שכבר בא נאסר מפני שנשתכללה המלאכה.
ואומרו בפשיטות על אזהרות הרמ״א — חשוקים, עור, שק — מכריע הש״ך בשם משאת בנימין שהן לרווחא דמילתא ולא לעיכובא:
« אבל בדיעבד הדבר ברור דסגי בחותם א׳ אף בחבית של עץ ואפילו בלא שום תיקון אחר » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ב)
חוץ מדבר אחד
« מיהו אם לא חתך הברזות אף דיעבד אסור דהא בקל יכול להוציא הברזא ולהמשיך יין » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ב)
הברזא יוצאת מן היוצא מן הכלל: שם הפתח כבר קיים ואין צריך פריצה כלל. ונמצא הכלל: חותם הוא העושה את הפתיחה יקרה; ומה שמניחה בחנם אינו כלום.
הט״ז באותה ברזא
« זהו לכתחלה אבל בדיעבד אם טח בטיט ונתייבש סביב הברזא גם כן מותר בהפסד מרובה » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ג)
הט״ז מקיים את הדיעבד בטיט שנתייבש — והוא אצלו, כמו שיתבאר בפרק ח׳, עצם הגדרת החותם האחד. והש״ך מסרב לכל תמורה כשלא נחתכו הברזות. ומחלוקת ממשית היא, ולמעשה.
תקנת הרמ״א ומה שהיא מלמדת בחותם המצאה נאה שבסעיף, שהביאה המרדכי מתוספות:
« ויכתוב אותיות חציין על העור וחציין על הברזות שאם יגביה העובד כוכבים העור לא ידע לחזור ולכוון העור כבתחילה » (שו״ע יו״ד ק״ל:א)
אין החוזק הוא השומר אלא ההתאמה: שתי חציי אותיות שאינן נפגשות אלא בעמידה אחת. נמצא החותם כאן מנגנון גילוי טהור — אינו מונע כלום אלא עושה את הפריצה קריאה. וזו הצורה הזכה ביותר של הכלל שבפרק ה׳: אין החותם מועיל אלא כנגד הנראה לעין.
אם הפקיד ביד עובד כוכבים בחותם א׳ אסור בשתיה ומותר בהנאה והוא שייחד לו קרן זוית: הגה ויש שכתבו דבדיעבד יש להתיר אפילו בחותם אחד (ב״י לדעת ר״ת ובארוך כלל כ״ב) ואין צריך להכיר חותמו אלא אם כן רואה שחותמו מקולקל אז אסור (ג״ז שם) אבל אין צריך לבדוק אחר זה וכן נוהגין להקל ועיין לעיל סימן קי״ח:
7. חותם אחד בדיעבד — ומפתח לבדו: הש״ך נגד הט״ז (סעיף ב׳)
סעיף ב׳ אומר מה דינו של מי שלא עשה את שסעיף א׳ תבע. ותשובת המחבר חצי מדה — אסור בשתיה ומותר בהנאה — ותנאי בה הנראה כפרט קטן: והוא שייחד לו קרן זוית. והרמ״א מחזיר דרך החלון את שיטת רבנו תם. ובמה שוה בהיתר זה מפתח לבדו — נחלקו הש״ך והט״ז בפירוש.
לשון המחבר
« אם הפקיד ביד עובד כוכבים בחותם א׳ אסור בשתיה ומותר בהנאה והוא שייחד לו קרן זוית » (שו״ע יו״ד ק״ל:ב)
שני דברים לראות. תחלה חצי האיסור: לא נעשה היין יין נסך אלא ספק — חותם אחד סילק את החילוף ולא את הנגיעה. ואחר כך תנאי קרן הזוית, שאינו פרט קטן כלל.
והוא לשון הרמב״ם
« וְאִם הִפְקִיד בְּיַד עַכּוּ״ם בְּחוֹתָם אֶחָד הֲרֵי זֶה אָסוּר בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּר בַּהֲנָיָה וְהוּא שֶׁיְּיַחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ט
הט״ז מבאר את התנאי למה צריך קרן זוית כדי שתשאר ההנאה מותרת?
« דאז הוה כחצרו של ישראל משום הכי מותר בהנאה » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ד)
קרן הזוית משנה את הרשות מדין: אין החבית עוד ברשות עובד כוכבים אלא במקום שהוא של ישראל. שאם לא כן היו הפירות המופקדין כפירותיו של עובד כוכבים ולא היינו בדין ספק כלל. נמצא שהחותם פועל כאן ברשות ולא בכלי — והרי כאן ראשיתם של סעיפים ט׳ וי׳.
הגהת הרמ״א — רבנו תם בדלת הצדדית
« ויש שכתבו דבדיעבד יש להתיר אפילו בחותם אחד » (שו״ע יו״ד ק״ל:ב)
השיטה שנדחתה בסעיף א׳ חוזרת בסעיף ב׳ בתורת דיעבד. וזו דרכו המובהקת של הרמ״א: מה שדחה המחבר מן ההלכה הוא מעמידו כרשת של בטחון.
הט״ז מוציא תולדה: מפתח לבדו מספיק
« דלפי זה אפילו באין שם אלא אפי׳ מפתח לחוד גם [כן] מותר דהא בהא תליא » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ה)
דהא בהא תליא: מאחר שהמפתח כחותם (סעיף ז׳) וחותם אחד מספיק בדיעבד (סעיף ב׳), הרי מפתח לבדו מספיק בדיעבד. וההיסק פשוט — ואין עליו תשובה אם שתי ההנחות מדברות בדבר אחד.
והש״ך אומר להפך ממש
« דוקא בחותם אבל סתומות במגופה לא הוי בדיעבד כחותם אחד אלא במקום הפסד מרובה… וכן מפתח א׳ לא הוי כחותם א׳ » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ד)
הש״ך מציין לסימן קי״ח · 118 במפתח ולסימן קכ״ט · 129 בסתומה במגופה. ודעתו עולה לומר שדיעבדו של הרמ״א במנין החותמות ולא בטיבם: חותם אמיתי אחד בעינן. והט״ז קורא את הדיעבד כהורדת השיעור סתם.
נפקא מינה הפקידו יין ביד עובד כוכבים בחדר נעול שאין המפתח אלא ביד ישראל ואין חותם על החביות כלל. לט״ז ס״ק ה מותר בדיעבד. ולש״ך ס״ק ד אסור בשתיה — חותם בעינן ואין המפתח במקומו. ובחבית סתומה במגופתה בלא טיחה: אין הש״ך מתיר אלא במקום הפסד מרובה.
האם צריך להכיר את חותמו הרמ״א מכריע שלא, ומעמיד את החשש היחיד:
« ואין צריך להכיר חותמו אלא אם כן רואה שחותמו מקולקל אז אסור » (שו״ע יו״ד ק״ל:ב)
אבל אין צריך לבדוק אחר זה — אין חובה לחקור אבל יש חובה שלא לעצום עין. וקו זה הוא בדיוק קו הט״ז ס״ק א שבפרק ה׳: אין חוששין, אבל אין מתירין את שראינו.
הש״ך מדקדק מהו מקולקל
« ואפילו בחותם אחד מקולקל שרי אם לא שנראה בו דאדם קלקלו » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ה)
אין חותם שנתקלקל כחותם שנפרץ: צריך רושם של יד אדם. והש״ך עצמו מציין לסעיף ח׳, ששם מעמיד הרמ״א אותה דרישה בשני חותמות. נמצא הכלל אחיד: המאשים הוא הכוונה הנקראת לעין ולא הקלקול.
כיצד הוא חותם בתוך חותם סתם החבי׳ בכלי שאינו מהודק כדרך שסותמין כל אדם וטח בטיט הרי זה חותם א׳ היה כלי מהודק וטח עליו מלמעלה הרי זה חותם בתוך חותם וכן אם צר פי הנאד הרי זה חותם אחד הפך פי הנאד לתוכו וצר עליו הרי זה חותם בתוך חותם וכן כל שינוי שמשנה מדברים שאין דרך כל אדם הרי הם כחותם א׳ והטיחה או הקשירה חותם שני:
8. כיצד הוא חותם בתוך חותם — המחלוקת שהט״ז מבטלה (סעיף ד׳)
סעיף ד׳ הגדרה הוא, והוא המקום היחיד בסימן שלמדים בו מהו חותם אחד. המחבר מעתיק את הרמב״ם; והטור כתב בלשון אחרת; והבית יוסף ראה שם מחלוקת והקשה כמה קושיות. והט״ז ייחד לזה את הסימן קטן הארוך שבפרק, ותורתו שאין כאן מחלוקת כלל.
הרמב״ם קורא לדבר בשמו
« מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיד יֵינוֹ בִּכְלִי סָתוּם בְּיַד עַכּוּ״ם וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בּוֹ שְׁנֵי סִימָנִין. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ח
הלשון שְׁנֵי סִימָנִין — שני סימנים ולא שתי סתימות. החותם מסדר הסימן הוא: אינו מעכב כלום אלא מעיד.
הגדרת המחבר
« סתם החבי׳ בכלי שאינו מהודק כדרך שסותמין כל אדם וטח בטיט הרי זה חותם א׳ היה כלי מהודק וטח עליו מלמעלה הרי זה חותם בתוך חותם » (שו״ע יו״ד ק״ל:ד)
שני מרכיבים ועיקר אחד: השינוי. כיסוי המונח כדרך שכל אדם מניחו אינו כלום; כיסוי מהודק בכח כבר סימן הוא.
והטור כתב בלשון אחרת
« היכי דמי חותם בתוך חותם טח פי החבית וחותמו וכופה כלי ע״ג ומהדקו בענין שיש טורח להסירו הוי חותם בתוך חותם » (טור יו״ד ק״ל)
נראה שהטור מצריך שלשה מעשים: לטוח, לחתום, ולכפות כלי. והרמב״ם אינו מצריך אלא שנים.
קושיית הבית יוסף
« וק״ל למה כתב רבינו בטח פי החבית שחתמו דהא משמע מדברי רש״י שא״צ לחותמו » (בית יוסף יו״ד ק״ל)
ומסיק הבית יוסף שהטור, כדרך הרשב״א, סובר ששני החותמות נוספים על הסתימה — ומחלוקת היא עם הרמב״ם.
הט״ז פותח בתנאי שלא נכתב אצל אחרים קודם שיבטל את המחלוקת מגדיר הט״ז את הטיחה:
« דטיחה שטח בטיט ונתייבש הוי חותם אחד בכל גווני אבל בלא יבישה נראה דלא הוי חותם דבקלות מאד יכול להסיר הטיט הלח ולתת אחר במקומו » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ז)
והסברה תפקידית גרידא: טיט לח נוטלו ומחזירו בלא טורח, ואין טרח ומזייף נוהג בו. אין היבש פרט של מלאכה אלא התנאי המעביר את המעשה לצד החותם.
ואחר כך מבטל את המחלוקת וכך קורא: בטור וכופה כלי פירושו או כופה, שהוי״ו במקום או, וכן דרך הלשון בהרבה מקומות. נמצאו הטור והרמב״ם אומרים דבר אחד משני צדדים: זה הזכיר טיחה על פי החבית וזה טיחה על הכלי, וכל טיחה מועילה.
« והב״י לא נחית לזה והקשה כמה קושיות על הטור ועשה מחלוקת בין הרמב״ם להטור ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי ואין כאן מחלוקת » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ז)
דוגמה נדירה לאחרון שאינו מכריע במחלוקת אלא מראה שלא היתה, ומראה זאת מדקדוק לשון.
הכלל ונפקא מינה שבו סוף סעיף ד׳ הוא הכלל הרחב שבסימן:
« וְכֵן כָּל שִׁנּוּי שֶׁמְּשַׁנֶּה מִדְּבָרִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ כָּל אָדָם הֲרֵי הֵן כְּחוֹתָם אֶחָד וְהַטִּיחָה אוֹ הַקְּשִׁירָה חוֹתָם שֵׁנִי » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ח
ונותן את המתכון הכללי: שינוי אחד ועוד טיחה או קשירה = חותם בתוך חותם. ומכאן נפקא מינה: אין המנין במעשים אלא במינים — שתי טיחות אינן שני חותמות, ושינוי וטיחה כן.
שתי אותיות הוי כשני חותמות והדפוסים אף על פי שיש בהם כמה אותיות לא חשיבי אלא כחותם אחד כיון שקובעין אותם בבת אחת ובמקום שמצויים מומרים ועובדי כוכבים שיודעים לכתוב אין כתב סימן אלא למי שמכיר הכתב:
מפתח וחותם אחד הוי כשני חותמות:
9. מה עולה לחותם: קשרים, אותיות, דפוסים ומפתח (סעיפים ה׳–ז׳)
שלשה סעיפים קצרים, כמעט רשימה. אלא שכל אחד מפעיל את מדת סעיף ד׳, והשלישי — האותיות — מכניס גורם שאינו לא טורח ולא יראה אלא בקיאותו של השומר.
הנוד, דוגמת הגמרא
« נוד בדיסקיא, חתימת פיו למטה — הוי חותם בתוך חותם, פיו למעלה — לא הוי חותם בתוך חותם » (עבודה זרה ל״א ע״א)
אותו שק ואותה קשירה: אין משתנה אלא הכיוון. אין החותם לא חומר ולא כח אלא צורת עמידה.
הט״ז: למה אין קשר סתם כלום הט״ז מבאר למה הקשר, שלא כטיחה, טעון שינוי:
« דקשר שעושין בעלמא ודאי אין טורח כלל להתירה אלא ודאי קשר משונה בעינן » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ח)
והמדה היא הזמן: הטיט צריך להתייבש, והמתנת היבוש טורח היא; והקשר נעשה כרגע. נמצא שזמן השחזור, ולא קושי המעשה, הוא העושה את החותם.
האותיות — שתי אותיות כשני חותמות הבית יוסף מביא את המקור בשם הר״י:
« שמעתי בשם ר״י ז״ל דשני אותיות כשני חותמות ולא טרח ומזייף להו וטעמא דמסתברא הוא » (בית יוסף יו״ד ק״ל)
וטעמא דמסתברא הוא: אף לרשב״א אין מקור אלא סברה. וזה החותם היחיד שבסימן שאינו סותם כלום.
נפקא מינה — הדפוס
« והדפוסים אף על פי שיש בהם כמה אותיות לא חשיבי אלא כחותם אחד כיון שקובעין אותם בבת אחת » (שו״ע יו״ד ק״ל:ו)
חותם חקוק נושא עשר אותיות ואינו נחשב אלא לאחד: שנקבעו בבת אחת. נמצא שאין המנין בסימנים אלא במעשים נפרדים — היא המדה שבסעיף ד׳. ונפקא מינה בזמננו מיד: חותם תעשייתי, יריעה מתכווצת או תווית שאינה ניתנת להסרה שנקבעו במעשה אחד אינם אלא חותם אחד, ויהי מנין הרשמים שעליהם אשר יהיה.
הגורם שלא נצפה: הבקיאות סוף סעיף ו׳ מכניס משתנה שלא נהג בו הסימן עד כאן:
« ובמקום שמצויים מומרים ועובדי כוכבים שיודעים לכתוב אין כתב סימן אלא למי שמכיר הכתב » (שו״ע יו״ד ק״ל:ו)
אין הכתב עולה לחותם אלא כשאין העובד כוכבים יודע לכתוב — כלומר שכח החותם תלוי במצב העולם שמחוץ לחבית. ומכאן יוציא הרמ״א בסעיף ח׳ פטור מהודעה; והב״ח שבפרק ו׳ יהפוך את הסברה עצמה כנגד המנהג משנעשה המקדח מצוי. משתנה אחד ושני כיוונים.
סופו של ס״ק ז הארוך שבט״ז יוצא מן ההגדרה למעשה, ואפשר שהוא המקום המועיל שבסימן לימינו: חבית חתומה ההולכת בדרך. ושם מוכיח הט״ז שהטיחה, המספקת במונח, אינה כלום בהולכה — ומוכיחו מדבר שבמציאות.
הדבר שבמציאות
« כי פשוט הוא שעל ידי שהעגלה מתנענעת תמיד היין הולך למעלה ומרכך הטיט ונופל וזה דבר מצוי מאוד » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ז)
היין המתנענע עולה, מרכך את הטיט ומפילו; ודרך מוליכי היין לתקנו בדרך. וחותם המתוקן בדרך אינו חותם עוד: והרי חזרנו בדרך אחרת לסברת הש״ך ס״ק ח בקשירת העגלות.
הט״ז דוחה את משאת בנימין משאת בנימין התיר משא יין שנסתם בזמורות ובטיט, וחילק בין יין תוסס — שרתיחתו מקלקלת את הטיחה — ליין שאינו תוסס. והט״ז דוחה את החילוק משני צדדים: שכל יין חדש תוסס, ואין עושין בזמורות אלא בזמן שהוא תוסס, ונמצא החילוק סותר את ההיתר שבא ליסדו; ועוד שבעיקר הדין אין התסיסה מעלה ומורידה — שתנועת העגלה לבדה מעלה את היין ממילא.
מסקנת הט״ז
« ע״כ נראה דבשום פנים אין היתר בהולכת יין מחמת טיחה לחוד בלי סימן אחר רק במונח אז מועיל טיחה » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ז)
רק במונח. אין לחותם אצל הט״ז ערך מצד עצמו אלא ערך שבמעמד. אותה טיחה על אותה חבית — חותם במרתף ואפס בדרך. וכאן חדל הסימן מלמנות חותמות ומתחיל לקרוא מעמדות — והוא בדיוק מה שיעשו סעיפים ט׳ וי׳.
חתמו בשני חותמות וחזר עליו ולא הכירו או שמצאו סתור אסור: הגה ודוקא אם רואים שנסתר בכוונה ע״י אדם אבל במקום שיכולים לתלות שנסתר ונתקלקל מעצמו או ע״י בהמה או תינוקת שלא בכוונה מותר בדיעבד (ת״ה סימן ר״ה ובארוך כלל כ״ב) ואפילו אם נתקלקל בכוונה יש להתיר אם ישראל יוצא ונכנס תמיד. (בית יוסף בשם ס״ה וסמ״ג) . אבל אינו צריך לחזור עליו אלא אם כן הודיע לישראל שנשתלח לו שהוא חתום בשני חותמות אע״פ שלא הודיעו ענין חתימותיו כיון שמצאו הישראל השני חתום בשני חותמות מותר ומכל מקום נכון הדבר להודיעו צורת החותם כדי שיחזור אחריו: הגה מיהו אם כתב עליו אותיות אין צריך להודיעו דסתם עובד כוכבים אינו בקי לכתוב אותיות (הר״ן והר״י) ואם העובד כוכבים אומר שהחבית היה מטפטף והוא הדקו ונגע ביין אינו נאמן לאסרו ואפילו ניכר עדיין קצת יין מבחוץ ויש אומדנות בדבריו (ת״ה סימן ר״ב):
עד כאן היה החותם מונח; סעיף ח׳ מעמידו לקריאה. והשאלה הנפתחת היא היא ששלטה כבר בסעיף א׳: החותם הוא השומר או העין הנתונה בו? שלש קריאות של ראשונים נחלקות בתיבת מכיר, והמחבר מכריע כקלה שבהן.
ברייתת הסעיף
« השולח חבית של יין ביד כותי, ושל ציר ושל מורייס ביד גוי, אם מכיר חותמו וסתמו — מותר, אם לאו — אסור » (עבודה זרה ל״א ע״ב)
שתי תיבות וכל הסעיף: אם מכיר חותמו וסתמו. הצריך לילך ולהכיר, או רק שלא יוכחש כשיסתכל?
קריאה ראשונה — הראב״ד: טביעות עין
« והאי מכיר פי׳ הראב״ד בטביעות עינא ולפיכך כתב שהשולח יין ביד נכרי אין מסירת סימן מועיל לו שהרי לא היה עליו טביעות עין » (בית יוסף יו״ד ק״ל)
ותולדה חריפה: ביין הנשלח אין תקנה כלל — אלא בכתיבה, לפי שאין אותו סימן יוצא מתחת יד נכרי לעולם. נמצא שהראב״ד עושה את סעיף ו׳ לפתחו היחיד של סעיף ח׳.
קריאה שניה — הר״ן: שני חותמות פוטרים מהכרה הר״ן, על פי רבותינו הצרפתים, מעמיד את דרישת ההכרה בחותם אחד בלבד:
« אבל בב׳ חותמות אפילו אינו מכיר כגון שולח לחבירו ואינו מודיעו ענין חתימתו כל שהודיעו שהוא חתום בב׳ חותמות ומוצא אותם כן שרי » (בית יוסף יו״ד ק״ל)
וזה תרגומה המדויק בסעיף ח׳ של שיטת תוספות שבסעיף א׳: אין החותם השני מוסיף מנין אלא בא במקום העין.
קריאה שלישית — ר״י הזקן: שלא יוכחש הקריאה הקלה שבכולן, והיא שקיבלוה הרשב״א וספר התרומה והסמ״ג:
« אלא ה״ק אם כשחזר על חותמו ומכירו כשר ואם לאו אסור דמוכח מילתא ודאי שנשתנה ונזדייף אחר שאין מכירו » (בית יוסף יו״ד ק״ל)
כלומר אין הברייתא מטילה בדיקה אלא מתארת מה שיהיה אם יבדוק. נמצאת הבדיקה רשות, ואין אוסר אלא כשלונה.
פסק המחבר המחבר פוסק כקריאה זו ומקיים את ההודעה כתנאי הקל:
« אבל אינו צריך לחזור עליו אלא אם כן הודיע לישראל שנשתלח לו שהוא חתום בשני חותמות » (שו״ע יו״ד ק״ל:ח)
ההודעה מספקת ואינה צריכה לתאר את החותמות: די להודיע ששנים הם. וחזרה כאן ממש תבנית הבית יוסף שבפרק ב׳ — ההודעה מולידה יראה ואינה מלמדת.
ומוסיף את העצה הטובה
« ומכל מקום נכון הדבר להודיעו צורת החותם כדי שיחזור אחריו » (שו״ע יו״ד ק״ל:ח)
החובה והראוי מובדלים כאן בדקדוק — והגבול עובר בדיוק בין המוליד יראה למאפשר בדיקה.
פטורו של הרמ״א
« מיהו אם כתב עליו אותיות אין צריך להודיעו דסתם עובד כוכבים אינו בקי לכתוב אותיות » (שו״ע יו״ד ק״ל:ח)
והוא הפעלה ישרה של המשתנה שבסעיף ו׳: אין האותיות עולות לחותם אלא במקום שאין העובד כוכבים יודע לכתוב — ובמקום שהן עולות, עולות הן עד שפוטרות מן ההודעה. נמצא כח החותם וצורך ההודעה הולכים זה כנגד זה: כל שהחותם קשה לזיוף פחות צריך להודיע שיסתכלו.
החותם שנמצא סתור
« חתמו בשני חותמות וחזר עליו ולא הכירו או שמצאו סתור אסור » (שו״ע יו״ד ק״ל:ח)
הגהת הרמ״א — אין הקלקול מאשים
« ודוקא אם רואים שנסתר בכוונה ע״י אדם אבל במקום שיכולים לתלות שנסתר ונתקלקל מעצמו או ע״י בהמה או תינוקת שלא בכוונה מותר בדיעבד » (שו״ע יו״ד ק״ל:ח)
והכלל הוא כללו של הש״ך ס״ק ה שבפרק ז׳, והוא קבוע בכל הסימן: אין האוסר מצב החותם אלא קריאת הכוונה. ועוד הוסיף הרמ״א שיציאת ישראל וכניסתו מתירה אף במקום שהכוונה ברורה — נמצא סימן קכ״ט · 129 בא לעזרת סימן ק״ל · 130.
נפקא מינה — עובד כוכבים המעיד על עצמו הדק שבסעיף: העובד כוכבים מספר מעצמו שנגע.
« ואם העובד כוכבים אומר שהחבית היה מטפטף והוא הדקו ונגע ביין אינו נאמן לאסרו » (שו״ע יו״ד ק״ל:ח)
והרמ״א מגיע עד הסוף: אף שנשאר קצת יין מבחוץ ואף שיש אומדנות בדבריו. והטעם מבני הדין — אינו נאמן לאסרו: אינו עד, ואין הודאה האוסרת ממון אחרים הודאה. וכל בנין הסימן עומד על חזקות ולא על פי השומר.
ישראל ששכר או קנה בית בחצרו של עובד כוכבים ומילאו יין אם ישראל דר שם ואף על פי שהניח היין בחצר ואין עליו לא חותם ולא מפתח מותר ואפילו היה גם העובד כוכבים דר באותו חצר אבל אם לא היה ישראל דר באותו חצר אם היה ביד ישראל המפתח וחותם מותר וא״צ לומר שני חותמות ואם לאו אעפ״י שהיין באותו בית ששכר או קנה אסור אם העובד כוכבים דר בחצר ואם אינו דר בחצר מותר אא״כ נמצא עומד בצד היין:
שני הסעיפים האחרונים יוצאים מן הכלי אל המקום. והתוצאה היפוך גמור של כל הקודם: במקום שישראל דר שם אין צריך חותם כלל; ובמקום שאינו דר צריך חותם ודי באחד; ובמקום שאין לעובד כוכבים שייכות אין צריך כלום. נמצא הסימן מוכיח בשלש שורות שלא היה החותם אלא תחליף.
ברייתת פרק רבי ישמעאל היא הברייתא שבפרק א׳ בנוסחה השני — שאינה מדברת עוד בחותמות אלא בדירה:
« אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של גוי, ומילאהו יין, וישראל דר באותה חצר — מותר, ואף על פי שאין מפתח וחותם בידו » (עבודה זרה ס״א ע״א)
ואף על פי שאין מפתח וחותם בידו: הגמרא עצמה מעמידה את הדירה כנגד החותם ומכריעה כדירה.
לשון המחבר
« אם ישראל דר שם ואף על פי שהניח היין בחצר ואין עליו לא חותם ולא מפתח מותר ואפילו היה גם העובד כוכבים דר באותו חצר » (שו״ע יו״ד ק״ל:ט)
והטעם הוא טעם הרמב״ם שהובא בפרק ג׳: מְפַחֵד תָּמִיד. אין השמירה היא השומרת — שהרי אין הישראל משמר כלום — אלא אי־הידיעה מתי יכנס.
הש״ך מגדיר את גבול החזקה
« ואין לעובד כוכבים שייכות ביין אע״פ שיש לו שייכות בבית בחזקת משתמר הוא עד שיצא ישראל ויאמר לו שהוא מפליג » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק י)
שני גבולים במשפט אחד. ראשון בתנאי: שלא תהא לעובד כוכבים שייכות ביין — ושייכות בבית אינה מזיקה. ושני בזמן: בטלה החזקה משיאמר לו הישראל שהוא מפליג. והש״ך מציין בפירוש למניח עובד כוכבים בחנותו שבסימן קכ״ט · 129. כלומר אין מרתת מצב קבוע: הוא כבה באמירה אחת.
ישראל שאינו דר שם
« אם היה ביד ישראל המפתח וחותם מותר וא״צ לומר שני חותמות » (שו״ע יו״ד ק״ל:ט)
ודקדק וא״צ לומר שני חותמות: בדין המקום בטל בפירוש כללו של סעיף א׳. הבית השכור עושה חלק מן המלאכה שהיתה מוטלת על החבית לבדה.
הש״ך מרחיק מן הב״ח הב״ח רצה שיהא צריך חותם אחד לפחות כשאין העובד כוכבים דר בחצר. והש״ך דוחהו:
« וז״א דבדברי הרשב״א מוכח דאפילו בלא חותם כלל שרי מטעמא דכיון דאינו דר שם אינו עתיד לבא שם » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק י״ב)
שני טעמים: מי שאינו דר בחצר אינו עתיד לבוא שם; ועוד שהוא אז כעובד כוכבים אחר, ודינו בסימן קכ״ח · 128 — ששם אין צריך כלום. נמצא החותם נעלם לגמרי מן החשבון.
אלא אם כן נמצא עומד בצד היין
« ואם אינו דר בחצר מותר אא״כ נמצא עומד בצד היין » (שו״ע יו״ד ק״ל:ט)
ותנאי זה שנוי במחלוקת ראשונים שהטור מציעה ואינו מכריעה.
הרשב״א מבאר מהיכן הקושי למה השוכר גרוע מבעל הבית סתם?
« זה שהשכיר ביתו או שמכרו יש לו שייכות בביתו ואינו נתפס כגנב בכניסתו לפי שאדם עשוי ליראות בבית שהוא משכיר או שהוא מכר לראות מה השכיר או מה מכר » (בית יוסף יו״ד ק״ל)
והתיבה שייכות: מי שהשכיר או מכר נשארה לו טענה להיכנס, ולפיכך אינו נתפס כגנב. אין השמירה באה מן הבעלות אלא מהעדר כל אמתלה.
הט״ז מנסח מחדש
« הטעם שאין נתפס כגנב שאדם עשוי לראות מה ששכר או מכר ואין השוכר או הלוקח מקפיד עליו ע״כ יש לו קצת שייכות » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ט)
נפקא מינה — הש״ך מעמיד את שני הסימנים זה מול זה
« שאז אסור דכיון שהזכיר או מכר יש לו שייכות קצת בבית שם » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק י״ג)
הש״ך מציין לסימן קכ״ח · 128 סעיף ב׳: שם אין העובד כוכבים שנמצא עומד בצד היין אוסרו, לפי שאין לו שייכות כלל. וכאן אוסר מחמת שייכות שנשארה. אותו יין ואותו עובד כוכבים ואותו מעמד: ואין ההפרש אלא בזכות שבדין. והטור מסיים: וראוי לחוש לדבריו.
הטור מכריע, אבל מחמת חשש
« יש מגדולי המורים שאומר שכל שהשכיר או מכר יש לו קצת שייכות ואם נמצא עומד בצד היין אסור וראוי לחוש לדבריו » (טור יו״ד ק״ל)
וראוי לחוש לדבריו — לא כך ההלכה אלא ראוי לחוש. והמחבר קיבל פסק זה, והש״ך עשאו לגבול שבינו לסימן קכ״ח · 128.
במה דברים אמורים בשוכר או לוקח בית בחצרו של עובד כוכבים אבל בחצרו של ישראל ממש שלא לקחו ולא שכרו מעובד כוכבים אפי׳ היה עובד כוכבים דר באותו חצר ואין ישראל דר בו מותר ואע״פ שאין מפתח וחותם ביד ישראל לפי שאין לו בה שום שייכות ואפילו נמצא עומד בצד היין שהרי מכ״מ נתפס עליו כגנב וה״מ ביום אבל בלילה אסור: הגה ודוקא בכי האי גוונא יש לאסרו בלילה אבל בשאר מקומות דאמרינן לעיל סימן קכ״ח וקכ״ט דהעובד כוכבים מרתת אין חילוק בין יום ללילה ושאני הכא הואיל והעובד כוכבים יש לו שייכות בחצר ומסתמא נועלו בלילה הואיל ואין ישראל דר שם ואינו מרתת כולי האי ולכן אפילו ביום אם נעל ואין חור או סדק שיכולין לראות היין אסור אבל ע״י חור וסדק מותר ביום אפילו נעלו בודאי ובלילה אסור בכה״ג אפי׳ מסתמא וזהו החלוק שבין יום ללילה:
13. נתפס עליו כגנב — היום, הלילה והחור שבדלת (סעיף י׳)
הסעיף האחרון מסלק את הכל: לא חותם ולא מפתח ולא ישראל הדר במקום. ואין השומר עוד לא חפץ ולא נוכחות אלא מעמד: שמי שאין לו זכות במקום נתפס שם כגנב. ואחר כך מוסיף המחבר ארבע תיבות שהעסיקו את כל האחרונים — וה״מ ביום אבל בלילה אסור — והרמ״א ייחד להן את ההגהה הארוכה שבסימן.
לשונו של רבא והיא נשנית פעמיים, בסוף פרק רבי ישמעאל ובפרק השוכר:
« אם נתפס עליו כגנב — חמרא שרי, ואי לא — אסור » (עבודה זרה ס״א ע״ב)
לא חותם ולא מפתח ולא נוכחות: אלא תוצאה הצפויה אם ימצאוהו שם. נמצא השומר האחרון שבסימן עונש שבדמיון.
לשון המחבר
« אבל בחצרו של ישראל ממש שלא לקחו ולא שכרו מעובד כוכבים אפי׳ היה עובד כוכבים דר באותו חצר ואין ישראל דר בו מותר » (שו״ע יו״ד ק״ל:י)
לפי שאין לו בה שום שייכות — אותו משתנה שבסעיף ט׳ בערך אפס. נמצא הסימן נחתם על צירו שלו: הכל תלוי בשייכותו של העובד כוכבים למקום.
הש״ך מעמיד תנאי שאין הסעיף אומרו
« ומכל מקום הישראל יוצא ונכנס שם דאי באינו יוצא ונכנס כלל או אפילו בהודיעו שמפליג לא עדיף ממניח עובד כוכבים בחנותו » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק י״ד)
כלומר אין היתר סעיף י׳ היתר של הפקר: עדיין הוא מניח את יציאתו וכניסתו של סימן קכ״ט · 129. שאם לא כן לא יהא עדיף ממניח עובד כוכבים בחנותו שבסימן קכ״ט · 129 ובביתו שבסימן קי״ח · 118, ששניהם אסורים.
והיפוך היום ללילה
« ואפילו נמצא עומד בצד היין שהרי מכ״מ נתפס עליו כגנב וה״מ ביום אבל בלילה אסור » (שו״ע יו״ד ק״ל:י)
הבית יוסף מביא שהרשב״א עצמו נתקשה כאן, ואלמלא הרב היה אומר שאין חילוק בין יום ללילה.
הקושיא שהגהת הרמ״א באה ליישבה אם מרתת שולט בסימנים קכ״ח · 128 וקכ״ט · 129, למה ישנה הלילה כלום?
« אבל בשאר מקומות… דהעובד כוכבים מרתת אין חילוק בין יום ללילה » (שו״ע יו״ד ק״ל:י)
וקושיא חזקה היא: בכל שאר מקומות הבלוק אין ליראה שעה. ולכן צריך הרמ״א להראות שאין מעמד סעיף י׳ מעמד של מרתת רגיל.
תירוץ הרמ״א
« הואיל והעובד כוכבים יש לו שייכות בחצר ומסתמא נועלו בלילה הואיל ואין ישראל דר שם ואינו מרתת כולי האי » (שו״ע יו״ד ק״ל:י)
שלש חוליות: יש לו שייכות בחצר; לפיכך יכול לנעול; לפיכך יש לו אמתלה — ואמתלה מצויה מבטלת את היראה. ואינו מרתת כולי האי מדה הוא ולא שלילה: היראה נמדדת.
הש״ך קורא למנגנון בשמו
« כלומר שדר שם ואית ליה לאשתמוטי על הנעילה » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ט״ז)
אית ליה לאשתמוטי — יש לו במה להשתמט. ואין זו לשון הש״ך אלא לשון הגמרא.
המקור אצל רבא
« אי אית ליה לאישתמוטי — חמרא אסיר, ואי לא — חמרא שרי » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
נמצאת הגמרא עושה את האמתלה המצויה מדה יחידה. ואין הרמ״א מוסיף כלום אלא מפעיל בדלת הנעולה מדה של גמרא.
ומכאן תקנת החור ואם האמתלה היא הנעילה, די שתעבור בה עין:
« אבל ע״י חור וסדק מותר ביום אפילו נעלו בודאי ובלילה אסור בכה״ג אפי׳ מסתמא וזהו החלוק שבין יום ללילה » (שו״ע יו״ד ק״ל:י)
והוא מעשה רבא, ומדוד הוא
« כל דלהדי ביזעא — שרי, דהאי גיסא והאי גיסא — אסיר » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
אין ההיתר אלא כנגד החור ממש: לא לצד זה ולא לצד זה. והש״ך מציין לסימן קכ״ח · 128 סעיף ג׳ באותה מדה. נמצא שאין החור פטור כללי אלא שדה ראייה, וההלכה הולכת אחר גבולותיו.
הש״ך אומרו בשורה אחת
« מותר כל מה שיכולים לראות על ידי חור וסדק » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק י״ז)
הט״ז משלים: דלת פתוחה לגמרי
« אבל בפתוח הדלת לגמרי מותר אפילו בלילה דמרתת דילמא השתא מדכיר ליה לחמרא ויבוא » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק י)
וסברה נאה עד למאוד: אין דלת פתוחה לגמרי מחזירה את הראייה אלא את אי־הידיעה. העובד כוכבים אומר בלבו שהבעלים עשוי להיזכר ביינו בכל שעה ולבוא — מדכיר ליה לחמרא ויבוא. ויראה זו, שלא כיראת העין, אינה כבה בלילה.
מקורה של יראה זו רבא, בישראל שיצא מן השולחן כששמע קול צלויי:
« חמרא שרי, מימר אמר: השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי » (עבודה זרה ע׳ ע״א)
וזו הצורה הזכה שבכלל: אין השומר על היין לא החותם ולא העין ולא הדין אלא שאין העובד כוכבים יודע מתי יחזור הישראל.
יסוד הסימן סימן ק״ל · 130 נפתח בחפץ ונחתם במחשבה. אין החותם בכל הפרק מחיצה לעולם: סימן הוא — שְׁנֵי סִימָנִין בלשון הרמב״ם — שמלאכתו לעשות את הפריצה קריאה ולפיכך יקרה. ומכאן שני הטעמים שהש״ך מונה כאחד: לא טרח ומזייף ומרתת. ומכאן גם שחותם מושלם עשוי שלא לשוות כלום — קשר העגלה המותר בכל יום, והטיט הנופל בדרך — ושהעדר חותם גמור עשוי להספיק: ישראל הדר בחצר, ודלת פתוחה לגמרי. סעיף א׳ מנה חותמות; סעיף י׳ אינו מונה כלום אלא קורא מעמד. ובין שניהם לימד הסימן שאין מנין החותמות אלא לשון קצרה למדידת מה שהשומר סבור שעתידין לראות.
📊 סיכום
טבלה — הסימן סעיף אחר סעיף
סעיף
מה שנדון בו
הגהת הרמ״א
א׳
מותר להפקיד ולשלוח יין ביד עובד כוכבים אם חתום בחותם בתוך חותם או מפתח וחותם; ודוקא בחבית של חרס, לא של עץ ולא בנודות, אלא אם כן הכניסם בשק חתום
ויש מתירין אף בחבית של עץ וכן נוהגים; ובלבד שתהא המגופה נסתמת כראוי ולא תשאר ברזא, ועור קבוע במסמרות ואותיות חצויות עליו
ב׳
הפקיד בחותם אחד: אסור בשתיה ומותר בהנאה, והוא שייחד לו קרן זוית
בדיעבד יש להתיר אף בחותם אחד; ואין צריך להכיר חותמו אלא אם כן רואהו מקולקל; וכן נוהגין להקל
ג׳
יין מבושל שלנו, יין שעירבו בדבש ושמן, וחומץ שלנו: די בחותם אחד
—
ד׳
הגדרה: כלי שאינו מהודק וטיחה — חותם אחד; כלי מהודק וטיחה עליו — חותם בתוך חותם; וכל שינוי כחותם אחד, והטיחה או הקשירה חותם שני
—
ה׳
שני קשרים משונים כשני חותמות
—
ו׳
שתי אותיות כשני חותמות; והדפוסים אף שיש בהם כמה אותיות אינם אלא כחותם אחד; ובמקום שיודעים לכתוב אין הכתב סימן אלא למי שמכיר
—
ז׳
מפתח וחותם אחד כשני חותמות
—
ח׳
חתמו בשני חותמות וחזר עליו ולא הכירו או שמצאו סתור — אסור. ואינו צריך לחזור עליו אלא אם כן הודיע שהוא חתום בשני חותמות; ומכל מקום נכון להודיעו צורת החותם
ודוקא כשנראה שנסתר בכוונה ביד אדם, ואם לאו מותר בדיעבד; ואף בכוונה אם ישראל יוצא ונכנס. ואם כתב אותיות אין צריך להודיע; והעובד כוכבים האומר שנגע אינו נאמן לאסור
ט׳
ישראל ששכר או קנה בית בחצרו של עובד כוכבים: דר שם — מותר בלא חותם ובלא מפתח; אינו דר שם — מפתח וחותם מתירין ואין צריך לומר שני חותמות; ואם לאו אסור כשהעובד כוכבים דר בחצר, ואם אינו דר בחצר מותר אלא אם כן נמצא עומד בצד היין
—
י׳
אבל בחצרו של ישראל ממש שלא לקחו ולא שכרו: מותר אף בלא מפתח וחותם ואף שנמצא עומד בצד היין, שנתפס עליו כגנב — והני מילי ביום, אבל בלילה אסור
ודוקא בכי האי גוונא אוסרין בלילה; ובשאר מקומות דמרתת אין חילוק בין יום ללילה. וכאן יש לו שייכות בחצר ונועלה ואית ליה לאשתמוטי; לפיכך אף ביום אם נעל ואין חור וסדק — אסור; ועל ידי חור וסדק מותר ביום, ובלילה אסור
טבלה — המחלוקות המרכזיות
הנושא
שיטה א׳
שיטה ב׳
כמה חותמות ביין
רבנו תם ותוספות — די באחד ביד עובד כוכבים, דמירתת
בה״ג, הרי״ף, הרמב״ם, הרשב״א והמחבר — לעולם שנים, או מפתח וחותם
למה מצריכות הסוגיות שני חותמות
רבנו תם — בישראל חשוד מיירי, וגרע מעובד כוכבים
תוספות, הרא״ש והר״ן — בשולח לחבירו שאינו מכיר את החותם
מה עושה החותם השני
דגם מצטבר — תוספת טורח (רי״ף, רמב״ם, רשב״א)
דגם תפקידי — זה כנגד החילוף וזה כנגד הנגיעה (רב אשי, ט״ז ס״ק ו, ש״ך ס״ק ז)
חבית של עץ
ר׳ יצחק בר׳ יהודה, הרא״ש והמחבר — אין לה תקנה אלא בשק
המרדכי, ספר התרומה, הסמ״ג, הרשב״א והרמ״א — מותרת, וכן נוהגים
כיצד מיישבים את המנהג עם סימן קכ״ד · 124
הט״ז ס״ק א־ב — בשעת הסתימה ובניצוק
הש״ך ס״ק ג — בדין עובדי כוכבים שבזמן הזה, במקום הפסד
החותם בדרך
משאת בנימין — הטיחה חותם, אלא אם כן היין תוסס
הט״ז ס״ק ז — אין הטיחה כלום בדרך, אלא במונח
מפתח לבדו בדיעבד
הט״ז ס״ק ה — מספיק, דהא בהא תליא
הש״ך ס״ק ד — אינו כחותם, וכן סתומה במגופה
הטור והרמב״ם בחותם בתוך חותם
הבית יוסף — שתי שיטות, וכמה קושיות על הטור
הט״ז ס״ק ז — אין מחלוקת כלל: וי״ו שבטור במקום או
מהו מכיר שבסעיף ח׳
הראב״ד — טביעות עין, ומכאן שהכתב הוא הפתח היחיד
ר״י הזקן, הרשב״א והמחבר — שלא יוכחש כשיסתכל; והר״ן — שני חותמות פוטרים
נמצא עומד בצד היין בבית השכור
הרשב״א בשם יש אומרים — מותר, שהוא כעובד כוכבים אחר
גדולי המורים, הטור, המחבר והש״ך ס״ק י״ג — אסור, ששייכות נשארה לו
אין העובד כוכבים דר בחצר
הב״ח — עדיין צריך חותם
הש״ך ס״ק י״ב — אין צריך כלום, ודינו בסימן קכ״ח · 128
טבלה — מקורות הסוגיא
גמרא : עבודה זרה כ״ט ע״ב (חומץ שלנו ויין מבושל שלנו) · עבודה זרה ל״א ע״א (הכל משתמר בחותם אחד, היכי דמי חותם בתוך חותם) · עבודה זרה ל״א ע״ב (השולח חבית של יין, מירתת בין הגיתות) · עבודה זרה ס״א ע״א־ע״ב (הלוקח והשוכר בית בחצרו של גוי, נתפס עליו כגנב) · עבודה זרה ס״ט ע״ב (לא חייש לשתומא ולא חייש לזיופא) · עבודה זרה ע׳ ע״א (ביזעא בדשא, אית ליה לאישתמוטי, מדכר ליה לחמריה)
ראשונים : רש״י · תוספות · רבנו תם · ר׳ יצחק בר׳ יהודה · הר״י (ר״י הזקן) · הרי״ף · בעל הלכות גדולות · הרמב״ם (הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג) · הראב״ד · הרמב״ן · הרשב״א (תורת הבית) · הר״ן · הרא״ה · הרא״ש · המרדכי · ספר התרומה · סמ״ג · איסור והיתר הארוך · הטור
אחרונים : בית יוסף · דרכי משה · רמ״א · ש״ך (שפתי כהן) · ט״ז (טורי זהב) · ב״ח · תרומת הדשן · שו״ת משאת בנימין · מהרי״ל · עטרת זקנים · באר הגולה