Siman 132 — What may still pass from forbidden wine into a Jew’s hand — study and pilpul
סימן קל״ב
שֶׁלֹּא לֵיהָנוֹת מִיֵּין נֶסֶךְ
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦
Pilpul and in-depth study
Sugyot, sources, the underlying ḥakira, maḥlokot of Rishonim and Aḥaronim, nafka minot for halakhah and analysis of the shitot
Subject:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קל״ב (ז׳ סעיפים) עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), בית יוסף, טור
Talmudic foundation of the sugya:
עבודה זרה ס״ב ע״א (קנס הוא שקנסו חכמים) · עבודה זרה ס״ב ע״ב (דבי רבי ינאי, אתנן) · עבודה זרה ס״ג ע״א–ע״ב (צאו ואכלו ואני פורע, הקדים לו דינר) · עבודה זרה ס״ד ע״א (ישראל שהיה נושה בגוי מנה, רוצה בקיומו) · עבודה זרה ע״א ע״א (האומנין של ישראל, צא והפס עלי מנת המלך, המוכר יינו לנכרי)
Written and studied by:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 Table of contents
שורש הסימן — the seven seifim as a ladder of distance
קנס — why the money of yayin nesekh is caught (עבודה זרה ס״ב ע״א)
דמי היזק — damages or sale price, and the Beit Yosef’s tzarikh iyun (seif 1)
מכר בהקפה — the Ri, the Rosh, the Ramban: to whom is the money permitted (seif 1)
יש מי שאומר — the Taz shows the Meḥaber put it on the wrong side (seif 1)
פסק ומדד — settled mind, meshikhah, and the Shakh’s worry in ס״ק ח (seif 2)
עכבת יין — nitzok, the Rambam’s omitted line, and the dispute in Shakh ס״ק כ״ד (seif 2)
חבית בשכרן — the courtyard that does not acquire against one’s will (seif 3)
הקדים לו דינר — שעבוד or קנין, and the atnan argument (seif 4)
מנת המלך — to replace or to rescue: the weight of a formula (seifim 5–6)
רוצה בקיומו — the creditor who waits, and the two readings of the ban (seif 7)
יסוד — what the Rama’s gloss does to the whole ladder
1. שורש הסימן — a ladder of distance, not seven separate cases
Simanim 123 through 131 asked what makes wine forbidden: contact, force, mixture, vessel, seal, and a non-Jew left alone with it. Siman 132 asks none of that. It begins from wine that is already forbidden — forbidden even for benefit — and asks one question seven times over: what may still pass from it into a Jew’s hand? The seven seifim are not seven separate cases; they form a ladder, and the ladder has a direction.
The anchor: an exception within the law of issurei hana’ah The general rule is that the price of a thing forbidden for benefit is permitted. Wine is the exception, and the Rambam states it in the very chapter of our halakhot:
« כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה אִם עָבַר וּמָכְרוּ דָּמָיו מֻתָּרִין חוּץ מֵעַכּוּ״ם וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ וְתִקְרֹבֶת שֶׁלָּהּ וְיַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לָהּ. וְהֶחְמִירוּ חֲכָמִים בִּסְתַם יֵינָם לִהְיוֹת דָּמָיו אֲסוּרִין כִּדְמֵי יַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לְעַכּוּ״ם » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ט״ו)
Two storeys stand here one upon the other: wine actually poured out in libation is ranked with the idol itself; then the Sages added stam yeinam to that same list. The whole of siman 132 lives on that second storey.
The seven seifim read as a ladder At each rung the Jew stands a little further from the wine — and each time the question is whether the distance is enough.
Seif
What the Jew receives or does
His distance from the wine
א׳
He collects the value of the wine the non-Jew spoiled for him
None: the wine itself turns into money
ב׳
He sells his wine, and the money stands or falls
None, and everything turns on the instant
ג׳
He refuses the barrel sent as wages and asks for money
One step: the barrel must never become his
ד׳
He discharges his workers’ board with wine he never owned
Two steps: not his wine but his debt
ה׳–ו׳
He sends a non-Jew to settle with the king in his stead
Three steps: he touches neither wine nor money
ז׳
He waits while the non-Jew sells
Four steps: he does nothing whatever
The ḥakira that runs through the siman Is the ban on דמי יין נסך(א) an extension of the ban on benefit — the money being of the substance of the forbidden thing, taking its place and inheriting its status — or (ב) a קנס, a rabbinic penalty laid on whoever turned the forbidden thing into cash? The first makes the money a forbidden object; the second makes the man a penalised party. Every peculiarity of the siman follows: money permitted to others yet forbidden to the seller, damages that are not caught at all, and a mere interval of waiting that can be enough to lift the penalty.
שלא ליהנות מיין נסך. ובו ז׳ סעיפים:עובד כוכבים שנגע ביין שלנו אע״פ שאסור בהנאה מותר ליקח דמיו מאותו העובד כוכבים שאסרו או אותו העובד כוכבים ימכרנו ויתן דמיו לישראל ואם מכרו הישראל לעובד כוכבים אחר אם נתן לו המעות קודם שיתן לו הישראל היין המעות אסורים בהנאה ואם לקח העובד כוכבים היין תחילה ואחר כך נתן המעות לישראל יש מי שאומר שאף על פי שלבעל היין שמכרו אסורים בהנאה לאחרים מותרים: הגה וכל זה לא מיירי אלא בעובדי כוכבים שמנסכין אבל בזמן הזה כל מגע שלהם אינו אוסר רק בשתיה (רש״י בשם הגאונים) כמו שנתבאר לעיל סימן קכ״ג:
2. קנס — the Gemara rejects two reasons before keeping a third
The Gemara does not simply lay down the prohibition; it goes looking for its ground. It proposes two foundations, refutes each in turn by a counter-example, and keeps only a third — which is not a foundation at all, but an admission.
First proposal: since the wine is forbidden for benefit, so is its price Refuted in one line from orlah and kilei hakerem, both forbidden for benefit, whose price nonetheless betroths a woman:
« הֲרֵי עׇרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם דַּאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה, וּתְנַן: מְכָרָן וְקִידֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן — מְקוּדֶּשֶׁת » (עבודה זרה ס״ב ע״א)
Second proposal: the wine “seizes its price”, as an idol does Refuted from shevi’it, which does seize its price and yet does not forbid a labourer’s wage:
« הוֹאִיל וְתוֹפֵס אֶת דָּמָיו כַּעֲבוֹדָה זָרָה. וַהֲרֵי שְׁבִיעִית דְּתוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ » (עבודה זרה ס״ב ע״א)
What remains — and it is the key to the whole siman
« קְנָס הוּא שֶׁקָּנְסוּ חֲכָמִים בַּחֲמָרִין וּבְיֵין נֶסֶךְ » (עבודה זרה ס״ב ע״א)
A קנס. Not a property of the money, but a penalty upon a man. Rabbi Abbahu in the name of Rabbi Yoḥanan.
The Shakh repeats it exactly where the consequence surfaces Where the Meḥaber writes that the money is forbidden to the owner of the wine who sold it — and to him alone — the Shakh gives the reason in two words:
« משום קנס כדאית׳ ברבינו ירוחם שהביא הב״י וכן באשר״י שם » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ד)
Three immediate nafka minot(א) A penalty is personal: it reaches the seller, not the next buyer — hence the second half of seif 1. (ב) A penalty presupposes an act that deserves one: compensation for damage is no such act, and the opening of seif 1 permits it. (ג) A penalty is measured by the harm it prevents: where there is no loss to avert, it is not relaxed — which is what the Shakh will say, at the very end of the siman, against too broad a reading of the Rama’s gloss.
3. דמי היזק או דמי מכר — what the non-Jew who spoiled the wine is paying (seif 1)
The siman opens on an apparent paradox: the wine is forbidden for benefit, and yet the Jew collects its price — from the very hand that rendered it forbidden. The answer lies entirely in how the payment is classified.
The Meḥaber’s language
« מותר ליקח דמיו מאותו העובד כוכבים שאסרו או אותו העובד כוכבים ימכרנו ויתן דמיו לישראל » (שו״ע יו״ד קל״ב:א)
The Taz puts the scene into words This is no sale; it is a claim.
« דלאו מכר הוא אלא אומר לו שפכת ייני ואבדת ממוני ודמי יין כשר קא שקיל » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק א)
Note the decisive detail: ודמי יין כשר קא שקיל — he takes the price of kosher wine, the wine as it was before the mishap. What changes hands is therefore not the market value of forbidden wine but the measure of a loss.
The Shakh, in the Ran’s name, draws the least intuitive consequence
« דלאו דמי מכירה לוקח אלא דמי ההיזק ואפילו אין העובד כוכבים רוצה ליתן המעות עד שיתן לו הישראל היין שרי » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק א)
Even where the non-Jew refuses to pay until he receives the wine — which looks in every way like barter — the payment remains compensation.
The Shakh’s test in ס״ק ב: and if he owed nothing at all? He drives the logic to a case where civil law exempts him — damage done inadvertently:
« משמע דאפילו אסרו בשוגג דבכה״ג פטור מלשלם » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ב)
and still concludes:
« אפ״ה מותר ליקח דמיו מאותו העובד כוכבים דמ״מ הזיקו » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ב)
That is: the classification does not hang on whether the debt is legally enforceable, but on the nature of the deed — he caused a loss, so what he pays makes it good.
The Beit Yosef’s question, left standing as tzarikh iyun The Shakh brings it where it belongs: in seif 2 the Meḥaber writes of wine forbidden in mid-sale והרי זה כמוכר סתם יינם and forbids it. Why then does the opening of the siman permit taking money from that same non-Jew? The difference is not in the wine and not in the man: the scene is one and the same.
The Shakh’s answer, which settles the ḥakira
« ולפעד״נ דהכא כיון שהיו עסוקין במכירה קודם שנאסר גרע טפי והדבר נראה דמשום מכירה לוקח המעות ולא משום היזקו » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק י״א)
What makes the difference is that the two parties were already engaged in a sale when the wine became forbidden. The payment will therefore be booked against the price, not against the damage. The classification is read neither from the act nor from the sum, but from the setting in which the act occurs.
Nafka mina A non-Jewish employee spills and spoils a cask in a cellar. If nothing was afoot between him and the owner, the indemnity he pays is not money of a forbidden thing: it is damages. But if they had been negotiating the purchase of that very cask, the identical payment changes its nature — and the Shakh forbids it. One and the same banknote, two statuses, according to what was being said a minute earlier.
4. מכר בהקפה — money paid after the meshikhah (seif 1)
The Jew holds wine that has become forbidden, and he sells it to a non-Jew other than the one who spoiled it. Here there is no longer damage to make good: this is a sale. Everything therefore turns on the order of the two acts — goods first and money after, or the reverse.
The first order: money first
« אם נתן לו המעות קודם שיתן לו הישראל היין המעות אסורים בהנאה » (שו״ע יו״ד קל״ב:א)
The Taz spells out how far that ban reaches:
« פירוש אפי׳ לאחרים לפי שכבר נאסר היין קודם המכירה » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ב)
The second order: goods first
« יש מי שאומר שאף על פי שלבעל היין שמכרו אסורים בהנאה לאחרים מותרים » (שו״ע יו״ד קל״ב:א)
And the Shakh supplies the technical reason:
« דכיון שאחר שקנה העובד כוכבים היין במשיכה נתן הדמים לא הוי דמי יי״נ » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ה)
Since the non-Jew’s meshikhah has already transferred ownership, what he hands over afterwards is not the price of the forbidden thing; it is a sum owed on something that has already left the Jew’s possession.
Where does this reasoning come from? From two sugyot with no visible link First shevi’it, where the house of Rabbi Yannai borrowed seventh-year produce from the poor and repaid in the eighth:
« דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי יָזְפִי פֵּירֵי שְׁבִיעִית מֵעֲנִיִּים, וּפָרְעוּ לְהוּ בִּשְׁמִינִית » (עבודה זרה ס״ב ע״ב)
Then the atnan, whose rule the Gemara fixes on the same page:
« נָתַן לָהּ וְאַחַר כָּךְ בָּא עָלֶיהָ, אוֹ בָּא עָלֶיהָ וְאַחַר כָּךְ נָתַן לָהּ — אֶתְנַנָּה מוּתָּר » (עבודה זרה ס״ב ע״ב)
In both, the same mechanism: at the moment payment passes, the forbidden thing is no longer in play.
Tosafot draw a practical ruling from it, and name its author
« ומכאן דקדק הרב רבי אלחנן הלכה למעשה שאם יש ביד ישראל יין נסך ועבודת כוכבים ודברים האסורים ומכרן לעובד כוכבים בהקפה ומכרם העובד כוכבים לאחר קודם שיתן לזה הישראל הדמים שהדמים מותרין בדיעבד » (תוספות עבודה זרה ס״ב ע״ב ד״ה יאות הן עבדין)
and the Ri goes one step further:
« ועוד הוסיף רבינו יצחק שאפי׳ לא מכרם העובד כוכבים אלא כיון שמשכם אצלו קודם שיתן הדמים » (תוספות עבודה זרה ס״ב ע״ב ד״ה יאות הן עבדין)
So the non-Jew need not have resold at all: meshikhah is enough, because it acquires.
Four positions, not two
Who
To whom is the money permitted?
The Ri and Rabbenu Elḥanan (Tosafot)
Permitted after the fact, without distinction
The Rosh and the Tur
Permitted to others, never to the seller
Rabbenu Yeruḥam
Permitted only once the non-Jew has resold; until then forbidden even to others
The Ramban and the Ran (and Rashi, per the Ran)
Forbidden
The Tur says why the seller himself is never let off
« ודוקא לאחר מותרין אבל לבעל היין שמכרו אסורין לעולם לפי שנהנה מדמי יין נסך » (טור יו״ד קל״ב)
The Shakh’s ruling, in one line
« הלכך במקום הפסד מרובה שרי הא לאו הכי אסור » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ג)
Neither a permission nor a prohibition but a measure. The maḥloket is too evenly balanced to decide, and loss is what tips it.
And the nafka mina that survives into our own day One might object that the question is academic, since nowadays stam yeinam is not forbidden for benefit. The Shakh anticipated the objection:
« ואע״ג דלא נ״מ ביי״נ דקי״ל דשרי בהנאה בזמן הזה מכל מקום נ״מ למכר עבודת כוכבים ומשמשיה » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ג)
The discussion therefore keeps its full force wherever the subject is not wine but objects of worship and their accessories, upon which the leniency of the age does not bear.
5. Where is the ḥiddush? The Taz corrects the Beit Yosef on where the « יש מי שאומר » belongs
The Meḥaber did not write “it is permitted to others”. He wrote יש מי שאומר — the formula that in his vocabulary marks a lone opinion he reports without fully endorsing. The Taz devotes his ס״ק ג to showing that the formula sits on the wrong side of the sentence.
The Taz goes back to the source, and it is not where the Beit Yosef looked for it
« ולמדו התוספות שם דה״ה לענין מכר עובד כוכבים בהקפה כיון שמשכה העובד כוכבים תכף קנאה ואח״כ הויין המעות שנותן כמתנה בעלמא » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ג)
The exact division the Taz draws
« נמצא דההיתר הוא לאחר הוא תלמוד ערוך גבי שביעית שזכרנו רק האיסור לעצמו הוא נלמד ממכירת ערלה » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ג)
On one side a talmud arukh — an explicit Gemara, the one about shevi’it; on the other a deduction of the Rosh, drawn by analogy from orlah. The permission is the grounded half; the prohibition is the inferred half.
The verdict
« ולא דק דההיתר הוא תלמוד ערוך שזכרנו ואין שייך על זה יש מי שאומר אלא על האיסור לעצמו היה לו לכתוב יש מי שאומר » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ג)
The Beit Yosef placed the יש מי שאומר on the secure half of the sentence and left the inferred half unqualified. The Taz swaps the label over.
What this exchange teaches beyond the siman A formula of attribution is not ornament: it weighs the ruling. To write יש מי שאומר before the permission is to say “one may rely on it at need”; to write it before the prohibition would be to say “the stringency is not established”. The same sentence, the same content, two opposite rulings — and nothing has changed but the position of three words. That is why the Shakh, in his long ס״ק ג, begins by establishing why the Meḥaber wrote as he did (because Rabbenu Yeruḥam had reported a contrary view) before discussing what to do about it.
Nafka mina A third party has bought, in good faith, the proceeds of a sale the Jewish seller ought never to have made. On the Taz’s reading his position rests on an explicit Gemara and there is no cause to disturb him. On the Meḥaber’s letter it rests on a יש מי שאומר, and the Shakh allows it only where there is הפסד מרובה. The two readings meet in practice wherever there is loss — and part company everywhere else.
ישראל שמכר יינו לעובד כוכבים פסק עד שלא משך דמיו מותרים שמשפסק סמכה דעתו ומשמשך קנה ויין נסך אינו נעשה עד שיגע בו נמצא בשעת מכירה היה מותר אבל אם משך העובד כוכבים היין עד שלא פסק דמיו אסורים שהרי לא סמכה דעתו אע״פ שמשך (ומאחר שבא לרשות העובד כוכבים אין הישראל נזהר בו ויש לחוש שנגע) ונמצא שכשנגע עדיין לא סמכה דעתו ליקח ונאסר היין בנגיעתו והרי זה כמוכר סתם יינם במה דברים אמורים כשמדד הישראל לכליו (או לכליו של עובד כוכבים שאין בו עכבת יין) (טור) אבל אם מדד לכלי העובד כוכבים שיש בו עכבת (פי׳ מקום שהיין מתעכב בו) יין או לכלי ישראל שביד העובד כוכבים והיה העובד כוכבים מנדנד הכלי אם היה מונח בקרקע או שהיה אוחזו בידו באויר דאז ע״כ הוא מנדנד צריך ליקח הדמים ואח״כ ימדוד: הגה מיהו אם מדד לכלי של עובד כוכבים שיש בו עכבת יין שאינו נאסר רק מכח תערובות מעט יין שהיה בכלי בדיעבד כולו מותר בהנאה חוץ מדמי מעט היין שהיה בכלי ואפילו לכתחילה אינו אסור רק כשהיה מעט מהיין בפי הכלי של עובד כוכבים דנאסר היין מיד אבל אם היה עכבת יין בשולי הכלי והכלי של עובד כוכבים היה עומד בחצירו של עובד כוכבים או שתפסו בידו או שעומד ברשות המוכר ואמר לו המוכר יקנה לך כליך מותר דמיד שבא לאויר הכלי קנאו ולא נאסר היין עד שנגע בעכבת יין שבשולי הכלי העובד כוכבים וכן אם מדדו העובד כוכבים והגביהו תחילה לקנותו הכל מותר דהרי קנאו תחילה קודם שמדד אבל אם לא הגביהו ומדד דינו כשאר יין הבא מכח עובד כוכבים כמו שנתבאר לעיל סימן קכ״ה וכל זה לא מיירי אלא בימיהם שהיו העובדי כוכבים מנסכים ואוסרים בהנאה במגען אבל בזמן הזה שאין העובדי כוכבים מנסכים ואין אוסרין במגען רק בשתייה בכל ענין מותר בהנאה וכן המנהג פשוט למכור יין לעובד כוכבים ואין מקפידים בכל אלו הדינים (הכל בטור):
6. פסק ומדד — the moment of the kinyan and the real ground of the prohibition (seif 2)
Seif 2 leaves behind the wine that is already forbidden for the wine that becomes forbidden during the transaction. Its mishnah is a single sentence, and the whole difficulty is to know precisely what it forbids.
The Rambam, whose language the Meḥaber copies
« יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּכַר יֵינוֹ לְעַכּוּ״ם פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד לוֹ דָּמָיו מֻתָּרִין. שֶׁמִּשֶּׁפָּסַק סָמְכָה דַּעְתּוֹ וּמִשֶּׁמָּשַׁךְ קָנָה וְיֵין נֶסֶךְ אֵינוֹ נַעֲשֶׂה עַד שֶׁיִּגַּע בּוֹ » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה כ״ג)
Three links in one sentence: פסק settles the will, משך transfers ownership, and the wine is caught only by contact — so at the moment of sale it was still permitted.
The Meḥaber
« פסק עד שלא משך דמיו מותרים שמשפסק סמכה דעתו ומשמשך קנה ויין נסך אינו נעשה עד שיגע בו נמצא בשעת מכירה היה מותר » (שו״ע יו״ד קל״ב:ב)
and the reverse case:
« אבל אם משך העובד כוכבים היין עד שלא פסק דמיו אסורים שהרי לא סמכה דעתו אע״פ שמשך » (שו״ע יו״ד קל״ב:ב)
The ḥakira: what is it that forbids the money?(א) A presumption of fact. Since the wine passed into the non-Jew’s domain before the Jew was settled on the deal, he stopped guarding it, and we fear contact. The prohibition is then conditional: it falls away if we know there was no contact. (ב) A defect in the sale itself. Without פסק there was no kinyan at the operative moment; the wine was still the Jew’s when it was caught, and what he collects is the price of forbidden wine. The prohibition is then structural, and no amount of vigilance lifts it.
The parenthesis in the Shulḥan Arukh carries the first branch
« ומאחר שבא לרשות העובד כוכבים אין הישראל נזהר בו ויש לחוש שנגע » (שו״ע יו״ד קל״ב:ב)
And the maḥloket breaks out exactly there The Shakh reports both camps:
« משמע אע״פ שמדד ישראל דמכל מקום כיון שבא לרשות העובד כוכבים אין הישראל נזהר ממגע עובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ח)
and then:
« וכב״י דאם נזהר הישראל יפה יפה וידע דודאי לא נגע דמיו מותרים » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ח)
The Beit Yosef holds the presumption branch — watch closely and the money is sound. The Darkhei Moshe, the Derishah and the Baḥ hold that the measure does not depend on watchfulness: a Jew does not guard wine that is no longer his, and that is a fact of structure, not of persons.
And why payment rather than merely fixing the price? The Taz gives the reason in one line:
« דבעובד כוכבים קונה משיכה או כסף ומ״ה צריך ליקח הדמים דאז קונה בכסף » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ד)
A non-Jew acquires by meshikhah or by money; where meshikhah comes too late, money steps in and effects the kinyan in time.
The Tur turns this into a working procedure
« יקח ממנו המעות קודם שימדוד לו היין ויתנה עמו שיתנם לו במתנה אף אם לא יתן לו היין » (טור יו״ד קל״ב)
The gift clause is not a flourish: it guarantees that handing over the money actually transfers, without depending on delivery of the wine.
Nafka mina A Jewish wine merchant fills a non-Jewish customer’s bottles in the back room, alone, never taking his eyes off them, and takes payment only at the till. On the Beit Yosef’s view the watching saves the money. On the Darkhei Moshe and the Baḥ it does not, because the issue is not vigilance but the order of the kinyanim. The Shakh reports both without deciding — and the question no longer stands in those terms once the Rama’s gloss at the end of this seif is added.
7. עכבת יין and nitzok — the sentence of the Rambam that the Meḥaber cut (seif 2)
The second half of seif 2 changes subject without warning: it no longer speaks of the moment of the kinyan but of the vessel one pours into. And the Meḥaber, who had been copying the Rambam word for word, stops one sentence short of him. The Shakh devotes his longest comments to that missing sentence.
The Meḥaber’s distinction
« במה דברים אמורים כשמדד הישראל לכליו » (שו״ע יו״ד קל״ב:ב)
and, in the contrary case:
« צריך ליקח הדמים ואח״כ ימדוד » (שו״ע יו״ד קל״ב:ב)
The sentence the Rambam adds and the Meḥaber cuts
« וְאִם מָדַד וְלֹא לָקַח דָּמִים אַף עַל פִּי שֶׁפָּסַק דָּמָיו אֲסוּרִים שֶׁמִּשֶּׁיַגִּיעַ לַכְּלִי נֶאֱסַר כִּסְתָם יֵינָם » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה כ״ד)
Why the Meḥaber cut it — the Shakh’s reconstruction
« והמחבר השמיט זה משום דסבירא ליה דכיון דמיד שהגיע לכלי קנהו ולא מיתסר אלא משום ניצוק ולא אמרינן ניצוק לסתם יינם אלא לאסור בשתיה » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק י״ח)
Two nested reasons: the wine is acquired the moment it enters the airspace of the vessel, so it is no longer the Jew’s; and what remains above is caught only by nitzok, which for stam yeinam forbids drinking alone. The Meḥaber did not contradict the Rambam: he judged that his conclusion no longer follows once one grants what he himself had written in siman 126.
The Rama’s gloss, which retroactively releases the whole batch
« מיהו אם מדד לכלי של עובד כוכבים שיש בו עכבת יין שאינו נאסר רק מכח תערובות מעט יין שהיה בכלי בדיעבד כולו מותר בהנאה חוץ מדמי מעט היין שהיה בכלי » (רמ״א יו״ד קל״ב:ב)
And the Shakh rejects the Perishah’s reading, which would have seen here a case of מבטל איסור לכתחלה:
« אלא ודאי בדיעבד בכל ענין מותר וזה ברור » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק כ״א)
The dispute in ס״ק כ״ד, and its tone The Beit Yosef had objected that the whole construction stands only for the view that נצוק אינו חבור, whereas in siman 126 we rule that nitzok does connect. The Baḥ answered by referring to his own treatment, and the Shakh retorts:
« התפלל על אחרים והוא צריך לאותו דבר » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק כ״ד)
— he who prays for others while himself standing in need of the very thing. The barb is that the Baḥ, in his own siman 126, had attributed to the Rashba precisely what he here denies him.
The Taz’s way out, shorter and broader
« ונ״ל דלדידן דקי״ל בתערובת יין מוכרו כולו חוץ מיין נסך שבו יש להקל בזה בניצוק חיבור אפילו לכתחלה » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ו)
Since in a mixture one sells the whole minus the value of the yayin nesekh in it, nitzok is no longer a worry — and one may even proceed this way lekhatḥilah.
Two of the Rama’s refinements on the kinyan
« וכן אם מדדו העובד כוכבים והגביהו תחילה לקנותו הכל מותר דהרי קנאו תחילה קודם שמדד » (רמ״א יו״ד קל״ב:ב)
which the Shakh at once limits:
« אבל בהגביה בשעה שמודד אינו קונה שאותה הגבהה אינה לקנייה אלא למדידה » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק כ״ה)
A lifting performed in order to measure does not acquire: the act counts only for the intention that carries it.
And the difficulty the Shakh leaves standing on the Rama The Rama wrote, with the Tur, that if the non-Jew holds the vessel in his hand everything is permitted even lekhatḥilah; yet he let stand unqualified the language of the Rambam and the Meḥaber, who forbid precisely when the non-Jew holds it aloft. The Shakh offers two reconciliations — one distinguishing a gentle pour from a jolting one, the other attaching the במה דברים אמורים to what immediately precedes it — and does not hide that the first is דוחק. The Taz cuts the knot differently:
« זהו לדעת הרמב״ם שכל הסעיף הוא לשונו והוא אזיל לטעמיה » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ה)
and refers to what he wrote in siman 124, where he does not accept the Rambam’s position.
Nafka mina Wine is decanted into the container of a non-Jewish buyer who holds it in his hand. On the Meḥaber and the Rambam, payment must have been taken first. On the Tur and the Rama, holding it constitutes acquisition and there is nothing to fear. On the Taz, even nitzok is no obstacle and one may proceed so from the outset. Three readings of one and the same scene — and the gloss at the end of the seif will make all three secondary.
פועלים ישראלים שעשו מלאכה אצל עובד כוכבים ושלח להם חבית של יין בשכרם אם עד שלא קבלוה בשכרם מותר שיאמרו לו עד שאתה שולח לנו חבית זו תהא שלך ותתן לנו דמים כנגדה (ר״ן) ואם משקבלוה בשכרם אסור (ר׳ ירוחם והרא״ש) (וע״ל סימן קכ״ג דאף משקבלה שרי בזמן הזה):
8. משקבלוה בשכרם — the mishnah says “entered”, the Meḥaber says “accepted” (seif 3)
Seif 3 runs to two lines, and it conceals a shift of vocabulary between the mishnah and the Shulḥan Arukh — a shift that, once seen, turns out to be the whole seif.
The Rambam copies the mishnah word for word
« אֻמְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁלַח לָהֶם עַכּוּ״ם חָבִית שֶׁל יַיִן בִּשְׂכָרָן מֻתָּר שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ תֵּן לָנוּ אֶת דָּמֶיהָ. וְאִם מִשֶּׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּתָן אָסוּר » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה כ׳)
The Meḥaber, however, writes something else
« אם עד שלא קבלוה בשכרם מותר שיאמרו לו עד שאתה שולח לנו חבית זו תהא שלך ותתן לנו דמים כנגדה » (שו״ע יו״ד קל״ב:ג)
« ואם משקבלוה בשכרם אסור » (שו״ע יו״ד קל״ב:ג)
The mishnah says משנכנסה לרשותן — once it has entered their domain. The Meḥaber says משקבלוה בשכרם — once they have accepted it as wages. These are not the same event: a barrel may enter a yard without anyone having accepted it.
The Shakh closes the gap with a rule of kinyan
« אבל לא קבלוה בשכרם אע״פ שנכנס לרשותם לא זכו בו שאין חצירו של אדם קונה לו בע״כ » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק כ״ז)
A courtyard does not acquire against its owner’s will. In saying “entered their domain” the mishnah always meant an entry that was consented to; and the Meḥaber merely wrote what the mishnah had assumed.
What exactly the Ran’s formula, quoted in the seif, protects The seif puts a carefully chosen sentence in the workers’ mouths:
« אם עד שלא קבלוה בשכרם מותר שיאמרו לו עד שאתה שולח לנו חבית זו תהא שלך ותתן לנו דמים כנגדה » (שו״ע יו״ד קל״ב:ג)
They do not say “take this barrel back” — returning it would mean they had held it. They say: let it remain yours, and give us its value instead. The whole art is to prevent the barrel from ever having been theirs for a single moment.
And the Tur says what happens if the moment has been missed
« ואם לאחר שזכו בו אמרו לו תן לנו דמיו אסורין שהרי הוא כאילו מוכרין אותו לו » (טור יו״ד קל״ב)
To claim the price of something one owns is to sell it. We fall straight back into seif 1 — and the money is a seller’s money.
The ḥakira What forbids here: (א)ownership — from the moment the barrel is theirs, whatever they draw from it is the yield of a forbidden thing that belonged to them; or (ב) the exchange — it is the act of converting the forbidden thing into money that is struck, ownership being merely its precondition? The Tur seems to hold the second: שהרי הוא כאילו מוכרין אותו לו. And with that the penalty of chapter 2 returns: it is not the money that is tainted, it is the sale that is punished.
The Rama’s gloss, and what the Shakh adds to it
« וע״ל סימן קכ״ג דאף משקבלה שרי בזמן הזה » (רמ״א יו״ד קל״ב:ג)
« דשם נתבאר דסתם יינם בזמן הזה מותר בהנאה במקום הפסד וא״כ הכא נמי שרי » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק כ״ח)
Two words not to be lost: במקום הפסד. The Rama’s cross-reference to siman 123 is not a blanket permission; the Shakh reads it as a permission of loss.
מי ששכר פועלים עובדי כוכבים ופסק להם מזונות אסור להשקותם יין נסך ואם אמר להם צאו ושתו מחנוני פלוני ואני פורע אם לא הקדים לו דינר מותר אע״פ שייחד לו דינר והוא בעין ביד בעל הבית אבל אם הקדים לו דינר אסור ודוקא כשאמר לו יהא דינר זה בידך עד שתשקה לפועלים ואני אחשוב עמך באחרונה אבל אם נתנו לו להוציאו עכשיו אם יצטרך לו מותר. (וכן מי שמזמן עובד כוכבים אצלו מותר ליתן מעות לעבדו לקנות להם יי״נ) (כל בו):
9. הקדים לו דינר — the Rashba against the Tur, the atnan against the kinyan (seif 4)
The Jew has no wine at all. He has non-Jewish workers, he owes them board, and he opens an account with a tavern-keeper. The wine they will drink was never his. And yet there is one case in which it is forbidden — that of the advanced dinar.
Rava first rules out the credit explanation
« לָא שְׁנָא מַקִּיפוֹ, וְלָא שְׁנָא שֶׁאֵין מַקִּיפוֹ, אַף עַל גַּב דִּמְשַׁעְבַּד לֵיהּ, כֵּיוָן דְּלָא מְיַיחַד שִׁיעְבּוּדֵיהּ — לָא מִיתְּסַר » (עבודה זרה ס״ג ע״ב)
A personal obligation, however binding, forbids nothing so long as it does not fasten on a determinate asset. It is a yesod, and the Rambam copies it as it stands:
« אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּעְבֵּד הוֹאִיל וְלֹא נִתְיַחֵד שִׁעְבּוּדוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לֹא מִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ וְלֹא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית וְלֹא מִשּׁוּם מַעֲשֵׂר » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה כ״ו)
Where then does the prohibition come from?
« אֶלָּא הָכָא אַמַּאי חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם שְׁבִיעִית? הָא לָא מְיַיחַד שִׁיעְבּוּדֵיהּ הָכָא! אָמַר רַב פָּפָּא: כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּים לוֹ דִּינָר » (עבודה זרה ס״ג ע״ב)
The Meḥaber
« מי ששכר פועלים עובדי כוכבים ופסק להם מזונות אסור להשקותם יין נסך » (שו״ע יו״ד קל״ב:ד)
« ואם אמר להם צאו ושתו מחנוני פלוני ואני פורע אם לא הקדים לו דינר מותר אע״פ שייחד לו דינר והוא בעין ביד בעל הבית אבל אם הקדים לו דינר אסור » (שו״ע יו״ד קל״ב:ד)
The maḥloket: what exactly does the advanced dinar do? The Meḥaber rules with the Rashba, who narrows the ban to one precise form of deposit:
« ודוקא כשאמר לו יהא דינר זה בידך עד שתשקה לפועלים ואני אחשוב עמך באחרונה אבל אם נתנו לו להוציאו עכשיו אם יצטרך לו מותר » (שו״ע יו״ד קל״ב:ד)
The Taz explains the Rashba’s reading:
« אבל הרשב״א לא חשיב זה לקונה ממנו יין נסך דהא סתם קאמר שיתן להם אכילה ושתייה ולא זכר יין נסך » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ח)
The Tur objects head-on:
« ואינו נראה דכיון שהקדים לו הדינר מיד נקנה לו היין ובשליחותו נתנו להם » (טור יו״ד קל״ב)
The ḥakira beneath the maḥloket For the Rashba, the advanced dinar creates only a שעבוד — a bond of obligation — unless the parties expressly freeze it until performance; and a bond alone, as the Gemara has just said, does not forbid. His support is the atnan: one who hands over the lamb first and comes afterwards gives nothing at all at the moment of the act. For the Tur, the advanced dinar effects a קנין: the wine already belongs to the Jew at the tavern-keeper’s, and the keeper merely distributes it on his behalf.
The Shakh defends the Tur and dismantles the atnan analogy The Beit Yosef had supposed the Tur never saw the Rashba’s long Torat HaBayit. The Shakh answers that the proof from atnan does not carry: at the moment of the act the lamb was already in her possession, out of the giver’s domain — whereas here, from the instant the dinar is advanced, the wine is acquired to the Jew and lies with the keeper as a deposit:
« מיהו במקו׳ הפסד קי״ל דסתם יינם בזמן הזה מותר בהנאה » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ל״א)
The Taz supplies the Tur with an argument from kinyan
« וכיון שהקדים לו דינר על היין נקנה לו במעותיו יין כנגדו » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ח)
His reasoning: the rule that money does not acquire belongs to a non-Jew doing the buying; but a Jew buying from a non-Jew does acquire with money — all the more so, he says, on what Ḥoshen Mishpat teaches about מעמד שלשתן.
The Rama’s gloss, and what the Shakh sees in it
« וכן מי שמזמן עובד כוכבים אצלו מותר ליתן מעות לעבדו לקנות להם יי״נ » (רמ״א יו״ד קל״ב:ד)
The Taz supplies the Kol Bo’s reason:
« והטעם בכל בו כיון שהוא אומר לקנות בעבורם נמצא שהיין אינו שלו » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ט)
And the Shakh sets the limit, narrower than it is usually read:
« ונראה דוקא עבדו אבל אסור לומר כך לישראל אחר דרוצה בקיומו של יי״נ עד שיעשה שליחותו לעובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ל״ב)
A non-Jewish servant, yes; another Jew, no — for that one would want the yayin nesekh to endure until he has carried out his errand, and we are back at the רוצה בקיומו of seif 7.
And the Beit Yosef’s reservation about the gloss
« ויש לפקפק בזה משום דיד עבד כיד רבו דמי » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ל״ג)
A servant’s hand is his master’s hand: the detour through the servant may detour nothing at all.
ישראל שיש לו יין וצריך ליתן ממנו חלק ידוע למלך יכול לומר לעובד כוכבים פייס למלך בשבילי אע״פ שהעובדי כוכבים נותן יין נסך והוא חוזר ונותן לו דמים אבל אסור לומר לו היה במקומי ליתן למלך:
שר שהיה מחלק יינו לעם ולוקח מהם דמיו לא יאמר ישראל לעובד כוכבים הא לך ד׳ זוז והכנס תחתי באוצר השר כדי שיקח העובד כוכבים אותו יין שכתבו בשם הישראל וליתן העובד כוכבים הדמים לשר אבל אומר לו הא לך ד׳ זוז ומלטני מן האוצר:
10. פייס למלך · עול תחתי — two formulas, two regimes (seifim 5 and 6)
Seifim 5 and 6 are the same scene twice over: a levy owed in kind to the authorities, and a non-Jew charged with discharging it. The Jew touches neither the wine nor the money. What decides here is no longer an act — it is a sentence.
Rav lays down the permission
« מוּתָּר לָאָדָם לוֹמַר לְגוֹי: צֵא וְהָפֵס עָלַי מְנָת הַמֶּלֶךְ » (עבודה זרה ע״א ע״א)
And the baraita seems to contradict him
« אַל יֹאמַר אָדָם לְגוֹי עוּל תַּחְתַּי לָעוֹצֵר » (עבודה זרה ע״א ע״א)
Rav distinguishes in one sentence, and the distinction is purely verbal:
« הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְהָא, אֲבָל אוֹמֵר לוֹ מַלְּטֵנִי מִן הָעוֹצֵר » (עבודה זרה ע״א ע״א)
The two seifim reproduce exactly that division
« יכול לומר לעובד כוכבים פייס למלך בשבילי אע״פ שהעובדי כוכבים נותן יין נסך והוא חוזר ונותן לו דמים » (שו״ע יו״ד קל״ב:ה)
« אבל אסור לומר לו היה במקומי ליתן למלך » (שו״ע יו״ד קל״ב:ה)
and then, in the version of the lord’s storehouse:
« לא יאמר ישראל לעובד כוכבים הא לך ד׳ זוז והכנס תחתי באוצר השר » (שו״ע יו״ד קל״ב:ו)
« אבל אומר לו הא לך ד׳ זוז ומלטני מן האוצר » (שו״ע יו״ד קל״ב:ו)
The ḥakira: what does the wording change?(א) It changes the non-Jew’s title. “Take my place” makes him a substitute: whatever he delivers, he delivers on account of the Jew’s debt, so it is the Jew who is paying in wine. “Rescue me” makes him a third party acting on his own account, and the Jew is merely buying his own release. (ב) It changes the object of the instruction. On this reading פייס — appease him — prescribes no means at all: the Jew ordered no wine, and what the non-Jew chooses to hand over is not attributed to him; “take my place”, by contrast, designates a determinate performance, and that performance is wine.
The Shakh, citing the Ateret Zekenim and Tosafot, presses the first branch
« ואפילו הוא בענין שאין הישראל היה יכול ליפטר מן המלך אלא ביין מותר כיון שלא פירש לעובד כוכבי׳ בפירוש שיתן למלך יי״נ » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ל״ד)
Even where the Jew could not possibly discharge the levy except in wine — that is, even where “appease him” can materially mean nothing but “give wine” — the permission holds, because he did not say it. The Taz puts it in the same terms in the Ri’s name:
« ואע״ג דלא מצי לסלוקי ליה בזוזי מותר כיון שלא אמר ליה בפירוש תן לו » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק י)
And the Shakh, citing the Baḥ, locks the second branch
« משמע דאפילו היה יכול לפייסו בדברים אחרים מ״מ כיון שא״ל היה במקומי כו׳ אסור לכ״ע » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ל״ה)
Symmetrically: even where the Jew could have discharged it otherwise, the words “take my place” forbid. The two comments are to be read together: material possibility never decides — the wording does.
The Tur adds a yesh omrim the Meḥaber did not keep, and the Shakh reports it
« ואין היתר אלא כל זמן שלא כתבו שמותר לומר לעובד כוכבים פייס בשבילי שלא יכתבו עלי » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ל״ז)
On that view the window closes the moment the administration enters the quota in the Jew’s name; after that no formula saves anything. It is the strictest position in the siman, and it shifts the test from language to fact.
Nafka mina A levy is owed in kind, and a middleman offers to handle it. “Settle this for me” and “have yourself registered in my place” describe one and the same economic operation. On seifim 5 and 6 only the first is permitted; on the Tur’s yesh omrim the second is forbidden whatever the wording, once the Jew’s name is already on the register. The siman teaches here that in a prohibition of benefit the manner of instructing is no formality: it settles who performs the act.
ישראל שהיה נושה בעובד כוכבים מנה והלך ומכר אלילים ויין נסך והביא לו דמיהם הרי זה מותר ואם אמר לו קודם שימכור המתן לי עד שאמכור אלילים או יין נסך שיש לי ואביא לך אע״פ שהוא סתם יינם ומכר והביא לו הרי זה אסור מפני שהישראל רוצה בקיומו כדי שיפרע ממנו חובו: הגה ויש אומרים דאין איסור זה של רוצה בקיומו אלא דוקא אם אינו יכול להפרע ממקום אחר אבל אם יוכל להפרע ממקום אחר וכל שכן אם יש לו ערב מותר (כל בו בשם הר״ן וטור בשם ר״י ורא״ש ור׳ ירוחם בשם התוס׳ ומרדכי ריש פ׳ בתרא דעבודת כוכבים) ומיהו בזמן הזה שאין העובדי כוכבים מנסכין אין להחמיר בסתם יינם ובכל ענין שאמר המתן עד שאביא לך שרי (רשב״א לדעת הגאונים ור״ן) וע״ל סימן קמ״ד:
11. רוצה בקיומו — indirect benefit or sustaining the forbidden thing (seif 7)
The last rung of the ladder, and the strangest: the Jew sells nothing, buys nothing, orders nothing. He waits. And depending on what he said before waiting, the money brought to him is sound or it is not.
The baraita
« יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בְּגוֹי מָנֶה, וּמָכַר עֲבוֹדָה זָרָה וְהֵבִיא לוֹ, יֵין נֶסֶךְ וְהֵבִיא לוֹ — מוּתָּר » (עבודה זרה ס״ד ע״א)
and Rav Sheshet’s explanation of its second half:
« סֵיפָא, מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ כִּי רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ » (עבודה זרה ס״ד ע״א)
The Rambam and the Meḥaber copy it untouched
« יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בְּעַכּוּ״ם מָנֶה. הָלַךְ הָעַכּוּ״ם וּמָכַר עַבוֹדָה זָרָה וְיֵין נֶסֶךְ וְהֵבִיא לוֹ דְּמֵיהֶן הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה כ״א)
« ישראל שהיה נושה בעובד כוכבים מנה והלך ומכר אלילים ויין נסך והביא לו דמיהם הרי זה מותר » (שו״ע יו״ד קל״ב:ז)
« ואם אמר לו קודם שימכור המתן לי עד שאמכור אלילים או יין נסך שיש לי ואביא לך אע״פ שהוא סתם יינם ומכר והביא לו הרי זה אסור מפני שהישראל רוצה בקיומו כדי שיפרע ממנו חובו » (שו״ע יו״ד קל״ב:ז)
What exactly is רוצה בקיומו?(א) Indirect benefit. The creditor profits from the existence of the forbidden thing: without it he would not be paid. The ban then catches a benefit, and it lapses as soon as the benefit has another source. (ב) Participation. The creditor sustains the forbidden thing: because he waits, the idol or the wine stands one more day. The ban then catches a contribution, and another source of payment makes no difference. The two Rishonim who limit the baraita divide precisely along these two branches.
The Ri takes the first, and reads it out of the baraita’s own words
« אבל אם יש לו ערב או שיכול ליפרע ממקום אחר אין אמירתו של עובד כוכבים מועלת כלום » (תוספות עבודה זרה ס״ד ע״א ד״ה אבל אם אמר לו המתן ואביא לך)
המתן לי means: I have no other recourse. Where he does have one, the sentence is no more than a piece of information.
The Raavad takes the second, and his test is a different one
« והראב״ד חילק כשבידו לנגשו ומרצונו ממתין לו אסור שהרי על ידו מתקיים ע״א אבל כשאין בידו לנגשו וע״כ ממתין לו מותר » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ל״ט)
No longer “can he be paid elsewhere?” but “can he press this man?”. If he can and refrains, he acquiesces in the forbidden thing’s survival; if he cannot, his waiting is no choice at all.
The Rama takes the first and records it as a yesh omrim
« ויש אומרים דאין איסור זה של רוצה בקיומו אלא דוקא אם אינו יכול להפרע ממקום אחר אבל אם יוכל להפרע ממקום אחר וכל שכן אם יש לו ערב מותר » (רמ״א יו״ד קל״ב:ז)
The yesod that explains why the whole siman reaches only the Jew Tosafot ask why the money in the non-Jew’s hand is not itself caught, and answer from a verse:
« ונראה הטעם כי מה שעבודת כוכבים תופסת דמיה משום דכתיב והיית חרם כמוהו כל שאתה מהיה ממנו כמוהו ובישראל דוקא נאמר ולא לבני נח » (תוספות עבודה זרה ס״ד ע״א ד״ה מסתברא דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותרין)
The rule that makes an idol “seize its price” is addressed to Israel, not to the Bnei Noaḥ. The money, then, is not tainted in itself; it is tainted only in a Jewish hand, and for what that hand did with it. The whole siman follows.
The Taz, citing the Tur, limits the case on the other side
« דוקא כשמוכר לקנות בדמיו צרכי עבודת כוכבי׳ שאז נשארו הדמים באיסורן » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק י״א)
and gives the reason, which departs from a general rule:
« ואע״ג דבעלמא קיימא לן הזמנה לאו מלתא היא מ״מ הכא שאני כיון שבאו מעובד כוכבים ושם ישובו » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק י״א)
On which the Shakh reports a dispute among Aḥaronim
« אבל הדרישה בסימן קמ״ד חילק בין עבודת כוכבים ליי״נ דביי״נ לא חיישינן מן הסתם שלקחו לחזור ולקנות בו יי״נ » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ל״ח)
For the Baḥ, doubt alone is reason to abstain even with wine; for the Derishah, wine and idols are not treated alike, and one does not presume that the sale will fund the purchase of more wine.
The Rama’s second layer, and a textual note from the Shakh
« ומיהו בזמן הזה שאין העובדי כוכבים מנסכין אין להחמיר בסתם יינם ובכל ענין שאמר המתן עד שאביא לך שרי » (רמ״א יו״ד קל״ב:ז)
The siman closes on a cross-reference, and the Shakh notes that it was misprinted:
« וכן הוא בעט״ז ול״נ דט״ס הוא וצ״ל סי׳ קמ״ד » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק מ׳)
The reference is to siman 144 and not to 124 — a typographical detail, but it settles which page one will open.
12. יסוד הסימן — the ladder stands, the unit of measure changes
Four times in this siman the Rama inserts the same gloss. It disputes none of the reasoning that precedes it; it changes the unit in which all of it is measured. It has to be read at its source, in siman 123, where it expressly refers back here.
The Meḥaber in siman 123
« סתם יינם של עממים עובדי כוכבים אסור בהנאה וה״ה למגעם ביין שלנו » (שו״ע יו״ד קכ״ג:א)
With no qualification as to the age: this is the premise on which all seven seifim of our siman rest.
The Rama’s gloss, in the same place
« ובזמן הזה שאינו שכיח שהאומות מנסכים לעבודת כוכבים י״א דמגע עובד כוכבים ביין שלנו אינו אסור בהנאה רק בשתייה » (רמ״א יו״ד קכ״ג:א)
and its first consequence, which is already a consequence about benefit:
« ולכן מותר לגבות בחובו מן עובד כוכבים סתם יינם מפני דהוי כמציל מידם » (רמ״א יו״ד קכ״ג:א)
But the Rama himself sets the boundary in the next sentence
« אבל לכתחלה אסור לקנותו ולמכרו כדי להשתכר בו » (רמ״א יו״ד קכ״ג:א)
« ויש מקילין גם בזה וטוב להחמיר וע״ל סימן קל״ב » (רמ״א יו״ד קכ״ג:א)
And it is here, at the end of that sentence, that the Rama points to our siman.
The four insertions, and what each one makes moot
Seif
The gloss
What it renders beside the point
א׳
« וכל זה לא מיירי אלא בעובדי כוכבים שמנסכין אבל בזמן הזה כל מגע שלהם אינו אוסר רק בשתיה » (רמ״א יו״ד קל״ב:א)
The whole reckoning of damages and of the credit sale
ב׳
« אבל בזמן הזה שאין העובדי כוכבים מנסכים ואין אוסרין במגען רק בשתייה בכל ענין מותר בהנאה וכן המנהג פשוט למכור יין לעובד כוכבים ואין מקפידים בכל אלו הדינים » (רמ״א יו״ד קל״ב:ב)
The פסק ומדד procedure and the vessel procedure
ג׳
« וע״ל סימן קכ״ג דאף משקבלה שרי בזמן הזה » (רמ״א יו״ד קל״ב:ג)
The narrow window before the barrel is accepted
ז׳
« ומיהו בזמן הזה שאין העובדי כוכבים מנסכין אין להחמיר בסתם יינם ובכל ענין שאמר המתן עד שאביא לך שרי » (רמ״א יו״ד קל״ב:ז)
The Ri’s distinction and the Raavad’s
The Shakh refuses to read the gloss as a blank cheque On the broadest of the four — ואין מקפידים בכל אלו הדינים — he writes:
« מיהו לכתחלה יש ליזהר » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק כ״ו)
and he supplies the measure:
« דבמקום שאין הפסד אף בזמן הזה אין להתיר בהנאה » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק כ״ו)
The yesod of the siman The ladder of siman 132 measures a distance: from the hand that collects to the man who merely waits. The Rama’s gloss neither shortens the ladder nor moves its rungs — it changes the unit. Where the Meḥaber measured in benefit (is this a hana’ah? then it is forbidden), the Rama and the Shakh measure in loss (is there a hefsed? then there is room to be lenient). That is how two traditions can hold the same text, the same proofs and the same Rishonim, and still not share a map of permitted cases: they are not counting in the same currency.
Nafka mina, and it belongs to the whole block A merchant finds himself holding stock he should never have acquired. On the Meḥaber’s measure the question is: will what I take out of it be benefit from a forbidden thing? On the Rama’s, as the Shakh bounds it, the question is: is there an actual loss here, or only a hoped-for gain? The two questions are not about the same thing, and level 4 will therefore have to treat them apart.
📊 Summary
Table — the siman seif by seif
Seif
Meḥaber
Rama and nossei kelim
א׳
The non-Jew rendered the wine forbidden: one may collect its value from him, or have him sell it. Sold to another: money first — forbidden; goods first — יש מי שאומר forbidden to the seller and permitted to others
All this concerns only non-Jews who pour libations; nowadays their touch forbids drinking alone
ב׳
Price fixed before the pull — the money is sound; pulled before the price — the money is forbidden. Measured into a non-Jew’s vessel bearing wine residue, or one he holds: take payment first, measure after
After the fact all is permitted for benefit save the value of the residue; the widespread custom is to sell wine without observing these rules
ג׳
A barrel sent as wages: so long as they have not accepted it they may say “let it stay yours and give us its value”. Once accepted — forbidden
See siman 123: nowadays permitted even after acceptance; the Shakh specifies: where there is loss
ד׳
Non-Jewish workers under a board agreement: do not serve them yayin nesekh. “Drink at such a keeper’s and I will pay” — permitted, unless he advanced a dinar; and only where the dinar is frozen until performance
One who hosts a non-Jew may give money to his servant to buy some for them
ה׳
A share of wine owed to the king: “appease the king for me” — permitted, even though the non-Jew pays in yayin nesekh and is reimbursed. “Be in my place to give to the king” — forbidden
—
ו׳
The lord distributes his wine for payment: “here are four zuz, enter in my place in the storehouse” — forbidden; “here are four zuz, deliver me from the storehouse” — permitted
—
ז׳
Creditor of a non-Jew: the latter sells on his own and brings the money — permitted. But if he said beforehand “wait until I sell” — forbidden, since the Jew wants the forbidden thing to endure
יש אומרים that the ban applies only where he cannot be paid elsewhere; and nowadays one need not be strict about stam yeinam — see siman 144
Table — the central maḥlokot
Subject
Shitah א׳
Shitah ב׳
Why are דמי יין נסך forbidden?
The Gemara rejects extension of the benefit-ban and תופס דמיו — a קנס remains
And Shakh ס״ק ד says it in two words where the money is forbidden to the seller alone
The payment of the non-Jew who spoiled the wine
The Ran, Taz ס״ק א, Shakh ס״ק א–ב — it is compensation, and the price of kosher wine
But if the parties were already mid-sale, Shakh ס״ק י״א reads it as a price
Money paid after the meshikhah
The Ri and R. Elḥanan — permitted; the Rosh and the Tur — to others only
Rabbenu Yeruḥam — only once he has resold; the Ramban and the Ran — forbidden. Shakh: permitted where there is great loss
Where does the יש מי שאומר of seif 1 belong?
The Beit Yosef and the Meḥaber — on the permission to others
The Taz ס״ק ג — the permission is an explicit Gemara; it is the seller’s prohibition that is inferred
Does watchfulness save the money of seif 2?
The Beit Yosef — yes: if he watched well and knows there was no contact, the money is sound
The Darkhei Moshe, the Derishah and the Baḥ — no: a Jew does not guard wine that has passed to the other
The Rambam’s sentence cut in seif 2
The Rambam — measured without taking payment, the money is forbidden even though the price was fixed
The Meḥaber omits it; Shakh ס״ק י״ח explains it by nitzok, Taz ס״ק ו is lenient even lekhatḥilah
“Entered” or “accepted” in seif 3?
The mishnah and the Rambam — משנכנסה לרשותן
The Meḥaber — משקבלוה בשכרם; Shakh ס״ק כ״ז: a courtyard does not acquire against one’s will
What does the advanced dinar do in seif 4?
The Rashba and the Meḥaber — a שעבוד only, unless frozen until performance
The Tur, Shakh ס״ק ל״א and Taz ס״ק ח — a קנין: the wine already belongs to the Jew
What the wording changes in seifim 5–6
Shakh ס״ק ל״ד — even if he could only discharge it in wine, “appease him” remains permitted
Shakh ס״ק ל״ה — even if he could do otherwise, “be in my place” is forbidden by all
What is רוצה בקיומו in seif 7?
The Ri (Tosafot) and the Rama — a benefit: the ban falls if he can be paid elsewhere
The Raavad — participation: what counts is the power to press him and the choice not to
How far does the Rama’s gloss reach?
The Rama — nowadays they do not pour libations: permitted for benefit, and the custom is not to be particular
Shakh ס״ק כ״ו — lekhatḥilah one must take care; where there is no loss one does not permit
Table — the sources of the sugya
Gemara: עבודה זרה ס״ב ע״א (קנס הוא שקנסו חכמים) · עבודה זרה ס״ב ע״ב (דבי רבי ינאי, אתנן) · עבודה זרה ס״ג ע״א–ע״ב (צאו ואכלו ואני פורע, הקדים לו דינר) · עבודה זרה ס״ד ע״א (ישראל שהיה נושה בגוי מנה, רוצה בקיומו) · עבודה זרה ע״א ע״א (האומנין של ישראל, צא והפס עלי מנת המלך, המוכר יינו לנכרי)
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות Pilpul and iyun on benefit derived from yayin nesekh · Siman 132 · ⚡ Level 2 — Lamdan
⚠️ This material is for study and iyun. For any practical application (לְמַעֲשֶׂה), consult a qualified Rav.