הנושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קל״ב (ז׳ סעיפים) עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), בית יוסף, טור
יסוד הסוגיא בש״ס :
עבודה זרה ס״ב ע״א (קנס הוא שקנסו חכמים) · עבודה זרה ס״ב ע״ב (דבי רבי ינאי, אתנן) · עבודה זרה ס״ג ע״א–ע״ב (צאו ואכלו ואני פורע, הקדים לו דינר) · עבודה זרה ס״ד ע״א (ישראל שהיה נושה בגוי מנה, רוצה בקיומו) · עבודה זרה ע״א ע״א (האומנין של ישראל, צא והפס עלי מנת המלך, המוכר יינו לנכרי)
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
שורש הסימן — שבעת הסעיפים כסולם של ריחוק
קנס — מפני מה נתפסים דמי יין נסך (עבודה זרה ס״ב ע״א)
דמי היזק — תשלומי נזק או דמי מכר, וצריך עיון דב״י (סעיף א׳)
סימנים קכ״ג · 123 עד קל״א · 131 שאלו מה אוסר את היין: הנגיעה, הכח, התערובת, הכלי, החותם, והייחוד. סימן קל״ב · 132 אינו שואל בזה כלום. הוא פותח ביין שכבר נאסר — ונאסר בהנאה — ושואל שאלה אחת שבע פעמים: מה עוד יכול לעבור ממנו לידו של ישראל? אין כאן שבעה דינים נפרדים אלא סולם, ולסולם יש כיוון.
העוגן: יוצא מן הכלל בדיני איסורי הנאה הכלל הוא שדמי דבר האסור בהנאה מותרים. היין יצא מן הכלל, והרמב״ם אמרו בפרק של הלכותינו:
« כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה אִם עָבַר וּמָכְרוּ דָּמָיו מֻתָּרִין חוּץ מֵעַכּוּ״ם וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ וְתִקְרֹבֶת שֶׁלָּהּ וְיַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לָהּ. וְהֶחְמִירוּ חֲכָמִים בִּסְתַם יֵינָם לִהְיוֹת דָּמָיו אֲסוּרִין כִּדְמֵי יַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לְעַכּוּ״ם » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ט״ו)
שתי קומות זו על גב זו: יין שנתנסך בפועל הועמד עם העבודה זרה עצמה, ואחר כך הוסיפו חכמים את סתם יינם לאותה רשימה. כל סימן קל״ב · 132 חי בקומה השנייה.
שבעת הסעיפים כסולם בכל שלב הישראל רחוק יותר מן היין — ובכל שלב נשאלת אותה שאלה: האם די בריחוק.
סעיף
מה מקבל הישראל או עושה
מרחקו מן היין
א׳
נוטל את דמי היין שאסר לו העובד כוכבים
אין מרחק: היין עצמו נהפך למעות
ב׳
מוכר את יינו, והמעות עומדות לו או נאסרות
אין מרחק, והכל תלוי בשעה
ג׳
מסרב לחבית שנשלחה בשכרו ותובע דמים
צעד אחד: שהחבית לא תהיה שלו כלל
ד׳
פורע מזונות פועליו ביין שלא היה שלו מעולם
שני צעדים: לא יינו אלא חובו
ה׳–ו׳
שולח עובד כוכבים להיפרע במקומו מן המלך
שלושה צעדים: לא נגע ביין ולא במעות
ז׳
ממתין בעוד העובד כוכבים מוכר
ארבעה צעדים: אינו עושה מאומה
החקירה העוברת בסימן איסור דמי יין נסך — האם הוא (א)הרחבה של איסור ההנאה, שהמעות מגופו של איסור הן, תופסות את מקומו ויורשות את דינו — או (ב)קנס, תקנת חכמים על מי שעשה סחורה באיסור? הצד הראשון עושה את המעות חפצא של איסור; השני עושה את האדם בר עונשין. מכאן כל דקדוקי הסימן: מעות המותרות לאחרים ואסורות למוכר, תשלומי נזק שאינם נתפסים, ושהיית המתנה בלבד המספקת להפקיע את הקנס.
שלא ליהנות מיין נסך. ובו ז׳ סעיפים:עובד כוכבים שנגע ביין שלנו אע״פ שאסור בהנאה מותר ליקח דמיו מאותו העובד כוכבים שאסרו או אותו העובד כוכבים ימכרנו ויתן דמיו לישראל ואם מכרו הישראל לעובד כוכבים אחר אם נתן לו המעות קודם שיתן לו הישראל היין המעות אסורים בהנאה ואם לקח העובד כוכבים היין תחילה ואחר כך נתן המעות לישראל יש מי שאומר שאף על פי שלבעל היין שמכרו אסורים בהנאה לאחרים מותרים: הגה וכל זה לא מיירי אלא בעובדי כוכבים שמנסכין אבל בזמן הזה כל מגע שלהם אינו אוסר רק בשתיה (רש״י בשם הגאונים) כמו שנתבאר לעיל סימן קכ״ג:
אין הגמרא מניחה את האיסור אלא מחפשת לו טעם. היא מציעה שני יסודות, דוחה כל אחד מהם בסתירה, ואינה מקיימת אלא שלישי — שאינו יסוד כלל אלא הודאה.
יסוד ראשון: הואיל והיין אסור בהנאה אף שכרו אסור נדחה בשורה אחת מן הערלה וכלאי הכרם, שאסורים בהנאה ודמיהם מקדשים אשה:
« הֲרֵי עׇרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם דַּאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה, וּתְנַן: מְכָרָן וְקִידֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן — מְקוּדֶּשֶׁת » (עבודה זרה ס״ב ע״א)
יסוד שני: היין תופס את דמיו כעבודה זרה נדחה מן השביעית, שתופסת את דמיה ואין שכר הפועל אסור בה:
« הוֹאִיל וְתוֹפֵס אֶת דָּמָיו כַּעֲבוֹדָה זָרָה. וַהֲרֵי שְׁבִיעִית דְּתוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ » (עבודה זרה ס״ב ע״א)
מה שנשאר — והוא מפתח הסימן כולו
« קְנָס הוּא שֶׁקָּנְסוּ חֲכָמִים בַּחֲמָרִין וּבְיֵין נֶסֶךְ » (עבודה זרה ס״ב ע״א)
קנס. לא מידה שבמעות אלא עונש שבאדם. רבי אבהו בשם רבי יוחנן.
הש״ך שונה זאת במקום שבו התולדה מתגלה במקום שמרן כותב שהמעות אסורות לבעל היין שמכרו ולו בלבד, נותן הש״ך את הטעם בשתי תיבות:
« משום קנס כדאית׳ ברבינו ירוחם שהביא הב״י וכן באשר״י שם » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ד)
שלוש נפקא מינות מיד(א) קנס הוא בגברא: תופס את המוכר ולא את הלוקח שאחריו — וזו חצייה השני של סעיף א׳. (ב) קנס צריך מעשה שיש לקנסו: תשלומי נזק אינם מעשה כזה, ופתיחת סעיף א׳ מתירתם. (ג) קנס נמדד בהפסד שהוא בא למנוע: במקום שאין הפסד אין מקילין בו — וכן יכתוב הש״ך בסוף הסימן כנגד קריאה רחבה מדי בהגהת הרב.
3. דמי היזק או דמי מכר — מה משלם העובד כוכבים שאסר את היין (סעיף א׳)
הסימן נפתח בתמיהה: היין אסור בהנאה, ואף על פי כן נוטל הישראל את דמיו — ומידו של האוסר עצמו. התשובה תלויה כולה בהגדרת התשלום.
לשון מרן
« מותר ליקח דמיו מאותו העובד כוכבים שאסרו או אותו העובד כוכבים ימכרנו ויתן דמיו לישראל » (שו״ע יו״ד קל״ב:א)
הט״ז מעמיד את הדברים בלשון דיבור אין כאן מכר אלא תביעה.
« דלאו מכר הוא אלא אומר לו שפכת ייני ואבדת ממוני ודמי יין כשר קא שקיל » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק א)
ודקדק בדבר המכריע: ודמי יין כשר קא שקיל — דמי יין כשר הוא נוטל, כמו שהיה קודם. אין כאן איפוא שווי של יין אסור העובר מיד ליד אלא שיעורו של הפסד.
הש״ך בשם הר״ן מוציא מזה את התולדה הרחוקה ביותר
« דלאו דמי מכירה לוקח אלא דמי ההיזק ואפילו אין העובד כוכבים רוצה ליתן המעות עד שיתן לו הישראל היין שרי » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק א)
אף שאין העובד כוכבים רוצה לשלם עד שיקבל את היין — ונראה ככל חליפין שבעולם — עדיין תשלומי נזק הם.
מבחן הש״ך ס״ק ב: ואילו לא היה חייב כלל? הוא מוליך את הסברה עד מקום שדין ממונות פוטרו — המזיק בשוגג:
« משמע דאפילו אסרו בשוגג דבכה״ג פטור מלשלם » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ב)
ואף על פי כן מסיק:
« אפ״ה מותר ליקח דמיו מאותו העובד כוכבים דמ״מ הזיקו » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ב)
כלומר: ההגדרה אינה תלויה בחיוב שבדין אלא במהות המעשה — הזיק, ומה שהוא נותן ממלא את מקום ההיזק.
קושיית הב״י שנשארה בצריך עיון הש״ך מביאה במקומה: בסעיף ב׳ כותב מרן על יין שנאסר בתוך המכירה והרי זה כמוכר סתם יינם ואוסר. ומדוע מתירה תחילת הסימן ליטול את המעות מאותו עובד כוכבים עצמו? אין ההבדל ביין ואינו באדם: המעשה אחד הוא.
תירוץ הש״ך, והוא מכריע את החקירה
« ולפעד״נ דהכא כיון שהיו עסוקין במכירה קודם שנאסר גרע טפי והדבר נראה דמשום מכירה לוקח המעות ולא משום היזקו » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק י״א)
המבדיל הוא ששניהם כבר היו עסוקים במכירה בשעה שנאסר היין. ממילא ייזקפו המעות על חשבון המקח ולא על חשבון הנזק. ההגדרה אינה נקראת לא מן המעשה ולא מן הסכום אלא מן ההקשר שבתוכו נעשה.
נפקא מינה פועל נכרי שפך חבית במרתף ואסרה. אם לא היה ביניהם דבר, הפיצוי שהוא משלם אינו דמי איסור אלא תשלומי נזק. ואם היו עומדים ומתמקחים על אותה חבית עצמה — אותו תשלום ממש משנה את מהותו, והש״ך אוסרו. שטר אחד ושני דינים, לפי מה שנאמר דקה קודם לכן.
4. מכר בהקפה — המעות הניתנות לאחר המשיכה (סעיף א׳)
יש לישראל יין שנאסר, והוא מוכרו לעובד כוכבים אחר, לא לזה שאסרו. כאן שוב אין נזק להשלים אלא מכירה. הכל תלוי איפוא בסדר שני המעשים — הסחורה ואחריה המעות, או להיפך.
הסדר הראשון: המעות תחילה
« אם נתן לו המעות קודם שיתן לו הישראל היין המעות אסורים בהנאה » (שו״ע יו״ד קל״ב:א)
והט״ז מפרש את היקף האיסור:
« פירוש אפי׳ לאחרים לפי שכבר נאסר היין קודם המכירה » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ב)
הסדר השני: הסחורה תחילה
« יש מי שאומר שאף על פי שלבעל היין שמכרו אסורים בהנאה לאחרים מותרים » (שו״ע יו״ד קל״ב:א)
והש״ך נותן את הטעם הטכני:
« דכיון שאחר שקנה העובד כוכבים היין במשיכה נתן הדמים לא הוי דמי יי״נ » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ה)
כיון שמשיכת העובד כוכבים כבר העבירה את הבעלות, אין מה שנותן אחר כך דמי איסור אלא חוב על דבר שכבר יצא מרשות ישראל.
מהיכן באה סברה זו? משתי סוגיות שאין ביניהן קשר גלוי תחילה השביעית, שבי רבי ינאי היו לווים פירות שביעית מן העניים ופורעים בשמינית:
« דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי יָזְפִי פֵּירֵי שְׁבִיעִית מֵעֲנִיִּים, וּפָרְעוּ לְהוּ בִּשְׁמִינִית » (עבודה זרה ס״ב ע״ב)
ואחר כך האתנן, שהגמרא קובעת דינו באותו דף:
« נָתַן לָהּ וְאַחַר כָּךְ בָּא עָלֶיהָ, אוֹ בָּא עָלֶיהָ וְאַחַר כָּךְ נָתַן לָהּ — אֶתְנַנָּה מוּתָּר » (עבודה זרה ס״ב ע״ב)
בשניהם אותו מנגנון: בשעה שהתשלום עובר, אין האיסור עומד בפנינו.
התוספות מוציאים מזה הלכה למעשה, בשם אומרה
« ומכאן דקדק הרב רבי אלחנן הלכה למעשה שאם יש ביד ישראל יין נסך ועבודת כוכבים ודברים האסורים ומכרן לעובד כוכבים בהקפה ומכרם העובד כוכבים לאחר קודם שיתן לזה הישראל הדמים שהדמים מותרין בדיעבד » (תוספות עבודה זרה ס״ב ע״ב ד״ה יאות הן עבדין)
ור״י מוסיף עוד צעד:
« ועוד הוסיף רבינו יצחק שאפי׳ לא מכרם העובד כוכבים אלא כיון שמשכם אצלו קודם שיתן הדמים » (תוספות עבודה זרה ס״ב ע״ב ד״ה יאות הן עבדין)
אין צריך איפוא שימכור העובד כוכבים כלל: די במשיכה, שהיא קונה.
ארבע שיטות, ולא שתיים
מי
למי מותרות המעות
ר״י והר״ר אלחנן (תוספות)
מותרות בדיעבד, בלא חילוק
הרא״ש והטור
מותרות לאחרים, ולמוכר לעולם לא
רבנו ירוחם
אינן מותרות אלא אם מכר העובד כוכבים; וכל שלא מכר, אף לאחרים אסורות
הרמב״ן והר״ן (ורש״י לדעת הר״ן)
אסורות
הטור אומר מפני מה אין המוכר ניצול לעולם
« ודוקא לאחר מותרין אבל לבעל היין שמכרו אסורין לעולם לפי שנהנה מדמי יין נסך » (טור יו״ד קל״ב)
פסק הש״ך בשורה אחת
« הלכך במקום הפסד מרובה שרי הא לאו הכי אסור » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ג)
לא היתר ולא איסור אלא מידה. המחלוקת שקולה מכדי להכריעה, וההפסד הוא המכריע.
והנפקא מינה הקיימת אף בזמן הזה יש לומר שהשאלה תיאורטית, שהרי בזמן הזה אין סתם יינם אסור בהנאה. הש״ך הקדים תשובה:
« ואע״ג דלא נ״מ ביי״נ דקי״ל דשרי בהנאה בזמן הזה מכל מקום נ״מ למכר עבודת כוכבים ומשמשיה » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ג)
נמצא שכל הדיון עומד בעינו כשאין מדובר ביין אלא בעבודת כוכבים ומשמשיה, שאין קולת הזמן נוהגת בהם.
5. היכן החידוש? השגת הט״ז על הב״י במקומו של ״יש מי שאומר״
מרן לא כתב ״מותר לאחרים״ סתם אלא יש מי שאומר — לשון המורה בלשונו על דעת יחיד שהוא מביאה ואינו מקבלה בשלמות. הט״ז מקדיש את ס״ק ג להראות שהלשון הזאת עומדת בצדו השני של המשפט.
הט״ז עולה למקור, ואינו במקום שחיפשו הב״י
« ולמדו התוספות שם דה״ה לענין מכר עובד כוכבים בהקפה כיון שמשכה העובד כוכבים תכף קנאה ואח״כ הויין המעות שנותן כמתנה בעלמא » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ג)
החלוקה המדויקת שעושה הט״ז
« נמצא דההיתר הוא לאחר הוא תלמוד ערוך גבי שביעית שזכרנו רק האיסור לעצמו הוא נלמד ממכירת ערלה » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ג)
מצד אחד תלמוד ערוך — גמרא מפורשת בשביעית; מצד שני לימוד של הרא״ש מן הערלה. ההיתר הוא המבוסס, והאיסור הוא הנלמד.
ההכרעה
« ולא דק דההיתר הוא תלמוד ערוך שזכרנו ואין שייך על זה יש מי שאומר אלא על האיסור לעצמו היה לו לכתוב יש מי שאומר » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ג)
הב״י הניח את היש מי שאומר על החלק המוחזק שבמשפט והשאיר את החלק הנלמד בלא הסתייגות. הט״ז מחליף את התווית.
מה מלמד חילוף זה מעבר לסימן לשון הבאה אינה קישוט אלא משקל הפסק. הכותב יש מי שאומר על ההיתר אומר ״יש לסמוך עליו בשעת הדחק״; הכותבו על האיסור אומר ״אין החומרא מוחזקת״. אותו משפט, אותו תוכן, ושני פסקים הפוכים — ולא נשתנה אלא מקומן של שלוש תיבות. ומשום כך פותח הש״ך את ס״ק ג הארוך בבירור מפני מה כתב מרן כך (משום שרבנו ירוחם הביא דעה כנגד) קודם שידון מה לעשות בה.
נפקא מינה אדם שלישי קנה בתום לב את פירות מכירה שלא היה למוכר הישראל לעשותה. לפי הט״ז עומד הוא על תלמוד ערוך ואין להטרידו. ולפי לשון מרן עומד הוא על יש מי שאומר, ואין הש״ך מתירו אלא בהפסד מרובה. שתי הקריאות נפגשות למעשה במקום הפסד — ונפרדות בכל שאר המקומות.
ישראל שמכר יינו לעובד כוכבים פסק עד שלא משך דמיו מותרים שמשפסק סמכה דעתו ומשמשך קנה ויין נסך אינו נעשה עד שיגע בו נמצא בשעת מכירה היה מותר אבל אם משך העובד כוכבים היין עד שלא פסק דמיו אסורים שהרי לא סמכה דעתו אע״פ שמשך (ומאחר שבא לרשות העובד כוכבים אין הישראל נזהר בו ויש לחוש שנגע) ונמצא שכשנגע עדיין לא סמכה דעתו ליקח ונאסר היין בנגיעתו והרי זה כמוכר סתם יינם במה דברים אמורים כשמדד הישראל לכליו (או לכליו של עובד כוכבים שאין בו עכבת יין) (טור) אבל אם מדד לכלי העובד כוכבים שיש בו עכבת (פי׳ מקום שהיין מתעכב בו) יין או לכלי ישראל שביד העובד כוכבים והיה העובד כוכבים מנדנד הכלי אם היה מונח בקרקע או שהיה אוחזו בידו באויר דאז ע״כ הוא מנדנד צריך ליקח הדמים ואח״כ ימדוד: הגה מיהו אם מדד לכלי של עובד כוכבים שיש בו עכבת יין שאינו נאסר רק מכח תערובות מעט יין שהיה בכלי בדיעבד כולו מותר בהנאה חוץ מדמי מעט היין שהיה בכלי ואפילו לכתחילה אינו אסור רק כשהיה מעט מהיין בפי הכלי של עובד כוכבים דנאסר היין מיד אבל אם היה עכבת יין בשולי הכלי והכלי של עובד כוכבים היה עומד בחצירו של עובד כוכבים או שתפסו בידו או שעומד ברשות המוכר ואמר לו המוכר יקנה לך כליך מותר דמיד שבא לאויר הכלי קנאו ולא נאסר היין עד שנגע בעכבת יין שבשולי הכלי העובד כוכבים וכן אם מדדו העובד כוכבים והגביהו תחילה לקנותו הכל מותר דהרי קנאו תחילה קודם שמדד אבל אם לא הגביהו ומדד דינו כשאר יין הבא מכח עובד כוכבים כמו שנתבאר לעיל סימן קכ״ה וכל זה לא מיירי אלא בימיהם שהיו העובדי כוכבים מנסכים ואוסרים בהנאה במגען אבל בזמן הזה שאין העובדי כוכבים מנסכים ואין אוסרין במגען רק בשתייה בכל ענין מותר בהנאה וכן המנהג פשוט למכור יין לעובד כוכבים ואין מקפידים בכל אלו הדינים (הכל בטור):
הרמב״ם, שמרן מעתיק לשונו
« יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּכַר יֵינוֹ לְעַכּוּ״ם פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד לוֹ דָּמָיו מֻתָּרִין. שֶׁמִּשֶּׁפָּסַק סָמְכָה דַּעְתּוֹ וּמִשֶּׁמָּשַׁךְ קָנָה וְיֵין נֶסֶךְ אֵינוֹ נַעֲשֶׂה עַד שֶׁיִּגַּע בּוֹ » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה כ״ג)
שלוש חוליות במשפט אחד: פסק מיישב את הדעת, משך מעביר את הבעלות, ואין היין נאסר אלא בנגיעה — נמצא שבשעת המכירה עדיין היה מותר.
לשון מרן
« פסק עד שלא משך דמיו מותרים שמשפסק סמכה דעתו ומשמשך קנה ויין נסך אינו נעשה עד שיגע בו נמצא בשעת מכירה היה מותר » (שו״ע יו״ד קל״ב:ב)
והמקרה ההפוך:
« אבל אם משך העובד כוכבים היין עד שלא פסק דמיו אסורים שהרי לא סמכה דעתו אע״פ שמשך » (שו״ע יו״ד קל״ב:ב)
החקירה: מה אוסר את המעות?(א) חזקה שבמציאות. כיון שבא היין לרשות העובד כוכבים קודם שנתיישבה דעתו של ישראל, שוב אינו נזהר בו, וחוששים שנגע. האיסור מותנה איפוא, ונופל אם ידוע שלא נגע. (ב) פגם שבמקח עצמו. בלא פסק אין קנין בשעה הראויה; היין היה עדיין של ישראל בשעה שנאסר, ומה שהוא נוטל דמי איסור הוא. האיסור מבני הבניין הוא, ואין זהירות מפקיעתו.
מוסגר שבשולחן ערוך נושא את הצד הראשון
« ומאחר שבא לרשות העובד כוכבים אין הישראל נזהר בו ויש לחוש שנגע » (שו״ע יו״ד קל״ב:ב)
וכאן בדיוק פורצת המחלוקת הש״ך מביא את שני המחנות:
« משמע אע״פ שמדד ישראל דמכל מקום כיון שבא לרשות העובד כוכבים אין הישראל נזהר ממגע עובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ח)
ואחר כך:
« וכב״י דאם נזהר הישראל יפה יפה וידע דודאי לא נגע דמיו מותרים » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ח)
הב״י אוחז בצד החזקה — הזהר יפה והמעות כשרות. הד״מ, הדרישה והב״ח אוחזים שאין המידה תלויה בזהירות: הישראל אינו נזהר ביין שאינו אצלו, וזה דבר שבמבנה ולא שבאדם.
ומדוע המעות ולא הפסיקה בלבד? הט״ז נותן טעם בשורה אחת:
« דבעובד כוכבים קונה משיכה או כסף ומ״ה צריך ליקח הדמים דאז קונה בכסף » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ד)
העובד כוכבים קונה במשיכה או בכסף; במקום שהמשיכה מאחרת, הכסף בא במקומה וקונה בשעה הנכונה.
הטור מוציא מזה סדר מעשה
« יקח ממנו המעות קודם שימדוד לו היין ויתנה עמו שיתנם לו במתנה אף אם לא יתן לו היין » (טור יו״ד קל״ב)
תנאי המתנה אינו יופי של לשון: הוא מבטיח שנתינת המעות תקנה בפועל, בלא תלות במסירת היין.
נפקא מינה יינן ישראל ממלא בקבוקים ללקוח נכרי בחדר האחורי, לבדו, ואינו גורע ממנו עין, ואינו גובה אלא בקופה. לדעת הב״י השמירה מצילה את המעות. לדעת הד״מ והב״ח אינה מצילה, שאין הזהירות בעניין אלא סדר הקניינים. הש״ך מביא את שניהם בלא להכריע — והשאלה שוב אינה עומדת באותם מונחים לאחר הגהת הרב שבסוף הסעיף.
חצייה השני של סעיף ב׳ מחליף נושא בלא הודעה: שוב אינו בשעת הקנין אלא בכלי שמערים לתוכו. ומרן, שהעתיק את לשון הרמב״ם מילה במילה, עוצר משפט אחד לפניו. הש״ך מקדיש למשפט החסר את ארוכי ס״ק שלו.
חילוקו של מרן
« במה דברים אמורים כשמדד הישראל לכליו » (שו״ע יו״ד קל״ב:ב)
ובמקרה ההפוך:
« צריך ליקח הדמים ואח״כ ימדוד » (שו״ע יו״ד קל״ב:ב)
מפני מה השמיטו מרן — שחזור הש״ך
« והמחבר השמיט זה משום דסבירא ליה דכיון דמיד שהגיע לכלי קנהו ולא מיתסר אלא משום ניצוק ולא אמרינן ניצוק לסתם יינם אלא לאסור בשתיה » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק י״ח)
שני טעמים זה בתוך זה: היין נקנה מיד שהגיע לאויר הכלי ושוב אינו של ישראל; ומה שנשאר למעלה אינו נאסר אלא משום נצוק, ואין נצוק בסתם יינם אלא לאסור בשתייה. לא חלק איפוא מרן על הרמב״ם אלא סבר שאין מסקנתו עומדת לאחר מה שכתב הוא עצמו בסימן קכ״ו · 126.
הגהת הרב, המכשירה בדיעבד את כל המנה
« מיהו אם מדד לכלי של עובד כוכבים שיש בו עכבת יין שאינו נאסר רק מכח תערובות מעט יין שהיה בכלי בדיעבד כולו מותר בהנאה חוץ מדמי מעט היין שהיה בכלי » (רמ״א יו״ד קל״ב:ב)
והש״ך דוחה את פירוש הפרישה, שרצה לראות בזה מבטל איסור לכתחלה:
« אלא ודאי בדיעבד בכל ענין מותר וזה ברור » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק כ״א)
מחלוקת ס״ק כ״ד וסגנונה הב״י הקשה שכל הבניין אינו עומד אלא למאן דאמר נצוק אינו חבור, ואנו קיימא לן בסימן קכ״ו · 126 שנצוק חיבור. הב״ח השיב והפנה לדבריו שלו, והש״ך מחזיר לו:
« התפלל על אחרים והוא צריך לאותו דבר » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק כ״ד)
המתפלל על אחרים והוא עצמו צריך לאותו דבר. הכוונה לכך שהב״ח ייחס לרשב״א בסימן קכ״ו · 126 שלו בדיוק את מה שהוא מונע ממנו כאן.
דרכו של הט״ז, קצרה ורחבה יותר
« ונ״ל דלדידן דקי״ל בתערובת יין מוכרו כולו חוץ מיין נסך שבו יש להקל בזה בניצוק חיבור אפילו לכתחלה » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ו)
כיון שבתערובת מוכר את הכל חוץ מדמי יין נסך שבו, שוב אין לחוש לנצוק — ואף לכתחלה מותר לעשות כן.
שני דקדוקי הרב בקנין
« וכן אם מדדו העובד כוכבים והגביהו תחילה לקנותו הכל מותר דהרי קנאו תחילה קודם שמדד » (רמ״א יו״ד קל״ב:ב)
והש״ך מגבילו מיד:
« אבל בהגביה בשעה שמודד אינו קונה שאותה הגבהה אינה לקנייה אלא למדידה » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק כ״ה)
הגבהה שנעשתה למדידה אינה קונה: אין המעשה נמדד אלא בכוונה שבו.
והקשיא שהניח הש״ך על הרב הרב כתב כטור שאם תופס העובד כוכבים את הכלי בידו הכל מותר אף לכתחלה, וסתם כלשון הרמב״ם ומרן האוסרים דווקא כשאוחזו באויר. הש״ך מציע שני יישובים — האחד מחלק בין שפיכה בנחת לשפיכה בנדנוד, והשני מחזיר את הבמה דברים אמורים לסמוך לו — ואינו מכסה שהראשון דוחק. והט״ז חותך בדרך אחרת:
« זהו לדעת הרמב״ם שכל הסעיף הוא לשונו והוא אזיל לטעמיה » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ה)
ומפנה למה שכתב בסימן קכ״ד · 124, ששם אינו מקבל את שיטת הרמב״ם.
נפקא מינה מערים יין לכליו של לוקח נכרי והוא אוחזו בידו. לדעת מרן והרמב״ם צריך לגבות תחילה. לדעת הטור והרב האחיזה קונה ואין לחוש. ולדעת הט״ז אף הנצוק אינו מעכב ומותר לעשות כן מלכתחילה. שלוש קריאות במעשה אחד — והגהת סוף הסעיף תעשה את שלושתן טפלות.
פועלים ישראלים שעשו מלאכה אצל עובד כוכבים ושלח להם חבית של יין בשכרם אם עד שלא קבלוה בשכרם מותר שיאמרו לו עד שאתה שולח לנו חבית זו תהא שלך ותתן לנו דמים כנגדה (ר״ן) ואם משקבלוה בשכרם אסור (ר׳ ירוחם והרא״ש) (וע״ל סימן קכ״ג דאף משקבלה שרי בזמן הזה):
8. משקבלוה בשכרם — המשנה אומרת נכנסה, ומרן אומר קבלוה (סעיף ג׳)
הרמב״ם מעתיק את המשנה כלשונה
« אֻמְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁלַח לָהֶם עַכּוּ״ם חָבִית שֶׁל יַיִן בִּשְׂכָרָן מֻתָּר שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ תֵּן לָנוּ אֶת דָּמֶיהָ. וְאִם מִשֶּׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּתָן אָסוּר » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה כ׳)
ומרן כותב אחרת
« אם עד שלא קבלוה בשכרם מותר שיאמרו לו עד שאתה שולח לנו חבית זו תהא שלך ותתן לנו דמים כנגדה » (שו״ע יו״ד קל״ב:ג)
« ואם משקבלוה בשכרם אסור » (שו״ע יו״ד קל״ב:ג)
המשנה אומרת משנכנסה לרשותן; מרן אומר משקבלוה בשכרם. אין זה אותו מאורע: חבית נכנסת לחצר בלא שיקבלנה אדם.
הש״ך ממלא את הפער בדין קנין
« אבל לא קבלוה בשכרם אע״פ שנכנס לרשותם לא זכו בו שאין חצירו של אדם קונה לו בע״כ » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק כ״ז)
אין חצר קונה בעל כרחו של בעלה. המשנה, באמרה שנכנסה לרשותן, כיוונה מעולם לכניסה מדעת; ומרן לא כתב אלא את מה שהמשנה הניחה.
ומה בדיוק שומרת לשון הר״ן שהובאה בסעיף הסעיף שם בפי הפועלים לשון מדוקדקת:
« אם עד שלא קבלוה בשכרם מותר שיאמרו לו עד שאתה שולח לנו חבית זו תהא שלך ותתן לנו דמים כנגדה » (שו״ע יו״ד קל״ב:ג)
אין הם אומרים ״קח חזרה חבית זו״ — שהמחזיר הרי הָיְתָה בידו. הם אומרים: תהא שלך, ותן לנו דמים כנגדה. וכל האומנות היא שלא תהיה החבית שלהם אף רגע אחד.
והטור אומר מה קורה למי שהחמיץ את השעה
« ואם לאחר שזכו בו אמרו לו תן לנו דמיו אסורין שהרי הוא כאילו מוכרין אותו לו » (טור יו״ד קל״ב)
התובע דמי דבר שהוא שלו — מוכרו. וחוזרים בדיוק לסעיף א׳, והמעות מעות מוכר הן.
החקירה מה אוסר כאן: (א) הבעלות — משעה שהחבית שלהם, כל הבא ממנה תולדת איסור שהיה שלהם; או (ב) החליפין — מעשה ההמרה של האיסור במעות הוא הנתפס, והבעלות אינה אלא תנאו? הטור נראה כאוחז בצד ב׳: שהרי הוא כאילו מוכרין אותו לו. וחוזר איפוא הקנס שבפרק ב׳: לא המעות רעות אלא המכירה נקנסת.
הגהת הרב, ומה שמוסיף עליה הש״ך
« וע״ל סימן קכ״ג דאף משקבלה שרי בזמן הזה » (רמ״א יו״ד קל״ב:ג)
« דשם נתבאר דסתם יינם בזמן הזה מותר בהנאה במקום הפסד וא״כ הכא נמי שרי » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק כ״ח)
שתי תיבות שאין להחמיצן: במקום הפסד. אין הפניית הרב לסימן קכ״ג · 123 היתר גורף; הש״ך קוראה כהיתר של הפסד.
מי ששכר פועלים עובדי כוכבים ופסק להם מזונות אסור להשקותם יין נסך ואם אמר להם צאו ושתו מחנוני פלוני ואני פורע אם לא הקדים לו דינר מותר אע״פ שייחד לו דינר והוא בעין ביד בעל הבית אבל אם הקדים לו דינר אסור ודוקא כשאמר לו יהא דינר זה בידך עד שתשקה לפועלים ואני אחשוב עמך באחרונה אבל אם נתנו לו להוציאו עכשיו אם יצטרך לו מותר. (וכן מי שמזמן עובד כוכבים אצלו מותר ליתן מעות לעבדו לקנות להם יי״נ) (כל בו):
9. הקדים לו דינר — הרשב״א כנגד הטור, האתנן כנגד הקנין (סעיף ד׳)
אין לישראל יין כלל. יש לו פועלים נכרים, הוא חייב להם מזונות, והוא פותח חשבון אצל חנווני. היין שישתו לא היה שלו מעולם. ואף על פי כן יש מקרה אחד שנאסר — הדינר שהוקדם.
לשון מרן
« מי ששכר פועלים עובדי כוכבים ופסק להם מזונות אסור להשקותם יין נסך » (שו״ע יו״ד קל״ב:ד)
« ואם אמר להם צאו ושתו מחנוני פלוני ואני פורע אם לא הקדים לו דינר מותר אע״פ שייחד לו דינר והוא בעין ביד בעל הבית אבל אם הקדים לו דינר אסור » (שו״ע יו״ד קל״ב:ד)
המחלוקת: מה עושה הדינר שהוקדם? מרן פסק כרשב״א, המצמצם את האיסור לצורת הפקדה מסוימת:
« ודוקא כשאמר לו יהא דינר זה בידך עד שתשקה לפועלים ואני אחשוב עמך באחרונה אבל אם נתנו לו להוציאו עכשיו אם יצטרך לו מותר » (שו״ע יו״ד קל״ב:ד)
והט״ז מבאר את קריאת הרשב״א:
« אבל הרשב״א לא חשיב זה לקונה ממנו יין נסך דהא סתם קאמר שיתן להם אכילה ושתייה ולא זכר יין נסך » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ח)
והטור חולק בפירוש:
« ואינו נראה דכיון שהקדים לו הדינר מיד נקנה לו היין ובשליחותו נתנו להם » (טור יו״ד קל״ב)
החקירה שמתחת למחלוקת לדעת הרשב״א אין הדינר שהוקדם עושה אלא שעבוד, אלא אם כן העמידוהו הצדדים במפורש עד שעת הביצוע; ושעבוד לבדו — כבר אמרה הגמרא — אינו אוסר. וסמך לו מן האתנן: הנותן טלה תחילה ובא אחר כך, אינו נותן בשעת מעשה כלום. ולדעת הטור עושה הדינר קנין: היין כבר קנוי לישראל אצל החנווני, ואין החנווני אלא מחלקו בשליחותו.
הש״ך מסייע לטור ומפרק את ראיית האתנן הב״י שיער שלא ראה הטור את תורת הבית הארוך לרשב״א. משיב הש״ך שאין הראיה מן האתנן עומדת: בשעת ביאה כבר היה הטלה ברשותה, יצא מרשות הנותן — ואילו כאן, משהקדים את הדינר, נקנה היין לישראל ומונח אצל החנווני כפיקדון:
« מיהו במקו׳ הפסד קי״ל דסתם יינם בזמן הזה מותר בהנאה » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ל״א)
הט״ז מביא לטור טענת קנין
« וכיון שהקדים לו דינר על היין נקנה לו במעותיו יין כנגדו » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ח)
וסברתו: מה שאין המעות קונות דין הוא בעובד כוכבים הקונה; אבל ישראל הקונה מן העובד כוכבים קונה בכסף — וכל שכן, לדבריו, לפי מה שבחושן משפט בעניין מעמד שלשתן.
הגהת הרב, ומה שהש״ך רואה בה יותר
« וכן מי שמזמן עובד כוכבים אצלו מותר ליתן מעות לעבדו לקנות להם יי״נ » (רמ״א יו״ד קל״ב:ד)
הט״ז נותן טעם הכל בו:
« והטעם בכל בו כיון שהוא אומר לקנות בעבורם נמצא שהיין אינו שלו » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ט)
והש״ך מציב את הגבול, והוא צר ממה שקוראים בו:
« ונראה דוקא עבדו אבל אסור לומר כך לישראל אחר דרוצה בקיומו של יי״נ עד שיעשה שליחותו לעובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ל״ב)
עבד נכרי — כן; ישראל אחר — לא, שהלה רוצה בקיומו של יין נסך עד שיעשה שליחותו, וחוזרים לרוצה בקיומו שבסעיף ז׳.
ופקפוק הב״י על הגהה זו
« ויש לפקפק בזה משום דיד עבד כיד רבו דמי » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ל״ג)
יד עבד כיד רבו: שמא אין העקיפה דרך העבד עוקפת כלום.
ישראל שיש לו יין וצריך ליתן ממנו חלק ידוע למלך יכול לומר לעובד כוכבים פייס למלך בשבילי אע״פ שהעובדי כוכבים נותן יין נסך והוא חוזר ונותן לו דמים אבל אסור לומר לו היה במקומי ליתן למלך:
שר שהיה מחלק יינו לעם ולוקח מהם דמיו לא יאמר ישראל לעובד כוכבים הא לך ד׳ זוז והכנס תחתי באוצר השר כדי שיקח העובד כוכבים אותו יין שכתבו בשם הישראל וליתן העובד כוכבים הדמים לשר אבל אומר לו הא לך ד׳ זוז ומלטני מן האוצר:
10. פייס למלך · עול תחתי — שתי לשונות ושני דינים (סעיפים ה׳–ו׳)
סעיפים ה׳ וו׳ הם מעשה אחד הנראה פעמיים: מס בעין החייב לשלטון, ועובד כוכבים שמטילים עליו לפורעו. הישראל אינו נוגע לא ביין ולא במעות. וההכרעה כאן אינה עוד במעשה אלא בלשון.
רב מניח את ההיתר
« מוּתָּר לָאָדָם לוֹמַר לְגוֹי: צֵא וְהָפֵס עָלַי מְנָת הַמֶּלֶךְ » (עבודה זרה ע״א ע״א)
והברייתא נראית סותרת
« אַל יֹאמַר אָדָם לְגוֹי עוּל תַּחְתַּי לָעוֹצֵר » (עבודה זרה ע״א ע״א)
רב מחלק במשפט אחד, והחילוק כולו לשוני:
« הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְהָא, אֲבָל אוֹמֵר לוֹ מַלְּטֵנִי מִן הָעוֹצֵר » (עבודה זרה ע״א ע״א)
שני הסעיפים חוזרים על אותה חלוקה בדיוק
« יכול לומר לעובד כוכבים פייס למלך בשבילי אע״פ שהעובדי כוכבים נותן יין נסך והוא חוזר ונותן לו דמים » (שו״ע יו״ד קל״ב:ה)
« אבל אסור לומר לו היה במקומי ליתן למלך » (שו״ע יו״ד קל״ב:ה)
ואחר כך בנוסח אוצר השר:
« לא יאמר ישראל לעובד כוכבים הא לך ד׳ זוז והכנס תחתי באוצר השר » (שו״ע יו״ד קל״ב:ו)
« אבל אומר לו הא לך ד׳ זוז ומלטני מן האוצר » (שו״ע יו״ד קל״ב:ו)
החקירה: מה משנה הלשון?(א) משנה את תוארו של העובד כוכבים. ״הכנס תחתי״ עושהו ממלא מקום: מה שהוא מוסר, מוסרו מחמת חובו של ישראל, ונמצא הישראל פורע ביין. ״מלטני״ עושהו אדם שלישי הפועל לעצמו, ואין הישראל אלא קונה את חירותו. (ב) משנה את מושא הציווי. לפי זה פייס אינו מורה על אמצעי כלל: לא הזמין ישראל יין, ואין מה שבחר העובד כוכבים לתת מתייחס אליו; ואילו ״הכנס תחתי״ מורה על פירעון מסוים, והוא יין.
הש״ך, בשם העטרת זקנים והתוספות, מחזק את הצד הראשון
« ואפילו הוא בענין שאין הישראל היה יכול ליפטר מן המלך אלא ביין מותר כיון שלא פירש לעובד כוכבי׳ בפירוש שיתן למלך יי״נ » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ל״ד)
אף אם לא היה הישראל יכול להיפטר אלא ביין — היינו אף במקום ש״פייס״ אין לו משמעות אחרת אלא ״תן יין״ — ההיתר עומד, לפי שלא אמר כן. והט״ז מעמידו באותה לשון בשם ר״י:
« ואע״ג דלא מצי לסלוקי ליה בזוזי מותר כיון שלא אמר ליה בפירוש תן לו » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק י)
והש״ך, בשם הב״ח, נועל את הצד השני
« משמע דאפילו היה יכול לפייסו בדברים אחרים מ״מ כיון שא״ל היה במקומי כו׳ אסור לכ״ע » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ל״ה)
וכנגד זה: אף במקום שהיה הישראל יכול להיפטר בדרך אחרת, לשון ״היה במקומי״ אוסרת. שני הס״ק נקראים כאחד: לעולם אין האפשרות שבמציאות מכריעה אלא הנוסח.
הטור מוסיף יש אומרים שלא הביאו מרן, והש״ך מביאו
« ואין היתר אלא כל זמן שלא כתבו שמותר לומר לעובד כוכבים פייס בשבילי שלא יכתבו עלי » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ל״ז)
לדעה זו נסגר החלון בשעה שכותבים את החלק על שם הישראל, ומשם ואילך אין לשון מצילה. זו הדעה החמורה שבסימן, והיא מעתיקה את המבחן מן הלשון אל המעשה.
נפקא מינה מס בעין, ומתווך המציע לטפל בו. ״סדר לי את זה״ ו״היכתב במקומי״ מורים על אותה פעולה כלכלית עצמה. לפי סעיפים ה׳–ו׳ אין מותרת אלא הראשונה; ולפי היש אומרים שבטור אסורה השנייה בכל לשון משנרשם שם הישראל. מלמד הסימן שבאיסור הנאה אין דרך הציווי פרט של נוסח: היא הקובעת מי עושה את המעשה.
ישראל שהיה נושה בעובד כוכבים מנה והלך ומכר אלילים ויין נסך והביא לו דמיהם הרי זה מותר ואם אמר לו קודם שימכור המתן לי עד שאמכור אלילים או יין נסך שיש לי ואביא לך אע״פ שהוא סתם יינם ומכר והביא לו הרי זה אסור מפני שהישראל רוצה בקיומו כדי שיפרע ממנו חובו: הגה ויש אומרים דאין איסור זה של רוצה בקיומו אלא דוקא אם אינו יכול להפרע ממקום אחר אבל אם יוכל להפרע ממקום אחר וכל שכן אם יש לו ערב מותר (כל בו בשם הר״ן וטור בשם ר״י ורא״ש ור׳ ירוחם בשם התוס׳ ומרדכי ריש פ׳ בתרא דעבודת כוכבים) ומיהו בזמן הזה שאין העובדי כוכבים מנסכין אין להחמיר בסתם יינם ובכל ענין שאמר המתן עד שאביא לך שרי (רשב״א לדעת הגאונים ור״ן) וע״ל סימן קמ״ד:
11. רוצה בקיומו — הנאה עקיפה או קיום האיסור (סעיף ז׳)
הרמב״ם ומרן מעתיקים אותה כצורתה
« יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בְּעַכּוּ״ם מָנֶה. הָלַךְ הָעַכּוּ״ם וּמָכַר עַבוֹדָה זָרָה וְיֵין נֶסֶךְ וְהֵבִיא לוֹ דְּמֵיהֶן הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה כ״א)
« ישראל שהיה נושה בעובד כוכבים מנה והלך ומכר אלילים ויין נסך והביא לו דמיהם הרי זה מותר » (שו״ע יו״ד קל״ב:ז)
« ואם אמר לו קודם שימכור המתן לי עד שאמכור אלילים או יין נסך שיש לי ואביא לך אע״פ שהוא סתם יינם ומכר והביא לו הרי זה אסור מפני שהישראל רוצה בקיומו כדי שיפרע ממנו חובו » (שו״ע יו״ד קל״ב:ז)
מהו רוצה בקיומו לאמיתו?(א) הנאה עקיפה. הנושה נהנה מקיומו של האיסור: אלמלא הוא לא היה נפרע. נמצא שהאיסור תופס הנאה, ונופל משיש להנאה מקור אחר. (ב) השתתפות. הנושה מקיים את האיסור: משום שהוא ממתין, עומדים העבודה זרה או היין יום נוסף. נמצא שהאיסור תופס שותפות, ואין קיומו של מקור פירעון אחר מעלה ומוריד. שני הראשונים המצמצמים את הברייתא נחלקים בדיוק על שני צדדים אלו.
ר״י אוחז בצד הראשון, וקוראו מגוף לשון הברייתא
« אבל אם יש לו ערב או שיכול ליפרע ממקום אחר אין אמירתו של עובד כוכבים מועלת כלום » (תוספות עבודה זרה ס״ד ע״א ד״ה אבל אם אמר לו המתן ואביא לך)
המתן לי פירושו: אין לי דרך אחרת. ובמקום שיש לו, אין האמירה אלא הודעה בעלמא.
הראב״ד אוחז בשני, ומבחנו אחר
« והראב״ד חילק כשבידו לנגשו ומרצונו ממתין לו אסור שהרי על ידו מתקיים ע״א אבל כשאין בידו לנגשו וע״כ ממתין לו מותר » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ל״ט)
לא עוד ״הייפרע ממקום אחר?״ אלא ״היכול לנגשו?״. יכול ואינו עושה — נוח לו בקיומו של האיסור; אינו יכול — אין המתנתו בחירה.
הרב תפס את הצד הראשון והביאו בלשון יש אומרים
« ויש אומרים דאין איסור זה של רוצה בקיומו אלא דוקא אם אינו יכול להפרע ממקום אחר אבל אם יוכל להפרע ממקום אחר וכל שכן אם יש לו ערב מותר » (רמ״א יו״ד קל״ב:ז)
היסוד המבאר מפני מה אין הסימן כולו תופס אלא בישראל התוספות שואלים מפני מה אין המעות שביד העובד כוכבים נאסרות, ומשיבים מן הכתוב:
« ונראה הטעם כי מה שעבודת כוכבים תופסת דמיה משום דכתיב והיית חרם כמוהו כל שאתה מהיה ממנו כמוהו ובישראל דוקא נאמר ולא לבני נח » (תוספות עבודה זרה ס״ד ע״א ד״ה מסתברא דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותרין)
הדין העושה שעבודה זרה תופסת את דמיה נאמר לישראל ולא לבני נח. אין איפוא המעות רעות מצד עצמן; אינן רעות אלא ביד ישראל, ולפי מה שעשה בהן. וכל הסימן יוצא מכאן.
הט״ז בשם הטור מגביל את הצד שכנגד
« דוקא כשמוכר לקנות בדמיו צרכי עבודת כוכבי׳ שאז נשארו הדמים באיסורן » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק י״א)
ונותן טעם היוצא מכלל אחר:
« ואע״ג דבעלמא קיימא לן הזמנה לאו מלתא היא מ״מ הכא שאני כיון שבאו מעובד כוכבים ושם ישובו » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק י״א)
והש״ך מביא בזה מחלוקת אחרונים
« אבל הדרישה בסימן קמ״ד חילק בין עבודת כוכבים ליי״נ דביי״נ לא חיישינן מן הסתם שלקחו לחזור ולקנות בו יי״נ » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ל״ח)
לב״ח די בספק להימנע אף ביין; ולדרישה אין היין והעבודה זרה שווים, ואין מחזיקים מן הסתם שהמכירה תשמש לקנות יין.
שכבתו השנייה של הרב, והערת נוסח של הש״ך
« ומיהו בזמן הזה שאין העובדי כוכבים מנסכין אין להחמיר בסתם יינם ובכל ענין שאמר המתן עד שאביא לך שרי » (רמ״א יו״ד קל״ב:ז)
הסימן נחתם בהפניה, והש״ך מעיר שנדפסה בשיבוש:
« וכן הוא בעט״ז ול״נ דט״ס הוא וצ״ל סי׳ קמ״ד » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק מ׳)
ההפניה לסימן קמ״ד · 144 ולא לסימן קכ״ד · 124 — פרט של דפוס, והוא הקובע לאיזה דף נלך.
ארבע פעמים בסימן זה מכניס הרב את אותה הגהה עצמה. אינה חולקת על שום סברה שקדמה לה; היא מחליפה את המידה שבה נמדדות כולן. וצריך לקוראה במקורה בסימן קכ״ג · 123, ששם הוא מפנה בפירוש לכאן.
מרן בסימן קכ״ג · 123
« סתם יינם של עממים עובדי כוכבים אסור בהנאה וה״ה למגעם ביין שלנו » (שו״ע יו״ד קכ״ג:א)
בלא שום סייג של זמן: זו ההנחה שעליה עומדים כל שבעת סעיפי סימננו.
הגהת הרב באותו מקום
« ובזמן הזה שאינו שכיח שהאומות מנסכים לעבודת כוכבים י״א דמגע עובד כוכבים ביין שלנו אינו אסור בהנאה רק בשתייה » (רמ״א יו״ד קכ״ג:א)
ותולדתה הראשונה, שהיא כבר תולדה של הנאה:
« ולכן מותר לגבות בחובו מן עובד כוכבים סתם יינם מפני דהוי כמציל מידם » (רמ״א יו״ד קכ״ג:א)
אבל הרב עצמו מציב את הגבול במשפט שאחריו
« אבל לכתחלה אסור לקנותו ולמכרו כדי להשתכר בו » (רמ״א יו״ד קכ״ג:א)
« ויש מקילין גם בזה וטוב להחמיר וע״ל סימן קל״ב » (רמ״א יו״ד קכ״ג:א)
וכאן, בסוף משפט זה, מפנה הרב לסימננו.
ארבע ההכנסות, ומה מבטלת כל אחת
סעיף
ההגהה
מה שהיא מוציאה מכלל עניין
א׳
« וכל זה לא מיירי אלא בעובדי כוכבים שמנסכין אבל בזמן הזה כל מגע שלהם אינו אוסר רק בשתיה » (רמ״א יו״ד קל״ב:א)
כל חשבון דמי ההיזק והמכר בהקפה
ב׳
« אבל בזמן הזה שאין העובדי כוכבים מנסכים ואין אוסרין במגען רק בשתייה בכל ענין מותר בהנאה וכן המנהג פשוט למכור יין לעובד כוכבים ואין מקפידים בכל אלו הדינים » (רמ״א יו״ד קל״ב:ב)
סדר פסק ומדד וסדר הכלי
ג׳
« וע״ל סימן קכ״ג דאף משקבלה שרי בזמן הזה » (רמ״א יו״ד קל״ב:ג)
החלון הצר שקודם קבלת החבית
ז׳
« ומיהו בזמן הזה שאין העובדי כוכבים מנסכין אין להחמיר בסתם יינם ובכל ענין שאמר המתן עד שאביא לך שרי » (רמ״א יו״ד קל״ב:ז)
חילוקו של ר״י וחילוקו של הראב״ד
הש״ך אינו קורא את ההגהה כהיתר גורף על הרחבה שבארבע — ואין מקפידים בכל אלו הדינים — הוא כותב:
« מיהו לכתחלה יש ליזהר » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק כ״ו)
ונותן את המידה:
« דבמקום שאין הפסד אף בזמן הזה אין להתיר בהנאה » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק כ״ו)
יסוד הסימן סולם סימן קל״ב · 132 מודד מרחק: מן היד הגובה ועד לאדם הממתין בלבד. הגהת הרב אינה מקצרת את הסולם ואינה מזיזה את שלביו — היא מחליפה את המידה. במקום שמרן מודד בהנאה (יש כאן הנאה? הרי זה אסור), מודדים הרב והש״ך בהפסד (יש כאן הפסד? הרי זה מקום להקל). ומשום כך יכולות שתי המסורות לאחוז באותו טקסט, באותן ראיות ובאותם ראשונים, ולא תהיה בידן אותה מפה של מקרים מותרים: אין הן מונות באותו מטבע.
נפקא מינה, והיא של הבלוק כולו סוחר שנמצא בידו מלאי שלא היה לו לקנותו. במידת מרן השאלה: מה שאוציא ממנו — הנאת איסור היא? ובמידת הרב, כפי שגדרה הש״ך, השאלה: יש כאן הפסד בפועל, או רק ריווח מקווה? אין שתי השאלות עוסקות באותו דבר, ולפיכך יצטרך רמה ד׳ לטפל בהן בנפרד.
📊 סיכום
טבלה — הסימן סעיף אחר סעיף
סעיף
מרן
הרב ונושאי הכלים
א׳
עובד כוכבים שאסר את היין: נוטלים ממנו דמיו, או שימכרנו הוא ויתן דמים. מכרו לאחר: מעות תחילה — אסור; יין תחילה — יש מי שאומר שאסור למוכר ומותר לאחרים
כל זה אינו אלא בעובדי כוכבים שמנסכין; בזמן הזה אין מגעם אוסר אלא בשתייה
ב׳
פסק קודם משיכה — דמיו מותרים; משך קודם פסיקה — דמיו אסורים. מדד לכלי עובד כוכבים שיש בו עכבת יין או שהוא אוחזו: ליקח הדמים תחילה ואחר כך למדוד
בדיעבד הכל מותר בהנאה חוץ מדמי מעט היין; והמנהג פשוט למכור יין ואין מקפידים בדינים אלו
ג׳
חבית ששולחה בשכרן: כל שלא קבלוה יאמרו ״תהא שלך ותתן לנו דמים כנגדה״. משקבלוה — אסור
עיין סימן קכ״ג · 123: בזמן הזה מותר אף לאחר קבלה; והש״ך מדייק: במקום הפסד
ד׳
פועלים נכרים שפסק להם מזונות: אין להשקותם יין נסך. ״שתו מחנווני פלוני ואני פורע״ — מותר, אלא אם הקדים דינר; ודווקא כשיהא הדינר מונח עד שישקה
המזמן עובד כוכבים אצלו רשאי ליתן מעות לעבדו לקנות להם
ה׳
חלק יין החייב למלך: ״פייס למלך בשבילי״ — מותר, אף שהעובד כוכבים נותן יין נסך וחוזר ונוטל דמים. ״היה במקומי ליתן למלך״ — אסור
הד״מ, הדרישה והב״ח — לא: אין הישראל נזהר ביין שבא לרשות האחר
לשון הרמב״ם שהושמטה בסעיף ב׳
הרמב״ם — מדד ולא לקח דמים, אסורים אף שפסק
מרן משמיטה; הש״ך ס״ק י״ח מבארה מדין נצוק, והט״ז ס״ק ו מקל אף לכתחילה
״נכנסה״ או ״קבלוה״ בסעיף ג׳?
המשנה והרמב״ם — משנכנסה לרשותן
מרן — משקבלוה בשכרם; הש״ך ס״ק כ״ז: אין חצר קונה בעל כרחו
מה עושה הדינר שהוקדם בסעיף ד׳?
הרשב״א ומרן — שעבוד בלבד, אלא אם הועמד עד שעת הביצוע
הטור, הש״ך ס״ק ל״א והט״ז ס״ק ח — קנין: היין כבר קנוי לישראל
מה משנה הלשון בסעיפים ה׳–ו׳
הש״ך ס״ק ל״ד — אף שאין לו פטור אלא ביין, ״פייס״ מותר
הש״ך ס״ק ל״ה — אף שיכול בדרך אחרת, ״היה במקומי״ אסור לכולי עלמא
מהו רוצה בקיומו בסעיף ז׳?
ר״י (תוספות) והרב — הנאה: נופל האיסור אם יכול להיפרע ממקום אחר
הראב״ד — קיום: העיקר שיהא בידו לנגשו והוא נמנע
עד היכן הגהת הרב?
הרב — בזמן הזה אין מנסכין: מותר בהנאה, והמנהג שלא לדקדק
הש״ך ס״ק כ״ו — לכתחילה יש ליזהר; במקום שאין הפסד אין להתיר
טבלה — מקורות הסוגיא
גמרא : עבודה זרה ס״ב ע״א (קנס הוא שקנסו חכמים) · עבודה זרה ס״ב ע״ב (דבי רבי ינאי, אתנן) · עבודה זרה ס״ג ע״א–ע״ב (צאו ואכלו ואני פורע, הקדים לו דינר) · עבודה זרה ס״ד ע״א (ישראל שהיה נושה בגוי מנה, רוצה בקיומו) · עבודה זרה ע״א ע״א (האומנין של ישראל, צא והפס עלי מנת המלך, המוכר יינו לנכרי)