סימן קל״ב שאל מה שווה יין אסור ; סימן קל״ג שואל מה שווה המלאכה הנעשית סביבו. ההעתקה נראית קטנה, והיא משנה את טבע השאלה, שהרי השכר לא היה יין מעולם. ואם נאסר — צריך טעם ; והגמרא מבקשתו בדחיית שתי הצעות עד שהיא מודה שאין טעם כזה.
היוצא מן הכלל שהוא המאפשר את הסימן הכלל הוא שדמי איסורי הנאה מותרין. והיין יצא מן הכלל — פעמיים : יין שנתנסך מחומרת עבודה זרה, וסתם יינם מחומרא דרבנן שנוספה עליה.
« כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה אִם עָבַר וּמָכְרוּ דָּמָיו מֻתָּרִין חוּץ מֵעַכּוּ״ם וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ וְתִקְרֹבֶת שֶׁלָּהּ וְיַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לָהּ. וְהֶחְמִירוּ חֲכָמִים בִּסְתַם יֵינָם לִהְיוֹת דָּמָיו אֲסוּרִין כִּדְמֵי יַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לְעַכּוּ״ם. לְפִיכָךְ עַכּוּ״ם שֶׁשָּׂכַר אֶת יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְּיַיִן שְׂכָרוֹ אָסוּר » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ט״ו)
יסוד ראשון שהוצע ונדחה אם היין אסור בהנאה, יהא אף שכרו אסור. ונדחה מערלה וכלאי הכרם, שאף הם אסורים בהנאה ודמיהם מקדשין את האשה :
« אִילֵּימָא, הוֹאִיל וְיֵין נֶסֶךְ אָסוּר בַּהֲנָאָה, שְׂכָרוֹ נָמֵי אָסוּר — הֲרֵי עׇרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם דַּאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה, וּתְנַן: מְכָרָן וְקִידֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן — מְקוּדֶּשֶׁת » (עבודה זרה ס״ב ע״א)
יסוד שני שהוצע ונדחה שהיין תופס את דמיו כעבודה זרה. ונדחה משביעית, שהיא תופסת את דמיה ואף על פי כן שכר הפועל מותר באחד משני הנוסחים :
« אֶלָּא, הוֹאִיל וְתוֹפֵס אֶת דָּמָיו כַּעֲבוֹדָה זָרָה. וַהֲרֵי שְׁבִיעִית דְּתוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ, וּתְנַן: הָאוֹמֵר לְפוֹעֵל ״הֵילָךְ דִּינָר זֶה, לְקוֹט לִי בּוֹ יָרָק הַיּוֹם״ — שְׂכָרוֹ אָסוּר » (עבודה זרה ס״ב ע״א)
והנשאר — והוא מפתח הסימן
« אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קְנָס הוּא שֶׁקָּנְסוּ חֲכָמִים בַּחֲמָרִין וּבְיֵין נֶסֶךְ » (עבודה זרה ס״ב ע״א)
קנס. לא איכות שבממון אלא עונש שבאדם. רבי אבהו בשם רבי יוחנן.
החקירה העוברת בכל הסימן איסור השכר — (א)הרחבה של איסור ההנאה הוא, שהשכר בא במקום היין ויורש את דינו ; או (ב)קנס המוטל על מי שהמיר את מלאכתו באיסור ? הצד הראשון עושה את השכר חפצא אסורה ; השני עושה את האדם נקנס. ושלושה קווים שבסימן אינם מתיישבים אלא בשני : הקרקע והבהמה הנאסרות בהנאה אף שאינן נאסרות לעולם, המשכון הנלקח ממי שלא נטל דבר, וקולת הרמ״א לזמן הזה — שאין מקילין בדין חפצא אלא בקנס.
הש״ך פותח את הסימן בנקודה זו עצמה הוא מזהיר שההשוואה לשביעית, העולה על הדעת מן השורה הראשונה שבסוגיה, היא בדיוק זו שהגמרא דוחה :
« כלומר דל״ת כדקס״ד מעיקרא דש״ס ר״פ בתרא דעבודת כוכבים דהוי בעי למימר דיי״נ דמי לשביעית דמכירה אסור ושכרו מותר אלא לא דמי לשביעית אלא משום קנס החמירו ביי״נ דשכרו ג״כ אסור כדמסיק ש״ס התם » (ש״ך יו״ד קל״ג ס״ק א)
שלא להשתכר ביין נסך ולא לעשות ממנו סחורה. ובו ז׳ סעיפים: כשם שאסור למכור סתם יינם וליהנות בו כך אסור להשתכר בו לפיכך ישראל שנשכר לעובד כוכבים לעשות לו מלאכה אפילו בסתם יינם או שהשכיר לו חמורו או ספינתו להוליכו בו או מרתיפו להניחו בו שכרו אסור בהנאה ואם נטל ממנו מעות בשכרו שוחק וזורה לרוח או מטיל לים נתן לו פירות יוליכם לים המלח או ישרפם ויקבור העפר בבית הקברות אפילו לקח בשכרו קרקע או בהמה שאינם נאסרים בהשתחוה להם ועבדן החמירו בהם לאסרם בהנאה: הגה ועיין לעיל סימן קכ״ג דבזמן הזה מקילין לענין היתר הנאה מסתם יינם ולכן אין להחמיר באלו הדינים רק ביין נסך גמור:
המחבר נותן שני מיני טיפול ושני מקומות : המעות נשחקות ונזרות, או מוטלות לים ; הפירות מוליכים אותם לים המלח, או שורפם וקוברים את עפרם. מפני מה שני דינים, ומה עושה כל אחד מהם ?
לשון מרן
« ואם נטל ממנו מעות בשכרו שוחק וזורה לרוח או מטיל לים » (שו״ע יו״ד קל״ג:א)
ובפירות :
« נתן לו פירות יוליכם לים המלח או ישרפם ויקבור העפר בבית הקברות » (שו״ע יו״ד קל״ג:א)
הרשב״א, שהביאו הבית יוסף : נוהגים בשכר כדרך שנוהגים בעבודה זרה
« כ״כ הרשב״א לפי שכיון שאסור בהנא׳ משו׳ לתא דעכו״ם נוהג בהן כדרך שנוהג בעכו״ם שהוא שוחק וזורה לרוח או מטיל לים » (בית יוסף יו״ד קל״ג)
אין המעשה נבחר אפוא לפי תועלתו המעשית : הוא שאול מדרך הטיפול בעבודה זרה עצמה.
הרמב״ם אינו אומר אלא ים המלח במקום שהרשב״א מצווה לשחוק ולזרות, מסתפק הרמב״ם בהרחקה גמורה :
« וְכֵן הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלָיו יַיִן אוֹ שֶׁשָּׂכַר סְפִינָה לְהָבִיא בָּהּ יַיִן שְׂכָרָן אָסוּר. אִם מָעוֹת נָתְנוּ לוֹ יוֹלִיכֵן לְיָם הַמֶּלַח. וְאִם נָתְנוּ לוֹ בִּשְׂכָרוֹ כְּסוּת אוֹ כֵּלִים אוֹ פֵּרוֹת הֲרֵי זֶה יִשְׂרֹף אוֹתָן וְיִקְבֹּר הָאֵפֶר כְּדֵי שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת בּוֹ » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ט״ז)
ויש לדקדק שאף בית הקברות אינו מזכיר לענין העפר.
שני גדרים באיבוד(א) שחיקה — כליון. מדמים לגורלה של עבודה זרה : מה ששימש לאיסור צריך לחדול מהיות חפץ. שיטת הרשב״א.
(ב) הרחקה — הוצאה מהישג יד. די בכך שלא יוכל עוד אדם ליהנות. שיטה שלשון הרמב״ם רומזת לה.
והנפקא מינה נקראת מן המקום : אם כליון הוא, כל ים כשר משנשחק המטבע ; ואם הרחקה, צריך מקום שאין דבר חוזר ממנו.
הט״ז מכריע מן המקום, ותשובתו הגדרה היא
« פי׳ שוחק ומטיל לים וסתם ים משמע כל ים ואין צריכין ים המלח כמו דצריך גבי פירות לפי שהפירות הם בעין ובסתם ים הולכין ספינות ושמא ימצאם אחד ויהנה מהם » (ט״ז יו״ד קל״ג ס״ק א)
אמת המידה היא אפוא מצב החפץ שלאחר המעשה. מטבע שנשחק אינו עוד מטבע : די בים סתם. פרי נשאר פרי : צריך ים המלח, שאין דגים ממנו. אין האיבוד רושם אלא שיעור של סכנת הנאה.
נפקא מינה שכר שנתקבל בהעברה בנקאית, שאין מעשה יכול ״לשחקו״. לגדר הראשון היה צריך לבטלו מן המציאות — ואין לזה עוד מובן. לגדר השני, כניסוח הט״ז, די שיוצא מכלל אפשרות חזרה. וזו הקריאה המשאירה את הסימן בר־קיימא.
עפר הפירות השרופים צריך קבורה בבית הקברות. המחבר אומר זאת בלא טעם. הבית יוסף מציע טעם ; והט״ז מוצאו מיותר, ומשיג עליו שלא הלך בדרך שכבר כתבוה התוספות.
טעם הבית יוסף : מקום שאין זורעים בו
« ומשמע לי דבדווקא נקט בי קברי דאי בדוכתא אחרינא חיישינן שמא יבאו ישראל לזרוע זרעיו שם ונמצא נהנה אבל בי קברי אין אדם עשוי לזרוע » (בית יוסף יו״ד קל״ג)
טעם התוספות : מקום שאין מחטטים בו התוספות מעמידים שני חששות זה אחר זה — שמא יחטטו אחר האפר בעודו אפר, ושמא ייטלוהו לזבל משנעשה עפר — ודוחים את שניהם מטבע המקום :
« ונראה שצריך לקברן מעט בעומק פן יבא לחטט אחריהם ולאחר שנעשו עפרא אין לחוש שמא יקחום לזבל בהם דאין דרך לחטט אחר הקברים משום זבל » (תוספות עבודה זרה ס״ב ע״ב ד״ה ולקברינהו בעינייהו)
קושייתו הכפולה של הט״ז תחילה הוא תמה שלא הלך הבית יוסף אחר התוספות :
« דשם אין עשוי לזרוע כן כתב ב״י טעם למה הצריכו בית הקברות ותמוה לי למה לא כתב כמו שכתבו התוס׳ שם » (ט״ז יו״ד קל״ג ס״ק ב)
ואחר כך הוא כופל, ומשיג עליו שביקש טעם מלבו :
« וקשה לי על הב״י למה לא הלך ג״כ בדרך זה ולמה לו לחפש טעם מלבו » (ט״ז יו״ד קל״ג ס״ק ב)
מה מונח מתחת למחלוקת אין שני הטעמים חוששים לאותה סכנה. הבית יוסף חושש שמא יזרעו על גביו — הנאה שלא בכוונה, ולעתיד. התוספות חוששים שמא יבואו ליטול את האפר — הנאה מכוונת ומיידית. הראשון מניח אדם שאינו יודע ; השני, אדם שיודע וחומד.
נפקא מינה קרקע שאין אדם מעבדה ורגילים לחפור בה — שטח תעשייה נטוש, סוללת עפר. לבית יוסף כשרה ; לתוספות אינה כשרה. והט״ז, המעדיף את התוספות, יחמיר אפוא יותר בבחירת המקום.
סעיף א׳ נחתם בסיום שקוראים בחטף ומשקלו רב : אף קרקע או בהמה שנטלן בשכרו אסורות בהנאה — ואילו הן עצמן אינן נאסרות לעולם, ואף לא בהשתחואה.
לשון מרן
« אפילו לקח בשכרו קרקע או בהמה שאינם נאסרים בהשתחוה להם ועבדן החמירו בהם לאסרם בהנאה » (שו״ע יו״ד קל״ג:א)
הש״ך מפנה לסימן שבו נקבע הכלל
« שאינן נאסרין בהשתחוה כו׳. כדלקמן סימן קמ״ה » (ש״ך יו״ד קל״ג ס״ק ג)
הטענה, בשורה אחת אילו היה איסור השכר הרחבה של איסור ההנאה, לא היה יכול לתפוס חפץ שאיסור ההנאה עצמו אינו תופסו. קרקע אינה נאסרת לעולם ; וכאן היא נאסרת. נמצא שאין החפץ הוא הנתפס — האדם הוא הנתפס. וסיום זה הוא ההוכחה הטובה ביותר לקנס, והוא מונח בסוף הסעיף בלא הערה.
נפקא מינה מה שנאמר בקרקע נאמר בכל נכס שנתקבל בתשלום ואינו כלה — מקום, מניה, זכות. אין הסימן שואל אם החפץ יכול ״לשאת״ איסור : הוא שואל מהיכן בא.
אילו הייתה הסוגיה משווה יין נסך לשביעית, הייתה תולדה יוצאת מכך : שביעית אוסרת מכירה ומתירה שכר, ונמצא שיש לחלק לפי שעת קבלת השכר. וזו קריאת הב״ח — והיא שהש״ך דוחה בפתיחת הסימן.
שיטת הב״ח, כמו שהביאה הש״ך
« וזה פשוט ודלא כהב״ח שנדחק מאד בביאור הש״ס ומתוך כך פי׳ דאם נטל שכרו קודם המלאכה שכרו מותר לאחרים ע״ש » (ש״ך יו״ד קל״ג ס״ק א)
דחיית הש״ך והיא טקסטואלית בלבד, ובכך כוחה : אין הגמרא נוקטת את ההשוואה לשביעית — היא מציעה אותה ודוחה, ומסיקה לקנס. וסברה הנשענת על הצעה שנדחתה אינה יכולה להוליד הלכה.
« כלומר דל״ת כדקס״ד מעיקרא דש״ס ר״פ בתרא דעבודת כוכבים דהוי בעי למימר דיי״נ דמי לשביעית דמכירה אסור ושכרו מותר אלא לא דמי לשביעית אלא משום קנס החמירו ביי״נ דשכרו ג״כ אסור כדמסיק ש״ס התם » (ש״ך יו״ד קל״ג ס״ק א)
הבאר היטב מביא את שניהם ואומר מי המכריע
« דשם אין עשוי לזרוע כ״כ ב״י הטעם והב״ח פסק דאם נטל שכרו קודם המלאכה שכרו מותר לאחרים והשיג עליו הש״ך ע״ש » (באר היטב יו״ד קל״ג ס״ק ב)
נפקא מינה שכר ששולם מראש, קודם שהתחילה המלאכה. לב״ח היה נשאר מותר לאחרים ולא לפועל עצמו ; ולש״ך אין ההקדמה משנה דבר — הקנס חל על מי שהשכיר עצמו, יהיה לוח התשלומים אשר יהיה.
השכיר לו חמורו לרכוב עליו אע״פ שהניח לגינו של יין עליו או שהשכיר לו ספינתו להוליך בה סחורתו אף ע״פ שנותן בה גם מאכליו ומשקיו שכרו מותר כיון שעיקר השכירות לא היה בשביל יין נסך:
6. עיקר השכירות — מבחן נכי לי אגרא דלגינתו (סעיף ב׳)
הגמרא שואלת אם רשאי השוכר להניח את לגינו — ואביי הופך את השאלה
« אָמַר אַבָּיֵי: נְהִי דְּלָגִין דִּינָא הוּא לְאוֹתוֹבֵי, מִיהָא אִי לָא מוֹתֵיב לֵיהּ, מִי אָמְרִינַן לֵיהּ: נַכִּי לֵיהּ אַגְרָא דִּלְגִינָתוֹ » (עבודה זרה ס״ה ע״א)
הש״ך עושה מן השאלה אמת מידה
« אע״ג דמן הדין יכול להניח עליו לגינו אפ״ה הואיל שאם לא הניח עליו לגינו אינו יכול לומר לו נכה לי משכר הלגין הרי הוא כאלו לא שכרו לכך. ש״ס » (ש״ך יו״ד קל״ג ס״ק ה)
והסברה סברת ממונות גמורה : הלגין זכות היא לשוכר, אך אינה נקנית בכסף ; ויתור עליה לא היה מזכה בניכוי. ומה שאין לו מחיר אינו בכלל ההסכם.
הט״ז אומר את הדבר בשורה אחת
« הטעם דאם לא יניח הלגין שם לא ינכה משכירתו בשביל זה » (ט״ז יו״ד קל״ג ס״ק ד)
חקירה : במה נתפס איסור השכר ?(א) בחפץ המובל — ואז אף טיפת יין שעל החמור הייתה פוגמת חלק מן המחיר. (ב) בהסכם — ואז אין נמנה אלא מה שנקנה ונמכר. סעיף ב׳ מכריע בבירור לצד (ב), ומבחן אביי הוא כלי ההכרעה : אין שוקלים את היין אלא חוקרים את המחיר.
הרמב״ם מאחד מקרה זה ואת סעיף ז׳ בהלכה אחת
« שָׂכַר לָעַכּוּ״ם חֲמוֹר לִרְכֹּב עָלָיו וְהִנִּיחַ עָלָיו לוֹגִין שֶׁל יַיִן שְׂכָרוֹ מֻתָּר. שְׂכָרוֹ לְשַׁבֵּר כַּדֵּי יֵין נֶסֶךְ שְׂכָרוֹ מֻתָּר וְתָבוֹא עָלָיו בְּרָכָה מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בְּתִפְלָה » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה י״ז)
נפקא מינה שירות שמחירו אינו משתנה לפי התוכן — אחסון לפי מטר, הובלה לפי קילומטר. אם אין המחיר זז לפי שיש יין או אין, אין היין בהסכם. ואם הוא עולה מפני שיש יין — הרי הוא בו.
עובד כוכבים ששכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות של שכר במאה פרוטות ונמצאת אחת מהן יין שכרו כולו אסור כיון שיש ביניהם שוה פרוטה משכר היין נסך שאם היה פחות משוה פרוטה מותר בדיעבד ואם אמר לו העבר לי כל חבית בפרוטה ונמצא ביניהם חבית של יין שכר חבית של יין אסור והשאר שכרו מותר ולכתחילה אסור לעשות כן:
זו הסוגיה המרכזית שבסימן, והיחידה שבה נפרדים הש״ך והט״ז בגלוי. מאה חביות מועברות במאה פרוטות ואחת מהן יין : השכר אסור כולו. ונשארה שאלה — היש לו תקנה ?
התוספות מבארים מפני מה אין הקבלנות מתחלקת
« ובהא אסרה ברייתא כי לא אמר לו לעיתותי ערב דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי הלכך כוליה אגרא שייך ביה כן לשון הקונט׳ » (תוספות עבודה זרה ס״ה ע״א ד״ה הא דאמר ליה)
מחלוקת הראשונים, כמו שהעמידה הטור(א) הראב״ד, וכן פירש הר״י : יש תקנה.
« וכתב הראב״ד מיהו יש לו תקנה ע״י שיוליך שכר אותה חבית לים המלח וכן פי׳ ר״י » (טור יו״ד קל״ג)
(ב) הרמב״ן, וכן כתב הרמ״ה : אין תקנה.
« והרמב״ן כתב כיון שקבלנות היא כוליה אגרא אכל חדא וחדא יהיב ואין לו תקנה ע״י הולכת הנאה לים המלח וכן כתב הרמ״ה » (טור יו״ד קל״ג)
הבית יוסף מונה את הדעות ומכריע
« ולדברי הרמב״ן הסכימו הרשב״א והר״ן ז״ל וכך הם דברי הרמב״ם ז״ל בפי״ג וכ״נ שהוא דעת הרי״ף ז״ל שכתב סתם דשכרו אסור ולא חילק בדבר וכ״נ מדברי רש״י שכתבתי בסמוך והכי נקטינן » (בית יוסף יו״ד קל״ג)
הש״ך נוקט את המסקנה, ונותן שני טעמים שאינם אחד
« ולא מהני הולכת הנאה לים המלח כדלקמן סימן קל״ד דהכא כיון שקבלנות היא כולי אגרא אחדא וחדא יהיב ליה וגם אפשר שאלו הודיעו מתחלה שאין מעביר לו אותו חבית שמא לא היה שוכרו כלל כן הסכימו רוב הפוסקים וכ״פ ב״י והאחרונים » (ש״ך יו״ד קל״ג ס״ק ו)
הראשון מבני מבנה : בקבלנות ניתן כל השכר על כל חבית וחבית, ואין מה להפריש. השני מבני סיבה : בלא אותה חבית שמא לא הייתה השכירות נעשית — ונמצאת חבית האיסור תנאי כל ההסכם ולא חלק מנושאו.
הט״ז פותח את הדיון מחדש — ונפרד משתי קריאות קודם שהוא נותן את שלו תחילה הוא מביא את הפרישה בשם המהרש״ל, המצמצם את תקנת הראב״ד למקרה שכבר קיבל את השכר ; ואחר כך את הב״ח, המרחיבה אף שלא קיבל :
« בטור כתוב בשם הראב״ד מיהו יש לו תקנה על ידי שיוליך הנאה לים המלח שכר אותו חבית וכתב בפרישה בשם רש״ל דהיינו אם כבר קבלם משמע דכל שלא קבל עדיין אין שייך תקנה זו » (ט״ז יו״ד קל״ג ס״ק ה)
והוא דוחה את שניהם :
« ולע״ד נראה לא כדברי זה ולא כדברי זה דעיקר הטעם הוא כמ״ש ת״ה הארוך דקי״ל כר׳ אליעזר דאמר פרק כל הצלמים יוליך הנאה לים המלח והיינו אפילו בחבית שנתערבה בין החביות » (ט״ז יו״ד קל״ג ס״ק ה)
שיטת הט״ז עצמו הוא סומכה על תרומת הדשן : כיון שקיימא לן כרבי אליעזר — המתיר ״יוליך הנאה לים המלח״ אף בחבית שנתערבה בין החביות — אין התערובת מעכבת משנעשתה. והמעכב הוא הזמן : קודם שקיבל אין תועלת בהולכת משלו לים המלח, שהרי כל מה שיקבל אחר כך יקבלנו באיסור. נמצא שהתקנה קיימת, אך לאחר הקבלה בלבד.
היכן בדיוק נפרדיםהש״ך (ס״ק ו) : אין תקנה כלל, שמבנה הקבלנות מוציאה. והבית יוסף ורוב הפוסקים עמו.
הט״ז (ס״ק ה) : תקנת הראב״ד עומדת, ואינה אלא לאחר קבלת השכר.
הבאר היטב, המביא את שניהם בסימן, מביא כאן את הש״ך :
« כתב הש״ך ולא מהני הולכת הנאה לים המלח כדלקמן סימן קל״ד דאפשר שאילו הודיעו מתחילה שאינו רוצה להעביר לו אותו חבית שמא לא היה שוכרו כלל » (באר היטב יו״ד קל״ג ס״ק ה)
ובנוסח השני מדגיש הט״ז שאין צריך תקנה כלל
« בזה אין צריכין לים המלח אלא יניחנו אצל העובד כוכבים ויקבל השאר משא״כ ברישא דכבר נקרא שם איסור על הכל בתערובות » (ט״ז יו״ד קל״ג ס״ק ז)
די שיניח אצל העובד כוכבים את פרוטת חבית היין ויקבל את השאר : לא נתערב דבר מעולם.
נפקא מינה חוזה הובלה חודשי, ונתגלה לאחר מעשה שמשלוח אחד נשא יין אסור. לש״ך נתפסה כל תמורת החודש ואין לה פדיון. לט״ז, משנתקבל הסכום, עדיין אפשר להוציא ממנו את השווי שכנגד. שתי השיטות עומדות ; ורמה 4 אומרת איזו היא הקו, ומפני מה.
המחבר מעמיד שיעור : בפחות משוה פרוטה של שכר אסור נשאר הכל מותר — בדיעבד. ומהיכן בא שיעור זה, שאינו נזכר בברייתא כלל ?
הטור בשם הרשב״א
« וכתב הרשב״א דווקא שיש ביניהן שוה פרוטה משכר יי״נ אבל פחות משוה פרוטה כגון ששכרו להעביר מאה חביות בחמשים פרוטות והיתה אחת מהן של יי״נ מותר » (טור יו״ד קל״ג)
מקור הסברה : המכוש האחרון ישראל שבנה בית לעבודה זרה שכרו מותר, מפני שגמר המלאכה — המכוש האחרון — אין בו שוה פרוטה :
« אֶלָּא אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא בְּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן. עֲבוֹדָה זָרָה מַאן קָא גָרֵים לַהּ? גְּמַר מְלָאכָה, וְאֵימַת הָוְיָא גְּמַר מְלָאכָה? בְּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן. מַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן לֵית בֵּיהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה » (עבודה זרה י״ט ע״ב)
הש״ך משיג על הראיה
« זה למד מהרשב״א מעבודת כוכבים… גבי מכוש אחרון לית ביה ש״פ ולפי מה שכתבו התוס׳ שם אין ראייה ואדרבה משמע מדבריהם דאפי׳ פחות משוה פרוטה אסור בעבודת כוכבים אלא דהתם היינו טעמא דעובד כוכבים אינו מקפיד אמכוש אחרון » (ש״ך יו״ד קל״ג ס״ק ז)
כלומר : התוספות שם אינם תולים את ההיתר בשיעור הפרוטה אלא בכך שאין העובד כוכבים מקפיד על המכוש האחרון ; ומלשונם משמע אף שבעבודה זרה נאסר אפילו בפחות משוה פרוטה.
לשון התוספות שאליה מכוון הש״ך
« כיון דבשביל מכוש זה האחרון לא היה העובד כוכבים נותן ממנו משכירותו פחות א״כ אין לו עליו שכר עבודת כוכבים כלל ואע״פ שעובד כוכבים מקפיד על פחות משוה פרוטה בגזל מ״מ הכא ליכא קפידא כולי האי » (תוספות עבודה זרה י״ט ע״ב ד״ה מכוש אחרון)
מה נשאר עומד לאחר ההשגה אין הש״ך דוחה את השיעור : המחבר כתבו, והוא אינו מסלקו. הוא דוחה את הראיה. ונשאר אפוא שיעור שיסודו רופף ממה שנראה — ובזה מתיישבים שני דברים : שאינו אלא בדיעבד, ושהמחבר מוסיף מיד ולכתחילה אסור לעשות כן.
הצריך עיון של הט״ז אם שכר יין נסך מכלל הדברים הצריכים פרוטה, מפני מה לא מנאתו המשנה בפרק הזהב, המונה שם חמישה ?
« צריך עיון למה לא חשיב התנא במשנה פ׳ הזהב דחשיב שם חמשה פרוטות הם היה לו לחשוב גם דבר זה דשכר יין נסך אינו אוסר בפחות משוה פרוטה » (ט״ז יו״ד קל״ג ס״ק ו)
הבאר היטב מביא את הקושיה ואת התירוץ
« כתב הט״ז צ״ע שלא חשיב התנא במשנה פ׳ הזהב דחשיב שם ה׳ פרוטות הם היה לו לחשוב גם דבר זה דיין נסך אינו אוסר בפחות משוה פרוטה » (באר היטב יו״ד קל״ג ס״ק ו)
והתירוץ תירוץ הנקודות הכסף הוא : מנה התנא ולא בא למנות את הכל — תנא ושייר.
והש״ך חותם את הסעיף בגדר הלכתחילה
« ולכתחלה אסור לעשות כן. אפילו אין ביניהם ש״פ. ב״י בשם הרשב״א » (ש״ך יו״ד קל״ג ס״ק ח)
אף למטה מן השיעור אין מסדרים את הדברים כך מראש.
סעיף ד׳ הוא הקצר שבסימן והמטריד שבו : הישראל לא נטל דבר, ובית דין תופסים ממנו שווי כנגד מה שהיה ראוי ליטול. מה בדיוק נתפס כאן ?
המקור, שהביאו הבית יוסף בשם הרשב״א
« וכתב עוד אפילו היה עושה עמו בחנם ממשכנים אותו מנכסיו כנגד שכרו » (בית יוסף יו״ד קל״ג)
שתי הקריאות, בשורה אחת של הט״ז
« פירוש הב״ד יקחו ממנו משכון בעבור הנאתו שיחזיק לו העובד כוכבים טובה על זה וכתב רש״ל קנסא בעלמא הוא » (ט״ז יו״ד קל״ג ס״ק ח)
(א) טובת הנאה : הטובה שהעובד כוכבים מחזיק לו ממון היא ; נתפס כאן רווח ממשי, אלא שאינו מטבע.
(ב) קנסא בעלמא, לדעת המהרש״ל : אין כאן מה לתפוס ; בית דין קונסים את מי שהעמיד עצמו בשירות האיסור.
שלוש נפקא מינות(א) אם רווח הוא, נמדדת התפיסה בשוויו — כלומר בשווי הטובה ; ואם קנס, נמדדת בשכר שהיה נוטל. (ב) אם רווח הוא, צריך שתהיה טובה : המשמש כפוי טובה ייפטר. ואם קנס, אין הטובה מעלה ומורידה. (ג) קנס מטבעו אינו עובר בירושה ; ורווח נמצא בעיזבון.
סעיף ו׳ מכריע בעקיפין הט״ז (ס״ק ט) מבאר שם שהעובד כוכבים אמר במפורש שלא יחזיק טובה — והאיסור עומד. ואילו הייתה הטובה הטעם היחיד, לא היה נשאר ממנו כלום. נמצא שיש בסימן שני מנועים נבדלים : טובת הנאה בסעיף ד׳, ורצון גרידא בסעיף ו׳.
לא יהא ישראל משמש ומוזג לעובד כוכבי׳ ביין נסך וכן אסור להיות תורגמן לעובד כוכבים למכור יין נסך וכן אסור ליתן יין בכלי ביד עובד כוכבים המכריז להטעימו שכיון שנגע בו העובד כוכבים נעשה יין נסך וכשמכריזו ומטעימו (ס״א ומראהו וכן הוא בב״י ובכל בו) נהנה הישראל מיין נסך:
שלושת הסעיפים האחרונים אינם מדברים עוד בממון כלל. הם מתארים שירותים, שמירה בחנם, ולבסוף השמדה בשכר — והם עומדים יחד בכח מושג אחד, שסעיף ז׳ מראה שאינו מה שסברנו.
התורגמן : לא ביין הוא נוגע אלא במכירה שהוא מאפשר
« וכן אסור להיות תורגמן לעובד כוכבים למכור יין נסך » (שו״ע יו״ד קל״ג:ה)
והבית יוסף בשם הרשב״א נותן את ההגדרה :
« שאסור לישראל ליטול שכר להיות תורגמן למכור סתם יינם ואפילו שכרו סתם להיות לו תורגמן והנכרי הוא שמוכר היין אסור שהרי הוא רוצה בקיומו והרי הוא כסרסור שעל ידי שהוא תורגמן לנכרי מוכר היין » (בית יוסף יו״ד קל״ג)
המכריז שמושיטים לו את הכלי
« נראה שאסור לתת יין בכלי ביד נכרי המכריז לראותו ולהטעימו שהרי מכיון שיגע בו נעשה יין נסך וכשמכריזו ומראה נהנה הישראל מיי״נ עוד שרוצה בקיומו » (בית יוסף יו״ד קל״ג)
שני טעמים נכפלים כאן, והבית יוסף נוקבם שניהם : הישראל נהנה מיין נסך, ועוד שהוא רוצה בקיום הסחורה עד שתוכרז בכל העיר.
יסודו האמיתי של רוצה בקיומו — ואינו בגדר הנאה כלל
« וטעמא דרוצה בקיומו אסור כתב הר״ן בשם רש״י דהיינו משום דכיון דישראל מצווה לבטל עכו״ם אסור לו להיות רוצה בקיומה » (בית יוסף יו״ד קל״ג)
הר״ן בשם רש״י : ישראל מצווה לבטל עבודה זרה ; ואי אפשר לו לרצות בקיומה. אין האיסור מין של הנאה — הוא היפוכה של מצווה.
סעיף ו׳, ודקדוק הט״ז
« אפילו אמר לו העובד כוכבים שמור בחנם חבית זו של יין נסך אע״פ שפטור אם נשברה או נאבדה מכל מקום מיצר הוא אם תשבר או תאבד מתוך שמירתו ורוצה הוא בקיומו ואסור » (שו״ע יו״ד קל״ג:ו)
« והא דלא אמר הטעם שיחזיק לו טובה על זה כמ״ש סעיף ד׳ נ״ל דעובד כוכבים אומר לו בפירוש מתחילה שלא יחזיק לו טובה בשביל זה » (ט״ז יו״ד קל״ג ס״ק ט)
הקושיה שסעיף ז׳ מקשה על סעיף ו׳ הנוטל שכר לשבר את החביות רוצה אף הוא שיתקיימו — עד שיגיע מכושו. ולשון רוצה בקיומו הולמתו בדיוק. מפני מה אינו אסור ?
« וְיָתְבִי וְקָא מִיבַּעְיָא לְהוּ: שְׂכָרוֹ לִשְׁבּוֹר בְּיֵין נֶסֶךְ מַהוּ? מִי אָמְרִינַן כֵּיוָן דְּרוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ — אָסוּר, אוֹ דִלְמָא כֹּל לְמַעוֹטֵי תִּיפְלָה שַׁפִּיר דָּמֵי » (עבודה זרה ס״ג ע״ב)
תשובת הגמרא, ואמת המידה שבה
« אָמַר רַב נַחְמָן: יִשְׁבּוֹר, וְתָבֹא עָלָיו בְּרָכָה » (עבודה זרה ס״ג ע״ב)
והבית יוסף מוציא מזה את ההגדרה החסרה בסעיף ו׳ :
« שאע״פ שהוא רוצה בקיומם שלא ישתברו מאליהם עד שישברם הוא ויטול שכרם כל למעט תיפלה ש״ד כלומר דלא מיתסר רוצה בקיומו אלא כשהוא רוצה בקיומו כדי להשיב לבעליו או עד שימכור אבל רוצה בקיומו עד שיאבדנו הוא בידיו לא חשיב רוצה בקיומו » (בית יוסף יו״ד קל״ג)
הגדר השלם אין רוצה בקיומו ״רצון שלא תישבר״. אלא רצון שתתקיים בתורת חפץ בר שימוש — להשיבה או למכרה. ובמקום שאין לרצון אופק אלא האבדן, אינו מותר בלבד : מבורך הוא.
נפקא מינה ישראל שנתמנה להוביל מלאי של יין אסור אל מתקן השמדה רוצה בוודאי שלא יישפך דבר בדרך. לגדר הבית יוסף רצון זה של סעיף ז׳ הוא ולא של סעיף ו׳ : אופקו כליון. ואם המשימה להובילו אל מחסן — הרי אנו בסעיף ו׳.
מה שנותן לסימן קל״ג את אחדותו אינו נושאו — שבע תמונות שאין ביניהן קשר גלוי — אלא שהוא עובר, כסדרן, בשלוש דרכים של הפקת תועלת מאיסור, דקות והולכות.
מין
היכן
מה מקבל הישראל
מה אוסרו
ממון
סעיפים א׳–ג׳
שכר, במעות, בפירות, בקרקע
הקנס : תמורת מלאכה שנעשתה באיסור
טובת הנאה
סעיף ד׳
כלום — אלא טובה
שווי שאינו מטבע, ונתפס במשכון
רצון
סעיפים ה׳–ו׳
כלום כלל — רצון
לא הנאה, אלא היפוכה של מצוות הביעור
ההיפוך
סעיף ז׳
שכר, וברכה
אותו רצון עצמו, שאופקו אבדן
מפני מה הסדר הוא הסדר כל סעיף מסלק דבר מקודמו. סעיף ד׳ מסלק את הממון והאיסור עומד. סעיף ו׳ מסלק את הטובה והאיסור עדיין עומד. סעיף ז׳ אינו מסלק כלום — השכר ישנו, הרצון ישנו — והאיסור נופל. נמצא שלא כמות ההנאה מכרעת לעולם : אלא מה שההנאה פונה אליו.
חזרה אל החקירה אין המינים מיסוד אחד, ולכך אין הגהת הרמ״א נוטלת את כולם כאחד. הראשון קנס הוא — ואפשר להקל בו, והרמ״א מקל בו לזמנו. השלישי אינו קנס אלא היפוכה של מצווה — ואין בהגהה דבר הנוגע בו. וזה בדיוק מה שמזכירים הש״ך (ס״ק ד), הט״ז (ס״ק ג) והפתחי תשובה (ס״ק א), כל אחד בנקודה אחרת שבסימן.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות יורה דעה · סימן קל״ג · רמה 2 — למדן ♥ תמכו ב־DAAT