סימן קל״ה — בְּאֵיזוֹ כֵּלִים יֵשׁ לָחוּשׁ מִשּׁוּם נִיסּוּךְ

📑 תוכנית הלימוד

1. לשון המחבר — שישה עשר הסעיפים

סימן קל״ה הוא טבלת הכרעה. אין המחבר מספר בו דבר — הוא ממיין. שלוש שאלות קובעות כל מקרה : ממה עשוי הכלי (סעיפים א, ד, ה, ו), לאיזה תשמיש הוא עומד (סעיפים ז, ח, ט), ומה נמשח על דופנו (סעיפים א, ב, ג) — ואחר כך מונה הסימן את ההכשרים, מן הקל אל הכבד : שכשוך (י״א), מילוי ועירוי (י״ב), קליפת הדופן (י״ג), כבשן (י״ד), הגעלה (ט״ו), ולבסוף הזמן העושה את מלאכתו מאליו (ט״ז). ובתוך כל אלה כלי אחד בלבד נשאר בלא תקנה : כלי נתר (ה).

סעיף א׳ — כלים שאין מכניסין בהם לקיום : עץ, אבן, זכוכית, מתכת, עור 📋 העתקה

באיזו כלים יש לחוש משום ניסוך. ובו ט״ז סעיפים:
כלים שאין מכניסין לקיום בין שהם של עור בין שהם של עץ ושל זכוכית ושל אבן ושל מתכת אם אינן מזופתין משכשכן היטב במים ומותרים בין שהיה תחילת תשמישן ביד עובד כוכבים בין ביד ישראל היו מזופתין וחדשים אם דרכן לשום בהם יין בשעת זפיתה וכל שכן אם הם ישנים שנתיישנו ביד עובד כוכבים בתשמיש יין קולף את הזפת ומשכשכן ומותרים. לא רצה לקלף ממלאן ומערן ג׳ ימים והוא הדין לכלים שלנו שנגע בהם העובד כוכבים בעוד היין טופח עליהם: הגה י״א דבכלים שלנו שהיה משקה טופח עליהם ונגע בהן עובד כוכבים אם הם של עץ ואבן או מתכת ושכשכן אפילו הם זפותים ועבר ונתן בהם יין אין לאסור בדיעבד (טור בשם ר״ת ובעל התרומה והרא״ש) ובהפסד מרובה יש להקל:

סעיף ב׳ — נקב שנסתם בזפת אינו עושה את הכלי מזופף 📋 העתקה

כלי שניקב וסתמו בזפת אינו נידון ככלי מזופף ולפי זה משפך שהוא מזופף מעט סביב הברזל אין לו דין כלי מזופף:

סעיף ג׳ — השעווה אינה כזפת 📋 העתקה

כלי שהוא שוע (פירוש שהחליקו וטחו) בשעוה אין דינו כמזופף דשעוה לא בלעה:

סעיף ד׳ — כלי חרס, ושיעור השביעה 📋 העתקה

כלי חרס אם נשתמש בהם העובד כוכבים כל זמן שלא שבעו לבלוע צריכים מילוי ועירוי אפילו אינם זפותין ומאימתי שבעו מפעם שניה ואילך לפיכך אם נשתמש בהם העובד כוכבים פעם ראשונה ושנייה צריך מילוי ועירוי (טור) ואם נתן בהם מים שלשה פעמים ואח״כ נתן בהם יין ונגע בו העובד כוכבים מותר בשכשוך אבל אם לא נתן בהם מים אלא ב׳ פעמים ואח״כ נתן בהם יין ונגע בו העובד כוכבים יש אומרים שצריך עירוי ואם נתן בהם מים פעם אחת ושהו בהם שעה גדולה כמו רביע היום הוו בלועים ממים כמו נתן בהם מים שלש פעמים ואם הם זפותים צריכים לקלוף הזפת או מילוי ועירוי אפילו בשלנו שנגע בהם העובד כוכבים בעוד משקה טופח עליהם (ובדיעבד דינן ככלי אבן ועץ כמו שנתבאר) (כך מפרש הב״י ל׳ הטור):

סעיף ה׳ — כלי נתר : היחיד שאין לו תקנה 📋 העתקה

כלי נתר והם העשוים ממחפורת של צריף (פי׳ קרקע שחופרין משם צריף בלע״ז אלו״ם ובלשון אשכנז בייס״א. רש״י) בולעים הרבה ביותר ואין להם טהרה עולמית אפילו ביישון י״ב חדש ואפילו באין מכניסין בהם לקיום ואפי׳ היה תחילת תשמישן ביד ישראל:

סעיף ו׳ — כלי חרס המצופים : ירוק, לבן, שחור, והבקעים 📋 העתקה

כלי חרס המצופים באבר או ברתוכי זכוכית (פירוש ממין כלי זכוכית שלא נתבשל כל צרכו והוא מן החול. תוספות) אם הם ירוקים דינם ככלי נתר מפני שיש בו קרקע מחפירת צריף אבל לבנים או שחורים אם הם חלקים שאין בהם בקעים דינם ככלי מתכות ואם יש בהם בקעים דינם כשאר כלי חרס שאינם שועים: הגה והא דכלי חרס מהני ליה עירוי היינו בדלא נשתמשו בו יין נסך רק בצונן אבל אם השתמשו בו בחמין כלי חרס אין לו תקנה ובשאר כלים צריכים הגעלה כמו בשאר איסורים (מרדכי פרק ב׳ דעבודת כוכבים בשם ראבי״ה):

סעיף ז׳ — כלי המכניסו לקיום : עירוי לעולם 📋 העתקה

כלים שמכניסים בהם יין לקיום צריכי׳ עירוי בין שלקחם ישנים מהעובד כוכבים בין שהם שלנו ונשתמש בהם העובד כוכבים אפילו לפי שעה ומיהו בעירוי סגי להו אפילו הם זפותים:

סעיף ח׳ — עד היכן מגעת חומרת המכניסו לקיום ? 📋 העתקה

יש מי שאומר שלא החמירו בשביל שמכניסו לקיום אלא בכלי חרס בלבד ויש מוסיפים של עץ ושל עור ויש מי שמוסיף של אבן ושל מתכת וכן ראוי לנהוג אבל של זכוכית לדברי הכל אין מחמירים בו בשביל שמכניסו לקיום:

סעיף ט׳ — מה נחשב מכניסו לקיום : הנוד, חמת הטייעים, הכוס 📋 העתקה

נודות אין חשובין מכניסן לקיום שהרי אינם עשוים אלא להוליך בהם יין מהגת לחבית אבל חמת של טייעים כיון שהיין נתון בו תמיד שמיד שמערין זה חוזרין וממלאים אותו דינו כמכניסו לקיום אבל כוסות אע״פ ששותים בהם תדיר מכ״מ אין היין שוהה בהם תמיד אלא ממלאן לפי שעה ושותה ומערה והלכך אין להם דין מכניסן לקיום (כלי שמכניסין בו יין לעמוד בו שלשה ימים מקרי מכניסו לקיום ולכן העירוי גם כן הוא שלשה ימים) (מרדכי פא״מ ובכל בו ובארוך כלל כ״ח דין ס״ט):

סעיף י׳ — כלי עור : להעלות את המים על פיו 📋 העתקה

כלי עור הצריך מילוי ועירוי צריך שיוסיף עור וכיוצא בו על פיו כעין גדנפא כדי שיעלו המים על פיו או יהפכנו על פיו בתוך כלי מלא מים שלשה ימים אחרים:

סעיף י״א — השכשוך : שלוש פעמים, ובמים 📋 העתקה

כ״מ שאמרנו שצריך שכשוך צריך להדיחו ג׳ פעמים (במים אבל לא ביין אפילו רוצה לאסור יין שמשכשך (טור וב״י בשם הרמב״ן) ויש מקילין בדיעבד) . (בא״ח בשם י״א):

סעיף י״ב — סדר העירוי : שלוש פעמים מעת לעת 📋 העתקה

כל מקום שצריך עירוי צריך למלאותו מים על כל גדותיו ויניחם בו כ״ד שעות מעת לעת ולסוף כ״ד שעות ישפכם והמים מותרים (ויש אוסרים המים) (מרדכי פא״מ ובארוך ואגודה בשם ראבי״ה) ויתן בו מים שניים ויניחם בו כ״ד שעות וכן יעשה פעם שלישית ואע״פ שלא היו שלשה ימים אלו רצופים אין בכך כלום ואם עמדו בו המים כמה ימים ולא שפכם לא עלו לו אלא ליום אחד ואם שפך המים קודם שעמדו בו כ״ד שעות לא עלו לו אותם המים: (מי מלח חזקים שיש בהן שליש מלח וב׳ שלישים מים מועילים במעת לעת (טור בשם הרמ״ה) כמו עירוי ג׳ ימים) (טור בשם הרא״ש):

סעיף י״ג — אין הבליעה יותר מכדי קליפה 📋 העתקה

אפילו במכניסו לקיום אינו בולע יותר מכדי קליפה לפיכך אם העביר עליהם מלקט ורהיטני או קלפם בקרדום הוכשרו (אבל קליפת הזפת לא מהני בכלים המכניסים לקיום) (כך משמע מתשובת הרא״ש):

סעיף י״ד — הכבשן : להסיק מבחוץ ולא מבפנים 📋 העתקה

כלי חרס שנשתמש בהם יין נסך אם החזירן לכבשן והסיקן מבחוץ ונתלבנו אפי׳ לא השהם בתוכו עד שנשר הזפת אלא שנרפה שרי אבל אם הסיקן מבפנים לא מהני אלא אם כן הסיקן כל כך עד שעבר חומם לצד חוץ כל כך שהיד סולדת בו:

סעיף ט״ו — הגעלה בכלי ראשון, והאבנים המלובנות 📋 העתקה

כלי עץ וכלי עור וכלי חרס אפילו מזופתים ואפילו מכניסן לקיום ניתרים בהגעלה בכלי ראשון: הגה ויש מתירין אפילו ע״י עירוי שמערה בהן רותחין ולגלגלן (טור בשם ר״ח ותשובת הרא״ש) ויש לסמוך על זה בדיעבד (ב״י) ואפילו לכתחילה נוהגין ליתן אבנים קטנים מלובנים תוך החבית או (גדולים) ונותנן על המשפך ושופך עליהם רותחים ויורדים לתוך החבית ומגלגלו ומחשבים זה לכלי ראשון (ארוך כלל נ״ח):

סעיף ט״ז — שנים עשר חודש, והזמן עושה את שלו 📋 העתקה

כל הכלים שישנן י״ב חדש שרי שודאי כלה כל לחלוחית יין שבהם ואפילו נתן לתוכם מים תוך י״ב חדש אין בכך כלום:

2. רקע — סוגיית עבודה זרה

כל סימן קל״ה אינו אלא פרישת דף אחד של גמרא — סוף פרק שני דעבודה זרה, בדפים ל״ג ע״א וע״ב — ועוד שתי שורות מדף ל״ד ע״א. הברייתא מעמידה שם מיד את הניגוד שיפקד על סעיף א׳ : הכלי החשוף והכלי המזופף.

« קַנְקַנִּים שֶׁל גּוֹיִם, חֲדָשִׁים גְּרוּדִים — מוּתָּרִין, יְשָׁנִים וּמְזוּפָּפִין — אֲסוּרִין. » (עבודה זרה ל״ג ע״א)

אותה ברייתא עצמה נותנת מיד הכשר ממין אחר — הציר, שיחזור בהגהת הרמ״א בסעיף י״ב :

« הַלּוֹקֵחַ קַנְקַנִּים מִן הַגּוֹיִם — חֲדָשִׁים נוֹתֵן לְתוֹכָן יַיִן, יְשָׁנִים — נוֹתֵן לְתוֹכָן צִיר וּמוּרְיָיס לְכַתְּחִלָּה. » (עבודה זרה ל״ג ע״ב)

אחר כך בא מעשה הנודות שאנס הטייעא, ומשם יוצא המילוי והעירוי של סעיף י״ב, עם שיעורו :

« כָּךְ הוֹרָה רַבִּי אַמֵּי הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה — מְמַלְּאָן מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּמְעָרָן. וְאָמַר רָבָא: צָרִיךְ לְעָרָן מֵעֵת לְעֵת. » (עבודה זרה ל״ג ע״א)

שני ניסיונות לצמצם את הדין נדחים זה אחר זה — הדין נוהג בכלינו כבכליהם, בנודות כבקנקנים :

« כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אֶחָד שֶׁלָּנוּ וְאֶחָד שֶׁלָּהֶם. » (עבודה זרה ל״ג ע״א)

דף ל״ג ע״ב נותן אז את החילוק הגדול של הסימן — בין כלי המקיים לכלי שאינו מקיים. רב יהודה מכריע במעשה הכובים שאנסו מבי פרזק :

« דָּבָר שֶׁאֵין מַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם הוּא, מְשַׁכְשְׁכָן בְּמַיִם וְהֵן מוּתָּרִין. » (עבודה זרה ל״ג ע״ב)

אחר כך פוסקת הגמרא בדין הכוסות, וממנה יוציא סעיף ד׳ את שיעור השביעה :

« וְהִלְכְתָא: פַּעַם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי — אָסוּר, שְׁלִישִׁי — מוּתָּר. » (עבודה זרה ל״ג ע״ב)

כלי הנתר מופיע שם פעם אחת בלבד, והוא הזכרון היחיד בתלמוד לכלי שאין הכשר פודה אותו :

« כְּלֵי נֶתֶר אֵין (לוֹ) [לָהֶן] טׇהֳרָה עוֹלָמִית. מַאי כְּלֵי נֶתֶר? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: כְּלֵי מַחְפּוֹרֶת שֶׁל צְרִיף. » (עבודה זרה ל״ג ע״ב)

רב זביד ממיין אחר כך את הכלים המצופים לפי צבעם ולפי בקעיהם — והוא סעיף ו׳ מילה במילה :

« הַאי מָאנֵי דְקוּנְיָא, חִיוָּרָא וְאוּכָּמָא — שְׁרֵי, יְרוֹקָא — אֲסִיר, מִשּׁוּם דְּמִיצְּרִיף. וְאִי אִית בְּהוּ קַרְטוּפָנֵי — כּוּלְּהוּ אֲסִירִי. » (עבודה זרה ל״ג ע״ב)

וכששואלת הגמרא מדוע מחמירים בחמץ יותר מביין באותם כלים מצופים עצמם, היא נותנת בחמש מילים את טעם כל ההקלה שבסימן זה :

« זֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּחַמִּין, וְזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּצוֹנֵן. » (עבודה זרה ל״ד ע״א)

דף ל״ג ע״ב כבר נתן את הכבשן, עם הדיוק שהמחבר מעתיק בסעיף י״ד :

« לָא תֵּימָא עַד דְּנָתְרָן, אֶלָּא אֲפִילּוּ רְפַאי מִירְפָא, אַף עַל גַּב דְּלָא נְתַר. » (עבודה זרה ל״ג ע״ב)

ודף ל״ד ע״א נותן את שנים עשר החודש, שיהיו סעיף ט״ז :

« וְהִלְכְתָא קַנְקַנִּים שֶׁל גּוֹיִם לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מוּתָּרִין. » (עבודה זרה ל״ד ע״א)

וההגעלה שבסעיף ט״ו באה ממשנת כלי הגת שבסוף המסכת :

« רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הָרוֹצֶה לְטַהֲרָן מִיָּד, מַגְעִילָן בְּרוֹתְחִין, אוֹ חוֹלְטָן בְּמֵי זֵיתִים. » (עבודה זרה ע״ה ע״א)

הרמב״ם כבר כינס בהלכה אחת את ארבעת ההכשרים שהסימן יפרוש על שישה עשר סעיפים — היישון, האש, החום והמים :

« נֹאדוֹת הָעַכּוּ״ם וְקַנְקְנֵיהֶן שֶׁהִכְנִיסוּ בָּהֶן הָעַכּוּ״ם יֵינָם אָסוּר לִתֵּן לְתוֹכָן יַיִן עַד שֶׁיְּיַשְּׁנָן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִירָן לָאוּר עַד שֶׁיִּתְרַפֶּה הַזֶּפֶת שֶׁעֲלֵיהֶן אוֹ שֶׁיֵּחַמּוּ אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכָן מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה ט״ו)

והוא נותן גם, בכלי של תשמיש ארעי, את דין השכשוך — ואת דוגמת המשפך, שהמחבר יחזור עליה בסעיף ב׳ :

« וְכֵן כְּלִי שֶׁנָּתְנוּ בּוֹ יֵין נֶסֶךְ וְאֵין מַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם כְּגוֹן כְּלִי שֶׁחוֹשֵׂף בּוֹ אוֹ הַמַּשְׁפֵּךְ וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מְשַׁכְשְׁכוֹ בְּמַיִם וְדַיּוֹ » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה י״ז)

ובכלים המצופים הוא מוסיף סייג משלו, שאין המחבר מקבלו כלשונו :

« וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין הַדָּבָר אֶלָּא בְּשֶׁכָּנְסוּ בָּהֶם לְקִיּוּם. אֲבָל לֹא כָּנְסוּ בָּהֶם לְקִיּוּם מְדִיחָן וּמֻתָּרִין וַאֲפִלּוּ הֵם שֶׁל חֶרֶס » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה י״ט)

והטור, שהמחבר הולך אחריו צעד בצעד, פותח את הסימן במשפט הנותן את מתכונתו :

« כל כלי עץ ומתכות או זכוכית או אבן שאין דרך להכניס בהן יין לקיום אלא משתמשין בהן לשעה סגי להו בשכשוך » (טור יו״ד קל״ה)

3. מושגי היסוד של הסימן

4. טבלת הסיכום

שתי טבלאות מספיקות להחזיק את כל הסימן. הראשונה מצליבה חומר ותשמיש ; השנייה מסדרת את ההכשרים מן הקל אל הכבד.

5. הט״ז והש״ך — שישה קטעי מפתח

ט״ז ס״ק א׳ — אין הסימן הזה עוסק בכלי הגת

« בסימן זה לא נכללו כלי הגת שהם חמירי טפי אע״פ שאין מכניסין יין שם לקיום דטרידי ביין » (ט״ז יו״ד קל״ה ס״ק א)

ט״ז ס״ק ב׳ — מדוע הזפת מחמירה, ומה אין היא מחמירה

« שהזפת מבליע היין לא שהאיסור משום היין שהם נותנים בשעת הזפיתה שאותו היין הוה כמשליך לאיבוד אלא שאח״כ נותנים בהם יין ואינו ניכר » (ט״ז יו״ד קל״ה ס״ק ב)

ט״ז ס״ק ט׳ — נגיעה או תשמיש : מחלוקת חיה בסימן

« ודבריו תמוהים מכל צידי צדדים חדא דמנין לנו לחלק בזה הא אין לנו רמז בתלמוד מזה » (ט״ז יו״ד קל״ה ס״ק ט)

« ואין לנו לבדות חילוקים ודינים מלבנו בפרט להקל כנלע״ד והרב בעל הפרישה לא דק כאן כל הצורך גם מו״ח ז״ל חולק עליו בזה: » (ט״ז יו״ד קל״ה ס״ק ט)

ש״ך ס״ק י״ג — הגבול שכל הסימן מניח

« דוקא בשלא היה בו יי״נ מע״ל אבל היה בו מע״ל אין חילוק בין שבעו ללא שבעו אלא לעולם צריך מילוי ועירוי » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק י״ג)

ש״ך ס״ק י״ד — מדוע שתי פעמים ביין ולא שתי פעמים במים

« ונ״ל דסבירא ליה דגם הטור מודה דבמים לא שבעו מב׳ פעמים דדוקא ביין שבעו מב״פ ולא במים » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק י״ד)

ש״ך ס״ק כ״ג — מדוע הזכוכית נחלצת מן הכול

« דשועים וקשים הם ובליעתם מועטת מכל הכלים. ר״ן: » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק כ״ג)

באר היטב ס״ק כ״ב — טעות דפוס בהגהת הרמ״א

« והש״ך כ׳ בנה״כ שט״ס הוא וצ״ל ב׳ שלישים מלח ושליש מים וכן איתא בש״ס שבת דף ק״ח ע״ב וכ״כ המחבר בא״ח סי׳ שכ״א ס״ב » (באר היטב יו״ד קל״ה ס״ק כ״ב)

6. הגהות הרמ״א

על סעיף א׳ — בדיעבד די בשכשוך

במקום שהמחבר מצריך קילוף הזפת או מילוי ועירוי, מביא הרמ״א שבכלינו של עץ, אבן או מתכת שנגע בהם עובד כוכבים בלבד — די בשכשוך בדיעבד ; ובהפסד מרובה יש להקל מלכתחילה. וזו שיטת ר״ת שהביא הטור.

על סעיף ד׳ — אותה קולא, מועברת לכלי חרס

הרמ״א מוסיף שבדיעבד דין כלי חרס מזופף ככלי עץ ואבן. כך מפרש הבית יוסף את הטור ; ומהרש״ל, שהביאו הש״ך בס״ק ט״ז, מרחיק לכת ומתיר אפילו לכתחילה כשהכלי כבר שבע — אך הט״ז בס״ק ז׳ דוחה פירוש זה.

על סעיף ו׳ — גבול הצונן

זו ההגהה הכבדה ביותר בסימן. כל ההסדר המקל שקראנו — העירוי הפודה את כלי החרס — אינו אלא במגע בצונן. ובחמין, אין לכלי חרס תקנה עוד, ושאר החומרים נכנסים לדין הגעלה ככל האיסורים.

על סעיף ט׳ — מספרו של הקיום

המחבר הגדיר את הקיום בדוגמאות ; הרמ״א נותן בו מספר : שלושה ימים. ומיד מוציא מזה את הסימטריה של הסימן — ולכן העירוי גם הוא שלושה ימים.

על סעיף י״א — להדיח במים ולא ביין

הרמ״א מדייק שאין משכשכים ביין, אף אם מוכן להפסיד את אותו יין. והש״ך בס״ק כ״ז עושה מזה את ההבדל שבין שכשוך לעירוי, ומזכיר שהלבוש התיר בדיעבד.

על סעיף י״ב, הגהה ראשונה — מי העירוי

המחבר כותב שהמים הנשפכים מותרים ; הרמ״א מביא שיש אוסרים. והש״ך בס״ק כ״ט מצמצם : לא נאמר אלא במים, ורק כשנתנם להכשיר את הכלי, ולא כשנזדמנו לשם במקרה.

על סעיף י״ב, הגהה שנייה — מי המלח

מי מלח חזקים עושים במעת לעת מה שהמים עושים בשלושה ימים. זו ההאצה היחידה שהסימן מכיר. והש״ך בס״ק ל״ב מעיר שהמחבר והרמ״א השמיטו את הכשר הציר והמורייס מפני שאינו שכיח.

על סעיף י״ג — מה שאין הקליפה פודה

המחבר זה עתה התיר לקלוף את הדופן. הרמ״א מעמיד את הגבול : קליפת הזפת לבדה אינה מועילה בכלי המכניסו לקיום. שתי הקליפות אינן על דבר אחד.

על סעיף ט״ו — העירוי והאבנים המלובנות

המחבר הצריך כלי ראשון. הרמ״א מביא את ר״ח המסתפק בעירוי וגלגול, וסומך עליו בדיעבד ; ואחר כך מתאר את המנהג — אבנים מלובנות בתוך החבית או על המשפך — המחזיר לעירוי מעמד של כלי ראשון. והט״ז בס״ק י״ט מדגיש שהמים צריכים לבוא מכלי ראשון דווקא.

7. שאלות מעשיות בנות זמננו

מקרה א׳ — מיכל נירוסטה

מקרה ב׳ — חבית עץ

מקרה ג׳ — כד או סיר מצופה

מקרה ד׳ — צינור ומשפך

מקרה ה׳ — בור, ומגע קצר

מקרה ו׳ — כלים שלא נשתמשו בהם זה שנה

8. סיכום סימן קל״ה

טבלת זיכרון

שאלות הבנה

להרחבה