סוגיות, מקורות, חקירת יסוד, מחלוקות הראשונים והאחרונים,
נפקא מינות להלכה וניתוח השיטות
נושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קל״ה (ט״ז סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן) · ט״ז (טורי זהב) · באר היטב · פתחי תשובה · בית יוסף · טור
יסוד הסוגיה בתלמוד :
עבודה זרה ל״ג ע״א · ל״ג ע״ב · ל״ד ע״א · ע״ה ע״א · שבת ק״ח ע״ב
רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
קודם לכל טבלת חומרים, שאלת יסוד : מה נשאר בדופן ? אין לשישה עשר הסעיפים קוהרנטיות אלא אם כן נשיב עליה, והגמרא משיבה עליה בחמש מילים.
« זֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּחַמִּין, וְזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּצוֹנֵן. » (עבודה זרה ל״ד ע״א)כל קולת סימן קל״ה תלויה בזה, והרמ״א יהפכנה בסעיף ו׳ : משנשתמש בחמין, בטלה הקולא.
« נֹאדוֹת הָעַכּוּ״ם וְקַנְקְנֵיהֶן שֶׁהִכְנִיסוּ בָּהֶן הָעַכּוּ״ם יֵינָם אָסוּר לִתֵּן לְתוֹכָן יַיִן עַד שֶׁיְּיַשְּׁנָן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִירָן לָאוּר עַד שֶׁיִּתְרַפֶּה הַזֶּפֶת שֶׁעֲלֵיהֶן אוֹ שֶׁיֵּחַמּוּ אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכָן מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה ט״ו)ארבעה הכשרים שונים זה מזה הפועלים פעולה אחת : אין הדבר מובן אלא אם כן מה שיש להסיר הוא דבר אחד, ודבר שהמים, האש והזמן — כל אחד מהם — יכולים ליטלו.
« שאני הכא גבי הכשירו מיין נסך שתשמישו על ידי צונן עירוי המים מקלישין טעם היין עד כאן לשון עט״ז » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק י״ב)ושים לב למבנה הטענה : אין הכלל הכללי (״אין כלי חרס יוצא מידי דופנו לעולם״) נדחה ; המקרה הוא שמשתנה — כאן אין מדובר בטעם שנתבשל אלא בטעם שנבלע בצונן.
« והא דכלי חרס מהני ליה עירוי היינו בדלא נשתמשו בו יין נסך רק בצונן אבל אם השתמשו בו בחמין כלי חרס אין לו תקנה ובשאר כלים צריכים הגעלה כמו בשאר איסורים » (רמ״א יו״ד קל״ה:ו)לצד (ב), הצונן הוא תנאי בכל הסימן ; והרמ״א כותבו. וכל תהליך שהיין נתחמם בו — פסטור, מילוי בחום, ניקוי בקיטור — יוצא מדין שישה עשר הסעיפים ונופל לדין הכללי של האיסורים.
סעיף א׳ מחמיר בכלי המזופף יותר מבכלי החשוף. ונשאר לדעת מפני מה — ושני טעמים אפשריים כאן, ואין תוצאותיהם שוות.
« שהזפת מבליע היין לא שהאיסור משום היין שהם נותנים בשעת הזפיתה שאותו היין הוה כמשליך לאיבוד אלא שאח״כ נותנים בהם יין ואינו ניכר » (ט״ז יו״ד קל״ה ס״ק ב)והמילה שהכול תלוי בה : היין שנותנים בשעת הזפיתה כמושלך לאיבוד — ואין הוא מניח דבר האוסר. והאוסר הוא הבא אחריו, ואינו ניכר.
« כלי שניקב וסתמו בזפת אינו נידון ככלי מזופף ולפי זה משפך שהוא מזופף מעט סביב הברזל אין לו דין כלי מזופף: » (שו״ע יו״ד קל״ה:ב)
« אין דינו כמזופף דשעוה לא בלעה: » (שו״ע יו״ד קל״ה:ג)לצד (א) שניהם היו נאסרים — הרי כאן זפת, וכאן שעווה טוחה כמותה. ולצד (ב) שניהם מותרים, ומשני טעמים נפרדים : הסתימה קטנה מהבליע דבר בגוף הכלי, והשעווה אינה בולעת כלל. והמחבר נותן בדיוק את שני הטעמים האלה.
« לאפוקי של עור שהן רכים והזפת מבליע בהן היין ולכ״ע צריך עירוי: » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק ז)
« וכל זה בכלים של עץ וכו׳ לאפוקי של עור שהן רכים והזפת מבליע בהן היין לכ״ע צריך עירוי: » (באר היטב יו״ד קל״ה ס״ק ד)אין הזפת מבליעה אלא כפי מה שהדופן מסכימה לקבל. בעץ, באבן ובמתכת הבליעה שטחית ; ובעור, שהוא רך, היא ממשית — ולכל הדעות צריך עירוי. והבאר היטב מעתיק את החילוק כלשונו.
סעיף ד׳ מכניס משתנה שלא היה בסימן : עברו של הכלי. אלא שהוא נראה כסותר את עצמו באותה שורה עצמה, ושני אחרונים נחלקו במה שכיוון המחבר.
כלי חרס אם נשתמש בהם העובד כוכבים כל זמן שלא שבעו לבלוע צריכים מילוי ועירוי אפילו אינם זפותין ומאימתי שבעו מפעם שניה ואילך לפיכך אם נשתמש בהם העובד כוכבים פעם ראשונה ושנייה צריך מילוי ועירוי (טור) ואם נתן בהם מים שלשה פעמים ואח״כ נתן בהם יין ונגע בו העובד כוכבים מותר בשכשוך אבל אם לא נתן בהם מים אלא ב׳ פעמים ואח״כ נתן בהם יין ונגע בו העובד כוכבים יש אומרים שצריך עירוי ואם נתן בהם מים פעם אחת ושהו בהם שעה גדולה כמו רביע היום הוו בלועים ממים כמו נתן בהם מים שלש פעמים ואם הם זפותים צריכים לקלוף הזפת או מילוי ועירוי אפילו בשלנו שנגע בהם העובד כוכבים בעוד משקה טופח עליהם (ובדיעבד דינן ככלי אבן ועץ כמו שנתבאר) (כך מפרש הב״י ל׳ הטור):
« וְהִלְכְתָא: פַּעַם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי — אָסוּר, שְׁלִישִׁי — מוּתָּר. » (עבודה זרה ל״ג ע״ב)
« וכלי חרס לפי שהם בולעים הרבה משתנה דינם שאם נשתמש בהם הנכרי כל זמן שלא שבעו לבלוע צריכין עירוי אפי׳ אם אינן זפותין ומאימתי שבעו מפעם שנייה ואילך » (טור יו״ד קל״ה)הגמרא דיברה בכוסות ששתה בהן עובד כוכבים ; הטור עושה מהן כלל לכלי חרס, והמחבר מעתיקו.
« ונ״ל דסבירא ליה דגם הטור מודה דבמים לא שבעו מב׳ פעמים דדוקא ביין שבעו מב״פ ולא במים » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק י״ד)ובזה נמנע הש״ך מלהעמיד את הטור במחלוקת עם ספר התרומות והגהות מיימוניות : אין הם מדברים באותו משקה. והדרכי משה קרא את הבית יוסף כאילו מחלוקת לדינא היא ; והש״ך כותב שאפשר שאין כאן מחלוקת כלל.
« אבל הב״ח כ׳ דבכלי חרס אפילו במכניסו לקיום היכא דכבר שבע לבלוע ביד ישראל א״צ עירוי כשנשתמש בו עובד כוכבים אח״כ אלא סגי ליה בשכשוך וכל זמן שאינו שבע לבלוע ביד ישראל אפילו לא נשתמש בו העובד כוכבים אלא לפי שעה נמי צריך עירוי: » (באר היטב יו״ד קל״ה ס״ק ט)
« ולענד״נ דבכלי חרס שלא שבעו לבלוע אפילו לא נשתמש בו העובד כוכבים אלא לפי שעה צריך עירוי וכן משמע מדברי הרשב״א שבטור » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק ט״ו)הב״ח מקל : משנעשה שָׂבֵעַ שוב אינו שותה, ודי בשכשוך אף במכניסו לקיום. והש״ך מסיק להפך בכלי שלא שבע — אף תשמיש ארעי מצריך עירוי — ונשען על הרשב״א כפי שהביאו הטור.
« ע״כ נראה עיקר כפי׳ ב״י דאדיעבד קאמר דוקא דאין נוהגין לאוסרו: » (ט״ז יו״ד קל״ה ס״ק ז)
« אבל מהרש״ל השיג עליו ופירש דברי הטור דאפי׳ לכתחלה נוהגין להתיר לשתות בו ול״ד לכלי עץ דבסעיף א׳ דכלי חרס הואיל ושבעים כבר לא בלעי » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק ט״ז)מהרש״ל קורא אותה כהיתר לכתחילה כשהכלי כבר שבע ; והבית יוסף והט״ז מעמידים אותה בדיעבד. והט״ז מוכיח מן ההקשר : לשון הטור מוסבת על המקרה שאסר זה עתה — כלי שלא שבע — ואי אפשר אפוא שתכוון לשבע.
« דוקא בשלא היה בו יי״נ מע״ל אבל היה בו מע״ל אין חילוק בין שבעו ללא שבעו אלא לעולם צריך מילוי ועירוי » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק י״ג)כל הפרטים האלה בתשמיש קצר. משעה ששהה היין בכלי מעת לעת, אין השביעה מעלה ואינה מורידה : לעולם צריך עירוי. ולמעשה, השאלה הראשונה אינה ״האם שבע הכלי הזה ?״ אלא ״כמה זמן שהה בו היין ?״.
סעיף ח׳ מונה שלוש דעות בלא לנקוב בשמן, ומכריע כשלישית. הבית יוסף נותן את השמות, והנפקא מינה עצומה למעשה : האם המתכת והאבן בכלל חומרת המכניסו לקיום, אם לאו.
יש מי שאומר שלא החמירו בשביל שמכניסו לקיום אלא בכלי חרס בלבד ויש מוסיפים של עץ ושל עור ויש מי שמוסיף של אבן ושל מתכת וכן ראוי לנהוג אבל של זכוכית לדברי הכל אין מחמירים בו בשביל שמכניסו לקיום:
| שיטה | תוכנה |
|---|---|
| רמב״ן | אין חומרת המכניסו לקיום אלא בכלי חרס |
| רשב״א | יש להוסיף עץ ועור — אך לא זכוכית ומתכת |
| רא״ש | אין לחלק : כל המכניסו לקיום צריך עירוי, ומוכיח מכלי עץ ועור |
« כתב הרמב״ן דלא מחמרינן בשביל שמכניס לקיום אלא בכלי חרס וכו׳ כ״כ הרא״ש בשמו בסוף ע״ז גבי רבא שדר גולפי להרפניא: » (בית יוסף יו״ד קל״ה)
« וכן מסתבר דכיון שהיין משתהה בתוכו זמן מרובה נבלע בתוכו וכן אמרינן גבי נודות של עור אין לחלק במכניסו לקיום » (בית יוסף יו״ד קל״ה)המחבר הולך אחר הרא״ש וכותבו בשלוש מילים — וכן ראוי לנהוג — אך מקיים את יוצא הדופן של הזכוכית, שאף הרא״ש נראה שמודה בו.
« דשועים וקשים הם ובליעתם מועטת מכל הכלים. ר״ן: » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק כ״ג)
« לפי שהוא חלק מאד ולא בלע כלל: » (ט״ז יו״ד קל״ה ס״ק י״א)שתי לשונות לדבר אחד. הזכוכית אינה שותה — ואין אפוא מה להוציא, ויהא משך השהייה אשר יהא. וזהו החומר היחיד בסימן שמשתנה ה״תשמיש״ אינו משנה בו כלום.
« א״ל הא בכלי חרס אפי׳ אין מכניסו לקיום אסור כמ״ש בסעיף ד׳ תירץ בתה״א דקא משמע לן דאפילו בחרס דאיכא תרתי לריעותא מועיל עירוי » (ט״ז יו״ד קל״ה ס״ק י)התשובה הופכת את הקושיה : אין הזכרת כלי החרס באה להחמיר אלא להקל. אף במקום ששני צדדי חומרה מצטרפים — חומר בולע ומכניסו לקיום — עדיין העירוי מועיל.
סעיף ח׳ אמר אילו חומרים בכלל הקיום. סעיף ט׳ שואל מהו ״קיום״ — והתשובה קובעת למעשה את סיווגם של כמעט כל הכלים.
נודות אין חשובין מכניסן לקיום שהרי אינם עשוים אלא להוליך בהם יין מהגת לחבית אבל חמת של טייעים כיון שהיין נתון בו תמיד שמיד שמערין זה חוזרין וממלאים אותו דינו כמכניסו לקיום אבל כוסות אע״פ ששותים בהם תדיר מכ״מ אין היין שוהה בהם תמיד אלא ממלאן לפי שעה ושותה ומערה והלכך אין להם דין מכניסן לקיום (כלי שמכניסין בו יין לעמוד בו שלשה ימים מקרי מכניסו לקיום ולכן העירוי גם כן הוא שלשה ימים) (מרדכי פא״מ ובכל בו ובארוך כלל כ״ח דין ס״ט):
« ונודות י״א שחשובין מכניסן לקיום וצריכין עירוי אפילו אינן זפותים ונראה שאין דרך להכניס בהן יין לקיום כיון שאינן זפותים » (טור יו״ד קל״ה)יש שסברו שהנוד מכניסו לקיום. והטור משיב : אין דרך להכניס יין לקיום בנוד שאינו מזופף. אין אפוא הקנה מידה מה שאירע אלא מה שהכלי עשוי לו.
« וס״ל דלא הוי מכניסו לקיום אלא במידי דעשוי לכך מתחלה משא״כ במידי דאינו עשוי לכך רק שדרך מקרה מכניסין בו לקיום לא גזרו בו לפי שעה אם משתמש בו העובד כוכבים ביין » (ט״ז יו״ד קל״ה ס״ק י״ב)והוא נותן את הראיה החזקה ביותר : בכל יום שותה עובד כוכבים יין בבית ישראל בכלי חרס, ואין מדיחים אותו אלא הדחה. ואם היה התשמיש המקרי עושהו מכניסו לקיום, היה המנהג היומיומי הזה אסור.
« פי׳ שמתחלה ייחדו לכך כדפרישית בסמוך לפני זה אבל לא דרך מקרה שהיה שם יין ג׳ ימים » (ט״ז יו״ד קל״ה ס״ק י״ג)
« כלי שמכניסין בו יין לעמוד בו שלשה ימים מקרי מכניסו לקיום ולכן העירוי גם כן הוא שלשה ימים » (רמ״א יו״ד קל״ה:ט)הרמ״א נותן שלושה ימים ; והט״ז מדייק מיד ששלושת הימים האלה הם ייעוד — כלי שנתייחד לכך — ולא שהייה שאירעה במקרה. ושתי ההגהות נקראות כאחת.
« כלומר כל שדרך להכניס בו אבל אם ידוע שעמד בהן יין ג׳ ימים לא מהני ליה עירוי דה״ל כבוש כמבושל » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק כ״ד)
« פי׳ שמתחלה ייחדו לכך אבל לא דרך מקרה שהיה בו יין ג׳ ימים. ט״ז. והש״ך כ׳ באם ידוע שעמד בהן יין ג׳ ימים לא מהני ליה עירוי דה״ל כבוש כמבושל ובלבוש משמע דאפילו ידוע שעמד בו יין ג״י זה אחר זה סגי בעירוי: » (באר היטב יו״ד קל״ה ס״ק ט״ז)הש״ך : שוב אין העירוי מועיל, שהרי היה כאן כבישה, וכבוש הרי הוא כמבושל. והלבוש, שהביאו הבאר היטב, מקל ומסתפק עדיין בעירוי. והמחלוקת בגבול שבין סימן זה לדין הכללי של האיסורים.
סעיף ז׳ אומר שהכלי המכניסו לקיום נאסר משעה שנשתמש בו העובד כוכבים, אפילו לפי שעה. אבל אם רק נגע בו בעוד הדופן טופחת ? לשון המחבר ונשתמש, והכול תלוי בה.
כלים שמכניסים בהם יין לקיום צריכי׳ עירוי בין שלקחם ישנים מהעובד כוכבים בין שהם שלנו ונשתמש בהם העובד כוכבים אפילו לפי שעה ומיהו בעירוי סגי להו אפילו הם זפותים:
« דוקא בנשתמש בהן אבל אם נגע בהם בשעת טפיחה לא נאסר דגזרו משום שמא ישתמש בהם העובד כוכבים ויכניס בהן לקיום » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק כ״ב)סברת הפרישה : חומרת המכניסו לקיום גזרה היא, מחשש שמא ישתמש בו העובד כוכבים ויכניס בו לקיום. ואין מרחיבים גזרה מעבר לטעמה — ואין הנגיעה תשמיש.
« ודבריו תמוהים מכל צידי צדדים חדא דמנין לנו לחלק בזה הא אין לנו רמז בתלמוד מזה » (ט״ז יו״ד קל״ה ס״ק ט)
« ואין לנו לבדות חילוקים ודינים מלבנו בפרט להקל כנלע״ד והרב בעל הפרישה לא דק כאן כל הצורך גם מו״ח ז״ל חולק עליו בזה: » (ט״ז יו״ד קל״ה ס״ק ט)שלוש ראיותיו : אין התלמוד יודע חילוק זה ; השולחן ערוך עצמו בסימן קל״ח · 138 אוסר בפירוש בנגיעה לבדה ; ותורת הבית לומדת את דין הגת מדין המכניסו לקיום — ומכלל זה שאף שם הנגיעה אוסרת.
« ועל פי זה אסרתי במי שמכר יינו ונשאר החבית ריקם רק שמרים נשארו בו ומוכרם לעובד כוכבים שלא יקח העובד כוכבים השמרים משם כיון שהחבית יש בו טופח על מנת להטפיח וגם בין השמרים עצמם נשאר קצת יין צלול נמצא שאוסר העובד כוכבים את החבית דהא מכניסין בו יין לקיום ויצטרך החבית להגעלה או עירוי על כן צריך שיוציא ישראל את השמרים ועובד כוכבים לא יגע בו » (ט״ז יו״ד קל״ה ס״ק ט)ושים לב לבניין המקרה : החבית ריקה מיין, אך הדופן עדיין טופחת ובין השמרים נשאר מעט יין צלול. שני נתונים, והשני לבדו היה מספיק ; והראשון — טופח הדופן — הוא שהט״ז מעמידו, שהרי הוא נוהג אף כשאין שמרים כלל.
« ובנה״כ מסכים לדעת הפרישה בכאן מטעם כיון דאינו מזופף לא גזרו בנגיעה כולי האי להחמיר להצריכו עירוי » (באר היטב יו״ד קל״ה ס״ק י״ג)וטעמו שקול : אין הכלי מזופף, ולא גזרו בנגיעה כולי האי להצריכו עירוי. כלומר, אין הש״ך מכחיש את ראיית הט״ז — הוא מצמצם אותה לכלים שהבליעה בהם ממשית.
סעיף י״ב נותן את הסדר, ומניח שלושה כללי חשבון. השלישי — מים שנשפכו קודם זמנם אינם עולים — הוא מקום מחלוקת ראשונים שהט״ז מסרב לקבלה, והש״ך משיב עליה בנקודות הכסף.
כל מקום שצריך עירוי צריך למלאותו מים על כל גדותיו ויניחם בו כ״ד שעות מעת לעת ולסוף כ״ד שעות ישפכם והמים מותרים (ויש אוסרים המים) (מרדכי פא״מ ובארוך ואגודה בשם ראבי״ה) ויתן בו מים שניים ויניחם בו כ״ד שעות וכן יעשה פעם שלישית ואע״פ שלא היו שלשה ימים אלו רצופים אין בכך כלום ואם עמדו בו המים כמה ימים ולא שפכם לא עלו לו אלא ליום אחד ואם שפך המים קודם שעמדו בו כ״ד שעות לא עלו לו אותם המים: (מי מלח חזקים שיש בהן שליש מלח וב׳ שלישים מים מועילים במעת לעת (טור בשם הרמ״ה) כמו עירוי ג׳ ימים) (טור בשם הרא״ש):
« כָּךְ הוֹרָה רַבִּי אַמֵּי הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה — מְמַלְּאָן מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּמְעָרָן. וְאָמַר רָבָא: צָרִיךְ לְעָרָן מֵעֵת לְעֵת. » (עבודה זרה ל״ג ע״א)
« וכל מקום שמזכיר עירוי כה משפטו שימלאנו מים על כל גדותיו ויניחם בו כ״ד שעות מעת לעת ולסוף כ״ד שעות ישפכם » (טור יו״ד קל״ה)שני נתונים בלבד בגמרא : שלושה ימים, וחילוף בכל פעם. וכל שאר הסעיף הוא עמל הראשונים בשתי מילים אלו.
« ואפילו לכתחלה יכול לעשות ג׳ ימים מפוזרים. טור ורשב״א: » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק ל)ואפילו לכתחילה. וכבר מונח בזה שכל מעת לעת יחידה שלמה היא בפני עצמה, ולא שליש של תהליך רצוף.
« ואם לא יוכל לצמצם ברגע א׳ לא ניתנה התורה למלאכי השרת אבל אם מיהר לערות בא׳ מג׳ ימים בב׳ שעות אותו היום לא עלה לו כלל » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק כ״ח)
« וכתב עוד הב״ח והכי נקטינן לחומרא וכן משמע בש״ע שחזר בו עד כאן ודלא כהעט״ז שכ׳ כהרשב״א: » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק ל״א)הש״ך מסכים לב״ח ומעיר שהשולחן ערוך, בהשמיטו את דעת הרשב״א, חזר בו ממה שכתב בבית יוסף.
« ונראה לע״ד דבדיעבד אם עשה ההכשר כהרשב״א ונשתמש בו אחר כך בהיתר לא אסרינן ליה » (ט״ז יו״ד קל״ה ס״ק ט״ו)וסברתו הדוקה : אם אנו מודים שהימים יכולים להיות מפוזרים, הרי שאין ההפסקה מחזירה לדופן את מה שכבר יצא ממנה. ואם כן, מפני מה תהא הפסקה שבאמצע היום הראשון יוצאת מן הכלל ? והוא מציע שחומרת הטור אינה אלא משום מראית עין.
« ומטעם זה לא בעינן ג׳ מעל״ע רצופים אלא ג׳ פליטות זה אחר זה מיהו בלא״ה מותר בדיעבד ולאו דוקא הכא אלא בכל כלי היין שנשתמשו בהן בדיעבד בלי הכשר כלל משום דמסתמא איכא ס׳ נגד הקליפה ושרי לדידן כדלקמן סי׳ קל״ז עכ״ל): » (באר היטב יו״ד קל״ה ס״ק כ״א)התשובה מדויקת וסוגרת את המחלוקת : אין העירוי פועל כרחיצה ממושכת אלא ככבישה, ואין הכבישה מצטרפת לחלקים — צריך מעת לעת רצוף. ומה שאינו צריך רציפות הוא שלוש הכבישות זו לזו.
המחבר מתיר את המים הנשפכים ; והרמ״א מביא שיש אוסרים. ומאחורי פרט זה שאלת יסוד : אם המים מוציאים באמת דבר מה, כיצד יישארו מותרים ?
« ולסוף כ״ד שעות ישפכם והמים מותרים (ויש אוסרים המים » (שו״ע יו״ד קל״ה:י״ב)המחבר אוחז בהיתר מלשון הברייתא עצמה, שישראל נותן לתוכן מים ; והרמ״א מביא את ראבי״ה דרך המרדכי והאגודה.
« נראה דוקא מים הואיל ואינן מאכל אלא מים גרידא מחמירין לכתחלה וכמ״ש בסי׳ צ״ד » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק כ״ט)שלושה סייגים : לא נאמר אלא במים (השכר והדבש מותרים) ; ורק כשנתנם להכשיר את הכלי ; ולא כלל כשנזדמנו לשם במקרה. ואין הטעם אפוא שהמים נאסרו מצד עצמם, אלא שאין מבטלים איסור לכתחילה.
הגהת הרמ״א בסעיף י״ב נותנת את ההאצה היחידה שבסימן : מי מלח חזקים עושים ביום אחד מה שהמים עושים בשלושה. אלא שהשיעור שהיא נוקבת הפוך בדיוק מזה שבגמרא.
« מי מלח חזקים שיש בהן שליש מלח וב׳ שלישים מים מועילים במעת לעת (טור בשם הרמ״ה) כמו עירוי ג׳ ימים) (טור בשם הרא״ש): » (רמ״א יו״ד קל״ה:י״ב)שליש מלח, שני שלישים מים.
« מַאי מֵי מֶלַח עַזִּין? רַבָּה וְרַב יוֹסֵף בַּר אַבָּא דְאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: כֹּל שֶׁהַבֵּיצָה צָפָה בָּהֶן. וְכַמָּה? אָמַר אַבָּיֵי: תְּרֵי תִּילְתֵי מִילְחָא וְתִילְתָּא מַיָּא. » (שבת ק״ח ע״ב)שני שלישים מלח, שליש מים — והגדרה שלפניה מאשרת זאת : מי מלח שהביצה צפה בהם.
« והש״ך כ׳ בנה״כ שט״ס הוא וצ״ל ב׳ שלישים מלח ושליש מים וכן איתא בש״ס שבת דף ק״ח ע״ב וכ״כ המחבר בא״ח סי׳ שכ״א ס״ב » (באר היטב יו״ד קל״ה ס״ק כ״ב)שלוש ראיות מתכנסות : הגמרא, כלל הפוסקים, והמחבר עצמו באורח חיים. ושים לב לנקודה המתודית : אין הש״ך אומר שהרמ״א טעה, אלא שאין הנוסח הנדפס מוסר את שכתב הרמ״א. וזה משפט על המסירה ולא על ההלכה.
« וכתב הטור ורשב״א דשאר כל המשקין אינם מועילין להכשיר במע״ל חוץ מציר ומורייס והמחבר והרב השמיטו הכשר ציר ומורייס משום דלא שכיח בינינו: » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק ל״ב)
« כל דבר שצריך עירוי אם הכניס בו ציר או מורייס מותר ליתן בו יין אח״כ וכו׳. ברייתא בפרק אין מעמידין (שם) קנקנים של נכרים חדשים מותרים ישנים ומזופפים אסורים נכרי נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר ומורייס ואינו חושש ופירש״י נכרי נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר ומורייס מיד אע״פ שלא מילאהו מים לפי שהציר והמורייס שורפין את היין הנבלע ומכלין אותו. וכתב הרשב״א שנראין דברי רש״י מדאמרינן בגמרא ציר שורף אור לא כל שכן וכן פסקו הפוסקים ז״ל: » (בית יוסף יו״ד קל״ה)והש״ך מבאר את ההשמטה : המחבר והרמ״א השמיטו הכשר זה מפני שאינו שכיח. וזו תזכורת מועילה — לפעמים משמיט השולחן ערוך לא מפני שהוא דוחה אלא מפני שהמקרה אינו מצוי עוד.
סעיף י״ג קובע שאין הבליעה עוברת כדי קליפה. והש״ך תולה בו הסתייגות גדולה, שהוא מסיימה בצריך עיון — והפתחי תשובה מביא את מי שהכריע בה.
אפילו במכניסו לקיום אינו בולע יותר מכדי קליפה לפיכך אם העביר עליהם מלקט ורהיטני או קלפם בקרדום הוכשרו (אבל קליפת הזפת לא מהני בכלים המכניסים לקיום) (כך משמע מתשובת הרא״ש):
« אפילו במכניסו לקיום אינו בולע יותר מכדי קליפה לפיכך אם העביר עליהם מלקט ורהיטני או קלפם בקרדום הוכשרו » (שו״ע יו״ד קל״ה:י״ג)
« אבל קליפת הזפת לא מהני בכלים המכניסים לקיום » (רמ״א יו״ד קל״ה:י״ג)שתי קליפות ושני עניינים : קליפת הדופן מסירה את הבלוע ; וקליפת הזפת אינה מסירה אלא את המוליך, והמוליך כבר הוליך.
« נראה דהיינו מסתמא אמרינן הכי משום שאינו ידוע שנכבש היין בתוכו יום שלם אבל אם היה ידוע שהיה יי״נ בתוכו יום שלם ה״ל כבוש וכבישה אוסר כל הכלי » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק ל״ג)ומוציא מזה תוצאה כבדה : אם ידוע שעמד בו היין יום שלם, הרי כאן כבישה, וכבוש הרי הוא כמבושל. ואז צריך הגעלה גמורה — ובכלי חרס לא יועיל דבר.
« שכתב דדברי הש״ך בס״ק י״ג (הובא בבה״ט סק״ז) הם עיקר לדינא דאפילו אם עמד מעל״ע מהני עירוי » (פתחי תשובה יו״ד קל״ה ס״ק ב)הנודע ביהודה מכריע לצד המקל : אף אם עמד בו היין מעת לעת, העירוי מועיל. ושים לב לציון : הפתחי תשובה מפנה לס״ק י״ג של הש״ך — המצריך עירוי בכל עניין — ולא לס״ק ל״ג שבו נשאלת השאלה.
סעיף ט״ו פותח דרך שנייה, והיא דרך החום. המחבר מצריך כלי ראשון ; והרמ״א מביא דרך קלה ממנה ומתאר את המנהג. וכל השאלה עד היכן אפשר לרדת בלא לצאת מכלל כלי ראשון.
כלי עץ וכלי עור וכלי חרס אפילו מזופתים ואפילו מכניסן לקיום ניתרים בהגעלה בכלי ראשון: הגה ויש מתירין אפילו ע״י עירוי שמערה בהן רותחין ולגלגלן (טור בשם ר״ח ותשובת הרא״ש) ויש לסמוך על זה בדיעבד (ב״י) ואפילו לכתחילה נוהגין ליתן אבנים קטנים מלובנים תוך החבית או (גדולים) ונותנן על המשפך ושופך עליהם רותחים ויורדים לתוך החבית ומגלגלו ומחשבים זה לכלי ראשון (ארוך כלל נ״ח):
« רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הָרוֹצֶה לְטַהֲרָן מִיָּד, מַגְעִילָן בְּרוֹתְחִין, אוֹ חוֹלְטָן בְּמֵי זֵיתִים. » (עבודה זרה ע״ה ע״א)לשון המשנה מגעילן ברותחין, בלא פירוט — ומכאן נולדת שאלת דרגת הכלי.
« ואפילו למ״ד עירוי אינו ככלי ראשון שרי הכא כיון דתשמישו בצונן תוס׳ ופוסקים ומה״ט הקילו נמי הפוסקים הכא בהכשר שכתב הרב: » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק ל״ד)והטענה היא אותה טענה שבפרק הראשון של רמה זו : הבליעה בצונן הייתה, ואין ההפלטה צריכה אפוא את מלוא כוחו של כלי ראשון. וכל קולת הסימן יוצאת מהנחה אחת.
« ויש מתירין אפילו ע״י עירוי שמערה בהן רותחין ולגלגלן » (רמ״א יו״ד קל״ה:ט״ו)
« נראה דוקא מכלי ראשון דכל מה שאפשר לקרב לנו לעיקר הדין כן עבדינן לכתחלה » (ט״ז יו״ד קל״ה ס״ק י״ט)הרמ״א כותב שמערה בהן רותחין ולא פירש מהיכן. והט״ז, כנגד קריאה מרחיבה, מוכיח מתשובת הרא״ש שאף ר״ת הצריך שיבואו המים מכלי ראשון : הגלגול הוא שהוקל, ולא מקור החום.
« כ׳ הט״ז נראה דוקא מכלי ראשון ובמזופף לא מהני שום דבר רק קליפת הזפת ולהכשירו אחר כך אם א״א שיכניסנו לכלי ראשון ואי לא עביד הכי אפילו דיעבד אסור ע״ש: » (באר היטב יו״ד קל״ה ס״ק כ״ה)והוא מוסיף את התוצאה שהט״ז מוציא לכלי המזופף : שם אין פותח את הדרך אלא קילוף הזפת, וההכשר בחום בא אחריו. ואין ההגעלה בכלי שעדיין מזופף פודה כלום.
הסימן מסתיים בהכשר שאינו צריך מעשה כלל. הבית יוסף רואה בו קושיה ; והט״ז מראה שאין כאן קושיה, ותשובתו אומרת מהו האיסור שאנו עוסקים בו מן המילה הראשונה.
כל הכלים שישנן י״ב חדש שרי שודאי כלה כל לחלוחית יין שבהם ואפילו נתן לתוכם מים תוך י״ב חדש אין בכך כלום:
« וְהִלְכְתָא קַנְקַנִּים שֶׁל גּוֹיִם לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מוּתָּרִין. » (עבודה זרה ל״ד ע״א)
« הָנֵי גּוּלְפֵי, בָּתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא שָׁרֵי. » (עבודה זרה ל״ד ע״א)התוספות כותבים שאין לך כלי שאינו ניתר בעירוי. והבית יוסף מקשה : הגמרא אומרת בגולפי שהם מותרים לאחר שנים עשר חודש — משמע שאין העירוי מועיל בהם.
« אלא ברור הוא דלא בעי שם בגמרא למעט גולפי מתקנת עירוי אלא בא לומר אם לא עשה עירוי ושהה י״ב חודש שרי גם כן » (ט״ז יו״ד קל״ה ס״ק י״ט)וקריאתו היא הנכונה : אין הגמרא ממעטת את הגולפי מן העירוי, אלא מוסיפה דרך שנייה למי שלא עשה עירוי. והוא מביא את הרמב״ם לראיה : במקום שהוא דן בקנקנים הוא נותן את זה ואת זה. אין שנים עשר החודש באים במקום העירוי — הם נוספים עליו.
« דהנך חדשים הם חדשי לבנה כל חודש כ״ט יום ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד קל״ה ס״ק ג)הפתחי תשובה מביא את ברית אברהם המוכיח מתוספות נדה ס״ה ע״ב : חודשי לבנה הם. והחשבון נוגע לדבר : שלוש מאות ארבעים ושמונה יום ולא שלוש מאות שישים וחמישה.
« וא״צ להתיר הקשרים הרשב״א ופוסקים וכ״פ ב״י » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק ל״ה)
« ואפי׳ יין כן הוא בתשו׳ הרא״ש ומביאו ב״י וע״ל סי׳ קל״ז ס״ק י״ח: » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק ל״ו)ביישון אין צריך להתיר את הקשרים — המים אמנם נכנסים בכל מקום, אך הזמן פועל בלא שיפתחו דבר. והמים שנתנו בכלי בתוך השנה אינם מתחילים את המניין מחדש ; ואף יין, כותב הש״ך בשם הרא״ש, אינו מתחילו מחדש.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קל״ה · ♥ תמיכה