נושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קל״ז (ו׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (י״ט ס״ק), ט״ז (ח׳ ס״ק), באר היטב (י׳ ס״ק), פתחי תשובה (ג׳ ס״ק), בית יוסף, טור
יסוד הסוגיה בגמרא :
עבודה זרה כ״ט ע״ב (נודות הגויים וקנקניהן — מחלוקת רבי מאיר וחכמים) ·
עבודה זרה ל״ג ע״ב (מהו ליתן לתוכו שכר — אקראי בעלמא)
רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
שורש הסימן — מה שהכלי פולט אינו יין : טיבה של הפליטה
במשהו או בס׳ — המחבר כנגד הרא״ה, והראיה שהש״ך מביא מסעיפים ב׳ וג׳
שיעור הבליעה — כדי קליפה או כל הכלי : הרשב״א כנגד רבינו תם
שלושת שיעורי הזמן — מיד, מעת לעת, י״ב חדש ; והכלי שלא הודח
הגת והברזא — מבטל איסור לכתחילה : הב״ח והש״ך כנגד הבית יוסף והט״ז
חשבון היין השני — הט״ז כנגד הנקודות הכסף (סעיף ג׳)
שאר משקים ומליחה — אקראי או קבע, וסירוב הב״ח (סעיף ד׳)
יין פעם שנייה — מדוע הרמ״א נוקט כאן כמחבר (סעיף ה׳)
מסיח לפי תומו — מדוע איתחזק איסורא דוחה את הכלל (סעיף ו׳)
הסימן נפתח בצירוף מוזר : היין אסור בשתייה אך
מותר בהנאה. והרי מה שגרם לו כך — יינו של עובד כוכבים — היה אסור בהנאה. כיצד מוליד איסור חמור
איסור קל ממנו ?
המשנה, והמחלוקת שההלכה מכריעה בה
« נוֹדוֹת הַגּוֹיִם וְקַנְקַנֵּיהֶן, וְיַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כָּנוּס בָּהֶן — אֲסוּרִין, וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה » (עבודה זרה כ״ט ע״ב)
רבי מאיר סובר איסור הנאה ; וחכמים אינם סוברים כן. והבית יוסף, בפתח הסימן, אומר איזו מן השתיים מושלת :
« בפרק אין מעמידין (עבודה זרה כט:) תנן נודות הנכרי וקנקניהם ויין של ישראל כנוס בהם אסורים ואיסורם איסור הנאה דר״מ וחכמים אומרים אין איסורם איסור הנאה וידוע דהלכה כחכמים » (בית יוסף יו״ד קל״ז)
החקירה : מה נתערב ביין הכשר ?(א)יינו של עובד כוכבים, מדולל
בלבד — ואז דינו כמותו, כאיסור הנאה האוסר במשהו. (ב)מה שפלט הכלי — טעם ולא
ממש ; וטעם שפלטה דופן אינו נוטל לעולם את מעמד המאכל שממנו בא. הש״ך בוחר דרך הנוטלת משני הצדדים, וזה
מפתח כל הסימן.
הש״ך : המקור קובע את הכמות, ואופן התערובת קובע את המעמד
« שאני הכא דקודם שנבלע בכלי היה אסור בהנאה נמצא כשמתערב ביין שבקנקנים איסור הנאה מתערב אלא שלפי שלא נתערב בעין רק מפליטת הכלי אינו אוסר רק בשתייה » (ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק ג)
שתי טענות בלשון אחת. לפי שהנבלע היה אסור בהנאה — הוא אוסר במשהו. ולפי שלא נתערב בעין אלא
דרך הדופן — אינו אוסר אלא בשתייה. אין החומרה והכמות נמדדות אפוא באותו קנה מידה.
נפקא מינה מיידית שיירי מיכל שלא הוכשר על מכל שלם. לצד (א) אין מציל. לצד (ב) די בשישים.
ולדעת הש״ך התשובה תלויה במה שמודדים : שישים כנגד היין שכבר נאסר, אך כנגד הפליטה עצמה אין פוטר לדעת המחבר.
דין יין כשר שהושם לתוך כלי שלא נכשר. ובו ו׳ סעיפים: כל הכלים האסורים מחמת יין של עובד כוכבים שהכניס בהם ישראל יין קודם שהכשירן אסור בשתייה ומותר בהנאה אפילו הוא יבש כל זמן שלא עבר עליו י״ב חדש (ואם הוא כלי שמכניסו לקיום אסור מיד) (טור בשם הרא״ש) ואם הוא כלי שאין מכניסו לקיום (והוא יבש) (ב״י) לא נאסר אא״כ עמד בו יינו של ישראל כ״ד שעות ואם היה ביין מעורב קיתון של מים אם יש במים ששה פעמים כנגד קליפת הקנקן מותר אפילו בשתייה: הגה ועיין לעיל סימן קל״ד דאפילו אין בו מים בטל בס׳ ואין חילוק בין בכלים האסורים משום יין נסך בין שהם בני יומן או לא (טור ותשובת הרא״ש והר״ף סוף עבודת כוכבים):
הרא״ה, בבדק הבית, דן מסברת השוואה : כיוון שהיין הבלוע אינו אוסר אלא בשתייה,
דינו להתבטל בשישים ככל איסור שתייה. והמחבר סובר להפך.
« אכן מדברי הרא״ה בב״ה דף קכ״ו ע״ב משמע להדיא דיין שנבלע בכלים אינו אוסר רק בס׳ כיון שאינו אוסר רק בשתייה » (ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק ג)
קושיה מניין נדע כדעת מי סובר המחבר, והרי אינו אומר זאת בסעיף א׳ ?
תירוץ — הש״ך מדייק מן הסעיפים הבאים, וזו ראיה פנימית נאה. בסעיף ב׳ אוסר המחבר את היין
היוצא דרך הנקב בלא להזכיר שישים : נמצא שהוא סובר שהפליטה אוסרת במשהו. ובסעיף ג׳ הוא מצריך שישים
ביין השני כנגד הראשון — ולא כנגד הקליפות בלבד : אותה מסקנה. הש״ך כותב זאת במפורש, והבאר היטב מקצרו :
« כ׳ בת״ה סי׳ ר״א דאין חילוק בין כלי עובד כוכבים ובין כלי ישראל שבלע יין נסך » (באר היטב יו״ד קל״ז ס״ק א)
מה שהמחלוקת מכריעה באמת. אין היא בחומרה אלא בהגדרה : האם היין הבלוע שומר את זכר
מה שהיה ? המחבר אומר כן לעניין הכמות ולא לעניין המעמד ; הרא״ה אומר לא בשניהם. וכל דיני סעיפים ב׳ וג׳ אינם
אלא יישום ההבדל הזה.
סעיף א׳ מתיר כשיש שישה חלקי מים
כנגד קליפת הקנקן. ועדיין יש לדעת מה כוללת אותה ״קליפה״ — וכאן נקבע סדר הגודל של
החשבון.
הרשב״א, דרך הבית יוסף : קליפה ולא יותר
« שאין היין נבלע אלא כדי קליפה שמקלפים העץ ברהיטני (כדלעיל סי׳ קל״ה סי״ג) רשב״א ומביאו ב״י וריב״ש סי׳ קל״ג » (ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק ט)
« וכ״כ בתשובה דאין צריך לשער בכל הכלי שאין היין נבלע אלא כדי קליפה שמקלפים העץ ברהיטני ואם יש בכל היין ששה חלקים כנגד הקליפה ההוא מותר » (בית יוסף יו״ד קל״ז)
הב״ח, בשם רבינו תם והרא״ש
בכלי שמכניסו לקיום הבליעה עולה על הקליפה — וצריך אז שישים כנגד הכלי כולו,
דבר שלמעשה כמעט אינו אפשרי.
« מיהו כתב הב״ח דלר״ת והרא״ש בכלי שמכניסו לקיום בולע יותר מכדי קליפה וצריך ס׳ כנגד כולו ע״כ » (ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק ט)
קושיה כיצד ליישב ? הרשב״א צודק בבירור לעניין הטבע הרגיל — אין היין הצונן חודר בעץ יותר
מקרום. אך רבינו תם צודק בבירור בקנקן שהיין שהה בו זמן רב.
תירוץ — הש״ך מחלק בכבוש, וזה מכריע למעשה
« אבל בידוע שעמד בו מעל״ע הרי נעשה כבוש וכבר נתבאר בסימן ס״ט ס״ק ס׳ ובסימן צ״ח ס״ק י״ג דכבישה אוסר כל הכלי » (ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק ט)
במקום שיודעים שעמד היין מעת לעת, נעשה הכלי כבוש, וכבוש הרי הוא כמבושל :
שוב אין הבליעה שטחית. ובמקום שאין יודעים — נשארים בדין הקליפה, וזו כוונת הרמ״א בכותבו
בטל בס׳. והבאר היטב חוזר על ההבחנה כלשונה :
« ולפ״ז בכלי שידוע שעמד בו יין נסך מעל״ע ונתנו בו אח״כ יין כשר היכא דאין בו מים אסור דהא צריך לשער בס׳ נגד כל הכלי ואין במה שבכלי ס׳ נגד הכלי כדלעיל סי׳ צ״ג והרב דכ׳ דבטל בס׳ היינו בסתמא שאין ידוע שעמד בו מעל״ע דאז אפילו כלי שמכניסו לקיום סגי בקליפה ויש במה שבכלי ס׳ נגד הקליפה » (באר היטב יו״ד קל״ז ס״ק ד)
נפקא מינה מיכל שידוע שהיה בו סתם יינם למעלה ממעת לעת, ונותנים בו יין כשר בלא מים : לדעת
הש״ך אסור, שצריך שישים כנגד הכלי כולו. ואותו מיכל עצמו כשאין יודעים דבר : די בקליפה, ושישים כנגדה מצוי
בלא קושי.
ומשקל שכנגד, אצל הפתחי תשובה. הוא מביא את החכם צבי, המסרב להרחיב מעבר לקליפה :
« ועי׳ בתשובת ח״צ סימן ע״ה שמתיר בכל ענין דאין אוסר יותר מכדי קליפה » (פתחי תשובה יו״ד קל״ז ס״ק א)
נמצא שאין המחלוקת נחתמת בש״ך : היא נמשכת אצל האחרונים, ולפיכך אין רמה 4 מוציאה ממנה כלל מכני.
שני הקצוות, כל אחד בשורה אחת של הט״ז
« דגזרו עליו אפילו לפי שעה » (ט״ז יו״ד קל״ז ס״ק ב)
« דצונן לא מפליט בפחות מזה » (ט״ז יו״ד קל״ז ס״ק ג)
הראשון בכלי שמכניסו לקיום ; והשני בשאינו כן. וטעם הרא״ש שהביא הש״ך אומר מדוע מעת לעת :
« משום דצונן בצונן פולט ובולע במעת לעת. הרא״ש » (ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק ה)
חקירה : מהיכן בא שיעור עשרים וארבע השעות ?(א)שיעור מציאותי —
הזמן שצריך הצונן כדי לפלוט ולבלוע. (ב)שיעור מוסכם — חכמים קבעו זמן, כדרך שקבעו
במקומות אחרים. הרא״ש מכריע כ(א), ולפיכך נעלם השיעור כליל בכלי שמכניסו לקיום, שהגזירה חלה בו בלא שהות.
המקרה שבגבול : כלי שדי היה לו בהדחה ולא הודח
אין מקרה זה בלשון הסעיף ; הוא במה שהסעיף מניח. שתי קריאות מתנגשות בו,
ותולדותיהן המעשיות הפוכות.
הש״ך : אסור בשתייה משעברו עשרים וארבע שעות
« משמע דה״ה כלים שאין מכניסין לקיום שנכשרים בהדחה כדלעיל סי׳ קל״ה אם לא הדיחן ונתן בהם יין אסור בשתייה כל ששהה בהן מעל״ע » (ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק א)
אך הוא מביא מיד את הדעה ההפוכה של רבינו ירוחם
« אבל רבינו ירוחם כ׳ דאם נתייבש ואח״כ נשתמש בו ישראל בלא הדחה מותר אלא שלכתחלה צריך הדחה » (ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק א)
הט״ז מכריע לקולא, ועושה זאת בקריאה מדוקדקת ברא״ש
« ע״כ נ״ל דאין דברי הרא״ש הללו אמורין אלא בצריך עירוי ג׳ ימים שכתב לעיל ריש סימן קל״ה באין מכניסו לקיום אבל במידי דא״צ רק הדחה אין שם איסור כלל אפילו נשתהה מעל״ע » (ט״ז יו״ד קל״ז ס״ק א)
« אבל נראה לע״ד דהסומך על דברי המקילין במידי דרבנן כי הכא לא הפסיד » (ט״ז יו״ד קל״ז ס״ק א)
דברי הרא״ש, אומר הוא, לא נאמרו אלא במה שצריך עירוי שלושה ימים ; ובמקום שדי בהדחה אין איסור כלל, ואף לאחר
מעת לעת. ומסיק שהסומך על המקילים במידי דרבנן לא הפסיד.
נפקא מינה, והבאר היטב מעמידה שחור על גבי לבן
« אבל הט״ז פסק דלדידן דס״ל דסתם יינם בטל בס׳ אין כאן איסור בדיעבד ואף על פי דמדברי רמ״א בסי׳ קל״ה סי״א משמע שאסור בדיעבד מ״מ הסומך על דברי המקילין במידי דרבנן לא הפסיד. עכ״ל » (באר היטב יו״ד קל״ז ס״ק ב)
אם דרך ענבים בגת של עובד כוכבים שלא הכשירו מותר שהרי החרצנים והזגים יש בהם ס׳ כנגד קליפת הגת אבל אסור להוציא היין דרך נקב שהיין של עובד כוכבים יורד בו שהנקב אסור והיין היוצא משם צלול מבלי תערובות החרצנים: הגה ואם עבר והוציאו דרך הנקב נראה לפי מאי דקי״ל דסתם יינם בטל בס׳ כדלעיל סי׳ קל״ד דכאן ג״כ כל היין שרי ולא אמרינן דנאסר ראשון ראשון וע״ל סימן צ״ט:
סעיף ב׳ מתיר לדרוך בגת שלא הוכשרה ואוסר להוציא ממנה את היין
דרך הנקב. ומדוע לאסור, אם סוף הכל להתבטל ?
הטור מעמיד את ההלכה ואת טעמה
« ויראה לי שאפי׳ כן אסור להוציא היין דרך נקבי הברזא שהנקב אסור והיין יוצא משם צלול מבלי תערובת החרצנים » (טור יו״ד קל״ז)
השאלה האמיתית : האם זה מבטל איסור לכתחילה ?
הבית יוסף סובר כן, לפחות כאפשרות ; הב״ח שולל ; הש״ך הולך אחר הב״ח ; והט״ז חוזר
לבית יוסף. זו אחת המחלוקות המעטות שבפרשה שהש״ך והט״ז חולקים בהן חזיתית בהנהגה.
הבית יוסף
« ומ״מ איפשר דלכתחלה אסור להוציא דרך נקב הברזא משום דהוי כמבטל לכתחלה » (בית יוסף יו״ד קל״ז)
הב״ח, שהביאו הש״ך והלך אחריו
« וכתב הרשב״א בתשוב׳ דאף ביוצא דרך הברזא שבחבית מותר דפליטת הברזא הוא מתבטל במים דכל יין שיוצא יוצאים עמו המים » (ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק ז)
« והב״ח השיג עליו שאין זה מבטל איסור לכתחלה כיון שאין כוונתו אלא להוציא יין ולא כדי לבטל האיסור שבנקב » (ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק ז)
קושיית הט״ז על הב״ח סברת הב״ח — ״אין כוונתו לבטל אלא להוציא״ — שאולה מסימן פ״ד · 84, שמתירים בו
לסנן דבש מלא נמלים. אך האם הדמיון עומד ?
תירוץ — הט״ז : סברת סימן פ״ד · 84 מניחה שאין דרך אחרת
« בב״י כתוב דזה דוקא אם ההיתר בא מחמת החרצנים והזגים לפיכך נאסר היין דרך הנקב וצריך שיעשה נקב חדש או יוציא היין מלמעלה » (ט״ז יו״ד קל״ז ס״ק ד)
« ולי נראה דדברי ב״י נכונים דאע״ג דמצינו סברא זו דאין הכוונה לבטל האיסור בסי׳ פ״ד סעיף י״ג גבי נמלים שבדבש שמותר לסננו וכן בתולעים שבחטים ולא הוי מבטל לכתחלה שאני התם דא״א בענין אחר משא״כ כאן דאפשר לעשות נקב חדש או להוציא דרך פיו למעלה כל שמוציאו בדרך שיש בו חשש איסור מקרי לכתחלה ואסור לעשות כן » (ט״ז יו״ד קל״ז ס״ק ד)
שם אי אפשר להציל את הדבש בעניין אחר ; כאן אפשר לעשות נקב חדש או להוציא מלמעלה. ומשיש דרך אחרת, הבחירה בדרך
העוברת באיסור היא ביטולו לכתחילה.
נפקא מינה ברז הוצאה במיכל שלא הוכשר. לדעת הש״ך והב״ח מותר להשתמש בו. לדעת הט״ז והבית יוסף
לא — כל עוד יש נקודת הוצאה אחרת. והבאר היטב רושם את שתי העמדות :
« והט״ז חולק על הב״ח דל״ד לסי׳ פ״ד דשאני התם דא״א בענין אחר משא״כ כאן דאפשר לעשות נקב חדש או להוציא דרך פיו וכו׳ » (באר היטב יו״ד קל״ז ס״ק ג)
ולעניין מעשה שנעשה, הרמ״א והש״ך מסכימים : כל היין מותר —
« אלא הטעם הוא דהקליפה של הנקב בטל בס׳ דמה שיוצא דרך הנקב יש לעולם ס׳ נגד הקליפה דהא הרשב״א והטור גופיה לא אסרי אלא משום שהיין יוצא שם צלול ונאסר בכל שהוא אבל אם היה יוצא שם עם החרצנים וזגים היו מתירי׳ משום שיש ס׳ נגד קליפת הנקב וא״כ לדידן דקי״ל דסתם יינם בטל בס׳ אם כן בכל ענין שרי וזה ברור » (ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק י״א)
יין שניתן לקנקנים של עובד כוכבים שלא הוכשרו ואחר כך הריק אותו יין ועירבו עם יין אחר מרובה שהיה לו בקנקנים אחרים כשרים אם יש ביין השני ס׳ כיין הראשון הכל מותר אפי׳ בשתייה ואם יש ביין השני מים כדי שיעור ששה חלקים כנגד קליפות האסורים ג״כ מותר הכל בשתייה ואע״פ שלא היה מים ביין הראשון:
6. חשבון היין השני — הט״ז כנגד הנקודות הכסף
מקור הסעיף : תשובת הריב״ש, שהביאה הבית יוסף
« אלא שכיון שהיין הראשון לא נאסר כי אם בשתייה אינו אוסר במשהו אלא בנ״ט וא״כ אם יש ביין השני ס׳ ביין הראשון הכל מותר אפי׳ בשתייה » (בית יוסף יו״ד קל״ז)
והש״ך נותן את ההיגיון בשורה אחת :
« דכיון שהיין הראשון לא נאסר אלא בשתייה אינו אוסר בכל שהוא ריב״ש שם » (ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק י״ב)
הט״ז : הלכת הסעיף נעשתה מיותרת
הריב״ש כתב לשיטת הסוברים שסתם יינם אוסר במשהו. וכיוון שאנו סוברים שהוא בטל
בשישים (סימן קל״ד · 134), מציע הט״ז חשבון פשוט יותר — ומקל יותר.
« אבל לפי מה דקי״ל שם דבטל בס׳ אין אנו צריכין להוראה זאת אלא אם יש בין הכל דהיינו יין הראשון והשני ששים נגד קליפת הכלי האסור מותר הכל » (ט״ז יו״ד קל״ז ס״ק ו)
כלומר : אין למנות את היין הראשון כאיסור גמור ; די שהכל יחד — היין הראשון והשני — יהא שישים כנגד קליפת הכלי.
קושיית הנקודות הכסף אם לא היה ביין הראשון שישים כנגד הקליפה, הרי הוא עצמו נאסר —
חתיכה נעשית נבילה — וצריך אז שישים בשני כנגד כל הראשון. וקיצור דרכו של
הט״ז מוחק את השלב הזה.
תשובת הט״ז כבר מצויה בש״ך, בס״ק י״ג
« ולא אמרינן חתיכה נעשית נבילה כדלעיל סי׳ קל״ד ס״ק ט״ז » (ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק י״ג)
הש״ך כותב במפורש שאין אומרים כאן חתיכה נעשית נבילה, ומפנה לסימן קל״ד · 134.
נמצאת המחלוקת מצטמצמת לשאלה אם כלל זה שבסימן קל״ד · 134 נוהג בלח בלח — ובה מכריע הנקודות הכסף אחרת, כפי שמביא
הבאר היטב :
« ובנה״כ השיג עליו וכי דודאי צריך ביין הא׳ לחודיה ס׳ דאל״כ היין הא׳ נ״נ וצריך אחר כך ביין הב׳ ס׳ נגד כל היין הא׳ דע״כ לא ס״ל גבי יין ביין דלא נ״נ אלא מטעם דכיון דנאסר במשהו משא״כ היכא דנאסר מחמת שלא היה בו ס׳ והכי קי״ל לעיל סימן צ״ב ס״ד דאף לח בלח נ״נ אם לא במקום הפסד גדול עכ״ל » (באר היטב יו״ד קל״ז ס״ק ו)
נפקא מינה מנה שהוכנסה למיכל שלא הוכשר, ואחר כך הורקה למיכל כשר שנפחו פי עשרה. לדעת הט״ז די
בכך שהכל יחד יהא שישים כנגד הקליפה. לדעת הנקודות הכסף צריך תחילה שישים במנה הראשונה עצמה, שאם לא כן נאסרה
כולה. והש״ך (ס״ק י״ד) מוסיף תולדה שנוטים לשכוח :
« ואם אין לבטל גם הכלים אסורים כאילו נתן יין של איסור בכלים כשרים » (ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק י״ד)
הש״ך מוציא מכאן גבול שהמחבר לא כתבו
« ולא גזרי׳ משקין אטו יין משום דאקראי בעלמא הוא ש״ס ולפ״ז אסור ליתן בהם משקין דרך קבע » (ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק ט״ז)
אם ההיתר נשען על היות הדבר אקראי, שוב אינו כולל תשמיש קבוע. והש״ך מפנה לסימן קכ״ב · 122 סעיף ד׳,
שהרמ״א העמיד בו את אותה הבחנה לשאר איסורים.
ואם שהה המשקה מעת לעת ?
הט״ז משיב שאין בכך כלום, וטעמו חשוב : אין המתיר כאן הקוצר אלא טיבה של
הבליעה.
« נ״ל פשוט אפילו אם המשקין נשתהים שם מעל״ע מותר דהא הטור כתב הטעם כיון שהיין פוגם אותם ואע״ג דבשאר דוכתי קיימא לן נותן טעם לפגם אסור לכתחלה שאני הכא דנבלע בצונן » (ט״ז יו״ד קל״ז ס״ק ז)
הבליעה נעשתה בצונן ; הטעם היוצא ממנה פוגם, וטעם הפוגם אינו נעשה אוסר בשהותו זמן רב יותר.
קושיה במליחה הב״ח מקשה : בסימן ק״ה · 105 אוסרים לכתחילה למלוח בכלי איסור. ומדוע יהא מותר
כאן ?
תירוץ — הש״ך והט״ז משיבים כל אחד לעצמו, ונפגשים
« ועוד דהא כיון דקי״ל דמותר לתת בהן שכר ושאר משקין יהי׳ הטעם מה שיהיה כ״ש דמותר למלוח בהן » (ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק י״ז)
« על כן דברי הרשב״א עיקר ואפילו לכתחלה שרי וכל שכן לדעת הטור שנתן טעם ששאר משקים פוגמים בבליעת יין ממילא הוא הדין בשר שנמלח שם דמותר בכל גווני » (ט״ז יו״ד קל״ז ס״ק ח)
הש״ך דן בקל וחומר : אם התירו שכר ושאר משקים, כל שכן מליחה. והט״ז נשען על טעם הטור — ששאר הדברים נפגמים
מן היין — ומסיק שדעת הרשב״א עיקר. והבאר היטב מסכם את הכל :
« והב״ח חולק על זה ופסק דלכתחלה אסור למלוח כדלעיל סימן ק״ה סי״ב וגם בדיעבד אסור אם נכבש בתוכו יום שלם אבל הש״ך השיג עליו דמסתמא יש ס׳ נגד פליטת הכלי שלא בלע רק כ״ק ויין נקלש טעמו בשאר משקין וכ״ש במליח וכן פסק הט״ז דהעיקר כדעת המחבר דמותר אפילו לכתחלה למלוח בהן » (באר היטב יו״ד קל״ז ס״ק ח)
נפקא מינה מיכל אסור שייחדוהו דרך קבע למים : לדעת הש״ך תשמיש קבוע זה אסור ; ולדעת
הט״ז אין הזמן הוא הקנה. נמצאת המחלוקת נסבה על שני משתנים שונים — התדירות אצל האחד, ומשך המגע אצל האחר.
אם נתן יין בכלי אסור לא נתיר לתת בו יין פעם אחרת עד שיכשירנו:
8. יין פעם שנייה — מדוע אין הרמ״א חולק
השאלה ממשית היא, והש״ך מעמידה : אם היין הראשון ביטל את פליטת הכלי, מדוע לא לחזור ולעשות כן ?
« וכב״י ואע״פ שהרא״ש בתשו׳ התיר לפי שמתחלה נפלט בליעת הקנקן ביין ונתבטל היינו לדברי המתירין סתם יינם בס׳ וכבר כתבתי בסימן קל״ד דלא קי״ל אלא כדברי האומרים דאוסר במשהו ע״כ » (ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק י״ח)
קושיה הרא״ש בתשובה כבר התיר. ואנו סוברים, שלא כבית יוסף, שסתם יינם בטל בשישים. ולא תעמוד
מסקנת הרא״ש ?
תירוץ — הש״ך מחלק בין ביטול שנעשה מאליו לבין ביטול שמתכוונים אליו. מה שבטל בשישים בטל
לאחר מעשה, ומשום שלא היה אפשר בעניין אחר ; וכאן בוחרים לתת בו יין. ואף על פי כן פותח הש״ך פתח,
והוא צר :
« ואפשר דמיירי בשעת הדחק והפסד שצריך לכלים ואם לא יתן לכלים אלו יהא לו הפסד בדבר » (ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק י״ח)
והבאר היטב מביאו כלשונו :
« כתב הש״ך מיהו בשעת הדחק והפסד שצריך לכלים ואם לא יתן לכלים אלו יהא לו הפסד בדבר שרי » (באר היטב יו״ד קל״ז ס״ק ט)
אין עובד כוכבים מסיח לפי תומו נאמן בהכשר כלים האסורים (ועיין לעיל סימן קכ״ב כיצד נוהגין):
9. מסיח לפי תומו — מדוע אין הכלל נוהג
קושיה גמרא בבבא קמא מודה שעובד כוכבים מסיח לפי תומו נאמן באיסור דרבנן, וסתם יינם מהם.
ומדוע דוחה זאת סעיף ו׳ ?
תירוץ — הש״ך, בשם הריב״ש : ההבדל בחזקה
« י״ל דהתם מיירי בדבר דלא אתחזק איסורא משא״כ הכא דודאי נשתמש בכלים אלו יין של איסור » (ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק י״ט)
במקום שאין דבר מוחזק, די בדיבור להסיר ספק ; וכאן תשמיש האיסור בכלי הוא עובדה קיימת, ואין דיבור עוקר עובדה
קיימת.
הבית יוסף כבר סירב להכריע אחרת, ולשונו ראויה לקריאה
« ולענין הלכה אע״פ שנראין דברי הר״ן מי יקל ראשו כנגד הנך רבוותא דאוסרים וכ״ש במקום שהר״ן לא רצה לסמוך על עצמו לעשות מעשה » (בית יוסף יו״ד קל״ז)
הוא מביא שהר״ן נטה לקולא ולא רצה לעשות מעשה — ומוציא מכאן את ההנהגה : אין מקילים ראש כנגד רבוותא האוסרים.
נפקא מינה אישור הכשר הנשען כולו על דברי עובד שאינו יהודי, ואף שנאמרו בלא שידע ששאלה תלויה
בהם. סעיף ו׳ פוסל אותו, ומפנה לסימן קכ״ב · 122 לעניין ההנהגה למעשה.
10. יסוד הסימן — הכל תלוי בשיעור
כלל הסימן :
מה שהכלי פולט אינו יין בעין אלא פליטת הכלי ; ולפיכך
אינו אוסר רק בשתייה, ואף על פי כן, לפי שקודם לכן היה
אסור בהנאה, הוא אוסר במשהו. וכל הסימן אינו אלא מדידה : כמה נבלע —
כדי קליפה ; כמה זמן — מעת לעת בכלי שאין מכניסו
לקיום, מיד במכניסו לקיום, וי״ב חדש לגבול העליון ;
וכנגד מה — ששה במים, ס׳ ביין. ובמקום שאין מודדים —
עד שיכשירנו.
שלוש שורות לדרך.(א) הכמות נמדדת לפי מקור האיסור ; והמעמד לפי אופן
התערובת — זו לשון הש״ך בס״ק ג. (ב) שיעורי הזמן אינם הסכמות אלא עובדות טבע, ולפיכך הם
נופלים כשהטבע משתנה (כלי של קיום, לחלוחית שנשארה). (ג) מה שהותר במים ובשכר הותר לפי שהיין
פוגמם — וזה המקום היחיד בסימן שהנותן טעם לפגם פועל בו לצד הקולא.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות סימן קל״ז · רמה 2 — למדן · דין יין כשר שהושם לתוך כלי שלא נכשר daattorah.com