שולחן ערוך · יורה דעה

📑 Table of contents

1. שורש הסימן — a vessel between two categories

The siman opens on an anomaly. A winepress is not a jar: wine is not kept in it, it is trodden in it. By the general rule, a vessel that serves only for a moment makes do with a rinsing. Why does this one require ניגוב, sometimes a peeling, sometimes a scalding?

The baraita in Avodah Zarah nevertheless states the opposition in two terms, with no third:

« הַגַּת וְהַמַּחַץ וְהַמַּשְׁפֵּךְ שֶׁל גּוֹיִם, רַבִּי מַתִּיר בְּנִיגּוּב, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. וּמוֹדֶה רַבִּי בְּקַנְקַנִּים שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהֵן אֲסוּרִין. וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה? זֶה מַכְנִיסוֹ בְּקִיּוּם, וְזֶה אֵין מַכְנִיסוֹ בְּקִיּוּם » (עבודה זרה ע״ד ע״ב)

The Taz chooses (ב), and makes it the opening line of his commentary:

« אע״ג דאין מכניסין לקיום בגת מ״מ הואיל ומשהין בו יין כל ימי הגיתות ותדיר בו יין דומה לכלי שמכניסין בו לקיום בזה דאסור אפילו לפי שעה אבל מ״מ לא לגמרי כמכניסו לקיום להצריכו עירוי ג׳ ימים » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק א)

The Rambam had already stated the upper limit, and had said it as a rule:

« לֹא תִּהְיֶה הַגַּת חֲמוּרָה יֶתֶר מִן הַקַּנְקַנִּים. לֹא נֶאֱמַר יִקְלֹף אֶלָּא לְהַתִּירָהּ מִיָּד » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ״א)

And the Shakh gives the limit in the other direction, referring to siman 135:

« ע״ל סימן קל״ה סט״ו שההכשר שכתב הרב שם מועיל גם כאן כדאיתא ברשב״א ופוסקים דכלים שמכניסים לקיום צריכין הכשר יותר מגת וכליה » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ו)

2. גדר הזפת — why it is peeled rather than kashered

The word that recurs most often in seif 1 is neither stone nor wood: it is the pitch. It is a foreign body stuck to the wall, and it changes everything — because it drinks in place of what it shields.

A first refinement: the moment. The Mehaber writes that the non-Jew put wine in בשעת זפיתה. The Shakh refuses the literal reading:

« כלומר לאחר זפיתה אבל בזפיתה ה״ל כזורק מים לטיט » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק א)

The pitch cracks, and it is from there that the severity of treading comes:

« פרש״י מפני כובד הדריכה נעשה בקעים בזפת » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ד)

« דַּוְקָא זְפָתָהּ, אֲבָל דָּרַךְ בָּהּ לָא סַגִּי לַהּ בְּנִיגּוּב » (עבודה זרה ע״ד ע״ב)

« וכל הכשר כלים אלו שיערו חז״ל לפי תשמישן ולפי טבען והטעמים מבוארים בפוסקים » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)

3. מחלוקת המשנה — Rabbi against the Sages, and the baraita that contradicts it

The mishnah of Avodah Zarah gives the three materials and, for wood alone, a dispute:

« גַּת שֶׁל אֶבֶן שֶׁזְּפָתָהּ גּוֹי, מְנַגְּבָהּ וְהִיא טְהוֹרָה. וְשֶׁל עֵץ, רַבִּי אוֹמֵר: יְנַגֵּב, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְלוֹף אֶת הַזֶּפֶת. וְשֶׁל חֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁקָּלַף אֶת הַזֶּפֶת — הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה » (עבודה זרה ע״ד ע״ב)

« וְשֶׁל עֵץ וְשֶׁל אֶבֶן — יְנַגֵּב, וְאִם הָיוּ מְזוּפָּפִין — אֲסוּרִין » (עבודה זרה ע״ד ע״ב)

« מַתְנִיתִין דְּלֹא דָּרַךְ בָּהּ, בָּרַיְיתָא דְּדָרַךְ בָּהּ » (עבודה זרה ע״ד ע״ב)

A second contradiction remains: the baraita says that Rabbi permits the winepress by scouring and that the Sages forbid it — yet the mishnah had declared earthenware forbidden even after the peeling. Rava answers that the end of the mishnah is already the Sages’ view:

« אָמַר רָבָא: סֵיפָא דְּמַתְנִיתִין אֲתָאן לְרַבָּנַן » (עבודה זרה ע״ד ע״ב)

4. גירסת הטור בשל חרס — the Beit Yosef emends, the Taz defends

Here is the one place in the siman where two Aharonim read the same words of the Tur in two incompatible ways — and where one of them charges the printed text with error.

« בטור כתוב צריכה קליפה וניגוב והוכיח ב״י שהוא ט״ס דהא בשל עץ אמרו במתניתין אליבא דחכמים דיקלוף » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ו)

The Beit Yosef does not merely think it: he writes that the text must be emended.

« לכ״נ דט״ס יש בדברי רבינו וצריך להגיה אינה ניתרת בקליפה וניגוב אלא בעירוי בלא קליפה » (בית יוסף יו״ד קל״ח)

The Taz accepts the demonstration — if one grants that there is no error. But he sets out to rebuild the Tur’s position as it would stand without emendation:

« ליישב דעת הטור אם אינו ט״ס נ״ל דהטור ס״ל דבאמת עץ וחרס שוין הם לענין אם לא דרך דדינו בקליפה וניגוב » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ו)

« דכוונתו דבלא דרך אין חילוק בין עץ לחרס אבל בדרך יש חילוק דהיינו שהטור זכר ברישא בדרך דצריך עירוי דוקא » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ו)

« כן הסכמת רוב הפוסקים ומביאם ב״י וכתב ושלא כדברי ר׳ ירוחם שכתב שאם דרך בה עובד כוכבים אין מילוי ועירוי מועיל בעוד הזפת עליו » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)

« ואגב חורפי׳ לא עיין שפיר דר׳ ירוחם כ״כ בנתי׳ י״ז ח״ג בשל חרס אבל בשל עץ כתב שם בהדיא דמועיל עירוי בלא קליפה » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)

5. הגעלה או עירוי — which of the two is the stronger?

Seif 1 offers, for trodden earthenware, קליפה ומילוי ועירוי או הגעלה בלא קליפה — scalding dispenses with peeling, so it is the stronger. But in siman 135 the Tur reported in the name of the Ramban that for an earthenware storage vessel scalding does not suffice and עירוי is required. The two passages contradict one another.

« בדרישה הקשה דכאן משמע דהגעלה עדיפא מעירוי ובסימן קל״ה בסופו כתב הטור בכלי חרס בשם הרמב״ן דאם מכניסו לקיום דלא סגי בהגעלה רק בעירוי » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ז)

« ודאי במקום ששייך הגעלה אז היא עדיפא מעירוי » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ז)

And for us, concludes the Taz, the difficulty vanishes entirely, since the Shulchan Arukh itself concedes in siman 135 that scalding does act on earthenware in this prohibition:

« דקיימא לן דמהני הגעלה לכלי חרס בסימן קל״ה סעיף ט״ו באיסור זה הוה חרס כשאר כלים והגעלה עדיפא בהו ג״כ » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ז)

« לפי שפליטתן קלה שנבלעו בצונן. רשב״א » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ט)

« ואפשר כדברי המתירין לפי שפליטתן קלה כיון שנבלעו בצונן » (בית יוסף יו״ד קל״ח)

6. תחילת תשמישה — the Raavad’s novelty, between Rashi and Rabbenu Tam

The last clause of seif 1 is no detail: it comes from an entire sugya, and it sets Rashi against Rabbenu Tam. The question is easy to state — who used the vat first? — and no one agrees on what it changes.

The Tur first reports Rashi, whose position is the most lenient of all:

« רש״י כתב שאין חילוק בין גת לשאר כלים דגת נמי סגי לה בהדחה » (טור יו״ד קל״ח)

The Taz explains where Rashi draws this from — a baraita that Rabbi Abahu cites as a source of halakhah, and which contradicts the mishnah:

« ודעת רש״י והטור מביאו דברייתא זו סותרת המשנה וכיון שרבי אבהו מביאה היא עיקרת וקיימא לן כמוהו דסגי בהדחה » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ח)

Rabbenu Tam refuses that reading and upholds the mishnah. It then remains to explain the baraita, and here comes the distinction that the Raavad and the Rashba draw from elsewhere:

« והרשב״א בתה״ה והר״ן מביאם גם כן בשם הראב״ד לחלק בכלי חרס בין תחלת תשמישה באיסור או בהיתר » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ח)

The Tur reports the Raavad, and extends his leniency as far as stone:

« וכ״כ הראב״ד דאף של חרס וכליה אם תחילת תשמישם ע״י ישראל סגי להו בניגוב ושל אבן סגי ליה בשכשוך ומסקנת א״א הרא״ש ז״ל כדברי ר״ת » (טור יו״ד קל״ח)

The Taz explicitly upholds the Shulchan Arukh — against his father-in-law, the Bach:

« וע״כ פסק הש״ע סוף הסימן דעץ ואבן סגי בהדחה בתחילת תשמישו ביד ישראל ומו״ח ז״ל חלק על הש״ע דבשל עץ בעי ניגוב בזה ולפי מ״ש דברי הש״ע נכונים » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ח)

The Baer Hetev records the outcome in a single line:

« והב״ח חולק על המחבר וס״ל דבשל עץ נמי בעי ניגוב אבל הט״ז כתב דדברי המחבר הם עיקר ונכונים ע״ש » (באר היטב יו״ד קל״ח ס״ק ו)

7. נעורת ובקעים — a detail, or the rule itself?

The Mehaber writes that if flax tow or old rags lie between the boards, scouring no longer suffices. The Taz asks whether the tow is the condition, or only the example.

« נראה דלאו דוקא נעורת אלא אם יש בקעים ואין דבר סותם כלל דאסור » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ה)

« ורבותא קמשמע לן דאף ע״ג דנסתמו הבקעים בנעורת לא מהני והב״י כתב דנלמד מדין הטור והוא תמוה » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ה)

8. שיעור הניגוב — from the עונה to twelve hours, and the tally of the rounds

Two measures run through the siman: how long for the running water, and how many times for the scouring. Neither is found as such in the gemara; one comes from the Rambam, the other from a choice between two schools’ traditions.

The gemara first gives a duration with no number:

« רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מַנִּיחָן תַּחַת צִינּוֹר שֶׁמֵּימָיו מְקַלְּחִין, אוֹ בְּמַעְיָן שֶׁמֵּימָיו רוֹדְפִין. וְכַמָּה? עוֹנָה » (עבודה זרה ע״ה ע״א)

It then defines the עונה, and two definitions present themselves:

« כַּמָּה עוֹנָה? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹ יוֹם אוֹ לַיְלָה » (עבודה זרה ע״ה ע״א)

The Rambam decides in hours, and seif 6 reproduces his wording word for word:

« וְאִם רָצָה לְטַהֲרָן מִיָּד מַגְעִילָן בְּרוֹתְחִין אוֹ חוֹלְטָן בְּמֵי זֵיתִים אוֹ מַנִּיחָן תַּחַת צִנּוֹר שֶׁמֵּימָיו מְקֻלָּחִין אוֹ בְּמַעְיָן שֶׁמֵּימָיו רוֹדְפִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת וְאַחַר כָּךְ יֻתְּרוּ » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ״ד)

For the number of rounds, the gemara reports two traditions, and Pumbedita gives the wider tally:

« בֵּי רַב אָמְרִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: תְּלָת אַרְבַּע, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אַרְבַּע חָמֵשׁ » (עבודה זרה ע״ה ע״א)

« וְלָא פְּלִיגִי, מָר קָא חָשֵׁיב מַיָּא בָּתְרָאֵי, וּמָר לָא קָחָשֵׁיב מַיָּא בָּתְרָאֵי » (עבודה זרה ע״ה ע״א)

The Rambam holds four in both cases, and varies only the order:

« מְדִיחָן בְּמַיִם וּבְאֵפֶר אַרְבַּע פְּעָמִים וְדוֹרֵךְ בָּהֶן. וְאִם הָיְתָה בָּהֶם לַחְלוּחִית מַקְדִּים הָאֵפֶר לַמַּיִם. וְאִם לָאו מַקְדִּים הַמַּיִם » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ׳)

The Tur reports the Ramah, and then the lenient position of the Rosh:

« והניגוב כתב הרמ״ה שאם הכלי יבש מקנחו במים ואחר כך מדיחו יפה יפה ואם הן לחין מקנהו באפר ואח״כ מדיחו במים ואח״כ אפר ומים פעם שנית » (טור יו״ד קל״ח)

« וא״א ז״ל כתב ולקולא עבדינן וסגי ביבש במים ואפר ומים ובלח אפר ומים » (טור יו״ד קל״ח)

And the Taz, on seif 10, emends the printed text of the Shulchan Arukh itself:

« ואם הם יבשים מקדים מים ואח״כ אפר כו׳ כצ״ל וכן הוא דעת הרמ״ה בטור שכתב ביבשים מקנחו במים ואח״כ מדיחו יפה כו׳ » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק י״ג)

9. התרת הקשרים — the Shakh against the Mehaber

Here is the only dispute in the siman where the Shakh openly contradicts the Mehaber, and he does so by showing that the latter relied on an inexact report.

The gemara mentions the knots only once, at the end of a list:

« הָנֵי רְוָוקֵי דַּאֲרַמָּאֵי דְּמַזְיָא — מַדִּיחָן, דְּעַמְרָא — מְנַגְּבָן, דְּכִיתָּנָא — מְיַשְּׁנָן, וְאִי אִיכָּא קִטְרֵי — שָׁרֵי לְהוּ » (עבודה זרה ע״ה ע״א)

« ולא הזכיר היתר הקשרים משמע דס״ל דא״צ להתירן וכמ״ש בסעיף ט׳ ואזיל לטעמיה » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ח)

The Shakh explains where this position comes from: from the reading that the Mehaber, in the Kesef Mishneh, ascribes to the Rashba. He then refutes it, in four words:

« ובאמת אינו כן דהרשב״א מפרש ג״כ דקאי איישון ומודה הכא ובסעיף ט׳ דצריך להתיר הקשרים כדכתב בהדיא בת״ה וכן דעת הר״ן והרא״ש והטור וכ״נ דעת הרמב״ם ספי״א וכן דעת הראב״ד » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ח)

And he repeats it on seif 8, so that the practical import should be in no doubt:

« וצריך להתיר הקשרים כמו שאכתוב בסמוך » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ט)

The two witnesses the Shakh summons do indeed speak plainly. The Rambam:

« וְאִם הָיְתָה שֶׁל שֵׁשׁ מְיַשְּׁנָהּ י״ב חֹדֶשׁ. וְאִם יֵשׁ בָּהֶן קְשָׁרִים מַתִּירָן » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ״ג)

And the Tur, who goes so far as to fix the order — untie first, then age:

« ואם יש בה קשרים צריך להתירן קודם היישון » (טור יו״ד קל״ח)

The Baer Hetev records the divergence, and it is he who sets it before the practitioner:

« כתב הש״ך משמע דביישון א״צ להתיר הקשרים דהיתר הקשרים דבש״ס לא קאי אלא להכשר ניגוב בלבד מיהו דעת הש״ך דאף ביישון צריך להתיר הקשרים » (באר היטב יו״ד קל״ח ס״ק י״א)

10. לכתחילה ובדיעבד — ששים בחרצנים ובזגים, and a nullification that is none

The siman ends on two passages which together fix its real reach: what those seven degrees are worth when they were omitted, and how far the duty to clean extends.

« ודע שכל הכשר שבסעיף זה היינו לכתחלה אבל אם עבר ודרך בגת או בכלי הגת שלא הוכשר מותר בדיעבד דיש ס׳ וכדלעיל סימן קל״ז סעיף ב׳ » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)

The Bach, reported by the Shakh, holds a cautious position — he permits reliance on Rashi after the fact, but only in pressing need:

« וכתב הב״ח דלכתחלה צריך הכשר או קילוף וניגוב ועירוי לפי מה שהוא כדעת רוב הפוסקים וכפירוש ר״ת וכש״ע » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)

« ואני תמה דבדיעבד פשיטא דשרי ואפילו בלא הדחה שהרי יש ס׳ בחרצנים ובזגים וכדכתבו הט״ו בסימן קל״ז ס״ב » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)

« ואולי מיירי בגת רחבה מאד ואינה גבוה בענין שאין ס׳ במה שבתוכה נגד קליפתה » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)

The Baer Hetev condenses this whole discussion into one line, and adds to it a clause that comes from the Bach’s position and not from the Shakh’s own words — the prior rinsing:

« אם לא בגת רחבה מאד ואינה גבוה בענין שאין ס׳ במה שבתוכה נגד קליפתה אז אסור בדיעבד אם לא שהודח תחלה » (באר היטב יו״ד קל״ח ס״ק ג)

There remains the last seif, and the question it raises: to sweep a winepress without removing the pips — is that not deliberately nullifying a prohibition? The Taz answers, and ties his answer to what he wrote in siman 137:

« בב״י בשם רבינו שמשון מסיים בזה דאין זה מבטל איסור לכתחלה שלא נתכוין לבטל » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק י״ד)