שולחן ערוך · יורה דעה

📑 תוכן העניינים

1. שורש הסימן — כלי העומד בין שתי קטגוריות

פותח הסימן בתמיהה. אין הגת קנקן : אין משהין בה יין אלא דורכים בה. ולפי הכלל, כלי שאינו משמש אלא לפי שעה די לו בהדחה. ומפני מה מצריכה גת זו ניגוב, ולפעמים קליפה, ולפעמים הגעלה ?

והברייתא בעבודה זרה מעמידה את הניגוד בשני מונחים, בלא שלישי :

« הַגַּת וְהַמַּחַץ וְהַמַּשְׁפֵּךְ שֶׁל גּוֹיִם, רַבִּי מַתִּיר בְּנִיגּוּב, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. וּמוֹדֶה רַבִּי בְּקַנְקַנִּים שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהֵן אֲסוּרִין. וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה? זֶה מַכְנִיסוֹ בְּקִיּוּם, וְזֶה אֵין מַכְנִיסוֹ בְּקִיּוּם » (עבודה זרה ע״ד ע״ב)

והט״ז בוחר בצד (ב), ועושה זאת שורה ראשונה לפירושו :

« אע״ג דאין מכניסין לקיום בגת מ״מ הואיל ומשהין בו יין כל ימי הגיתות ותדיר בו יין דומה לכלי שמכניסין בו לקיום בזה דאסור אפילו לפי שעה אבל מ״מ לא לגמרי כמכניסו לקיום להצריכו עירוי ג׳ ימים » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק א)

והרמב״ם כבר נתן את הגבול העליון, ואמרו כדרך שאומרים כלל :

« לֹא תִּהְיֶה הַגַּת חֲמוּרָה יֶתֶר מִן הַקַּנְקַנִּים. לֹא נֶאֱמַר יִקְלֹף אֶלָּא לְהַתִּירָהּ מִיָּד » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ״א)

והש״ך נותן את הגבול לצד השני, בהפנותו לסימן קל״ה :

« ע״ל סימן קל״ה סט״ו שההכשר שכתב הרב שם מועיל גם כאן כדאיתא ברשב״א ופוסקים דכלים שמכניסים לקיום צריכין הכשר יותר מגת וכליה » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ו)

2. גדר הזפת — מפני מה קולפים אותה ואין מכשירים אותה

המילה החוזרת יותר מכולן בסעיף א׳ אינה האבן ואינה העץ אלא הזפת. גוף זר היא הדבוק בדופן, והיא משנה את הכול — מפני שהיא בולעת במקום מה שהיא מגינה עליו.

דיוק ראשון : השעה. המחבר כותב שנתן העובד כוכבים יין בשעת זפיתה. והש״ך דוחה את הקריאה כפשוטה :

« כלומר לאחר זפיתה אבל בזפיתה ה״ל כזורק מים לטיט » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק א)

והזפת מתבקעת, ומשם באה חומרת הדריכה :

« פרש״י מפני כובד הדריכה נעשה בקעים בזפת » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ד)

« דַּוְקָא זְפָתָהּ, אֲבָל דָּרַךְ בָּהּ לָא סַגִּי לַהּ בְּנִיגּוּב » (עבודה זרה ע״ד ע״ב)

« וכל הכשר כלים אלו שיערו חז״ל לפי תשמישן ולפי טבען והטעמים מבוארים בפוסקים » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)

3. מחלוקת המשנה — רבי כנגד חכמים, והברייתא הסותרת

משנת עבודה זרה נותנת את שלושת החומרים, ובעץ בלבד — מחלוקת :

« גַּת שֶׁל אֶבֶן שֶׁזְּפָתָהּ גּוֹי, מְנַגְּבָהּ וְהִיא טְהוֹרָה. וְשֶׁל עֵץ, רַבִּי אוֹמֵר: יְנַגֵּב, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְלוֹף אֶת הַזֶּפֶת. וְשֶׁל חֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁקָּלַף אֶת הַזֶּפֶת — הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה » (עבודה זרה ע״ד ע״ב)

« וְשֶׁל עֵץ וְשֶׁל אֶבֶן — יְנַגֵּב, וְאִם הָיוּ מְזוּפָּפִין — אֲסוּרִין » (עבודה זרה ע״ד ע״ב)

« מַתְנִיתִין דְּלֹא דָּרַךְ בָּהּ, בָּרַיְיתָא דְּדָרַךְ בָּהּ » (עבודה זרה ע״ד ע״ב)

וסתירה שנייה נשארת : הברייתא אומרת שרבי מתיר את הגת בניגוב וחכמים אוסרין — והמשנה כבר אסרה את החרס אף לאחר הקליפה. ומשיב רבא שסיפא דמתניתין לרבנן אתאן :

« אָמַר רָבָא: סֵיפָא דְּמַתְנִיתִין אֲתָאן לְרַבָּנַן » (עבודה זרה ע״ד ע״ב)

4. גירסת הטור בשל חרס — הבית יוסף מגיה, והט״ז מיישב

וזה המקום היחיד בסימן ששני אחרונים קוראים בו את לשון הטור עצמו בשתי דרכים שאינן מתיישבות — ואחד מהם מייחס לנוסח הנדפס טעות.

« בטור כתוב צריכה קליפה וניגוב והוכיח ב״י שהוא ט״ס דהא בשל עץ אמרו במתניתין אליבא דחכמים דיקלוף » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ו)

ואין הבית יוסף מסתפק בכך שיסבור כן : כותב הוא שצריך להגיה את הנוסח.

« לכ״נ דט״ס יש בדברי רבינו וצריך להגיה אינה ניתרת בקליפה וניגוב אלא בעירוי בלא קליפה » (בית יוסף יו״ד קל״ח)

והט״ז מקבל את ההוכחה — אם נאמר שאין טעות. אבל הוא בא ליישב את שיטת הטור כמות שהיא בלא הגהה :

« ליישב דעת הטור אם אינו ט״ס נ״ל דהטור ס״ל דבאמת עץ וחרס שוין הם לענין אם לא דרך דדינו בקליפה וניגוב » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ו)

« דכוונתו דבלא דרך אין חילוק בין עץ לחרס אבל בדרך יש חילוק דהיינו שהטור זכר ברישא בדרך דצריך עירוי דוקא » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ו)

« כן הסכמת רוב הפוסקים ומביאם ב״י וכתב ושלא כדברי ר׳ ירוחם שכתב שאם דרך בה עובד כוכבים אין מילוי ועירוי מועיל בעוד הזפת עליו » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)

« ואגב חורפי׳ לא עיין שפיר דר׳ ירוחם כ״כ בנתי׳ י״ז ח״ג בשל חרס אבל בשל עץ כתב שם בהדיא דמועיל עירוי בלא קליפה » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)

5. הגעלה או עירוי — איזו מהן חזקה יותר ?

סעיף א׳ נותן בחרס שדרך בה קליפה ומילוי ועירוי או הגעלה בלא קליפה — ההגעלה פוטרת מן הקליפה, ומשמע שהיא חזקה יותר. ובסימן קל״ה הביא הטור בשם הרמב״ן שבכלי חרס שמכניסו לקיום אין די בהגעלה אלא בעירוי. ושני המקומות סותרים.

« בדרישה הקשה דכאן משמע דהגעלה עדיפא מעירוי ובסימן קל״ה בסופו כתב הטור בכלי חרס בשם הרמב״ן דאם מכניסו לקיום דלא סגי בהגעלה רק בעירוי » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ז)

« ודאי במקום ששייך הגעלה אז היא עדיפא מעירוי » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ז)

ולדידן, מסיק הט״ז, נסתלקה הקושיא לגמרי, שהרי השולחן ערוך עצמו מודה בסימן קל״ה שההגעלה מועילה בכלי חרס באיסור זה :

« דקיימא לן דמהני הגעלה לכלי חרס בסימן קל״ה סעיף ט״ו באיסור זה הוה חרס כשאר כלים והגעלה עדיפא בהו ג״כ » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ז)

« לפי שפליטתן קלה שנבלעו בצונן. רשב״א » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ט)

« ואפשר כדברי המתירין לפי שפליטתן קלה כיון שנבלעו בצונן » (בית יוסף יו״ד קל״ח)

6. תחילת תשמישה — חידוש הראב״ד, בין רש״י לרבינו תם

אין הפסקה האחרונה שבסעיף א׳ פרט בעלמא : באה היא מסוגיא שלמה, ומעמידה את רש״י כנגד רבינו תם. והשאלה קלה באמירתה — מי השתמש בגת ראשון ? — ואין הסכמה במה שהיא משנה.

הטור מביא תחילה את רש״י, ושיטתו קלה שבכולן :

« רש״י כתב שאין חילוק בין גת לשאר כלים דגת נמי סגי לה בהדחה » (טור יו״ד קל״ח)

והט״ז מבאר מהיכן הוציא רש״י את דבריו — מברייתא שרבי אבהו מביאה כמקור להלכה, והיא סותרת את המשנה :

« ודעת רש״י והטור מביאו דברייתא זו סותרת המשנה וכיון שרבי אבהו מביאה היא עיקרת וקיימא לן כמוהו דסגי בהדחה » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ח)

רבינו תם דוחה קריאה זו ומקיים את המשנה. ונשאר ליישב את הברייתא, וכאן בא החילוק שהראב״ד והרשב״א מוציאים אותו ממקום אחר :

« והרשב״א בתה״ה והר״ן מביאם גם כן בשם הראב״ד לחלק בכלי חרס בין תחלת תשמישה באיסור או בהיתר » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ח)

והטור מביא את הראב״ד, ומרחיב את קולתו עד האבן :

« וכ״כ הראב״ד דאף של חרס וכליה אם תחילת תשמישם ע״י ישראל סגי להו בניגוב ושל אבן סגי ליה בשכשוך ומסקנת א״א הרא״ש ז״ל כדברי ר״ת » (טור יו״ד קל״ח)

והט״ז מקיים במפורש את דברי השולחן ערוך — כנגד חמיו, הב״ח :

« וע״כ פסק הש״ע סוף הסימן דעץ ואבן סגי בהדחה בתחילת תשמישו ביד ישראל ומו״ח ז״ל חלק על הש״ע דבשל עץ בעי ניגוב בזה ולפי מ״ש דברי הש״ע נכונים » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ח)

והבאר היטב רושם את התוצאה בשורה אחת :

« והב״ח חולק על המחבר וס״ל דבשל עץ נמי בעי ניגוב אבל הט״ז כתב דדברי המחבר הם עיקר ונכונים ע״ש » (באר היטב יו״ד קל״ח ס״ק ו)

7. נעורת ובקעים — פרט, או הכלל עצמו ?

כותב המחבר שאם יש נעורת של פשתן או בלאי בגדים בין נסר לנסר אין די בניגוב. ושואל הט״ז אם הנעורת היא התנאי, או שאינה אלא הדוגמה.

« נראה דלאו דוקא נעורת אלא אם יש בקעים ואין דבר סותם כלל דאסור » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ה)

« ורבותא קמשמע לן דאף ע״ג דנסתמו הבקעים בנעורת לא מהני והב״י כתב דנלמד מדין הטור והוא תמוה » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ה)

8. שיעור הניגוב — מן העונה אל שתים עשרה שעות, ומניין הפעמים

שתי מידות עוברות בסימן : כמה זמן במים הרודפים, וכמה פעמים בניגוב. ואין אחת מהן מפורשת בגמרא כמות שהיא ; זו באה מן הרמב״ם, וזו מבחירה בין שתי מסורות של ישיבות.

הגמרא נותנת תחילה שיעור בלא מניין :

« רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מַנִּיחָן תַּחַת צִינּוֹר שֶׁמֵּימָיו מְקַלְּחִין, אוֹ בְּמַעְיָן שֶׁמֵּימָיו רוֹדְפִין. וְכַמָּה? עוֹנָה » (עבודה זרה ע״ה ע״א)

ואחר כך היא מגדירה את העונה, ושתי הגדרות באות :

« כַּמָּה עוֹנָה? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹ יוֹם אוֹ לַיְלָה » (עבודה זרה ע״ה ע״א)

והרמב״ם מכריע בשעות, וסעיף ו׳ העתיק לשונו מילה במילה :

« וְאִם רָצָה לְטַהֲרָן מִיָּד מַגְעִילָן בְּרוֹתְחִין אוֹ חוֹלְטָן בְּמֵי זֵיתִים אוֹ מַנִּיחָן תַּחַת צִנּוֹר שֶׁמֵּימָיו מְקֻלָּחִין אוֹ בְּמַעְיָן שֶׁמֵּימָיו רוֹדְפִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת וְאַחַר כָּךְ יֻתְּרוּ » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ״ד)

ולעניין מניין הפעמים מביאה הגמרא שתי מסורות, ופומבדיתא נותנת את המניין הרחב :

« בֵּי רַב אָמְרִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: תְּלָת אַרְבַּע, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אַרְבַּע חָמֵשׁ » (עבודה זרה ע״ה ע״א)

« וְלָא פְּלִיגִי, מָר קָא חָשֵׁיב מַיָּא בָּתְרָאֵי, וּמָר לָא קָחָשֵׁיב מַיָּא בָּתְרָאֵי » (עבודה זרה ע״ה ע״א)

הרמב״ם נוקט ארבע בשני המקרים, ואינו משנה אלא את הסדר :

« מְדִיחָן בְּמַיִם וּבְאֵפֶר אַרְבַּע פְּעָמִים וְדוֹרֵךְ בָּהֶן. וְאִם הָיְתָה בָּהֶם לַחְלוּחִית מַקְדִּים הָאֵפֶר לַמַּיִם. וְאִם לָאו מַקְדִּים הַמַּיִם » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ׳)

הטור מביא את הרמ״ה, ואחריו את שיטת הרא״ש להקל :

« והניגוב כתב הרמ״ה שאם הכלי יבש מקנחו במים ואחר כך מדיחו יפה יפה ואם הן לחין מקנהו באפר ואח״כ מדיחו במים ואח״כ אפר ומים פעם שנית » (טור יו״ד קל״ח)

« וא״א ז״ל כתב ולקולא עבדינן וסגי ביבש במים ואפר ומים ובלח אפר ומים » (טור יו״ד קל״ח)

והט״ז, על סעיף י׳, מגיה את נוסח השולחן ערוך עצמו :

« ואם הם יבשים מקדים מים ואח״כ אפר כו׳ כצ״ל וכן הוא דעת הרמ״ה בטור שכתב ביבשים מקנחו במים ואח״כ מדיחו יפה כו׳ » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק י״ג)

9. התרת הקשרים — הש״ך כנגד המחבר

וזו המחלוקת היחידה שבסימן שהש״ך חולק בה על המחבר בפירוש, והוא עושה זאת בהוכיחו שנסמך על מסירה שאינה מדויקת.

אין הגמרא מזכירה את הקשרים אלא פעם אחת, בסוף רשימה :

« הָנֵי רְוָוקֵי דַּאֲרַמָּאֵי דְּמַזְיָא — מַדִּיחָן, דְּעַמְרָא — מְנַגְּבָן, דְּכִיתָּנָא — מְיַשְּׁנָן, וְאִי אִיכָּא קִטְרֵי — שָׁרֵי לְהוּ » (עבודה זרה ע״ה ע״א)

« ולא הזכיר היתר הקשרים משמע דס״ל דא״צ להתירן וכמ״ש בסעיף ט׳ ואזיל לטעמיה » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ח)

והש״ך מבאר מהיכן באה שיטה זו : מן הקריאה שהמחבר עצמו, בכסף משנה, מייחס לרשב״א. ואחר כך הוא דוחה אותה בארבע מילים :

« ובאמת אינו כן דהרשב״א מפרש ג״כ דקאי איישון ומודה הכא ובסעיף ט׳ דצריך להתיר הקשרים כדכתב בהדיא בת״ה וכן דעת הר״ן והרא״ש והטור וכ״נ דעת הרמב״ם ספי״א וכן דעת הראב״ד » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ח)

וחוזר ואומר כן על סעיף ח׳, שלא יישאר ספק במשמעות המעשית :

« וצריך להתיר הקשרים כמו שאכתוב בסמוך » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ט)

ושני העדים שהש״ך מביא מדברים בבירור. הרמב״ם :

« וְאִם הָיְתָה שֶׁל שֵׁשׁ מְיַשְּׁנָהּ י״ב חֹדֶשׁ. וְאִם יֵשׁ בָּהֶן קְשָׁרִים מַתִּירָן » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ״ג)

והטור, המגיע עד לקביעת הסדר — תחילה מתיר, ואחר כך מיישן :

« ואם יש בה קשרים צריך להתירן קודם היישון » (טור יו״ד קל״ח)

והבאר היטב רושם את המחלוקת, והוא המעמידה לפני העוסק למעשה :

« כתב הש״ך משמע דביישון א״צ להתיר הקשרים דהיתר הקשרים דבש״ס לא קאי אלא להכשר ניגוב בלבד מיהו דעת הש״ך דאף ביישון צריך להתיר הקשרים » (באר היטב יו״ד קל״ח ס״ק י״א)

10. לכתחילה ובדיעבד — ששים בחרצנים ובזגים, וביטול שאינו ביטול

הסימן נחתם בשני קטעים שביחד הם קובעים את היקפו האמיתי : מה ערכן של שבע המדרגות במקום שלא נעשו, ועד היכן מגיעה חובת הניקוי.

« ודע שכל הכשר שבסעיף זה היינו לכתחלה אבל אם עבר ודרך בגת או בכלי הגת שלא הוכשר מותר בדיעבד דיש ס׳ וכדלעיל סימן קל״ז סעיף ב׳ » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)

והב״ח, מובא בש״ך, נוקט לשון זהירה — מתיר לסמוך בדיעבד על רש״י, ואינו מתיר אלא בשעת הדחק :

« וכתב הב״ח דלכתחלה צריך הכשר או קילוף וניגוב ועירוי לפי מה שהוא כדעת רוב הפוסקים וכפירוש ר״ת וכש״ע » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)

« ואני תמה דבדיעבד פשיטא דשרי ואפילו בלא הדחה שהרי יש ס׳ בחרצנים ובזגים וכדכתבו הט״ו בסימן קל״ז ס״ב » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)

« ואולי מיירי בגת רחבה מאד ואינה גבוה בענין שאין ס׳ במה שבתוכה נגד קליפתה » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)

והבאר היטב מקצר את כל המשא ומתן בשורה אחת, ומוסיף בה תנאי הבא משיטת הב״ח ולא מלשון הש״ך — ההדחה שקדמה :

« אם לא בגת רחבה מאד ואינה גבוה בענין שאין ס׳ במה שבתוכה נגד קליפתה אז אסור בדיעבד אם לא שהודח תחלה » (באר היטב יו״ד קל״ח ס״ק ג)

ונשאר הסעיף האחרון, והשאלה שהוא מעורר : המכבד גת ואינו מלקט את החרצנים — אין זה מבטל איסור לכתחילה ? והט״ז משיב, ומצרף את תשובתו למה שכתב בסימן קל״ז :

« בב״י בשם רבינו שמשון מסיים בזה דאין זה מבטל איסור לכתחלה שלא נתכוין לבטל » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק י״ד)