Sougyot, sources, ḥakira de fond, ma’hlokot des Richonim et des A’haronim,
nafka minot pour la halakha et analyse des chitot
Sujet :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קל״ח (י״א סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (י׳ ס״ק), ט״ז (י״ד ס״ק), באר היטב (י״ג ס״ק), בית יוסף, טור
Fondement talmudique de la sougya :
עבודה זרה ע״ד ע״ב (משנת גת של אבן, דברי רבא, מעשה דרב ורבי חייא, ברייתת הגת והמחץ והמשפך, במה מנגבן) ·
עבודה זרה ע״ה ע״א (רטיבתא ויבשתא, מניין הפעמים, ברייתת העקלים, עונה, רווקי דארמאי)
רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א
Rédaction et iyoun :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
Le siman s’ouvre sur une anomalie. Un pressoir n’est pas une jarre : on n’y garde pas le vin, on l’y foule. Selon la règle générale, un ustensile qui ne sert qu’un moment se contente d’un rinçage. Pourquoi celui-ci exige-t-il un ניגוב, parfois un pelage, parfois un ébouillantage ?
La baraita d’Avoda Zara pose pourtant l’opposition en deux termes, sans troisième :
« הַגַּת וְהַמַּחַץ וְהַמַּשְׁפֵּךְ שֶׁל גּוֹיִם, רַבִּי מַתִּיר בְּנִיגּוּב, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. וּמוֹדֶה רַבִּי בְּקַנְקַנִּים שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהֵן אֲסוּרִין. וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה? זֶה מַכְנִיסוֹ בְּקִיּוּם, וְזֶה אֵין מַכְנִיסוֹ בְּקִיּוּם » (עבודה זרה ע״ד ע״ב)
Le Taz choisit (ב), et il en fait la première ligne de son commentaire :
« אע״ג דאין מכניסין לקיום בגת מ״מ הואיל ומשהין בו יין כל ימי הגיתות ותדיר בו יין דומה לכלי שמכניסין בו לקיום בזה דאסור אפילו לפי שעה אבל מ״מ לא לגמרי כמכניסו לקיום להצריכו עירוי ג׳ ימים » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק א)
Le Rambam avait déjà énoncé la borne supérieure, et il l’avait dite comme une règle :
« לֹא תִּהְיֶה הַגַּת חֲמוּרָה יֶתֶר מִן הַקַּנְקַנִּים. לֹא נֶאֱמַר יִקְלֹף אֶלָּא לְהַתִּירָהּ מִיָּד » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ״א)
Et le Chakh donne la borne dans l’autre sens, en renvoyant au siman 135 :
« ע״ל סימן קל״ה סט״ו שההכשר שכתב הרב שם מועיל גם כאן כדאיתא ברשב״א ופוסקים דכלים שמכניסים לקיום צריכין הכשר יותר מגת וכליה » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ו)
Le mot qui revient le plus souvent dans le seif 1 n’est ni la pierre ni le bois : c’est la poix. Elle est un corps étranger collé à la paroi, et elle change tout — parce qu’elle boit à la place de ce qu’elle protège.
Première finesse : le moment. Le Mehaber écrit que le non-Juif a mis du vin בשעת זפיתה. Le Chakh refuse la lecture littérale :
« כלומר לאחר זפיתה אבל בזפיתה ה״ל כזורק מים לטיט » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק א)
La poix se fend, et c’est de là que vient la sévérité du foulage :
« פרש״י מפני כובד הדריכה נעשה בקעים בזפת » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ד)
« דַּוְקָא זְפָתָהּ, אֲבָל דָּרַךְ בָּהּ לָא סַגִּי לַהּ בְּנִיגּוּב » (עבודה זרה ע״ד ע״ב)
« וכל הכשר כלים אלו שיערו חז״ל לפי תשמישן ולפי טבען והטעמים מבוארים בפוסקים » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)
La michna d’Avoda Zara donne les trois matières et, pour le bois seulement, une ma’hloket :
« גַּת שֶׁל אֶבֶן שֶׁזְּפָתָהּ גּוֹי, מְנַגְּבָהּ וְהִיא טְהוֹרָה. וְשֶׁל עֵץ, רַבִּי אוֹמֵר: יְנַגֵּב, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְלוֹף אֶת הַזֶּפֶת. וְשֶׁל חֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁקָּלַף אֶת הַזֶּפֶת — הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה » (עבודה זרה ע״ד ע״ב)
« וְשֶׁל עֵץ וְשֶׁל אֶבֶן — יְנַגֵּב, וְאִם הָיוּ מְזוּפָּפִין — אֲסוּרִין » (עבודה זרה ע״ד ע״ב)
« מַתְנִיתִין דְּלֹא דָּרַךְ בָּהּ, בָּרַיְיתָא דְּדָרַךְ בָּהּ » (עבודה זרה ע״ד ע״ב)
Une seconde contradiction reste : la baraita dit que Rabbi permet le pressoir par un essuyage et que les Sages l’interdisent — or la michna avait déclaré la terre cuite interdite même après le pelage. Rava répond que la fin de la michna est déjà l’avis des Sages :
« אָמַר רָבָא: סֵיפָא דְּמַתְנִיתִין אֲתָאן לְרַבָּנַן » (עבודה זרה ע״ד ע״ב)
| Position | Ce qu’elle exige pour le bois enduit | Portée |
|---|---|---|
| רבי | ינגב — un essuyage suffit | La poix n’est pas un obstacle en soi |
| חכמים | יקלוף את הזפת — et, selon les Richonim, un essuyage après | La poix est le réservoir : on l’ôte |
| Halakha — le Mehaber | « קליפה וניגוב או עירוי בלא קליפה » (שו״ע יו״ד קל״ח:א) | La halakha suit les Sages, et le Mehaber ajoute la voie de l’עירוי |
Voici le seul endroit du siman où deux A’haronim lisent le même mot du Tour de deux façons incompatibles — et où l’un accuse le texte imprimé d’être fautif.
« בטור כתוב צריכה קליפה וניגוב והוכיח ב״י שהוא ט״ס דהא בשל עץ אמרו במתניתין אליבא דחכמים דיקלוף » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ו)
Le Beit Yossef ne se contente pas de le penser : il écrit qu’il faut corriger le texte.
« לכ״נ דט״ס יש בדברי רבינו וצריך להגיה אינה ניתרת בקליפה וניגוב אלא בעירוי בלא קליפה » (בית יוסף יו״ד קל״ח)
Le Taz accepte la démonstration — si l’on admet qu’il n’y a pas d’erreur. Mais il entreprend de reconstruire la position du Tour telle qu’elle se tiendrait sans correction :
« ליישב דעת הטור אם אינו ט״ס נ״ל דהטור ס״ל דבאמת עץ וחרס שוין הם לענין אם לא דרך דדינו בקליפה וניגוב » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ו)
« דכוונתו דבלא דרך אין חילוק בין עץ לחרס אבל בדרך יש חילוק דהיינו שהטור זכר ברישא בדרך דצריך עירוי דוקא » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ו)
| Lecture | Ce qu’elle fait du Tour | Terre cuite non foulée |
|---|---|---|
| Beit Yossef | ט״ס — le texte doit être corrigé | מילוי ועירוי בלא קליפה |
| Taz ס״ק ו | Une chita : sans foulage, bois et terre cuite sont égaux ; la distinction ne porte que sur le cas où l’on a foulé | קליפה וניגוב |
| Le Mehaber, dans le Choul’han Aroukh | Il suit le Beit Yossef — c’est-à-dire lui-même | « אינה ניתרת בקליפה וניגוב אלא במילוי ועירוי בלא קליפה » (שו״ע יו״ד קל״ח:א) |
« כן הסכמת רוב הפוסקים ומביאם ב״י וכתב ושלא כדברי ר׳ ירוחם שכתב שאם דרך בה עובד כוכבים אין מילוי ועירוי מועיל בעוד הזפת עליו » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)
« ואגב חורפי׳ לא עיין שפיר דר׳ ירוחם כ״כ בנתי׳ י״ז ח״ג בשל חרס אבל בשל עץ כתב שם בהדיא דמועיל עירוי בלא קליפה » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)
Le seif 1 propose, pour la terre cuite foulée, קליפה ומילוי ועירוי או הגעלה בלא קליפה — l’ébouillantage dispense du pelage, donc il est plus fort. Mais au siman 135, le Tour rapportait au nom du Ramban que pour un récipient de terre cuite qu’on garde, l’ébouillantage ne suffit pas et qu’il faut l’עירוי. Les deux passages se contredisent.
« בדרישה הקשה דכאן משמע דהגעלה עדיפא מעירוי ובסימן קל״ה בסופו כתב הטור בכלי חרס בשם הרמב״ן דאם מכניסו לקיום דלא סגי בהגעלה רק בעירוי » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ז)
« ודאי במקום ששייך הגעלה אז היא עדיפא מעירוי » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ז)
Et pour nous, conclut le Taz, la difficulté disparaît complètement, puisque le Choul’han Aroukh admet lui-même au siman 135 que l’ébouillantage agit sur la terre cuite dans cet interdit :
« דקיימא לן דמהני הגעלה לכלי חרס בסימן קל״ה סעיף ט״ו באיסור זה הוה חרס כשאר כלים והגעלה עדיפא בהו ג״כ » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ז)
« לפי שפליטתן קלה שנבלעו בצונן. רשב״א » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ט)
« ואפשר כדברי המתירין לפי שפליטתן קלה כיון שנבלעו בצונן » (בית יוסף יו״ד קל״ח)
La dernière proposition du seif 1 n’est pas un détail : elle vient d’une sougya entière, et elle oppose Rachi à Rabbenou Tam. La question est simple à énoncer — qui s’est servi de la cuve en premier ? — et personne n’est d’accord sur ce qu’elle change.
Le Tour rapporte d’abord Rachi, dont la position est la plus indulgente de toutes :
« רש״י כתב שאין חילוק בין גת לשאר כלים דגת נמי סגי לה בהדחה » (טור יו״ד קל״ח)
Le Taz explique d’où Rachi tire cela — d’une baraita que Rabbi Abahou cite comme source de halakha, et qui contredit la michna :
« ודעת רש״י והטור מביאו דברייתא זו סותרת המשנה וכיון שרבי אבהו מביאה היא עיקרת וקיימא לן כמוהו דסגי בהדחה » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ח)
Rabbenou Tam refuse cette lecture et maintient la michna. Reste alors à expliquer la baraita, et c’est ici qu’intervient la distinction que le Raavad et le Rachba tirent d’ailleurs :
« והרשב״א בתה״ה והר״ן מביאם גם כן בשם הראב״ד לחלק בכלי חרס בין תחלת תשמישה באיסור או בהיתר » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ח)
Le Tour rapporte le Raavad, et étend son indulgence jusqu’à la pierre :
« וכ״כ הראב״ד דאף של חרס וכליה אם תחילת תשמישם ע״י ישראל סגי להו בניגוב ושל אבן סגי ליה בשכשוך ומסקנת א״א הרא״ש ז״ל כדברי ר״ת » (טור יו״ד קל״ח)
| Position | Ce qu’elle soutient | Résultat pour le pressoir |
|---|---|---|
| Rachi, rapporté par le Tour | La baraita des עדשים est la halakha : le pressoir ne diffère pas des autres ustensiles | הדחה |
| Rabbenou Tam, et le Roch en conclusion | La michna tient ; la baraita parle d’autre chose, ou d’un cas où le Juif a servi le premier | Selon la michna |
| Raavad et Rachba | Tout dépend du premier usage : la terre cuite boit surtout la première fois | Terre cuite : ניגוב ; pierre : שכשוך |
| Le Mehaber, fin du seif 1 | Retient la distinction du premier usage, et y ajoute le bois | Bois et pierre : הדחה ; terre cuite : ניגוב |
Le Taz défend explicitement le Choul’han Aroukh — contre son beau-père, le Ba’h :
« וע״כ פסק הש״ע סוף הסימן דעץ ואבן סגי בהדחה בתחילת תשמישו ביד ישראל ומו״ח ז״ל חלק על הש״ע דבשל עץ בעי ניגוב בזה ולפי מ״ש דברי הש״ע נכונים » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ח)
Le Baer Hetev enregistre l’issue en une ligne :
« והב״ח חולק על המחבר וס״ל דבשל עץ נמי בעי ניגוב אבל הט״ז כתב דדברי המחבר הם עיקר ונכונים ע״ש » (באר היטב יו״ד קל״ח ס״ק ו)
Le Mehaber écrit que si de l’étoupe de lin ou de vieux chiffons se trouvent entre les planches, l’essuyage ne suffit plus. Le Taz demande si l’étoupe est la condition, ou seulement l’exemple.
« נראה דלאו דוקא נעורת אלא אם יש בקעים ואין דבר סותם כלל דאסור » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ה)
« ורבותא קמשמע לן דאף ע״ג דנסתמו הבקעים בנעורת לא מהני והב״י כתב דנלמד מדין הטור והוא תמוה » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ה)
Deux mesures traversent le siman : combien de temps pour l’eau courante, et combien de fois pour l’essuyage. Ni l’une ni l’autre ne se trouve telle quelle dans la guemara ; l’une vient du Rambam, l’autre d’un choix entre deux traditions d’école.
La guemara donne d’abord une durée sans chiffre :
« רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מַנִּיחָן תַּחַת צִינּוֹר שֶׁמֵּימָיו מְקַלְּחִין, אוֹ בְּמַעְיָן שֶׁמֵּימָיו רוֹדְפִין. וְכַמָּה? עוֹנָה » (עבודה זרה ע״ה ע״א)
Puis elle définit l’עונה, et deux définitions se présentent :
« כַּמָּה עוֹנָה? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹ יוֹם אוֹ לַיְלָה » (עבודה זרה ע״ה ע״א)
Le Rambam tranche en heures, et le seif 6 reprend sa formule mot pour mot :
« וְאִם רָצָה לְטַהֲרָן מִיָּד מַגְעִילָן בְּרוֹתְחִין אוֹ חוֹלְטָן בְּמֵי זֵיתִים אוֹ מַנִּיחָן תַּחַת צִנּוֹר שֶׁמֵּימָיו מְקֻלָּחִין אוֹ בְּמַעְיָן שֶׁמֵּימָיו רוֹדְפִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת וְאַחַר כָּךְ יֻתְּרוּ » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ״ד)
Pour le nombre de passages, la guemara rapporte deux traditions, et Poumbedita donne le compte plus large :
« בֵּי רַב אָמְרִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: תְּלָת אַרְבַּע, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אַרְבַּע חָמֵשׁ » (עבודה זרה ע״ה ע״א)
« וְלָא פְּלִיגִי, מָר קָא חָשֵׁיב מַיָּא בָּתְרָאֵי, וּמָר לָא קָחָשֵׁיב מַיָּא בָּתְרָאֵי » (עבודה זרה ע״ה ע״א)
Le Rambam retient quatre dans les deux cas, et ne varie que l’ordre :
« מְדִיחָן בְּמַיִם וּבְאֵפֶר אַרְבַּע פְּעָמִים וְדוֹרֵךְ בָּהֶן. וְאִם הָיְתָה בָּהֶם לַחְלוּחִית מַקְדִּים הָאֵפֶר לַמַּיִם. וְאִם לָאו מַקְדִּים הַמַּיִם » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ׳)
Le Tour rapporte le Rama de Tolède, puis la position indulgente du Roch :
« והניגוב כתב הרמ״ה שאם הכלי יבש מקנחו במים ואחר כך מדיחו יפה יפה ואם הן לחין מקנהו באפר ואח״כ מדיחו במים ואח״כ אפר ומים פעם שנית » (טור יו״ד קל״ח)
« וא״א ז״ל כתב ולקולא עבדינן וסגי ביבש במים ואפר ומים ובלח אפר ומים » (טור יו״ד קל״ח)
Et le Taz, sur le seif 10, corrige le texte imprimé du Choul’han Aroukh lui-même :
« ואם הם יבשים מקדים מים ואח״כ אפר כו׳ כצ״ל וכן הוא דעת הרמ״ה בטור שכתב ביבשים מקנחו במים ואח״כ מדיחו יפה כו׳ » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק י״ג)
| Autorité | Ustensile humide | Ustensile sec |
|---|---|---|
| Guemara — Poumbedita, Chmouel | ארבע | חמש |
| Rambam | Quatre — la cendre d’abord | Quatre — l’eau d’abord |
| Roch, rapporté par le Tour | אפר ומים — deux | מים ואפר ומים — trois, ולקולא עבדינן |
| Mehaber, seif 10 | אפר · מים · אפר · מים — quatre | מים · אפר · מים · אפר · מים — cinq |
Voici la seule ma’hloket du siman où le Chakh contredit ouvertement le Mehaber, et il le fait en démontrant que celui-ci s’est appuyé sur un rapport inexact.
La guemara ne mentionne les nœuds qu’une fois, à la fin d’une liste :
« הָנֵי רְוָוקֵי דַּאֲרַמָּאֵי דְּמַזְיָא — מַדִּיחָן, דְּעַמְרָא — מְנַגְּבָן, דְּכִיתָּנָא — מְיַשְּׁנָן, וְאִי אִיכָּא קִטְרֵי — שָׁרֵי לְהוּ » (עבודה זרה ע״ה ע״א)
« ולא הזכיר היתר הקשרים משמע דס״ל דא״צ להתירן וכמ״ש בסעיף ט׳ ואזיל לטעמיה » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ח)
Le Chakh explique d’où vient cette position : de la lecture que le Mehaber, dans le Kessef Michné, prête au Rachba. Puis il la réfute, en quatre mots :
« ובאמת אינו כן דהרשב״א מפרש ג״כ דקאי איישון ומודה הכא ובסעיף ט׳ דצריך להתיר הקשרים כדכתב בהדיא בת״ה וכן דעת הר״ן והרא״ש והטור וכ״נ דעת הרמב״ם ספי״א וכן דעת הראב״ד » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ח)
Et il le répète sur le seif 8, pour que la portée pratique ne fasse aucun doute :
« וצריך להתיר הקשרים כמו שאכתוב בסמוך » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ט)
Les deux témoins que le Chakh convoque parlent en effet clairement. Le Rambam :
« וְאִם הָיְתָה שֶׁל שֵׁשׁ מְיַשְּׁנָהּ י״ב חֹדֶשׁ. וְאִם יֵשׁ בָּהֶן קְשָׁרִים מַתִּירָן » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ״ג)
Et le Tour, qui va jusqu’à fixer l’ordre — d’abord dénouer, ensuite laisser vieillir :
« ואם יש בה קשרים צריך להתירן קודם היישון » (טור יו״ד קל״ח)
| Position | À quoi se rattachent les nœuds | Conséquence au seif 9 |
|---|---|---|
| Rachi, et le Rachba tel que le rapporte le Kessef Michné | Au ניגוב seulement | Le vieillissement n’exige pas de dénouer — c’est le Mehaber |
| Le Rachba dans le Torat haBayit, le Ran, le Roch, le Tour, le Rambam, le Raavad — selon le Chakh | Au vieillissement aussi | Il faut dénouer avant de laisser vieillir |
Le Baer Hetev enregistre la divergence, et c’est lui qui la met sous les yeux du praticien :
« כתב הש״ך משמע דביישון א״צ להתיר הקשרים דהיתר הקשרים דבש״ס לא קאי אלא להכשר ניגוב בלבד מיהו דעת הש״ך דאף ביישון צריך להתיר הקשרים » (באר היטב יו״ד קל״ח ס״ק י״א)
Le siman se termine sur deux passages qui, ensemble, en fixent la portée réelle : ce que valent ces sept degrés quand on les a omis, et jusqu’où va le devoir de nettoyer.
« ודע שכל הכשר שבסעיף זה היינו לכתחלה אבל אם עבר ודרך בגת או בכלי הגת שלא הוכשר מותר בדיעבד דיש ס׳ וכדלעיל סימן קל״ז סעיף ב׳ » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)
Le Ba’h, rapporté par le Chakh, s’en tient à une position prudente — il permet a posteriori de s’appuyer sur Rachi, mais seulement en cas de nécessité pressante :
« וכתב הב״ח דלכתחלה צריך הכשר או קילוף וניגוב ועירוי לפי מה שהוא כדעת רוב הפוסקים וכפירוש ר״ת וכש״ע » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)
« ואני תמה דבדיעבד פשיטא דשרי ואפילו בלא הדחה שהרי יש ס׳ בחרצנים ובזגים וכדכתבו הט״ו בסימן קל״ז ס״ב » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)
« ואולי מיירי בגת רחבה מאד ואינה גבוה בענין שאין ס׳ במה שבתוכה נגד קליפתה » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)
Le Baer Hetev condense tout ce développement en une ligne, et il y ajoute une clause qui vient de la position du Ba’h et non des mots du Chakh — le rinçage préalable :
« אם לא בגת רחבה מאד ואינה גבוה בענין שאין ס׳ במה שבתוכה נגד קליפתה אז אסור בדיעבד אם לא שהודח תחלה » (באר היטב יו״ד קל״ח ס״ק ג)
Reste le dernier seif, et la question qu’il soulève : balayer un pressoir sans en retirer les pépins, n’est-ce pas annuler volontairement un interdit ? Le Taz répond, et rattache sa réponse à ce qu’il avait écrit au siman 137 :
« בב״י בשם רבינו שמשון מסיים בזה דאין זה מבטל איסור לכתחלה שלא נתכוין לבטל » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק י״ד)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · סימן קל״ח · ♥ Soutenir
Le Pit’hei Techouva ne commente pas ce siman ; l’Aroukh HaChoul’han ne nous est pas accessible ici.