Le pressoir a servi, la cuve a bu, l’entonnoir a coulé. Le siman ne demande pas si le vin est interdit — cela, les simanim précédents l’ont réglé — mais ce qu’il faut faire à l’ustensile pour qu’il resserve. La réponse est une échelle de sept degrés, et trois variables seulement déterminent le degré : la matière, la poix, et ce que le non-Juif y a fait
Révision structurée, tableaux de psak, mémorisation rapide
Le Taz place ce principe dès son premier mot, et il en tire la place exacte du pressoir :
« אע״ג דאין מכניסין לקיום בגת מ״מ הואיל ומשהין בו יין כל ימי הגיתות ותדיר בו יין דומה לכלי שמכניסין בו לקיום בזה דאסור אפילו לפי שעה אבל מ״מ לא לגמרי כמכניסו לקיום להצריכו עירוי ג׳ ימים » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק א)
Le Rambam avait donné la borne supérieure, et le Chakh donne la borne inférieure :
« לֹא תִּהְיֶה הַגַּת חֲמוּרָה יֶתֶר מִן הַקַּנְקַנִּים. לֹא נֶאֱמַר יִקְלֹף אֶלָּא לְהַתִּירָהּ מִיָּד » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ״א)
« ע״ל סימן קל״ה סט״ו שההכשר שכתב הרב שם מועיל גם כאן כדאיתא ברשב״א ופוסקים דכלים שמכניסים לקיום צריכין הכשר יותר מגת וכליה » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ו)
| Matière | Non enduit — 1er usage par un Juif | Non enduit — 1er usage par un non-Juif | Enduit + vin à l’enduction, ou touché en משקה טופח | Enduit + foulage |
|---|---|---|---|---|
| Pierre — אבן | הדחה | ניגוב | ניגוב | קליפה puis ניגוב · ou עירוי sans קליפה · ou יישון י״ב חדש |
| Bois — עץ | הדחה | ניגוב | קליפה et ניגוב · ou עירוי sans קליפה | דין אחד להם — même régime que la colonne précédente |
| Bois avec étoupe de lin ou chiffons entre les planches | — | — | מילוי ועירוי · ou הגעלה | מילוי ועירוי · ou הגעלה |
| Terre cuite — חרס | ניגוב | ניגוב — et selon le Rama : עירוי s’il y a foulé | מילוי ועירוי sans קליפה — ni le pelage ni l’essuyage ne suffisent | קליפה + מילוי ועירוי · ou הגעלה sans קליפה · ou יישון י״ב חדש · ou הסקה בכבשן |
La colonne du bois porte une sous-ligne qu’on oublie : l’étoupe entre les planches. Le Taz l’élargit à toute fissure ouverte :
« נראה דלאו דוקא נעורת אלא אם יש בקעים ואין דבר סותם כלל דאסור » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ה)
| Ustensile | Seif | Hekhcher exigé |
|---|---|---|
| Pressoir maçonné — briques, chaux, gypse | ב׳ | Comme la terre cuite — דינה כשל חרס |
| Grand cuvier, entonnoir, vase de mesure, puisoir (מחץ) | ד׳ | Comme le pressoir — כולם דינם כגת |
| Poutre du pressoir, planches posées sur l’עביט | ה׳ | הדחה |
| עקלים de palme de dattier ou de chanvre | ו׳ | ניגוב |
| עקלים de שיפה, de גמי — et, selon le Rama, de roseaux | ו׳ | יישון י״ב חדש — ou, tout de suite : הגעלה, מי זיתים, ou eau courante 12 heures |
| Chausse à vin de poil | ז׳ | הדחה |
| Chausse à vin de laine | ז׳ | ניגוב |
| Chausse à vin de lin | ז׳ | יישון י״ב חדש |
| Corbeilles de חלף et de palmes, cousues avec des cordes | ח׳ | הדחה |
| Les mêmes, à tressage serré (חיבור קשה) | ח׳ | ניגוב |
| Les mêmes, cousues avec du lin | ח׳ | יישון |
| Nappes sur lesquelles leur vin est tombé (Rama) | ח׳ | הדחה — même pour du vin bouillant |
Le vase de mesure du seif 4 entraîne avec lui, selon le Taz, le tube de transvasement — et c’est le seul endroit du siman où l’on trouve la formule ויש למחות ביד המקילים. Voir le tableau du niveau 4.
« נראה לי שבכלל זה גם המינקת שקורין היב״ר של עובד כוכבים שצריך הכשר גדול וק״ו הוא מכלי המדה כיון שהיין מתאסף בעקמומיתו לא תועיל לו הדחה ויש למחות ביד המקילים » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק י״א)
| Degré | Nom | Ce qu’il fait |
|---|---|---|
| 1 | הדחה | Un simple rinçage à l’eau froide. C’est le degré le plus léger : il n’enlève rien de ce qui est absorbé, il emporte seulement ce qui reste en surface. Le Mehaber s’en contente pour la poutre et les planches (seif 5), pour la chausse de poil (seif 7), pour les corbeilles cousues de cordes (seif 8) et pour un pressoir non enduit dont le premier usage a été fait par un Juif (seif 1). |
| 2 | ניגוב | Le récurage alterné à la cendre et à l’eau, décrit en détail au seif 10. La cendre décape la paroi, l’eau emporte ce qu’elle a détaché, et l’on recommence. Quatre passages si l’ustensile est encore humide, cinq s’il est sec. C’est le degré de référence du siman : la plupart des autres règles se définissent par rapport à lui. |
| 3 | קליפה | Le pelage de la poix. On ne kachérise pas la poix : on l’enlève. Elle est le principal réservoir du vin absorbé, et c’est pourquoi le pelage doit toujours être suivi d’un ניגוב — le pelage ôte la couche, l’essuyage traite la paroi qui était dessous. |
| 4 | מילוי ועירוי | On remplit l’ustensile d’eau, on l’y laisse, on vide, et l’on recommence — trois fois, sur trois jours entiers, comme le rappelle le Chakh en renvoyant au siman 135. L’eau qui stagne fait ressortir ce que le frottement ne peut pas atteindre. C’est le hekhcher propre à la terre cuite. |
| 5 | הגעלה | L’ébouillantage. Pour un ustensile mobile, on le plonge dans l’eau bouillante ; pour un pressoir maçonné, on ne peut pas — et c’est là qu’intervient le seif 3, qui permet d’ébouillanter par déversement, en versant l’eau bouillante d’un récipient primaire sur la paroi. |
| 6 | יישון י״ב חדש | Laisser l’ustensile inutilisé douze mois. Le temps fait ce que ni la cendre ni l’eau bouillante ne font : le goût absorbé s’évente et devient inerte. C’est le recours des matières qu’on ne peut ni frotter ni ébouillanter — les cordages de שיפה et de גמי, la chausse de lin, les corbeilles cousues de lin. |
| 7 | הסקה בכבשן | Chauffer l’ustensile au four « jusqu’à ce que la poix se détache ». Le degré le plus lourd du siman, réservé à un pressoir de terre cuite enduit dans lequel un non-Juif a foulé. Le Chakh renvoie ici au siman 134. |
Deux voies s’ajoutent au tableau et n’y figurent pas comme degrés, parce qu’elles sont des raccourcis : l’échaudage dans de l’eau d’olives, et l’eau courante pendant douze heures — toutes deux au seif 6, toutes deux reprises du Rambam.
« וְאִם רָצָה לְטַהֲרָן מִיָּד מַגְעִילָן בְּרוֹתְחִין אוֹ חוֹלְטָן בְּמֵי זֵיתִים אוֹ מַנִּיחָן תַּחַת צִנּוֹר שֶׁמֵּימָיו מְקֻלָּחִין אוֹ בְּמַעְיָן שֶׁמֵּימָיו רוֹדְפִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת וְאַחַר כָּךְ יֻתְּרוּ » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ״ד)
L’eau courante ne sert pas seulement aux cordages ; elle vaut pour le pressoir et tous ses ustensiles, à une condition matérielle que le Chakh pose expressément.
« וה״ה לגת וכל כליה מהני הכשר זה ודוקא שסלק השולים שאז המים מקלחים ורודפים מעבר לעבר » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ז)
La source est une seule discussion de la guemara, où deux amoraïm paraissaient se contredire :
« רַב אָמַר: בְּמַיִם, וְהוּא הַדִּין לְאֵפֶר. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: לְאֵפֶר, וְהוּא הַדִּין לְמַיִם, וְלָא פְּלִיגִי — הָא בְּרַטִּיבְתָּא, הָא בְּיַבִּשְׁתָּא » (עבודה זרה ע״ה ע״א)
« בֵּי רַב אָמְרִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: תְּלָת אַרְבַּע, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אַרְבַּע חָמֵשׁ » (עבודה זרה ע״ה ע״א)
« ואם הם יבשים מקדים מים ואח״כ אפר כו׳ כצ״ל וכן הוא דעת הרמ״ה בטור שכתב ביבשים מקנחו במים ואח״כ מדיחו יפה כו׳ » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק י״ג)
« מְדִיחָן בְּמַיִם וּבְאֵפֶר אַרְבַּע פְּעָמִים וְדוֹרֵךְ בָּהֶן. וְאִם הָיְתָה בָּהֶם לַחְלוּחִית מַקְדִּים הָאֵפֶר לַמַּיִם. וְאִם לָאו מַקְדִּים הַמַּיִם » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ׳)
Le Mehaber tranche en deux temps : il faut dénouer pour le ניגוב, il ne faut pas dénouer pour l’עירוי ni pour le vieillissement. Le Chakh accepte la première moitié et récuse la seconde.
| Hekhcher | Mehaber, seif 9 | Chakh ס״ק ח et ס״ק ט |
|---|---|---|
| ניגוב | Dénouer | Dénouer — accord |
| מילוי ועירוי | Ne pas dénouer | Ne pas dénouer — accord |
| יישון י״ב חדש | Ne pas dénouer | Il faut dénouer — contre le Mehaber |
Le Chakh nomme la source de la position du Mehaber, puis la réfute en trois mots :
« ובאמת אינו כן דהרשב״א מפרש ג״כ דקאי איישון ומודה הכא ובסעיף ט׳ דצריך להתיר הקשרים כדכתב בהדיא בת״ה וכן דעת הר״ן והרא״ש והטור וכ״נ דעת הרמב״ם ספי״א וכן דעת הראב״ד » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ח)
Ses deux témoins les plus directs :
« וְאִם הָיְתָה שֶׁל שֵׁשׁ מְיַשְּׁנָהּ י״ב חֹדֶשׁ. וְאִם יֵשׁ בָּהֶן קְשָׁרִים מַתִּירָן » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ״ג)
« ואם יש בה קשרים צריך להתירן קודם היישון » (טור יו״ד קל״ח)
Il rapporte les deux positions dans le même souffle, et c’est ce qui rend la divergence impossible à ignorer.
« כתב הש״ך משמע דביישון א״צ להתיר הקשרים דהיתר הקשרים דבש״ס לא קאי אלא להכשר ניגוב בלבד מיהו דעת הש״ך דאף ביישון צריך להתיר הקשרים » (באר היטב יו״ד קל״ח ס״ק י״א)
La poix n’est ni l’ustensile ni la souillure : c’est une troisième chose, collée à la paroi, qui boit à sa place. Trois conséquences en découlent, et elles couvrent tout le seif 1.
« כלומר לאחר זפיתה אבל בזפיתה ה״ל כזורק מים לטיט » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק א)
« פרש״י מפני כובד הדריכה נעשה בקעים בזפת » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ד)
Le seif 1 laisse entendre que l’ébouillantage est plus fort que l’עירוי — il dispense du pelage. Or au siman 135 le Tour rapportait le contraire au nom du Ramban. La Dericha pose la kouchia, le Taz la résout.
« בדרישה הקשה דכאן משמע דהגעלה עדיפא מעירוי ובסימן קל״ה בסופו כתב הטור בכלי חרס בשם הרמב״ן דאם מכניסו לקיום דלא סגי בהגעלה רק בעירוי » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ז)
« ודאי במקום ששייך הגעלה אז היא עדיפא מעירוי » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ז)
« דקיימא לן דמהני הגעלה לכלי חרס בסימן קל״ה סעיף ט״ו באיסור זה הוה חרס כשאר כלים והגעלה עדיפא בהו ג״כ » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ז)
| Cas | Le plus fort | Motif |
|---|---|---|
| Un ustensile où l’ébouillantage agit | הגעלה | L’eau bouillante travaille à chaud, le déversement à froid |
| Terre cuite de conservation, selon le Ramban au siman 135 | עירוי | L’ébouillantage n’y a aucune prise |
| Pour nous, d’après le Choul’han Aroukh 135:15 | הגעלה | La terre cuite est ici comme les autres ustensiles |
Une cuve ne se plonge nulle part. Le seif 3 permet donc de verser l’eau bouillante d’un récipient primaire sur la paroi, et il en donne le motif : le pressoir a absorbé à froid, et ce qui est entré à froid ressort facilement.
« לפי שפליטתן קלה שנבלעו בצונן. רשב״א » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ט)
Trois lignes ferment le seif 1, et elles portent une sougya entière. Quand l’ustensile n’est pas enduit, tout dépend de qui s’en est servi le premier.
| Matière | Premier usage par un Juif | Premier usage par un non-Juif |
|---|---|---|
| Pierre | הדחה | ניגוב |
| Bois | הדחה | ניגוב |
| Terre cuite | ניגוב | ניגוב — et selon le Rama, עירוי s’il y a foulé |
Le Tour rapporte le Raavad, qui est la source de la distinction :
« וכ״כ הראב״ד דאף של חרס וכליה אם תחילת תשמישם ע״י ישראל סגי להו בניגוב ושל אבן סגי ליה בשכשוך ומסקנת א״א הרא״ש ז״ל כדברי ר״ת » (טור יו״ד קל״ח)
Le Ba’h exige un ניגוב même pour le bois. Le Taz défend explicitement le texte du Choul’han Aroukh, et le Baer Hetev enregistre l’issue.
« והב״ח חולק על המחבר וס״ל דבשל עץ נמי בעי ניגוב אבל הט״ז כתב דדברי המחבר הם עיקר ונכונים ע״ש » (באר היטב יו״ד קל״ח ס״ק ו)
Cinq précisions du Taz ne figurent nulle part dans le texte du Mehaber, et pourtant elles changent la pratique. Les voici rassemblées.
| ס״ק | Ce qu’il ajoute | Effet |
|---|---|---|
| ה | L’étoupe n’est pas la condition : une fissure ouverte est déjà interdite | Élargit le cas le plus lourd du bois |
| ט | Le déversement suffit parce que l’absorption s’est faite à froid | Donne le motif du seif 3 |
| י | Le grand cuvier n’est visé que s’il a un robinet ; sinon, même le rinçage est superflu | Restreint le seif 4 |
| י״א | Le tube de transvasement est inclus dans le vase de mesure, et à plus forte raison | Ajoute un ustensile, avec la formule la plus sévère du siman |
| י״ב | La poutre n’a besoin d’être rincée qu’à l’endroit où elle touche les raisins | Restreint le seif 5 |
« נראה לי שבכלל זה גם המינקת שקורין היב״ר של עובד כוכבים שצריך הכשר גדול וק״ו הוא מכלי המדה כיון שהיין מתאסף בעקמומיתו לא תועיל לו הדחה ויש למחות ביד המקילים » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק י״א)
Tout ce qui précède est un לכתחילה. La question de savoir ce qui arrive quand on ne l’a pas fait est traitée en un seul endroit — et c’est le Chakh, non le Mehaber, qui la traite.
« ודע שכל הכשר שבסעיף זה היינו לכתחלה אבל אם עבר ודרך בגת או בכלי הגת שלא הוכשר מותר בדיעבד דיש ס׳ וכדלעיל סימן קל״ז סעיף ב׳ » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)
« ואני תמה דבדיעבד פשיטא דשרי ואפילו בלא הדחה שהרי יש ס׳ בחרצנים ובזגים וכדכתבו הט״ו בסימן קל״ז ס״ב » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)
« ואולי מיירי בגת רחבה מאד ואינה גבוה בענין שאין ס׳ במה שבתוכה נגד קליפתה » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)
Le Baer Hetev résume tout le passage en une ligne, et il y joint une clause qui vient de la position du Ba’h — le rinçage préalable :
« אם לא בגת רחבה מאד ואינה גבוה בענין שאין ס׳ במה שבתוכה נגד קליפתה אז אסור בדיעבד אם לא שהודח תחלה » (באר היטב יו״ד קל״ח ס״ק ג)
Et le siman se referme sur le même esprit : on balaie le pressoir comme d’habitude, sans traquer les pépins. Le Taz explique que ce n’est pas une annulation volontaire d’interdit :
« בב״י בשם רבינו שמשון מסיים בזה דאין זה מבטל איסור לכתחלה שלא נתכוין לבטל » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק י״ד)
Récapitulatif des 11 seifim — une ligne chacun
| Seif | Ce qu’il dit |
|---|---|
| א | Le pressoir, matière par matière : ce que la poix, le foulage et le premier usage changent. |
| ב | Un pressoir maçonné — briques, chaux, gypse — a la loi de la terre cuite. |
| ג | L’ébouillantage par déversement remplace l’essuyage, et ne lui est pas inférieur. |
| ד | Cuvier, entonnoir, vase de mesure et puisoir suivent la loi du pressoir. |
| ה | La poutre et les planches : un rinçage, car le vin n’y séjourne pas. |
| ו | Les cordages : essuyage, ou douze mois — ou quatre voies de purification immédiate. |
| ז | La chausse à vin : poil → rinçage, laine → essuyage, lin → douze mois. |
| ח | Les corbeilles filtrantes selon leur assemblage — et les nappes du Rama. |
| ט | Les nœuds : à défaire pour l’essuyage, non pour l’עירוי ni pour le vieillissement. |
| י | L’essuyage en détail : humide → cendre d’abord ; sec → eau d’abord. |
| י״א | On balaie le pressoir comme d’habitude ; on n’oblige pas à ramasser les pépins. |
Le Pit’hei Techouva ne commente pas ce siman ; l’Aroukh HaChoul’han ne nous est pas accessible ici.