Première approche du Siman 138 : les 11 seifim du Mehaber et les gloses du Rama, texte hébreu et traduction française fluide. Les simanim précédents demandaient quand le vin devient interdit et ce qu’il rend interdit autour de lui. Celui-ci pose la question inverse et très concrète : le pressoir a servi, la cuve a bu, l’entonnoir a coulé — que faut-il leur faire pour qu’ils resservent ? La réponse n’est jamais une seule opération : c’est une échelle de sept degrés, et le degré exigé dépend de trois choses seulement — la matière de l’ustensile, la présence ou non de poix, et ce que le non-Juif y a fait.
Sujet : Le hekhcher des ustensiles de la vendange — גת, גיגית, משפך, כלי המדה, מחץ, קורה, דפים, עקלים, משמרת, כפיפות
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן קל״ח
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Le Siman 138 ferme le bloc des ustensiles. Les simanim 135 à 137 traitaient des récipients — les outres, les jarres, les tonneaux, le vin cachère versé dans un vase qui n’avait pas été kachérisé. Ici, ce sont les instruments de la vendange : la cuve de foulage גת et tout ce qui gravite autour d’elle. Le Mehaber n’ordonne pas les seifim par ustensile mais par degré de sévérité : le seif 1 donne la loi complète du pressoir, les seifim 2 à 8 rattachent chaque autre ustensile à l’un des degrés du seif 1, et les seifim 9 à 11 règlent trois questions d’exécution — les nœuds, la recette de l’essuyage, et les pépins.
Trois variables, et trois seulement, commandent tout le seif 1 : de quoi l’ustensile est-il fait (pierre, bois, terre cuite), est-il enduit de poix (זפת), et qu’a fait le non-Juif — a-t-il seulement mis du vin au moment de l’enduction, a-t-il touché un vin encore mouillant, ou a-t-il foulé les raisins dedans ? Chaque réponse fait monter ou descendre d’un cran sur l’échelle des hekhcherim.
דיני הכשר כלי היין. ובו י״א סעיפים: גת של אבן שזפתה עובד כוכבים ונתן בה יין בשעת זפיתה או שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה העובד כוכבים בעוד משקה טופח עליה צריכה ניגוב ואם דרך העובד כוכבים בזפותה אין די לה בנגוב אלא יקלוף הזפת ואח״כ ינגב או עירוי בלא קליפה או יישנה י״ב חודש ושל עץ אם זפתה עובד כוכבים ונתן יין בשעת זפיתה אפי׳ לא דרך בה או שזפתה ודרך בה אח״כ או שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה העובד כוכבים בעוד משקה טופח עליה דין אחד להם שצריכה קליפה וניגוב או עירוי בלא קליפה ואם יש נעורת של פשתן בין נסר לנסר או בלאי בגדים אין די לה בניגוב אלא צריכא מילוי ועירוי או הגעלה ושל חרס זפתה העובד כוכבים ונתן בה יין בשעת זפיתה אפילו לא דרך בה או שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה העובד כוכבים בעוד משקה טופח עליה אינה ניתרת בקליפה וניגוב אלא במילוי ועירוי בלא קליפה ואם זפתה העובד כוכבים ודרך בה צריכה קליפה ומילוי ועירוי או הגעלה בלא קליפה או יישון י״ב חדש או להסיקה בכבשן עד שירפה הזפת וכל זה בזפותה אבל אם אינה זפותה יש לחלק שאם תחלת תשמישה ע״י עובד כוכבי׳ צריכ׳ ניגוב (ובשל חרס עירוי אם דרך בה) (טור) ואם תחילת תשמישה ע״י ישראל סגי בהדחה אם היא של עץ או אבן אבל אם היא של חרס צריכה ניגוב:
גת הבנויה בלבנים או סיד וגפסים (פירוש חומר יותר לבן מהסיד ויס״ו בלע״ז) דינה כשל חרס:
הגת וכליו הצריכי׳ ניגוב ניתרי׳ בהגעלה ע״י עירוי שמערה מכלי ראשון עליהם ולא תהא הגעלה זו פחותה מניגוב:
גיגית גדולה שדורכין בה והמשפך וכלי המדה והמחץ והוא כלי שדולין בו מהבור לחבית כולם דינם כגת:
הקורה שעוצרים בה הענבים והדפים שמשימין על העביט (פי׳ כלי גדול) סגי להו בהדחה:
העקלים (פי׳ כמין קופות מסורגות כמצודה שפורטי״ם בלע״ז) שכורכים סביב העביט העשוים מחריות של דקל ושל קנבוס מנגבן ושל שיפה ושל גמי בולעים יותר וצריך ליישנן י״ב חדש (ויש להחמיר בשל קנים כמו בשל שיפה וגמי) (סמ״ג) ואם רצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים (דעת הרמב״ם) או מניחן תחת צנור שמימיו מקלחין או במעיין שמימיו רודפין י״ב שעות ואח״כ יותרו:
משמרת של יין של עובד כוכבים אם היא של שער מדיחה ואם היא של צמר צריכה ניגוב ואם היא של פשתן צריכה ליישנה י״ב חדש:
כלי חלף (פירוש מין עשב שעושין ממנו מחצלאות וחבלים) והוצין וכיוצא בהן מכפיפות שמסננים בהם היין אם היו תפורים בחבלים מדיחן ואם היו אחוזות זו בזו בחיבור קשה צריכים ניגוב ואם היו תפורות בפשתן מיישנן. (מפות שלנו שנפל עליהם יינם סגי להו בהדחה אפילו נפל עליהם יין רותח) (טור ומרדכי פרק השוכר ובהגהת אשיר״י):
כל מקום שצריך ניגוב צריך להתיר הקשרים אבל בהכשר מילוי ועירוי וכן ביישון שנים עשר חדש אין צריך להתיר הקשרים:
כל מקום שאמרנו צריך ניגוב אם הם לחים מקנחן באפר ואח״כ מדיחן במים ואח״כ מקנחן באפר פעם שנית ואח״כ מדיחן במים ואם הם יבשים מקדים מים ואח״כ אפר ואח״כ מים ואח״כ אפר ואח״כ מים:
גת שדרך בה עובד כוכבים כשבא ישראל לנגבה מכבד כדרכו ואין מחייבין אותו ללקט החרצנים:
Tout le siman vient du dernier chapitre d’Avoda Zara. On y lit d’abord la michna du pressoir, puis une sougya qui la corrige, l’élargit et en fixe les modalités. Les lire dans l’ordre, c’est voir le Mehaber au travail : il n’a presque rien ajouté, il a rangé.
La michna pose les trois matières et déjà toute la hiérarchie :
« גַּת שֶׁל אֶבֶן שֶׁזְּפָתָהּ גּוֹי, מְנַגְּבָהּ וְהִיא טְהוֹרָה. וְשֶׁל עֵץ, רַבִּי אוֹמֵר: יְנַגֵּב, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְלוֹף אֶת הַזֶּפֶת. וְשֶׁל חֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁקָּלַף אֶת הַזֶּפֶת — הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה » — עבודה זרה ע״ד ע״ב
résumé : un pressoir de pierre qu’un non-Juif a enduit de poix — on l’essuie, et il est pur ; celui de bois — Rabbi dit qu’on l’essuie, et les Sages disent qu’on pèle la poix ; celui de terre cuite — même s’il a pelé la poix, il reste interdit. La halakha suit les Sages, et c’est pourquoi le Mehaber exige pour le bois קליפה וניגוב.
La guemara ajoute aussitôt la variable décisive — le foulage :
« דַּוְקָא זְפָתָהּ, אֲבָל דָּרַךְ בָּהּ לָא סַגִּי לַהּ בְּנִיגּוּב » — עבודה זרה ע״ד ע״ב
Rava enseigne que la michna ne parle que d’un pressoir enduit, et que le foulage change la donne. Et la guemara illustre par un récit : Rav est envoyé inspecter un pressoir, le juge d’abord assez lisse pour un simple essuyage, puis aperçoit dessous une fissure pleine de vin :
« חֲזָא פִּילָא מִתּוּתֵיהּ וַחֲזָא דַּהֲוָה מְלֵא חַמְרָא, אֲמַר: הָא לָא סַגִּי לַהּ בְּנִיגּוּב אֶלָּא בְּקִילּוּף » — עבודה זרה ע״ד ע״ב
La baraita explique le statut particulier du pressoir, à mi-chemin entre l’ustensile ordinaire et le récipient de conservation :
« הַגַּת וְהַמַּחַץ וְהַמַּשְׁפֵּךְ שֶׁל גּוֹיִם, רַבִּי מַתִּיר בְּנִיגּוּב, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. וּמוֹדֶה רַבִּי בְּקַנְקַנִּים שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהֵן אֲסוּרִין. וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה? זֶה מַכְנִיסוֹ בְּקִיּוּם, וְזֶה אֵין מַכְנִיסוֹ בְּקִיּוּם » — עבודה זרה ע״ד ע״ב
C’est de cette baraita que le Taz tirera, au tout début de son commentaire, la clé de la sévérité du siman : le pressoir n’est pas un récipient de conservation, mais le vin y séjourne tout le temps de la vendange, et on le traite donc presque comme tel.
Qu’est-ce que le ניגוב, concrètement ? La guemara le demande :
« בַּמֶּה מְנַגְּבָן? רַב אָמַר: בְּמַיִם, רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: בְּאֵפֶר » — עבודה זרה ע״ד ע״ב
Et elle répond que les deux maîtres ne se contredisent pas — l’un parle d’un ustensile humide, l’autre d’un ustensile sec :
« רַב אָמַר: בְּמַיִם, וְהוּא הַדִּין לְאֵפֶר. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: לְאֵפֶר, וְהוּא הַדִּין לְמַיִם, וְלָא פְּלִיגִי — הָא בְּרַטִּיבְתָּא, הָא בְּיַבִּשְׁתָּא » — עבודה זרה ע״ה ע״א
Puis elle compte les passages. La version de Poumbedita donne quatre et cinq — c’est exactement le compte du seif 10 :
« בֵּי רַב אָמְרִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: תְּלָת אַרְבַּע, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אַרְבַּע חָמֵשׁ » — עבודה זרה ע״ה ע״א
Les paniers et les cordages viennent d’une baraita citée par Rabbi Abahou :
« הַדַּפִּין וְהָעֲדָשִׁין וְהַלּוּלָבִין מַדִּיחָן, וְהָעֲקָלִין שֶׁל נְצָרִין וְשֶׁל בִּצְבּוּץ מְנַגְּבָן, וְשֶׁל שִׁיפָה וְשֶׁל גֶּמִי מְיַשְּׁנָן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ » — עבודה זרה ע״ה ע״א
Et les moyens de les purifier immédiatement :
« רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הָרוֹצֶה לְטַהֲרָן מִיָּד, מַגְעִילָן בְּרוֹתְחִין, אוֹ חוֹלְטָן בְּמֵי זֵיתִים » — עבודה זרה ע״ה ע״א
« רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מַנִּיחָן תַּחַת צִינּוֹר שֶׁמֵּימָיו מְקַלְּחִין, אוֹ בְּמַעְיָן שֶׁמֵּימָיו רוֹדְפִין. וְכַמָּה? עוֹנָה » — עבודה זרה ע״ה ע״א
La guemara demande combien de temps : עונה. Le Rambam traduit cette mesure en heures, et c’est sa formulation que le Mehaber reprend mot pour mot au seif 6 :
« וְאִם רָצָה לְטַהֲרָן מִיָּד מַגְעִילָן בְּרוֹתְחִין אוֹ חוֹלְטָן בְּמֵי זֵיתִים אוֹ מַנִּיחָן תַּחַת צִנּוֹר שֶׁמֵּימָיו מְקֻלָּחִין אוֹ בְּמַעְיָן שֶׁמֵּימָיו רוֹדְפִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת וְאַחַר כָּךְ יֻתְּרוּ » — רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ״ד
Enfin, la chausse et les corbeilles, avec la mention des nœuds qui deviendra le seif 9 :
« הָנֵי רְוָוקֵי דַּאֲרַמָּאֵי דְּמַזְיָא — מַדִּיחָן, דְּעַמְרָא — מְנַגְּבָן, דְּכִיתָּנָא — מְיַשְּׁנָן, וְאִי אִיכָּא קִטְרֵי — שָׁרֵי לְהוּ » — עבודה זרה ע״ה ע״א
Le siman ne connaît pas “kachériser” au singulier. Il connaît sept opérations distinctes, rangées de la plus légère à la plus lourde. Savoir lire le siman, c’est savoir à quel barreau de cette échelle chaque ustensile se trouve.
| Matière | Non enduit — 1er usage par un Juif | Non enduit — 1er usage par un non-Juif | Enduit + vin à l’enduction, ou touché en משקה טופח | Enduit + foulage |
|---|---|---|---|---|
| Pierre — אבן | הדחה | ניגוב | ניגוב | קליפה puis ניגוב · ou עירוי sans קליפה · ou יישון י״ב חדש |
| Bois — עץ | הדחה | ניגוב | קליפה et ניגוב · ou עירוי sans קליפה | דין אחד להם — même régime que la colonne précédente |
| Bois avec étoupe de lin ou chiffons entre les planches | — | — | מילוי ועירוי · ou הגעלה | מילוי ועירוי · ou הגעלה |
| Terre cuite — חרס | ניגוב | ניגוב — et selon le Rama : עירוי s’il y a foulé | מילוי ועירוי sans קליפה — ni le pelage ni l’essuyage ne suffisent | קליפה + מילוי ועירוי · ou הגעלה sans קליפה · ou יישון י״ב חדש · ou הסקה בכבשן |
| Ustensile | Seif | Hekhcher exigé |
|---|---|---|
| Pressoir maçonné — briques, chaux, gypse | ב׳ | Comme la terre cuite — דינה כשל חרס |
| Grand cuvier, entonnoir, vase de mesure, puisoir (מחץ) | ד׳ | Comme le pressoir — כולם דינם כגת |
| Poutre du pressoir, planches posées sur l’עביט | ה׳ | הדחה |
| עקלים de palme de dattier ou de chanvre | ו׳ | ניגוב |
| עקלים de שיפה, de גמי — et, selon le Rama, de roseaux | ו׳ | יישון י״ב חדש — ou, tout de suite : הגעלה, מי זיתים, ou eau courante 12 heures |
| Chausse à vin de poil | ז׳ | הדחה |
| Chausse à vin de laine | ז׳ | ניגוב |
| Chausse à vin de lin | ז׳ | יישון י״ב חדש |
| Corbeilles de חלף et de palmes, cousues avec des cordes | ח׳ | הדחה |
| Les mêmes, à tressage serré (חיבור קשה) | ח׳ | ניגוב |
| Les mêmes, cousues avec du lin | ח׳ | יישון |
| Nappes sur lesquelles leur vin est tombé (Rama) | ח׳ | הדחה — même pour du vin bouillant |
La question était inévitable : un pressoir n’est pas une jarre, on n’y garde pas le vin. Pourquoi lui imposer plus qu’à un ustensile ordinaire ? Le Taz répond en une phrase, au nom du Rachba :
« אע״ג דאין מכניסין לקיום בגת מ״מ הואיל ומשהין בו יין כל ימי הגיתות ותדיר בו יין דומה לכלי שמכניסין בו לקיום בזה דאסור אפילו לפי שעה » — ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק א
Sa réponse est une catégorie intermédiaire : le pressoir n’est pas un récipient de conservation, mais le vin y demeure toute la saison. Il est donc interdit même pour un usage passager — sans pour autant exiger l’עירוי de trois jours des vrais récipients de conservation. Tout le siman tient dans cet entre-deux.
Le Mehaber écrit que le non-Juif a mis du vin בשעת זפיתה. Le Chakh corrige l’impression :
« כלומר לאחר זפיתה אבל בזפיתה ה״ל כזורק מים לטיט » — ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק א
Il faut lire : après l’enduction. Car du vin jeté pendant l’enduction est comme de l’eau jetée dans l’argile — il se mêle à la matière encore molle au lieu d’être absorbé par elle. Une précision minuscule, qui décide pourtant si l’ustensile a bu ou non.
Le foulage revient six fois dans le seif 1, et il fait toujours monter d’un cran. Le Taz en donne la raison physique, au nom de Rachi :
« פרש״י מפני כובד הדריכה נעשה בקעים בזפת » — ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ד
Le poids du fouleur fend la poix : le vin ne reste plus à la surface, il entre dans les fissures. C’est aussi ce que raconte le récit de la guemara — Rav croit d’abord qu’un essuyage suffit, jusqu’à ce qu’il aperçoive la fente pleine de vin.
Le seif 4 range le grand cuvier avec le pressoir. Le Taz demande de quel cuvier il s’agit :
« פירוש שיש שם ברזא שמושכין משם יין צלול אבל באין שם ברזא אין שם יין צלול כלל ואפי׳ הדחה אין צריכין » — ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק י
Il ne s’agit que d’un cuvier muni d’un robinet, d’où l’on tire du vin clair. Là où il n’y a pas de robinet, il n’y a pas de vin clair du tout — et le Taz conclut que même un rinçage n’y est pas requis. Un cuvier sans soutirage ne reçoit que du moût et de la rafle, non du vin.
Le vase de mesure du seif 4 entraîne, selon le Taz, un ustensile que le Mehaber ne nomme pas :
« נראה לי שבכלל זה גם המינקת שקורין היב״ר של עובד כוכבים שצריך הכשר גדול וק״ו הוא מכלי המדה כיון שהיין מתאסף בעקמומיתו לא תועיל לו הדחה ויש למחות ביד המקילים » — ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק י״א
C’est le seul endroit du siman où un commentateur emploie la formule ויש למחות ביד המקילים — “il faut protester contre ceux qui sont indulgents”. La raison est mécanique : le vin s’amasse dans la courbure du tube et n’en sort pas au rinçage. C’est le passage du siman qui parle le plus directement aux installations d’aujourd’hui.
Voici la remarque qui change la portée de tout le siman :
« ודע שכל הכשר שבסעיף זה היינו לכתחלה אבל אם עבר ודרך בגת או בכלי הגת שלא הוכשר מותר בדיעבד דיש ס׳ וכדלעיל סימן קל״ז סעיף ב׳ » — ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד
Les sept degrés de hekhcher disent ce qu’il faut faire avant de se servir de l’ustensile. Si l’on a passé outre et qu’on a foulé dans un pressoir non kachérisé, le vin reste permis a posteriori, parce qu’il y a soixante fois plus de vin que d’absorbé — le Chakh renvoie au siman 137. Il ajoute cependant une réserve : un pressoir très large et peu profond peut ne pas atteindre les soixante. Le niveau 4 reprend ce point en détail.
Le seif 6 offre aux cordages une purification immédiate sous une eau qui court. Le Chakh l’étend :
« וה״ה לגת וכל כליה מהני הכשר זה ודוקא שסלק השולים שאז המים מקלחים ורודפים מעבר לעבר » — ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ז
Le même moyen vaut pour le pressoir et pour tous ses ustensiles — à une condition : qu’on ait retiré le fond, pour que l’eau traverse réellement d’un bord à l’autre. Une eau qui stagne au fond d’une cuve n’est pas une eau qui court.
À la toute fin du seif 1, le Mehaber permet un simple rinçage pour un pressoir non enduit, de bois ou de pierre, dont le premier usage a été fait par un Juif. Le Baer Hetev signale que ce n’est pas l’avis de tous :
« והב״ח חולק על המחבר וס״ל דבשל עץ נמי בעי ניגוב אבל הט״ז כתב דדברי המחבר הם עיקר ונכונים ע״ש » — באר היטב יו״ד קל״ח ס״ק ו
Le Ba’h exige un ניגוב même pour le bois ; le Taz défend le Mehaber et conclut que ses paroles sont justes. C’est la seule divergence pratique du seif 1, et le Baer Hetev — qui tranche parfois là où le Chakh laisse un doute — se range ici derrière le Taz.
Le Rama n’intervient que trois fois dans ce siman, et chaque fois pour ajouter une rigueur ou une indulgence que la pratique achkénaze imposait.
Première glose, au seif 1 — sur le pressoir non enduit dont le premier usage a été fait par un non-Juif :
« ובשל חרס עירוי אם דרך בה » — רמ״א יו״ד קל״ח:א
Le Mehaber demandait un ניגוב. Le Rama, au nom du Tour, distingue : pour la terre cuite, s’il y a foulé, il faut un עירוי. La terre cuite reste la terre cuite, même sans poix.
Deuxième glose, au seif 6 — sur les cordages :
« ויש להחמיר בשל קנים כמו בשל שיפה וגמי » — רמ״א יו״ד קל״ח:ו
Le Mehaber n’avait nommé, pour le vieillissement de douze mois, que la שיפה et le גמי. Le Rama y ajoute, au nom du Semag, les cordages de roseaux : dans son pays, c’est de cela qu’on se servait.
Troisième glose, au seif 8 — et c’est la plus utile de toutes :
« מפות שלנו שנפל עליהם יינם סגי להו בהדחה אפילו נפל עליהם יין רותח » — רמ״א יו״ד קל״ח:ח
Voilà la seule ligne du siman qui parle d’un accident domestique et non d’un chai. Le vin d’un non-Juif est tombé sur une nappe : un rinçage suffit, même s’il était bouillant. Le Chakh nuance aussitôt :
« משמע בהדחת צונן וכן הוא בהג״א ומרדכי שם » — ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק י
Il s’agit d’un rinçage à froid, comme il ressort du Mordekhi et des Hagahot Acheri ; mais du Roch il ressort qu’il n’est permis qu’avec le lavage habituel — plusieurs lessives, à la cendre et à l’eau chaude dans un récipient secondaire. Le Chakh concilie : la distinction porte sur ce qui adhère au tissu et ce qui n’y adhère pas.
Les gloses explicatives. Quatre parenthèses du texte imprimé ne sont pas des gloses du Rama mais des explications de vocabulaire, qui traduisent des mots devenus obscurs :
| Seif | Mot | Ce que la glose en dit |
|---|---|---|
| ב׳ | גפסים | une matière plus blanche que la chaux — le gypse |
| ה׳ | עביט | un grand récipient |
| ו׳ | עקלים | des corbeilles tressées en forme de filet, que l’on enroule autour de la cuve |
| ח׳ | חלף | une espèce d’herbe dont on fait nattes et cordes |
Le siman nomme trois matières : la pierre, le bois et la terre cuite. Il ne nomme pas le métal — et c’est un fait qu’il faut dire au lieu de le combler. La cuve inox n’a pas de poix, ne se pèle pas, et ne se fend pas sous le poids d’un fouleur. Les deux questions du siman restent pourtant posées telles quelles : le vin y a-t-il séjourné, et le premier usage était-il celui d’un non-Juif ? Pour la voie de kachérisation elle-même, le siman fournit un principe transposable : le Taz enseigne au ס״ק ז que là où l’ébouillantage s’applique, il vaut mieux que le déversement. Le régime exact d’une cuve métallique relève cependant du siman 135 et de la décision d’un Rav.
Pour l’application à ta situation, consulte ton Rav.
Le bois est bien dans le siman — mais une barrique n’est pas un pressoir. Le pressoir reçoit le vin le temps de la vendange ; la barrique le garde, et c’est exactement la ligne que la baraita d’Avoda Zara trace entre מכניסו לקיום et ce qui ne l’est pas. Le Taz le rappelle dès son premier mot : si l’on n’exige pas du pressoir l’עירוי de trois jours, c’est précisément parce qu’il n’est pas un récipient de conservation. Une barrique en est un, et relève donc du siman 135, plus sévère.
Pour l’application à ta situation, consulte ton Rav.
Le seif 2 est le seul du siman qui vise directement une construction moderne, et il le fait sans le savoir : un pressoir bâti de briques, ou de chaux et de gypse, a la loi de la terre cuite — le degré le plus sévère de la grille. Une cuve de béton, de ciment ou d’enduit minéral tombe très naturellement dans cette description. Elle ne peut donc pas se contenter d’un essuyage, et c’est le seif 3 qui la sauve : l’ébouillantage par déversement, puisqu’on ne peut plonger une cuve nulle part.
Pour l’application à ta situation, consulte ton Rav.
C’est le cas où le siman parle le plus directement d’aujourd’hui, et par la voix la plus ferme. Le Taz, au ס״ק י״א, ajoute au vase de mesure du seif 4 la מינקת — le tube dont on se sert pour transvaser — et il exige pour elle un hekhcher important, a fortiori par rapport au vase de mesure, parce que le vin s’amasse dans la courbure et n’en sort pas au rinçage. Une conduite souple, un coude de pompe, un raccord : ce sont exactement des courbures où le liquide stagne.
Pour l’application à ta situation, consulte ton Rav.
Les seifim 7 et 8 traitent trois matières filtrantes et leur donnent trois régimes différents — poil, laine, lin — et le critère est explicite : בולעים יותר, ce qui absorbe davantage. Le poil n’absorbe presque pas, la laine absorbe, le lin absorbe au point qu’il n’y a plus que le temps. Un filtre d’aujourd’hui — plaque de cellulose, membrane, toile synthétique — ne figure évidemment pas dans cette liste ; mais la question que le siman lui pose est parfaitement claire : de laquelle des trois se rapproche-t-il ?
Pour l’application à ta situation, consulte ton Rav.
C’est le cas le plus domestique du siman, et le Rama y est indulgent : un rinçage suffit, même si le vin était bouillant. Le Chakh précise que ce rinçage est un rinçage à froid, et rappelle qu’il ressort du Roch une exigence plus lourde — le lavage habituel, à la cendre et à l’eau chaude — pour ce qui adhère au tissu. Entre la tache sèche et la tache incrustée, la différence n’est pas de sévérité : c’est la même question qu’au seif 1, celle de savoir si la matière a bu.
Pour l’application à ta situation, consulte ton Rav.
| Seif | Ce qu’il dit |
|---|---|
| א | Le pressoir, matière par matière : ce que la poix, le foulage et le premier usage changent. |
| ב | Un pressoir maçonné — briques, chaux, gypse — a la loi de la terre cuite. |
| ג | L’ébouillantage par déversement remplace l’essuyage, et ne lui est pas inférieur. |
| ד | Cuvier, entonnoir, vase de mesure et puisoir suivent la loi du pressoir. |
| ה | La poutre et les planches : un rinçage, car le vin n’y séjourne pas. |
| ו | Les cordages : essuyage, ou douze mois — ou quatre voies de purification immédiate. |
| ז | La chausse à vin : poil → rinçage, laine → essuyage, lin → douze mois. |
| ח | Les corbeilles filtrantes selon leur assemblage — et les nappes du Rama. |
| ט | Les nœuds : à défaire pour l’essuyage, non pour l’עירוי ni pour le vieillissement. |
| י | L’essuyage en détail : humide → cendre d’abord ; sec → eau d’abord. |
| י״א | On balaie le pressoir comme d’habitude ; on n’oblige pas à ramasser les pépins. |
Le Pit’hei Techouva ne commente pas ce siman ; l’Aroukh HaChoul’han ne nous est pas accessible ici.