פתיחה ראשונה לסימן קל״ט : חמישה עשר סעיפי המחבר והגהות הרמ״א, לשון המקור עם ביאור. סימן קל״ח חתם את מקבץ יינם של עובדי כוכבים ; סימן זה פותח את הלכות עבודת כוכבים, הנמשכות עד סימן קנ״ח. אין הוא שואל מהו אליל — זאת אמר התלמוד — אלא מה היא אוסרת סביבה : משמשיה, נויה, תקרובתה ; מאיזה רגע ; והאם עוד אפשר להפקיע איסור זה על ידי ביטול. והתשובה נתונה בטבלה של ארבעה חפצים ושני בעלים, וכל שאר הסימן אינו אלא מסדר בה מקרים.
הנושא : האליל וכל הסובב אותה — אליל, תשמישיה, נויה, תקרובתה, ביטול, נרות של שעוה, מחתה, מלבושי הכהנים, ספרי עובדי כוכבים
המקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קל״ט
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
סימן קל״ט פותח את הלכות עבודת כוכבים. הסימנים הקודמים עסקו במאכל — היין — ובדרך שבה הוא נאסר ; כאן הנושא הוא חפץ, האליל, והשאלה היא מה היא מעבירה מאיסורה למה שסביבה. והמחבר הולך בשלושה שלבים : סעיפים א׳ וב׳ מציבים את הטבלה — ארבעה חפצים, שני בעלים, מאימתי נאסר כל אחד ומי מהם יש לו ביטול ; סעיפים ג׳ עד ח׳ מגדירים את שני המושגים הקשים, הנוי והתקרובת, ומיישמים אותם על מקרי הגמרא ; וסעיפים ט׳ עד ט״ו יורדים אל ממשות הפולחן שראו המחבר והרמ״א לנגד עיניהם — הנרות, השעוה, מלבושי הכהנים, המחתה, נר מצוה, והספרים.
שתי מילים חוזרות בלי הרף ויש לאחוז בהן מן ההתחלה : נאסר, החפץ נעשה אסור בהנאה ; וביטול, המעשה שבו עובד כוכבים מפקיע מן החפץ את שם האליל. וכל הסימן בנוי על כך שהראשון אינו קורה באותה שעה לכולם, והשני אינו אפשרי לכולם.
דיני אלילים וביטולם ומשמשיהם וכליהם. ובו ט״ו סעיפים:
אליל אסורה בהנאה היא ותשמישה ונויה ותקרובתה בין של עובד כוכבים בין של ישראל אלא דשל עובד כוכבים אסורה מיד ושל ישראל אינה אסורה עד שתיעבד ותשמישיה ונויה בין של עובד כוכבים בין של ישראל אינם אסורים עד שישתמשו בהם ותקרובתה משהביאו לפניה ועשה ממנו תקרובת נאסר (ישראל שזקף לבינה והשתחוה לה עובד כוכבים נאסרה) (הגהות אשיר״י פ׳ ר״י ורמב״ם פ״ח מהל׳ עבודת כוכבים דין ג׳ וש״ס פרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ג) סוף ע״א ופרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ג ע״ב):
אליל של ישראל אין לה ביטול אבל של עובד כוכבים ותשמישיה ונויה יש להם ביטול ותקרובתה אין לה ביטול:
איזהו נוי ואיזהו תקרובת נוי כגון שמדליק לפניה נרות או שטח לפניה בגדי׳ וכלים נאים לנוי ותקרובת כל שכיוצא בו קרב על גבי מזבח כמו כל מיני מאכל כגון בשר שמנים וסלתות מים ומלח אם הניחו לפניה לשם תקרובת נאסר מיד אבל דבר שאין מקריבין ממנו בפנים אינו נאסר אלא א״כ עשה ממנו כעין זביחה או כעין זריקה המשתברת והוא דרך לעובדה באותו דבר אע״פ שאין דרך לעובדה בזה הענין כיצד אליל שעובדים אותה שמקשקשים לפניה במקל ושיבר מקל לפניה נאסר מפני ששבירת המקל דומה לזביחה אבל אם אין עובדים אותה במקל כלל ושיבר מקל לפניה אינו חייב ולא נאסר ואם עבדה בקשקוש מקלו והוא דרך עבודתה חייב ולא נאסר וכן בכל דבר שעובדה כדרך עבודתה בין אם הוא דרך כבוד או דרך בזיון ואינו כעין פנים חייב ולא נאסר אבל אם לא עבדה במקל כדרך עבודתו אלא זרקו לפניה אינו חייב ולא נאסר:
שחט לפניה חגב נאסר אפי׳ אין דרך לעובדה בחגב כלל:
כל דבר שכיוצא בו קרב לפנים אם מוצא אותו בפני אלילים או שמוצא אותו לפנים מהמחיצה הפרוסה לפניה אסור שאנו תולים שהכניסה שם לשם תקרובת ואפילו מים ומלח שאינו דרך כבוד וכל שמוצא חוץ מהמחיצה אם הוא דרך כבוד אסור משום נוי ואם לאו מותר ופעור ומרקוליס (פירוש אלילים שעבודתן היה זריקת אבן וקוליס שמה וכינו אותה מרקוליס שם גנאי כלומר חליפו של שבח כי כן מר פי׳ חלוף) כל מה שמצא עמהם אפילו דרך בזיון בחוץ הכל אסור:
מה שרואין שמכניסין אותו לאלילים של עובד כוכבים ועדיין לא נכנס מותר שעדיין לא נעשה תקרובת:
מצא בראשה מעות כסות וכלים אם מצאן דרך כבוד אסורים ואם הם דרך בזיון כגון כיס תלוי בצוארו ובגד מקופלת על כתפו וכלי כפוי על ראשו מותרים:
הככרות שנותנים לכהנים (שלה) מותרים שאין מקריבים אותם לעבודת כוכבים אלא חק לכהנים:
נרות של שעוה שמדליקין לפניה נויה הם ואסורים ואם משכנם או מכרן לישראל מותרים דכיון שכיבן לצורך עצמו זהו ביטולן:
חתיכות שעוה שנותנים לפניה מותרות דלאו נויה (הן) ולא תקרובתה:
מלבושים שלובשים הכהנים כשנכנסים לבית אלילים נוי שלהם הן ולא נוי של אלילים ואפילו ביטול אינם צריכים ויש מי שמצריך ביטול. (מרדכי פ׳ ר״י בשם ר״מ) (אבל מה שלובשין לעבודת כוכבים עצמה מיקרי נוי וצריך ביטול) (בסמ״ג ובהגהות מיימוני פרק ז׳ ובמרדכי פרק ר״י):
כלים שאוחז בידו והמחתה שמקטיר בה משמשיה הם וצריכים ביטול ואם מכרן העובד כוכבים או משכנן לישראל זהו ביטולם ויש אומרים שאין זה ביטולם:
נרות ושעוה של אלילים אסורים לנר מצוה דשבת ודחנוכה ודבית הכנסת וכן תכשיטי הכהנים (כגון המעילים שלובשים כהניהם) לא יתקן מהם טליתות ולא שום דבר מצוה משום דמאיסי (ועיין באורח חיים סימן קנ״ד):
לא יכתוב ישראל על ספרי עובדי כוכבים אלא אם כן מחקן שלא יהיה רישומן ניכר ויש מי שאומר דאפילו הכי לא יכתוב עליו דברי תפילות ותחנונים דאין קטיגור נעשה סניגור:
ספרי עובדי כוכבים ביד ישראל יש מי שאומר שאין איסור למכרם: הגה וי״א שאסור למכרם לכל עובד כוכבים אם הם ספרים השייכים לזמר בהם לעבודת כוכבים (ב״י בשם ס״ה וסמ״ג ותוספות פ״ק דעבודת כוכבים דף י״ד והג״מ וכלבו) וי״א דדוקא לכהנים אסור למכור אבל לא לשאר עובדי כוכבים (פסקי מהרא״י סי׳ כ״ז) והמחמיר תבא עליו ברכה ואפילו למכור להם קלפים ודיו לכתוב בהם ספרי דתן יש מחמירין לאסרן (הגהות אשיר״י פ״ק דעבודת כוכבים ופסקי מהרא״י סימן קי״ב) ויש מי שאומר שאסור להלוות לצורך בנין בית אלילים של עובדי כוכבים או לתכשיטיה או למשמשיה וכ״ש למכור לה תשמישים כגון מחתות והמונע מצליח ואין לקשור ספרי עובדי כוכבים חוץ מספרי הדיינים והסופרים ואם חשש משום איבה כל מה שיכול להשמט ישמט (וע״ל סימן קנ״א):
כמעט כל הסימן בא מפרק אחד במסכת עבודה זרה — הרביעי, רבי ישמעאל — וממשניותיו. והמחבר כמעט לא הוסיף כלום : סידר את המשניות בסדר טבלת סעיף א׳, ושיבץ במקומן את מימרות האמוראים.
עובד כוכבים וישראל. המשנה מציבה את חילוקו של סעיף א׳ :
« עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נׇכְרִי — אֲסוּרָה מִיָּד, וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל — אֵין אֲסוּרָה עַד שֶׁתֵּיעָבֵד » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
והגמרא מוסרת שזו דעת רבי עקיבא כנגד רבי ישמעאל, ונותנת את שני הכתובים :
« אָמַר עוּלָּא, אָמַר קְרָא: ״פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ״, מִשֶּׁפִּסְּלוֹ נַעֲשֶׂה אֱלוֹהַּ » (עבודה זרה נ״ב ע״א)
« אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר קְרָא: ״וְשָׂם בַּסָּתֶר״, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהּ דְּבָרִים שֶׁבַּסֵּתֶר » (עבודה זרה נ״ב ע״א)
ובמשמשים הכל מודים — אינם נאסרים עד שישתמשו בהם :
« בֵּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וּבֵין לְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה אֵין אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבֵדוּ » (עבודה זרה נ״ב ע״א)
הביטול. משנת סעיף ב׳ :
« נׇכְרִי מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ, וְשֶׁל חֲבֵירוֹ, וְיִשְׂרָאֵל אֵין מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נׇכְרִי. הַמְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה — מְבַטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ, בִּיטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ — מְשַׁמְּשִׁין מוּתָּרִין, וְהִיא אֲסוּרָה » (עבודה זרה נ״ב ע״ב)
מפני מה אליל של ישראל אינה בטלה לעולם ? מפני שטעונה גניזה, כמזבח :
« מִנַּיִן לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁטְּעוּנָה גְּנִיזָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח״, מָה מִזְבֵּחַ טָעוּן גְּנִיזָה, אַף אֲשֵׁרָה טְעוּנָה גְּנִיזָה » (עבודה זרה נ״ב ע״א)
ומפני מה אין התקרובת בטלה לעולם ? מפני שהכתוב משוה אותה למת :
« מִנַּיִן לְתִקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאֵין לָהּ בְּטִילָה עוֹלָמִית? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים״, מָה מֵת אֵין לוֹ בְּטִילָה לְעוֹלָם, אַף תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה אֵין לָהּ בְּטִילָה לְעוֹלָם » (עבודה זרה נ׳ ע״א)
המקל. שתי מסורות משמו של רב, והשנייה היא של סעיף ג׳ :
« אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ בְּמַקֵּל, שָׁבַר מַקֵּל בְּפָנֶיהָ — חַיָּיב, זָרַק מַקֵּל בְּפָנֶיהָ — פָּטוּר » (עבודה זרה נ׳ ע״ב)
« אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ בְּמַקֵּל, שָׁבַר מַקֵּל בְּפָנֶיהָ — חַיָּיב וְנֶאֱסֶרֶת, זָרַק מַקֵּל לְפָנֶיהָ — חַיָּיב וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת » (עבודה זרה נ״א ע״א)
מפני מה אין הזריקה כזריקת הדם ? מפני שזריקת המקדש משתברת לטיפין, והמקל נשאר שלם :
« אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מַאי שְׁנָא שָׁבַר דְּהָוְיָא לֵיהּ כְּעֵין זְבִיחָה, זָרַק נָמֵי הָוְיָא לֵיהּ כְּעֵין זְרִיקָה! אֲמַר לֵיהּ: בָּעֵינַן זְרִיקָה מִשְׁתַּבֶּרֶת, וְלֵיכָּא » (עבודה זרה נ״א ע״א)
החגב מחלוקת תנאים הוא, והגמרא נותנת את טעם המחייב :
« לֵימָא כְּתַנָּאֵי: שָׁחַט לָהּ חָגָב — רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים » (עבודה זרה נ״א ע״א)
« לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא אָמְרִינַן כְּעֵין זְבִיחָה, אֶלָּא כְּעֵין פְּנִים בָּעֵינַן, וְשָׁאנֵי חָגָב הוֹאִיל וְצַוָּארוֹ דּוֹמֶה לְצַוַּאר בְּהֵמָה » (עבודה זרה נ״א ע״א)
והכלל השולט בכל סעיף ג׳ — לא אסרה תורה אלא כעין עבודת פנים :
« מִנַּיִן לַזּוֹבֵחַ בְּהֵמָה בַּעֲלַת מוּם לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהוּא פָּטוּר? שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יׇחֳרָם בִּלְתִּי לַה׳ לְבַדּוֹ״, לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּעֵין פְּנִים » (עבודה זרה נ״א ע״א)
מה שנמצא בראשה — משנת סעיף ז׳ :
« מָצָא בְּרֹאשׁוֹ מָעוֹת, כְּסוּת אוֹ כֵלִים — הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין. פַּרְכִּילֵי עֲנָבִים, וַעֲטָרוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים, וְיֵינוֹת וּשְׁמָנִים וּסְלָתוֹת, וְכׇל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בּוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ — אָסוּר » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
ודבי רבי ינאי מבארים מפני מה המעות והכסות מותרים — מפני שמונחים דרך ביזיון :
« מָעוֹת, דָּבָר שֶׁל נוֹי הוּא! אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: בַּכִּיס קָשׁוּר וְתָלוּי לוֹ בְּצַוָּארוֹ » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
המחיצה — זהו סעיף ה׳ מילה במילה :
« אָמַר רַב אַסִּי בַּר חִיָּיא: כׇּל שֶׁהוּא לִפְנִים מִן הַקִּלְקְלִין, אֲפִילּוּ מַיִם וּמֶלַח אָסוּר. חוּץ לְקִלְקְלִין — דָּבָר שֶׁל נוֹי אָסוּר, שֶׁאֵינוֹ שֶׁל נוֹי מוּתָּר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: נָקְטִינַן, אֵין קִלְקְלִין לֹא לִפְעוֹר וְלֹא לְמַרְקוּלִיס » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
« הַשְׁתָּא פַּעוֹרֵי מְפַעֲרִין קַמֵּיהּ, מַיִם וּמֶלַח לָא מַקְרְבִין לֵיהּ?! אֶלָּא, אֲפִילּוּ חוּץ כְּבִפְנִים דָּמֵי וְאָסוּר » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
מה שעדיין לא נכנס — סעיף ו׳ בא ממשנה בפרק השני :
« בָּשָׂר הַנִּכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה — מוּתָּר, וְהַיּוֹצֵא — אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּזִבְחֵי מֵתִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא » (עבודה זרה כ״ט ע״ב)
לבינת הרמ״א — הגמרא נותנת את טעמה, וטעם של דעת הוא :
« יִשְׂרָאֵל שֶׁזָּקַף לְבֵינָה, גַּלִּיא דַּעְתֵּיהּ דְּנִיחָא לֵיהּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה, וְכִי אֲתָא גּוֹי וּפְלַח לַהּ, שְׁלִיחוּתָא דִּידֵיהּ קָעָבֵיד » (עבודה זרה נ״ג ע״ב)
והשאלה שנשארה פתוחה, שעליה מיוסדת חומרת הש״ך בביצה :
« לְבֵינָה הוּא דְּמִינַּכְרָא זְקִיפָתָהּ, אֲבָל בֵּיצָה — לָא? אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא? תֵּיקוּ » (עבודה זרה מ״ו ע״א)
המצוה — סעיף י״ג בא מבעיא של ריש לקיש, אף היא בלא תשובה :
« בָּעֵי רֵישׁ לָקִישׁ: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַדֶּקֶל, לוּלָבוֹ מַהוּ לְמִצְוָה? » (עבודה זרה מ״ז ע״א)
« כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, לְעִנְיַן מִצְוָה מַאי? מִי מְאִיס כְּלַפֵּי גָּבוֹהַּ אוֹ לָא? » (עבודה זרה מ״ז ע״א)
ולבסוף הרמב״ם, שהבית יוסף מביאו באריכות ושדעתו במה שנמצא בפנים מכבידה על כל רמה 4 :
« וְכָל הַנִּמְצָא בְּבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲפִלּוּ מַיִם וּמֶלַח אָסוּר בַּהֲנָאָה מִן הַתּוֹרָה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ט״ו)
הסימן נקרא בשש מילים. ארבע הראשונות הן חפצים ; שתי האחרונות הן פעולות.
| החפץ | אצל עובד כוכבים : נאסר מ… | אצל ישראל : נאסר מ… | יש ביטול ? |
|---|---|---|---|
| האליל — אליל | מיד — משנעשתה | עד שתיעבד — משנעבדה | עובד כוכבים : כן · ישראל : לעולם לא |
| משמשיה — תשמישיה | עד שישתמשו בהם | עד שישתמשו בהם | כן — בקטיעה ; במכירה ומשכון לדעה הראשונה בסעיף י״ב |
| נויה — נויה | עד שישתמשו בהם | עד שישתמשו בהם | כן — הנר שכובה כדי להימכר (סעיף ט׳) |
| תקרובתה — תקרובתה | משהביאו לפניה | משהביאו לפניה | לעולם לא |
| החפץ | סעיף | דינו |
|---|---|---|
| נרות שמדליקים לפניה, בגדים וכלים נאים ששוטחים | ג׳ | נוי — אסור, ובטל |
| בשר, שמן, סולת, מים, מלח שהונחו לפניה | ג׳ | תקרובת — אסור מיד, ואינו בטל לעולם |
| מקל ששיברו לפני אליל שעבודתה במקל | ג׳ | נאסר — כעין זביחה |
| מקל ששיברו לפני אליל שאין עבודתה במקל ; מקל שזרקו | ג׳ | אינו חייב ולא נאסר |
| מקל שקשקש בו כדרך עבודתה | ג׳ | חייב ולא נאסר |
| חגב ששחטו לפניה | ד׳ | נאסר — אף בלא עבודת חגב (והש״ך חולק) |
| הנמצא לפנים מן המחיצה, אפילו מים ומלח | ה׳ | תקרובת — אסור |
| הנמצא חוץ למחיצה דרך כבוד | ה׳ | נוי — אסור |
| חוץ למחיצה שלא דרך כבוד ; מה שעדיין לא נכנס | ה׳ · ו׳ | מותר |
| אצל פעור ומרקוליס, כל שעמהם | ה׳ | אסור — אף בחוץ, אף דרך ביזיון |
| כיס בצואר, בגד מקופל על הכתף, כלי כפוי על הראש | ז׳ | מותר |
| ככרות שנותנים לכהנים | ח׳ | מותר — חוק, ולא תקרובת |
| נרות שמדליקים לפניה | ט׳ | נוי — מותרים אם כובו כדי להימכר או להתמשכן |
| חתיכות שעוה שהונחו לפניה | י׳ | מותר — לא נוי ולא תקרובת |
| מלבושי הכהנים | י״א | נוי שלהם — אין צריך ביטול ; רמ״א : מה שמלבישים את האליל — נוי |
| מחתה, כלים שבידו | י״ב | משמשיה — צריכים ביטול ; מכירה ומשכון : שתי דעות |
| נרות, שעוה, מעילי הכהנים — לדבר מצוה | י״ג | אסור — משום דמאיסי |
הט״ז נותן תחילה את שני הכתובים של סעיף א׳, ואחר כך מסיק מהם כלל שאיש לפניו לא כתבו כך :
« ודבר פשוט נ״ל דאפי׳ ישראל מומר לעבודת כוכבי׳ נקרא ישראל ודינו עד שיעבוד דאע״פ שחטא ישראל הוא כדאיתא בהרבה דוכתי וכן לענין ביטול שאין יכול לבטל אליל כמו ישראל » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק א)
ישראל שהמיר נשאר ישראל : אלילו אינה אסורה עד שתיעבד, ואינו יכול לבטלה. והטעם — ששני דינים אלו באים מכתובים, לא מסברה — גזירת המלך הם —, ואין מרחיבים אותם בדימוי. והנקודות הכסף משיבים בשורה אחת : מדברי הרמב״ם בפרק ב׳ משמע שהמומר דינו כעובד כוכבים.
סעיף ב׳ אומר שאין ביטול לתקרובת לעולם, ואילו לאליל עצמה יש ביטול. והט״ז מבקש את ההיגיון :
« ונרא׳ לי הטעם דתקרובת גרע (מאליל) [דאליל] עצמו ונויו תלוין בשלימותו דכל זמן שהוא שלם הוא פלח ליה וכן מחזיק אותה לנוי אבל אם נפסל בטל ממנו מחשבה זו מה שאין כן בתקרובת דאפילו דבר מועט שאינו חשוב מקריב לפניו נמצא דלא פקע איסור אם נפסל » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ד)
האליל ונויה תלויים בשלמותם : כל זמן שהאליל שלמה, עובדים אותה ; נפחסה — פרחה ממנה המחשבה שעשתה אותה אלוה. ואילו התקרובת מעולם לא הוצרכה להיות נאה או שלמה — מקריבים אפילו דבר מועט — ; פחיתתה אינה משנה אפוא כלום במהותה.
« כתב הר״ן לענין חיובא חדא מתרתי מחייב או כעין פנים ונפקא לן מזובח לאלהים יחרם או כדרך עבודתה ונפקא לן מאיכה יעבדו אבל לגבי איסור תקרובת לעולם אינו חייב אלא כעין פנים דנפקא מאשר חלב זבחימו » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ז)
זהו מפתח הקריאה של סעיף ג׳ כולו : שלושה כתובים, שתי דרכים להתחייב, אחת בלבד לאסור את החפץ.
הבית יוסף העיר שלדעת הרמב״ם כל הנמצא במקום העבודה אסור — ואם כן אף הנרות, אם הוכנסו לשם, ובלא ביטול. והש״ך מביא את הב״ח, העושה מכך כלל להנהגה :
« ודבריו נכונים וכל בעל נפש יש לו להחמיר ול״ד נרות אלא בכל הדברים שהיו בבית תרפותם איכא משום תקרובת עבודת כוכבים דשמא נכנסו במקום עבודתם ואין להם ביטול כלל להרמב״ם עכ״ל ב״ח » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ג)
כל שהיה בבית עבודתם חשוד כתקרובת — והתקרובת אינה בטלה. זו השורה הכבדה ביותר בסימן להלכה למעשה, ורמה 4 מעמידה אותה במרכז.
המחבר הלך אחר הטור : החגב נאסר אף אם אין עבודת האליל בחגב. והש״ך מביא את הרמב״ם, האומר את ההפך, ותמה על המחבר ששתק ממנו :
« ותימה על המחבר שלא הזכיר דעת הרמב״ם כלל שאין זה דרכו להשמיט דעת הרמב״ם ונראה דאזיל לטעמיה בכסף משנה שם שדחק עצמו מאד ליישב דברי הרמב״ם בזה » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ו)
ומסקנתו ברורה : במקום שאין עבודת האליל בחגב כלל, הכל מודים — פטור, והחפץ מותר. והבאר היטב רושם את המחלוקת.
« וק״ק דבסעיף י״ב הביא המחבר סברת הפוסקים דבטלה במכירה ומשכון בסתם ואח״כ סברת ר״י בשם י״א וכן לקמן סימן קמ״ו ס״ח כ׳ הרב בפשיטות דבטליה במכירה ומשכון וצ״ע » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ז)
בסעיף ט׳ הלשון דכיון שכיבן לצורך עצמו משמעה שאין המכירה לבדה מבטלת — כרבינו יצחק ; ובסעיף י״ב המכירה מבטלת, והדעה שכנגד אינה אלא יש אומרים. והש״ך אינו מכריע ; והט״ז, בס״ק ח, מציע קריאה המיישבת את שניהם — עיין ברמה 2.
« ודבית הכנסת כו׳. וכן אפילו ללמוד בהן אסור. הר״ף בהג״ה תשב״ץ סימן תי״ז » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ח)
סעיף י״ג אסר את נרות האלילים לנר מצוה ; והש״ך, בשם הגהות תשב״ץ, מוסיף עליהם את הלימוד עצמו.
הרמ״א מתערב ארבע פעמים, ובכל פעם כדי להביא מנהג או חומרא של אשכנז.
הגהה ראשונה, בסעיף א׳ — הלבינה :
« ישראל שזקף לבינה והשתחוה לה עובד כוכבים נאסרה » (רמ״א יו״ד קל״ט:א)
והש״ך, בס״ק א, משלים מהגהות אשיר״י : אם זקף עובד הכוכבים לבינה אחרת של הישראל והשתחוה לה — אינה נאסרת, שמא לא ניחא לישראל אלא בזו שזקף בעצמו. ובביצה, שאין זקיפתה ניכרת, נשארה הגמרא בתיקו, ומחמירים.
הגהה שנייה, בסעיף י״א — מה שמלבישים את האליל :
« אבל מה שלובשין לעבודת כוכבים עצמה מיקרי נוי וצריך ביטול » (רמ״א יו״ד קל״ט:יא)
המחבר דיבר במלבושי הכהנים ; והרמ״א מזכיר שמה שמושם על האליל נוי גמור הוא, וצריך ביטול.
הגהה שלישית, בסעיף ט״ו — מכירת הספרים :
« וי״א שאסור למכרם לכל עובד כוכבים אם הם ספרים השייכים לזמר בהם לעבודת כוכבים » (רמ״א יו״ד קל״ט:טו)
« והמחמיר תבא עליו ברכה ואפילו למכור להם קלפים ודיו לכתוב בהם ספרי דתן יש מחמירין לאסרן » (רמ״א יו״ד קל״ט:טו)
שלוש דעות זו על גבי זו — אסור לכל, אסור לכהנים בלבד, מותר — ומסקנה שאינה מכריעה אלא ממליצה. והש״ך, בס״ק י, מביא שלב״ח אסור מן הדין ; ובס״ק ט מוסיף בשם רבינו ירוחם שאף העתקות ספרי הכ״ד שלהם בכלל.
לשונות הפירוש. בנוסח הנדפס יש גם סוגריים שאינם של הרמ״א אלא פירושים או ציונים :
| סעיף | הסוגריים | מה הם עושים |
|---|---|---|
| ה׳ | פעור ומרקוליס | מבארים את השם : עבודת מרקוליס בזריקת אבנים, ושמו כינוי של גנאי |
| ח׳ | (שלה) | מדייקים : כהני האליל |
| י״ג | (כגון המעילים שלובשים כהניהם) | נותנים את דוגמת המעילים |
| י״ג · ט״ו | (ועיין באורח חיים סימן קנ״ד) · (וע״ל סימן קנ״א) | מפנים לסימנים המקבילים |
סעיף י״ב נוקב במחתה : משמש היא, וצריכה ביטול. הדעה הראשונה בסעיף י״ב סוברת שמכירה לישראל כבר ביטול היא ; השנייה שוללת ; והרמ״א, בסימן קמ״ו, הולך אחר הראשונה. אבל עוד לפני שאלה זו מציבים הב״ח והש״ך שאלה אחרת : האם בא החפץ מתוך מקום העבודה ? אם כן, לדעת הרמב״ם הוא חשוד כתקרובת — והתקרובת אינה בטלה. הסימן נותן אפוא את שתי השאלות, בסדר הזה : מאין בא החפץ, ומי מסרו.
למעשה, שאל את רבך.
סעיף ט׳ מתירם אם כובו כדי להימכר ; סעיף י״ג אוסרם לכל מצוה — שבת, חנוכה, בית הכנסת —, והש״ך אף ללמוד לאורם. וסייגו של הב״ח נוגע כאן בראש ובראשונה : ולאו דוקא נרות אלא בכל הדברים שהיו בבית תרפותם. הנר הוא הדוגמה עצמה לחפץ שהסימן אומר עליו שבעל נפש פורש ממנו.
למעשה, שאל את רבך.
סעיף י״א מבחין בין מה שלובשים הכהנים — נוי שלהם, מותר אף בלא ביטול לדעת המחבר, ובביטול לדעת המרדכי — ובין מה שמלבישים את האליל עצמה, שהוא נוי גמור וצריך ביטול (רמ״א). וסעיף י״ג מוסיף את המחסום האחרון : אף כשהותר, אריג כזה לא ייעשה טלית ולא דבר מצוה, משום דמאיסי.
למעשה, שאל את רבך.
זהו סעיף ט״ו. לכרוך את ספרי עבודתם : לא, חוץ מפנקסי הדיינים והסופרים. למכור להם נייר ודיו : המחמירים אוסרים, אבל הש״ך מביא את הדרכי משה — רק כשידוע שלכתיבת ספר דתם הוא, וסתם מותר. והסיום של המחבר על האיבה — כל מה שיכול להשמט ישמט — נכתב למלאכות אלו.
למעשה, שאל את רבך.
סעיף י״ד מסדיר את השימוש בדפים : אין כותבים עליהם אלא אחר מחיקה גמורה, ולדעה אחת לעולם לא תפילות. וסעיף ט״ו מסדיר את המכירה : מותרת לדעה שמביא המחבר, אסורה בספרי הזמר לעבודתם לדעת הרמ״א — לכל, או לכהנים בלבד —, ווהמחמיר תבא עליו ברכה. והש״ך מצרף את תרגומי המקרא שנעשו לעבודתם.
למעשה, שאל את רבך.
המחבר מביא את הדעה האוסרת להלוות לבניין בית אלילים, לתכשיטיה או למשמשיה, ומסיים והמונע מצליח — הנמנע מצליח. אין זה איסור גמור אלא המלצה תקיפה, וסימן קנ״א נותן את גבולותיה.
למעשה, שאל את רבך.
| סעיף | מה הוא אומר |
|---|---|
| א | אליל, משמשיה, נויה, תקרובתה — הכל אסור ; של עובד כוכבים מיד, של ישראל משתיעבד ; השאר משהשתמשו או משהובא. רמ״א : לבינה שזקף ישראל. |
| ב | אליל של ישראל אינה בטלה לעולם ; של עובד כוכבים, משמשיה ונויה בטלים ; תקרובת לעולם לא. |
| ג | הנוי מייפה ; התקרובת היא מה שמקריבים במקדש, או מה שנוהגים בו כך. ארבעת מקרי המקל. |
| ד | חגב ששחטו נאסר, אף בלא עבודת חגב. |
| ה | לפנים מן המחיצה הכל תקרובת ; חוצה לה רק המכבד נוי. פעור ומרקוליס : הכל, אף בחוץ. |
| ו | מה שעדיין לא נכנס עדיין אינו תקרובת. |
| ז | מעות, כסות, כלי בראשה : אסורים דרך כבוד, מותרים דרך ביזיון. |
| ח | ככרות הכהנים חוק הם, ולא תקרובת. |
| ט | הנרות נוי הם ; כובו כדי להימכר או להתמשכן — נתבטלו. |
| י | חתיכות השעוה אינן לא נוי ולא תקרובת. |
| י״א | מלבושי הכהנים נוי שלהם ; מה שמלבישים את האליל נוי האליל (רמ״א). |
| י״ב | המחתה והכלים שבידו משמשים הם ; מכירה ומשכון : שתי דעות. |
| י״ג | שום דבר מאלו לא ישמש לדבר מצוה — משום דמאיסי. |
| י״ד | אין כותבים על ספריהם בלא מחיקה גמורה ; לדעה אחת לעולם לא תפילות. |
| ט״ו | למכור ספריהם : שלוש דעות, והמחמיר מבורך. להלוות לבניינם : המונע מצליח. לכרוך : לא, חוץ מדיינים וסופרים ; באיבה — נשמטים. |
הפתחי תשובה אינו מפרש סימן זה ; ערוך השולחן אינו נגיש לנו כאן.