Sougyot, sources, ḥakira de fond, ma’hlokot des Richonim et des A’haronim,
nafka minot pour la halakha et analyse des chitot
Sujet :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קל״ט (ט״ו סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (י״א ס״ק), ט״ז (ח׳ ס״ק), באר היטב (י״ב ס״ק), נקודות הכסף, בית יוסף, טור
Fondement talmudique de la sougya :
עבודה זרה נ׳ ע״א (רב גידל : תקרובת אין לה בטילה) · נ׳ ע״ב ונ״א ע״א (שבר מקל, זרק מקל, חגב, כעין פנים) ·
נ״א ע״ב (מצא בראשו, קלקלין, משנת רבי ישמעאל ורבי עקיבא) · נ״ב ע״א (הלימוד מן הכתובים, משמשיה) · נ״ג ע״ב (ישראל שזקף לבינה)
רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרקים ב׳, ג׳, ז׳, ח׳
Rédaction et iyoun :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
Le seif 1 pose une asymétrie que rien, à première vue, ne justifie : l’idole d’un non-Juif est interdite dès qu’elle est faite, celle d’un Juif seulement une fois servie. La michna l’énonce, la guemara la fonde sur des versets, et le Taz refuse qu’on en cherche la raison.
« עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נׇכְרִי — אֲסוּרָה מִיָּד, וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל — אֵין אֲסוּרָה עַד שֶׁתֵּיעָבֵד » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
La guemara identifie l’auteur de la michna, et révèle qu’un tanna soutenait exactement l’inverse :
« מִכָּאן אָמְרוּ: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נׇכְרִי אֵינָהּ אֲסוּרָה עַד שֶׁתֵּיעָבֵד, וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲסוּרָה מִיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
« רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חִילּוּף הַדְּבָרִים, עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נׇכְרִי אֲסוּרָה מִיָּד, וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁתֵּיעָבֵד » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
Pour chacun des deux, la guemara donne son verset — et c’est de ces deux versets que le Taz fera, au ס״ק א, la première ligne de son commentaire :
« מִשֶּׁפִּסְּלוֹ נַעֲשֶׂה אֱלוֹהַּ » (עבודה זרה נ״ב ע״א)
« עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהּ דְּבָרִים שֶׁבַּסֵּתֶר » (עבודה זרה נ״ב ע״א)
« דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש משפסלו נעשה להם אלוה אבל בשל ישראל כתיב ושם בסתר אינו חייב עד שישים דברים שבסתר » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק א)
« ואין לדרוש לטעמיה דקראי אלא גזירת המלך הם דישראל אינו אוסר עד שיעבוד » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק א)
Le refus n’est pas une paresse : c’est la prémisse de toute la section suivante sur l’apostat. Si la règle tenait à une raison, on pourrait l’étendre par analogie ; si c’est un décret, on ne l’étend pas au-delà des mots des versets.
Les accessoires, eux, ne connaissent pas cette asymétrie — et la guemara le dit en passant, dans une question de Rav Hamnouna :
« בֵּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וּבֵין לְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה אֵין אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבֵדוּ » (עבודה זרה נ״ב ע״א)
« וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בֵּין שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים בֵּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינָן אֲסוּרִין עַד שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ד׳)
Et le Beit Yossef en tire les ornements par un kal va’homer — ce qui explique que le Mehaber les range avec les accessoires au seif 1 :
« וכיון דמשמשי אליל אינן אסורין עד שיעבדו כ״ש לנויה » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
| Objet | Chez le non-Juif | Chez le Juif | Source |
|---|---|---|---|
| L’idole | Dès qu’elle est faite — משפסלו | Une fois servie — ושם בסתר | Rabbi Akiva, נ״ב ע״א |
| Ses accessoires | Une fois employés | Une fois employés | Rav Hamnouna, נ״ב ע״א ; רמב״ם הלכות עבודה זרה פרק ז׳ הלכה ד׳ |
| Ses ornements | Une fois employés | Une fois employés | Beit Yossef, kal va’homer |
| Son offrande | Dès qu’elle est apportée | Dès qu’elle est apportée | Seif 1, fin |
« יִשְׂרָאֵל שֶׁזָּקַף לְבֵינָה, גַּלִּיא דַּעְתֵּיהּ דְּנִיחָא לֵיהּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה, וְכִי אֲתָא גּוֹי וּפְלַח לַהּ, שְׁלִיחוּתָא דִּידֵיהּ קָעָבֵיד » (עבודה זרה נ״ג ע״ב)
« אבל זקף עובד כוכבים לבינה אחרת משל ישראל והשתחוה לה אינה נאסרת דשמא לא ניחא ליה אלא בזו שזקף » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק א)
La délégation ne s’étend qu’à ce que le Juif a lui-même désigné. Et la guemara laisse ouverte la question de l’œuf, dont le dressage n’est pas visible :
« לְבֵינָה הוּא דְּמִינַּכְרָא זְקִיפָתָהּ, אֲבָל בֵּיצָה — לָא? אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא? תֵּיקוּ » (עבודה זרה מ״ו ע״א)
« וְכֵן אִם זָקַף בֵּיצָה וּבָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ אֲסָרָהּ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ג׳)
C’est la seule ma’hloket du siman où le Chakh répond au Taz par une ligne des Nekoudot HaKessef, et elle naît directement du refus de la raison, à la section précédente.
« ודבר פשוט נ״ל דאפי׳ ישראל מומר לעבודת כוכבי׳ נקרא ישראל ודינו עד שיעבוד דאע״פ שחטא ישראל הוא כדאיתא בהרבה דוכתי וכן לענין ביטול שאין יכול לבטל אליל כמו ישראל » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק א)
Le Taz sait qu’on a soutenu le contraire, et il dit contre qui il écrit :
« ודלא כמ״ש בדרישה בהג״ה סי׳ קמ״ה דישראל מומר לעבודת כוכבים דינו כעובד כוכבים דהא ילפינן לה כאן מקראי דעשה הבדל בין עובד כוכבי׳ לישראל » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק א)
Les Nekoudot HaKessef ne discutent pas le raisonnement ; ils opposent un texte :
« ומדברי הרמב״ם פ״ב מהל׳ עבודת כוכבים משמע כהדרישה ע״ש » (נקודות הכסף יו״ד קל״ט)
« יִשְׂרָאֵל שֶׁעָבַד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֲרֵי הוּא כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְכָל דְּבָרָיו וְאֵינוֹ כְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹבֵר עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סְקִילָה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ב׳ הלכה ה׳)
« כתב הט״ז ודבר פשוט נ״ל דאפילו ישראל מומר נקרא ישראל ודינו עד שיעבוד דאע״פ שחטא ישראל הוא וכן לענין ביטול שאינו יכול לבטל אציל כמו ישראל ודלא כמ״ש בדרישה בהג״ה סימן קמ״ה דישראל מומר דינו כעובד כוכבים » (באר היטב יו״ד קל״ט ס״ק א)
| Position | L’idole de l’apostat, avant tout culte | L’apostat peut-il annuler ? | Fondement |
|---|---|---|---|
| Dericha (145, glose) | Interdite dès qu’elle est faite | Oui, comme un non-Juif | Il est, pour ce sujet, un idolâtre |
| Taz ס״ק א | Permise jusqu’au culte | Non | Le verset dit « Juif », et il l’est resté ; גזירת המלך |
| Nekoudot HaKessef | Comme la Dericha, d’après le Rambam | — | הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו |
Le seif 2 dit une chose qui devrait surprendre : l’idole d’un non-Juif peut être annulée, mais ce qu’on lui a offert ne le peut jamais. L’accessoire est plus faible que la chose ; comment l’offrande peut-elle être plus forte ?
« אליל של ישראל אין לה ביטול אבל של עובד כוכבים ותשמישיה ונויה יש להם ביטול ותקרובתה אין לה ביטול » (שו״ע יו״ד קל״ט:ב)
La source est une tradition de Rav, et elle repose sur une comparaison au mort :
« מָה מֵת אֵין לוֹ בְּטִילָה לְעוֹלָם, אַף תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה אֵין לָהּ בְּטִילָה לְעוֹלָם » (עבודה זרה נ׳ ע״א)
Le Taz donne, pour chacune des trois clauses du seif, son verset — et il ne s’en contente pas :
« דכתיב לא תטע לך אשרה אצל המזבח מה מזבח טעון גניזה אף עובד כוכבים טעון גניזה ושל עובד כוכבים כתיב בה פסילי אלהיהם משמע שיכול לפסול אלוה שלו » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ג)
« ונרא׳ לי הטעם דתקרובת גרע (מאליל) [דאליל] עצמו ונויו תלוין בשלימותו דכל זמן שהוא שלם הוא פלח ליה וכן מחזיק אותה לנוי אבל אם נפסל בטל ממנו מחשבה זו מה שאין כן בתקרובת דאפילו דבר מועט שאינו חשוב מקריב לפניו נמצא דלא פקע איסור אם נפסל » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ד)
Le Rambam dit la règle sans le motif, mais il place le même mot — לעולם — sur l’idole du Juif et sur l’offrande, et c’est le rapprochement que le Taz a expliqué :
« וְתִקְרֹבֶת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ט׳)
« כְּשֶׁבָּאוּ לְיָדֵינוּ וְהֵן נוֹהֲגִין בָּהֶם אֱלֹהוּת, אֲבָל אִם בִּטְּלוּם הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ח׳)
| Objet | Annulable ? | Verset | Motif selon le Taz |
|---|---|---|---|
| Idole d’un non-Juif, ses accessoires, ses ornements | Oui | פסילי אלהיהם — il peut « rendre profane » son dieu | Ils tiennent à l’intégrité ; brisés, la pensée s’en va |
| Idole d’un Juif | Jamais | אשרה אצל המזבח — comme l’autel, elle exige l’enfouissement | Décret : גניזה |
| Offrande | Jamais | זבחי מתים — comme un mort | Elle n’a jamais dépendu de sa valeur ni de son intégrité |
« והטעם דתקרובת עבודת כוכבים אין לו ביטול דאליל עצמו ונויו תלוין בשלמותו וכל זמן שהוא שלם פלח ליה וכן מחזיק אותה לנוי אבל אם נפסל בטלה ממנו מחשבה זו משא״כ בתקרובת דאפילו דבר מועט שאינו חשוב מקריב לפניו נמצא דלא פקע איסורו אם נפסל » (באר היטב יו״ד קל״ט ס״ק ג)
Le seif 3 répète trois fois חייב ולא נאסר, et une fois אינו חייב ולא נאסר. Il mêle donc deux questions — l’homme est-il passible ? l’objet est-il interdit ? — dont les réponses ne coïncident pas. C’est le Ran qui les a séparées, et le Taz qui l’a rapporté.
Tout part de deux traditions de Rav, dont la seconde ajoute à la première le sort de l’objet :
« אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ בְּמַקֵּל, שָׁבַר מַקֵּל בְּפָנֶיהָ — חַיָּיב, זָרַק מַקֵּל בְּפָנֶיהָ — פָּטוּר » (עבודה זרה נ׳ ע״ב)
« אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ בְּמַקֵּל, שָׁבַר מַקֵּל בְּפָנֶיהָ — חַיָּיב וְנֶאֱסֶרֶת, זָרַק מַקֵּל לְפָנֶיהָ — חַיָּיב וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת » (עבודה זרה נ״א ע״א)
« בָּעֵינַן זְרִיקָה מִשְׁתַּבֶּרֶת, וְלֵיכָּא » (עבודה זרה נ״א ע״א)
« פרש״י כעין זריקת דם שלפנים שאינה מחוברת אלא משתברת ונופל טיפין טיפין לאפוקי זרק מקל. אבל שיבר מקל הוה כעין זביחה ששובר צוואר בהמה » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ו)
« שֶׁאֵין זְרִיקַת הַמַּקֵּל כְּעֵין זְרִיקַת הַדָּם שֶׁהֲרֵי הַמַּקֵּל כְּמוֹ שֵׁהוּא וְהַדָּם מִתְפַּזֵּר » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה ד׳)
Reste la question de fond : pourquoi jeter le bâton rend-il passible, s’il ne rend pas l’objet interdit ? Le Ran répond en séparant ce que le seif 3 avait mêlé :
« כתב הר״ן לענין חיובא חדא מתרתי מחייב או כעין פנים ונפקא לן מזובח לאלהים יחרם או כדרך עבודתה ונפקא לן מאיכה יעבדו אבל לגבי איסור תקרובת לעולם אינו חייב אלא כעין פנים דנפקא מאשר חלב זבחימו » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ז)
« אבל לגבי איסורא של תקרובת לעולם אינו נאסר אלא בכעין פנים דאיסור תקרובת מאשר חלב זבחימו יאכלו נפקא » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
| Cas du seif 3 | Culte à sa manière ? | Ressemble au Temple ? | L’homme | Le bâton |
|---|---|---|---|---|
| Idole servie au bâton — bâton brisé | Non (on l’agite, on ne le brise pas) | Oui — כעין זביחה | חייב | נאסר |
| Idole servie au bâton — bâton agité | Oui | Non | חייב | לא נאסר |
| Idole servie au bâton — bâton jeté | Non | Non — pas de זריקה משתברת | אינו חייב | לא נאסר |
| Idole servie en jetant — bâton jeté | Oui | Non | חייב (Chakh ס״ק ה) | לא נאסר |
La dernière ligne n’est pas dans le Mehaber : c’est le Chakh qui l’ajoute, d’après le Ran, et qui l’identifie à la tradition de Rav Na’hman :
« דווקא כשאין עבודתה בזריקה אבל אם עבודתה בזריקה חייב ולא נאסר כך כתב הר״ן והיינו דאמר רב נחמן בש״ס זרקו לפניה חייב ולא נאסר וכן הוא ברמב״ם » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ה)
Rachi, sur le cas du bâton brisé, dit en une phrase pourquoi les deux réponses sont ici positives — et c’est le seul cas du tableau où elles le sont :
« המקל בין שעבודתה בשבירה בין שאין עבודתה בשבירה הויא עבודה להתחייב והויא תקרובת ליאסר כדאמרן דכעין זביחה היא » (רש״י עבודה זרה נ״א ע״א ד״ה שבר מקל לפניה חייב ונאסרת)
Un mot du Tour est en cause. Le Beit Yossef y voit une omission et le complète ; le Chakh y voit une chita, et il l’a défendue ailleurs.
Le Tour écrit, pour le bâton brisé devant une idole qu’on ne sert pas au bâton :
« אבל אם אין עובדין אותה במקל כלל ושבר המקל לפניה לא נאסר » (טור יו״ד קל״ט)
Seulement לא נאסר — rien sur l’homme. Le Beit Yossef complète :
« אלא שבמ״ש אבל אם אין עובדין אותה במקל כלל ושבר המקל לפניה לא נאסר יש קיצור שהו״ל לכתוב אינו חייב ואינו נאסר » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
Et le Mehaber, dans le Choul’han Aroukh, écrit ce qu’il a dit qu’il fallait écrire :
« אבל אם אין עובדים אותה במקל כלל ושיבר מקל לפניה אינו חייב ולא נאסר » (שו״ע יו״ד קל״ט:ג)
« לטעמיה אזיל שכתב כן לדעת הטור ואחריו נמשכו הפרישה והב״ח אבל בספרי כתבתי דדעת הטור דלענין חיובא אע״פ שאין עובדים אותה כלל במקל חייב ולא נאסר וכדעת האחרים שהביא הר״ן » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ד)
« Les autres que rapporte le Ran » : ceux qui lisent la tradition de Rav Na’hman comme portant, elle aussi, sur une idole qu’on sert en agitant le bâton — et qui en déduisent que la mention du culte au bâton n’était pas une condition :
« ואחרים פירשו דהא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה בעבודת כוכבים שעובדין אותה בקשקוש מקל היא דומיא דההיא דאמר רב יהודה אמר רב דלעיל ואמוראי נינהו אליבא דרב » (ר״ן על עבודה זרה כ״ג ע״א)
« והא דנקט בש״ס עובדי׳ לרבותא דזריקה דאפי׳ בעובדים פטור וכן הוא דעת הראב״ד בהשגות » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ד)
Et le Chakh tire de cette lecture la cohérence du Tour au seif suivant — la sauterelle :
« ועפ״ז ישבתי הא דכ׳ הטור בשחט לפניה חגב דנאסר אפי׳ אין דרך לעובדה בחגב כלל » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ד)
| Lecture | « Servie au bâton », dans la guemara | Bâton brisé, idole sans bâton — l’homme | — le bâton |
|---|---|---|---|
| Rachi, Beit Yossef, Pericha, Ba’h — et le Choul’han Aroukh | Condition du חיוב | אינו חייב | לא נאסר |
| Le Tour selon le Chakh, le Raavad, « les autres » du Ran | Rebouta pour le bâton jeté | חייב | לא נאסר |
« כתב הש״ך ולדעת הטור לענין חיובא אע״פ שאין עובדין אותה כלל במקל חייב ולא נאסר עכ״ל » (באר היטב יו״ד קל״ט ס״ק ו)
Le seif 4 tient en une ligne, et le Chakh lui consacre son plus long ס״ק. Ce qui est en jeu, c’est la lecture du Rambam — et le Chakh la retourne contre le Beit Yossef, le Kessef Michné et le Migdal Oz réunis.
« שחט לפניה חגב נאסר אפי׳ אין דרך לעובדה בחגב כלל » (שו״ע יו״ד קל״ט:ד)
La guemara avait proposé de voir dans la sauterelle une ma’hloket de tannaïm, puis y avait renoncé :
« לֵימָא כְּתַנָּאֵי: שָׁחַט לָהּ חָגָב — רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים » (עבודה זרה נ״א ע״א)
« לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא אָמְרִינַן כְּעֵין זְבִיחָה, אֶלָּא כְּעֵין פְּנִים בָּעֵינַן, וְשָׁאנֵי חָגָב הוֹאִיל וְצַוָּארוֹ דּוֹמֶה לְצַוַּאר בְּהֵמָה » (עבודה זרה נ״א ע״א)
Le Beit Yossef explique le psak du Tour, et signale le Rambam en une ligne :
« ופסק הראב״ד כר״י משום דר״י ור״נ אליבא דרב ס״ל כר״י » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
« אבל הרמב״ם ז״ל פסק בפ״ג מהלכות ע״ז כרבנן דפטרי ואין זה מקום להאריך » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
« שָׁחַט לָהּ חָגָב פָּטוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ. וְכֵן אִם שָׁחַט לָהּ בְּהֵמָה מְחֻסֶּרֶת אֵיבָר פָּטוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה ד׳)
« ותימה על המחבר שלא הזכיר דעת הרמב״ם כלל שאין זה דרכו להשמיט דעת הרמב״ם ונראה דאזיל לטעמיה בכסף משנה שם שדחק עצמו מאד ליישב דברי הרמב״ם בזה » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ו)
« והשתא הרמב״ם נמי פסק כרבי יודא (כמו שפסקו הראב״ד וטור ודלא כמגדול עוז וב״י וכ״מ שכתבו שפסק כרבנן) אלא דהיכא. אין עבודתה בכך לרבי יודא נמי פטור כמו בעלת מום והיינו דנקט הרמב״ם חגב ובעלת מום בהדי הדדי » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ו)
Les Tossefot avaient déjà fait ce pas, et le Chakh s’appuie sur eux :
« אלא ודאי מיירי בעבודת כוכבים שרגילין לעבוד בחגב ודמי לדרכה בכך טפי מבהמה בעלת מום לעבודת כוכבים שאין דרכה בבהמה כלל » (תוספות עבודה זרה נ״א ע״א ד״ה חייב)
« וכך היא דעת התוספות לשם דהיכא דאין דרך לעובדה בחגב כלל לכ״ע פטור וכן הוא דעת היש פוסקים כר״י שהביא הר״ן דפטור ואינו נאסר וכתב שלזה הסכים הרמב״ן » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ו)
| Position | Le Rambam suit… | Sauterelle égorgée, idole sans culte de sauterelle |
|---|---|---|
| Beit Yossef, Kessef Michné, Migdal Oz | Les Sages | Le Tour et le Mehaber (Rabbi Yehouda) : נאסר — le Rambam : פטור |
| Chakh, d’après les Tossefot, le Ran et le Ramban | Rabbi Yehouda — mais Rabbi Yehouda exempte ici | לכ״ע פטור ואינו נאסר |
| Ba’h, rapporté par le Chakh | — | Même selon les Sages, l’objet serait interdit — le Chakh le rejette : דהיכא דפטור שרי |
« והש״ך חולק ע״ז ופוסק כדעת הרמב״ם ותוספות ושאר פוסקים דהיכא דאין דרך לעובדה בחגב כלל לכ״ע פטור ואינו נאסר » (באר היטב יו״ד קל״ט ס״ק ח)
Les seifim 5 à 7 disent où l’on trouve l’objet ; mais la question sous-jacente est ce qui fait l’offrande. Le Tour et le Rambam n’y répondent pas de la même façon, et la différence porte sur tout ce qui sort d’un lieu de culte.
« אָמַר רַב אַסִּי בַּר חִיָּיא: כׇּל שֶׁהוּא לִפְנִים מִן הַקִּלְקְלִין, אֲפִילּוּ מַיִם וּמֶלַח אָסוּר. חוּץ לְקִלְקְלִין — דָּבָר שֶׁל נוֹי אָסוּר, שֶׁאֵינוֹ שֶׁל נוֹי מוּתָּר » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
Le Tour tient (א), et le Beit Yossef précise le sens de sa formule שאנו תולין — non pas « nous supposons qu’on en a versé un peu », mais « l’introduire, c’est l’offrir » :
« אע״פ שברור לנו שלא נסכו מהיין ולא הקטירו מהסלת והשמן אסור משום דאמרינן הכניסו לפנים מן הקילקלין זו היא הקרבתו » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
Mais le Tour maintient la condition כעין פנים : ce qui n’est pas offert au Temple n’est pas une offrande, même dedans. Le Rambam ne la maintient pas :
« והרמב״ם כתב דלפנים מהמחיצה אפילו הוא דרך בזיון ואינן ראוין למזבח הכל אסור » (טור יו״ד קל״ט)
« אֲבָל אִם מְצָאוֹ בִּפְנִים בֵּין דֶּרֶךְ כָּבוֹד בֵּין דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן בֵּין דָּבָר הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ בֵּין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי כָּל הַנִּמְצָא בִּפְנִים אָסוּר אֲפִלּוּ מַיִם וּמֶלַח » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ט״ז)
« וְכָל הַנִּמְצָא בְּבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲפִלּוּ מַיִם וּמֶלַח אָסוּר בַּהֲנָאָה מִן הַתּוֹרָה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ט״ו)
Le seif 6 marque la borne de (ב) : l’objet en chemin n’est pas encore entré, et la michna d’Ein Maamidin le permet :
« בָּשָׂר הַנִּכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה — מוּתָּר, וְהַיּוֹצֵא — אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּזִבְחֵי מֵתִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא » (עבודה זרה כ״ט ע״ב)
Et Péor et Markoulis sont la borne dans l’autre sens : pas de tenture, parce que leur culte est lui-même un mépris ; donc le dehors est comme le dedans.
« אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: נָקְטִינַן, אֵין קִלְקְלִין לֹא לִפְעוֹר וְלֹא לְמַרְקוּלִיס » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
« אֶלָּא, אֲפִילּוּ חוּץ כְּבִפְנִים דָּמֵי וְאָסוּר » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
| Ce qu’on trouve | Tour — Choul’han Aroukh (א) | Rambam (ב) |
|---|---|---|
| En deçà de la tenture, offert au Temple (eau, sel compris) | Interdit — offrande | Interdit — offrande |
| En deçà de la tenture, non offert au Temple, ou posé avec mépris | Permis — pas כעין פנים | Interdit — tout ce qui est dedans |
| Hors de la tenture, avec honneur | Interdit — ornement | Interdit — ornement |
| Hors de la tenture, avec mépris | Permis | Permis |
| Péor et Markoulis, même dehors | Interdit | Interdit |
« וא״כ הני נרות נמי אם הכניסום במקום עבודתם תקרובת נינהו ולית להו ביטול » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
« ודבריו נכונים וכל בעל נפש יש לו להחמיר ול״ד נרות אלא בכל הדברים שהיו בבית תרפותם איכא משום תקרובת עבודת כוכבים דשמא נכנסו במקום עבודתם ואין להם ביטול כלל להרמב״ם עכ״ל ב״ח » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ג)
Le seif 9 permet les cierges vendus ou mis en gage, « puisqu’il les a éteints pour lui-même ». Le seif 12 fait de la vente elle-même une annulation, et n’en rapporte la négation qu’en יש אומרים. Le Chakh voit la tension et la laisse ouverte ; le Taz la résout.
D’abord, pourquoi le cierge est-il un ornement et non une offrande — alors qu’on allume bien au Temple ? Le Ran l’explique, et le Beit Yossef le rapporte :
« נרות של שעוה שמדליקין לפני אליל מסתברא דלא מתסרי משום תקרובת אלא משום נויין דאע״ג דהואי הדלקה במקדש מ״מ לא הוו דבר המשתבר דליהוי כעין זביחה או כעין פנים הילכך בביטול סגי להו » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
Les Tossefot y arrivent par un mima nafchakh qui rend la question sans conséquence :
« ושמעינן מהכא דהני נרות של שעוה שמביאין דורון לעבודת כוכבים ומדליקין בפניהם ומשכיבן הכומר מכרם או נתנם לישראל מותר בהנאה ממה נפשך » (תוספות עבודה זרה נ׳ ע״א ד״ה בעינן כעין פנים וליכא)
Le Tour donne ensuite deux positions sur ce qui annule — l’extinction, ou la cession :
« וה״ר יונה כתב אפילו אם כבן על דעת לחזור ולהדליקן הוי ביטול אבל כבו מעצמן לא הוי ביטול אבל אם משכנן לישראל או מכרן הוי ביטול כיון דלאו אליל עצמם הן » (טור יו״ד קל״ט)
« ואם מכרן או משכנן פי׳ רש״י דאסירי כרבנן דס״ל אליל שמכרה עכו״ם או משכנה לא בטלה וה״ה נמי נוייהן ותשמישן אבל הרמב״ן כתב אע״ג דאליל גופא לא בטלה במכירה ומשכון נוייה ותשמישה בטלין במכירה ומשכון » (טור יו״ד קל״ט)
« משמע הא אם כיבו ממילא אע״פ שמכרן או משכנן אסורים וכדעת ר״י שהביאו הטור והפוסקים דכי היכי דעבודת כוכבים גופה לא בטלה במכרה או משכנה ה״ה נויה ותשמישה וק״ק דבסעיף י״ב הביא המחבר סברת הפוסקים דבטלה במכירה ומשכון בסתם ואח״כ סברת ר״י בשם י״א וכן לקמן סימן קמ״ו ס״ח כ׳ הרב בפשיטות דבטליה במכירה ומשכון וצ״ע » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ז)
« משמע דהמכירה או משכון אין מועיל אם כיבן כדי לחזור ולהדליקן וכ״ש אם היו כבין מעצמן אלא דלהכי מועיל המכירה או משכן שמזה אנו רואים שמה שכיבה הוא לצורך עצמו לא לחזור ולהדליקה » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ח)
« ואפי׳ מאן דס״ל בסעיף י״ב דהמכירה ומשכון לא הוי ביטול כאן מודה דמהני כיון דהמכירה אינה אלא ראייה שכיבה על מנת שלא לחזור ולהדליקה » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ח)
| Position | Éteint pour de bon, puis vendu | Éteint pour rallumer, puis vendu | Éteint de lui-même, puis vendu |
|---|---|---|---|
| Rachi, Roch — יש אומרים du seif 12 | Permis — l’extinction annule | Interdit | Interdit |
| Rabbenou Yona — deux annulations | Permis | Permis — l’extinction suffit | Permis — la vente suffit |
| Le Mehaber au seif 9, lu par le Taz | Permis | Interdit — la vente n’est qu’une preuve, et ici elle prouve le contraire | Interdit |
Le Taz règle enfin une difficulté interne au Beit Yossef — qui semble refuser le don à un Juif tout en rapportant le Ran qui l’admet — par une distinction de mots :
« ונראה פשוט דמ״ש ב״י דנתינה לישראל לא מהני היינו שלא נתנום לו בדרך מתנה אלא בדרך פקדון ולא פקע שמיה ממנו אבל בדרך מתנה פשוט דהוה כמכירה דחד טעמא הוא » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ח)
« משמע הא אם כבו ממילא אע״פ שמכרן או משכנן אסורים וק״ק דבסי״ב הביא המחבר סברת הפוסקים דבטלה במכירה ומשכון בסתם ואחר כך סברת ר״י בשם י״א וכן לקמן סי׳ קמ״ו ס״ח כתב הרב בפשיטות דבטלים במכירה ומשכון וצ״ע. ש״ך » (באר היטב יו״ד קל״ט ס״ק ט)
Les seifim 11 et 12 posent la même question à deux objets : ce que porte le prêtre, et ce qu’il tient. Dans les deux cas, la réponse dépend de ce qu’on appelle servir l’idole.
« מלבושים שלובשים הכהנים כשנכנסים לבית אלילים נוי שלהם הן ולא נוי של אלילים ואפילו ביטול אינם צריכים ויש מי שמצריך ביטול » (שו״ע יו״ד קל״ט:יא)
Le Beit Yossef aligne les Richonim des deux côtés :
« כ״כ התוס׳ שכתב רשב״ם בשם רש״י וכ״כ הרא״ש בפרק רבי ישמעאל והמרדכי כתב בשם רא״ם [לאסור] וראבי״ה כתב בשם ר״ג להתיר משום דאף יוצא בהם להתנאות כנגד המלכים » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
« אבל מה שלובשין לעבודת כוכבים עצמה מיקרי נוי וצריך ביטול » (רמ״א יו״ד קל״ט:יא)
Le seif 12 est plus large dans le Choul’han Aroukh que dans le Tour : le Tour nommait le calice, le Mehaber écrit « les objets qu’il tient en main » :
« והגביע שאוחז הכומר בידו והמחתה שמקטיר בה משמשיה הן וצריכין ביטול » (טור יו״ד קל״ט)
« כלים שאוחז בידו והמחתה שמקטיר בה משמשיה הם וצריכים ביטול » (שו״ע יו״ד קל״ט:יב)
« אבל התוס׳ ומרדכי כתבו דכלי מחתה אסורה מפני שמקטרין בו והוי משמשי אליל וצריך ביטול אבל כלי שקורין קליצ״א אין משמשין בו לאליל » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
« והר״ן כתב בשם הרמב״ן שחכמי הצרפתים התירו גביעי כסף שקורין קלני״ש אבל מחתות אסורין דמשמשי אליל הן » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
« ולי נראה שטעמו דכיון דבגביעים נותנין יין הו״ל תקרובת אליל ונמצא הגביע שהיין בתוכו משמש אליל שאין לך משמש אליל גדול ממנו שמקריבין בו תקרובת לאליל » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
« וטעם המתירין אפשר שהוא מטעם שכתב המרדכי גבי ככרות הכומרים דאינו תקרובת לאליל כי בימים הראשונים היו מאכילין לאליל עצמה משא״כ בזמן הזה » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
Le seif 13 ferme la série par un interdit d’un autre ordre — non plus l’interdit au profit, mais le dégoût. Sa source est une question restée sans réponse :
« בָּעֵי רֵישׁ לָקִישׁ: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַדֶּקֶל, לוּלָבוֹ מַהוּ לְמִצְוָה? » (עבודה זרה מ״ז ע״א)
« וכתב עוד רבינו מאיר פסק תכשיטי כהני האליל דמותרים מ״מ לדבר מצוה לציין טלית אין נכון לעשות כן » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
« וכן אפילו ללמוד בהן אסור. הר״ף בהג״ה תשב״ץ סימן תי״ז » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ח)
Les deux derniers seifim quittent l’idole pour la main du Juif : ce qu’il fait des livres du culte d’autrui. Presque chaque règle y est rapportée en יש מי שאומר, et c’est le Rama qui, sur la vente, empile trois avis avant de conclure.
La source du seif 14 est dans les Hagahot Maïmoniot, et le Beit Yossef la rapporte avec son motif — le même מאיס que le seif 13 :
« וכתבו עוד ההגהות לא יכתוב ישראל על הספרים של האליל אא״כ מחקם שלא יהיה רישומן ניכר משום דמאיסי ובשם רי״ח שמעתי שאפי׳ מחק ספרי האליל עד שאין רישומן ניכר אפ״ה לא יכתוב עליהם דברי תפלות ותחנונים דאין קטיגור נעשה סניגור » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
Sur la vente, le Mehaber rapporte l’avis permissif, du Chibolei haLeket :
« וכתוב בשבלי הלקט ספרים של עכו״ם עובדי אלילים שנשתקעו ביד ישראל הרב רבינו אלעזר לא היה תופס איסור למכרם » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
Le Rama y oppose les Tossefot, qui posent le fondement de l’interdit — לפני עור — et en tirent que même la vente à un laïc est interdite :
« והכי נמי ספרי׳ פסולים הראוים לתיפלה בבית עבודת כוכבים אסור למכור להם לכומרים דעובר משום לפני עור ואף לעובד כוכבים שאינו כומר אסור דבודאי יתננו או ימכרנו לכומר » (תוספות עבודה זרה י״ד ע״ב ד״ה חצב קשבא)
« וי״א דדוקא לכהנים אסור למכור אבל לא לשאר עובדי כוכבים (פסקי מהרא״י סי׳ כ״ז) והמחמיר תבא עליו ברכה » (רמ״א יו״ד קל״ט:טו)
| Avis | Vendre un livre de culte à… | Fondement |
|---|---|---|
| Chibolei haLeket (R. Elazar) — le Mehaber | Quiconque : permis | Le livre n’est ni idole ni accessoire |
| Tossefot, Sefer haTerouma, Semag, Hagahot Maïmoniot, Kol Bo — premier avis du Rama | Personne, s’il sert au chant du culte | לפני עור — le laïc le donnera au prêtre |
| Piskei Maharaï — second avis du Rama | Aux prêtres seulement : interdit | Le prêtre seul en fait l’usage cultuel direct |
| Le Rama : והמחמיר תבא עליו ברכה | — | Le Ba’h, chez le Chakh : מן הדין הוא אסור |
« והב״ח כ׳ דמן הדין הוא אסור » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק י)
Le Chakh élargit l’objet lui-même, au nom de Rabbenou Yerou’ham — les Bibles traduites pour leur usage sont des livres de culte :
« וכ׳ רבינו ירוחם ני״ז ח״ה דהוא הדין ספרי הכ״ד של עובדי כוכבים הכתובים בלשון לע״ז או שאר לשונות שלהן אסור למכור להן כי מי שהעתיקן להם שינה בלשונו כדי לפקרם ולחזק אמונתם » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ט)
« וכ׳ הב״ח דאין איסור בדבר אלא נכון ליזהר וכן כתב מהרש״ל בביאורי סמ״ג וכתב ד״מ סימן קכ״א דאינו אלא בידוע שרוצה לכתוב ספר דתם אבל סתמא שרי » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק י״א)
Les deux dernières règles — prêter pour bâtir, et relier — viennent l’une de Rabbi Eliézer de Metz, l’autre de Rabbi Avigdor :
« ורא״מ פסק בפרק קונם (סב:) גבי רב אשי הו״ל אבא זבניה לבי נורא מכאן יש ללמוד שאסור להלוות לצורך בנין אליל או לתכשיטיה או למשמשיה וכ״ש למכור לה תשמישים כגון מחתות וספרים והמונע מצליח » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
« ולקשור ספרים של עבודת כוכבים השיב ר׳ אביגדור שאין ראוי לקשרם חוץ מספר הדיינין והסופרים ואם חשש משום איבה כל מה שיכול להשמט ישמט » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · סימן קל״ט · ♥ Soutenir
Le Pit’hei Techouva ne commente pas ce siman ; l’Aroukh HaChoul’han ne nous est pas accessible ici.