פתיחה ראשונה לסימן קמ״א : שמונת סעיפי המחבר והגהות הרמ״א, לשון המקור עם ביאור. סימן קל״ט עסק באליל עצמו ובביטולו ; סימן ק״מ — בתקרובת שנתערבה. סימן זה פונה אל הצורות : הצלם הנמצא ברחוב, התכשיט החקוק בשמש, טבעת החותם, התמונה, המנורה בת שבעת הקנים. הוא שואל שתי שאלות שאינן מתערבבות לעולם — לשם מה נעשתה הצורה ? (סעיפים א׳–ג׳) ומה רשאי ישראל לעשות, ולהשהות ? (סעיפים ד׳–ח׳).
הנושא : הצלמים והצורות — צלמים, שברי צלמים, חמה ולבנה ודרקון, מכובדים ומבוזים, לא תעשון אתי, בולט ושוקע, טבעת שחותמה בולט, צורה שלימה, תבנית היכל ומנורה
המקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״א
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
סימן קמ״א הוא המפורש ביותר שבקבוצתו — שלושים ושש הערות של הש״ך, חמש עשרה של הט״ז, חמש עשרה של הפתחי תשובה. והטעם פשוט : הוא נוגע במה שיש לכל אדם. הוא נקרא בשני מהלכים. סעיפים א׳–ג׳ — הצורה הנמצאת : עובד כוכבים עשאה, והשאלה היחידה היא לשם מה ; המקום, מה שביד, מצב החפץ וטיב הכלי הם הסימנים. סעיפים ד׳–ח׳ — הצורה הנעשית : כאן ישראל הוא העושה, או המשהה, והשאלה נעשית שאלת הפסוק לא תעשון אתי והחשד.
שתי מילים חוזרות בלי הרף ואין לערבבן : צלם — פסל שנעשה להיעבד או שחזקתו כך, וצורה — דמות בכלל, של אדם, של מאור, של בהמה — שאינה אסורה אלא מפסוק לעצמו, שאינו תלוי בעבודה זרה.
דין הצלמים והצורות של עבודת כוכבים. ובו ח׳ סעיפים: כל הצלמים של עבודת כוכבים הנמצאים בכפרים אסורים דסתמא לשם אלילים נעשו והנמצאים בכרכים מותרים דודאי לנוי נעשו (לשון המחבר) אא״כ עומדין על פתח המדינה (לשון רמב״ם פ״ז מהל׳ עבודת כוכבים) והיה ביד הצורה צורת מקל או צפור או כדור או סייף או עטרה וטבעת: הגה צורת שמשתחוים לו דינו כדין צלם ואסור בלא ביטול אבל אותן שתולין בצואר לזכרון לא מקרי צלם ומותר (מרדכי ר״פ כל הצלמים בשם ראבי״ה):
המוצא שברי צלמים מושלכים או בתוך שברי נחושת או אפילו שברי אלילים עצמן מותרים אבל מצא תבנית יד או רגל והוא עומד על בסיסו אסור:
המוצא כלים ועליהם צורות חמה או לבנה: הגה דהיינו צורות הנעשים לשם חמה ולבנה כמו שעושים בעלי הטלסמאות צורות לכוכבים כגון צורות המתייחסות לשמש מציירים מלך מעוטר יושב על עגלה וכן כיוצא בזה בלבנה יש להם צורה מיוחדת (רמב״ם בפירוש המשנה וברטנורה שם) או דרקון והוא דומה לנחש ויש כמין סנפירין בין פרק חוליות שבצואר אם הכלים מכובדים אסורים שודאי נעשו לשם אלילים ואם הם מבוזים מותרים שלא נעשו אלא לנוי ואלו הם מכובדים שעל השיראים ונזמים וטבעת ומבוזים (מטבעות) (הג״א ומרדכי ואגודה ורא״ש וסמ״ג לאוין צ״ב ובה״ג וכן מצאתי בתוספתא ר״פ ז׳) יורות קומקמוסים חמי חמין וכוסות ששותים בהם בין אם הם למטה מהמים או למעלה מהמים וכל זה בסתם שאין אנו יודעי׳ שנעבדו כלי׳ הללו אבל בידוע שלא נעבדו כלים הללו שעל המכובדי׳ נמי מותרי׳ (דעת הר״ן) ויש מי שאומר שכל צורה שהיא נעבדת בודאי אפילו על המבוזים אסורים אף ע״פ שאין אנו יודעים שכלים הללו נעבדו ולפי זה בזמן הזה שמחקקים חקק בכלים ומציירים בהם אלילים המוציא כלים שיש בהם אלילים אסורים: הגה והמנהג כסברא הראשונה ובזמן הזה שאין העובדי כוכבים עובדין לצורות הללו מותרים בהנאה אם מוצאן אבל אין להשהותן (תא״ו נט״ז) ויש מחמירים בכל הצורות הנזכרות אפילו בזמן הזה אע״ג דידעינן דלא פלחי להו. (כן משמע בטור ובתוס׳ פרק כל הצלמים) . וצורת דרקון מותר לעשותה אלא שאסור להשהותה אצלו משום חשד (ב״י מהרא״ש והטור):
אסור לצייר צורות שבמדור שכינה כגון ד׳ פנים בהדי הדדי וכן צורות שרפים ואופני׳ ומלאכי השרת וכן צורת אדם לבדו כל אלו אסור לעשותם אפילו הם לנוי ואם עובד כוכבים עשאם לו אסור להשהותם: הגה ומיהו אם מוצא אותם מותרים מלבד בחמה ולבנה שדרך העובד כוכבים לעבדם או שיש הוכחה שעשאן לעבדם שאז אסור ככל הצלמים כמו שנתבאר בריש הסימן (טור): במה דברים אמורים בבולטת אבל בשוקעת כאותם שאורגים בבגד ושמציירים בכותל בסמנין מותר לעשותם וצורת חמה ולבנה וכוכבים אסור בין בולטת בין שוקעת ואם הם להתלמד להבין ולהורות כולן מותרות אפי׳ בולטות (ויש מתירין בשל רבים דליכא חשדא) (טור בשם הרא״ש):
טבעת שיש עליה חותם שהוא צורת אדם אם היתה הצורה בולטת אסור להניחה ומותר לחתום בה ואם היתה הצורה שוקעת מותר להניחה ואסור לחתו׳ בה מפני שהנחתם תעשה בו הצורה בולטת (ל׳ רמב״ם פ״ג מהלכות עבודת כוכבים דין י״א) ואפילו חתם לו העובד כוכבים אסור להשהותה (כן משמע במרדכי פכ״ה ותוס׳) וה״ה בשאר צורות האסורות (בטור וכ״כ הר״ן בשם רי״ף וכן משמע בכל הפוסקים):
צורות הבהמות חיות ועופות ודגים וצורות אילנות ודשאים וכיוצא בהם מותר לצור אותם ואפילו היתה הצורה בולטת:
יש מי שאומר שלא אסרו בצורת אדם ודרקון אלא דוקא בצורה שלימה בכל איבריה אבל צורת ראש או גוף בלא ראש אין בה שום איסור לא במוצאו ולא בעושה (וכן נוהגין) :
לא יעשה בית תבנית היכל כשיעור גבהו וארכו ורחבו אכסדרה תבנית אולם. חצר תבנית עזרה. שלחן תבנית שלחן מנורה תבנית מנורה. אבל עושה של חמשה קנים או של ששה או שמונה אבל של שבעה לא יעשה אפילו משאר מיני מתכות ואפילו בלא גביעים וכפתורים ופרחים ואפי׳ אינה גבוהה י״ח טפחים:
סעיף א׳ יוצא מן המשנה הפותחת את פרק כל הצלמים, ומשלוש הבהרות שבגמרא : אנדרטי של מלכים, פתח המדינה, ושלושת הדברים שהוסיפו.
« כׇּל הַצְּלָמִים אֲסוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶעֱבָדִין פַּעַם אַחַת בְּשָׁנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא כֹּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַקֵּל אוֹ צִפּוֹר אוֹ כַדּוּר » (עבודה זרה מ׳ ע״ב)
« אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּאִנְדְּרָטִי שֶׁל מְלָכִים שָׁנִינוּ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּבְעוֹמְדִין עַל פֶּתַח מְדִינָה שָׁנִינוּ » (עבודה זרה מ׳ ע״ב)
« אָמַר רַבָּה: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁל כְּרַכִּים, אֲבָל בְּשֶׁל כְּפָרִים — דִּבְרֵי הַכֹּל אֲסוּרִים » (עבודה זרה מ״א ע״א)
« תָּנָא, הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן: סַיִיף, עֲטָרָה, וְטַבַּעַת » (עבודה זרה מ״א ע״א)
סעיף ב׳ הולך אחר המשנה השנייה ואחר דברי שמואל : מדוע השבר מותר, מדוע היד אסורה, והספק ספיקא שביסוד הכול.
« הַמּוֹצֵא שִׁבְרֵי צְלָמִים, הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין. מָצָא תַּבְנִית יָד אוֹ תַּבְנִית רֶגֶל, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁכַּיּוֹצֵא בָּהֶן נֶעֱבָד » (עבודה זרה מ״א ע״א)
« אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲפִילּוּ שִׁבְרֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וְהָאֲנַן תְּנַן: שִׁבְרֵי צְלָמִים! » (עבודה זרה מ״א ע״א)
« וְהָא שְׁבָרִים נִינְהוּ! תַּרְגְּמַהּ שְׁמוּאֵל: בְּעוֹמְדִין עַל בְּסִיסָן » (עבודה זרה מ״א ע״ב)
« הָתָם אֵימַר עֲבָדוּם אֵימַר לֹא עֲבָדוּם, וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר עֲבָדוּם — אֵימַר בִּטְּלוּם. עֲבוֹדָה זָרָה וַדַּאי עֲבָדוּהָ, מִי יֵימַר דְּבַטְּלֻהָ? הָוֵי סָפֵק וּוַדַּאי, וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי! » (עבודה זרה מ״א ע״ב)
« אִתְּמַר: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה מֵאֵילֶיהָ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲסוּרָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: מוּתֶּרֶת » (עבודה זרה מ״א ע״ב)
סעיף ג׳ הוא המשנה השלישית, שנפסקה כרבן שמעון בן גמליאל, עם תירוצו של אביי — מדוע דווקא שלוש צורות אלו — והגדרת הכלים המכובדים כשמואל.
« הַמּוֹצֵא כֵּלִים וַעֲלֵיהֶם צוּרַת חַמָּה, צוּרַת לְבָנָה, צוּרַת דְּרָקוֹן — יוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שֶׁעַל הַמְכוּבָּדִין — אֲסוּרִין, שֶׁעַל הַמְבוּזִּין — מוּתָּרִין » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
« אָמַר אַבָּיֵי: מִיפְלָח לְכֹל דְּמַשְׁכְּחִי פָּלְחִי, מֵיצָר וּמִפְלָחי — הָנֵי תְּלָתָא דַּחֲשִׁיבִי צָיְירִי לְהוּ וּפָלְחִי לְהוּ, לְמִידֵּי אַחֲרִינָא — לְנוֹי בְּעָלְמָא עָבְדִי לְהוּ » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
« אָמַר רַב: מְכוּבָּדִין — לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם, מְבוּזִּין — לְמַטָּה מִן הַמַּיִם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵלּוּ וָאֵלּוּ מְבוּזִּין הֵן, אֶלָּא אֵלּוּ הֵן מְכוּבָּדִין — שֶׁעַל הַשֵּׁירִין וְעַל הַנְּזָמִים וְעַל הַטַּבָּעוֹת » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: מְכוּבָּדִין — שֶׁעַל הַשֵּׁירִין, וְעַל הַנְּזָמִים, וְעַל הַטַּבָּעוֹת; מְבוּזִּין — שֶׁעַל הַיּוֹרוֹת, וְעַל הַקּוּמְקְמֹסִין, וְעַל מְחַמֵּי חַמִּים, וְשֶׁעַל הַסְּדִינִין, וְעַל הַמִּטְפָּחוֹת » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
רב ששת מלקט את שלושת ה״חוץ״ שבפרק, והגמרא עושה מהם את מפתח סעיפים ד׳–ז׳ : מוצא אינו עושה. הדרקון מוגדר.
« כׇּל הַמַּזָּלוֹת מוּתָּרִין — חוּץ מִמַּזַּל חַמָּה וּלְבָנָה, וְכׇל הַפַּרְצוּפִין מוּתָּרִין — חוּץ מִפַּרְצוּף אָדָם, וְכׇל הַצּוּרוֹת מוּתָּרוֹת — חוּץ מִצּוּרַת דְּרָקוֹן » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
« וְאִי בְּעוֹשֶׂה, צוּרַת דְּרָקוֹן מִי אֲסִיר? וְהָכְתִיב: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב״ » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
« תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ צוּרַת דְּרָקוֹן? פֵּירֵשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ צִיצִין בֵּין פְּרָקָיו. מַחְוֵי רַבִּי אַסִּי: בֵּין פִּרְקֵי צַוָּאר » (עבודה זרה מ״ג ע״א)
הסוגיה המרכזית, בראש השנה ובעבודה זרה. לרבן גמליאל היו צורות לבנה ; כיצד, אם הפסוק אוסר לעשות ״שמשי״ ? תירוציו של אביי בזה אחר זה משרטטים את מפת סעיף ד׳ — וסעיף ח׳ נולד בדרך.
« דְּמוּת צוּרוֹת לְבָנָה הָיוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּטַבְלָא וּבְכוֹתֶל בַּעֲלִיָּיתוֹ, שֶׁבָּהֶן מַרְאֶה אֶת הַהֶדְיוֹטוֹת, וְאוֹמֵר: הֲכָזֶה רָאִיתָ אוֹ כָּזֶה » (ראש השנה כ״ד ע״א)
« וּמִי שְׁרֵי? וְהָכְתִיב: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי״, לֹא תַעֲשׂוּן כִּדְמוּת שַׁמָּשַׁי הַמְשַׁמְּשִׁים לְפָנַי! » (עבודה זרה מ״ג ע״א)
« כִּדְתַנְיָא: לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם בַּיִת תַּבְנִית הֵיכָל, אַכְסַדְרָה תַּבְנִית אוּלָם, חָצֵר תַּבְנִית עֲזָרָה, שׁוּלְחָן תַּבְנִית שׁוּלְחַן, מְנוֹרָה תַּבְנִית מְנוֹרָה, אֲבָל הוּא עוֹשֶׂה שֶׁל חָמֵשׁ וְשֶׁל שֵׁשׁ וְשֶׁל שְׁמוֹנֶה, וְשֶׁל שֶׁבַע לֹא יַעֲשֶׂה אֲפִילּוּ שֶׁל שְׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת » (עבודה זרה מ״ג ע״א)
« לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא בִּדְמוּת אַרְבָּעָה פָּנִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: מִפִּרְקֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שְׁמִיעַ לִי, ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי״ — לֹא תַעֲשׂוּן אוֹתִי, אֲבָל שְׁאָר שַׁמָּשִׁין שְׁרֵי » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« אָמַר אַבָּיֵי: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שַׁמָּשִׁין שֶׁבַּמָּדוֹר הָעֶלְיוֹן » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« וְשֶׁבְּמָדוֹר הַתַּחְתּוֹן מִי שְׁרֵי? וְהָתַנְיָא: ״אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם״ — לְרַבּוֹת חַמָּה וּלְבָנָה כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, ״מִמַּעַל״ — לְרַבּוֹת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת! » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
נשארה העשייה גרידא. התירוץ האחרון מבחין בין עושה למשהה, ומכניס את החשד, את הטבעת, את הרבים, את הפרקים ואת ההתלמדות.
« שָׁאנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, דַּאֲחֵרִים עָשׂוּ לוֹ » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« וְהָא רַב יְהוּדָה, דַּאֲחֵרִים עָשׂוּ לוֹ, וַאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, סַמִּי עֵינֵיהּ דְּדֵין! » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« הָתָם בְּחוֹתָמוֹ בּוֹלֵט, וּמִשּׁוּם חֲשָׁדָא, דְּתַנְיָא: טַבַּעַת שֶׁחוֹתָמָהּ בּוֹלֵט — אָסוּר לְהַנִּיחָהּ, וּמוּתָּר לַחְתּוֹם בָּהּ. חוֹתָמָהּ שׁוֹקֵעַ — מוּתָּר לְהַנִּיחָהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹם בָּהּ » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« וּמִי חָיְישִׁינַן לַחֲשָׁדָא? וְהָא הָהִיא בֵּי כְנִישְׁתָּא דְּשַׁף וִיתֵיב בִּנְהַרְדְּעָא, דַּהֲוָה בֵּיהּ אִנְדְּרָטָא, וַהֲווֹ עָיְילִי רַב וּשְׁמוּאֵל וַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל וְלֵוִי וּמְצַלּוּ הָתָם, וְלָא חָיְישִׁי לַחֲשָׁדָא! רַבִּים שָׁאנֵי » (ראש השנה כ״ד ע״ב)
« וְהָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל דְּיָחִיד הֲוָה? כֵּיוָן דְּנָשִׂיא הוּא, שְׁכִיחִי רַבִּים גַּבֵּיהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דִּפְרָקִים הֲוַאי » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« וְאִיבָּעֵית אֵימָא, לְהִתְלַמֵּד שָׁאנֵי, דְּתַנְיָא: ״לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת״, אֲבָל אַתָּה לָמֵד לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
הרמב״ם, שהמחבר מעתיק את לשונו בסעיפים א׳ וה׳, מחלק את החומר בין שני פרקים : פרק ז׳ (מה שמוצאים) ופרק ג׳ (מה שעושים).
« כָּל הַצּוּרוֹת הַנִּמְצָאִים בַּכְּפָרִים אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁלַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֵן עֲשׂוּיִין » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ו׳)
« וְהַנִּמְצָאוֹת בַּמְּדִינָה אִם הָיוּ עוֹמְדִין עַל פֶּתַח הַמְּדִינָה וְהָיָה בְּיַד הַצּוּרָה צוּרַת מַקֵּל אוֹ צִפּוֹר אוֹ כַּדּוּר אוֹ סַיִף אוֹ עֲטָרָה וְטַבַּעַת חֶזְקָתוֹ שֶׁהוּא לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאָסוּר בַּהֲנָאָה. וְאִם לָאו הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת לְנוֹי וּמֻתָּר » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ו׳)
« אֲבָל הַמּוֹצֵא יָד מִצּוּרַת כּוֹכָב אוֹ מַזָּל אוֹ רַגְלָהּ אוֹ אֵיבָר מֵאֵיבָרֶיהָ מֻשְׁלָךְ הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָאָה הוֹאִיל וְיָדַע בְּוַדַּאי שֶׁזֶּה הָאֵיבָר מִן צוּרַת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַנֶּעֱבֶדֶת הֲרֵי הִיא בְּאִסּוּרָהּ עַד שֶׁיִּוָדַּע לוֹ שֶׁהָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עוֹבְדֶיהָ בִּטְּלוּהָ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ז׳)
« הַמּוֹצֵא כֵּלִים וַעֲלֵיהֶן צוּרַת חַמָּה וּלְבָנָה וּדְרָקוֹן. אִם הָיוּ כְּלֵי כֶּסֶף וְזָהָב אוֹ בִּגְדֵי שָׁנִי אוֹ שֶׁהָיוּ חֲקוּקִים עַל הַנְּזָמִים וְעַל הַטַּבָּעוֹת הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. וְעַל שְׁאָר הַכֵּלִים מֻתָּרִין מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן לְנוֹי » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ח׳)
« וְאֵין אִסּוּר לָצוּר לְנוֹי אֶלָּא צוּרַת הָאָדָם בִּלְבַד. לְפִיכָךְ אֵין מְצַיְּרִים לֹא בְּעֵץ וְלֹא בְּסִיד וְלֹא בְּאֶבֶן צוּרַת הָאָדָם. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת כְּגוֹן הַצִּיּוּר וְהַכִּיּוּר שֶׁבַּטְּרַקְלִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְאִם צָר לוֹקֵה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה י׳)
« אֲבָל אִם הָיִתָה הַצּוּרָה מֻשְׁקַעַת אוֹ צוּרָה שֶׁל סַמָּנִין כְּגוֹן הַצּוּרוֹת שֵׁעַל גַּבֵּי הַלּוּחוֹת וִהַטַּבְלִיּוֹת אוֹ צוּרוֹת שֶׁרוֹקְמִין בָּאָרִיג הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה י׳)
« וְכֵן אָסוּר לָצוּר דְּמוּת חַמָּה וּלְבָנָה כּוֹכָבִים מַזָּלוֹת וּמַלְאָכִים… וַאֲפִלּוּ עַל הַלּוּחַ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה י״א)
« צוּרוֹת הַבְּהֵמוֹת וּשְׁאָר נֶפֶשׁ חַיָּה חוּץ מִן הָאָדָם וְצוּרוֹת הָאִילָנוֹת וּדְשָׁאִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר לָצוּר אוֹתָם וַאֲפִלּוּ הָיְתָה הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה י״א)
הטור, לבסוף, בשלושה עניינים שהמחבר נוטל ממנו או דוחה : חזקת הכפר, צורת אדם הנמצאת, המחלוקת עם הרמב״ם בשברים, והצורה השלימה.
« כל הצלמים הנמצאים בכפרים אסורין כיון דספק אליל אסורה דסתמא לשם אלילים נעשו והנמצאים בכרכים מותרין דודאי לנוי נעשו » (טור יו״ד קמ״א)
« וצורות שאר כל המזלות ושאר כל הצורות אפי׳ צורת אדם המוצא אותם מותרות » (טור יו״ד קמ״א)
« כתב הרמב״ם המוצא יד אליל או רגל או אבר מאבריה מושלך אסור בהנאה ולא נהירא דהא מוקי ליה בגמרא בעומד על בסיסו כדפרישית » (טור יו״ד קמ״א)
« והא דאסרינן בצורת אדם ודרקון דווקא בצורה שלימה בכל איבריה אבל צורת ראש או גוף בלא ראש אין בה שום איסור לא במוצאו ולא בעושה » (טור יו״ד קמ״א)
| מה שמוצאים | הדין | הטעם |
|---|---|---|
| צלם בכפר | אסור | חזקתו לשם אליל (סעיף א׳) |
| צלם בכרך, בלא דבר בידו | מותר | חזקתו לנוי (סעיף א׳) |
| צלם על פתח המדינה, ובידו מקל / ציפור / כדור / סייף / עטרה וטבעת | אסור | הדבר שבידו הופך את החזקה (סעיף א׳, רמב״ם) |
| צורה שמשתחווים לה | אסורה בלא ביטול | רמ״א, סעיף א׳ |
| תלוי בצוואר לזיכרון | מותר | אינו צלם (רמ״א, סעיף א׳) |
| שברי צלמים, אפילו שברי אלילים | מותרים | השבר מעיד על ההשלכה (סעיף ב׳) |
| יד או רגל על בסיסה | אסור | כך נעשתה מתחילה, ונעבדת (סעיף ב׳) |
| תכשיט ועליו חמה, לבנה או דרקון | אסור | מכובד : חזקתו לעבודה (סעיף ג׳) |
| יורה, קומקום, כוס ועליהם צורות אלו | מותר | מבוזה : לנוי בלבד (סעיף ג׳) |
| כלי ועליו כל צורה אחרת, אפילו אדם | מותר | רק שלוש צורות מציירים כדי לעבוד (סעיף ד׳, רמ״א) |
| בזמן הזה, שלוש צורות אלו על כלי | מותר בהנאה, אסור להשהות | אין עובדים להן, אבל החשד נשאר (רמ״א, סעיף ג׳) |
| מה שעושים או משהים | לעשות | להשהות (כשעשה אחר) |
|---|---|---|
| ארבעה פנים יחד ; שרפים, אופנים, מלאכים | אסור — לא תעשון אתי | אסור — חשד (סעיף ד׳) |
| צורת אדם שלימה, בולטת | אסור — לא תעשון אותי | אסור — חשד (סעיף ד׳) |
| צורת אדם שוקעת, מצוירת, ארוגה | מותר | מותר (סעיף ד׳) |
| חמה, לבנה, כוכבים — בולט או שוקע | אסור | אסור (סעיף ד׳) |
| דרקון | מותר | אסור — חשד (רמ״א, סעיף ג׳) |
| בהמות, עופות, דגים, אילנות, אפילו בולטים | מותר | מותר (סעיף ו׳) |
| כל צורה, להבין ולהורות | מותר, אפילו בולט | מותר (סעיף ד׳) |
| כל צורה, במקום של רבים | אסור לעשות | מותר לדעת המתירים — אין חשד (רמ״א, סעיף ד׳) |
| טבעת שחותמה אדם בולט | לחתום : מותר | להניח : אסור (סעיף ה׳) |
| טבעת שחותמה אדם שוקע | לחתום : אסור | להניח : מותר (סעיף ה׳) |
| ראש לבדו, גוף בלא ראש | מותר | מותר — וכן נוהגים (סעיף ז׳) |
| בית במידות ההיכל ; מנורה של שבעה קנים | אסור | — (סעיף ח׳) |
« ואה״נ בספק אם נעשו לשם אלילים או לנוי אסורים דבעינן דוקא למידע בודאי שנעשו לשם נוי כדקאמר בסיפא » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק א)
« המחבר העתיק מלשון הרמב״ם כדרכו ומשמע מלשון זה דכל צורות העומדות על פתח המדינה ובידם מקל כו׳ אסורים » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ג)
« ומ״מ משמע דאף אם יש בידו סייף לא מהני לאיסור אלא בצורה שידוע לנו שיש עובדין לצורה כזו דומיא דאיסורו של ר״מ משום גזירה וא״כ אין חילוק בין אם הצורה ההיא של אדם או שאר צורה » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק א)
« אבל באמת דברי הרמב״ם נראין עיקר בש״ס דכל שברי אלילים אסורים אפילו אינם עומדים על בסיסם דחיישינן שמא לא בטלום העובדי כוכבי׳ אבל שברי צלמים מותרים דאיכא ספק ספיקא ספק נעבדו או לא ואת״ל נעבדו שמא בטלום העובדי כוכבים » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ז)
« ותימה על המחבר שהוא עצמו העתיק בסי׳ קמ״ו סעיף י״א לשון הרמב״ם לפיכך המוצא שברי אלילים הרי אלו אסורים בהנאה שמא לא בטלום העובדי כוכבים » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ז)
« והטור כתב בשם הרמב״ם דאסור אפילו באין עומד על בסיסו והקשה הטור עליו דהא אוקמיה בגמרא אליביה דשמואל דוקא בעומד על בסיסו ותירץ ב״י דרמב״ם ס״ל דשמואל סבר גם בעבודת כוכבים שנשתברה מאליה דמותר » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק ד)
« משמע דדוקא בכה״ג אסורים אבל עגול כשמש או קשת עגול כלבנה ממש מותרים דאין דרכן לעבדם בענין זה » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ח)
« וי״ל דודאי לעשות או להשהות בידו אף בעיגול שלהן אסור דלעשות נפקא לן מלא תעשון וגו׳ כל אשר בשמים ממעל והאי אשר בשמים ממעל הוא ואסור וכן להשהותם בידו איכא חשדא אף בעיגול שלהן דלאיזה צורך הוא משהה אותם אבל במוצא מותר דאין לחוש שמא עבדו בעיגול » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ח)
« באמת יש כאן מקום לתמוה שלא ראיתי מי שהחמיר בזה ואין טעם כלל לסברא זו דכיון דידעינן בודאי דלא פלחי לה למאי ניחוש לה » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק י״ז)
« דאפילו תימא דאין חילוק בין זמן זה לזמנם מ״מ כיון דידעינן דלא פלחי להו הרי ודאי לא נעבדו כלים הללו ואין כאן איסור כלל וצ״ע » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק י״ז)
« בכל מה שאסור מן התורה משום לא תעשון אתי דהיינו ארבעה פנים שבמדור שכינה ודמות מלאכים שבמדור העליון ודמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות שבמדור התחתון ודמות אדם משום שנאמר לא תעשון אותי פי׳ כדמות שאני מראה עצמי לנביאים כל אלו אסור בין שוקע בין בולט » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק י״ב)
« ולענין הלכה ודאי שאין להקל כלל נגד דברי הרמב״ן והטור מסיק כן וכן הר״ן » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק י״ב)
« ובדברי הר״ן שזכרתי שהיא דעת הרמב״ן כתוב בהדיא דמותרים בשהייתן בשקועה » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק י״ב)
« ומה״ט מה שמציירים על הכותל ולוח אע״פ שהוא שוה מיקרי שוקעת כיון דלא הוי בולטת כמו שהן עצמם והלכך צורת חמה ולבנה וכיוצא בהן דהן נמי שוקעים ברקיע אסור אפילו בשוקעת » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק כ״ה)
« ונראה דכל צורות דאסרינן אינם אסורים אלא בצורה שלימה ממש כגון צורת אדם בשתי עינים וחוטם שלם וכל הגוף וכיוצא בו אבל לא חצי הציור כדרך קצת המציירים צד אחד של הצורה וזה אינו אסור נ״ל » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק כ״ה)
« משמע דאפילו אריה מותר וכן פסק הרשב״א בתשובה סימן קס״ז ע״ש ובעל שלטי הגבורי׳ העתיק דבריו » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ל׳)
« הלכך נראה דהא דאמרינן דמזלות אסורים היינו כל י״ב מזלות ביחד דומיא דארבעה פנים להדדי כן נ״ל » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ל׳)
« ומכל מקום נראה דאותן שמציירים במחזורים בתפלת גשם צורות המזלות לא יפה הם עושים כיון שהם מכוונים לעשות צורת המזלות » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק י״ג)
« גם מה שחלק על המציירים הי״ב מזלות במחזורים אינו כלום דהדבר פשוט דהוי להבין ולהורות. ועוד דאינו צורה גמורה » (נקודות הכסף יו״ד קמ״א)
« צורת שמשתחוים לו דינו כדין צלם ואסור בלא ביטול אבל אותן שתולין בצואר לזכרון לא מקרי צלם ומותר » (רמ״א יו״ד קמ״א:א)
« דהיינו צורות הנעשים לשם חמה ולבנה כמו שעושים בעלי הטלסמאות צורות לכוכבים כגון צורות המתייחסות לשמש מציירים מלך מעוטר יושב על עגלה » (רמ״א יו״ד קמ״א:ג)
« והמנהג כסברא הראשונה ובזמן הזה שאין העובדי כוכבים עובדין לצורות הללו מותרים בהנאה אם מוצאן אבל אין להשהותן » (רמ״א יו״ד קמ״א:ג)
« ויש מחמירים בכל הצורות הנזכרות אפילו בזמן הזה אע״ג דידעינן דלא פלחי להו » (רמ״א יו״ד קמ״א:ג)
« וצורת דרקון מותר לעשותה אלא שאסור להשהותה אצלו משום חשד » (רמ״א יו״ד קמ״א:ג)
« ומיהו אם מוצא אותם מותרים מלבד בחמה ולבנה שדרך העובד כוכבים לעבדם או שיש הוכחה שעשאן לעבדם שאז אסור ככל הצלמים » (רמ״א יו״ד קמ״א:ד)
« ויש מתירין בשל רבים דליכא חשדא » (רמ״א יו״ד קמ״א:ד)
« ואפילו חתם לו העובד כוכבים אסור להשהותה… וה״ה בשאר צורות האסורות » (רמ״א יו״ד קמ״א:ה)
הסוגריים שבסעיף אינם של הרמ״א אלא של המחבר עצמו או של מדפיסיו : (לשון המחבר) ו(לשון רמב״ם פ״ז מהל׳ עבודת כוכבים) בסעיף א׳ מפרידים בין מה שבא מן הטור למה שבא מן הרמב״ם ; (דעת הר״ן) בסעיף ג׳ חותם את הדעה הראשונה ; (ל׳ רמב״ם פ״ג מהלכות עבודת כוכבים דין י״א) בסעיף ה׳ מפנה למקור הטבעת. מעתיקים אותם כמות שהם : הם חלק מן הנוסח המקובל.
המקרים שלהלן מדגימים את הסעיפים ; אינם תחליף לשאלת רב.
ליישום במקרה שלך — שאל את רבך.
במשפט אחד : בצורה הנמצאת — הכול תלוי בכוונת עושיה כפי חזקתה — מקום, דבר שביד, שברים, כלי ; בצורה הנעשית — הכול תלוי בפסוק לא תעשון אתי — שמשי מרום וצורת אדם, בבולט ; ובצורה המושהית — בחשד.
| סעיף | בשורה אחת |
|---|---|
| א | צלם בכפר : אסור ; בכרך : מותר, חוץ מעל פתח המדינה ודבר בידו. רמ״א : צורה שמשתחווים לה — צלם ; התלוי בצוואר — אינו צלם. |
| ב | שברים, אפילו של אלילים : מותרים. יד או רגל על בסיסה : אסור. |
| ג | חמה, לבנה, דרקון על כלי מכובד : אסור ; על מבוזה : מותר. שתי דעות כשהצורה נעבדת בוודאי. רמ״א : המנהג כראשונה ; בזמן הזה מותר בהנאה ואסור להשהות ; דרקון עושים ואין משהים. |
| ד | אסור לעשות : ארבעה פנים, מלאכים, אדם — אף לנוי ; אסור להשהות כשעשה אחר. רמ״א : במוצא מותר, חוץ מחמה ולבנה. דווקא בולט, חוץ מן המאורות ; להתלמד — הכול מותר ; ברבים — יש מתירים. |
| ה | טבעת שחותמה אדם : בולט — חותמים ואין מניחים ; שוקע — מניחים ואין חותמים. רמ״א : אף חתם לו עובד כוכבים — אין משהים. |
| ו | בהמות, עופות, דגים, אילנות : מותר, אפילו בולט. |
| ז | רק צורה שלימה אסורה ; ראש לבדו — מותר, וכן נוהגים. |
| ח | אין עושים תבנית היכל, אולם, עזרה, שולחן, מנורה ; שבעה קנים — אסור, חמישה, שישה או שמונה — מותר. |
ערוך השולחן על סימן זה אינו נגיש לנו כאן ; הפרי חדש מובא רק דרך המביאים אותו.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קמ״א · ♥ תמיכה