Première approche du Siman 141 : les 8 seifim du Mehaber et les gloses du Rama, texte hébreu et traduction française fluide. Le siman 139 traitait de l’idole elle-même et de son annulation ; le 140, de l’offrande mélangée. Celui-ci se tourne vers les images : la statue trouvée dans une rue, le bijou gravé d’un soleil, la bague à sceau, le tableau, le candélabre à sept branches. Il pose deux questions qui ne se confondent jamais — pour quoi cette figure a-t-elle été faite ? (seifim 1 à 3) et qu’un Juif a-t-il le droit de faire, et de garder ? (seifim 4 à 8).
Sujet : Les statues et les figures — צלמים, שברי צלמים, חמה ולבנה ודרקון, מכובדים ומבוזים, לא תעשון אתי, בולט ושוקע, טבעת שחותמה בולט, צורה שלימה, תבנית היכל ומנורה
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״א
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Le Siman 141 est le plus commenté de son lot — trente-six notes du Chakh, quinze du Taz, quinze du Pit’hei Techouva. La raison est simple : il touche à ce que tout le monde possède. Il se lit en deux mouvements. Seifim 1 à 3 — la figure trouvée : elle a été faite par un non-Juif, et la seule question est de savoir pour quoi ; le lieu, l’attribut, l’état de l’objet et la nature de l’ustensile en sont les indices. Seifim 4 à 8 — la figure faite : ici c’est un Juif qui fait, ou qui garde, et la question devient celle du verset לא תעשון אתי et du soupçon.
Deux mots reviennent sans cesse et ne doivent pas être confondus : צלם, la statue faite pour être adorée ou présumée telle, et צורה, la figure en général — l’image d’un homme, d’un astre, d’un animal — qui n’est interdite que par un verset propre, indépendant de l’idolâtrie.
דין הצלמים והצורות של עבודת כוכבים. ובו ח׳ סעיפים: כל הצלמים של עבודת כוכבים הנמצאים בכפרים אסורים דסתמא לשם אלילים נעשו והנמצאים בכרכים מותרים דודאי לנוי נעשו (לשון המחבר) אא״כ עומדין על פתח המדינה (לשון רמב״ם פ״ז מהל׳ עבודת כוכבים) והיה ביד הצורה צורת מקל או צפור או כדור או סייף או עטרה וטבעת: הגה צורת שמשתחוים לו דינו כדין צלם ואסור בלא ביטול אבל אותן שתולין בצואר לזכרון לא מקרי צלם ומותר (מרדכי ר״פ כל הצלמים בשם ראבי״ה):
המוצא שברי צלמים מושלכים או בתוך שברי נחושת או אפילו שברי אלילים עצמן מותרים אבל מצא תבנית יד או רגל והוא עומד על בסיסו אסור:
המוצא כלים ועליהם צורות חמה או לבנה: הגה דהיינו צורות הנעשים לשם חמה ולבנה כמו שעושים בעלי הטלסמאות צורות לכוכבים כגון צורות המתייחסות לשמש מציירים מלך מעוטר יושב על עגלה וכן כיוצא בזה בלבנה יש להם צורה מיוחדת (רמב״ם בפירוש המשנה וברטנורה שם) או דרקון והוא דומה לנחש ויש כמין סנפירין בין פרק חוליות שבצואר אם הכלים מכובדים אסורים שודאי נעשו לשם אלילים ואם הם מבוזים מותרים שלא נעשו אלא לנוי ואלו הם מכובדים שעל השיראים ונזמים וטבעת ומבוזים (מטבעות) (הג״א ומרדכי ואגודה ורא״ש וסמ״ג לאוין צ״ב ובה״ג וכן מצאתי בתוספתא ר״פ ז׳) יורות קומקמוסים חמי חמין וכוסות ששותים בהם בין אם הם למטה מהמים או למעלה מהמים וכל זה בסתם שאין אנו יודעי׳ שנעבדו כלי׳ הללו אבל בידוע שלא נעבדו כלים הללו שעל המכובדי׳ נמי מותרי׳ (דעת הר״ן) ויש מי שאומר שכל צורה שהיא נעבדת בודאי אפילו על המבוזים אסורים אף ע״פ שאין אנו יודעים שכלים הללו נעבדו ולפי זה בזמן הזה שמחקקים חקק בכלים ומציירים בהם אלילים המוציא כלים שיש בהם אלילים אסורים: הגה והמנהג כסברא הראשונה ובזמן הזה שאין העובדי כוכבים עובדין לצורות הללו מותרים בהנאה אם מוצאן אבל אין להשהותן (תא״ו נט״ז) ויש מחמירים בכל הצורות הנזכרות אפילו בזמן הזה אע״ג דידעינן דלא פלחי להו. (כן משמע בטור ובתוס׳ פרק כל הצלמים) . וצורת דרקון מותר לעשותה אלא שאסור להשהותה אצלו משום חשד (ב״י מהרא״ש והטור):
אסור לצייר צורות שבמדור שכינה כגון ד׳ פנים בהדי הדדי וכן צורות שרפים ואופני׳ ומלאכי השרת וכן צורת אדם לבדו כל אלו אסור לעשותם אפילו הם לנוי ואם עובד כוכבים עשאם לו אסור להשהותם: הגה ומיהו אם מוצא אותם מותרים מלבד בחמה ולבנה שדרך העובד כוכבים לעבדם או שיש הוכחה שעשאן לעבדם שאז אסור ככל הצלמים כמו שנתבאר בריש הסימן (טור): במה דברים אמורים בבולטת אבל בשוקעת כאותם שאורגים בבגד ושמציירים בכותל בסמנין מותר לעשותם וצורת חמה ולבנה וכוכבים אסור בין בולטת בין שוקעת ואם הם להתלמד להבין ולהורות כולן מותרות אפי׳ בולטות (ויש מתירין בשל רבים דליכא חשדא) (טור בשם הרא״ש):
טבעת שיש עליה חותם שהוא צורת אדם אם היתה הצורה בולטת אסור להניחה ומותר לחתום בה ואם היתה הצורה שוקעת מותר להניחה ואסור לחתו׳ בה מפני שהנחתם תעשה בו הצורה בולטת (ל׳ רמב״ם פ״ג מהלכות עבודת כוכבים דין י״א) ואפילו חתם לו העובד כוכבים אסור להשהותה (כן משמע במרדכי פכ״ה ותוס׳) וה״ה בשאר צורות האסורות (בטור וכ״כ הר״ן בשם רי״ף וכן משמע בכל הפוסקים):
צורות הבהמות חיות ועופות ודגים וצורות אילנות ודשאים וכיוצא בהם מותר לצור אותם ואפילו היתה הצורה בולטת:
יש מי שאומר שלא אסרו בצורת אדם ודרקון אלא דוקא בצורה שלימה בכל איבריה אבל צורת ראש או גוף בלא ראש אין בה שום איסור לא במוצאו ולא בעושה (וכן נוהגין) :
לא יעשה בית תבנית היכל כשיעור גבהו וארכו ורחבו אכסדרה תבנית אולם. חצר תבנית עזרה. שלחן תבנית שלחן מנורה תבנית מנורה. אבל עושה של חמשה קנים או של ששה או שמונה אבל של שבעה לא יעשה אפילו משאר מיני מתכות ואפילו בלא גביעים וכפתורים ופרחים ואפי׳ אינה גבוהה י״ח טפחים:
Le seif 1 vient de la michna qui ouvre le chapitre כל הצלמים, et de trois précisions de la guemara : le cas des statues royales, l’entrée de la ville, et les trois attributs ajoutés.
« כׇּל הַצְּלָמִים אֲסוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶעֱבָדִין פַּעַם אַחַת בְּשָׁנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא כֹּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַקֵּל אוֹ צִפּוֹר אוֹ כַדּוּר » (עבודה זרה מ׳ ע״ב)
« אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּאִנְדְּרָטִי שֶׁל מְלָכִים שָׁנִינוּ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּבְעוֹמְדִין עַל פֶּתַח מְדִינָה שָׁנִינוּ » (עבודה זרה מ׳ ע״ב)
« אָמַר רַבָּה: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁל כְּרַכִּים, אֲבָל בְּשֶׁל כְּפָרִים — דִּבְרֵי הַכֹּל אֲסוּרִים » (עבודה זרה מ״א ע״א)
« תָּנָא, הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן: סַיִיף, עֲטָרָה, וְטַבַּעַת » (עבודה זרה מ״א ע״א)
Le seif 2 suit la deuxième michna et la discussion de Chmouel : pourquoi le débris est permis, pourquoi la main ne l’est pas, et le doute redoublé qui fonde tout.
« הַמּוֹצֵא שִׁבְרֵי צְלָמִים, הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין. מָצָא תַּבְנִית יָד אוֹ תַּבְנִית רֶגֶל, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁכַּיּוֹצֵא בָּהֶן נֶעֱבָד » (עבודה זרה מ״א ע״א)
« אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲפִילּוּ שִׁבְרֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וְהָאֲנַן תְּנַן: שִׁבְרֵי צְלָמִים! » (עבודה זרה מ״א ע״א)
« וְהָא שְׁבָרִים נִינְהוּ! תַּרְגְּמַהּ שְׁמוּאֵל: בְּעוֹמְדִין עַל בְּסִיסָן » (עבודה זרה מ״א ע״ב)
« הָתָם אֵימַר עֲבָדוּם אֵימַר לֹא עֲבָדוּם, וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר עֲבָדוּם — אֵימַר בִּטְּלוּם. עֲבוֹדָה זָרָה וַדַּאי עֲבָדוּהָ, מִי יֵימַר דְּבַטְּלֻהָ? הָוֵי סָפֵק וּוַדַּאי, וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי! » (עבודה זרה מ״א ע״ב)
« אִתְּמַר: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה מֵאֵילֶיהָ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲסוּרָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: מוּתֶּרֶת » (עבודה זרה מ״א ע״ב)
Le seif 3 est la troisième michna, tranchée selon Rabban Chimon ben Gamliel, avec la réponse d’Abayé — pourquoi ces trois figures et pas d’autres — et la définition des ustensiles honorés selon Chmouel.
« הַמּוֹצֵא כֵּלִים וַעֲלֵיהֶם צוּרַת חַמָּה, צוּרַת לְבָנָה, צוּרַת דְּרָקוֹן — יוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שֶׁעַל הַמְכוּבָּדִין — אֲסוּרִין, שֶׁעַל הַמְבוּזִּין — מוּתָּרִין » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
« אָמַר אַבָּיֵי: מִיפְלָח לְכֹל דְּמַשְׁכְּחִי פָּלְחִי, מֵיצָר וּמִפְלָחי — הָנֵי תְּלָתָא דַּחֲשִׁיבִי צָיְירִי לְהוּ וּפָלְחִי לְהוּ, לְמִידֵּי אַחֲרִינָא — לְנוֹי בְּעָלְמָא עָבְדִי לְהוּ » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
« אָמַר רַב: מְכוּבָּדִין — לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם, מְבוּזִּין — לְמַטָּה מִן הַמַּיִם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵלּוּ וָאֵלּוּ מְבוּזִּין הֵן, אֶלָּא אֵלּוּ הֵן מְכוּבָּדִין — שֶׁעַל הַשֵּׁירִין וְעַל הַנְּזָמִים וְעַל הַטַּבָּעוֹת » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: מְכוּבָּדִין — שֶׁעַל הַשֵּׁירִין, וְעַל הַנְּזָמִים, וְעַל הַטַּבָּעוֹת; מְבוּזִּין — שֶׁעַל הַיּוֹרוֹת, וְעַל הַקּוּמְקְמֹסִין, וְעַל מְחַמֵּי חַמִּים, וְשֶׁעַל הַסְּדִינִין, וְעַל הַמִּטְפָּחוֹת » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
Rav Chéchet rassemble les trois « sauf » du chapitre, et la guemara en fait la clé des seifim 4 à 7 : trouver n’est pas faire. Le dragon est défini.
« כׇּל הַמַּזָּלוֹת מוּתָּרִין — חוּץ מִמַּזַּל חַמָּה וּלְבָנָה, וְכׇל הַפַּרְצוּפִין מוּתָּרִין — חוּץ מִפַּרְצוּף אָדָם, וְכׇל הַצּוּרוֹת מוּתָּרוֹת — חוּץ מִצּוּרַת דְּרָקוֹן » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
« וְאִי בְּעוֹשֶׂה, צוּרַת דְּרָקוֹן מִי אֲסִיר? וְהָכְתִיב: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב״ » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
« תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ צוּרַת דְּרָקוֹן? פֵּירֵשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ צִיצִין בֵּין פְּרָקָיו. מַחְוֵי רַבִּי אַסִּי: בֵּין פִּרְקֵי צַוָּאר » (עבודה זרה מ״ג ע״א)
La sougya centrale, de Roch Hachana et d’Avoda Zara. Rabban Gamliel avait des figures de la lune ; comment, si le verset interdit de faire « mes serviteurs » ? Les réponses successives d’Abayé dessinent la carte du seif 4 — et le seif 8 en sort en passant.
« דְּמוּת צוּרוֹת לְבָנָה הָיוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּטַבְלָא וּבְכוֹתֶל בַּעֲלִיָּיתוֹ, שֶׁבָּהֶן מַרְאֶה אֶת הַהֶדְיוֹטוֹת, וְאוֹמֵר: הֲכָזֶה רָאִיתָ אוֹ כָּזֶה » (ראש השנה כ״ד ע״א)
« וּמִי שְׁרֵי? וְהָכְתִיב: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי״, לֹא תַעֲשׂוּן כִּדְמוּת שַׁמָּשַׁי הַמְשַׁמְּשִׁים לְפָנַי! » (עבודה זרה מ״ג ע״א)
« כִּדְתַנְיָא: לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם בַּיִת תַּבְנִית הֵיכָל, אַכְסַדְרָה תַּבְנִית אוּלָם, חָצֵר תַּבְנִית עֲזָרָה, שׁוּלְחָן תַּבְנִית שׁוּלְחַן, מְנוֹרָה תַּבְנִית מְנוֹרָה, אֲבָל הוּא עוֹשֶׂה שֶׁל חָמֵשׁ וְשֶׁל שֵׁשׁ וְשֶׁל שְׁמוֹנֶה, וְשֶׁל שֶׁבַע לֹא יַעֲשֶׂה אֲפִילּוּ שֶׁל שְׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת » (עבודה זרה מ״ג ע״א)
« לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא בִּדְמוּת אַרְבָּעָה פָּנִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: מִפִּרְקֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שְׁמִיעַ לִי, ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי״ — לֹא תַעֲשׂוּן אוֹתִי, אֲבָל שְׁאָר שַׁמָּשִׁין שְׁרֵי » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« אָמַר אַבָּיֵי: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שַׁמָּשִׁין שֶׁבַּמָּדוֹר הָעֶלְיוֹן » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« וְשֶׁבְּמָדוֹר הַתַּחְתּוֹן מִי שְׁרֵי? וְהָתַנְיָא: ״אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם״ — לְרַבּוֹת חַמָּה וּלְבָנָה כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, ״מִמַּעַל״ — לְרַבּוֹת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת! » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
Reste la fabrication pure. La réponse finale distingue faire et garder, et introduit le soupçon, la bague, le public, l’objet démontable et l’étude.
« שָׁאנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, דַּאֲחֵרִים עָשׂוּ לוֹ » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« וְהָא רַב יְהוּדָה, דַּאֲחֵרִים עָשׂוּ לוֹ, וַאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, סַמִּי עֵינֵיהּ דְּדֵין! » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« הָתָם בְּחוֹתָמוֹ בּוֹלֵט, וּמִשּׁוּם חֲשָׁדָא, דְּתַנְיָא: טַבַּעַת שֶׁחוֹתָמָהּ בּוֹלֵט — אָסוּר לְהַנִּיחָהּ, וּמוּתָּר לַחְתּוֹם בָּהּ. חוֹתָמָהּ שׁוֹקֵעַ — מוּתָּר לְהַנִּיחָהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹם בָּהּ » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« וּמִי חָיְישִׁינַן לַחֲשָׁדָא? וְהָא הָהִיא בֵּי כְנִישְׁתָּא דְּשַׁף וִיתֵיב בִּנְהַרְדְּעָא, דַּהֲוָה בֵּיהּ אִנְדְּרָטָא, וַהֲווֹ עָיְילִי רַב וּשְׁמוּאֵל וַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל וְלֵוִי וּמְצַלּוּ הָתָם, וְלָא חָיְישִׁי לַחֲשָׁדָא! רַבִּים שָׁאנֵי » (ראש השנה כ״ד ע״ב)
« וְהָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל דְּיָחִיד הֲוָה? כֵּיוָן דְּנָשִׂיא הוּא, שְׁכִיחִי רַבִּים גַּבֵּיהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דִּפְרָקִים הֲוַאי » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« וְאִיבָּעֵית אֵימָא, לְהִתְלַמֵּד שָׁאנֵי, דְּתַנְיָא: ״לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת״, אֲבָל אַתָּה לָמֵד לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
Le Rambam, dont le Mehaber recopie la langue aux seifim 1 et 5, répartit la matière entre deux chapitres : le chapitre 7 (ce que l’on trouve) et le chapitre 3 (ce que l’on fait).
« כָּל הַצּוּרוֹת הַנִּמְצָאִים בַּכְּפָרִים אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁלַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֵן עֲשׂוּיִין » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ו׳)
« וְהַנִּמְצָאוֹת בַּמְּדִינָה אִם הָיוּ עוֹמְדִין עַל פֶּתַח הַמְּדִינָה וְהָיָה בְּיַד הַצּוּרָה צוּרַת מַקֵּל אוֹ צִפּוֹר אוֹ כַּדּוּר אוֹ סַיִף אוֹ עֲטָרָה וְטַבַּעַת חֶזְקָתוֹ שֶׁהוּא לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאָסוּר בַּהֲנָאָה. וְאִם לָאו הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת לְנוֹי וּמֻתָּר » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ו׳)
« אֲבָל הַמּוֹצֵא יָד מִצּוּרַת כּוֹכָב אוֹ מַזָּל אוֹ רַגְלָהּ אוֹ אֵיבָר מֵאֵיבָרֶיהָ מֻשְׁלָךְ הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָאָה הוֹאִיל וְיָדַע בְּוַדַּאי שֶׁזֶּה הָאֵיבָר מִן צוּרַת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַנֶּעֱבֶדֶת הֲרֵי הִיא בְּאִסּוּרָהּ עַד שֶׁיִּוָדַּע לוֹ שֶׁהָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עוֹבְדֶיהָ בִּטְּלוּהָ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ז׳)
« הַמּוֹצֵא כֵּלִים וַעֲלֵיהֶן צוּרַת חַמָּה וּלְבָנָה וּדְרָקוֹן. אִם הָיוּ כְּלֵי כֶּסֶף וְזָהָב אוֹ בִּגְדֵי שָׁנִי אוֹ שֶׁהָיוּ חֲקוּקִים עַל הַנְּזָמִים וְעַל הַטַּבָּעוֹת הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. וְעַל שְׁאָר הַכֵּלִים מֻתָּרִין מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן לְנוֹי » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ח׳)
« וְאֵין אִסּוּר לָצוּר לְנוֹי אֶלָּא צוּרַת הָאָדָם בִּלְבַד. לְפִיכָךְ אֵין מְצַיְּרִים לֹא בְּעֵץ וְלֹא בְּסִיד וְלֹא בְּאֶבֶן צוּרַת הָאָדָם. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת כְּגוֹן הַצִּיּוּר וְהַכִּיּוּר שֶׁבַּטְּרַקְלִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְאִם צָר לוֹקֵה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה י׳)
« אֲבָל אִם הָיִתָה הַצּוּרָה מֻשְׁקַעַת אוֹ צוּרָה שֶׁל סַמָּנִין כְּגוֹן הַצּוּרוֹת שֵׁעַל גַּבֵּי הַלּוּחוֹת וִהַטַּבְלִיּוֹת אוֹ צוּרוֹת שֶׁרוֹקְמִין בָּאָרִיג הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה י׳)
« וְכֵן אָסוּר לָצוּר דְּמוּת חַמָּה וּלְבָנָה כּוֹכָבִים מַזָּלוֹת וּמַלְאָכִים… וַאֲפִלּוּ עַל הַלּוּחַ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה י״א)
« צוּרוֹת הַבְּהֵמוֹת וּשְׁאָר נֶפֶשׁ חַיָּה חוּץ מִן הָאָדָם וְצוּרוֹת הָאִילָנוֹת וּדְשָׁאִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר לָצוּר אוֹתָם וַאֲפִלּוּ הָיְתָה הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה י״א)
Le Tour, enfin, sur trois points que le Mehaber lui reprend ou lui refuse : la présomption du village, la figure humaine trouvée, le désaccord avec le Rambam sur les débris, et la figure complète.
« כל הצלמים הנמצאים בכפרים אסורין כיון דספק אליל אסורה דסתמא לשם אלילים נעשו והנמצאים בכרכים מותרין דודאי לנוי נעשו » (טור יו״ד קמ״א)
« וצורות שאר כל המזלות ושאר כל הצורות אפי׳ צורת אדם המוצא אותם מותרות » (טור יו״ד קמ״א)
« כתב הרמב״ם המוצא יד אליל או רגל או אבר מאבריה מושלך אסור בהנאה ולא נהירא דהא מוקי ליה בגמרא בעומד על בסיסו כדפרישית » (טור יו״ד קמ״א)
« והא דאסרינן בצורת אדם ודרקון דווקא בצורה שלימה בכל איבריה אבל צורת ראש או גוף בלא ראש אין בה שום איסור לא במוצאו ולא בעושה » (טור יו״ד קמ״א)
| Ce que l’on trouve | Verdict | Pourquoi |
|---|---|---|
| Statue au village | Interdite | Présumée faite pour l’idole (seif 1) |
| Statue en ville, sans attribut | Permise | Présumée ornementale (seif 1) |
| Statue à l’entrée de la ville, bâton / oiseau / boule / épée / couronne et anneau en main | Interdite | L’attribut renverse la présomption (seif 1, Rambam) |
| Figure devant laquelle on se prosterne | Interdite sans annulation | Rama, seif 1 |
| Pendentif porté au cou en souvenir | Permis | Ce n’est pas un צלם (Rama, seif 1) |
| Débris de statues, même d’idoles | Permis | Le débris prouve le rejet (seif 2) |
| Main ou pied sur son socle | Interdit | Fait ainsi dès l’origine, et adoré (seif 2) |
| Bijou avec soleil, lune ou dragon | Interdit | Honoré : présumé fait pour le culte (seif 3) |
| Chaudron, bouilloire, coupe avec ces figures | Permis | Vil : décor seulement (seif 3) |
| Ustensile avec toute autre figure, même humaine | Permis | Seules trois figures sont dessinées pour être adorées (seif 4, Rama) |
| De nos jours, ces trois figures sur un ustensile | Profit permis, garde interdite | On ne les adore plus, mais le soupçon demeure (Rama, seif 3) |
| Ce que l’on fait ou garde | Faire | Garder (fait par un autre) |
|---|---|---|
| Quatre faces ensemble ; séraphins, ofanim, anges | Interdit — לא תעשון אתי | Interdit — soupçon (seif 4) |
| Figure humaine complète, en relief | Interdit — לא תעשון אותי | Interdit — soupçon (seif 4) |
| Figure humaine en creux, peinte, tissée | Permis | Permis (seif 4) |
| Soleil, lune, étoiles — relief ou creux | Interdit | Interdit (seif 4) |
| Dragon | Permis | Interdit — soupçon (Rama, seif 3) |
| Animaux, oiseaux, poissons, arbres, même en relief | Permis | Permis (seif 6) |
| Toute figure, pour comprendre et enseigner | Permis, même en relief | Permis (seif 4) |
| Toute figure, dans un lieu public | Interdit à faire | Permis selon certains — pas de soupçon (Rama, seif 4) |
| Bague au sceau humain en relief | Sceller : permis | Porter : interdit (seif 5) |
| Bague au sceau humain en creux | Sceller : interdit | Porter : permis (seif 5) |
| Tête seule, corps sans tête | Permis | Permis — et c’est la coutume (seif 7) |
| Maison aux dimensions du Heikhal ; Menora à sept branches | Interdit | — (seif 8) |
« ואה״נ בספק אם נעשו לשם אלילים או לנוי אסורים דבעינן דוקא למידע בודאי שנעשו לשם נוי כדקאמר בסיפא » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק א)
« המחבר העתיק מלשון הרמב״ם כדרכו ומשמע מלשון זה דכל צורות העומדות על פתח המדינה ובידם מקל כו׳ אסורים » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ג)
« ומ״מ משמע דאף אם יש בידו סייף לא מהני לאיסור אלא בצורה שידוע לנו שיש עובדין לצורה כזו דומיא דאיסורו של ר״מ משום גזירה וא״כ אין חילוק בין אם הצורה ההיא של אדם או שאר צורה » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק א)
« אבל באמת דברי הרמב״ם נראין עיקר בש״ס דכל שברי אלילים אסורים אפילו אינם עומדים על בסיסם דחיישינן שמא לא בטלום העובדי כוכבי׳ אבל שברי צלמים מותרים דאיכא ספק ספיקא ספק נעבדו או לא ואת״ל נעבדו שמא בטלום העובדי כוכבים » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ז)
« ותימה על המחבר שהוא עצמו העתיק בסי׳ קמ״ו סעיף י״א לשון הרמב״ם לפיכך המוצא שברי אלילים הרי אלו אסורים בהנאה שמא לא בטלום העובדי כוכבים » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ז)
« והטור כתב בשם הרמב״ם דאסור אפילו באין עומד על בסיסו והקשה הטור עליו דהא אוקמיה בגמרא אליביה דשמואל דוקא בעומד על בסיסו ותירץ ב״י דרמב״ם ס״ל דשמואל סבר גם בעבודת כוכבים שנשתברה מאליה דמותר » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק ד)
« משמע דדוקא בכה״ג אסורים אבל עגול כשמש או קשת עגול כלבנה ממש מותרים דאין דרכן לעבדם בענין זה » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ח)
« וי״ל דודאי לעשות או להשהות בידו אף בעיגול שלהן אסור דלעשות נפקא לן מלא תעשון וגו׳ כל אשר בשמים ממעל והאי אשר בשמים ממעל הוא ואסור וכן להשהותם בידו איכא חשדא אף בעיגול שלהן דלאיזה צורך הוא משהה אותם אבל במוצא מותר דאין לחוש שמא עבדו בעיגול » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ח)
« באמת יש כאן מקום לתמוה שלא ראיתי מי שהחמיר בזה ואין טעם כלל לסברא זו דכיון דידעינן בודאי דלא פלחי לה למאי ניחוש לה » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק י״ז)
« דאפילו תימא דאין חילוק בין זמן זה לזמנם מ״מ כיון דידעינן דלא פלחי להו הרי ודאי לא נעבדו כלים הללו ואין כאן איסור כלל וצ״ע » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק י״ז)
« בכל מה שאסור מן התורה משום לא תעשון אתי דהיינו ארבעה פנים שבמדור שכינה ודמות מלאכים שבמדור העליון ודמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות שבמדור התחתון ודמות אדם משום שנאמר לא תעשון אותי פי׳ כדמות שאני מראה עצמי לנביאים כל אלו אסור בין שוקע בין בולט » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק י״ב)
« ולענין הלכה ודאי שאין להקל כלל נגד דברי הרמב״ן והטור מסיק כן וכן הר״ן » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק י״ב)
« ובדברי הר״ן שזכרתי שהיא דעת הרמב״ן כתוב בהדיא דמותרים בשהייתן בשקועה » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק י״ב)
« ומה״ט מה שמציירים על הכותל ולוח אע״פ שהוא שוה מיקרי שוקעת כיון דלא הוי בולטת כמו שהן עצמם והלכך צורת חמה ולבנה וכיוצא בהן דהן נמי שוקעים ברקיע אסור אפילו בשוקעת » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק כ״ה)
« ונראה דכל צורות דאסרינן אינם אסורים אלא בצורה שלימה ממש כגון צורת אדם בשתי עינים וחוטם שלם וכל הגוף וכיוצא בו אבל לא חצי הציור כדרך קצת המציירים צד אחד של הצורה וזה אינו אסור נ״ל » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק כ״ה)
« משמע דאפילו אריה מותר וכן פסק הרשב״א בתשובה סימן קס״ז ע״ש ובעל שלטי הגבורי׳ העתיק דבריו » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ל׳)
« הלכך נראה דהא דאמרינן דמזלות אסורים היינו כל י״ב מזלות ביחד דומיא דארבעה פנים להדדי כן נ״ל » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ל׳)
« ומכל מקום נראה דאותן שמציירים במחזורים בתפלת גשם צורות המזלות לא יפה הם עושים כיון שהם מכוונים לעשות צורת המזלות » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק י״ג)
« גם מה שחלק על המציירים הי״ב מזלות במחזורים אינו כלום דהדבר פשוט דהוי להבין ולהורות. ועוד דאינו צורה גמורה » (נקודות הכסף יו״ד קמ״א)
« צורת שמשתחוים לו דינו כדין צלם ואסור בלא ביטול אבל אותן שתולין בצואר לזכרון לא מקרי צלם ומותר » (רמ״א יו״ד קמ״א:א)
« דהיינו צורות הנעשים לשם חמה ולבנה כמו שעושים בעלי הטלסמאות צורות לכוכבים כגון צורות המתייחסות לשמש מציירים מלך מעוטר יושב על עגלה » (רמ״א יו״ד קמ״א:ג)
« והמנהג כסברא הראשונה ובזמן הזה שאין העובדי כוכבים עובדין לצורות הללו מותרים בהנאה אם מוצאן אבל אין להשהותן » (רמ״א יו״ד קמ״א:ג)
« ויש מחמירים בכל הצורות הנזכרות אפילו בזמן הזה אע״ג דידעינן דלא פלחי להו » (רמ״א יו״ד קמ״א:ג)
« וצורת דרקון מותר לעשותה אלא שאסור להשהותה אצלו משום חשד » (רמ״א יו״ד קמ״א:ג)
« ומיהו אם מוצא אותם מותרים מלבד בחמה ולבנה שדרך העובד כוכבים לעבדם או שיש הוכחה שעשאן לעבדם שאז אסור ככל הצלמים » (רמ״א יו״ד קמ״א:ד)
« ויש מתירין בשל רבים דליכא חשדא » (רמ״א יו״ד קמ״א:ד)
« ואפילו חתם לו העובד כוכבים אסור להשהותה… וה״ה בשאר צורות האסורות » (רמ״א יו״ד קמ״א:ה)
Les parenthèses du seif ne sont pas du Rama mais du Mehaber lui-même ou de ses éditeurs : (לשון המחבר) et (לשון רמב״ם פ״ז מהל׳ עבודת כוכבים) au seif 1 séparent ce qui vient du Tour de ce qui vient du Rambam ; (דעת הר״ן) au seif 3 signe le premier avis ; (ל׳ רמב״ם פ״ג מהלכות עבודת כוכבים דין י״א) au seif 5 renvoie à la source de la bague. On les recopie telles quelles : elles font partie du texte reçu.
Les cas ci-dessous illustrent les seifim ; ils ne remplacent pas une question à un Rav.
Pour l’application à ta situation, consulte ton Rav.
En une phrase : pour la figure trouvée, tout dépend de l’intention présumée de celui qui l’a faite — lieu, attribut, débris, ustensile ; pour la figure faite, tout dépend du verset לא תעשון אתי — les serviteurs d’en haut et la figure humaine, en relief —, et pour la figure gardée, du soupçon.
| Seif | En une ligne |
|---|---|
| 1 | Statue au village : interdite ; en ville : permise, sauf à l’entrée avec un attribut. Rama : la figure adorée est un צלם ; le pendentif n’en est pas un. |
| 2 | Débris, même d’idoles : permis. Main ou pied sur son socle : interdit. |
| 3 | Soleil, lune, dragon sur un ustensile honoré : interdit ; sur un vil : permis. Deux avis quand la figure est certainement adorée. Rama : coutume selon le premier ; de nos jours, profit permis, garde interdite ; le dragon se fait mais ne se garde pas. |
| 4 | Interdit de faire : les quatre faces, les anges, l’homme — même pour l’ornement ; interdit de garder si un autre les a faits. Rama : trouvés, permis, sauf soleil et lune. En relief seulement, sauf les astres ; pour l’étude, tout est permis ; en public, certains permettent. |
| 5 | Bague au sceau humain : en relief, on scelle mais on ne porte pas ; en creux, on porte mais on ne scelle pas. Rama : même scellée par un non-Juif, on ne garde pas. |
| 6 | Animaux, oiseaux, poissons, arbres : permis, même en relief. |
| 7 | Seule la figure complète est interdite ; la tête seule, permise — et c’est la coutume. |
| 8 | Pas de réplique du Heikhal, de l’Oulam, de la Azara, de la Table, de la Menora ; sept branches interdites, cinq, six ou huit permises. |
L’Aroukh HaChoul’han ne nous est pas accessible pour ce siman ; le Pri Hadach n’y est cité qu’à travers ceux qui le rapportent.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · סימן קמ״א · ♥ Soutenir