Siman 142 runs to fifteen seifim — the Shulchan Arukh announces it itself: « שהאלילים ותשמישיהם אסורים בהנאה. ובו ט״ו סעיפים » (שו״ע יו״ד קמ״ב:א). The idol is forbidden for benefit; the siman asks how far that prohibition spreads. Its coal, its ashes, its wood, its knife, its shuttle, its shade, its music — how far is the benefit still its own? The answer turns on two measures: what still has substance, and what is the sole cause of the result.
Subject : Idols and their appurtenances forbidden for benefit — גחלת ושלהבת, שבח עצים בפת, זה וזה גורם, צל אשרה, נוי אלילים
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ב
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Each seif is given in the Hebrew of the Shulchan Arukh as it stands, followed by a flowing English rendering. The passages in parentheses and small type are the glosses of the Rama and the printed source notes; they are kept in place.
שהאלילים ותשמישיהם אסורים בהנאה. ובו ט״ו סעיפים:
כשם שהאלילים אסורים בהנאה כך כל הנאות הבאות ממנה אסורות אפילו אם שרפה אסור ליהנות בגחלתה ואפרה אבל מותר ליהנות משלהבתה:
סכין של אלילים ששחט בה הרי זה מותר מפני שהוא מקלקל (ואם הסכין חדש או ישן ולבנו מאיסור שבו אפילו לכתחילה מותר) (לעיל סימן י׳) ואם היתה בהמ׳ מסוכנת הרי זו אסורה מפני שהוא מתקן והרי זה התקון מהנאת משמשי אלילים וכן אסור לחתוך בה בשר מפני שהוא מתקן ואם חתך דרך הפסד והשחתה מותר:
נטל ממנה כרכר (פי׳ עץ או עצם שראשו חד ושובטין בו הבגד כשאורגים אותו למען יפרדו החוטין העליונים מן התחתונים) וארג בו את הבגד אסור בהנאה נתערב בבגדים אחרים יוליך דמי אותו הבגד לים המלח ושאר כל הבגדים מותרים:
נטל ממנה עצים אסורים בהנאה הסיק בהם את התנור בין חדש בין ישן יוצן ואחר כך יחם אותו בעצי היתר ואם לא צננו ואפה בו את הפת (בעוד שהאבוקה כנגדו) (בית יוסף) הרי זה אסור בהנאה דיש שבח עצי איסור בפת (טור) נתערבה באחרות יוליך דמי אותה הפת לים המלח ושאר כל הככרות מותרים גרף את כל האש ואחר כך בישל או אפה בחומו של תנור הרי זה מותר שהרי עצי האיסור הלכו להם: הגה הא דאמרינן יש שבח עצים בפת היינו בדבר שאסור בהנאה אבל אם אפה או בשל אצל דבר שאסור באכילה אפי׳ אבוקה כנגדו מותר (מרדכי פרק השוכר ותוספות וע״פ):
קערות וכוסות וקדירות וצלוחיות שבשלן היוצר בעצי האלילים הרי אלו אסורי׳ בהנאה שהרי דבר האסור בהנאה עשה אותם חדשים. (הסעיפים ה׳ ו׳ ז׳ הוא ל׳ הרמב״ם פרק י״ז מהמ״א רק שהמחבר כתב עצי אלילים במקום קליפי ערלה):
פת שבשלה ע״ג גחלים של עצי אלילים מותרת כיון שנעשו גחלים הלך איסורן אע״פ שהן בוערות:
קדרה שבישלה בעצי אלילים ובעצי היתר הרי התבשיל אסור ואע״פ שזה וזה גורם שבשעה שנתבשלה מחמת עצי האיסור עדיין לא באו עצי ההיתר ונמצא מקצת הבישול בעצי היתר ומקצתו באיסור:
אפרוחים שקננו באשרה ואינם צריכים לאמן מותרין אבל ביצים שעליה וכן אפרוחים שצריכים לאמן אסורים והקן עצמו שבראשה מותר מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר (ל׳ רמב״ם פ״ז מהל׳ עבודת כוכבים) (ולא יעלה על האשרה ליטלן אלא יתיז בקנה והם נופלין) (טור):
האשרה בין שהיתה נעבדת בין שהיתה אלילים מונחת תחתיה אסור לישב בצלה (ל׳ רמב״ם שם דין י״א) ואם יש לו דרך אחרת קצרה כמוה אסור לעבור תחתיה ואם לאו עובר תחתיה כשהוא רץ (ודוקא לעבור תחתיה אבל לעבור בצלה בכל ענין שרי) (ר״ן פ׳ כל הצלמים):
צל בית אלילים תוכו ונגד פתחו תוך ארבע אמות אסור צל שלאחריו מותר ואפי׳ תוכו אם גוזל הרבים שקדם לו הדרך ואח״כ בנה שם בית של אלילים מותר לעבור דרך שם אבל אם קדם הבית לדרך אסור ויש אוסרים בכל גוונא (רמזים):
מותר ליטע תחת האשרה ירקות בין בימות החמה שהם צריכים לצל בין בימות הגשמים מפני שצל האשרה שהוא אסור עם הקרקע שאינה נאסרת גורמים לירקות אלו לצמוח וכל שדבר איסור ודבר מותר גורמין לו הרי זו מותר בכל מקום לפיכך שדה שזבלה בזבל של אלילים מותר לזרוע אותה ופרה שפטמה בכרשיני אלילים תיאכל וכן כל כיוצא בזה:
אילן ששומרים פירותיו לעשות מהם שכר לשתותו ביום חגם אסור בידוע שהיא אשרה:
אילני סרק (פירוש אילנות שאין עושין פירות) שרגילין ליטע בפני אלילים לא גרע מנוי אלילים ואסור:
מרחץ שיש בה אלילים מותר לרחוץ בה מפני שהיא נעשית לשם נוי ולא לעבדה שנאמר אלהיהם בזמן שנוהגים בה מנהג אלהות ולא בזמן שמבזים אותה כגון זו שהיא עומדת על הביב והכל משתינים בפניה ואם היה דרך עבודתה בכך אסור (ל׳ הרמב״ם שם דין י״ח):
אסור לשמוע כלי שיר של אלילים או להסתכל בנוי אלילים כיון שנהנה בראייה. (ומיהו דבר שאין מתכוין מותר) (מצא הגהה בשם רבי ישעיה האחרון ז״ל ועיין ס״ק ל״ד):
Siman 142 has no single source: it is a fabric of sugyot stitched together by the Rambam, then by the Tur, then by the Mechaber. Knowing them is what explains why the seifim follow one another in this order.
The beraita that seif 1 condenses is the one in Beitzah:
« גַּחֶלֶת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה — אֲסוּרָה, וְשַׁלְהֶבֶת — מוּתֶּרֶת » (ביצה ל״ט ע״א)
And the gemara at once asks why the flame of hekdesh is forbidden:
« מַאי שְׁנָא שַׁלְהֶבֶת עֲבוֹדָה זָרָה דְּשַׁרְיָא, וּמַאי שְׁנָא דְּהֶקְדֵּשׁ דַּאֲסִירָא? עֲבוֹדָה זָרָה, דִּמְאִיסָה וּבְדִילִי אִינָשֵׁי מִינַּהּ — לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן » (ביצה ל״ט ע״א)
The reason, then, is one of repugnance: the idol is loathsome, people keep away from it of themselves, and the Sages had no need to decree upon its flame. This is worth holding on to: seif 1 is not a leniency, it is the observation that there was nothing here to decree about.
That the ashes remain forbidden comes from a mishnah in Temurah, where the asherah is the exception to the whole list:
« כׇּל הַנִּשְׂרָפִין אֶפְרָם מוּתָּר, חוּץ מֵאֵפֶר אֲשֵׁירָה » (תמורה ל״ד ע״א)
The Beit Yosef notes it as the Mechaber’s source: « ומ״ש דאפרה נמי אסור בסוף תמורה (לד.) כל הנשרפים אפרם מותר חוץ מאפר אשירה » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)
Seif 2 is the beraita of Chullin, with its reason written into the text itself:
« סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר. מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ – מְקַלְקֵל הוּא, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר – מְתַקֵּן הוּא » (חולין ח׳ ע״א)
The gemara immediately adds the two cases that reverse the rule — the dying animal, where slaughter becomes an improvement, and the cutting that is not one:
« פְּעָמִים שֶׁהַשּׁוֹחֵט אָסוּר – בִּמְסוּכֶּנֶת, וּמְחַתֵּךְ מוּתָּר – בְּאַטְמֵי דְּקָיְימָן לְקוּרְבָּנָא » (חולין ח׳ ע״א)
Seifim 3 and 4 are the mishnah of Kol haTzelamim:
« נָטַל מִמֶּנָּה עֵצִים — אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. הִסִּיק בָּהֶן אֶת הַתַּנּוּר, אִם חָדָשׁ — יוּתַּץ, וְאִם יָשָׁן — יוּצַן. אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת — אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)
« נָטַל הֵימֶנָּה כַּרְכֵּור — אָסוּר בַּהֲנָאָה. אָרַג בּוֹ אֶת הַבֶּגֶד — אָסוּר בַּהֲנָאָה » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)
On the mixture the mishnah sets Rabbi Eliezer against the Sages, and from there comes the whole question of redemption:
« נִתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת — כּוּלָּן אֲסוּרוֹת בַּהֲנָאָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח, אָמְרוּ לוֹ: אֵין פִּדְיוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)
The gemara explains why both cases were needed — the bread and the shuttle — and not one alone:
« דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מִשּׁוּם דִּבְעִידָּנָא דְּקָא גָמְרָה פַּת קָלֵי לַהּ אִיסּוּרָא, אֲבָל כַּרְכֵּור דְּאִיתֵיהּ לְאִיסּוּרָא בְּעֵינֵיהּ, אֵימָא מוֹדֵי לְרַבָּנַן » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)
Then it rules: « אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר זְעֵירִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)
Seifim 4 to 7 come from Kol Sha‘ah, where the same question is asked about orlah:
« תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בִּקְלִיפֵּי עׇרְלָה אוֹ בְּקַשִּׁין שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, חָדָשׁ — יוּתַּץ, יָשָׁן — יוּצַן » (פסחים כ״ו ע״ב)
« אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת, רַבִּי אוֹמֵר: הַפַּת אֲסוּרָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַפַּת מוּתֶּרֶת. בִּישְּׁלָהּ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר » (פסחים כ״ו ע״ב)
And the apparent contradiction that the Shach will spend twenty lines untangling:
« וְהָא תַּנְיָא: בֵּין חָדָשׁ וּבֵין יָשָׁן יוּצַן! לָא קַשְׁיָא: הָא — רַבִּי, וְהָא — רַבָּנַן » (פסחים כ״ו ע״ב)
There too are found the pot of seif 7 and the vessels of seif 5:
« הָנֵי קְעָרוֹת וְכוֹסוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת אֲסִירִי » (פסחים כ״ז ע״א)
« אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר ״זֶה וָזֶה גּוֹרֵם מוּתָּר״, קְדֵירָה — אֲסוּרָה, דְּהָא קַבְּלָה בִּישּׁוּלָא מִקַּמֵּי דְּנִיתֵּן עֵצִים דְּהֶיתֵּירָא » (פסחים כ״ז ע״א)
And the condition that will become the Rama’s gloss on seif 4 — « אָמַר רַב פָּפָּא: כְּשֶׁאֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ » (פסחים כ״ז ע״א) — that is, so long as the fire of the forbidden wood is still burning opposite the bread.
Seif 8 comes from the mishnah about the nest at the top of the tree:
« קֵן שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ — לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, בְּרֹאשָׁהּ שֶׁל אֲשֵׁרָה — יַתִּיז בְּקָנֶה » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
The gemara distinguishes the nest itself — which the bird built from twigs brought from elsewhere — from the eggs and the fledglings:
« הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן דְּאַיְיתַי עֵצִים מֵעָלְמָא, וְקִינְּתָהּ בָּהֶן » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
« בְּאֶפְרוֹחִין — כָּאן וְכָאן מוּתָּרִין, בְּבֵיצִים — כָּאן וְכָאן אֲסוּרִין. אָמַר רַב אָשֵׁי: וְאֶפְרוֹחִין שֶׁצְּרִיכִין לְאִמָּן כְּבֵיצִים דָּמוּ » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
Seifim 9 to 11 come from a single page. First the mishnah:
« לֹא יֵשֵׁב בְּצִילָּהּ, וְאִם יָשַׁב — טָהוֹר, וְלֹא יַעֲבוֹר תַּחְתֶּיהָ, וְאִם עָבַר — טָמֵא. הָיְתָה גּוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ — טָהוֹר » (עבודה זרה מ״ח ע״ב)
The gemara specifies that the prohibition reaches down to the shadow of the shadow — « לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְצֵל צִילָּהּ » (עבודה זרה מ״ח ע״ב) — and Rashi explains what that second shadow is:
« שחרית וערבית שצל ארוך לכל דבר מאד וכל זמן שלא עברה מדת אורך הצל את מדת גובה קומת האילן הצל עב וחשוך מכאן ואילך הצל דק וקלוש והיא צל צלו » (רש״י עבודה זרה מ״ח ע״ב)
It then resolves the contradiction about passing under the tree by whether or not another road exists:
« וְלָא פְּלִיגִי, הָא דְּאִיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא, הָא דְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא » (עבודה זרה מ״ח ע״ב)
And the incident that gave the Tur its phrase about the man of standing: « אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְשַׁמָּעֵיהּ: כִּי מָטֵית לְהָתָם ״אַרְהֵיטְנִי״ » (עבודה זרה מ״ח ע״ב) — Rashi glossing « משכני במרוצה » (רש״י עבודה זרה מ״ח ע״ב) — the gemara concluding « לְעוֹלָם, דְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא, וְאָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי » (עבודה זרה מ״ח ע״ב).
Seif 11 is the mishnah that closes the chapter:
« זוֹרְעִין תַּחְתֶּיהָ יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה, וְהַחֲזֵירִין לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף לֹא יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהַנְּבִיָּה נוֹשֶׁרֶת עֲלֵיהֶן וְהֹוָה לָהֶן לְזֶבֶל » (עבודה זרה מ״ח ע״ב)
then the contradictory beraita about the field and the cow:
« שָׂדֶה שֶׁנִּזְדַּבְּלָה בְּזֶבֶל עֲבוֹדָה זָרָה, וְכֵן פָּרָה שֶׁנִּתְפַּטְּמָה בְּכַרְשִׁינֵי עֲבוֹדָה זָרָה, תָּנֵי חֲדָא: שָׂדֶה תִּזָּרַע, פָּרָה תִּשָּׁחֵט, וְתַנְיָא אִידַּךְ: שָׂדֶה תָּבוֹר, וּפָרָה תִּרְזֶה » (עבודה זרה מ״ט ע״א)
which the gemara resolves by the very principle of zeh vezeh gorem: « לְדִידִי, זֶה וָזֶה גּוֹרֵם מוּתָּר » (עבודה זרה מ״ט ע״א) — and rules like Rabbi Yose:
« אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. הָהוּא גִּינְּתָא דְּאִיזְדַּבַּל בְּזִבְלָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, שְׁלַח רַב עַמְרָם קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף. אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי » (עבודה זרה מ״ט ע״א)
Seif 14 is one of the most famous pages of the tractate: Rabban Gamliel’s answer to the philosopher.
« אֲנִי לֹא בָּאתִי בִּגְבוּלָהּ, הִיא בָּאָה בִּגְבוּלִי. אֵין אוֹמְרִים: נַעֲשָׂה מֶרְחָץ נוֹי לְאַפְרוֹדִיטֵי, אֶלָּא אוֹמֵר: נַעֲשָׂה אַפְרוֹדִיטֵי נוֹי לַמֶּרְחָץ » (עבודה זרה מ״ד ע״ב)
« זוֹ עוֹמֶדֶת עַל פִּי הַבִּיב וְכׇל הָעָם מַשְׁתִּינִין לְפָנֶיהָ, לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״אֱלֹהֵיהֶם״ — אֶת שֶׁנּוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ — אָסוּר, אֶת שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ — מוּתָּר » (עבודה זרה מ״ד ע״ב)
And the closing distinction, which is exactly the Mechaber’s reservation at the end of the seif: « וַאֲנִי אוֹמֵר: אֵינָהּ גְּנוּבָה, זוֹ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ, וְזוֹ אֵין עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ » (עבודה זרה מ״ד ע״ב)
Seif 15 rests on two sources. For the prohibition itself the Beit Yosef points to Rabbenu Yeruham:
« כתב רבינו ירוחם (ני״ז ח״ה) אסור לשמוע כלי שיר של אליל או להסתכל בנוי אליל כיון שנהנה בראיה כך מוכח בפרק כ״ש (כו.) מההיא דא״ר שמעון בן פזי קול ומראה אין בהם מעילה אבל איסור יש בהם » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)
For the Rama’s gloss, the sugya of davar she’eino mitkaven:
« אֶפְשָׁר וְקָא מִיכַּוֵּין, לָא אֶפְשָׁר וְקָמִיכַּוֵין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר. לָא אֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי. כִּי פְּלִיגִי דְּאֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין » (פסחים כ״ה ע״ב)
« אֶפְשָׁר וְקָא מִיכַּוֵּין, לָא אֶפְשָׁר וְקָמִיכַּוֵין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר. לָא אֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי. כִּי פְּלִיגִי דְּאֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין » (פסחים כ״ה ע״ב)
| Seif | The case | Status | The reason |
|---|---|---|---|
| א | Coal and ashes of a burnt idol | Forbidden | They still have substance |
| א | Its flame | Permitted | It has no substance |
| ב | Slaughtering with the idol’s knife | Permitted | מקלקל — he damages |
| ב | Slaughtering a dying animal with that knife | Forbidden | מתקן — he improves |
| ב | Cutting meat with that knife | Forbidden; permitted if the cutting damages | מתקן, except by way of destruction |
| ג | A garment woven with the asherah’s shuttle | Forbidden for benefit; if mixed, redemption at the Dead Sea | The garment could not be made without it |
| ד | An oven heated with the asherah’s wood | Must be cooled, then reheated with permitted wood | New or old alike |
| ד | Bread baked without cooling, the blaze opposite | Forbidden for benefit; if mixed, redemption | יש שבח עצי איסור בפת |
| ד | Embers raked out, then baking in the oven’s heat | Permitted | The forbidden wood has gone |
| ד | Rama: baking beside something forbidden only for eating | Permitted, even with the blaze opposite | שבח עצים applies only to a benefit prohibition |
| ה | Vessels fired by the potter with the idol’s wood | Forbidden for benefit | A forbidden thing made them new |
| ו | Bread baked over the embers of that wood | Permitted | Once they became embers their prohibition went |
| ז | A pot cooked with forbidden wood then permitted wood | Forbidden | The two causes did not act together |
| ח | Fledglings that no longer need their mother | Permitted | They do not depend on the tree |
| ח | Eggs, and fledglings that still need her | Forbidden | The asherah serves as their base |
| ח | The nest itself | Permitted | The bird brought its twigs from elsewhere |
| ח | Rama: climbing the asherah to take them | Forbidden — knock them down with a reed | Climbing is itself a benefit |
| ט | Sitting in the asherah’s shade | Forbidden | Worshipped, or an idol placed beneath it |
| ט | Passing beneath it when another road as short exists | Forbidden | Nothing compels him |
| ט | Passing beneath it with no other road | Permitted while running | Necessity |
| ט | Rama: passing through its shade (not beneath it) | Permitted in every case | Ran |
| י | Shade of an idol-house: inside, and facing its entrance within four amot | Forbidden | Keeping four amot away |
| י | Its shade behind | Permitted | A house is not made for shade |
| י | Passing through when the house robs the public road and the road came first | Permitted | גוזל את הרבים |
| י | If the house preceded the road; and the view that forbids in every case | Forbidden | Remazim |
| י״א | Planting vegetables under the asherah | Permitted, summer and winter | זה וזה גורם — the shade and the ground |
| י״א | A field manured with the idol’s dung; a cow fattened on its vetch | Permitted | The same rule |
| י״ב | A tree whose fruit is kept for the festival drink | Forbidden | It is known to be an asherah |
| י״ג | Barren trees customarily planted before idols | Forbidden | No less than an idol’s adornment |
| י״ד | A bathhouse in which an idol stands | Permitted to bathe | It was made for adornment, not to be worshipped |
| י״ד | If that was its manner of worship | Forbidden | אלהיהם — when treated as a deity |
| ט״ו | Listening to the idol’s music, gazing at its adornment | Forbidden | There is benefit in the seeing |
| ט״ו | Rama: what one does not intend | Permitted | דבר שאין מתכוין |
Siman 142 is among the most heavily annotated of these chapters: the Shach writes 34 ס״ק on it, the Taz 18, the Baer Hetev 27, the Pitchei Teshuva 3, and the Nekudot HaKesef answer the Taz here in a single entry. This level gives only the entries that change how the text is read; level 2 takes them up in depth.
ס״ק ג — why the knife is permitted, and yet not entirely. The Shach separates two prohibitions lying one on top of the other: that of idolatry, lifted because one is damaging, and that of the taste absorbed in the blade.
« מיירי שהוא ישן ולא לבנו מאיסור שבו והלכך אע״פ שמטעם משמשי אליל מותר לשחוט בו אפילו לכתחלה כיון שהוא מקלקל אפ״ה מטעם געולי עובדי כוכבים אסור לשחוט בו לכתחלה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ג)
ס״ק ה — on the Rama’s gloss. The Shach recalls that an appurtenance is forbidden only once it has been used in the worship.
« וכגון שחתך בה בקעת לאליל דאל״כ תשמישי אליל אינם אסורים עד שישתמשו בהן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ה)
ס״ק ו — how far the prohibition of the dying animal reaches. The Shach reads the Mechaber strictly:
« מלשון זה משמע שכל הבהמ׳ אסור׳ ולא מהני הולכת הנאת שכר סכין לשחוט בה לים המלח » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ו)
« אבל במסוכנת דשמא היתה מתה אם לא שחטה ויש כאן הנאה מרובה הלכך כל הבהמה אסורה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ו)
and he adds that for cut meat the redemption is still required: « אבל עכ״פ הולכת הנאה לים המלח בעי גם בבשר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ו)
ס״ק ח — the condition of the redemption, and a way out. Without a mixture, carrying the value to the Dead Sea achieves nothing; but one may sell the bread or the garment to a non-Jew deducting from the price the value of what is forbidden.
« משמע שכל שלא נתערב לא מהני הולכת הנאה ליה״מ וכן גבי פת בסעיף ד׳ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ח)
« דיכול למכור הבגד והפת לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו כשהעובד כוכבים יחתוך הבגד והפת לפני הישראל בענין שא״א שימכרנו שוב לישראל אחר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ח)
« כל זמן שלא נתערב ויש כאן איסור אליל בבגד או בפת אין פדיון לאליל אבל כשמוכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו דאין לו שום הנאה בעולם מאליל והאיסור עצמו אינו בידו מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ח)
ס״ק י — the longest entry in the siman, and the most important. The Shach opens by saying that the text as it stands does not hold together:
« באמת דברי הטור והמחבר ושאר פוסקים צריכין נגר להולמן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
He recalls that the idol’s coal is forbidden, and that if it is, cooking upon it ought to be as well:
« אבל בעצי אליל שגחליה ואפרה אסורים איך יהא מותר בבישול ע״ג גחלים ובתנור חדש הא כולה גורם דאיסורא הוא ועצי איסור עדיין לא הלכו להם » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
and long afterward he finds the proof he was looking for in the Tosefta of Orlah, which makes an exception of asherah wood:
« שוב מצאתי אחר זמן רב בתוספתא פ״ק דערלה תנור שהסיקו בקליפי ערלה אם חדש יותץ אם ישן יוצן אפה ובשל בגחלי׳ מותר אפה בכולם (כלו׳ בכל איסורי הנאה שהוזכר שם) מותר חוץ מעצי אשרה עכ״ל מזה ראיה ברורה למה שכתבתי » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
His conclusion overturns the plain reading of seifim 4 and 6: « אלא ודאי גחלת של אליל אפילו בדיעבד אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י) and « אבל לפע״ד אפילו בחומו של תנור או ע״ג גחלים אסר הרמב״ם הכא באליל ודוקא בערלה שאפר׳ וגחלתה וכן חומו מותר חילק כן משא״כ באליל » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
ס״ק י״א — why the vessels of seif 5 are graver than the oven of seif 4.
« הטעם דבקערות וכוסות משתמשין אח״כ בלא גורם היתר וקדרה נמי אע״פ שא״א לבשל בה בלא עצים מ״מ הדרך ליתן בה מים ובשר ואח״כ שופתה על האש וא״כ משתמש בה בלא גורם היתר הכי איתא בש״ס » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י״א)
« לכך נראה דתנור עדיף כיון דלאחר שגרפו עצי האיסור הלכו להן דאין איסור בעצים רק כשאבוקה כנגדן אם כן החום נחשב להיתר משא״כ בקערות » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י״א)
ס״ק ט״ז — on the Rama’s gloss about the nest: the reed rescues only what was already permitted.
« פי׳ אפילו באותן שאין צריכין לאמן לא יעלה על האשרה כו׳ וכן מבואר בטור ומינה דבאותן שעדיין צריכין לאמן אפי׳ כשמתיז בקנה והן נופלין אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ז)
ס״ק כ and ס״ק כ״ג — running beneath the asherah. Reading the gemara, the Shach narrows the ruling:
« עיין בש״ס דמשמע דוקא בגוזלת מותר אם אין לו דרך אחרת וכן משמע בר׳ ירוחם ני״ז ח״ה וגם משמע בש״ס ור׳ ירוחם שם דהיכא דאין לו דרך אחרת אינו צריך לרוץ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ)
« אפילו שלא במרוצה וכמ״ש בס״ק כ׳ והיינו דוקא בשאין לו דרך אחרת אבל ביש לו דרך אחרת אפילו היא גוזלת אסור אפילו לרוץ שם » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ג)
ס״ק כ״ה — why the vegetables are permitted even at the outset, when a double cause is ordinarily permitted only after the fact.
« ואף ע״ג דזה וז״ג אסור לכתחלה וכמ״ש בס״ק י׳ מכל מקום ירקות דהנאה דממילא אתי מותר אפילו לכתחלה. ר״ן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ה)
ס״ק כ״ו — and the reverse qualification for the field and the cow: « דוקא זבלה וכן פרה שפטמה אבל לכתחלה אסור טור וכן הוא לקמן סימן רצ״ד סעיף י״ד » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ו)
ס״ק כ״ח — the key to seif 13, the barren trees.
« פי׳ ומסתמא אמרינן דנעשו לשם נוי ואע״ג דנוי אלילים אינן אסורים עד שישתמשו וכדלעיל ר״ס קל״ט זהו שעומדים בפני אלילים הוי תשמישן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ח)
ס״ק ל״ג and ל״ד — the gaze, and the unintended act. The Shach first narrows the prohibition of seif 15:
« פי׳ באלילים עצמן שנעבדו אסור להסתכל בהן לראות נויין אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מבואר בתו׳ והרא״ש דמותר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ג)
then he disputes the Rama’s attribution and states the rule with both its edges:
« זהו ש״ס ערוך בפ׳ כל שעה (פסחים דף כ״ה ע״ב) ופסקוה הרי״ף והרא״ש והר״ן שם והרמב״ם פרק י״ב מהמ״א דין י״ב ולא ידעתי למה כתבו הרב בשם הגהות ריא״ז » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ד)
« ומבואר שם בש״ס ופוסקים דאפי׳ אפשר לו לילך למקום אחר מותר כשאינו מתכוין ומבואר בתוס׳ והרא״ש ורי״ו שם דמיירי בענין שיכול לאטום אזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו שלא יהנה מן הקול והמראה והריח ומותר כשאינו מתכוין להנאתם דלא הוי פסיק רישיה הא לאו הכי אסור אבל כשמתכוין מבואר שם בש״ס ופוסקים דאפילו א״א לו לילך למקום אחר אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ד)
ס״ק א — who burnt the idol? The Taz narrows seif 1: « פירוש ישראל אבל עובד כוכבים ששרפה ביטלה » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק א)
ס״ק ב and ס״ק ג — is the coal forbidden even after the fact? The Taz is categorical, against the Beit Yosef:
« נראה לי אפילו דיעבד אסור » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ב)
« אלא ברור דאיסור דאורייתא יש בגחלת משום לא ידבק כדפירש״י וא״כ אפילו דיעבד אסור והב״י כתב מכח קושיא בסי׳ זה דדוקא לכתחלה אסור בגחלת וכתב עליו מו״ח ז״ל שכן הוא פשוט ולע״ד לא דקו בזה כלל » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ב)
and he adds the precision that saves seif 1 from absurdity: the flame is permitted only when detached from the coal.
« פי׳ כשאין שם אלא השלהבת לחוד אבל אם השלהבת קשורה בגחלת פשיטא שאסור לחמם משלהבת טפי מגחלת גרידא » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ג)
« והיתר דשלהבת הוא לפי שאין בה ממש ונראה פשוט דבגחלת אפילו עוממות ואינם לוחשות אסור כיון שיש שם ממש ול״ש הנאה רבה או זוטא דהא כתיב לא ידבק בידך מאומה » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ג)
ס״ק ד — the entry in which the Taz takes issue with the Mechaber himself. It opens with a rare sentence:
« לפי הנראה לע״ד דהרב בעל הש״ע לא יצא ידי כל חובת העיון בדינים אלו » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ד)
His thesis: in idolatry a double cause does not suffice to permit when the forbidden cause was indispensable.
« דכל מה שיש הכרח אל האיסור וא״א זולתו או אע״פ שיש ג״כ גורם דהיתר אסור בעבודת כוכבים מ״ה בתנור חדש שנגמר בעצי איסור ובפת שנאפה בעצי איסור בתנור ישן שא״א לפת להיות נאפה בלא עצים וכן בגד א״א להיעשות בלא כרכור על כן אסורים משא״כ בגינתא דאזדבל בזבל דעבודת כוכבים דהזבל משביח הקרקע » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ד)
« וכן נראה לע״ד ברור כשמש שיש להחמיר בזה וזה גורם הללו גבי עבודת כוכבים דמי ירים ראש להקל נגד מה שכתב הרא״ש בפי׳ וכן הרמ״ה והרמב״ם ולסמוך על פירוש דחוק ברמב״ם ולהקל » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ד)
ס״ק ט — on the pot of seif 7, and a reading of the Levush that he rejects.
« ולא ידעתי מקום לתמיהתו דהא גם בתנור ישן אסור כל שיש אבוקה של איסור כנגדו וכאן הרי העצים האסורים תחת הקדירה ויש שבח עצים בקדירה משום הכי אפילו למ״ד זה וזה גורם מותר כאן אסור » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט)
« והלבוש הבין דברי סעיף זה דמיירי שבפעם א׳ הונחו שם עצי איסור ועצי היתר ואפ״ה אסור דשמא נתבשלה הקדירה תחילה מחום של עצי האיסור ונאסר ולא דק דודאי לא חיישינן לזה » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט)
ס״ק י״ג — the shade of the shade, which the Rambam did not forbid and the Taz restores.
« זהו ל׳ רמב״ם ובגמ׳ אמרינן דאפילו בצל צלה אסור ופרש״י כל זמן שלא עברה מדת אורך הצל מדת גובה האילן הצל עב וחשוך ונקרא צלו ומכאן ואילך הצל דק וקלוש והוא צל צלו וכ״פ בטור ותמהו הר״ן והכ״מ בשם הרמב״ם על שלא אסר בצל צלה ולענין הלכה ודאי אסור שכן הוא תלמוד ערוך » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״ג)
ס״ק ט״ו — why the shade of the house differs from the shade of the tree, and where the “some forbid” at the end of seif 10 comes from.
« פי׳ דוקא אשירה שעשויה לצל אסור בכל גווני אבל בית אינו עשוי אלא לדור בתוכו ע״כ מותר צל שלאחריו » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ו)
« אבל התוס׳ כתבו כחד שינויא דחומרא דאליל שאני ולפיכך אפי׳ בבית אליל אסור הצל בכל גווני וזהו היש אוסרין שמביא המחבר בסוף הסעיף » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ו)
ס״ק ט״ז — a double cause is permitted only after the fact, except for the vegetables.
« משמע דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא וכן בפרה שפטמה כו׳ משום דכל זה וזה גורם דמותר היינו דוקא דיעבד ואע״ג דכתב ריש הסעיף דמותר לזרוע כו׳ דמשמע אפילו לכתחלה שאני התם דבשעת זריעה אין כאן הנאה אלא אח״כ ממילא קאתי » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ז)
The Shach answers the Taz in a single entry on this siman, and without softness.
« האריך בדברים שאין בהן ממש דהדבר פשוט דכרכר דמתני׳ היינו בחד גורם » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ב)
« ומה שהביא מהרא״ש פ״ק דחולין לא ירד לעומקה דהתם לא מיירי הרא״ש כלל מדין זוז״ג » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ב)
« אבל באמת הדברים ברורים ע״ש בש״ך באריכות ושם נתחוורו כשמלה » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ב)
The Baer Hetev gathers into one line what the Shach and the Taz took pages to establish.
« וכ״כ הש״ך בס״ק י׳ דאף בדיעבד אסור אם נהנה מגחלתה » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק ב)
« ומסקנתו דלא כהמחבר אלא דגחלת של עבודת כוכבים אפי׳ בדיעבד אסורה וכ״פ הט״ז דאפי׳ בתנור ישן וגרף ממנו את כל האש ובישל או אפה בחומו של תנור אסור אף בדיעבד » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« ומשמע בש״ס ורבינו ירוחם דהיכא דאין לו דרך אחרת א״צ לרוץ. ש״ך. וגם משמע בש״ס דדוקא בגוזלת את דרך הרבים מותר אם אין דרך אחרת » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק י״ח)
« משמע דוקא בדיעבד אבל כתחלה לא וכן בשדה שנזדבלה כו׳. ט״ז וש״ך » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ג)
ס״ק א — a source the Taz did not cite: « עבה״ט בשם ט״ז ועי׳ בספר שער המלך פ״ו מהלכות עבודת כוכבים שכתב דכן מבואר בהרא״ש פרק בתרא דביצה ותימה על הט״ז שלא הביאו » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ב ס״ק א)
ס״ק ב — the distinction that settles the dispute over the coal: depending on the origin of the prohibition it is rabbinic or biblical.
« ולכן העלה דאף המחבר לא אמר אלא דווקא בגחלת הבא מעצי עבודת כוכבים או מעצי אשירה כמו שדקדק בש״ע כאן וכן מ״ש בב״י מיירי ג״כ בהכי אבל אם נאסרו בעודן גחלת כגון שעשאו תקרובת עבודת כוכבים בהא ודאי מודה דאסור מדאורייתא » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ב ס״ק ב)
ס״ק ג — on seif 12 and the tree’s name: the name does not make an asherah.
« עי׳ בתשובת שב יעקב סימן ל״ד דבאין בו לא הא ולא הא מותר ליהנות ממנו אף לכתחלה אף ששמה אשירה ובל״א איין לינדין בוים » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ב ס״ק ג)
Siman 142 is, more than most, a transcription of the Rambam. The printed text says so itself in two places: the note to seif 5 — « הסעיפים ה׳ ו׳ ז׳ הוא ל׳ הרמב״ם פרק י״ז מהמ״א רק שהמחבר כתב עצי אלילים במקום קליפי ערלה » (שו״ע יו״ד קמ״ב:ה) — and the references of seifim 8, 9 and 14 to Hilkhot Avodah Zarah.
Three blocks stand out:
« עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אוֹ אֲשֵׁרָה שֶׁנִּשְׂרְפָה אֶפְרָהּ אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְגַחֶלֶת שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲסוּרָה וְהַשַּׁלְהֶבֶת מֻתֶּרֶת מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י׳
That is seif 1, word for word. Then the dying animal of seif 2:
« וְאִם הָיְתָה בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקֵּן וַהֲרֵי זֶה הַתִּקּוּן מֵהֲנָאַת מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״ט
The fledglings of seif 8, with the reason peculiar to the Rambam — the asherah serves them as a base, where Rashi spoke of a decree and the Raavad of growth:
« וְהָאֶפְרוֹחִים וְהַבֵּיצִים שֶׁצְּרִיכִין לְאִמָּן אֲסוּרִין שֶׁהֲרֵי הָאֲשֵׁרָה כְּמוֹ בָּסִיס לָהֶן » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״ב
The shade of seif 9, where one sees that the Rambam expressly permits the shade of the branches — which the Taz will note:
« הָאֲשֵׁרָה בֵּין שֶׁהָיְתָה נֶעֱבֶדֶת בֵּין שֶׁהָיְתָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻנַּחַת תַּחְתֶּיהָ אָסוּר לֵישֵׁב בְּצֵל קוֹמָתָהּ. וּמֻתָּר לֵישֵׁב בְּצֵל הַשָּׂרִיגִים וְהֶעָלִים שֶׁלָּהּ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״א
The general rule of seif 11:
« וְכָל שֶׁדָּבָר אָסוּר וְדָבָר מֻתָּר גּוֹרְמִין לוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּכָל מָקוֹם » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״ד
And the bathhouse of seif 14:
« מֶרְחָץ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא נַעֲשֵׂית שָׁם לְנוֹי וְלֹא לְעָבְדָהּ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״ח
« אִילָן שֶׁהָיוּ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מְשַׁמְּרִין אֶת פֵּרוֹתָיו וְאוֹמְרִים שֶׁהֵם מוּכָנִים לַעֲשׂוֹת שֵׁכָר לְבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים פְּלוֹנִי וְעוֹשִׂין מֵהֶן שֵׁכָר וְשׁוֹתִים אוֹתוֹ בְּיוֹם חַגָּם הֲרֵי זֶה הָאִילָן אָסוּר בַּהֲנָאָה מִפְּנֵי שֶׁסְּתָמוֹ שֶׁהוּא אֲשֵׁרָה » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ג׳
These three seifim are taken from the laws of orlah, where the Rambam treats an oven heated with orlah peels; the Mechaber simply replaced “orlah peels” with “wood of idols”. Hence the wording of seif 4:
« גָּרַף אֶת כָּל הָאֵשׁ וְאַחַר כָּךְ בִּשֵּׁל אוֹ אָפָה בְּחֻמּוֹ שֶׁל תַּנּוּר הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁהֲרֵי עֲצֵי אִסּוּר הָלְכוּ לָהֶן » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט״ז הלכה כ״ב
and that of seif 6:
« פַּת שֶׁבִּשְּׁלָהּ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים שֶׁל עֲצֵי עָרְלָה מֻתֶּרֶת. כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשׂוּ גֶּחָלִים הָלַךְ אִסּוּרָן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בּוֹעֲרוֹת » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט״ז הלכה כ״ד
The seifim of this siman speak of wood-fired ovens and weavers’ shuttles. Their rules, however, bear on questions that are still asked. The cases below are given for study: they show where the siman’s reasoning applies, not what one should do — that is asked of a Rav.
| Situation | The governing seif | The reasoning |
|---|---|---|
| Warming oneself by the light of an already burning devotional candle | Seif 1 | The flame has no substance; but the Taz recalls that it is permitted only when detached from the coal, which is rarely the case with a candle one watches burn. |
| Collecting the melted wax or the ashes of such a candle | Seif 1 | The ashes of an asherah are the exception of the mishnah in Temurah: they remain forbidden. |
| An implement that served a cult, used to demolish or dismantle | Seif 2 | מקלקל: damaging is not benefiting. Using the same implement to repair or to enhance falls under מתקן. |
| An object made in a workshop by means of a cultic tool | Seif 3 | The asherah’s shuttle forbids the whole garment, because the garment could not be made without it. The Taz makes a rule of it: the indispensable forbids. |
| Bread baked in an oven heated with wood taken from a place of worship | Seif 4 | Cool it, then reheat with permitted wood. If it was baked without cooling, the blaze opposite, the bread is forbidden for benefit; mixed with others, there is redemption. |
| An object mixed among permitted objects beyond recognition | Seifim 3 and 4 | הולכת הנאה לים המלח. The Shach sets two conditions: the mixture must be real, and he offers the alternative of selling to a non-Jew minus the value of what is forbidden. |
| A field treated with fertiliser coming from a place of worship | Seif 11 | זה וזה גורם: the fertiliser and the soil act together, and the crop is permitted. The Shach and the Taz specify: after the fact only. |
| An animal fed with fodder of such provenance | Seif 11 | The same rule; but the Taz points to the Rama’s qualification for a beast so fed all its life. |
| Passing beneath a tree planted before a house of worship | Seifim 9 and 13 | If it was planted for that purpose it is no less than an idol’s adornment. Passing beneath it depends on whether another equally short road exists. |
| Crossing the forecourt of a house of worship as a shortcut | Seif 10 | Inside and facing the entrance within four amot: forbidden. Behind: permitted. Passing through is permitted only if the road preceded the building — and the Mechaber records a view that forbids in every case. |
| Entering a public building adorned with a cultic statue | Seif 14 | A statue set there for adornment does not forbid the place; one treated as a deity does. The criterion is the use, not the form. |
| Hearing liturgical music of another cult in a public place | Seif 15 | Listening is forbidden; hearing unintentionally, when one could stop one’s ears and is not seeking the pleasure, is the דבר שאין מתכוין of the Rama and of the Shach ס״ק ל״ד. |
| Looking at a work of art depicting an idol, in a museum | Seif 15 | The Shach ס״ק ל״ג distinguishes an idol actually worshipped, which it is forbidden to contemplate for its beauty, from figures made for adornment. |
| The question to ask | “Forbidden” answer | “Permitted” answer |
|---|---|---|
| Is there substance left? | Coal, ashes (seif 1) | Flame (seif 1) |
| Does the act damage or improve? | Dying animal, cutting (seif 2) | Ordinary slaughter (seif 2) |
| Was the prohibition indispensable? | Shuttle, bread, vessels (seifim 3, 4, 5) | Field, cow, vegetables (seif 11) |
| Did the two causes act together? | Pot (seif 7) | Cooled oven, raked embers (seifim 4, 6) |
| Was the benefit intended? | Listening, looking (seif 15) | What one does not intend (seif 15, Rama) |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · Siman קמ״ב · ♥ Support