Le Siman 142 tient en quinze seifim — le Choul’han Aroukh l’annonce lui-même : « שהאלילים ותשמישיהם אסורים בהנאה. ובו ט״ו סעיפים » (שו״ע יו״ד קמ״ב:א). L’idole est interdite au profit ; le siman demande jusqu’où cette interdiction se propage. Sa braise, sa cendre, son bois, son couteau, sa navette, son ombre, sa musique — jusqu’où le profit est-il encore le sien ? La réponse tient à deux mesures : ce qui a encore de la matière, et ce qui est la seule cause du résultat.
Sujet : L’idole et ses accessoires interdits au profit — גחלת ושלהבת, שבח עצים בפת, זה וזה גורם, צל אשרה, נוי אלילים
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ב
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Chaque seif est donné dans le texte hébreu du Choul’han Aroukh tel qu’il se lit, puis traduit en français suivi. Les passages entre parenthèses en petits caractères sont les gloses du Rama et les notes de source du texte imprimé ; ils sont conservés à leur place.
שהאלילים ותשמישיהם אסורים בהנאה. ובו ט״ו סעיפים:
כשם שהאלילים אסורים בהנאה כך כל הנאות הבאות ממנה אסורות אפילו אם שרפה אסור ליהנות בגחלתה ואפרה אבל מותר ליהנות משלהבתה:
סכין של אלילים ששחט בה הרי זה מותר מפני שהוא מקלקל (ואם הסכין חדש או ישן ולבנו מאיסור שבו אפילו לכתחילה מותר) (לעיל סימן י׳) ואם היתה בהמ׳ מסוכנת הרי זו אסורה מפני שהוא מתקן והרי זה התקון מהנאת משמשי אלילים וכן אסור לחתוך בה בשר מפני שהוא מתקן ואם חתך דרך הפסד והשחתה מותר:
נטל ממנה כרכר (פי׳ עץ או עצם שראשו חד ושובטין בו הבגד כשאורגים אותו למען יפרדו החוטין העליונים מן התחתונים) וארג בו את הבגד אסור בהנאה נתערב בבגדים אחרים יוליך דמי אותו הבגד לים המלח ושאר כל הבגדים מותרים:
נטל ממנה עצים אסורים בהנאה הסיק בהם את התנור בין חדש בין ישן יוצן ואחר כך יחם אותו בעצי היתר ואם לא צננו ואפה בו את הפת (בעוד שהאבוקה כנגדו) (בית יוסף) הרי זה אסור בהנאה דיש שבח עצי איסור בפת (טור) נתערבה באחרות יוליך דמי אותה הפת לים המלח ושאר כל הככרות מותרים גרף את כל האש ואחר כך בישל או אפה בחומו של תנור הרי זה מותר שהרי עצי האיסור הלכו להם: הגה הא דאמרינן יש שבח עצים בפת היינו בדבר שאסור בהנאה אבל אם אפה או בשל אצל דבר שאסור באכילה אפי׳ אבוקה כנגדו מותר (מרדכי פרק השוכר ותוספות וע״פ):
קערות וכוסות וקדירות וצלוחיות שבשלן היוצר בעצי האלילים הרי אלו אסורי׳ בהנאה שהרי דבר האסור בהנאה עשה אותם חדשים. (הסעיפים ה׳ ו׳ ז׳ הוא ל׳ הרמב״ם פרק י״ז מהמ״א רק שהמחבר כתב עצי אלילים במקום קליפי ערלה):
פת שבשלה ע״ג גחלים של עצי אלילים מותרת כיון שנעשו גחלים הלך איסורן אע״פ שהן בוערות:
קדרה שבישלה בעצי אלילים ובעצי היתר הרי התבשיל אסור ואע״פ שזה וזה גורם שבשעה שנתבשלה מחמת עצי האיסור עדיין לא באו עצי ההיתר ונמצא מקצת הבישול בעצי היתר ומקצתו באיסור:
אפרוחים שקננו באשרה ואינם צריכים לאמן מותרין אבל ביצים שעליה וכן אפרוחים שצריכים לאמן אסורים והקן עצמו שבראשה מותר מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר (ל׳ רמב״ם פ״ז מהל׳ עבודת כוכבים) (ולא יעלה על האשרה ליטלן אלא יתיז בקנה והם נופלין) (טור):
האשרה בין שהיתה נעבדת בין שהיתה אלילים מונחת תחתיה אסור לישב בצלה (ל׳ רמב״ם שם דין י״א) ואם יש לו דרך אחרת קצרה כמוה אסור לעבור תחתיה ואם לאו עובר תחתיה כשהוא רץ (ודוקא לעבור תחתיה אבל לעבור בצלה בכל ענין שרי) (ר״ן פ׳ כל הצלמים):
צל בית אלילים תוכו ונגד פתחו תוך ארבע אמות אסור צל שלאחריו מותר ואפי׳ תוכו אם גוזל הרבים שקדם לו הדרך ואח״כ בנה שם בית של אלילים מותר לעבור דרך שם אבל אם קדם הבית לדרך אסור ויש אוסרים בכל גוונא (רמזים):
מותר ליטע תחת האשרה ירקות בין בימות החמה שהם צריכים לצל בין בימות הגשמים מפני שצל האשרה שהוא אסור עם הקרקע שאינה נאסרת גורמים לירקות אלו לצמוח וכל שדבר איסור ודבר מותר גורמין לו הרי זו מותר בכל מקום לפיכך שדה שזבלה בזבל של אלילים מותר לזרוע אותה ופרה שפטמה בכרשיני אלילים תיאכל וכן כל כיוצא בזה:
אילן ששומרים פירותיו לעשות מהם שכר לשתותו ביום חגם אסור בידוע שהיא אשרה:
אילני סרק (פירוש אילנות שאין עושין פירות) שרגילין ליטע בפני אלילים לא גרע מנוי אלילים ואסור:
מרחץ שיש בה אלילים מותר לרחוץ בה מפני שהיא נעשית לשם נוי ולא לעבדה שנאמר אלהיהם בזמן שנוהגים בה מנהג אלהות ולא בזמן שמבזים אותה כגון זו שהיא עומדת על הביב והכל משתינים בפניה ואם היה דרך עבודתה בכך אסור (ל׳ הרמב״ם שם דין י״ח):
אסור לשמוע כלי שיר של אלילים או להסתכל בנוי אלילים כיון שנהנה בראייה. (ומיהו דבר שאין מתכוין מותר) (מצא הגהה בשם רבי ישעיה האחרון ז״ל ועיין ס״ק ל״ד):
Le Siman 142 n’a pas une source unique : c’est un tissu de sougyot cousues ensemble par le Rambam, puis par le Tour, puis par le Mehaber. Les connaître, c’est comprendre pourquoi les seifim se suivent dans cet ordre.
La beraïta que le seif 1 résume est celle de Beitsa :
« גַּחֶלֶת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה — אֲסוּרָה, וְשַׁלְהֶבֶת — מוּתֶּרֶת » (ביצה ל״ט ע״א)
Et la guemara demande aussitôt pourquoi la flamme du hekdech, elle, est interdite :
« מַאי שְׁנָא שַׁלְהֶבֶת עֲבוֹדָה זָרָה דְּשַׁרְיָא, וּמַאי שְׁנָא דְּהֶקְדֵּשׁ דַּאֲסִירָא? עֲבוֹדָה זָרָה, דִּמְאִיסָה וּבְדִילִי אִינָשֵׁי מִינַּהּ — לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן » (ביצה ל״ט ע״א)
La raison est donc une raison de dégoût : l’idole répugne, les gens s’en écartent d’eux-mêmes, et les Sages n’ont pas eu besoin de décréter sur sa flamme. C’est un point à retenir : le seif 1 n’est pas une indulgence, c’est le constat qu’il n’y avait rien à décréter.
Que la cendre reste interdite vient d’une michna de Temoura, où l’achéra fait exception à toute la liste :
« כׇּל הַנִּשְׂרָפִין אֶפְרָם מוּתָּר, חוּץ מֵאֵפֶר אֲשֵׁירָה » (תמורה ל״ד ע״א)
Le Beit Yossef le note comme la source du Mehaber : « ומ״ש דאפרה נמי אסור בסוף תמורה (לד.) כל הנשרפים אפרם מותר חוץ מאפר אשירה » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)
Le seif 2 est la beraïta de Houlin, avec sa raison inscrite dans le texte même :
« סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר. מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ – מְקַלְקֵל הוּא, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר – מְתַקֵּן הוּא » (חולין ח׳ ע״א)
La guemara y ajoute aussitôt les deux cas qui renversent la règle — l’animal mourant, où l’abattage devient une réparation, et la découpe qui n’en est pas une :
« פְּעָמִים שֶׁהַשּׁוֹחֵט אָסוּר – בִּמְסוּכֶּנֶת, וּמְחַתֵּךְ מוּתָּר – בְּאַטְמֵי דְּקָיְימָן לְקוּרְבָּנָא » (חולין ח׳ ע״א)
Les seifim 3 et 4 sont la michna de Kol haTselamim :
« נָטַל מִמֶּנָּה עֵצִים — אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. הִסִּיק בָּהֶן אֶת הַתַּנּוּר, אִם חָדָשׁ — יוּתַּץ, וְאִם יָשָׁן — יוּצַן. אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת — אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)
« נָטַל הֵימֶנָּה כַּרְכֵּור — אָסוּר בַּהֲנָאָה. אָרַג בּוֹ אֶת הַבֶּגֶד — אָסוּר בַּהֲנָאָה » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)
Sur le mélange, la michna oppose Rabbi Eliézer aux Sages, et c’est de là que vient toute la question du rachat :
« נִתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת — כּוּלָּן אֲסוּרוֹת בַּהֲנָאָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח, אָמְרוּ לוֹ: אֵין פִּדְיוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)
La guemara explique pourquoi il fallait les deux cas — le pain et la navette — et non un seul :
« דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מִשּׁוּם דִּבְעִידָּנָא דְּקָא גָמְרָה פַּת קָלֵי לַהּ אִיסּוּרָא, אֲבָל כַּרְכֵּור דְּאִיתֵיהּ לְאִיסּוּרָא בְּעֵינֵיהּ, אֵימָא מוֹדֵי לְרַבָּנַן » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)
Puis elle tranche : « אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר זְעֵירִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)
Les seifim 4 à 7 viennent de Kol Chaa, où la même question se pose pour l’orla :
« תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בִּקְלִיפֵּי עׇרְלָה אוֹ בְּקַשִּׁין שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, חָדָשׁ — יוּתַּץ, יָשָׁן — יוּצַן » (פסחים כ״ו ע״ב)
« אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת, רַבִּי אוֹמֵר: הַפַּת אֲסוּרָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַפַּת מוּתֶּרֶת. בִּישְּׁלָהּ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר » (פסחים כ״ו ע״ב)
Et l’apparente contradiction que le Chakh passera vingt lignes à démêler :
« וְהָא תַּנְיָא: בֵּין חָדָשׁ וּבֵין יָשָׁן יוּצַן! לָא קַשְׁיָא: הָא — רַבִּי, וְהָא — רַבָּנַן » (פסחים כ״ו ע״ב)
C’est là aussi que se lisent la marmite du seif 7 et les vaisselles du seif 5 :
« הָנֵי קְעָרוֹת וְכוֹסוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת אֲסִירִי » (פסחים כ״ז ע״א)
« אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר ״זֶה וָזֶה גּוֹרֵם מוּתָּר״, קְדֵירָה — אֲסוּרָה, דְּהָא קַבְּלָה בִּישּׁוּלָא מִקַּמֵּי דְּנִיתֵּן עֵצִים דְּהֶיתֵּירָא » (פסחים כ״ז ע״א)
Et la condition qui deviendra la glose du Rama au seif 4 — « אָמַר רַב פָּפָּא: כְּשֶׁאֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ » (פסחים כ״ז ע״א) — c’est-à-dire tant que le feu du bois interdit brûle encore en face du pain.
Le seif 8 vient de la michna sur le nid au sommet de l’arbre :
« קֵן שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ — לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, בְּרֹאשָׁהּ שֶׁל אֲשֵׁרָה — יַתִּיז בְּקָנֶה » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
La guemara distingue le nid lui-même — que l’oiseau a bâti de branches apportées d’ailleurs — des œufs et des oisillons :
« הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן דְּאַיְיתַי עֵצִים מֵעָלְמָא, וְקִינְּתָהּ בָּהֶן » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
« בְּאֶפְרוֹחִין — כָּאן וְכָאן מוּתָּרִין, בְּבֵיצִים — כָּאן וְכָאן אֲסוּרִין. אָמַר רַב אָשֵׁי: וְאֶפְרוֹחִין שֶׁצְּרִיכִין לְאִמָּן כְּבֵיצִים דָּמוּ » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
Les seifim 9 à 11 viennent d’une seule page. D’abord la michna :
« לֹא יֵשֵׁב בְּצִילָּהּ, וְאִם יָשַׁב — טָהוֹר, וְלֹא יַעֲבוֹר תַּחְתֶּיהָ, וְאִם עָבַר — טָמֵא. הָיְתָה גּוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ — טָהוֹר » (עבודה זרה מ״ח ע״ב)
La guemara précise que l’interdit descend jusqu’à l’ombre de l’ombre — « לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְצֵל צִילָּהּ » (עבודה זרה מ״ח ע״ב) — et Rachi explique ce qu’est cette ombre seconde :
« שחרית וערבית שצל ארוך לכל דבר מאד וכל זמן שלא עברה מדת אורך הצל את מדת גובה קומת האילן הצל עב וחשוך מכאן ואילך הצל דק וקלוש והיא צל צלו » (רש״י עבודה זרה מ״ח ע״ב)
Puis elle résout la contradiction sur le passage sous l’arbre par la présence ou l’absence d’un autre chemin :
« וְלָא פְּלִיגִי, הָא דְּאִיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא, הָא דְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא » (עבודה זרה מ״ח ע״ב)
Et l’épisode qui a donné au Tour sa formule sur l’homme de valeur : « אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְשַׁמָּעֵיהּ: כִּי מָטֵית לְהָתָם ״אַרְהֵיטְנִי״ » (עבודה זרה מ״ח ע״ב) — Rachi glosant « משכני במרוצה » (רש״י עבודה זרה מ״ח ע״ב) — la guemara concluant « לְעוֹלָם, דְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא, וְאָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי » (עבודה זרה מ״ח ע״ב).
Le seif 11 est la michna qui clôt le chapitre :
« זוֹרְעִין תַּחְתֶּיהָ יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה, וְהַחֲזֵירִין לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף לֹא יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהַנְּבִיָּה נוֹשֶׁרֶת עֲלֵיהֶן וְהֹוָה לָהֶן לְזֶבֶל » (עבודה זרה מ״ח ע״ב)
puis la beraïta contradictoire sur le champ et la vache :
« שָׂדֶה שֶׁנִּזְדַּבְּלָה בְּזֶבֶל עֲבוֹדָה זָרָה, וְכֵן פָּרָה שֶׁנִּתְפַּטְּמָה בְּכַרְשִׁינֵי עֲבוֹדָה זָרָה, תָּנֵי חֲדָא: שָׂדֶה תִּזָּרַע, פָּרָה תִּשָּׁחֵט, וְתַנְיָא אִידַּךְ: שָׂדֶה תָּבוֹר, וּפָרָה תִּרְזֶה » (עבודה זרה מ״ט ע״א)
que la guemara résout par le principe même du zeh vezeh gorem : « לְדִידִי, זֶה וָזֶה גּוֹרֵם מוּתָּר » (עבודה זרה מ״ט ע״א) — et tranche comme Rabbi Yossé :
« אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. הָהוּא גִּינְּתָא דְּאִיזְדַּבַּל בְּזִבְלָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, שְׁלַח רַב עַמְרָם קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף. אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי » (עבודה זרה מ״ט ע״א)
Le seif 14 est l’une des pages les plus célèbres du traité : la réponse de Rabban Gamliel au philosophe.
« אֲנִי לֹא בָּאתִי בִּגְבוּלָהּ, הִיא בָּאָה בִּגְבוּלִי. אֵין אוֹמְרִים: נַעֲשָׂה מֶרְחָץ נוֹי לְאַפְרוֹדִיטֵי, אֶלָּא אוֹמֵר: נַעֲשָׂה אַפְרוֹדִיטֵי נוֹי לַמֶּרְחָץ » (עבודה זרה מ״ד ע״ב)
« זוֹ עוֹמֶדֶת עַל פִּי הַבִּיב וְכׇל הָעָם מַשְׁתִּינִין לְפָנֶיהָ, לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״אֱלֹהֵיהֶם״ — אֶת שֶׁנּוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ — אָסוּר, אֶת שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ — מוּתָּר » (עבודה זרה מ״ד ע״ב)
Et la distinction finale, qui est exactement la réserve du Mehaber en fin de seif : « וַאֲנִי אוֹמֵר: אֵינָהּ גְּנוּבָה, זוֹ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ, וְזוֹ אֵין עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ » (עבודה זרה מ״ד ע״ב)
Le seif 15 tient à deux sources. Pour l’interdit lui-même, le Beit Yossef renvoie à Rabbenou Yerou’ham :
« כתב רבינו ירוחם (ני״ז ח״ה) אסור לשמוע כלי שיר של אליל או להסתכל בנוי אליל כיון שנהנה בראיה כך מוכח בפרק כ״ש (כו.) מההיא דא״ר שמעון בן פזי קול ומראה אין בהם מעילה אבל איסור יש בהם » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)
Pour la glose du Rama, c’est la sougya du davar cheeino mitkaven :
« אֶפְשָׁר וְקָא מִיכַּוֵּין, לָא אֶפְשָׁר וְקָמִיכַּוֵין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר. לָא אֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי. כִּי פְּלִיגִי דְּאֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין » (פסחים כ״ה ע״ב)
« אֶפְשָׁר וְקָא מִיכַּוֵּין, לָא אֶפְשָׁר וְקָמִיכַּוֵין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר. לָא אֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי. כִּי פְּלִיגִי דְּאֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין » (פסחים כ״ה ע״ב)
| Seif | Le cas | Statut | La raison |
|---|---|---|---|
| א | Braise et cendre de l’idole brûlée | Interdites | Elles ont encore de la matière |
| א | Sa flamme | Permise | Elle n’a pas de matière |
| ב | Abattre avec le couteau de l’idole | Permis | מקלקל — il abîme |
| ב | Abattre une bête mourante avec ce couteau | Interdit | מתקן — il répare |
| ב | Découper de la viande avec ce couteau | Interdit ; permis si la découpe abîme | מתקן, sauf destruction |
| ג | Vêtement tissé avec la navette de l’achéra | Interdit au profit ; mélangé, rachat à la mer Morte | Le vêtement n’a pu se faire sans elle |
| ד | Four chauffé au bois de l’achéra | À refroidir, puis rechauffer au bois permis | Neuf ou vieux, sans distinction |
| ד | Pain cuit sans refroidir, la flambée en face | Interdit au profit ; mélangé, rachat | יש שבח עצי איסור בפת |
| ד | Braises retirées, puis cuisson à la chaleur du four | Permis | Le bois interdit s’en est allé |
| ד | Rama : cuisson près d’un interdit d’alimentation seulement | Permis, même flambée en face | שבח עצים ne vaut que pour l’interdit de profit |
| ה | Vaisselles cuites par le potier au bois de l’idole | Interdites au profit | L’interdit les a faites neuves |
| ו | Pain cuit sur les braises de ce bois | Permis | Devenues braises, leur interdit s’en est allé |
| ז | Marmite cuite au bois interdit puis au bois permis | Interdite | Les deux causes n’ont pas agi ensemble |
| ח | Oisillons du nid qui n’ont plus besoin de leur mère | Permis | Ils ne tiennent pas de l’arbre |
| ח | Œufs, et oisillons qui en ont besoin | Interdits | L’achéra leur sert de base |
| ח | Le nid lui-même | Permis | L’oiseau a apporté ses branches d’ailleurs |
| ח | Rama : monter sur l’achéra pour les prendre | Interdit — les faire tomber d’une perche | Monter, c’est en profiter |
| ט | S’asseoir à l’ombre de l’achéra | Interdit | Adorée, ou une idole posée dessous |
| ט | Passer dessous, un autre chemin aussi court existant | Interdit | Rien ne l’y oblige |
| ט | Passer dessous, sans autre chemin | Permis en courant | Nécessité |
| ט | Rama : passer dans son ombre (non dessous) | Permis en tout état de cause | Ran |
| י | Ombre de la maison d’idolâtrie : dedans, et face à l’entrée dans quatre coudées | Interdite | Éloignement de quatre coudées |
| י | Son ombre par-derrière | Permise | La maison n’est pas faite pour l’ombre |
| י | Passer au travers quand la maison usurpe la voie publique et que la route la précédait | Permis | גוזל את הרבים |
| י | Si la maison précédait la route ; et l’avis qui interdit en tout cas | Interdit | Remazim |
| י״א | Planter des légumes sous l’achéra | Permis, été comme hiver | זה וזה גורם — l’ombre et le sol |
| י״א | Champ fumé au fumier de l’idole ; vache engraissée à ses vesces | Permis | Même règle |
| י״ב | Arbre dont on garde les fruits pour la boisson de la fête | Interdit | Il est notoirement une achéra |
| י״ג | Arbres stériles plantés devant l’idole | Interdits | Pas moindres qu’un ornement d’idole |
| י״ד | Bain public où se dresse une idole | Permis | Elle est là pour l’ornement, non pour le culte |
| י״ד | Si tel était son mode de culte | Interdit | אלהיהם — quand on la traite en divinité |
| ט״ו | Écouter la musique de l’idole, regarder son ornement | Interdit | Il y a profit dans la vue |
| ט״ו | Rama : ce qu’on ne vise pas | Permis | דבר שאין מתכוין |
Le Siman 142 est l’un des simanim les plus commentés de ces chapitres : le Chakh y écrit 34 ס״ק, le Taz 18, le Baer Hetev 27, le Pit’hei Techouva 3, et les Nekoudot HaKessef y répondent au Taz en une entrée. Ce niveau n’en donne que les entrées qui changent la lecture du texte ; le niveau 2 les reprend en profondeur.
ס״ק ג — pourquoi le couteau est permis, et pourtant pas tout à fait. Le Chakh distingue deux interdits qui se superposent : celui de l’idolâtrie, levé parce qu’on abîme, et celui du goût absorbé dans la lame.
« מיירי שהוא ישן ולא לבנו מאיסור שבו והלכך אע״פ שמטעם משמשי אליל מותר לשחוט בו אפילו לכתחלה כיון שהוא מקלקל אפ״ה מטעם געולי עובדי כוכבים אסור לשחוט בו לכתחלה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ג)
ס״ק ה — sur la glose du Rama. Le Chakh rappelle qu’un accessoire n’est interdit qu’une fois employé au culte.
« וכגון שחתך בה בקעת לאליל דאל״כ תשמישי אליל אינם אסורים עד שישתמשו בהן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ה)
ס״ק ו — jusqu’où va l’interdit de la bête mourante. Le Chakh lit le Mehaber au plus strict :
« מלשון זה משמע שכל הבהמ׳ אסור׳ ולא מהני הולכת הנאת שכר סכין לשחוט בה לים המלח » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ו)
« אבל במסוכנת דשמא היתה מתה אם לא שחטה ויש כאן הנאה מרובה הלכך כל הבהמה אסורה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ו)
et il ajoute que pour la viande découpée, le rachat reste requis : « אבל עכ״פ הולכת הנאה לים המלח בעי גם בבשר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ו)
ס״ק ח — la condition du rachat, et une issue. Sans mélange, porter la valeur à la mer Morte ne sert de rien ; mais on peut vendre le pain ou le vêtement à un non-Juif en déduisant du prix la valeur de l’interdit.
« משמע שכל שלא נתערב לא מהני הולכת הנאה ליה״מ וכן גבי פת בסעיף ד׳ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ח)
« דיכול למכור הבגד והפת לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו כשהעובד כוכבים יחתוך הבגד והפת לפני הישראל בענין שא״א שימכרנו שוב לישראל אחר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ח)
« כל זמן שלא נתערב ויש כאן איסור אליל בבגד או בפת אין פדיון לאליל אבל כשמוכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו דאין לו שום הנאה בעולם מאליל והאיסור עצמו אינו בידו מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ח)
ס״ק י — la plus longue entrée du siman, et la plus importante. Le Chakh commence par dire que le texte, tel quel, ne se tient pas :
« באמת דברי הטור והמחבר ושאר פוסקים צריכין נגר להולמן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
Il rappelle que la braise de l’idole est interdite, et que si elle l’est, la cuisson sur elle devrait l’être aussi :
« אבל בעצי אליל שגחליה ואפרה אסורים איך יהא מותר בבישול ע״ג גחלים ובתנור חדש הא כולה גורם דאיסורא הוא ועצי איסור עדיין לא הלכו להם » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
et il trouve, longtemps après, la preuve qu’il cherchait dans la Tossefta d’Orla, qui fait exception du bois d’achéra :
« שוב מצאתי אחר זמן רב בתוספתא פ״ק דערלה תנור שהסיקו בקליפי ערלה אם חדש יותץ אם ישן יוצן אפה ובשל בגחלי׳ מותר אפה בכולם (כלו׳ בכל איסורי הנאה שהוזכר שם) מותר חוץ מעצי אשרה עכ״ל מזה ראיה ברורה למה שכתבתי » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
Sa conclusion renverse la lecture naïve des seifim 4 et 6 : « אלא ודאי גחלת של אליל אפילו בדיעבד אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י) et « אבל לפע״ד אפילו בחומו של תנור או ע״ג גחלים אסר הרמב״ם הכא באליל ודוקא בערלה שאפר׳ וגחלתה וכן חומו מותר חילק כן משא״כ באליל » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
ס״ק י״א — pourquoi les vaisselles du seif 5 sont plus graves que le four du seif 4.
« הטעם דבקערות וכוסות משתמשין אח״כ בלא גורם היתר וקדרה נמי אע״פ שא״א לבשל בה בלא עצים מ״מ הדרך ליתן בה מים ובשר ואח״כ שופתה על האש וא״כ משתמש בה בלא גורם היתר הכי איתא בש״ס » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י״א)
« לכך נראה דתנור עדיף כיון דלאחר שגרפו עצי האיסור הלכו להן דאין איסור בעצים רק כשאבוקה כנגדן אם כן החום נחשב להיתר משא״כ בקערות » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י״א)
ס״ק ט״ז — sur la glose du Rama au nid : la perche ne sauve que ce qui était déjà permis.
« פי׳ אפילו באותן שאין צריכין לאמן לא יעלה על האשרה כו׳ וכן מבואר בטור ומינה דבאותן שעדיין צריכין לאמן אפי׳ כשמתיז בקנה והן נופלין אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ז)
ס״ק כ et ס״ק כ״ג — la course sous l’achéra. Le Chakh, lisant la guemara, en réduit la portée :
« עיין בש״ס דמשמע דוקא בגוזלת מותר אם אין לו דרך אחרת וכן משמע בר׳ ירוחם ני״ז ח״ה וגם משמע בש״ס ור׳ ירוחם שם דהיכא דאין לו דרך אחרת אינו צריך לרוץ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ)
« אפילו שלא במרוצה וכמ״ש בס״ק כ׳ והיינו דוקא בשאין לו דרך אחרת אבל ביש לו דרך אחרת אפילו היא גוזלת אסור אפילו לרוץ שם » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ג)
ס״ק כ״ה — pourquoi les légumes sont permis même lekhathila, alors que la double cause ne vaut d’ordinaire qu’a posteriori.
« ואף ע״ג דזה וז״ג אסור לכתחלה וכמ״ש בס״ק י׳ מכל מקום ירקות דהנאה דממילא אתי מותר אפילו לכתחלה. ר״ן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ה)
ס״ק כ״ו — et la réserve inverse pour le champ et la vache : « דוקא זבלה וכן פרה שפטמה אבל לכתחלה אסור טור וכן הוא לקמן סימן רצ״ד סעיף י״ד » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ו)
ס״ק כ״ח — la clé du seif 13, les arbres stériles.
« פי׳ ומסתמא אמרינן דנעשו לשם נוי ואע״ג דנוי אלילים אינן אסורים עד שישתמשו וכדלעיל ר״ס קל״ט זהו שעומדים בפני אלילים הוי תשמישן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ח)
ס״ק ל״ג et ל״ד — le regard, et l’acte non intentionnel. Le Chakh limite d’abord l’interdit du seif 15 :
« פי׳ באלילים עצמן שנעבדו אסור להסתכל בהן לראות נויין אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מבואר בתו׳ והרא״ש דמותר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ג)
puis il conteste l’attribution du Rama et pose la règle avec ses deux bords :
« זהו ש״ס ערוך בפ׳ כל שעה (פסחים דף כ״ה ע״ב) ופסקוה הרי״ף והרא״ש והר״ן שם והרמב״ם פרק י״ב מהמ״א דין י״ב ולא ידעתי למה כתבו הרב בשם הגהות ריא״ז » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ד)
« ומבואר שם בש״ס ופוסקים דאפי׳ אפשר לו לילך למקום אחר מותר כשאינו מתכוין ומבואר בתוס׳ והרא״ש ורי״ו שם דמיירי בענין שיכול לאטום אזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו שלא יהנה מן הקול והמראה והריח ומותר כשאינו מתכוין להנאתם דלא הוי פסיק רישיה הא לאו הכי אסור אבל כשמתכוין מבואר שם בש״ס ופוסקים דאפילו א״א לו לילך למקום אחר אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ד)
ס״ק א — qui a brûlé l’idole ? Le Taz restreint le seif 1 : « פירוש ישראל אבל עובד כוכבים ששרפה ביטלה » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק א)
ס״ק ב et ס״ק ג — la braise est-elle interdite même a posteriori ? Le Taz est catégorique, contre le Beit Yossef :
« נראה לי אפילו דיעבד אסור » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ב)
« אלא ברור דאיסור דאורייתא יש בגחלת משום לא ידבק כדפירש״י וא״כ אפילו דיעבד אסור והב״י כתב מכח קושיא בסי׳ זה דדוקא לכתחלה אסור בגחלת וכתב עליו מו״ח ז״ל שכן הוא פשוט ולע״ד לא דקו בזה כלל » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ב)
et il ajoute la précision qui sauve le seif 1 de l’absurde : la flamme n’est permise que détachée de la braise.
« פי׳ כשאין שם אלא השלהבת לחוד אבל אם השלהבת קשורה בגחלת פשיטא שאסור לחמם משלהבת טפי מגחלת גרידא » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ג)
« והיתר דשלהבת הוא לפי שאין בה ממש ונראה פשוט דבגחלת אפילו עוממות ואינם לוחשות אסור כיון שיש שם ממש ול״ש הנאה רבה או זוטא דהא כתיב לא ידבק בידך מאומה » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ג)
ס״ק ד — l’entrée où le Taz met en cause le Mehaber lui-même. Elle s’ouvre par une phrase rare :
« לפי הנראה לע״ד דהרב בעל הש״ע לא יצא ידי כל חובת העיון בדינים אלו » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ד)
Sa thèse : dans l’idolâtrie, la double cause ne suffit pas à permettre lorsque la cause interdite était indispensable.
« דכל מה שיש הכרח אל האיסור וא״א זולתו או אע״פ שיש ג״כ גורם דהיתר אסור בעבודת כוכבים מ״ה בתנור חדש שנגמר בעצי איסור ובפת שנאפה בעצי איסור בתנור ישן שא״א לפת להיות נאפה בלא עצים וכן בגד א״א להיעשות בלא כרכור על כן אסורים משא״כ בגינתא דאזדבל בזבל דעבודת כוכבים דהזבל משביח הקרקע » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ד)
« וכן נראה לע״ד ברור כשמש שיש להחמיר בזה וזה גורם הללו גבי עבודת כוכבים דמי ירים ראש להקל נגד מה שכתב הרא״ש בפי׳ וכן הרמ״ה והרמב״ם ולסמוך על פירוש דחוק ברמב״ם ולהקל » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ד)
ס״ק ט — sur la marmite du seif 7, et une lecture du Levouch qu’il écarte.
« ולא ידעתי מקום לתמיהתו דהא גם בתנור ישן אסור כל שיש אבוקה של איסור כנגדו וכאן הרי העצים האסורים תחת הקדירה ויש שבח עצים בקדירה משום הכי אפילו למ״ד זה וזה גורם מותר כאן אסור » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט)
« והלבוש הבין דברי סעיף זה דמיירי שבפעם א׳ הונחו שם עצי איסור ועצי היתר ואפ״ה אסור דשמא נתבשלה הקדירה תחילה מחום של עצי האיסור ונאסר ולא דק דודאי לא חיישינן לזה » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט)
ס״ק י״ג — l’ombre de l’ombre, que le Rambam n’a pas interdite et que le Taz rétablit.
« זהו ל׳ רמב״ם ובגמ׳ אמרינן דאפילו בצל צלה אסור ופרש״י כל זמן שלא עברה מדת אורך הצל מדת גובה האילן הצל עב וחשוך ונקרא צלו ומכאן ואילך הצל דק וקלוש והוא צל צלו וכ״פ בטור ותמהו הר״ן והכ״מ בשם הרמב״ם על שלא אסר בצל צלה ולענין הלכה ודאי אסור שכן הוא תלמוד ערוך » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״ג)
ס״ק ט״ו — pourquoi l’ombre de la maison diffère de l’ombre de l’arbre, et d’où vient le « certains interdisent » de la fin du seif 10.
« פי׳ דוקא אשירה שעשויה לצל אסור בכל גווני אבל בית אינו עשוי אלא לדור בתוכו ע״כ מותר צל שלאחריו » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ו)
« אבל התוס׳ כתבו כחד שינויא דחומרא דאליל שאני ולפיכך אפי׳ בבית אליל אסור הצל בכל גווני וזהו היש אוסרין שמביא המחבר בסוף הסעיף » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ו)
ס״ק ט״ז — la double cause n’est permise qu’a posteriori, sauf pour les légumes.
« משמע דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא וכן בפרה שפטמה כו׳ משום דכל זה וזה גורם דמותר היינו דוקא דיעבד ואע״ג דכתב ריש הסעיף דמותר לזרוע כו׳ דמשמע אפילו לכתחלה שאני התם דבשעת זריעה אין כאן הנאה אלא אח״כ ממילא קאתי » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ז)
Le Chakh répond au Taz en une seule entrée sur ce siman, et sans ménagement.
« האריך בדברים שאין בהן ממש דהדבר פשוט דכרכר דמתני׳ היינו בחד גורם » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ב)
« ומה שהביא מהרא״ש פ״ק דחולין לא ירד לעומקה דהתם לא מיירי הרא״ש כלל מדין זוז״ג » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ב)
« אבל באמת הדברים ברורים ע״ש בש״ך באריכות ושם נתחוורו כשמלה » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ב)
Le Baer Hetev ramasse en une ligne ce que le Chakh et le Taz ont mis des pages à établir.
« וכ״כ הש״ך בס״ק י׳ דאף בדיעבד אסור אם נהנה מגחלתה » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק ב)
« ומסקנתו דלא כהמחבר אלא דגחלת של עבודת כוכבים אפי׳ בדיעבד אסורה וכ״פ הט״ז דאפי׳ בתנור ישן וגרף ממנו את כל האש ובישל או אפה בחומו של תנור אסור אף בדיעבד » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« ומשמע בש״ס ורבינו ירוחם דהיכא דאין לו דרך אחרת א״צ לרוץ. ש״ך. וגם משמע בש״ס דדוקא בגוזלת את דרך הרבים מותר אם אין דרך אחרת » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק י״ח)
« משמע דוקא בדיעבד אבל כתחלה לא וכן בשדה שנזדבלה כו׳. ט״ז וש״ך » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ג)
ס״ק א — une source que le Taz n’a pas citée : « עבה״ט בשם ט״ז ועי׳ בספר שער המלך פ״ו מהלכות עבודת כוכבים שכתב דכן מבואר בהרא״ש פרק בתרא דביצה ותימה על הט״ז שלא הביאו » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ב ס״ק א)
ס״ק ב — la distinction qui apaise la querelle sur la braise : selon l’origine de l’interdit, il est rabbinique ou biblique.
« ולכן העלה דאף המחבר לא אמר אלא דווקא בגחלת הבא מעצי עבודת כוכבים או מעצי אשירה כמו שדקדק בש״ע כאן וכן מ״ש בב״י מיירי ג״כ בהכי אבל אם נאסרו בעודן גחלת כגון שעשאו תקרובת עבודת כוכבים בהא ודאי מודה דאסור מדאורייתא » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ב ס״ק ב)
ס״ק ג — sur le seif 12 et le nom de l’arbre : le nom ne fait pas l’achéra.
« עי׳ בתשובת שב יעקב סימן ל״ד דבאין בו לא הא ולא הא מותר ליהנות ממנו אף לכתחלה אף ששמה אשירה ובל״א איין לינדין בוים » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ב ס״ק ג)
Le Siman 142 est, plus que la plupart, une transcription du Rambam. Le texte imprimé le dit lui-même à deux endroits : la note du seif 5 — « הסעיפים ה׳ ו׳ ז׳ הוא ל׳ הרמב״ם פרק י״ז מהמ״א רק שהמחבר כתב עצי אלילים במקום קליפי ערלה » (שו״ע יו״ד קמ״ב:ה) — et les renvois des seifim 8, 9 et 14 aux Hilkhot Avoda Zara.
Trois blocs se distinguent :
« עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אוֹ אֲשֵׁרָה שֶׁנִּשְׂרְפָה אֶפְרָהּ אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְגַחֶלֶת שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲסוּרָה וְהַשַּׁלְהֶבֶת מֻתֶּרֶת מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י׳
C’est le seif 1, mot pour mot. Puis la bête mourante du seif 2 :
« וְאִם הָיְתָה בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקֵּן וַהֲרֵי זֶה הַתִּקּוּן מֵהֲנָאַת מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״ט
Les oisillons du seif 8, avec la raison propre au Rambam — l’achéra leur sert de base, là où Rachi parlait d’un décret et le Raavad d’une croissance :
« וְהָאֶפְרוֹחִים וְהַבֵּיצִים שֶׁצְּרִיכִין לְאִמָּן אֲסוּרִין שֶׁהֲרֵי הָאֲשֵׁרָה כְּמוֹ בָּסִיס לָהֶן » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״ב
L’ombre du seif 9, où l’on voit que le Rambam permet expressément l’ombre des rameaux — ce que le Taz relèvera :
« הָאֲשֵׁרָה בֵּין שֶׁהָיְתָה נֶעֱבֶדֶת בֵּין שֶׁהָיְתָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻנַּחַת תַּחְתֶּיהָ אָסוּר לֵישֵׁב בְּצֵל קוֹמָתָהּ. וּמֻתָּר לֵישֵׁב בְּצֵל הַשָּׂרִיגִים וְהֶעָלִים שֶׁלָּהּ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״א
La règle générale du seif 11 :
« וְכָל שֶׁדָּבָר אָסוּר וְדָבָר מֻתָּר גּוֹרְמִין לוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּכָל מָקוֹם » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״ד
Et le bain du seif 14 :
« מֶרְחָץ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא נַעֲשֵׂית שָׁם לְנוֹי וְלֹא לְעָבְדָהּ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״ח
« אִילָן שֶׁהָיוּ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מְשַׁמְּרִין אֶת פֵּרוֹתָיו וְאוֹמְרִים שֶׁהֵם מוּכָנִים לַעֲשׂוֹת שֵׁכָר לְבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים פְּלוֹנִי וְעוֹשִׂין מֵהֶן שֵׁכָר וְשׁוֹתִים אוֹתוֹ בְּיוֹם חַגָּם הֲרֵי זֶה הָאִילָן אָסוּר בַּהֲנָאָה מִפְּנֵי שֶׁסְּתָמוֹ שֶׁהוּא אֲשֵׁרָה » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ג׳
Ces trois seifim sont pris aux lois de l’orla, où le Rambam traite du four chauffé aux écorces d’orla ; le Mehaber a simplement remplacé « écorces d’orla » par « bois d’idoles ». D’où la formule du seif 4 :
« גָּרַף אֶת כָּל הָאֵשׁ וְאַחַר כָּךְ בִּשֵּׁל אוֹ אָפָה בְּחֻמּוֹ שֶׁל תַּנּוּר הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁהֲרֵי עֲצֵי אִסּוּר הָלְכוּ לָהֶן » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט״ז הלכה כ״ב
et celle du seif 6 :
« פַּת שֶׁבִּשְּׁלָהּ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים שֶׁל עֲצֵי עָרְלָה מֻתֶּרֶת. כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשׂוּ גֶּחָלִים הָלַךְ אִסּוּרָן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בּוֹעֲרוֹת » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט״ז הלכה כ״ד
Les seifim de ce siman parlent de fours à bois et de navettes de tisserand. Leurs règles, elles, portent sur des questions qui se posent encore. Les cas qui suivent sont donnés pour l’étude : ils montrent où le raisonnement du siman s’applique, non ce qu’il faut faire — cela se demande à un Rav.
| Situation | Le seif qui la gouverne | Le raisonnement |
|---|---|---|
| Se chauffer à la lumière d’un cierge d’église allumé | Seif 1 | La flamme n’a pas de matière ; mais le Taz rappelle qu’elle n’est permise que détachée de la braise, ce qui est rarement le cas d’une bougie qu’on regarde brûler. |
| Récupérer la cire fondue ou les cendres d’un tel cierge | Seif 1 | La cendre de l’achéra est l’exception de la michna de Temoura : elle reste interdite. |
| Un ustensile ayant servi à un culte, employé pour détruire ou démonter | Seif 2 | מקלקל : abîmer n’est pas profiter. Employer le même ustensile pour réparer ou pour valoriser tombe sous מתקן. |
| Un objet fabriqué dans un atelier au moyen d’un outil de culte | Seif 3 | La navette de l’achéra interdit le vêtement entier, parce que le vêtement ne pouvait se faire sans elle. Le Taz en fait sa règle : l’indispensable interdit. |
| Un pain cuit dans un four chauffé avec du bois provenant d’un lieu de culte | Seif 4 | Refroidir puis rechauffer au bois permis. Si l’on a cuit sans refroidir, flambée en face, le pain est interdit au profit ; mélangé à d’autres, il y a rachat. |
| Un objet mêlé à des objets permis, sans qu’on puisse le retrouver | Seifim 3 et 4 | הולכת הנאה לים המלח. Le Chakh y met deux conditions : le mélange doit être réel, et il propose l’alternative de la vente à un non-Juif hors la valeur de l’interdit. |
| Un champ traité avec un engrais provenant d’un lieu de culte | Seif 11 | זה וזה גורם : l’engrais et la terre agissent ensemble, la récolte est permise. Le Chakh et le Taz précisent : a posteriori seulement. |
| Un animal nourri avec un fourrage issu d’une telle provenance | Seif 11 | Même règle ; mais le Taz renvoie à la réserve du Rama pour la bête nourrie ainsi toute sa vie. |
| Passer sous un arbre planté devant un édifice de culte | Seifim 9 et 13 | S’il a été planté pour cela, il n’est pas moindre qu’un ornement d’idole. Le passage dessous dépend de l’existence d’un autre chemin aussi court. |
| Traverser le parvis d’un édifice de culte pour raccourcir | Seif 10 | Dedans et face à l’entrée dans quatre coudées : interdit. Derrière : permis. Le passage n’est permis que si la voie précédait l’édifice — et le Mehaber rapporte un avis qui interdit dans tous les cas. |
| Entrer dans un bâtiment public orné d’une statue de culte | Seif 14 | La statue placée pour l’ornement ne rend pas le lieu interdit ; celle qu’on traite en divinité, si. Le critère est l’usage, non la forme. |
| Entendre de la musique liturgique d’un autre culte dans un lieu public | Seif 15 | Écouter est interdit ; entendre sans le vouloir, quand on peut se boucher les oreilles et qu’on ne cherche pas le plaisir, relève du דבר שאין מתכוין du Rama et du Chakh ס״ק ל״ד. |
| Regarder une œuvre d’art figurant une idole, dans un musée | Seif 15 | Le Chakh ס״ק ל״ג distingue l’idole effectivement adorée, qu’il est interdit de contempler pour sa beauté, des figures faites pour l’ornement. |
| Question à se poser | Réponse « interdit » | Réponse « permis » |
|---|---|---|
| Reste-t-il de la matière ? | Braise, cendre (seif 1) | Flamme (seif 1) |
| L’acte abîme-t-il ou améliore-t-il ? | Bête mourante, découpe (seif 2) | Abattage ordinaire (seif 2) |
| L’interdit était-il indispensable ? | Navette, pain, vaisselles (seifim 3, 4, 5) | Champ, vache, légumes (seif 11) |
| Les deux causes ont-elles agi ensemble ? | Marmite (seif 7) | Four refroidi, braises retirées (seifim 4, 6) |
| Le profit était-il voulu ? | Écouter, regarder (seif 15) | Ce qu’on ne vise pas (seif 15, Rama) |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman קמ״ב · ♥ Soutenir