סימן קמ״ב הוא בן ט״ו סעיפים — והשולחן ערוך מכריז על כך בעצמו : « שהאלילים ותשמישיהם אסורים בהנאה. ובו ט״ו סעיפים » (שו״ע יו״ד קמ״ב:א). האליל אסור בהנאה ; והסימן שואל עד היכן האיסור מתפשט. גחלתו, אפרו, עציו, סכינו, כרכרו, צלו, כלי שירו — עד היכן ההנאה היא עדיין שלו ? התשובה נשענת על שתי אמות מידה : מה שיש בו עדיין ממש, ומה שהוא הגורם היחיד לתוצאה.
נושא : האלילים ותשמישיהם האסורים בהנאה — גחלת ושלהבת, שבח עצים בפת, זה וזה גורם, צל אשרה, נוי אלילים
מקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ב
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
כל סעיף מובא בלשון השולחן ערוך כפי שהיא, ולאחריו ביאור רהוט. הדברים שבסוגריים ובאותיות קטנות הם הגהות הרמ״א וציוני המקורות שבדפוס, והם נשמרים במקומם.
שהאלילים ותשמישיהם אסורים בהנאה. ובו ט״ו סעיפים:
כשם שהאלילים אסורים בהנאה כך כל הנאות הבאות ממנה אסורות אפילו אם שרפה אסור ליהנות בגחלתה ואפרה אבל מותר ליהנות משלהבתה:
סכין של אלילים ששחט בה הרי זה מותר מפני שהוא מקלקל (ואם הסכין חדש או ישן ולבנו מאיסור שבו אפילו לכתחילה מותר) (לעיל סימן י׳) ואם היתה בהמ׳ מסוכנת הרי זו אסורה מפני שהוא מתקן והרי זה התקון מהנאת משמשי אלילים וכן אסור לחתוך בה בשר מפני שהוא מתקן ואם חתך דרך הפסד והשחתה מותר:
נטל ממנה כרכר (פי׳ עץ או עצם שראשו חד ושובטין בו הבגד כשאורגים אותו למען יפרדו החוטין העליונים מן התחתונים) וארג בו את הבגד אסור בהנאה נתערב בבגדים אחרים יוליך דמי אותו הבגד לים המלח ושאר כל הבגדים מותרים:
נטל ממנה עצים אסורים בהנאה הסיק בהם את התנור בין חדש בין ישן יוצן ואחר כך יחם אותו בעצי היתר ואם לא צננו ואפה בו את הפת (בעוד שהאבוקה כנגדו) (בית יוסף) הרי זה אסור בהנאה דיש שבח עצי איסור בפת (טור) נתערבה באחרות יוליך דמי אותה הפת לים המלח ושאר כל הככרות מותרים גרף את כל האש ואחר כך בישל או אפה בחומו של תנור הרי זה מותר שהרי עצי האיסור הלכו להם: הגה הא דאמרינן יש שבח עצים בפת היינו בדבר שאסור בהנאה אבל אם אפה או בשל אצל דבר שאסור באכילה אפי׳ אבוקה כנגדו מותר (מרדכי פרק השוכר ותוספות וע״פ):
קערות וכוסות וקדירות וצלוחיות שבשלן היוצר בעצי האלילים הרי אלו אסורי׳ בהנאה שהרי דבר האסור בהנאה עשה אותם חדשים. (הסעיפים ה׳ ו׳ ז׳ הוא ל׳ הרמב״ם פרק י״ז מהמ״א רק שהמחבר כתב עצי אלילים במקום קליפי ערלה):
פת שבשלה ע״ג גחלים של עצי אלילים מותרת כיון שנעשו גחלים הלך איסורן אע״פ שהן בוערות:
קדרה שבישלה בעצי אלילים ובעצי היתר הרי התבשיל אסור ואע״פ שזה וזה גורם שבשעה שנתבשלה מחמת עצי האיסור עדיין לא באו עצי ההיתר ונמצא מקצת הבישול בעצי היתר ומקצתו באיסור:
אפרוחים שקננו באשרה ואינם צריכים לאמן מותרין אבל ביצים שעליה וכן אפרוחים שצריכים לאמן אסורים והקן עצמו שבראשה מותר מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר (ל׳ רמב״ם פ״ז מהל׳ עבודת כוכבים) (ולא יעלה על האשרה ליטלן אלא יתיז בקנה והם נופלין) (טור):
האשרה בין שהיתה נעבדת בין שהיתה אלילים מונחת תחתיה אסור לישב בצלה (ל׳ רמב״ם שם דין י״א) ואם יש לו דרך אחרת קצרה כמוה אסור לעבור תחתיה ואם לאו עובר תחתיה כשהוא רץ (ודוקא לעבור תחתיה אבל לעבור בצלה בכל ענין שרי) (ר״ן פ׳ כל הצלמים):
צל בית אלילים תוכו ונגד פתחו תוך ארבע אמות אסור צל שלאחריו מותר ואפי׳ תוכו אם גוזל הרבים שקדם לו הדרך ואח״כ בנה שם בית של אלילים מותר לעבור דרך שם אבל אם קדם הבית לדרך אסור ויש אוסרים בכל גוונא (רמזים):
מותר ליטע תחת האשרה ירקות בין בימות החמה שהם צריכים לצל בין בימות הגשמים מפני שצל האשרה שהוא אסור עם הקרקע שאינה נאסרת גורמים לירקות אלו לצמוח וכל שדבר איסור ודבר מותר גורמין לו הרי זו מותר בכל מקום לפיכך שדה שזבלה בזבל של אלילים מותר לזרוע אותה ופרה שפטמה בכרשיני אלילים תיאכל וכן כל כיוצא בזה:
אילן ששומרים פירותיו לעשות מהם שכר לשתותו ביום חגם אסור בידוע שהיא אשרה:
אילני סרק (פירוש אילנות שאין עושין פירות) שרגילין ליטע בפני אלילים לא גרע מנוי אלילים ואסור:
מרחץ שיש בה אלילים מותר לרחוץ בה מפני שהיא נעשית לשם נוי ולא לעבדה שנאמר אלהיהם בזמן שנוהגים בה מנהג אלהות ולא בזמן שמבזים אותה כגון זו שהיא עומדת על הביב והכל משתינים בפניה ואם היה דרך עבודתה בכך אסור (ל׳ הרמב״ם שם דין י״ח):
אסור לשמוע כלי שיר של אלילים או להסתכל בנוי אלילים כיון שנהנה בראייה. (ומיהו דבר שאין מתכוין מותר) (מצא הגהה בשם רבי ישעיה האחרון ז״ל ועיין ס״ק ל״ד):
סימן קמ״ב אינו יוצא ממקור אחד : הוא מארג של סוגיות שנתפרו יחד ביד הרמב״ם, אחריו הטור, ואחריו המחבר. הכרתן היא ההסבר לסדר שבו הסעיפים באים זה אחר זה.
הברייתא שסעיף א׳ מתמצת היא זו שבביצה :
« גַּחֶלֶת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה — אֲסוּרָה, וְשַׁלְהֶבֶת — מוּתֶּרֶת » (ביצה ל״ט ע״א)
ומיד שואלת הגמרא מדוע שלהבת של הקדש אסורה :
« מַאי שְׁנָא שַׁלְהֶבֶת עֲבוֹדָה זָרָה דְּשַׁרְיָא, וּמַאי שְׁנָא דְּהֶקְדֵּשׁ דַּאֲסִירָא? עֲבוֹדָה זָרָה, דִּמְאִיסָה וּבְדִילִי אִינָשֵׁי מִינַּהּ — לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן » (ביצה ל״ט ע״א)
הטעם אפוא הוא טעם של מיאוס : האליל מאוס, ובני אדם בדלים ממנו מאליהם, ולא הוצרכו חכמים לגזור על שלהבתו. וזה עיקר גדול : סעיף א׳ אינו קולא, אלא קביעה שלא היה כאן מקום לגזירה.
שהאפר נשאר אסור — מן המשנה שבסוף תמורה, שבה האשרה היא היוצא מן הכלל :
« כׇּל הַנִּשְׂרָפִין אֶפְרָם מוּתָּר, חוּץ מֵאֵפֶר אֲשֵׁירָה » (תמורה ל״ד ע״א)
והבית יוסף מציינה כמקור המחבר : « ומ״ש דאפרה נמי אסור בסוף תמורה (לד.) כל הנשרפים אפרם מותר חוץ מאפר אשירה » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)
סעיף ב׳ הוא הברייתא שבחולין, וטעמה כתוב בגופה :
« סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר. מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ – מְקַלְקֵל הוּא, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר – מְתַקֵּן הוּא » (חולין ח׳ ע״א)
ומיד מוסיפה הגמרא את שני המקרים ההופכים את הכלל — הבהמה המסוכנת, ששחיטתה נעשית תיקון, והחיתוך שאינו תיקון :
« פְּעָמִים שֶׁהַשּׁוֹחֵט אָסוּר – בִּמְסוּכֶּנֶת, וּמְחַתֵּךְ מוּתָּר – בְּאַטְמֵי דְּקָיְימָן לְקוּרְבָּנָא » (חולין ח׳ ע״א)
סעיפים ג׳ וד׳ הם משנת כל הצלמים :
« נָטַל מִמֶּנָּה עֵצִים — אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. הִסִּיק בָּהֶן אֶת הַתַּנּוּר, אִם חָדָשׁ — יוּתַּץ, וְאִם יָשָׁן — יוּצַן. אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת — אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)
« נָטַל הֵימֶנָּה כַּרְכֵּור — אָסוּר בַּהֲנָאָה. אָרַג בּוֹ אֶת הַבֶּגֶד — אָסוּר בַּהֲנָאָה » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)
ובענין התערובת חולקת המשנה בין רבי אליעזר לחכמים, ומשם כל שאלת הפדיון :
« נִתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת — כּוּלָּן אֲסוּרוֹת בַּהֲנָאָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח, אָמְרוּ לוֹ: אֵין פִּדְיוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)
והגמרא מבארת מדוע הוצרכו שני המקרים — הפת והכרכר — ולא די באחד :
« דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מִשּׁוּם דִּבְעִידָּנָא דְּקָא גָמְרָה פַּת קָלֵי לַהּ אִיסּוּרָא, אֲבָל כַּרְכֵּור דְּאִיתֵיהּ לְאִיסּוּרָא בְּעֵינֵיהּ, אֵימָא מוֹדֵי לְרַבָּנַן » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)
ולבסוף פוסקת : « אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר זְעֵירִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)
סעיפים ד׳ עד ז׳ באים מפרק כל שעה, ששם נשאלת אותה שאלה בערלה :
« תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בִּקְלִיפֵּי עׇרְלָה אוֹ בְּקַשִּׁין שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, חָדָשׁ — יוּתַּץ, יָשָׁן — יוּצַן » (פסחים כ״ו ע״ב)
« אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת, רַבִּי אוֹמֵר: הַפַּת אֲסוּרָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַפַּת מוּתֶּרֶת. בִּישְּׁלָהּ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר » (פסחים כ״ו ע״ב)
ומכאן הסתירה לכאורה שהש״ך יאריך בה עשרים שורות :
« וְהָא תַּנְיָא: בֵּין חָדָשׁ וּבֵין יָשָׁן יוּצַן! לָא קַשְׁיָא: הָא — רַבִּי, וְהָא — רַבָּנַן » (פסחים כ״ו ע״ב)
ושם נמצאים גם הקדרה שבסעיף ז׳ והכלים שבסעיף ה׳ :
« הָנֵי קְעָרוֹת וְכוֹסוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת אֲסִירִי » (פסחים כ״ז ע״א)
« אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר ״זֶה וָזֶה גּוֹרֵם מוּתָּר״, קְדֵירָה — אֲסוּרָה, דְּהָא קַבְּלָה בִּישּׁוּלָא מִקַּמֵּי דְּנִיתֵּן עֵצִים דְּהֶיתֵּירָא » (פסחים כ״ז ע״א)
והתנאי שיהיה להגהת הרמ״א שבסעיף ד׳ — « אָמַר רַב פָּפָּא: כְּשֶׁאֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ » (פסחים כ״ז ע״א) — כלומר כל עוד אש עצי האיסור בוערת כנגד הפת.
סעיף ח׳ בא מן המשנה שבקן שבראש האילן :
« קֵן שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ — לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, בְּרֹאשָׁהּ שֶׁל אֲשֵׁרָה — יַתִּיז בְּקָנֶה » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
והגמרא מבחינה בין הקן עצמו — שהעוף בנאו מעצים שהביא ממקום אחר — לבין הביצים והאפרוחים :
« הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן דְּאַיְיתַי עֵצִים מֵעָלְמָא, וְקִינְּתָהּ בָּהֶן » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
« בְּאֶפְרוֹחִין — כָּאן וְכָאן מוּתָּרִין, בְּבֵיצִים — כָּאן וְכָאן אֲסוּרִין. אָמַר רַב אָשֵׁי: וְאֶפְרוֹחִין שֶׁצְּרִיכִין לְאִמָּן כְּבֵיצִים דָּמוּ » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
סעיפים ט׳ עד י״א באים מדף אחד. תחילה המשנה :
« לֹא יֵשֵׁב בְּצִילָּהּ, וְאִם יָשַׁב — טָהוֹר, וְלֹא יַעֲבוֹר תַּחְתֶּיהָ, וְאִם עָבַר — טָמֵא. הָיְתָה גּוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ — טָהוֹר » (עבודה זרה מ״ח ע״ב)
והגמרא מדייקת שהאיסור יורד עד צל הצל — « לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְצֵל צִילָּהּ » (עבודה זרה מ״ח ע״ב) — ורש״י מבאר מהו אותו צל שני :
« שחרית וערבית שצל ארוך לכל דבר מאד וכל זמן שלא עברה מדת אורך הצל את מדת גובה קומת האילן הצל עב וחשוך מכאן ואילך הצל דק וקלוש והיא צל צלו » (רש״י עבודה זרה מ״ח ע״ב)
ואחר כך היא מיישבת את הסתירה שבמעבר תחת האילן על פי קיומה או העדרה של דרך אחרת :
« וְלָא פְּלִיגִי, הָא דְּאִיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא, הָא דְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא » (עבודה זרה מ״ח ע״ב)
ומעשה זה נתן לטור את לשונו באדם חשוב : « אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְשַׁמָּעֵיהּ: כִּי מָטֵית לְהָתָם ״אַרְהֵיטְנִי״ » (עבודה זרה מ״ח ע״ב) — ורש״י מפרש « משכני במרוצה » (רש״י עבודה זרה מ״ח ע״ב) — והגמרא מסיקה « לְעוֹלָם, דְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא, וְאָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי » (עבודה זרה מ״ח ע״ב).
סעיף י״א הוא המשנה החותמת את הפרק :
« זוֹרְעִין תַּחְתֶּיהָ יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה, וְהַחֲזֵירִין לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף לֹא יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהַנְּבִיָּה נוֹשֶׁרֶת עֲלֵיהֶן וְהֹוָה לָהֶן לְזֶבֶל » (עבודה זרה מ״ח ע״ב)
ואחריה הברייתא הסותרת בשדה ובפרה :
« שָׂדֶה שֶׁנִּזְדַּבְּלָה בְּזֶבֶל עֲבוֹדָה זָרָה, וְכֵן פָּרָה שֶׁנִּתְפַּטְּמָה בְּכַרְשִׁינֵי עֲבוֹדָה זָרָה, תָּנֵי חֲדָא: שָׂדֶה תִּזָּרַע, פָּרָה תִּשָּׁחֵט, וְתַנְיָא אִידַּךְ: שָׂדֶה תָּבוֹר, וּפָרָה תִּרְזֶה » (עבודה זרה מ״ט ע״א)
שהגמרא מיישבת אותה בעצם כלל זה וזה גורם : « לְדִידִי, זֶה וָזֶה גּוֹרֵם מוּתָּר » (עבודה זרה מ״ט ע״א) — ופוסקת כרבי יוסי :
« אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. הָהוּא גִּינְּתָא דְּאִיזְדַּבַּל בְּזִבְלָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, שְׁלַח רַב עַמְרָם קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף. אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי » (עבודה זרה מ״ט ע״א)
סעיף י״ד הוא מן הדפים המפורסמים שבמסכת : תשובת רבן גמליאל לפילוסוף.
« אֲנִי לֹא בָּאתִי בִּגְבוּלָהּ, הִיא בָּאָה בִּגְבוּלִי. אֵין אוֹמְרִים: נַעֲשָׂה מֶרְחָץ נוֹי לְאַפְרוֹדִיטֵי, אֶלָּא אוֹמֵר: נַעֲשָׂה אַפְרוֹדִיטֵי נוֹי לַמֶּרְחָץ » (עבודה זרה מ״ד ע״ב)
« זוֹ עוֹמֶדֶת עַל פִּי הַבִּיב וְכׇל הָעָם מַשְׁתִּינִין לְפָנֶיהָ, לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״אֱלֹהֵיהֶם״ — אֶת שֶׁנּוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ — אָסוּר, אֶת שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ — מוּתָּר » (עבודה זרה מ״ד ע״ב)
וההבחנה האחרונה, שהיא בדיוק סיפא דברי המחבר : « וַאֲנִי אוֹמֵר: אֵינָהּ גְּנוּבָה, זוֹ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ, וְזוֹ אֵין עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ » (עבודה זרה מ״ד ע״ב)
סעיף ט״ו נשען על שני מקורות. לעצם האיסור מציין הבית יוסף לרבינו ירוחם :
« כתב רבינו ירוחם (ני״ז ח״ה) אסור לשמוע כלי שיר של אליל או להסתכל בנוי אליל כיון שנהנה בראיה כך מוכח בפרק כ״ש (כו.) מההיא דא״ר שמעון בן פזי קול ומראה אין בהם מעילה אבל איסור יש בהם » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)
ולהגהת הרמ״א — סוגיית דבר שאין מתכוין :
« אֶפְשָׁר וְקָא מִיכַּוֵּין, לָא אֶפְשָׁר וְקָמִיכַּוֵין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר. לָא אֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי. כִּי פְּלִיגִי דְּאֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין » (פסחים כ״ה ע״ב)
« אֶפְשָׁר וְקָא מִיכַּוֵּין, לָא אֶפְשָׁר וְקָמִיכַּוֵין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר. לָא אֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי. כִּי פְּלִיגִי דְּאֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין » (פסחים כ״ה ע״ב)
| סעיף | המקרה | הדין | הטעם |
|---|---|---|---|
| א | גחלת ואפר של אליל שנשרף | אסורים | עדיין יש בהם ממש |
| א | שלהבתו | מותרת | אין בה ממש |
| ב | שחיטה בסכין של אליל | מותרת | מקלקל |
| ב | שחיטת בהמה מסוכנת בסכין זו | אסורה | מתקן |
| ב | חיתוך בשר בסכין זו | אסור ; ומותר בדרך הפסד והשחתה | מתקן, זולת דרך השחתה |
| ג | בגד שנארג בכרכר של אשרה | אסור בהנאה ; נתערב — יוליך דמיו לים המלח | הבגד לא נעשה בלעדיו |
| ד | תנור שהוסק בעצי אשרה | יוצן ואחר כך יוסק בעצי היתר | בין חדש בין ישן |
| ד | אפה בו את הפת בלא צינון, אבוקה כנגדו | אסורה בהנאה ; נתערבה — פדיון | יש שבח עצי איסור בפת |
| ד | גרף את כל האש ואחר כך בישל בחומו | מותר | עצי האיסור הלכו להם |
| ד | הגהת הרמ״א : אצל איסור אכילה בלבד | מותר, ואפילו אבוקה כנגדו | שבח עצים אינו אלא באיסור הנאה |
| ה | כלים שבישלן היוצר בעצי אלילים | אסורים בהנאה | דבר האסור בהנאה עשאם חדשים |
| ו | פת שנאפתה על גחלי אותם עצים | מותרת | כיון שנעשו גחלים הלך איסורן |
| ז | קדרה שבישלה בעצי איסור ובעצי היתר | אסורה | שני הגורמים לא באו כאחד |
| ח | אפרוחים שאינם צריכים לאמן | מותרים | אינם תלויים באילן |
| ח | ביצים, ואפרוחים הצריכים לאמן | אסורים | האשרה כבסיס להם |
| ח | הקן עצמו | מותר | העוף מביא עציו ממקום אחר |
| ח | הגהת הרמ״א : לעלות על האשרה ליטלן | אסור — יתיז בקנה | העלייה עצמה הנאה |
| ט | לישב בצל האשרה | אסור | נעבדת, או אליל מונח תחתיה |
| ט | לעבור תחתיה ויש דרך אחרת קצרה כמוה | אסור | אינו מוכרח |
| ט | לעבור תחתיה ואין דרך אחרת | מותר כשהוא רץ | אונס |
| ט | הגהת הרמ״א : לעבור בצלה (לא תחתיה) | מותר בכל ענין | ר״ן |
| י | צל בית אלילים : תוכו ונגד פתחו תוך ד׳ אמות | אסור | הרחקת ד׳ אמות |
| י | צל שלאחריו | מותר | הבית אינו עשוי לצל |
| י | לעבור בתוכו כשגוזל את הרבים והדרך קדמה | מותר | גוזל את הרבים |
| י | קדם הבית לדרך ; ויש אוסרים בכל גוונא | אסור | רמזים |
| י״א | ליטע ירקות תחת האשרה | מותר, בימות החמה ובימות הגשמים | זה וזה גורם — הצל והקרקע |
| י״א | שדה שזבלה בזבל אלילים ; פרה שפטמה בכרשיניהם | מותרים | אותו כלל |
| י״ב | אילן ששומרים פירותיו לשכר יום חגם | אסור | בידוע שהיא אשרה |
| י״ג | אילני סרק שרגילין ליטע לפני אלילים | אסורים | לא גרע מנוי אלילים |
| י״ד | מרחץ שאליל עומד בה | מותר לרחוץ | נעשית לשם נוי ולא לעבדה |
| י״ד | ואם היה דרך עבודתה בכך | אסור | אלהיהם — בזמן שנוהגים בה מנהג אלהות |
| ט״ו | לשמוע כלי שיר של אלילים, להסתכל בנויים | אסור | שנהנה בראייה |
| ט״ו | הגהת הרמ״א : דבר שאין מתכוין | מותר | דבר שאין מתכוין |
סימן קמ״ב הוא מן המבוארים שבפרקים אלו : הש״ך כותב בו ל״ד ס״ק, הט״ז י״ח, הבאר היטב כ״ז, הפתחי תשובה ג׳, ונקודות הכסף משיבות לט״ז בסימן זה בערך אחד. רמה זו מביאה רק את הערכים המשנים את קריאת הלשון ; רמה 2 חוזרת עליהם לעומקם.
ס״ק ג — מדוע הסכין מותרת, ובכל זאת לא לגמרי. הש״ך מבחין בין שני איסורים המונחים זה על זה : של עבודה זרה, שהותר משום מקלקל, ושל בליעת האיסור שבסכין.
« מיירי שהוא ישן ולא לבנו מאיסור שבו והלכך אע״פ שמטעם משמשי אליל מותר לשחוט בו אפילו לכתחלה כיון שהוא מקלקל אפ״ה מטעם געולי עובדי כוכבים אסור לשחוט בו לכתחלה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ג)
ס״ק ה — על הגהת הרמ״א. הש״ך מזכיר שתשמישי אליל אינם נאסרים עד שישתמשו בהם.
« וכגון שחתך בה בקעת לאליל דאל״כ תשמישי אליל אינם אסורים עד שישתמשו בהן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ה)
ס״ק ו — עד היכן איסור המסוכנת. הש״ך קורא את המחבר לחומרה :
« מלשון זה משמע שכל הבהמ׳ אסור׳ ולא מהני הולכת הנאת שכר סכין לשחוט בה לים המלח » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ו)
« אבל במסוכנת דשמא היתה מתה אם לא שחטה ויש כאן הנאה מרובה הלכך כל הבהמה אסורה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ו)
ומוסיף שבבשר עדיין צריך פדיון : « אבל עכ״פ הולכת הנאה לים המלח בעי גם בבשר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ו)
ס״ק ח — תנאי הפדיון, ופתח אחר. בלא תערובת אין בהולכת הדמים לים המלח כלום ; אבל אפשר למכור את הפת או את הבגד לגוי חוץ מדמי האיסור שבו.
« משמע שכל שלא נתערב לא מהני הולכת הנאה ליה״מ וכן גבי פת בסעיף ד׳ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ח)
« דיכול למכור הבגד והפת לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו כשהעובד כוכבים יחתוך הבגד והפת לפני הישראל בענין שא״א שימכרנו שוב לישראל אחר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ח)
« כל זמן שלא נתערב ויש כאן איסור אליל בבגד או בפת אין פדיון לאליל אבל כשמוכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו דאין לו שום הנאה בעולם מאליל והאיסור עצמו אינו בידו מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ח)
ס״ק י — הערך הארוך שבסימן, והחשוב שבהם. הש״ך פותח בקביעה שהלשון כמות שהיא אינה מתיישבת :
« באמת דברי הטור והמחבר ושאר פוסקים צריכין נגר להולמן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
הוא מזכיר שגחלת של אליל אסורה, ואם כן אף הבישול עליה היה ראוי להיאסר :
« אבל בעצי אליל שגחליה ואפרה אסורים איך יהא מותר בבישול ע״ג גחלים ובתנור חדש הא כולה גורם דאיסורא הוא ועצי איסור עדיין לא הלכו להם » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
ולאחר זמן רב מצא את הראיה שביקש בתוספתא דערלה, המוציאה את עצי האשרה מן הכלל :
« שוב מצאתי אחר זמן רב בתוספתא פ״ק דערלה תנור שהסיקו בקליפי ערלה אם חדש יותץ אם ישן יוצן אפה ובשל בגחלי׳ מותר אפה בכולם (כלו׳ בכל איסורי הנאה שהוזכר שם) מותר חוץ מעצי אשרה עכ״ל מזה ראיה ברורה למה שכתבתי » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
ומסקנתו הופכת את הקריאה הפשוטה של סעיפים ד׳ ו-ו׳ : « אלא ודאי גחלת של אליל אפילו בדיעבד אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י) וכן « אבל לפע״ד אפילו בחומו של תנור או ע״ג גחלים אסר הרמב״ם הכא באליל ודוקא בערלה שאפר׳ וגחלתה וכן חומו מותר חילק כן משא״כ באליל » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
ס״ק י״א — מדוע כלי סעיף ה׳ חמורים מתנור סעיף ד׳.
« הטעם דבקערות וכוסות משתמשין אח״כ בלא גורם היתר וקדרה נמי אע״פ שא״א לבשל בה בלא עצים מ״מ הדרך ליתן בה מים ובשר ואח״כ שופתה על האש וא״כ משתמש בה בלא גורם היתר הכי איתא בש״ס » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י״א)
« לכך נראה דתנור עדיף כיון דלאחר שגרפו עצי האיסור הלכו להן דאין איסור בעצים רק כשאבוקה כנגדן אם כן החום נחשב להיתר משא״כ בקערות » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י״א)
ס״ק ט״ז — על הגהת הרמ״א בקן : הקנה אינו מציל אלא את מה שכבר היה מותר.
« פי׳ אפילו באותן שאין צריכין לאמן לא יעלה על האשרה כו׳ וכן מבואר בטור ומינה דבאותן שעדיין צריכין לאמן אפי׳ כשמתיז בקנה והן נופלין אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ז)
ס״ק כ ו-ס״ק כ״ג — הריצה תחת האשרה. הש״ך, מתוך הגמרא, מצמצם את הדין :
« עיין בש״ס דמשמע דוקא בגוזלת מותר אם אין לו דרך אחרת וכן משמע בר׳ ירוחם ני״ז ח״ה וגם משמע בש״ס ור׳ ירוחם שם דהיכא דאין לו דרך אחרת אינו צריך לרוץ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ)
« אפילו שלא במרוצה וכמ״ש בס״ק כ׳ והיינו דוקא בשאין לו דרך אחרת אבל ביש לו דרך אחרת אפילו היא גוזלת אסור אפילו לרוץ שם » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ג)
ס״ק כ״ה — מדוע הירקות מותרים אפילו לכתחילה, בעוד זה וזה גורם אינו מותר בדרך כלל אלא בדיעבד.
« ואף ע״ג דזה וז״ג אסור לכתחלה וכמ״ש בס״ק י׳ מכל מקום ירקות דהנאה דממילא אתי מותר אפילו לכתחלה. ר״ן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ה)
ס״ק כ״ו — והסייג ההפוך בשדה ובפרה : « דוקא זבלה וכן פרה שפטמה אבל לכתחלה אסור טור וכן הוא לקמן סימן רצ״ד סעיף י״ד » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ו)
ס״ק כ״ח — מפתח סעיף י״ג, אילני הסרק.
« פי׳ ומסתמא אמרינן דנעשו לשם נוי ואע״ג דנוי אלילים אינן אסורים עד שישתמשו וכדלעיל ר״ס קל״ט זהו שעומדים בפני אלילים הוי תשמישן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ח)
ס״ק ל״ג ו-ל״ד — הראייה, והדבר שאין מתכוין. תחילה מצמצם הש״ך את איסור סעיף ט״ו :
« פי׳ באלילים עצמן שנעבדו אסור להסתכל בהן לראות נויין אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מבואר בתו׳ והרא״ש דמותר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ג)
ואחר כך הוא חולק על ייחוס הרמ״א וקובע את הכלל על שני גבולותיו :
« זהו ש״ס ערוך בפ׳ כל שעה (פסחים דף כ״ה ע״ב) ופסקוה הרי״ף והרא״ש והר״ן שם והרמב״ם פרק י״ב מהמ״א דין י״ב ולא ידעתי למה כתבו הרב בשם הגהות ריא״ז » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ד)
« ומבואר שם בש״ס ופוסקים דאפי׳ אפשר לו לילך למקום אחר מותר כשאינו מתכוין ומבואר בתוס׳ והרא״ש ורי״ו שם דמיירי בענין שיכול לאטום אזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו שלא יהנה מן הקול והמראה והריח ומותר כשאינו מתכוין להנאתם דלא הוי פסיק רישיה הא לאו הכי אסור אבל כשמתכוין מבואר שם בש״ס ופוסקים דאפילו א״א לו לילך למקום אחר אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ד)
ס״ק א — מי שרף את האליל ? הט״ז מצמצם את סעיף א׳ : « פירוש ישראל אבל עובד כוכבים ששרפה ביטלה » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק א)
ס״ק ב ו-ס״ק ג — האם הגחלת אסורה אף בדיעבד ? הט״ז נחרץ, כנגד הבית יוסף :
« נראה לי אפילו דיעבד אסור » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ב)
« אלא ברור דאיסור דאורייתא יש בגחלת משום לא ידבק כדפירש״י וא״כ אפילו דיעבד אסור והב״י כתב מכח קושיא בסי׳ זה דדוקא לכתחלה אסור בגחלת וכתב עליו מו״ח ז״ל שכן הוא פשוט ולע״ד לא דקו בזה כלל » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ב)
ומוסיף את הדיוק המציל את סעיף א׳ מן התימה : השלהבת אינה מותרת אלא כשהיא לבדה.
« פי׳ כשאין שם אלא השלהבת לחוד אבל אם השלהבת קשורה בגחלת פשיטא שאסור לחמם משלהבת טפי מגחלת גרידא » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ג)
« והיתר דשלהבת הוא לפי שאין בה ממש ונראה פשוט דבגחלת אפילו עוממות ואינם לוחשות אסור כיון שיש שם ממש ול״ש הנאה רבה או זוטא דהא כתיב לא ידבק בידך מאומה » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ג)
ס״ק ד — הערך שבו הט״ז משיג על המחבר עצמו. הוא נפתח במשפט נדיר :
« לפי הנראה לע״ד דהרב בעל הש״ע לא יצא ידי כל חובת העיון בדינים אלו » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ד)
וטענתו : בעבודה זרה אין זה וזה גורם מתיר כשהגורם האסור היה מוכרח.
« דכל מה שיש הכרח אל האיסור וא״א זולתו או אע״פ שיש ג״כ גורם דהיתר אסור בעבודת כוכבים מ״ה בתנור חדש שנגמר בעצי איסור ובפת שנאפה בעצי איסור בתנור ישן שא״א לפת להיות נאפה בלא עצים וכן בגד א״א להיעשות בלא כרכור על כן אסורים משא״כ בגינתא דאזדבל בזבל דעבודת כוכבים דהזבל משביח הקרקע » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ד)
« וכן נראה לע״ד ברור כשמש שיש להחמיר בזה וזה גורם הללו גבי עבודת כוכבים דמי ירים ראש להקל נגד מה שכתב הרא״ש בפי׳ וכן הרמ״ה והרמב״ם ולסמוך על פירוש דחוק ברמב״ם ולהקל » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ד)
ס״ק ט — על קדרת סעיף ז׳, ועל קריאת הלבוש שהוא דוחה.
« ולא ידעתי מקום לתמיהתו דהא גם בתנור ישן אסור כל שיש אבוקה של איסור כנגדו וכאן הרי העצים האסורים תחת הקדירה ויש שבח עצים בקדירה משום הכי אפילו למ״ד זה וזה גורם מותר כאן אסור » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט)
« והלבוש הבין דברי סעיף זה דמיירי שבפעם א׳ הונחו שם עצי איסור ועצי היתר ואפ״ה אסור דשמא נתבשלה הקדירה תחילה מחום של עצי האיסור ונאסר ולא דק דודאי לא חיישינן לזה » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט)
ס״ק י״ג — צל צלה, שהרמב״ם לא אסר והט״ז מחזירו.
« זהו ל׳ רמב״ם ובגמ׳ אמרינן דאפילו בצל צלה אסור ופרש״י כל זמן שלא עברה מדת אורך הצל מדת גובה האילן הצל עב וחשוך ונקרא צלו ומכאן ואילך הצל דק וקלוש והוא צל צלו וכ״פ בטור ותמהו הר״ן והכ״מ בשם הרמב״ם על שלא אסר בצל צלה ולענין הלכה ודאי אסור שכן הוא תלמוד ערוך » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״ג)
ס״ק ט״ו — מדוע צל הבית שונה מצל האילן, ומהיכן ה״יש אוסרים״ שבסוף סעיף י׳.
« פי׳ דוקא אשירה שעשויה לצל אסור בכל גווני אבל בית אינו עשוי אלא לדור בתוכו ע״כ מותר צל שלאחריו » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ו)
« אבל התוס׳ כתבו כחד שינויא דחומרא דאליל שאני ולפיכך אפי׳ בבית אליל אסור הצל בכל גווני וזהו היש אוסרין שמביא המחבר בסוף הסעיף » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ו)
ס״ק ט״ז — זה וזה גורם אינו מותר אלא בדיעבד, זולת הירקות.
« משמע דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא וכן בפרה שפטמה כו׳ משום דכל זה וזה גורם דמותר היינו דוקא דיעבד ואע״ג דכתב ריש הסעיף דמותר לזרוע כו׳ דמשמע אפילו לכתחלה שאני התם דבשעת זריעה אין כאן הנאה אלא אח״כ ממילא קאתי » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ז)
הש״ך משיב לט״ז בערך אחד בסימן זה, ובלא רכות.
« האריך בדברים שאין בהן ממש דהדבר פשוט דכרכר דמתני׳ היינו בחד גורם » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ב)
« ומה שהביא מהרא״ש פ״ק דחולין לא ירד לעומקה דהתם לא מיירי הרא״ש כלל מדין זוז״ג » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ב)
« אבל באמת הדברים ברורים ע״ש בש״ך באריכות ושם נתחוורו כשמלה » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ב)
הבאר היטב מקבץ בשורה אחת את מה שהש״ך והט״ז העמידו בעמודים.
« וכ״כ הש״ך בס״ק י׳ דאף בדיעבד אסור אם נהנה מגחלתה » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק ב)
« ומסקנתו דלא כהמחבר אלא דגחלת של עבודת כוכבים אפי׳ בדיעבד אסורה וכ״פ הט״ז דאפי׳ בתנור ישן וגרף ממנו את כל האש ובישל או אפה בחומו של תנור אסור אף בדיעבד » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« ומשמע בש״ס ורבינו ירוחם דהיכא דאין לו דרך אחרת א״צ לרוץ. ש״ך. וגם משמע בש״ס דדוקא בגוזלת את דרך הרבים מותר אם אין דרך אחרת » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק י״ח)
« משמע דוקא בדיעבד אבל כתחלה לא וכן בשדה שנזדבלה כו׳. ט״ז וש״ך » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ג)
ס״ק א — מקור שהט״ז לא הביא : « עבה״ט בשם ט״ז ועי׳ בספר שער המלך פ״ו מהלכות עבודת כוכבים שכתב דכן מבואר בהרא״ש פרק בתרא דביצה ותימה על הט״ז שלא הביאו » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ב ס״ק א)
ס״ק ב — ההבחנה המיישבת את המחלוקת בגחלת : לפי מקור האיסור הוא דרבנן או דאורייתא.
« ולכן העלה דאף המחבר לא אמר אלא דווקא בגחלת הבא מעצי עבודת כוכבים או מעצי אשירה כמו שדקדק בש״ע כאן וכן מ״ש בב״י מיירי ג״כ בהכי אבל אם נאסרו בעודן גחלת כגון שעשאו תקרובת עבודת כוכבים בהא ודאי מודה דאסור מדאורייתא » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ב ס״ק ב)
ס״ק ג — על סעיף י״ב ועל שם האילן : השם אינו עושה אשרה.
« עי׳ בתשובת שב יעקב סימן ל״ד דבאין בו לא הא ולא הא מותר ליהנות ממנו אף לכתחלה אף ששמה אשירה ובל״א איין לינדין בוים » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ב ס״ק ג)
סימן קמ״ב הוא, יותר מרוב הסימנים, העתקה מן הרמב״ם. הדפוס אומר זאת בעצמו בשני מקומות : בהערת סעיף ה׳ — « הסעיפים ה׳ ו׳ ז׳ הוא ל׳ הרמב״ם פרק י״ז מהמ״א רק שהמחבר כתב עצי אלילים במקום קליפי ערלה » (שו״ע יו״ד קמ״ב:ה) — ובציוני סעיפים ח׳, ט׳ וי״ד להלכות עבודה זרה.
שלושה גושים נבדלים בו :
« עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אוֹ אֲשֵׁרָה שֶׁנִּשְׂרְפָה אֶפְרָהּ אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְגַחֶלֶת שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲסוּרָה וְהַשַּׁלְהֶבֶת מֻתֶּרֶת מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י׳
זהו סעיף א׳, מילה במילה. ואחריו הבהמה המסוכנת שבסעיף ב׳ :
« וְאִם הָיְתָה בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקֵּן וַהֲרֵי זֶה הַתִּקּוּן מֵהֲנָאַת מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״ט
האפרוחים שבסעיף ח׳, עם הטעם המיוחד לרמב״ם — האשרה היא להם בסיס, במקום שרש״י דיבר בגזירה והראב״ד בגידולין :
« וְהָאֶפְרוֹחִים וְהַבֵּיצִים שֶׁצְּרִיכִין לְאִמָּן אֲסוּרִין שֶׁהֲרֵי הָאֲשֵׁרָה כְּמוֹ בָּסִיס לָהֶן » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״ב
הצל שבסעיף ט׳, ובו נראה שהרמב״ם מתיר במפורש את צל השריגים — וזה שהט״ז יעיר עליו :
« הָאֲשֵׁרָה בֵּין שֶׁהָיְתָה נֶעֱבֶדֶת בֵּין שֶׁהָיְתָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻנַּחַת תַּחְתֶּיהָ אָסוּר לֵישֵׁב בְּצֵל קוֹמָתָהּ. וּמֻתָּר לֵישֵׁב בְּצֵל הַשָּׂרִיגִים וְהֶעָלִים שֶׁלָּהּ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״א
הכלל הגדול שבסעיף י״א :
« וְכָל שֶׁדָּבָר אָסוּר וְדָבָר מֻתָּר גּוֹרְמִין לוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּכָל מָקוֹם » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״ד
והמרחץ שבסעיף י״ד :
« מֶרְחָץ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא נַעֲשֵׂית שָׁם לְנוֹי וְלֹא לְעָבְדָהּ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״ח
« אִילָן שֶׁהָיוּ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מְשַׁמְּרִין אֶת פֵּרוֹתָיו וְאוֹמְרִים שֶׁהֵם מוּכָנִים לַעֲשׂוֹת שֵׁכָר לְבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים פְּלוֹנִי וְעוֹשִׂין מֵהֶן שֵׁכָר וְשׁוֹתִים אוֹתוֹ בְּיוֹם חַגָּם הֲרֵי זֶה הָאִילָן אָסוּר בַּהֲנָאָה מִפְּנֵי שֶׁסְּתָמוֹ שֶׁהוּא אֲשֵׁרָה » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ג׳
שלושת הסעיפים האלה לקוחים מהלכות ערלה, שבהן דן הרמב״ם בתנור שהוסק בקליפי ערלה ; המחבר החליף ״קליפי ערלה״ ב״עצי אלילים״. ומכאן לשון סעיף ד׳ :
« גָּרַף אֶת כָּל הָאֵשׁ וְאַחַר כָּךְ בִּשֵּׁל אוֹ אָפָה בְּחֻמּוֹ שֶׁל תַּנּוּר הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁהֲרֵי עֲצֵי אִסּוּר הָלְכוּ לָהֶן » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט״ז הלכה כ״ב
ולשון סעיף ו׳ :
« פַּת שֶׁבִּשְּׁלָהּ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים שֶׁל עֲצֵי עָרְלָה מֻתֶּרֶת. כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשׂוּ גֶּחָלִים הָלַךְ אִסּוּרָן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בּוֹעֲרוֹת » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט״ז הלכה כ״ד
סעיפי הסימן מדברים בתנורי עצים ובכרכרי אורגים. דיניהם, לעומת זאת, נוגעים בשאלות הנשאלות עד היום. המקרים שלהלן מובאים לשם לימוד : הם מראים היכן סברת הסימן חלה, לא מה יש לעשות — וזאת שואלים מרב.
| המצב | הסעיף הקובע | הסברה |
|---|---|---|
| להתחמם לאור נר של בית עבודה זרה שכבר דולק | סעיף א׳ | אין בשלהבת ממש ; אך הט״ז מזכיר שאינה מותרת אלא כשהיא נפרדת מן הגחלת, ובנר שרואים אותו בוער אין הדבר מצוי. |
| ליטול את השעווה שנמסה או את האפר של נר כזה | סעיף א׳ | אפר האשרה הוא היוצא מן הכלל שבמשנת תמורה : נשאר אסור. |
| כלי ששימש לעבודה זרה, המשמש כעת להריסה או לפירוק | סעיף ב׳ | מקלקל : אין קלקול הנאה. שימוש באותו כלי לתיקון או להשבחה נכנס למתקן. |
| חפץ שנעשה בבית מלאכה בעזרת כלי של עבודה זרה | סעיף ג׳ | כרכר האשרה אוסר את כל הבגד, לפי שהבגד לא היה נעשה בלעדיו. והט״ז עושה מזה כלל : המוכרח אוסר. |
| פת שנאפתה בתנור שהוסק בעצים שבאו ממקום עבודה זרה | סעיף ד׳ | יוצן ואחר כך יוסק בעצי היתר. אפה בלא צינון ואבוקה כנגדו — אסורה בהנאה ; נתערבה באחרות — פדיון. |
| חפץ שנתערב בחפצים מותרים ואי אפשר להבחין בו | סעיפים ג׳ ו-ד׳ | הולכת הנאה לים המלח. הש״ך מעמיד בה שני תנאים : שתהא תערובת ממש, ומציע חלופה של מכירה לגוי חוץ מדמי האיסור. |
| שדה שנזדבלה בזבל שבא ממקום עבודה זרה | סעיף י״א | זה וזה גורם : הזבל והקרקע פועלים יחד, והיבול מותר. הש״ך והט״ז מדייקים : בדיעבד בלבד. |
| בהמה שניזונה במספוא שבא ממקום כזה | סעיף י״א | אותו דין ; אך הט״ז מפנה לסייג הרמ״א בבהמה שנתפטמה כל ימיה באיסור. |
| לעבור תחת אילן שניטע לפני בית עבודה זרה | סעיפים ט׳ ו-י״ג | אם ניטע לכך — לא גרע מנוי אלילים. והמעבר תחתיו תלוי בקיומה של דרך אחרת קצרה כמוה. |
| לחצות את חצר בית עבודה זרה לשם קיצור דרך | סעיף י׳ | תוכו ונגד פתחו תוך ד׳ אמות — אסור. לאחריו — מותר. והמעבר אינו מותר אלא כשהדרך קדמה לבית — והמחבר מביא דעה האוסרת בכל גוונא. |
| להיכנס לבניין ציבורי שעומד בו פסל של עבודה זרה | סעיף י״ד | פסל שהועמד לנוי אינו אוסר את המקום ; פסל שנוהגים בו מנהג אלהות — אוסר. הקובע הוא השימוש, לא הצורה. |
| לשמוע מוזיקה של פולחן אחר במקום ציבורי | סעיף ט״ו | להאזין אסור ; לשמוע שלא בכוונה, כשיכול לאטום אזניו ואינו מתכוין להנאה, הוא הדבר שאין מתכוין של הרמ״א ושל הש״ך ס״ק ל״ד. |
| להסתכל ביצירת אמנות שצורתה אליל, במוזיאון | סעיף ט״ו | הש״ך ס״ק ל״ג מבחין בין אליל שנעבד ממש, שאסור להסתכל בנויו, לבין צורות שנעשו לנוי. |
| השאלה שיש לשאול | תשובת ״אסור״ | תשובת ״מותר״ |
|---|---|---|
| האם נשאר ממש ? | גחלת, אפר (סעיף א׳) | שלהבת (סעיף א׳) |
| המעשה מקלקל או מתקן ? | מסוכנת, חיתוך (סעיף ב׳) | שחיטה רגילה (סעיף ב׳) |
| האם האיסור היה מוכרח ? | כרכר, פת, כלים (סעיפים ג׳, ד׳, ה׳) | שדה, פרה, ירקות (סעיף י״א) |
| האם שני הגורמים פעלו כאחד ? | קדרה (סעיף ז׳) | תנור שצונן, גחלים שנגרפו (סעיפים ד׳, ו׳) |
| האם ההנאה הייתה מכוונת ? | לשמוע, להסתכל (סעיף ט״ו) | דבר שאין מתכוין (סעיף ט״ו, רמ״א) |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קמ״ב · ♥ תמכו בנו