Sougya, sources, ḥakira de fond, ma’hlokot des Richonim et des A’haronim,
nafka minot pour la halakha et analyse des chitot
Sujet :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ב (ט״ו סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), נקודות הכסף, באר היטב, פתחי תשובה, בית יוסף, טור
Fondement talmudique de la sougya :
ביצה ל״ט ע״א (גחלת ושלהבת) · תמורה ל״ד ע״א (אפר אשירה) · חולין ח׳ ע״א (סכין של עבודה זרה) · עבודה זרה מ״ב ע״ב (הקן) · מ״ד ע״ב (מרחץ) · מ״ח ע״ב – מ״ט ע״ב (הצל, הירקות, הכרכר והפת) · פסחים כ״ה ע״ב – כ״ז ע״א (התנור וזה וזה גורם)
Rédaction et iyoun :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
Le siman s’ouvre sur un partage qui a l’air d’une évidence : la braise est interdite, la flamme est permise. Mais la guemara et le Rambam n’en donnent pas la même raison, et de ce désaccord de raison dépendent trois dinim du siman.
« גַּחֶלֶת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה — אֲסוּרָה, וְשַׁלְהֶבֶת — מוּתֶּרֶת » (ביצה ל״ט ע״א)La guemara demande aussitôt pourquoi la flamme du hekdech, elle, reste interdite, et répond par le dégoût :
« מַאי שְׁנָא שַׁלְהֶבֶת עֲבוֹדָה זָרָה דְּשַׁרְיָא, וּמַאי שְׁנָא דְּהֶקְדֵּשׁ דַּאֲסִירָא? עֲבוֹדָה זָרָה, דִּמְאִיסָה וּבְדִילִי אִינָשֵׁי מִינַּהּ — לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן » (ביצה ל״ט ע״א)
« עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אוֹ אֲשֵׁרָה שֶׁנִּשְׂרְפָה אֶפְרָהּ אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְגַחֶלֶת שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲסוּרָה וְהַשַּׁלְהֶבֶת מֻתֶּרֶת מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י׳Et le Beit Yossef ajoute, pour la cendre, la michna de Temoura, où l’achéra fait exception :
« ומ״ש דאפרה נמי אסור בסוף תמורה (לד.) כל הנשרפים אפרם מותר חוץ מאפר אשירה » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)
« פי׳ כשאין שם אלא השלהבת לחוד אבל אם השלהבת קשורה בגחלת פשיטא שאסור לחמם משלהבת טפי מגחלת גרידא » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ג)Sous (א) cela se comprend sans peine : ce dont on profite alors, c’est la braise, qui a de la matière. Sous (ב) il faudrait dire que le dégoût ne joue plus dès que la braise est là. Deuxièmement, le peu et le beaucoup. Si l’interdit tient à un décret, l’ampleur du profit devrait compter ; le Taz refuse la distinction, et il l’ancre dans un verset :
« והיתר דשלהבת הוא לפי שאין בה ממש ונראה פשוט דבגחלת אפילו עוממות ואינם לוחשות אסור כיון שיש שם ממש ול״ש הנאה רבה או זוטא דהא כתיב לא ידבק בידך מאומה » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ג)Troisièmement, qui a brûlé l’idole. Le Taz restreint le seif au cas du Juif :
« פירוש ישראל אבל עובד כוכבים ששרפה ביטלה » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק א)Le Chakh, discutant de la cendre, envisage précisément le cas où c’est un Juif qui a brûlé, et dit pourquoi il est plus grave :
« מ״מ בשרפה ישראל גרע דחיישינן דלמא יגביה הישראל ויקנה אותה בהגבהה ואח״כ יבטלה וה״ל אליל ביד ישראל דלא בטלה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ב)
Le seif 1 interdit la braise et le seif 6 permet le pain cuit sur des braises. Le Beit Yossef résout par le lekhathila ; le Taz refuse et parle d’un interdit de la Torah. C’est la première grande ma’hloket du siman, et elle décide de tout le reste.
« וק״ל דכיון דגחלת של אליל אסורה כמו שנתבאר בסימן זה אמאי שרינן בבישלה ע״ג גחלים וצ״ל דכי אמרינן אסורה היינו לכתחלה דוקא » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)
« נראה לי אפילו דיעבד אסור » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ב)
« אלא ברור דאיסור דאורייתא יש בגחלת משום לא ידבק כדפירש״י וא״כ אפילו דיעבד אסור והב״י כתב מכח קושיא בסי׳ זה דדוקא לכתחלה אסור בגחלת וכתב עליו מו״ח ז״ל שכן הוא פשוט ולע״ד לא דקו בזה כלל » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ב)Il y revient au ס״ק ח, où il tire la conséquence pour la cuisson elle-même :
« וכבר הוכחנו בתחילת הסימן דאינו כן אלא איסור גמור יש בגחלת של עבודת כוכבים ואפילו דיעבד ואפי׳ עוממות משום לא ידבק בידך וגו׳ » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ח)
« ה״נ ודאי כ״ש דאסור בבישול ע״ג גחלים של עבודת כוכבים כן נראה לע״ד » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ח)
« אלא ודאי גחלת של אליל אפילו בדיעבד אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« אבל לפע״ד אפילו בחומו של תנור או ע״ג גחלים אסר הרמב״ם הכא באליל ודוקא בערלה שאפר׳ וגחלתה וכן חומו מותר חילק כן משא״כ באליל » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)Le Baer Hetev enregistre les deux et les donne comme la halakha :
« וכ״כ הש״ך בס״ק י׳ דאף בדיעבד אסור אם נהנה מגחלתה » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק ב)
« ומסקנתו דלא כהמחבר אלא דגחלת של עבודת כוכבים אפי׳ בדיעבד אסורה וכ״פ הט״ז דאפי׳ בתנור ישן וגרף ממנו את כל האש ובישל או אפה בחומו של תנור אסור אף בדיעבד » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« ולכן העלה דאף המחבר לא אמר אלא דווקא בגחלת הבא מעצי עבודת כוכבים או מעצי אשירה כמו שדקדק בש״ע כאן וכן מ״ש בב״י מיירי ג״כ בהכי אבל אם נאסרו בעודן גחלת כגון שעשאו תקרובת עבודת כוכבים בהא ודאי מודה דאסור מדאורייתא » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ב ס״ק ב)Sous cette lecture, le Beit Yossef parle de la braise dérivée — l’interdit y est rabbinique, et le lekhathila suffit ; le Taz parle du cas où la braise est elle-même l’objet du culte — l’interdit y est biblique, et le dieved ne sauve rien. Le Pit’hei Techouva relève au passage une source que le Taz n’avait pas citée :
« עבה״ט בשם ט״ז ועי׳ בספר שער המלך פ״ו מהלכות עבודת כוכבים שכתב דכן מבואר בהרא״ש פרק בתרא דביצה ותימה על הט״ז שלא הביאו » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ב ס״ק א)
C’est l’entrée la plus longue du siman, et la clé de sa lecture. Le texte imprimé avertit lui-même que les seifim 5, 6 et 7 sont la langue du Rambam écrite pour l’orla. Le Chakh demande si cette langue supporte d’être transportée dans l’idolâtrie — et il répond qu’elle ne le supporte pas.
« באמת דברי הטור והמחבר ושאר פוסקים צריכין נגר להולמן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)Puis il en donne la raison : si la braise de l’idole est interdite, comment le pain cuit dessus pourrait-il être permis ?
« אבל בעצי אליל שגחליה ואפרה אסורים איך יהא מותר בבישול ע״ג גחלים ובתנור חדש הא כולה גורם דאיסורא הוא ועצי איסור עדיין לא הלכו להם » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« וא״כ באליל נמי דקי״ל שוחק וזורה לרוח וכמ״ש הט״ו בסי׳ קמ״ז ואפרן נמי אסור וכמו שכתב הטור בסע״א בסימן זה א״כ אפי׳ עוממות יהא אסור משום דכל שהגחלים אסורים ה״ל שבח עצים בפת ואסור אפי׳ למ״ד זוז״ג מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בִּקְלִיפֵּי עׇרְלָה אוֹ בְּקַשִּׁין שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, חָדָשׁ — יוּתַּץ, יָשָׁן — יוּצַן » (פסחים כ״ו ע״ב)
« אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת, רַבִּי אוֹמֵר: הַפַּת אֲסוּרָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַפַּת מוּתֶּרֶת. בִּישְּׁלָהּ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר » (פסחים כ״ו ע״ב)La beraïta contradictoire, et sa résolution par les deux tanaïm :
« וְהָא תַּנְיָא: בֵּין חָדָשׁ וּבֵין יָשָׁן יוּצַן! לָא קַשְׁיָא: הָא — רַבִּי, וְהָא — רַבָּנַן » (פסחים כ״ו ע״ב)C’est là aussi que se lit la condition de l’avouka, qui deviendra la glose du Rama au seif 4 :
« אָמַר רַב פָּפָּא: כְּשֶׁאֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ » (פסחים כ״ז ע״א)et la ma’hloket sur les braises mourantes et vives :
« חַד אָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא גֶּחָלִים עוֹמְמוֹת, אֲבָל גֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת — אֲסוּרִין, וְחַד אָמַר: אֲפִילּוּ גֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת נָמֵי מוּתָּרִין » (פסחים כ״ז ע״א)
« שוב מצאתי אחר זמן רב בתוספתא פ״ק דערלה תנור שהסיקו בקליפי ערלה אם חדש יותץ אם ישן יוצן אפה ובשל בגחלי׳ מותר אפה בכולם (כלו׳ בכל איסורי הנאה שהוזכר שם) מותר חוץ מעצי אשרה עכ״ל מזה ראיה ברורה למה שכתבתי » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)D’où ses deux conclusions, qui renversent la lecture plate des seifim 4 et 6 :
« אלא ודאי גחלת של אליל אפילו בדיעבד אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« אבל לפע״ד אפילו בחומו של תנור או ע״ג גחלים אסר הרמב״ם הכא באליל ודוקא בערלה שאפר׳ וגחלתה וכן חומו מותר חילק כן משא״כ באליל » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« ומ״מ בחדש דמותר כשיסיק אותו אח״כ היינו דוקא כשנותן עצים בתחלה וסתמא דמלתא מסיקין אותו תחלה ואח״כ נותנים שם הפת אבל אסור ליתן שם לכתחלה הפת ואח״כ יסיקוהו » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)Le statut des autres pains — une fois le rachat fait, ils redeviennent permis même à la consommation :
« ומ״ש ושאר כל הככרות מותרים משמע אפילו באכילה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)Pourquoi le four suffit à refroidir alors que la double cause est interdite lekhathila :
« ומה״ט יוצן משום דלכתחלה מיהא זוז״ג אסור מ״מ בתנור חשוב כדיעבד כיון שהיה צריך לנתצו » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« ונראה דמ״ה לא הביא הטור דינים אלו שזכר המחבר בסעיף ו׳ ז׳ אף ע״פ שהם תלמוד ערוך לפי שאין כאן נפקא מינה מהם דכאן בעבודת כוכבים זה וזה גורם באמת אסור אפילו בתנור ובתלמוד הם אמורים לענין ערלה » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י)et il refuse déjà, au ס״ק ה, la permission de la chaleur du four dans l’idolâtrie :
« כבר כתבתי שלפי ע״ד אף בלא זה אסור וכן מה שכ׳ הש״ע בסמוך גרף וכו׳ דזה אינו בעבודת כוכבים אלא בערלה ושאר איסורים » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ה)Le Baer Hetev enregistre l’accord des deux :
« וגם הט״ז הסכים לזה לדינא דיש לאסור בעבודת כוכבים אפילו בחומו של תנור או ע״ג גחלים » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק ח)
« ונראה טעם הרמב״ם דלא שייך נגמר באיסור אלא באין צורך אחר זה לשום תיקון כההיא דפת שנאפה בעצי איסור וכרכר משא״כ בתנור חדש שנגמר בעצי איסור מכל מקום אין האדם נהנה ממנו עד שיבוא מעשה שני שיאפה הפת בעצי היתר » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ה)mais il se heurte aussitôt aux vaisselles du seif 5 et à la marmite du seif 7 :
« ותימא מ״ש מקערות וכוסות דסעיף ה׳ דהויין אסורים בהנאה וכן קשה מקדירה בסעיף ז׳ ע״כ צ״ל דהרמב״ם לא התיר בגרפו אלא בתנור ישן » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ו)Le Chakh donne à la même question une réponse plus fine, qui est celle de la guemara :
« הטעם דבקערות וכוסות משתמשין אח״כ בלא גורם היתר וקדרה נמי אע״פ שא״א לבשל בה בלא עצים מ״מ הדרך ליתן בה מים ובשר ואח״כ שופתה על האש וא״כ משתמש בה בלא גורם היתר הכי איתא בש״ס » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י״א)
« לכך נראה דתנור עדיף כיון דלאחר שגרפו עצי האיסור הלכו להן דאין איסור בעצים רק כשאבוקה כנגדן אם כן החום נחשב להיתר משא״כ בקערות » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י״א)et le Taz une autre encore, en distinguant les petites poteries des marmites de cuisson :
« שבאלו משתמשים בלא צירוף היתר מה שאין כן בתנור חדש וציננו וחוזר ומסיקו » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ז)
« ונראה דהרמב״ם מיירי כאן מקדירות קטנות ששותין מהן מ״ה נקטיה בהדי כוסות וצלוחיות אבל אותן שמבשלין בהן ה״ל כמו תנור חדש דאמרינן בו יוצן » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ז)
Le seif 11 pose que la double cause permet ; les seifim 3, 4 et 5 interdisent des choses qui semblent en être. Le Taz en tire une règle nouvelle pour l’idolâtrie ; le Chakh, dans les Nekoudot HaKessef, lui répond que ces cas ne sont pas des doubles causes du tout.
« נָטַל מִמֶּנָּה עֵצִים — אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. הִסִּיק בָּהֶן אֶת הַתַּנּוּר, אִם חָדָשׁ — יוּתַּץ, וְאִם יָשָׁן — יוּצַן. אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת — אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)
« נָטַל הֵימֶנָּה כַּרְכֵּור — אָסוּר בַּהֲנָאָה. אָרַג בּוֹ אֶת הַבֶּגֶד — אָסוּר בַּהֲנָאָה » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)La guemara explique pourquoi il fallait les deux cas — et cette explication sera la charnière de toute la discussion :
« דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מִשּׁוּם דִּבְעִידָּנָא דְּקָא גָמְרָה פַּת קָלֵי לַהּ אִיסּוּרָא, אֲבָל כַּרְכֵּור דְּאִיתֵיהּ לְאִיסּוּרָא בְּעֵינֵיהּ, אֵימָא מוֹדֵי לְרַבָּנַן » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)Et de l’autre côté, le champ et la vache, où la halakha suit Rabbi Yossé :
« שָׂדֶה שֶׁנִּזְדַּבְּלָה בְּזֶבֶל עֲבוֹדָה זָרָה, וְכֵן פָּרָה שֶׁנִּתְפַּטְּמָה בְּכַרְשִׁינֵי עֲבוֹדָה זָרָה, תָּנֵי חֲדָא: שָׂדֶה תִּזָּרַע, פָּרָה תִּשָּׁחֵט, וְתַנְיָא אִידַּךְ: שָׂדֶה תָּבוֹר, וּפָרָה תִּרְזֶה » (עבודה זרה מ״ט ע״א)
« לְדִידִי, זֶה וָזֶה גּוֹרֵם מוּתָּר » (עבודה זרה מ״ט ע״א)
« אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. הָהוּא גִּינְּתָא דְּאִיזְדַּבַּל בְּזִבְלָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, שְׁלַח רַב עַמְרָם קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף. אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי » (עבודה זרה מ״ט ע״א)Le Rambam en fait une règle générale, que le Mehaber recopie au seif 11 :
« וְכָל שֶׁדָּבָר אָסוּר וְדָבָר מֻתָּר גּוֹרְמִין לוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּכָל מָקוֹם » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״דet le Tour rappelle la restriction qui l’accompagne :
« אבל אנן קיימא לן זה וזה גורם מותר בדיעבד אבל לכתחלה אסור לעשות ע״י זה וזה גורם » (טור יו״ד קמ״ב)
« לפי הנראה לע״ד דהרב בעל הש״ע לא יצא ידי כל חובת העיון בדינים אלו » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ד)Sa thèse, énoncée dans la même entrée :
« דכל מה שיש הכרח אל האיסור וא״א זולתו או אע״פ שיש ג״כ גורם דהיתר אסור בעבודת כוכבים מ״ה בתנור חדש שנגמר בעצי איסור ובפת שנאפה בעצי איסור בתנור ישן שא״א לפת להיות נאפה בלא עצים וכן בגד א״א להיעשות בלא כרכור על כן אסורים משא״כ בגינתא דאזדבל בזבל דעבודת כוכבים דהזבל משביח הקרקע » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ד)et sa conclusion, appuyée sur le Roch, le Ramah et le Rambam :
« וכן נראה לע״ד ברור כשמש שיש להחמיר בזה וזה גורם הללו גבי עבודת כוכבים דמי ירים ראש להקל נגד מה שכתב הרא״ש בפי׳ וכן הרמ״ה והרמב״ם ולסמוך על פירוש דחוק ברמב״ם ולהקל » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ד)Il écarte d’avance l’objection tirée de la tsrikhouta de la guemara sur la navette :
« ואע״ג דאמרינן בגמרא בצריכותא דכרכור דאיתא לאיסורא בעיניה מכל מקום אין זה מקרי יש שבח דתרי מילי נינהו » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ד)et il reproche au Rama d’avoir suivi le Beit Yossef sans y regarder :
« ורמ״א שהגיה בעוד שהאבוקה כנגדו נמשך אחר דברי ב״י ולא שת לבו לדקדק במה שזכרנו » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ד)
« איני יודע טעם לדברי הרמ״ה בזה דהא בענין גינתא דאזדבלא בזבל דאליל אסיקנא בפרק כל הצלמים (עבודה זרה מט.) דהלכה כמ״ד זה וזה גורם מותר » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)Le Tour, lui, rapporte le Ramah et le Roch sans trancher contre eux :
« והרמ״ה כתב אפילו למ״ד זה וזה גורם מותר הכא גבי אליל הפת שנאפה בעצי איסור והבגד שנארג בכרכר של אליל אסורים וכן יראה מדברי א״א הרא״ש ז״ל שהביא המשנה לפסק הלכה » (טור יו״ד קמ״ב)
« האריך בדברים שאין בהן ממש דהדבר פשוט דכרכר דמתני׳ היינו בחד גורם » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ב)
« ומה שהביא מהרא״ש פ״ק דחולין לא ירד לעומקה דהתם לא מיירי הרא״ש כלל מדין זוז״ג » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ב)
« אבל באמת הדברים ברורים ע״ש בש״ך באריכות ושם נתחוורו כשמלה » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ב)Sous cette lecture, la navette du seif 3 et le pain du seif 4 sont interdits non parce que l’idolâtrie est plus grave, mais parce qu’il n’y avait là qu’un seul gorem : sans la navette, pas de vêtement ; sans le bois, pas de cuisson. Et le champ, la vache et les légumes du seif 11 sont permis parce qu’il y en avait bien deux.
« ולא ידעתי מקום לתמיהתו דהא גם בתנור ישן אסור כל שיש אבוקה של איסור כנגדו וכאן הרי העצים האסורים תחת הקדירה ויש שבח עצים בקדירה משום הכי אפילו למ״ד זה וזה גורם מותר כאן אסור » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט)et il écarte la lecture du Levouch, qui aurait fait de ce seif un cas de doute :
« והלבוש הבין דברי סעיף זה דמיירי שבפעם א׳ הונחו שם עצי איסור ועצי היתר ואפ״ה אסור דשמא נתבשלה הקדירה תחילה מחום של עצי האיסור ונאסר ולא דק דודאי לא חיישינן לזה » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט)
« וכאן מיירי שבבירור בישל תחילה בעצי איסור וכמ״ש הכסף משנה » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט)Lekhathila ou bediavad. Sur ce point Chakh et Taz s’accordent : la double cause ne permet qu’a posteriori, et les légumes sont l’exception :
« משמע דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא וכן בפרה שפטמה כו׳ משום דכל זה וזה גורם דמותר היינו דוקא דיעבד ואע״ג דכתב ריש הסעיף דמותר לזרוע כו׳ דמשמע אפילו לכתחלה שאני התם דבשעת זריעה אין כאן הנאה אלא אח״כ ממילא קאתי » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ז)
« ואף ע״ג דזה וז״ג אסור לכתחלה וכמ״ש בס״ק י׳ מכל מקום ירקות דהנאה דממילא אתי מותר אפילו לכתחלה. ר״ן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ה)
« דוקא זבלה וכן פרה שפטמה אבל לכתחלה אסור טור וכן הוא לקמן סימן רצ״ד סעיף י״ד » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ו)Le Baer Hetev le résume :
« משמע דוקא בדיעבד אבל כתחלה לא וכן בשדה שנזדבלה כו׳. ט״ז וש״ך » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ג)
Quand le pain interdit s’est mêlé à d’autres, on porte à la mer Morte la valeur de l’interdit. Trois questions se posent aussitôt : faut-il un mélange, que porte-t-on exactement, et ce que l’on rend permis l’est-il aussi à la consommation ?
« נִתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת — כּוּלָּן אֲסוּרוֹת בַּהֲנָאָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח, אָמְרוּ לוֹ: אֵין פִּדְיוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)Malgré la réponse des Sages, la guemara tranche comme Rabbi Eliézer :
« אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר זְעֵירִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)et discute jusqu’où le rachat porte :
« אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא פַּת, אֲבָל חָבִית — לָא, וְרַב חִסְדָּא אָמַר: אֲפִילּוּ חָבִית מוּתֶּרֶת » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)
« ופירש״י דאפי׳ לא נתערב הפת באחרים ניתר על ידי פדיון ופירש עוד שא״צ להוליך לים המלח אלא דמי העצים ולא דמי כל הפת ור״י פי׳ שאין לו היתר בפדיון אא״כ נתערב הפת באחרים ולא סגי ליה בהולכת דמי העצים לבד אלא צריך להוליך דמי כל הפת » (טור יו״ד קמ״ב)Le Chakh suit le Ri sur la première question et en fait la règle :
« משמע שכל שלא נתערב לא מהני הולכת הנאה ליה״מ וכן גבי פת בסעיף ד׳ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ח)et il l’étend à la navette, où il durcit encore :
« כלומר כל הבגד דאפי׳ כשנתערב לא מהני הולכת הנאת הכרכר ליה״מ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ט)
« כתב הרז״ה שאין להתיר באכילה ע״י הולכת הנאה לים המלח אלא בהנאה לבד וה״ר יונה כתב דאפי׳ באכילה נמי שרי ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל » (טור יו״ד קמ״ב)Le Chakh, lui, écrit que les autres pains redeviennent permis même à la consommation :
« ומ״ש ושאר כל הככרות מותרים משמע אפילו באכילה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« דיכול למכור הבגד והפת לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו כשהעובד כוכבים יחתוך הבגד והפת לפני הישראל בענין שא״א שימכרנו שוב לישראל אחר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ח)
« כל זמן שלא נתערב ויש כאן איסור אליל בבגד או בפת אין פדיון לאליל אבל כשמוכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו דאין לו שום הנאה בעולם מאליל והאיסור עצמו אינו בידו מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ח)
Le seif 2 tient en un couple de mots — abîmer et réparer — et il se renverse deux fois : par l’état de la bête, et par la manière de la découper. Le Chakh y ajoute un second interdit, que le Mehaber n’avait pas nommé.
« סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר. מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ – מְקַלְקֵל הוּא, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר – מְתַקֵּן הוּא » (חולין ח׳ ע״א)et le renversement, immédiatement après :
« פְּעָמִים שֶׁהַשּׁוֹחֵט אָסוּר – בִּמְסוּכֶּנֶת, וּמְחַתֵּךְ מוּתָּר – בְּאַטְמֵי דְּקָיְימָן לְקוּרְבָּנָא » (חולין ח׳ ע״א)Le Rambam en fait le din du seif 2 :
« וְאִם הָיְתָה בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקֵּן וַהֲרֵי זֶה הַתִּקּוּן מֵהֲנָאַת מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״טet le Chakh cite la raison de Rachi, qui est proprement économique :
« ואין זו הנאה שבחייה עומדת לג׳ דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה עכ״ל רש״י » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ד)
« מיירי שהוא ישן ולא לבנו מאיסור שבו והלכך אע״פ שמטעם משמשי אליל מותר לשחוט בו אפילו לכתחלה כיון שהוא מקלקל אפ״ה מטעם געולי עובדי כוכבים אסור לשחוט בו לכתחלה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ג)C’est pourquoi la glose du Rama sur le couteau neuf ou blanchi est nécessaire, et le Chakh en précise la condition :
« וכגון שחתך בה בקעת לאליל דאל״כ תשמישי אליל אינם אסורים עד שישתמשו בהן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ה)
« ומיהו צ״ע במסוכנת אם ראויה לדמותה להיסק תנור חדש ולאפיית פת ולאריגת בגד דשמא היתה מתה אם לא שחטה ויש כאן הנאה מרובה או דילמא דוקא בתנור ופת ובגד שתיקונן ועשייתן נעשה ונגמר באיסורי הנאה אסרו חכמים אבל במסוכנת שכבר גדלה הבהמה ואינה חסרה כי אם להכשירה לאכילה ע״י שחיטה אף ע״ג שנהנה הרבה בשחיטה ע״י איסורי הנאה לא אסרו הנאתה בדיעבד וכן מסתבר » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)mais il constate que le Rambam est plus strict :
« ודברי רבינו כהרא״ש אבל הרמב״ם ז״ל כתב בפרק ז׳ מהלכות ע״ז שאם שחט בסכין של אליל בהמה מסוכנת ה״ז אסורה ומשמע שכל הבהמה אסורה » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)Le Chakh tranche avec le Rambam, et refuse même le rachat :
« מלשון זה משמע שכל הבהמ׳ אסור׳ ולא מהני הולכת הנאת שכר סכין לשחוט בה לים המלח » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ו)
« אבל במסוכנת דשמא היתה מתה אם לא שחטה ויש כאן הנאה מרובה הלכך כל הבהמה אסורה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ו)
« אבל עכ״פ הולכת הנאה לים המלח בעי גם בבשר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ו)et il précise ce qu’est une découpe qui répare, par opposition à celle qui détruit :
« כגון שהחתיכות עומדות לדורון וכיוצא בו » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ז)
Trois raisons ont été données pour interdire les œufs du nid, et elles ne se recouvrent pas. Puis vient l’ombre, où le Rambam — dont le Mehaber recopie la langue — omet un din que la guemara énonce, et le Taz le rétablit.
« קֵן שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ — לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, בְּרֹאשָׁהּ שֶׁל אֲשֵׁרָה — יַתִּיז בְּקָנֶה » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)La guemara distingue le nid, bâti de branches venues d’ailleurs :
« הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן דְּאַיְיתַי עֵצִים מֵעָלְמָא, וְקִינְּתָהּ בָּהֶן » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)et les œufs des oisillons, selon qu’ils ont encore besoin de leur mère :
« בְּאֶפְרוֹחִין — כָּאן וְכָאן מוּתָּרִין, בְּבֵיצִים — כָּאן וְכָאן אֲסוּרִין. אָמַר רַב אָשֵׁי: וְאֶפְרוֹחִין שֶׁצְּרִיכִין לְאִמָּן כְּבֵיצִים דָּמוּ » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
« ופירש״י דטעמא דביצים ואפרוחים שצריכין לאמן אסורים היינו מפני שצריכים לאילן וגזור בהו רבנן כעל אילן עצמו. והרמב״ם כתב שהטעם מפני שהאשרה כמו בסיס להם והראב״ד כתב שהטעם מפני שהם כגידולי האשרה » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)Le Chakh reprend deux d’entre elles :
« מפני שצריכים לאילן וגזרו בהו רבנן כעל אילן עצמו. רש״י. והראב״ד פירש מפני שהן כגידולי אשרה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י״ד)et la langue du Rambam est celle que le Mehaber a recopiée :
« וְהָאֶפְרוֹחִים וְהַבֵּיצִים שֶׁצְּרִיכִין לְאִמָּן אֲסוּרִין שֶׁהֲרֵי הָאֲשֵׁרָה כְּמוֹ בָּסִיס לָהֶן » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״בLe Taz, lui, propose la raison de l’immobilité :
« כיון שהם אינם מזיזים משם לכך גזרו עליהם כעל האילן עצמו » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״א)
« לפי שנהנה ממנה שהיא לו במקום סולם » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״ב)et le Chakh précise que la perche ne sauve que ce qui était déjà permis :
« פי׳ אפילו באותן שאין צריכין לאמן לא יעלה על האשרה כו׳ וכן מבואר בטור ומינה דבאותן שעדיין צריכין לאמן אפי׳ כשמתיז בקנה והן נופלין אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ז)Il ajoute pourquoi les branches du nid ne sont pas, elles, des branches d’achéra :
« דאלו נטל עציו מהאשרה אע״פ שנשתברה הא קי״ל לקמן סי׳ קמ״ו סי״א אליל שנשתברה מאליה לא בטלה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ו)
« לֹא יֵשֵׁב בְּצִילָּהּ, וְאִם יָשַׁב — טָהוֹר, וְלֹא יַעֲבוֹר תַּחְתֶּיהָ, וְאִם עָבַר — טָמֵא. הָיְתָה גּוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ — טָהוֹר » (עבודה זרה מ״ח ע״ב)La guemara descend jusqu’à l’ombre de l’ombre :
« לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְצֵל צִילָּהּ » (עבודה זרה מ״ח ע״ב)et Rachi dit ce qu’est cette ombre seconde :
« שחרית וערבית שצל ארוך לכל דבר מאד וכל זמן שלא עברה מדת אורך הצל את מדת גובה קומת האילן הצל עב וחשוך מכאן ואילך הצל דק וקלוש והיא צל צלו » (רש״י עבודה זרה מ״ח ע״ב)
« הָאֲשֵׁרָה בֵּין שֶׁהָיְתָה נֶעֱבֶדֶת בֵּין שֶׁהָיְתָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻנַּחַת תַּחְתֶּיהָ אָסוּר לֵישֵׁב בְּצֵל קוֹמָתָהּ. וּמֻתָּר לֵישֵׁב בְּצֵל הַשָּׂרִיגִים וְהֶעָלִים שֶׁלָּהּ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״אLe Beit Yossef relève la difficulté avec le Yerouchalmi et avec notre sougya :
« ותמה הר״ן עליו שאין פירושו בצל צלה מסכים עם הירושלמי וראוי לסמוך על הירושלמי בזה ועוד שפסק בצל צלה דמותר ובסוגיין משמע דאסור » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)et le Taz tranche contre le Rambam sur ce point, parce que la guemara est explicite :
« זהו ל׳ רמב״ם ובגמ׳ אמרינן דאפילו בצל צלה אסור ופרש״י כל זמן שלא עברה מדת אורך הצל מדת גובה האילן הצל עב וחשוך ונקרא צלו ומכאן ואילך הצל דק וקלוש והוא צל צלו וכ״פ בטור ותמהו הר״ן והכ״מ בשם הרמב״ם על שלא אסר בצל צלה ולענין הלכה ודאי אסור שכן הוא תלמוד ערוך » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״ג)
« וְלָא פְּלִיגִי, הָא דְּאִיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא, הָא דְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא » (עבודה זרה מ״ח ע״ב)puis rapporte le mot de Rav Chéchet à son serviteur :
« אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְשַׁמָּעֵיהּ: כִּי מָטֵית לְהָתָם ״אַרְהֵיטְנִי״ » (עבודה זרה מ״ח ע״ב)que Rachi glose :
« משכני במרוצה » (רש״י עבודה זרה מ״ח ע״ב)et conclut :
« לְעוֹלָם, דְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא, וְאָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי » (עבודה זרה מ״ח ע״ב)Le Tour en tire une règle de conduite pour l’homme de valeur :
« ואפ״ה ירחיק אדם חשוב מהכיעור והדומה לו וכשעובר תחתיה ימהר לרוץ בכל מה שיוכל » (טור יו״ד קמ״ב)mais le Beit Yossef observe que le Rif, le Roch et le Rambam n’ont pas retenu cette distinction :
« והא דא״ל ארהיטני משום דאדם חשוב שאני והרי״ף והרא״ש כתבו א״ל רב ששת לשמעי׳ כי מטית להתם ארהיטני ולא כתבו הא דאדם חשוב שאני וגם הרמב״ם כתב סתם בפ״ז מהלכות ע״ז ואם אין שם דרך אחרת עובר תחתיה כשהוא רץ ולא חילק בין אדם חשוב לשאינו חשוב » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)Le Chakh en tire deux limites précises, que le Baer Hetev reprend :
« עיין בש״ס דמשמע דוקא בגוזלת מותר אם אין לו דרך אחרת וכן משמע בר׳ ירוחם ני״ז ח״ה וגם משמע בש״ס ור׳ ירוחם שם דהיכא דאין לו דרך אחרת אינו צריך לרוץ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ)
« אפילו שלא במרוצה וכמ״ש בס״ק כ׳ והיינו דוקא בשאין לו דרך אחרת אבל ביש לו דרך אחרת אפילו היא גוזלת אסור אפילו לרוץ שם » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ג)
« ומשמע בש״ס ורבינו ירוחם דהיכא דאין לו דרך אחרת א״צ לרוץ. ש״ך. וגם משמע בש״ס דדוקא בגוזלת את דרך הרבים מותר אם אין דרך אחרת » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק י״ח)
« כתב הר״ן שם מסתברא דלעבור בצלה שרי דמדקתני רישא לא ישב וסיפא לא יעבור משמע דבצלה ישיבה דוקא הוא דאסור אבל לעבור דרך שם שרי » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)Le Taz en donne la raison — l’interdit de s’asseoir tient à la durée, celui de passer dessous à la proximité même :
« דאף ישיבה אין בהאיסור מדינא כיון דלא מכוין אלא שמא ישהה בישיבה ואתי לכווני על כן העבר׳ בעלמא מותר אבל תחתיה אסור מחמת טומאת אלילים » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״ד)et le Chakh rappelle que même une ombre très longue reste « son ombre » :
« כב״י ובכלל לא ישב בצלה דאפי׳ ארוכה כמה צלה מיקרי » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י״ט)Il précise enfin de quelle achéra parle le seif :
« פי׳ שנטעו מתחלה שיהא נעבד הא לאו הכי לא וכמו שיתבאר בסימן קמ״ה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י״ז)
« פי׳ שעתה מונחת שם הלכך אסור לישב בצלה אבל אם נטלה מתחתיה מותר בהנאה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י״ח)
Quatre dinim de la fin du siman, et dans chacun un partage : entre l’arbre et la maison, entre l’ornement et l’offrande, entre la divinité et le décor, entre entendre et écouter.
« פי׳ דוקא אשירה שעשויה לצל אסור בכל גווני אבל בית אינו עשוי אלא לדור בתוכו ע״כ מותר צל שלאחריו » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ו)
« אבל התוס׳ כתבו כחד שינויא דחומרא דאליל שאני ולפיכך אפי׳ בבית אליל אסור הצל בכל גווני וזהו היש אוסרין שמביא המחבר בסוף הסעיף » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ו)
« אלא נ״ל דלא קאי אלא אריש הסעיף דמתיר צל של בית אליל » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ו)Le Beit Yossef avait rapporté les deux avis dans les mêmes termes :
« והתוס׳ כתבו אמתני׳ דלא ישב בצלה לא דמי לצלו של היכל דסתם היכל לתוכו עשוי אבל אשרה עשוי לצל א״נ חומרא דאליל שאני ע״כ וברמזים כתוב צל בית של אליל יש אוסרים ויש מתירין » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)et le Chakh lit le « certains interdisent » comme portant sur le début du seif seulement :
« ארישא קאי פי׳ דאסרו אפילו בבית לישב בצל שלאחריו דסבירא ליה דצל אשרה ובית הכל שוה אבל באינך גווני אין מי שאוסר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ד)Les quatre coudées, elles, ont leur raison propre :
« היינו משום דמצוה להתרחק מאלילים ד׳ אמות וכדלקמן ר״ס ק״נ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״א)
« פי׳ לישב בצלו לפי שאינו עשוי לצל דאילו לעבור אפילו בצל אשרה שרי כמ״ש הרב » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ב)
« ואילני סרק שרגילים ליטע בפני אליל שלהם י״א שהן מותרין שאין עובדין אותם ולא לנוי נטעו לה אלא שמחוקי העכו״ם הוא לעבוד באותן אילנות והוו כעין תקרובת אליל ונטיעתן זו היא תקרובתן ובתקרובת כזה אינו נאסר כיון שאינו כעין פנים וי״א דלא גרע מנוי אליל ואסור והכי מסתבר » (טור יו״ד קמ״ב)Le Chakh donne la clé de la conclusion : un ornement n’est interdit qu’une fois employé, et se tenir devant l’idole est déjà son emploi :
« פי׳ ומסתמא אמרינן דנעשו לשם נוי ואע״ג דנוי אלילים אינן אסורים עד שישתמשו וכדלעיל ר״ס קל״ט זהו שעומדים בפני אלילים הוי תשמישן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ח)Le Beit Yossef avait rapporté le Rachba en sens contraire :
« כתוב באו״ח בשם הרשב״א על אילני סרק שנוטעים בפתחי עכו״ם מותר לישב בצלן ואין בהם משום נוי עכו״ם » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)et le Taz refuse de le suivre :
« ע״כ נראה דאפילו לישב בצילה אסור ואע״ג דכתב ב״י בספר בדק הבית בשם רשב״א דמותר לישב בצלן דלא הוה אלא תקרובת עכ״ל לא קי״ל כן » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״ח)Le Chakh précise enfin l’étendue de l’interdit :
« פי׳ לישב בצלן וכן כל דבר הנאה שבעולם » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ט)
« אֲנִי לֹא בָּאתִי בִּגְבוּלָהּ, הִיא בָּאָה בִּגְבוּלִי. אֵין אוֹמְרִים: נַעֲשָׂה מֶרְחָץ נוֹי לְאַפְרוֹדִיטֵי, אֶלָּא אוֹמֵר: נַעֲשָׂה אַפְרוֹדִיטֵי נוֹי לַמֶּרְחָץ » (עבודה זרה מ״ד ע״ב)
« זוֹ עוֹמֶדֶת עַל פִּי הַבִּיב וְכׇל הָעָם מַשְׁתִּינִין לְפָנֶיהָ, לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״אֱלֹהֵיהֶם״ — אֶת שֶׁנּוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ — אָסוּר, אֶת שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ — מוּתָּר » (עבודה זרה מ״ד ע״ב)
« וַאֲנִי אוֹמֵר: אֵינָהּ גְּנוּבָה, זוֹ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ, וְזוֹ אֵין עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ » (עבודה זרה מ״ד ע״ב)Le Mehaber recopie la langue du Rambam :
« מֶרְחָץ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא נַעֲשֵׂית שָׁם לְנוֹי וְלֹא לְעָבְדָהּ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״חLe Chakh relève où l’idole se tient, et trouve la formulation du seif embarrassée :
« בטור ורש״י כ׳ שאליל עומדת בחצרה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל)
« הלשון מגומגם דמה ענין הכתוב למ״ש שהיא נעשית לשם נוי דאפילו היתה נעשה לעובדה היה מותר מטעם הכתוב ונ״ל להגיה ועוד שנא׳ וכו׳ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״א)
« ואפשר דה״ק מאן מוכח דנעשית לנוי ולא לעובדה שנאמר כו׳ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״א)
« כתב רבינו ירוחם (ני״ז ח״ה) אסור לשמוע כלי שיר של אליל או להסתכל בנוי אליל כיון שנהנה בראיה כך מוכח בפרק כ״ש (כו.) מההיא דא״ר שמעון בן פזי קול ומראה אין בהם מעילה אבל איסור יש בהם » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)Le Roch y ajoute une restriction :
« וכתב הרא״ש ז״ל נראה דבעשויה לאליל הוא אע״פ שלא נעבדה עדיין אבל לנוי מותר » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)que le Chakh reprend et généralise :
« פי׳ באלילים עצמן שנעבדו אסור להסתכל בהן לראות נויין אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מבואר בתו׳ והרא״ש דמותר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ג)Il étend l’interdit à l’odorat :
« וכן להריח בריח של אלילים וכדמוכח בפ׳ כל שעה (פסחים דף כ״ה ע״ב) » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ב)Puis il conteste l’attribution du Rama — la source est une guemara explicite, non une glose tardive :
« זהו ש״ס ערוך בפ׳ כל שעה (פסחים דף כ״ה ע״ב) ופסקוה הרי״ף והרא״ש והר״ן שם והרמב״ם פרק י״ב מהמ״א דין י״ב ולא ידעתי למה כתבו הרב בשם הגהות ריא״ז » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ד)et il pose la permission avec ses deux bords, qui sont exactement les axes de la sougya de Pessahim :
« ומבואר שם בש״ס ופוסקים דאפי׳ אפשר לו לילך למקום אחר מותר כשאינו מתכוין ומבואר בתוס׳ והרא״ש ורי״ו שם דמיירי בענין שיכול לאטום אזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו שלא יהנה מן הקול והמראה והריח ומותר כשאינו מתכוין להנאתם דלא הוי פסיק רישיה הא לאו הכי אסור אבל כשמתכוין מבואר שם בש״ס ופוסקים דאפילו א״א לו לילך למקום אחר אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ד)
« אֶפְשָׁר וְקָא מִיכַּוֵּין, לָא אֶפְשָׁר וְקָמִיכַּוֵין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר. לָא אֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי. כִּי פְּלִיגִי דְּאֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין » (פסחים כ״ה ע״ב)
« אִילָן שֶׁהָיוּ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מְשַׁמְּרִין אֶת פֵּרוֹתָיו וְאוֹמְרִים שֶׁהֵם מוּכָנִים לַעֲשׂוֹת שֵׁכָר לְבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים פְּלוֹנִי וְעוֹשִׂין מֵהֶן שֵׁכָר וְשׁוֹתִים אוֹתוֹ בְּיוֹם חַגָּם הֲרֵי זֶה הָאִילָן אָסוּר בַּהֲנָאָה מִפְּנֵי שֶׁסְּתָמוֹ שֶׁהוּא אֲשֵׁרָה » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ג׳le Beit Yossef la sougya, où la halakha suit Chmouel :
« אמר רב כל שכהניה יושבים תחתיה ואין טועמין מפירותיה ושמואל אמר אפילו אמרי הני תמרי (לבי נצרפו) אסור דרמו ביה שיכרא ושתו ליה ביום חגם אמר אמימר אמרו לי סבי דפומבדיתא הלכה כשמואל » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)et le Chakh en tire la conséquence a fortiori :
« כלו׳ שהם אומרים שהפירות יהו לשם אלילים שלהם אסור מפני שעושים בהם שכר ושתי ליה ביום חגם וכל שכן אם כהניה יושבים תחתיו ואין מפירותיה כלום דאסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ז)
Ce qui précède se laisse ramasser en trois axes, et les grandes ma’hlokot du siman se rangent toutes sur l’un d’eux.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman קמ״ב · ♥ Soutenir