שולחן ערוך · יורה דעה

Comment lire ce niveau. Chaque affirmation est ancrée soit dans le texte du Choulhan Aroukh et de ses nossei kelim, soit dans un posek nommé et vérifiable (Tour, Beit Yossef, Rambam, Rachi, guemara d’Avoda Zara, de Pessahim, de Beitsa, de Houlin et de Temoura). Sur le Yoreh De'ah il n’y a ni Mishna Beroura (qui ne commente que l’Orach Chaim), ni Choulhan Aroukh HaRav (l’Admour HaZaken n’a pas écrit le YD). Le Aroukh HaChoulhan n’est pas cité : son texte sur ce siman ne nous est pas accessible, et l’on ne cite pas ce que l’on ne peut pas vérifier. Restent, et ils suffisent : le Chakh (34 ס״ק), le Taz (18 ס״ק), le Baer Hetev (27 ס״ק), le Pit’hei Techouva (3 ס״ק) et les Nekoudot HaKessef (une entrée). Là où la question déborde le siman, ce niveau le dit et s’arrête : la halakha lema'asse passe par ton Rav.

Ce que cela donne en pratique. Devant un objet, la question n’est jamais « a-t-il touché l’idole ? » mais : en reste-t-il quelque chose, et l’interdit l’a-t-il fait ? C’est pourquoi la flamme est permise et la cendre interdite, et pourquoi une récolte poussée sur un fumier interdit est permise alors qu’un pain cuit d’un bois interdit ne l’est pas.

Psak. On ne tire aucun profit de la braise ni de la cendre — et selon le Taz et le Chakh, cet interdit vaut aussi a posteriori, parce qu’il n’est pas une précaution mais un interdit de la Torah :

« נראה לי אפילו דיעבד אסור » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ב)

« וכ״כ הש״ך בס״ק י׳ דאף בדיעבד אסור אם נהנה מגחלתה » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק ב)

La flamme est permise, mais à une condition que la pratique rend étroite : elle doit être détachée de sa braise.

« פי׳ כשאין שם אלא השלהבת לחוד אבל אם השלהבת קשורה בגחלת פשיטא שאסור לחמם משלהבת טפי מגחלת גרידא » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ג)

Le Pit’hei Techouva précise que la gravité dépend de l’origine de l’interdit — d’un bois interdit, ou d’une braise offerte en offrande :

« ולכן העלה דאף המחבר לא אמר אלא דווקא בגחלת הבא מעצי עבודת כוכבים או מעצי אשירה כמו שדקדק בש״ע כאן וכן מ״ש בב״י מיירי ג״כ בהכי אבל אם נאסרו בעודן גחלת כגון שעשאו תקרובת עבודת כוכבים בהא ודאי מודה דאסור מדאורייתא » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ב ס״ק ב)

Psak pratique. Un four chauffé par un bois interdit se refroidit d’abord et se rechauffe ensuite au bois permis — et le Chakh ajoute que le bois permis doit être mis avant le pain, non après :

« ומ״מ בחדש דמותר כשיסיק אותו אח״כ היינו דוקא כשנותן עצים בתחלה וסתמא דמלתא מסיקין אותו תחלה ואח״כ נותנים שם הפת אבל אסור ליתן שם לכתחלה הפת ואח״כ יסיקוהו » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)

Ce qui a été cuit sans refroidir, la flambée en face, est interdit au profit. Ce qui a été cuit sur les braises ou à la seule chaleur résiduelle est permis selon la lettre du Mehaber ; le Chakh, le Taz et le Baer Hetev l’interdisent. Sur un cas réel, c’est là qu’il faut demander à un Rav.

Psak. Le résultat d’une cause interdite et d’une cause permise agissant ensemble est permis. Mais Chakh et Taz s’accordent à ne le permettre d’emblée que pour les légumes sous l’achéra, où le profit vient de lui-même :

« ואף ע״ג דזה וז״ג אסור לכתחלה וכמ״ש בס״ק י׳ מכל מקום ירקות דהנאה דממילא אתי מותר אפילו לכתחלה. ר״ן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ה)

Pour le champ et pour la vache, c’est a posteriori seulement — on ne fume pas volontairement un champ ainsi :

« דוקא זבלה וכן פרה שפטמה אבל לכתחלה אסור טור וכן הוא לקמן סימן רצ״ד סעיף י״ד » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ו)

« משמע דוקא בדיעבד אבל כתחלה לא וכן בשדה שנזדבלה כו׳. ט״ז וש״ך » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ג)

Et le Taz renvoie à la réserve du Rama pour une bête nourrie ainsi toute sa vie :

« עיין מה שכתב רמ״א בסי״ס לחלק אם נתפטמה כל ימיה באיסור דאסור » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״ז)

Psak. Le rachat ne fonctionne qu’après un mélange réel. Sans mélange, il ne sert de rien :

« משמע שכל שלא נתערב לא מהני הולכת הנאה ליה״מ וכן גבי פת בסעיף ד׳ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ח)

Et pour le vêtement tissé à la navette, racheter la valeur de la navette ne suffit jamais : c’est tout le vêtement :

« כלומר כל הבגד דאפי׳ כשנתערב לא מהני הולכת הנאת הכרכר ליה״מ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ט)

Le couteau. L’abattage est permis, mais le Chakh rappelle qu’un second interdit demeure — celui du goût absorbé — et qu’il reste interdit d’abattre ainsi lekhathila tant que la lame n’a pas été traitée :

« מיירי שהוא ישן ולא לבנו מאיסור שבו והלכך אע״פ שמטעם משמשי אליל מותר לשחוט בו אפילו לכתחלה כיון שהוא מקלקל אפ״ה מטעם געולי עובדי כוכבים אסור לשחוט בו לכתחלה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ג)

La bête mourante est interdite en entier, et le rachat n’y remédie pas :

« מלשון זה משמע שכל הבהמ׳ אסור׳ ולא מהני הולכת הנאת שכר סכין לשחוט בה לים המלח » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ו)

La viande découpée, elle, exige le rachat :

« אבל עכ״פ הולכת הנאה לים המלח בעי גם בבשר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ו)

L’ombre et le passage. Il est interdit de s’asseoir à l’ombre, et le Taz étend l’interdit à l’ombre de l’ombre, contre la lettre du Rambam :

« זהו ל׳ רמב״ם ובגמ׳ אמרינן דאפילו בצל צלה אסור ופרש״י כל זמן שלא עברה מדת אורך הצל מדת גובה האילן הצל עב וחשוך ונקרא צלו ומכאן ואילך הצל דק וקלוש והוא צל צלו וכ״פ בטור ותמהו הר״ן והכ״מ בשם הרמב״ם על שלא אסר בצל צלה ולענין הלכה ודאי אסור שכן הוא תלמוד ערוך » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״ג)

Le passage dessous n’est permis qu’en l’absence d’un autre chemin aussi court, et le Chakh précise que la course n’est alors pas requise :

« עיין בש״ס דמשמע דוקא בגוזלת מותר אם אין לו דרך אחרת וכן משמע בר׳ ירוחם ני״ז ח״ה וגם משמע בש״ס ור׳ ירוחם שם דהיכא דאין לו דרך אחרת אינו צריך לרוץ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ)

mais que s’il existe un autre chemin, courir ne sauve rien :

« אפילו שלא במרוצה וכמ״ש בס״ק כ׳ והיינו דוקא בשאין לו דרך אחרת אבל ביש לו דרך אחרת אפילו היא גוזלת אסור אפילו לרוץ שם » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ג)

Ce que le Rama permet — passer dans l’ombre et non sous l’arbre — a sa raison chez le Taz :

« דאף ישיבה אין בהאיסור מדינא כיון דלא מכוין אלא שמא ישהה בישיבה ואתי לכווני על כן העבר׳ בעלמא מותר אבל תחתיה אסור מחמת טומאת אלילים » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״ד)

Les arbres. Un arbre stérile planté devant l’idole est interdit comme ornement, et le Chakh en donne le mécanisme : un ornement n’est interdit qu’une fois employé, et se tenir là est son emploi :

« פי׳ ומסתמא אמרינן דנעשו לשם נוי ואע״ג דנוי אלילים אינן אסורים עד שישתמשו וכדלעיל ר״ס קל״ט זהו שעומדים בפני אלילים הוי תשמישן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ח)

L’étendue de l’interdit est celle de tout profit :

« פי׳ לישב בצלן וכן כל דבר הנאה שבעולם » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ט)

Et pour l’arbre dont on garde les fruits pour la boisson de la fête, le Chakh tire l’a fortiori :

« כלו׳ שהם אומרים שהפירות יהו לשם אלילים שלהם אסור מפני שעושים בהם שכר ושתי ליה ביום חגם וכל שכן אם כהניה יושבים תחתיו ואין מפירותיה כלום דאסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ז)

Psak. Le critère n’est pas la présence de la figure mais la manière dont on la traite. La guemara le dit en propres termes :

« זוֹ עוֹמֶדֶת עַל פִּי הַבִּיב וְכׇל הָעָם מַשְׁתִּינִין לְפָנֶיהָ, לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״אֱלֹהֵיהֶם״ — אֶת שֶׁנּוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ — אָסוּר, אֶת שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ — מוּתָּר » (עבודה זרה מ״ד ע״ב)

Et la réserve finale du seif reprend la distinction de Rabban Gamliel :

« וַאֲנִי אוֹמֵר: אֵינָהּ גְּנוּבָה, זוֹ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ, וְזוֹ אֵין עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ » (עבודה זרה מ״ד ע״ב)

Psak. Écouter et contempler sont interdits ; le Chakh y ajoute l’odorat :

« וכן להריח בריח של אלילים וכדמוכח בפ׳ כל שעה (פסחים דף כ״ה ע״ב) » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ב)

Mais il restreint l’objet de l’interdit à l’idole effectivement adorée :

« פי׳ באלילים עצמן שנעבדו אסור להסתכל בהן לראות נויין אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מבואר בתו׳ והרא״ש דמותר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ג)

Et la permission du Rama — ce qu’on ne vise pas — a deux bords précis, que le Chakh trace :

« ומבואר שם בש״ס ופוסקים דאפי׳ אפשר לו לילך למקום אחר מותר כשאינו מתכוין ומבואר בתוס׳ והרא״ש ורי״ו שם דמיירי בענין שיכול לאטום אזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו שלא יהנה מן הקול והמראה והריח ומותר כשאינו מתכוין להנאתם דלא הוי פסיק רישיה הא לאו הכי אסור אבל כשמתכוין מבואר שם בש״ס ופוסקים דאפילו א״א לו לילך למקום אחר אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ד)

Et lema’asse. Ce niveau donne la position des poskim sur le siman, non une autorisation. Trois questions y débordent régulièrement le texte et se posent à un Rav : le statut d’un lieu ou d’un objet dont on ignore l’usage réel ; ce qui compte comme mélange pour le rachat ; et ce qui compte comme « ne pas viser » lorsqu’on ne peut pas quitter les lieux. Sur ces trois points le siman donne le cadre et s’arrête là.