סוגיה, מקורות, חקירה יסודית, מחלוקות הראשונים והאחרונים,
נפקא מינות להלכה וניתוח השיטות
נושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ד (ב׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), נקודות הכסף, באר היטב, בית יוסף, טור
יסוד הסוגיה בגמרא :
עבודה זרה ס״ד ע״א (דמי עבודה זרה ביד גוי — רב נחמן) · ל״ג ע״א (ישראל ההולך ליריד) · נ״ד ע״ב (והיית חרם כמוהו) · תוספות ס״ב ע״ב (הר״ר אלחנן והר״י)
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
אין בסימן אלא שני סעיפים, אך הוא עומד על שני איסורים שאינם דומים זה לזה. הראשון כתוב בפסוק ; השני אינו אלא חשש. וכל זמן שלא הבדלנו ביניהם, אין סעיף א׳ ואין סעיף ב׳ נקראים כהלכה.
« אָמַר קְרָא: ״וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ״, כֹּל שֶׁאַתָּה מְהַיֶּה מִמֶּנּוּ הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ » (עבודה זרה נ״ד ע״ב)והרמב״ם עושה זאת לכלל בדמים :
« עָבַר וּמָכַר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אוֹ אֶחָד מִמְּשַׁמְּשֶׁיהָ אוֹ תִּקְרֹבֶת שֶׁלָּהּ הֲרֵי הַדָּמִים אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה וְאוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן כַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ט׳)
« כָּל מַה שֵּׁאַתָּה מֵבִיא מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמִכָּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ וְתִקְרָבְתָּהּ הֲרֵי הִיא כָּמוֹהָ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ט׳)
« כשם שאליל ותקרובתה אסורין כך דמיהן אסורין » (טור יו״ד קמ״ד)והמחבר כותב את סעיף א׳ בשני חלקים, ישראל ואחר כך עובד כוכבים :
« דמי האליל ביד ישראל שמכרה אסורים » (שו״ע יו״ד קמ״ד:א)
« אבל אם מכרה עובד כוכבים אפילו מכרה כדי לעבדה הדמים מותרים » (שו״ע יו״ד קמ״ד:א)
« דכתיב והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה ממנו יהיה כמוהו וזה לא שייך בעבודת כוכבים » (ט״ז יו״ד קמ״ד ס״ק א)
« דילפינן מוהיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו ומשמע דאליל של ישראל אפילו מכרה עובד כוכבים הדמים אסורים דהא דמי אליל של ישראל הן » (ש״ך יו״ד קמ״ד ס״ק א)
« אליל שלו ואפילו מכרה שיעבדוה הקונים דלא בטלה הדמים מותרין » (ש״ך יו״ד קמ״ד ס״ק ב)אליל של עובד כוכבים שאין ידוע למה מכרה : הדמים אסורים — אך מכוח (ב) בלבד, וחוזרים להיתרם משנודע שמכר לצרכיו :
« ודווקא שהדבר ידוע שמכרה לעשות צרכיו בדמיה » (שו״ע יו״ד קמ״ד:א)
« אבל אם אינו ידוע יש לחוש שמא מכרה לקנות בדמיה אלילים אחרים והרי המעות מוקצין לאלילים ואסורים » (שו״ע יו״ד קמ״ד:א)
דמי עבודת כוכבים מה דינם. ובו ב׳ סעיפים:
דמי האליל ביד ישראל שמכרה אסורים אבל אם מכרה עובד כוכבים אפילו מכרה כדי לעבדה הדמים מותרים ודווקא שהדבר ידוע שמכרה לעשות צרכיו בדמיה אבל אם אינו ידוע יש לחוש שמא מכרה לקנות בדמיה אלילים אחרים והרי המעות מוקצין לאלילים ואסורים (וע״ל סוף סימן קל״ב):
ב. יש אומרי׳ שאם ביד ישראל יין נסך ואלילי׳ ומכרם לעובד כוכבים בהקפה (פירוש בהמתנה) ומכרם העובד כוכבים לאחר קודם שיפרע לזה הישראל הדמים מותרים בדיעבד:
הגמרא נראית אומרת שני דברים הפוכים על דמי אליל ביד עובד כוכבים. הרא״ש מציב את הסתירה, ושלושה ראשונים משיבים עליה בשלוש דרכים ; הבית יוסף מביא את כולן, ואומר באיזו מהן הלך הטור.
« הֲדוּר יָתְבִי וְקָמִבַּעְיָא לְהוּ: דְּמֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּיַד גּוֹי, מַהוּ? מִי תּוֹפֶסֶת דָּמֶיהָ בְּיַד גּוֹי, אוֹ לָא? » (עבודה זרה ס״ד ע״א)
« אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: מִסְתַּבְּרָא דְּמֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּיַד גּוֹי מוּתָּרִין » (עבודה זרה ס״ד ע״א)
« תָּנוּ רַבָּנַן: גּוֹי הַהוֹלֵךְ לְיָרִיד, בֵּין בַּהֲלִיכָה בֵּין בַּחֲזָרָה — מוּתָּר. יִשְׂרָאֵל הַהוֹלֵךְ לְיָרִיד, בַּהֲלִיכָה — מוּתָּר, בַּחֲזָרָה — אָסוּר » (עבודה זרה ל״ג ע״א)
« לֹא חַשּׁוּ לָהֶם חֲכָמִים מִשּׁוּם דְּמֵי עֲבוֹדָה זָרָה » (עבודה זרה י״ב ע״א)
« וכתב הרא״ש קשה דהכא משמע דדמי אליל ביד נכרי אסורים » (בית יוסף יו״ד קמ״ד)
« וטעמא משום דדוקא גבי ישראל דמי אליל אסורין דנפקא לן מקרא לקמן בפ׳ רבי ישמעאל » (בית יוסף יו״ד קמ״ד)
« והיית חרם כמוהו כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו אבל עכו״ם שמכר אליל אף ע״פ שמכרה לעבדה חליפיה מותרים » (בית יוסף יו״ד קמ״ד)
« ותירץ ר״ת דודאי היכא שמכרה העכו״ם ופרע בחובו הדמים מותרים דחליפי אליל אסורים מוהיית חרם כמוהו והאי לא שייך בעכו״ם » (בית יוסף יו״ד קמ״ד)
« אבל הכא ובפ״ק איירי שהמעות עדיין ביד העכו״ם ולא מכרה כדי לפרוע חובו ויש לחוש שמא מכרה לקנות אליל אחרת והרי המעות מוקצין לאליל ואסורים » (בית יוסף יו״ד קמ״ד)
הרי״ף אינו מיישב : הוא דוחה את סוגיית היריד, שכן מסקנת הפרק האחרון היא שהדמים מותרים. הרז״ה מטיל פשרה : לכתחילה אין נושאים ונותנים עמו בכל מקום שיש לחוש לדמי אליל ; בדיעבד נפרע הנושה מחובו — ש״גזרו בעכו״ם אטו ישראל״.
« ורב אלפס ז״ל כתב דהא דפירקין הכא גבי חמרא זבין גלימא זבין לא צריכנא ליה דהא אסיקנא בפרק השוכר לקמן דדמי אליל ביד עכו״ם מותר » (בית יוסף יו״ד קמ״ד)
« והר״ן כתב בפ״ק שהרז״ה הטיל פשרה בין שמועות הללו דלכתחלה אסור להתעסק עמו כל היכא דאיכא למיחש בדמי אליל » (בית יוסף יו״ד קמ״ד)
« אבל אם היה ישראל נושה בו ומכר אליל או יין נסך והביא לו כיון שאינו תופס דמיו ביד עכו״ם אלא ביד ישראל מותר ישראל ליפרע ממנו ולהציל מידו את חובו אבל לכתחלה ובידוע גזרו בעכו״ם אטו ישראל » (בית יוסף יו״ד קמ״ד)הרמב״ן הקשה על הרז״ה, הר״ן טען בעדו — והבית יוסף מסיים שהטור הולך בשיטת הרא״ש :
« והרמב״ן ז״ל הקשה עליו והר״ן ז״ל טען בעד הרז״ה ז״ל ודברי רבינו הם כשיטת הרא״ש ז״ל » (בית יוסף יו״ד קמ״ד)
סעיף א׳ עצמו מפנה לסוף סימן קל״ב. הט״ז הולך לשם, ואינו מוצא שם את אותו הדין.
« ישראל שהיה נושה בעובד כוכבים מנה והלך ומכר אלילים ויין נסך והביא לו דמיהם הרי זה מותר » (שו״ע יו״ד קל״ב:ז)
« ואם אמר לו קודם שימכור המתן לי עד שאמכור אלילים או יין נסך שיש לי ואביא לך אע״פ שהוא סתם יינם ומכר והביא לו הרי זה אסור מפני שהישראל רוצה בקיומו כדי שיפרע ממנו חובו » (שו״ע יו״ד קל״ב:ז)
« ס״ס קל״ב משמע דדוקא בידוע ודאי שמכרה לקנות צרכי עבודת כוכבים אסור ואפשר שסמך על מ״ש כאן אמנם במרדכי פרק א״מ כתב מותר לקבל הדמים אם לא אמר המתן עד שאמכור אליל » (ט״ז יו״ד קמ״ד ס״ק ב)והט״ז עצמו, בסימן קל״ב, כבר העיר על ההבדל וקראו לצד השני :
« ומבואר בסימן קמ״ד דאפי׳ מספק יש לחוש שמא מכרה לצורך קניית עבודת כוכבים » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק י״א)
« עמ״ש שם שיש לחלק בין יי״נ לעבודת כוכבים » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ד)והבאר היטב מביאו :
« ובנה״כ כתב שיש לחלק בין יי״נ לעבודת כוכבים וכ״כ שם בסי׳ קל״ב ע״ש » (באר היטב יו״ד קמ״ד ס״ק ב)והש״ך בסימן קל״ב נקב בשם בעל החילוק — הדרישה :
« אבל הדרישה בסימן קמ״ד חילק בין עבודת כוכבים ליי״נ דביי״נ לא חיישינן מן הסתם שלקחו לחזור ולקנות בו יי״נ » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ל״ח)
סעיף ב׳ אינו בא מפרק דמי האליל, אלא מהערה של התוספות על פירות שביעית. שני רבותינו למדו ממנה שני דינים שאינם שווים בהיקפם.
« ומכאן דקדק הרב רבי אלחנן הלכה למעשה שאם יש ביד ישראל יין נסך ועבודת כוכבים ודברים האסורים ומכרן לעובד כוכבים בהקפה ומכרם העובד כוכבים לאחר קודם שיתן לזה הישראל הדמים שהדמים מותרין בדיעבד ואע״פ שהאיסור עדיין ישנו בעולם » (תוספות עבודה זרה ס״ב ע״ב ד״ה יאות הן עבדין)הר״י : די בכך שמשך
« ועוד הוסיף רבינו יצחק שאפי׳ לא מכרם העובד כוכבים אלא כיון שמשכם אצלו קודם שיתן הדמים דקי״ל » (תוספות עבודה זרה ס״ב ע״ב ד״ה יאות הן עבדין)
« משיכת עובד כוכבים קונה והוי כמו בא עליה ואח״כ נתן דאתננה מותר כיון שלא היה ברשותה בשעת הביאה וה״נ לא היתה עבודת כוכבים ברשותו בשעת פריעת המעות » (תוספות עבודה זרה ס״ב ע״ב ד״ה יאות הן עבדין)
« ומכרם העובד כוכבים לאחר קודם שיפרע לזה הישראל הדמים מותרים בדיעבד » (שו״ע יו״ד קמ״ד:ב)
« ואם לקח העובד כוכבים היין תחילה ואחר כך נתן המעות לישראל יש מי שאומר שאף על פי שלבעל היין שמכרו אסורים בהנאה לאחרים מותרים » (שו״ע יו״ד קל״ב:א)
« כך כתבו התוספות בשם הר״ר אלחנן הביאם ב״י וסיימו התוספות ועוד אומר ר״י שאפילו לא מכרן העובד כוכבים אלא כיון שמשכן העובד כוכבים אצלו קודם שיתן הדמים דקיימא לן משיכת העובד כוכבים קונה כו׳ » (ט״ז יו״ד קמ״ד ס״ק ג)
« וכ״כ הטור והש״ע דין זה ריש סימן קל״ב כאשר הבאתי שם המראה מקום מזה וא״כ תימה על הש״ע שלא פסק כאן להיתר רק במכרן לאחר » (ט״ז יו״ד קמ״ד ס״ק ג)
« משמע הא כל שלא מכרם אסורים ומשמע אפילו לאחרים והיינו כדעת הר״ר אלחנן דלא כר״י ובר״ס קל״ב הביא דעת ר״י בשם יש מי שאומר דלאחרים מותרים וק״ק » (ש״ך יו״ד קמ״ד ס״ק ג)
« דאדרבה הרבה פוסקים חולקים כמו שמפורש בתוס׳ ואשר״י פרק בתרא דעבודת כוכבים בשם הר״ר אלחנן דמוקי להך דשביעית דדוקא שאין האיסור ביד הקונה » (נקודות הכסף יו״ד קל״ב)
סעיף ב׳ אומר הדמים מותרים בלי לפרש למי. הש״ך קורא ברבינו ירוחם וברא״ש הגבלה שהמחבר לא כתב.
« ברבינו ירוחם משמע להדיא דוקא לאחרים אבל לאותו ישראל לעולם אסורים משום קנס וכן משמע באשר״י ר״פ בתרא דעבודת כוכבי׳ ואפשר גם דעת המחבר כן » (ש״ך יו״ד קמ״ד ס״ק ד)
« אלא שק״ק הא דכתב סתם הדמים מותרים וגם בב״י לא הביא דברי הרא״ש ורבינו ירוחם רק לעיל ר״ס קל״ב הביא דברי רבינו ירוחם בקצרה וע״ל ס״ס קמ״ט » (ש״ך יו״ד קמ״ד ס״ק ד)הבאר היטב
« כתב ר׳ ירוחם משמע להדיא דוקא לאחרים אבל לאותו ישראל לעולם אסורים משוס קנס עכ״ל ויש לתמוה על המחבר דכתב סתם הדמים מותרים ש״ך » (באר היטב יו״ד קמ״ד ס״ק ג)
« אלא דהרא״ש כתב שם דהמעות אינם מותרים רק לאחר אבל לא לו דנהנה מדמי עבודת כוכבים ויליף לה ממי שמכר ערלה וקידש אשה בדמיה שהיא מקודשת אבל לו עצמו המעות אסורין » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ג)ומעיר על המחבר שהניח את יש מי שאומר על ההיתר, שהוא תלמוד ערוך, תחת להניחו על איסור המוכר :
« ואין שייך על זה יש מי שאומר אלא על האיסור לעצמו היה לו לכתוב יש מי שאומר » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ג)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קמ״ד · ♥ תמכו בנו