Sougya, sources, ḥakira de fond, ma’hlokot des Richonim et des A’haronim,
nafka minot pour la halakha et analyse des chitot
Sujet :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ח (י״ב סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), נקודות הכסף, באר היטב, פתחי תשובה, בית יוסף, טור
Fondement talmudique de la sougya :
עבודה זרה ב׳ ע״א (המשנה) · ו׳ ע״א–ע״ב (הרווחה ולפני עור, דבר המתקיים, הדורון, כמציל מידם) · ח׳ ע״א (אידיהן, יום גנוסיא, רומי והעיירות) · ל״ב ע״ב–ל״ג ע״א (ההולכים לתרפות) · גיטין ס״ב ע״א (השלום וכפילתו) · ברכות י״ז ע״א (ריב״ז) · חולין י״ג ע״ב (מנהג אבותיהן)
Rédaction et iyoun :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
Le siman commence par un interdit dont la guemara ne dit pas la raison, mais deux raisons possibles. Elle pose la question, donne une nafka mina, et ne tranche pas. Ce silence gouverne le siman entier : de lui dépendent la portée du seif 1, la lecture que le Rambam en fait, et l’objection de Rabbénou Tam au Rambam.
« אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִשּׁוּם הַרְוָוחָה, אוֹ דִּלְמָא מִשּׁוּם ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל » (עבודה זרה ו׳ ע״א)Et la nafka mina qu’elle donne elle-même :
« לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּאִית לֵיהּ בְּהֵמָה לְדִידֵיהּ. אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם הַרְוָוחָה — הָא קָא מַרְוַוח לֵיהּ, אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם ״עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״ — הָא אִית לֵיהּ לְדִידֵיהּ » (עבודה זרה ו׳ ע״א)
« הא איכא בלאו הכי נ״מ דאי משום הרווחה אסור אפילו במידי דלא חזי להקרבה ואי משום לפני עור ליכא איסור אלא בחזי להקרבה » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« דאין שייך לפני עור אלא במקום שא״א לעובד כוכבים לעשות זולת הישראל כמו במושיט כוס יין לנזיר דקאי בתרי עברי דנהרא » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« וקיימא לן לחומרא דבמכירה וקנייה שייך גם כן מודה לאליל ועובר על לא ישמע על פיך » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ג)Et il ajoute la raison qui répond à l’objection : même là où le non-Juif l’aurait entendu de toute façon, c’est maintenant par ta bouche qu’il l’entend.
« אבל משום לא ישמע יש כאן שמ״מ על ידו נשמע אע״פ שבלאו הכי היה ג״כ נשמע דמ״מ עכשיו נשמע על פיך » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
La michna interdit « de faire affaire avec eux ». Trois Richonim ne lisent pas la même chose sous ces mots, et chacun obtient une carte différente du permis et de l’interdit. Le Mehaber suit le quatrième — le Rambam — dont la position est la plus stricte des quatre.
« הילכך כל דבר שמתקיים אסור למכור להם ששמח בו ואזיל ומודה לאליל ומותר לקנותו מהן שהוא עצב במכירתו ואינו מודה » (טור יו״ד קמ״ח)
« וכתב הרא״ש שר״ת הקשה עליו דבגמרא מוכח דלא איירי בכל משא ומתן אלא דוקא במידי דחזי להקרבה » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« אבל במשא ומתן של מקח וממכר לא חשיב ליה רווחא כולי האי שכן הוא ריוח הישראל כמו ריוח שלו » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« ור״ת פירש שאין במכירה משום דאזיל ומודה אלא משום שקונה צורך לאליל הילכך כל דבר שאינו לצורך תקרובת מותר למוכרו להם » (טור יו״ד קמ״ח)
« והראב״ד כתב שאפי׳ דבר המתקיים אסור לקנותו מהם שהרי המעות מתקיימין בידו » (טור יו״ד קמ״ח)
« וזו היא סברת הראב״ד שכתב רבינו וכתב הר״ן שזו היא שיטת הגאונים וכתב שדבריהם עיקר » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« וטעמא דמותר למכור להם דבר שאינו מתקיים ואסור ליקח מהם אפי׳ דבר המתקיים היינו משום דכשמוכר לו דבר שאינו מתקיים ביום חגו אין לו לא מעות ולא חפץ שיהא מודה עליהם » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« אבל כשלוקח מהם בין דבר המתקיים בין דבר שאינו מתקיים הרי המעות בידו ביום חגו ומודה עליהם אע״פ שאין בידו החפץ » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
Au milieu de son plus long ס״ק, le Taz rapporte une question de son beau-père le Ba’h, y répond, et démontre sa réponse par une michna de Sanhédrin. Les Nekoudot HaKessef défont la démonstration en huit mots. L’échange est court et il décide de la nature même de l’interdit.
« ותירץ דבמודה ליכא לפני עור דה״ל כמו גיפוף ונישוק דאין העובד כוכבים מוזהר עליו כיון שגם הישראל אינו חייב מיתה עליו » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« ותמהתי כאן דודאי ישראל חייב מיתה במודה לעבודת כוכבים » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« ובהדיא אמרינן כל המודה בעבודת כוכבים ככופר בכל התורה » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« לק״מ דאלי אתה שאני שמקבלו באלוה » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ח)
La michna interdit d’encaisser ; la beraïta permet le prêt oral ; le Talmud de Jérusalem interdit encore le prêt sur gage ; les Tossefot le permettent quand même. Reste à savoir pourquoi — et c’est là que le Beit Yossef et le Chakh se séparent, sur un point qui change tout le régime contemporain de la fin du seif 1.
« והתוספות כתבו סתמא דבמלוה במשכון נמי הוה כמציל מידם שכמה פעמים אובדות אפילו במשכון » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« וגם התוס׳ כתבו על ההיא דירושלמי מיהו בכל ענין חשיב כמציל מידן שכמה פעמים אובדות אפילו במשכון ונראה שטעמם מפני שהלואות דהאידנא הם בריבית » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« וכב״י דנראה שטעמא מפני שהלואות דהאידנא הם ברבית » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« ולי נראה שטעמא מפני דהאידנא ידם תקיפה עלינו ובקל יכול העובד כוכבים להעליל ולכפור סך ההלואה וכיוצא בזה » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« שכתב דבזמן שעושים משפט חרוץ לכוף לשלם אפילו כתב יד. נשתנה הדין וכל העומד לגבות כגבוי דמי » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ח ס״ק א)
C’est la grande ma’hloket du siman, et elle naît d’un silence. La guemara raconte un cas où le sage pouvait jeter le denier dans la fosse sous les yeux du donateur. Que fait-on quand on ne le peut pas ? Le Rambam et le Tour donnent une solution que la guemara ne donne pas ; le Beit Yossef s’en étonne ; le Chakh les défend ; le Taz les défend autrement et va plus loin ; les Nekoudot HaKessef et le Baer Hetev le refusent.
« אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ: טוֹל וּזְרוֹק אוֹתוֹ לְבוֹר בְּפָנָיו. אָמַר: כׇּל שֶׁכֵּן דְּהָוְיָא לֵיהּ אֵיבָה! כִּלְאַחַר יָד הוּא דְּקָאָמֵינָא » (עבודה זרה ו׳ ע״ב)Le Beit Yossef en tire que la perte doit se faire sous ses yeux, et non ailleurs — sinon elle ne sert à rien :
« ועוד דאי שלא בפניו מה הועיל בזריקה זו דכיון דעכו״ם לא ידע בה אזיל ומודה » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« ולפיכך יש לתמוה על הרמב״ם ורבינו שסתמו וכתבו שלא יהנה בו ולא פירשו שצריך לאבדו בפניו » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« ואם א״א שלא יקבלנו משום איבה יקבלנו ולא יהנה בו » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
« דהיכא דלא מציל אשתמוטי דלא להוי ליה איבה שקיל ליה » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
« ובש״ם מיירי היכא דאפשר לאבדו בפניו וליכא איבה כגון שיזרקנו לבור כלאחר יד כאילו נפל ממנו שלא מדעת » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
« ונ״ל דהאי בפניו קאי אדבתריה ורצה לומר שמראה בפניו שלא יהנה בו דהיינו שמראה לו פנים זועפות בשעת קבלת הדורון » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
« וזה תקנה כללית בכל מקום דאילו מה שנזכר בגמרא שישליכנו לבור לא היה שייך אלא בעומד אצל הבור אבל אם ילך לבור ודאי ירגיש העובד כוכבים כוונתו » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
« אבל נראה דאם א״א לעשות בפני העובד כוכבים שיאבדנו מותר לקבלו וליהנות ממנו » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
« י״ל דדייק מדאמר טול וזרוק אותו כלאחר יד ולא אמר אם תוכל לזרקו בפניו טול ואם לאו לא תטול אלא ודאי דעכ״פ יטול » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
« רחוקי׳ בישוב דברי הטור והרמב״ם והנכון כמ״ש בש״ך ס״ק ה » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ח)
« והט״ז פסק דאם א״א לאשתמוטי יקבל ממנו ומותר להנות ממנו ודבריו תמוהים וכן בנה״כ חולק עליו » (באר היטב יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
Le seif 10 interdit de redoubler le salut, et conseille de saluer le premier. Deux difficultés le suivent : quel mot est visé, et pourquoi la guemara loue-t-elle Rabban Yohanan ben Zakkaï d’avoir fait ce que la halakha demande de toute façon ?
« דוק׳ שלום שהוא שמו של הקב״ה אבל ברכה דליכא שם ליכא קפידא » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ז)
« וכתוב בא״ה בשם הר״ם דדוקא שלום שהוא שמו של הקב״ה אסור לכפול אבל ברכה דליכא שם ליכא קפידא » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« ומכל מקום צ״ע קצת דבש״ס גבי מקדים ויהיב שלמא וגבי שלמא למר לא משמע לכאורה הכי ושמא שלמא הוי בכלל שלום » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ז)
« אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁלֹּא הִקְדִּימוֹ אָדָם שָׁלוֹם מֵעוֹלָם, וַאֲפִילּוּ גּוֹי בַּשּׁוּק » (ברכות י״ז ע״א)Si prendre les devants est déjà ce que la halakha demande, où est le mérite ?
« לכאורה קשה על זה ממה שמצינו בריב״ז מעול׳ לא הקדימו אדם שלום ואפילו עובד כוכבים בשוק מאי אפילו הא עיקר הדין כך הוא שצריך להקדים שלא יצטרך להכפיל » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ו)
« ויש לומר דשם מיירי בעובד כוכבים שאינו מכירו מעולם כמו שמרמז על זה לשון בשוק » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ו)Le second, qu’il trouve ensuite dans le Semak, et qui ne suppose plus de distinguer les personnes : le mérite tient au mot. La halakha n’oblige à prendre les devants que pour le mot shalom ; le sage le faisait même avec une autre formule de bénédiction.
« ואסור לכפול להם שלום ודוקא שלום שהוא שמו של הקדוש ברוך הוא או ברכה בלשון שם אבל ברכה אחרת אין קפידא » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ו)
« ולפ״ז ניחא דאותו ששבחוהו שהקדים שלום לעובד כוכבים בשוק היינו אפי׳ בלשון ברכה אחרת ודבר זה נכון » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ו)
« אישתמיטתיה דהב״י מביאו בבדק הבית וכמ״ש בש״ך ס״ק ז » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ח)
Quatre seifim — 3, 4, 7 et 8 — semblent traiter de sujets distincts. Ils répondent en réalité à une seule question : à quelle condition un jour est-il un « jour de fête » au sens du décret ? La réponse tient en un mot, קבוע, et ce mot recouvre deux exigences que le Beit Yossef prend soin de séparer.
« ויותר נראה לפרש דיום קבוע לכל כתב לאפוקי יום תגלחת זקנו ויום שעלה בו מן הים שאינו אסור אלא אותו היום בלבד ועושין אותו בכל שנה ושנה כתב לאפוקי חגא דטייעי דלא קביעא » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« ופירש״י דלא קביעא אין חוששין לה כ״כ אם אין עושין לה בכל שנה » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« ואם הוא יום חג שאינו קבוע שאינם עושים אותו בכל שנה אפילו ביום חגם מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ד)
« וכתב הר״ן בעו בירושלמי אותו היום בלבד או אותו היום בכל שנה ולא פשטוה » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« כיון שאינו יום קבוע לכל » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ו)
« והר״ן כתב דמשמע בתוספתא שאע״פ שאותם עיירות עושות עמה מותרות לפי שאין עושות אותם אלא מיראת המלך ולא אזלי ומודו » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
Le seif 12 est un des rares endroits du Choulhan Aroukh où un siman entier se voit retirer sa portée par son dernier mot. Il faut donc savoir exactement ce qu’il retire, sur quelle base, et ce qu’il laisse.
« גּוֹיִם שֶׁבְּחוּצָה לְאָרֶץ לָאו עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, אֶלָּא מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶן בִּידֵיהֶן » (חולין י״ג ע״ב)
« והאידנא כתב הרשב״ם בשם רש״י שהכל מותר דלאו עובדי אליל הם ולא אזלי ומודי » (טור יו״ד קמ״ח)
« והאידנא כתב הרמב״ן בשם רש״י שהכל מותר כלומר כל מה שנזכר בסימן זה לאיסור האידנא מותר » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« ועוד כיון שעיקר פרנסתינו מהם ואנו נושאין ונותנין עמהם כל ימות השנה ואם היינו פורשים מהם ביום אידם היה לנו איבה לכך שרי » (טור יו״ד קמ״ח)
« והכי תניא בתוס׳ בד״א בעכו״ם שאינו מכירו אבל אם מכירו מותר מפני שהוא כמחניף לו ותניא נכנס לעיר ומצאם שמחים שמח עמהם מפני שהוא כמחניף להם » (טור יו״ד קמ״ח)
« ומ״מ מה שנזכר בסעיף ט׳ אסור גם האידנא » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק י״ב)
« ומה שנזכר בסעיף ט׳ איך דינא האידנא עיין ב״ח » (באר היטב יו״ד קמ״ח ס״ק ט)(ב) Le בעל נפש. Là où l’abstention ne produirait pas d’hostilité, le Rama demande de s’abstenir. La source est le Ran, et le Beit Yossef y joint le Ramban, qui l’appuie d’une preuve du Talmud de Jérusalem.
« ומיהו כתב הר״ן ואעפ״כ בעל נפש ימעט וכן כתב הרמב״ן ז״ל והביא ראיה מהירושלמי » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)(ג) Le cadeau reste ordonné. La fin de la glose n’autorise pas simplement l’envoi : elle demande de l’avancer à la veille au soir, et ne tolère le jour même que faute de mieux. Le Chakh en donne la raison — et l’on remarquera qu’il invoque, pour justifier l’envoi, la seconde raison du seif, l’hostilité, non la première.
« דאי יאחר תהוי ליה איבה הואיל והורגל כבר דמאי דהוה הוה וכ״ש בזמן הזה דלא שכיחא כולי האי דאזלי ומודי » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק י״ג)
Trois mots suffisent à ranger tout le siman, et ils sont dans un ordre : le premier est l’objet, le second est la crainte, le troisième est la limite.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · סימן קמ״ח · 148 · ♥ Soutenir