סימן ק״נ · 150 כולו שלושה סעיפים — והשולחן ערוך מכריז זאת בעצמו : ובו ג׳ סעיפים. אין הוא אוסר שום מעשה עבודה : הוא אוסר את מה שנראה כמעשה עבודה. לשחות מפני קוץ, ללקט מעות, לשתות ממזרקה — שלושה מעשים רגילים שהמקום עושה אותם לבלתי אפשריים.
נושא : מראית ההשתחוויה — ד׳ אמות, הקוץ, המעות, והפרצוף
מקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״נ
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הסימן הולך מן הרחוק אל הקרוב. סעיף א קובע מרחק ; סעיף ב מסדיר את מעשה הגוף משהגיע לשם ; וסעיף ג מגיע עד הפה. ובכל שלב, האיסור אינו על המעשה אלא על מה שהוא נראה.
להתרחק מדרך אלילים ושלא לשחות בפניה. ובו ג׳ סעיפים:
מצוה להתרחק מדרך אלילים ד׳ אמות:
ישב לו קוץ ברגלו בפני אלילים או נתפזרו לו מעות לפניה לא ישוח להסיר הקוץ וליטול המעות מפני שנראה כמשתחוה לה אלא ישב או יפנה אחוריו או צדו לצד אלילים ואחר כך יטול:
פרצופות המקלחות מים בפני אלילים לא יניח פיו על פיהם וישתה מפני שנראה כמנשק לאלילים: הגה י״א דכל שאינו אסור אלא מפני מראית העין כגון בדין זה אם יש סכנה בדבר כגון אם ימות אם לא ישתה מותר לשתות ואין בזה משום יהרג ואל יעבור (ר״ן פ״ק דעבודת כוכבים). שרים או כהנים שיש להם צורת עבודת כוכבים בבגדיהם או שנושאים צורת חמה לפניהם כדרך הגמונים אסור להשתחות להם או להסיר הכובע לפניהם רק בדרך שאינו נראה כמו שנתפזרו מעותיו או שיקום לפניהם קודם בואם וכן יסיר הכובע וישתחוה קודם בואם (ת״ה סימן קצ״ו) ויש מקילין בדבר הואיל וידוע שגם העובדי כוכבים אינם מסירים הכובע או משתחוים לצורת החמה רק להשר (שם בשם ר״י מאפנו״ם ומהרי״ו) וטוב להחמיר כסברא הראשונה:
הברייתא בפרק קמא דעבודה זרה נותנת את שלושת המקרים כסדרם, ולכל אחד היא מצרפת היתר : ואם אינו נראה — מותר.
« יָשַׁב לוֹ קוֹץ בִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה — לֹא יִשְׁחֶה וְיִטְלֶנָּה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה — מוּתָּר » (עבודה זרה י״ב ע״א)
« נִתְפַּזְּרוּ לוֹ מְעוֹתָיו בִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה — לֹא יִשְׁחֶה וְיִטְּלֵם, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה — מוּתָּר » (עבודה זרה י״ב ע״א)
« מַעְיָין הַמּוֹשֵׁךְ לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה — לֹא יִשְׁחֶה וְיִשְׁתֶּה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה — מוּתָּר » (עבודה זרה י״ב ע״א)
« פַּרְצוּפוֹת הַמְקַלְּחִין מַיִם לִכְרַכִּין — לֹא יַנִּיחַ פִּיו עַל פִּיהֶם וְיִשְׁתֶּה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְנַשֵּׁק לַעֲבוֹדָה זָרָה » (עבודה זרה י״ב ע״א)
הגמרא שואלת מיד מהו “אינו נראה”, ודוחה את הקריאה הפשוטה ביותר :
« אִילֵּימָא דְּלָא מִתְחֲזֵי, וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, אֲפִילּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָסוּר » (עבודה זרה י״ב ע״א)
« אֶלָּא אֵימָא: אִם אֵינוֹ נִרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה — מוּתָּר » (עבודה זרה י״ב ע״א)
שיעור ארבע האמות בא ממקום אחר באותה מסכת, מרב חסדא, על הפסוק שבמשלי :
« וְעָבַרְתִּי עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: ״הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַּרְכֶּךָ״ — זוֹ מִינוּת, ״וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ״ — זוֹ הָרָשׁוּת » (עבודה זרה י״ז ע״א)
« וְכַמָּה? אָמַר רַב חִסְדָּא: אַרְבַּע אַמּוֹת » (עבודה זרה י״ז ע״א)
הרמב״ם מסדר את שני מקרי סעיף ב ואת סעיף ג בשתי הלכות סמוכות :
« יָשַׁב לוֹ קוֹץ בְּרַגְלוֹ לִפְנֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לֹא יָשֹׁחַ וְיִטְּלֶנּוּ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לָהּ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה ז׳)
« נִתְפַּזְּרוּ לוֹ מָעוֹת בְּפָנֶיהָ לֹא יָשֹׁחַ וְיִטְּלֵם מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לָהּ אֶלָּא יֵשֵׁב וְאַחַר כָּךְ יִטּל » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה ז׳)
« פַּרְצוּפוֹת הַמְקַלְּחוֹת מַיִם בִּפְנֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לֹא יַנִּיחַ פִּיו עַל פִּיהֶם וְיִשְׁתֶּה מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְנַשֵּׁק לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה ח׳)
הטור נותן את כל הסימן במשפט אחד — ויש לשים לב שהוא מוסיף בו מקרה שהמחבר לא יביאנו, הוא המעיין :
« מצוה להתרחק מדרך אליל ד׳ אמות » (טור יו״ד ק״נ)
« ואם אינו נראה כמשתחוה לה כגון שמצדד עצמו מותר » (טור יו״ד ק״נ)
« מעיין המושך מים בפני אליל לא ישחה וישתה ואפילו אי מאית אי לא שתי » (טור יו״ד ק״נ)
« פרצוף המקלח מים בכרכים לא יניח פיו וישתה מפני שנראה כמנשק לאליל » (טור יו״ד ק״נ)
הבית יוסף נותן את מקורו של כל הסימן, ומציין את מה שהוסיף הטור :
« מצוה להתרחק מדרך אליל ד׳ אמות ישב לו קוץ בפני אליל וכו׳ עד סוף הסימן ברייתא בפ״ק דע״ז » (בית יוסף יו״ד ק״נ)
« ומ״ש אפי׳ אי מאית אי לא שתי אינו מפורש בברייתא אבל כך משמע שם בגמ׳ » (בית יוסף יו״ד ק״נ)
| המצב | האסור | המותר |
|---|---|---|
| ללכת סמוך לדרך האליל | להתקרב אליה | לעמוד ממנה ארבע אמות (סעיף א) |
| קוץ ברגלו בפני אליל | לשחות כדי להסירו | לשבת, או לפנות אחוריו או צידו, ואחר כך להסירו (סעיף ב) |
| מעות שנתפזרו בפני אליל | לשחות כדי ללקטן | אותו פתרון : לשבת או לפנות (סעיף ב) |
| פרצופות המקלחות בפני אליל | להניח פיו על פיהם ולשתות | לשתות בדרך אחרת — ובמקום סכנת נפשות מתיר הרמ״א (סעיף ג) |
| שר הנושא צורת עבודה | להשתחוות לו או להסיר הכובע לפניו | לקום או להסיר הכובע קודם בואו (רמ״א, סעיף ג) |
נושאי הכלים של סימן זה הם הקצרים שבכל הפרק, וכאן הם מובאים בשלמותם : הש״ך שני ס״ק, הט״ז ס״ק אחד, והבאר היטב שניים. הפתחי תשובה והנקודות הכסף אינם מעירים על סימן זה.
« כתוב בהגהת פרישה ולפי מאי דקיימא לן דכל דבר שאסור משום מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור ה״ה כאן אפילו אין שום אדם רואהו אסור » (ש״ך יו״ד ק״נ ס״ק א)
« וכן מבואר בסמ״ג סימן י״ט עד כאן לשונו » (ש״ך יו״ד ק״נ ס״ק א)
« וכן הוא בתוספות (פרק קמא דעבודת כוכבים דף י״ב סוף ע״א) ובהג״א שם מחמיר רבי יודא בשם ר״י » (ש״ך יו״ד ק״נ ס״ק א)
« וכן משמע בטור להדיא וכך הם דברי המחבר ועמ״ש בא״ח סימן ש״א סעיף מ״ה וסימן ש״ה סעיף י״א » (ש״ך יו״ד ק״נ ס״ק א)
« אבל שלא בפני אלילים שרי והמחמיר אפילו שלא בפני אלילים תע״ב » (ש״ך יו״ד ק״נ ס״ק ב)
« בטור לא כתוב האי בפני אלילים אלא כתוב שם בכרכין וכ״ה בגמ׳ שלנו » (ט״ז יו״ד ק״נ ס״ק א)
« ומשמע דאפי׳ אינו עבודת כוכבים אלא לנוי בעלמא כדאיתא ריש סימן קמ״א דבכרכים דרך לעשות לנוי ואפ״ה אסור » (ט״ז יו״ד ק״נ ס״ק א)
« וכאן שהוא לשון רמב״ם פרק ג׳ משמע שאין איסור אלא בעומד לפני עבודת כוכבי׳ » (ט״ז יו״ד ק״נ ס״ק א)
« וכבר הביא מו״ח ז״ל שיש בזה חילוק בין הראשונים ויש להחמיר אפי׳ הפרצוף אינו עומד בפני אלילים כגירסת הטור » (ט״ז יו״ד ק״נ ס״ק א)
« כתב הגהת פרישה ולפי מאי דקי״ל דכל דבר שאסור משום מראית עין אפי׳ בחדרי חדרים אסור ה״ה כאן אפי׳ אין שום אדם רואהו אסור ועיין מה שכתב באו״ח סי׳ ש״א סמ״ה וסי׳ ש״ה סי״א » (באר היטב יו״ד ק״נ ס״ק א)
« כ׳ הט״ז דיש להחמיר אפילו אם הפרצוף אינו עומד בפני עבודת כוכבים » (באר היטב יו״ד ק״נ ס״ק ב)
הרמב״ם מציב שלושה מקרים אלו מיד לאחר רשימת מעשי הכבוד לאליל, ומקום זה מבאר את כל הסימן :
« הַמְגַפֵּף עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהַמְנַשֵּׁק לָהּ וְהַמְכַבֵּד וְהַמְרַבֵּץ לְפָנֶיהָ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה ו׳)
« וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ לוֹקֶה עַל אַחַת מֵהֶן לְפִי שֶׁאֵינָן בְּפֵרוּשׁ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה ו׳)
« יָשַׁב לוֹ קוֹץ בְּרַגְלוֹ לִפְנֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לֹא יָשֹׁחַ וְיִטְּלֶנּוּ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לָהּ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה ז׳)
« פַּרְצוּפוֹת הַמְקַלְּחוֹת מַיִם בִּפְנֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לֹא יַנִּיחַ פִּיו עַל פִּיהֶם וְיִשְׁתֶּה מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְנַשֵּׁק לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה ח׳)
זה בדיוק סעיף ב. אין המחבר אומר לוותר על החפץ : הוא אומר שלא לשחות. יישב, או יפנה אחוריו או צידו, ואחר כך ייטול.
הש״ך כתבו : מה שאסור משום מראית עין אסור אף בחדרי חדרים, ולפיכך “אפילו אין שום אדם רואהו, אסור”. והפתרון אחד הוא : שינוי תנוחה.
הט״ז מחלק בין גירסת הטור — “בכרכין”, ולכן אף בנוי בעלמא — ובין לשון הרמב״ם שנקט המחבר — “בפני אלילים”. והש״ך, בשם הב״ח, מתיר שלא בפני אליל ומשבח את המחמיר ; והט״ז מסיק שיש להחמיר.
הגהת הרמ״א הראשונה : במקום שכל הטעם הוא מראית העין, ויש בו סכנת נפשות — שותה, ואין בזה משום ייהרג ואל יעבור.
הגהת הרמ״א השנייה, על פי תרומת הדשן : לפני נושא צורת עבודה אין מסירים את הכובע — אלא קודם בואו. והרמ״א מביא את דעת המקילין, ומסיים שטוב להחמיר כסברה הראשונה.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן ק״נ · ♥ תמכו בנו