Sougya, sources, ḥakira de fond, ma’hlokot des Richonim et des A’haronim,
nafka minot pour la halakha et analyse des chitot
Sujet :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קנ״א (י״ד סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן) · ט״ז (טורי זהב) · באר היטב · פתחי תשובה · בית יוסף · טור · רמב״ם
Fondement talmudique de la sougya :
עבודה זרה י״ג ע״ב – ט״ז ע״א (אלו דברים אסורים למכור, בהמה דקה וגסה, כלי זיין) · י״ט ע״ב – כ״א ע״א (מחובר לקרקע, לא תחנם, בתים ושדות, שכונה, אוצר ודירה) · ו׳ ע״ב (לפני עור ותרי עברי דנהרא) · גיטין ס״א ע״א (דרכי שלום)
Rédaction et iyoun :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
Le siman s’ouvre sur un interdit de vente, et il faut savoir tout de suite de quel interdit il s’agit — car deux régimes sont possibles et ils ne donnent pas les mêmes résultats.
« אֵלּוּ דְּבָרִים אֲסוּרִים לִמְכּוֹר לְגוֹי: אִצְטְרוֹבְלִין, וּבְנוֹת שׁוּחַ, וּפְטוֹטָרוֹת, וּלְבוֹנָה, וְתַרְנְגוֹל הַלָּבָן » (עבודה זרה י״ג ע״ב)
« וּשְׁאָר כׇּל הַדְּבָרִים, סְתָמָן מוּתָּר, וּפֵירוּשָׁן אָסוּר » (עבודה זרה י״ג ע״ב)
« דְּבָרִים שֶׁהֵן מְיֻחָדִין לְמִין מִמִּינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם אָסוּר לִמְכֹּר לְעוֹבְדֵי אוֹתָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם לְעוֹלָם » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳ הלכה ו׳)
« אֶלָּא אִם כֵּן פְּסָלוֹ מִלְּהַקְרִיבוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. לְפִי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין חָסֵר לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳ הלכה ו׳)
Le mot est לעולם, et le Taz au ס״ק ב en fait le premier acquis du siman : ni le jour de fête ni l’époque n’y changent rien.
(א) D’un obstacle qu’il a placé : l’interdit est לפני עור au sens strict, et il se mesure à la possibilité de la faute sans lui — d’où la question des deux rives du fleuve. (ב) D’une faute qu’il n’a pas empêchée : l’interdit est alors une obligation d’écarter autrui du péché, חיוב הפרשה, et elle ne se mesure à rien d’extérieur — elle tient tant que la faute est là.
Quatre. Peut-il acheter ailleurs ? Décisif selon (א), sans effet selon (ב). L’acheteur est-il un non-Juif ou un Juif ? Sans effet selon (א) — l’obstacle est un obstacle —, décisif selon (ב), puisque l’obligation d’écarter ne vise pas les mêmes personnes. La vente en gros. Selon (א), permise parce que la faute suivante n’est plus la mienne ; selon (ב), il faudrait encore examiner. Et la nature de l’interdit : biblique dans (א), rabbinique dans (ב) — ce qui décide de tout doute. C’est très exactement l’axe du ס״ק ו du Chakh, et c’est pourquoi il est le ס״ק central du siman.
דברים המוצרכים לעבודת כוכבים אסור לישראל למוכרם. ובו י״ד סעיפים:
דברים שהם מיוחדין למין ממיני אלילים שבאותו מקום אסור למכור לעובדי אותם אלילים שבאותו מקום ואם קונה הרבה ביחד שניכר הדבר שהוא קונה אותם לסחורה מותר וכן אם אומר שצריך אותם לדברים אחרים והישראל יודע שכדבריו כן הוא מותר ודברים שאינם מיוחדים לה מוכרים אותם סתם ואם פירש העובד כוכבים שהוא קונה אותם לאלילים אסור למכור לו אלא אם כן פסלן מלהקריבן לאלילים: הגה אסור למכור לעובד כוכבים מים כשיודעים שרוצה לעשות מהן מים להטביל (בתא״ו ני״ז): היו מעורבים דברים המיוחדים עם דברים שאינם מיוחדין כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה מוכר הכל סתם ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבדה לאלילים וכן כל כיוצא בזה: הגה ודוקא לכהן עבודת כוכבים או לעובד כוכבים שחזקתו שיקטיר הלבונה לעבודת כוכבים אבל לסתם עובד כוכבים שרי י״א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר אבל אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר (מרדכי דפ״ק דעבודת כוכבים) ויש מחמירין ונהגו להקל כסברא הראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו (ר״ן שם ובתוס׳ ואשיר״י והגמ״ר פ״ק דשבת לדעת הרב):
ב. אם העובד כוכבים מחזר אחר דברים המיוחדים לאלילים ומערים לכלול דברים אחרים עמהם כדי שלא יבינו שקונה לצורך אלילים אסור למכרם לו:
ג. אסור למכור שעוה לעובדי כוכבים ביום חגו: הגה שדרכו לעשות נרות לעבודת כוכבים או ביום שלפניו אבל בשאר ימים שרי (מרדכי פ״ק דעבודת כוכבים) וע״ל סוף סימן קל״ט:
ד. מקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לעובד כוכבים אין מוכרין ובכ״מ אין מוכרין להם ולא לישראל החשוד למכור להם בהמה גסה אם לא ע״י סרסור או שיודע שקונה אותה לשחיטה ועכשיו נהגו היתר בכל:
ה. אין מוכרים להם ולא לישראל החשוד למכור להם ולא לישראל לסטים דבר שיש בו נזק לרבים כגון דובים ואריות ולא שום כלי זיין ולא סדן (שטא״ק בלשון אשכנז כן פירש״י בעבודת כוכבים דף ט״ו) ולא כבלים וקולרין (פירוש מענין ויתנוהו בסוגר ויהבוהו בקולרין) (פירוש ברזל סביב הצואר) ושלשלאות של ברזל ואפילו עשת של ברזל ולא משחיזים להם כלי זיין ולא בונים להם מקום שדנים בו בני אדם:
ו. היו ישראל שוכנים בין עובדי כוכבים וכרתו להם ברית מותר למכור כלי זיין לעבדי המלך וגייסותיו מפני שעושים עמהם מלחמה עם צרי המדינה להצילה ונמצאו מגינים עליהם שהרי הם שרויים בתוכה:
ז. אין מוכרין להם בארץ ישראל כל דבר המחובר כגון אילן וקמה אבל מוכרים על תנאי שיקוץ וקוצץ:
ח. אין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל אבל משכירים להם בתים ולא שדות ובסוריא מוכרים בתים ומשכירים שדות ובחוצה לארץ מוכרים אלו ואלו:
ט. לא ימכור ולא ישכיר לג׳ עובדי כוכבי׳ ביחד בשכונת היהודים אבל לאחד או לשנים מותר למכור או להשכיר כל מה שירצה ולא חיישינן שמא ימכור או ישכיר הוא לאחרים:
י. אף במקום שהתירו להשכיר לא התירו אלא לאוצר וכיוצא בו אבל לא לדירה מפני שמכניס לתוכו אלילים בקבע: הגה והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה כיון שאין נוהגים להכניס עבודות כוכבים בבתיהם (טור) השוכר בית מעובד כוכבים יש להחמיר שלא להניח שם עבודת כוכבי׳ של עובד כוכבי׳ (הגהות אשיר״י ספ״ק דעבודת כוכבים):
יא. אסור ליתן מתנת חנם לעובד כוכבים שאינו מכירו:
יב. מותר לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם ולקבור מתיהם ולהספידן ולנחם אבליהם משום דרכי שלום:
יג. אין ממחין ביד עניי עובדי כוכבים מליטול לקט שכחה ופיאה:
יד. אסור לספר בשבחן אפילו לומר כמה נאה עובד כוכבי׳ זה בצורתו קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב״ה שברא בריה נאה כזו מותר:
Le Rama pose deux avis et un usage. Le Chakh lit la même page et n’y voit pas deux avis du tout.
« מִנַּיִן שֶׁלֹּא יוֹשִׁיט אָדָם כּוֹס שֶׁל יַיִן לְנָזִיר, וְאֵבֶר מִן הַחַי לִבְנֵי נֹחַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל » (עבודה זרה ו׳ ע״ב)
« הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? דְּקָאֵי בִּתְרֵי עֶבְרֵי נַהֲרָא. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״לֹא יוֹשִׁיט״ וְלָא קָתָנֵי ״לֹא יִתֵּן״, שְׁמַע מִינַּה » (עבודה זרה ו׳ ע״ב)
« י״א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר » (רמ״א יו״ד קנ״א:א)
« ויש מחמירין ונהגו להקל כסברא הראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו » (רמ״א יו״ד קנ״א:א)
« דס״ל דכי היכי דאמרינן בש״ס גבי נזיר דאסור להושיט לו כוס יין דהיינו דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא ה״ה הכא » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו)
« אבל לפעד״נ דלא פליגי דכ״ע מודים להמרדכי ותוס׳ בפ״ק דעבודת כוכבי׳ דבעובד כוכבי׳ או מומר שרי » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו)
« מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור וכדכתב הרא״ש שם דלא גרע מישראל קטן אוכל נבילות שב״ד מצווים להפרישו כ״ש ישראל גדול » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו)
Sa lecture répond exactement à la ḥakira de la section précédente : envers un non-Juif ou un apostat, seul (א) est en cause, et la mesure des deux rives suffit ; envers un Juif observant, (ב) entre en scène, et aucune mesure extérieure ne l’écarte.
« תדע שהרי כתב הרב בד״מ דדעת התוס׳ רפ״ק דעבודת כוכבים כדעת המרדכי שם דשרי ול׳ הרא״ש רפ״ק דעבודת כוכבים הוא כלשון התוס׳ שם » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו)
« א״כ לפי דעת הרב יהיו דברי הרא״ש סותרים זה את זה » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו)
Et il double la preuve par Rabbenou Yerou’ham, qui écrit comme les Tossefot d’Avoda Zara à un endroit et comme ceux de Chabbat à un autre : deux passages, deux cas, aucune contradiction.
« כתב הש״ך ולפע״ד נראה דלא פליגי דכ״ע מודים דבעובד כוכבים או מומר שרי ודעת המחמירין איירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור » (באר היטב יו״ד קנ״א ס״ק ה)
« עבה״ט בשם הש״ך דלא פליגי כו׳ ולע״ד נראה ראיה לדבריו ממשנה דמאי פ״ג הובאה בגמרא דחולין דף ו » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ד)
« עיין בתשובת אמונת שמואל סי׳ י״ד שכתב דאין היתר זה ברור אצלו דבגמרא אמרו נ״מ היכא דיש לו בהמה אחרת ולא אמרו היכא דיכול לקנות בהמה אחרת » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ב)
L’objection du Emounat Chmouel est de fond : la guemara connaît la nafka mina « il a une autre bête », non « il peut acheter une autre bête ». Entre les deux il y a la différence d’un fait acquis et d’une possibilité — et si l’on se contente de la possibilité, la michna elle-même n’a plus de cas d’application, « car y a-t-il une ville où personne d’autre ne vende une bête ou de l’encens ? »
Trois situations d’aujourd’hui les séparent. Un fournisseur juif et un acheteur non-Juif qui pourrait se servir chez trois concurrents. Permis selon le Rama et le Chakh ; douteux selon le Emounat Chmouel. Le même acheteur, mais Juif non observant. Le Chakh, le Baer Hetev et le Pit’hei Techouva sont d’accord : l’obligation d’écarter demeure, la possibilité d’acheter ailleurs n’y fait rien. Un client apostat. Le Chakh le range avec le non-Juif ; le Pit’hei Techouva au ס״ק ג rapporte que le ‘Havot Yaïr le range avec le Juif, « car l’apostat aussi est commandé sur לפני עור ».
Deux fois dans le siman, une permission repose sur le même mot d’Abaye. Et deux fois, un A’haron vient dire jusqu’où ce mot porte.
« וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא אָזֵיל וּמְזַבֵּין לְאַחֲרִינֵי וּמַקְטְרִי! אָמַר אַבָּיֵי: אַ״לִּפְנֵי״ מִפַּקְּדִינַן, אַ״לִּפְנֵי״ דְּ״לִפְנֵי״ לָא מִפַּקְּדִינַן » (עבודה זרה י״ד ע״א)
« וְלֵחוּשׁ דִּלְמָא אָזֵיל הַאי יִשְׂרָאֵל וּמְזַבֵּין לְחַד גּוֹי, וְאָזֵיל הַאיְךְ וּמְזַבֵּין לַהּ לִתְרֵי » (עבודה זרה כ״א ע״א)
« ולא חיישינן דילמא אזיל ומזבין לאחריני דאלפני עור מפקדינן אבל אלפני דלפני לא מפקדינן » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ג)
« ולא חיישינן שיתננו לכהן דאלפני דלפני לא מפקדינן » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ה)
« ואם יש חשש שישראל יהיה נכשל אמרי׳ לפני דלפני כדאשכחן בחיטין שנפלו למים שאסור למכור לעובד כוכבים בפסח שמא יחזור וימכור לישראל כך כ׳ הרא״ש » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ג)
La borne du Taz confirme la ḥakira : lorsque le trébucheur final est un Juif, ce n’est plus l’obstacle qu’on pèse mais l’obligation d’écarter, et celle-ci franchit les maillons. Le Baer Hetev au ס״ק ב met les deux côte à côte, le Chakh d’abord, le Taz ensuite.
« בענין מה שקצת קלי דעת כשיש להם משפט עם אחד אצל שופט עובד כוכבים נותן או מפריז ליתן לו מתנה וכפי הנראה יש בזה איסור דלפ״ע. אחרי שב״נ מוזהרין על הדינין » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק א)
« ואי משום שזה שלוחו וכאילו נותן בעצמו ז״א דאין שליחות לעובד כוכבים » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק א)
Deux conséquences en une note. Le pot-de-vin au juge est un obstacle réel, puisque les fils de Noé ont reçu le commandement de la justice. Mais si le présent passe par un serviteur, il devient un obstacle de second rang — et l’argument de l’agence ne tient pas, faute de שליחות chez un non-Juif. Le Pit’hei Techouva note lui-même que le ‘Havot Yaïr, au siman 185, tient l’inverse sur la שליחות, par rigueur.
Le seif 1 ouvre trois portes ; le seif 2 en ferme une de l’extérieur. Il vaut la peine de voir laquelle, et pourquoi c’est celle-là.
« וּמִכּוּלָּן מוֹכְרִין לָהֶן חֲבִילָה, וְכַמָּה חֲבִילָה? פֵּירֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא: אֵין חֲבִילָה פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשָׁה מָנִין » (עבודה זרה י״ד ע״א)
« ורבינו לא כתב ג׳ מנין ונראה דהיינו משום דמשמע ליה דהיינו בזמנם שלא היו עשויין לקנות לסחורה פחותה מג׳ מנין » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
« וכל שהוא ניכר שהוא קונה אותו לסחורה מותר והרמב״ם השמיט הא דתנא ומכולם מוכרים להם חבילה ולא ידעתי למה » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
Le chiffre était une preuve, non une mesure : trois manim disaient le commerce dans cette économie-là. Le Mehaber a donc écrit le critère et non le chiffre — « de sorte qu’il soit manifeste qu’il les achète pour le commerce ». C’est ce qui rend le seif applicable aujourd’hui.
« והרא״ש גורס יהבו ליה שחור ושקיל אדום ושקיל מהו למכור לו תרנגול לבן » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
« וכתב הרא״ש דאזלינן לחומרא » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
Le Tour rapporte, en son nom, un Rachba plus sévère encore : même s’il dit avoir besoin de l’encens pour autre chose, on le soupçonne de ruser ; il ne devient permis que si l’on sait que tel est son besoin. Le Mehaber écrit exactement cette forme-là — « et le Juif sait qu’il en est bien ainsi » — de sorte que la deuxième porte n’est pas une déclaration mais une vérification.
« בָּעֵי רַב אָשֵׁי: ״תַּרְנְגוֹל לָבָן קָטוּעַ לְמִי״, מַהוּ לִמְכּוֹר לוֹ תַּרְנְגוֹל לָבָן שָׁלֵם? מִי אָמְרִינַן: מִדְּקָאָמַר ״קָטוּעַ״, לָא לַעֲבוֹדָה זָרָה קָבָעֵי, אוֹ דִלְמָא אִיעָרוֹמֵי קָא מַעֲרֵים » (עבודה זרה י״ד ע״ב)
« אם העובד כוכבים מחזר אחר דברים המיוחדים לאלילים ומערים לכלול דברים אחרים עמהם כדי שלא יבינו שקונה לצורך אלילים אסור למכרם לו » (שו״ע יו״ד קנ״א:ב)
La question de Rav Achi est restée sans réponse, et le Roch a tranché pour la rigueur. Le seif 2 est donc la traduction d’un תיקו : là où la ruse est visible, la première porte se referme, parce que la quantité n’est plus une preuve mais un décor.
Aucune des trois ne conteste que l’objet soit interdit. Elles disent seulement que cette vente-ci n’est pas une fourniture au culte : parce que la quantité prouve la revente, parce que l’usage est vérifié, parce que l’objet ne peut plus être offert. Le seif 1 ne juge donc jamais la marchandise seule : il juge la marchandise, l’acheteur et le lieu ensemble — et c’est pourquoi « de ce lieu-là » y figure deux fois.
Un seif de deux lignes, et une glose de trois mots qui n’a pas de source chez les décisionnaires. Le Chakh le dit, et cherche par où sauver le Mordekhi.
« שדרכו לעשות נרות לעבודת כוכבים או ביום שלפניו אבל בשאר ימים שרי » (רמ״א יו״ד קנ״א:ג)
« צ״ע דר״ת שהביאו התוס׳ והפוסקים חולק ע״ז דמפרש מתניתין במידי דתקרובת ואפ״ה אמרי׳ עלה בש״ס ובגולה אינו אסור אלא יום חגו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ח)
« וגם כל הפוסקים לא כתבו לאסור אלא ביום האיד דוקא » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ח)
« ואפשר גם המרדכי סירכא דלישנא נקיט היכא דאסור יום שלפניו והיינו בארץ ישראל וכדלעיל סי׳ קמ״ח ודוק ואולי גם הרב מיירי בכה״ג » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ח)
« כתב הש״ך דצ״ע על הרב מה שאוסר ביום שלפניו ג״כ דכל הפוסקים לא כתבו לאסור אלא ביום האיד דוקא » (באר היטב יו״ד קנ״א ס״ק ו)
La solution n’est pas gratuite : le Rambam, au premier alinéa du même chapitre, distingue explicitement la terre d’Israël, où trois jours précèdent la fête, du reste du monde, où seul le jour de la fête est interdit. Le Chakh y renvoie par le siman 148.
« בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל בִּשְׁאָר אֲרָצוֹת אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא יוֹם חַגָּם בִּלְבַד » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳ הלכה א׳)
Le Chakh écrit contre le Levouch une des critiques les plus nettes du siman — puis il trouve Rachi de son côté à lui, et il l’écrit.
« וּרְמִינְהִי: אֵין מַעֲמִידִין בְּהֵמָה בְּפוּנְדְּקָאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל הָרְבִיעָה » (עבודה זרה י״ד ע״ב)
« אָמַר רַב: מָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לִמְכּוֹר — הִתִּירוּ לְיַיחֵד, מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ לְיַיחֵד — אָסְרוּ לִמְכּוֹר » (עבודה זרה י״ד ע״ב)
« כגון במקום שחשודים על הרביעה כן הוא בש״ס (עבודת כוכבים סוף דף י״ד) ורש״י ותוס׳ וכל הפוסקים דלא כהעט״ז שנעלם ממנו זה » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט)
« וכתב הטעם שאותן המקומות אסרו בהמה דקה משום שבית׳ אטו בהמה גסה וזהו גזירה לגזירה שהרי בהמה גסה גופה גזירה רחוקה היא כדלקמן » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט)
L’argument est de structure : le gros bétail n’est déjà interdit que par décret — et un décret lointain, comme le montre la sougya. Décréter le petit bétail à cause du gros serait donc un décret sur un décret, ce que la guemara ne fait pas.
« שוב מצאתי ברש״י וברטנורה פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ג ע״א) שכתבו כהעט״ז ותמהני וצ״ע בתוספות שם דף י״ד ד״ה אמר רב כו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט)
Le Chakh laisse donc la question ouverte, et c’est ce qu’il faut retenir : le Levouch n’a pas inventé sa raison, il l’a lue quelque part. Mais la sougya d’Avoda Zara, qui est la source du seif, ne va pas dans son sens — et c’est elle que le Choul’han Aroukh recopie.
Elle est réelle et elle touche l’extension. Si la raison est le soupçon direct, l’interdit ne suit que la réputation du lieu — et c’est bien ce qu’écrit le seif, « un lieu où l’on a coutume ». Si la raison est un décret pris à cause du gros bétail, il devrait suivre les mêmes bornes que lui, et notamment tomber avec lui là où le gros bétail se vend. Le seif 4 finit précisément par « aujourd’hui l’usage a permis en tout » — les deux interdits tombent ensemble, ce qui est un argument silencieux pour le Levouch.
Deux raisons, deux permissions anciennes, deux raisons modernes, et une conclusion pratique que presque tout le monde retient de travers.
« וְנֶיעְבֵּיד, כֵּיוָן דְּזַבְנַהּ קַנְיַיהּ! גְּזֵירָה מִשּׁוּם שְׁאֵלָה וּמִשּׁוּם שְׂכִירוּת » (עבודה זרה ט״ו ע״א)
« אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ שְׂכִירוּת לָא קָנְיָא. וְהַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ שְׂכִירוּת לָא קָנְיָא, גְּזֵירָה מִשּׁוּם שְׂכִירוּת, וּגְזֵירָה מִשּׁוּם שְׁאֵלָה, וּגְזֵירָה מִשּׁוּם נִסְיוֹנֵי » (עבודה זרה ט״ו ע״א)
« גזרה מכירה אטו שאלה או שכירות ובשאלה או שכירות אסור לפי שהעובד כוכבים עושה מלאכה בשבת בבהמתו של ישראל שהוא מצווה על שביתת בהמתו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י)
« אי נמי גזרה שלפעמים ימכרנה בע״ש סמוך לחשכה ואמר ליה נסייה ניהלה ושמעה לקליה ואזלה מחמתיה והוה ליה מחמר אחר בהמתו בשבת » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י)
« וכתב הרא״ש ספסירא הוא ישראל הקונה בהמות למוכרן לאלתר » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
« אבל למוכרה ע״י סרסור דעלמא כיון שרוב המכירות הם בענין זה אסור והיינו דדייק למינקט ספסירא ולא נקט סרסירא אבל רש״י פי׳ ספסירא סרסור » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
« סרסור. ישראל דלא שייך ביה הני טעמי » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״א)
Le Tour distingue le ספסירא — un maquignon juif qui achète pour revendre aussitôt — du simple courtier ; Rachi et le Rambam les identifient. Le Mehaber a écrit סרסור, et le Chakh au ס״ק י״א ajoute le seul mot qui compte : « juif ». Le raisonnement est celui du Beit Yossef : chez lui, la bête n’est ni à prêter ni à louer, et elle ne connaît pas sa voix.
« ולכאורה קשיין הדיוקים אהדדי דמי שאינו לא טבח ולא בעל אדמה דייקינן מרישא לחומרא ומסיפא לקולא » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ד)
« דהיינו אם הוא טבח ורובא דעלמא זבני למלאכה אזלינן בתריה לקולא וכן להיפך אזלינן לחומרא » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ד)
« דלעולם אזלינן בתר דידיה ולא בתר רובא דעלמא אבל מי שאינו לא טבח ולא בעל אדמה אז אזלינן בתר רובא למאי זבני » (באר היטב יו״ד קנ״א ס״ק ז)
La règle du Taz est remarquable : la profession de l’acheteur l’emporte sur la majorité du monde, dans les deux sens — elle allège pour le boucher, elle aggrave pour le laboureur. La majorité ne reprend ses droits que sur celui qui n’a pas de profession déterminante.
« לפי שבימיהם היו דרים הרבה יהודים ביחד והיו יכולין למכור זה לזה אבל האידנא שמעט יהודים דרים במקום אחד ואי לא מזבני איכא פסידא » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ב)
« וכתב הר״ן דלפי זה אפילו לקנות כדי להרויח למכרה מותר ע״כ וכן נראה דעת המחבר וכן נהגו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ב)
« כלומר שקנאה לעצמו ונמלך למוכרה שאם לא היה יכול למכור לעכו״ם היה מפסיד אבל לקנות כדי למוכרה ולהרויח בה לא » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
La nafka mina est nette. Si la permission repose sur la perte, elle ne couvre que la bête qu’on avait déjà — c’est le Sefer HaTerouma dans le Beit Yossef. Si elle repose sur la disparition du fait — nul ne connaît plus la voix, nul ne loue plus de bête —, alors même l’achat spéculatif est permis. Le Ran choisit la seconde, le Chakh le suit, et il écrit « telle est aussi l’opinion du Mehaber, et tel est l’usage ».
« ואעפ״כ בעל נפש ימעט אבל בשאלה שהדבר פשוט לאסור ראוי למחות למי שעושה כך » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ב)
« ומ״מ בעל נפש יחוש וימעט אבל בשאלה ושכירות יש למחות ביד הנוהגים היתר » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ה)
« L’usage a permis en tout » ne dit rien du prêt ni de la location. Les deux raisons modernes ne les couvrent pas : la première parle de la perte du vendeur, la seconde de la fin d’une pratique — mais celui qui prête aujourd’hui rétablit la pratique, et sa bête reste la sienne. Le Chakh et le Taz écrivent tous deux, séparément, qu’il faut protester. C’est la seule prescription active du siman.
Un verset dont on refuse de choisir la vocalisation, et quatre seifim qui en descendent. Puis une ma’hloket de Richonim sur la portée géographique.
« אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״לֹא תְחוּנֵּם״, מַאי ״לֹא תְחׇנֵּם״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי » (עבודה זרה כ׳ ע״א)
« אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״לֹא תְחִינֵּם״, מַאי ״לֹא תְחׇנֵּם״? שְׁמַע מִינַּהּ כּוּלְּהו » (עבודה זרה כ׳ ע״א)
La méthode est explicite : puisque la Tora n’a écrit ni l’une ni l’autre des deux vocalisations attendues, on tient les trois sens ensemble. C’est rare, et c’est ce qui donne à ce verset la capacité de porter quatre seifim d’un même siman.
« וּמִפְּנֵי מָה אֵין מוֹכְרִין לָהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז ב) "וְלֹא תְחָנֵּם" לֹא תִּתֵּן לָהֶם חֲנִיָּה בַּקַּרְקַע שֶׁאִם לֹא יִהְיֶה לָהֶם קַרְקַע יְשִׁיבָתָן יְשִׁיבַת עַרְאַי הִיא » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י׳ הלכה ד׳)
« וְכֵן אָסוּר לְסַפֵּר בְּשִׁבְחָן וַאֲפִלּוּ לוֹמַר כַּמָּה נָאֶה עוֹבֵד כּוֹכָבִים זֶה בְּצוּרָתו » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י׳ הלכה ד׳)
« מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֵם לְהִדַּבֵּק עִמּוֹ וְלִלְמֹד מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים. וְאָסוּר לִתֵּן לָהֶם מַתְּנַת חִנָּם אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְגֵר תּוֹשָׁב » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י׳ הלכה ד׳)
Le Rambam ajoute à chacun des trois sens une raison que la guemara ne donne pas : le sol pour que leur installation reste précaire, la louange parce qu’elle fait s’attacher et apprendre, le don parce que le verset de la nevela l’oppose à la vente. Ces raisons commandent la portée de chaque seif.
« ת״ר מוכר לו אילן ע״מ לקוץ וקוצץ דברי ר׳ יהודה ר״מ אומר אין מוכר לו אלא קצוץ » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
« וכתב הרא״ש והלכה כר״מ דסתם מתניתין כוותיה » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
Le Tour rapporte que le Rambam permet la vente sous condition et que le Rif l’interdit, n’admettant que la vente après coupe ; et il conclut que le Roch, son père, tranche comme le Rambam. Le Mehaber écrit le Rambam. Le Chakh au ס״ק י״ד en tire la mécanique du seif — la coupe se fait après la vente, non au moment de la vente.
« שיקוץ וקוצץ. העובד כוכבים אחר המכירה וא״צ לומר קוצץ בשעת המכירה » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ד)
« לא ימכור כו׳. אף בחוץ לארץ » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט״ו)
« וכתב הרא״ש ע״ז ודוקא בא״י אבל בח״ל שרי והרמב״ן כתב דאף בח״ל אסור ואין נראה » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
Le Mehaber a écrit « en terre d’Israël » au seif 7, ce qui est le Roch contre le Ramban. Mais le seif 9 est écrit sans limitation de lieu, et le Chakh au ס״ק ט״ו le confirme expressément : hors de la Terre aussi. Le partage est donc net — les seifim 7 et 8 s’arrêtent à la frontière, le seif 9 la franchit. La raison en est dans le Taz au ס״ק ז : trois d’un coup, ce n’est plus une question d’ancrage mais de danger.
Vendre un appartement à un non-Juif dans une ville de diaspora : rien ne s’y oppose au titre du seif 8. Vendre trois appartements contigus, dans un quartier juif, à trois acheteurs le même jour : le seif 9 s’y oppose, et le Chakh dit qu’il s’y oppose là aussi. La différence n’est ni dans la nature du bien ni dans le lieu, mais dans le nombre — et le Taz explique pourquoi : ce qui est en jeu n’est plus l’ancrage, mais la sécurité des Juifs qui habitent là.
Le seif 10 dit une chose qui paraît à l’envers, et le Beit Yossef en donne la raison en une phrase. Puis le Chakh se heurte au monde qui l’entoure.
« ונראה דלמכור אפי׳ לדירה שרי דכיון שקנאו העכו״ם ואין לישראל זכות בו אע״פ שמכניס עכו״ם לתוכו אליל לית לן בה » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
« ולא דמי לשוכר שאע״פ שהוא ברשות הכותי מ״מ כיון דעיקר הבית של ישראל אית ביה משום ולא תביא תועבה אל ביתך » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
Tout est là. L’interdit du seif 10 n’est pas un interdit de fournir un lieu au culte : c’est l’interdit d’avoir chez soi une abomination. Il suit donc la propriété, non l’usage — et la vente, qui la fait disparaître, est plus légère que la location, qui la conserve.
« כתב ב״י ונראה דלמכור אפילו לדירה שרי כיון שקנאו העובד כוכבים ואין לישראל זכות בו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט״ז)
« כתב ב״י ונראה דלמכור אפילו לדירה שרי כיון שקנאו העובד כוכבים ואין לישראל זכות בו » (באר היטב יו״ד קנ״א ס״ק י״ב)
« קשה דהא חזינן דמכניסים עבודת כוכבים בבתיהן אפילו בקבע דוחק לומר דכיון דבזמן הזה לאו עובדי עבודת כוכבים הן לא מיקרי אליל שלהם עבודת כוכבים » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ז)
« ואפשר בזמן הרב לא היו נוהגים להכניס עבודת כוכבי׳ בבתיהם בקבע כמו שכתבו הרא״ש וטור בזמניהם » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ז)
« אבל לפעד״נ דסמכינן אאידך שנויא שכתב הרא״ש » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ז)
« ועוד נהי דלדידן שכירות לא קניה כיון שיד האומות תקיפא ובדיניהם שכירות אלימא כמכר ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ז)
« וכ״כ ראב״ן דאפי׳ מכניסים עבודת כוכבים לבתיהם שרי משום דכיון דאותן ישראלים נותנים מס מקרקעות להעובד כוכבים אינו מיוחד הבית לישראל » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ז)
Les trois n’ont pas la même structure. La première nie le fait ; le Chakh la donne et l’abandonne aussitôt. La deuxième et la troisième nient le titre : si le droit du lieu tient la location pour une vente, ou si l’impôt foncier rend la maison non exclusivement juive, le verset ne s’applique plus, puisqu’il ne s’applique qu’à « ta maison ». C’est cohérent avec la raison du Beit Yossef : tout se joue sur la propriété.
« הלשון קשה טובא דמשמע שיש מקום שאסור להשכיר והלא אף בא״י מותר להשכיר כמ״ש בסעי׳ ח » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ה)
« ואם כן לדידן דפסקינן כר׳ יוסי לא שייך זה הלשון אף במקום כו׳ אלא ולא התירו כו » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ה)
« מצאתי בשו״ת ר״ל בן חביב סימן ע״ח שעמד על קושיא הנ״ל בלשון הרמב״ם ז״ל שהוא כלשון המחבר » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ה)
« אבל בגמרא אמרו דלדעת ר׳ יוסי אסור להשכיר להם ג׳ בתים סמוכות והרמב״ם ז״ל כתבו בסמוך ובערך האיסור הזה כתב אף במקום » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ה)
La solution consiste à rattacher « même là où l’on a permis » non pas à la michna mais au seif précédent : l’endroit où l’on n’a pas permis, c’est le cas des trois maisons contiguës du seif 9. Le Rambam et le Mehaber écrivent donc « même là », relativement à cet interdit-là, et l’expression retrouve son sens.
Le plus long ס״ק du siman porte sur un mot que le Tour a omis. Et la réponse du Taz éclaire, à rebours, la structure des deux derniers tiers du siman.
« תָּנוּ רַבָּנַן: מְפַרְנְסִים עֲנִיֵּי גוֹיִם עִם עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל, וּמְבַקְּרִין חוֹלֵי גוֹיִם עִם חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, וְקוֹבְרִין מֵתֵי גוֹיִם עִם מֵתֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם » (גיטין ס״א ע״א)
« אֵין מְמַחִין בְּיַד עֲנִיֵּי גוֹיִם בְּלֶקֶט בְּשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם » (גיטין ס״א ע״א)
« משמע אבל בפני עצמן לא ולמה לא כתב הטור ג״כ עם עניי ישראל » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)
« וראיתי בשם רש״ל דהטור ס״ל דהגמ׳ לאו דוקא אמר עם עניי ישראל והוא דחוק » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)
Son objection au Maharchal est méthodologique : si l’on peut dire d’une braïta qu’elle n’a pas parlé au sens strict, pourquoi ne pas le dire du Tour ? La difficulté ne se résout pas en déplaçant l’imprécision.
« דבישראל יש מצוה מן התורה ועובד כוכבים הוא מפני דרכי שלום לחוד נמצא שאין להם יחוס זה עם זה לענין מצוה והיאך קאמר עם » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)
« אלא ודאי להורות שאין איסור בדבר שלא תימא כדרך שיש איסור בהשבת אבידה לעובד כוכבים » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)
« ופירש רש״י משום שמשוה עובד כוכבים לישראל ומראה שמצות הקב״ה אינה חביבה לו שהרי גם לעובד כוכבים עושה כן » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)
Premier temps : « avec » ne peut pas être une condition, puisque les deux actes n’ont pas la même nature — mitsva d’un côté, voie de paix de l’autre. Deuxième temps : il ne reste donc qu’une fonction, dissiper un malentendu. Troisième temps : le malentendu est nommé — la restitution d’un objet perdu à un non-Juif est interdite parce qu’elle égalise, et l’on aurait pu croire qu’il en va de même ici.
« וכיון שאין צריך ללשון זה אלא להורות שאין הדבר משום מצוה אלא היתירא קמשמע לן ע״כ אין התנא דמתניתין דתנא אין ממחין ביד עניי עובדי כוכבים ליטול לקט כו׳ צריך לומר שם עם עניי ישראל » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)
« משמע אפילו בלא עניי ישראל וכ״כ הב״ח שכן נהגו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ט)
« משמע אפילו בלא עניי ישראל ש״ך וכ״כ הב״ח שכן נהגו וכ״כ הט״ז » (באר היטב יו״ד קנ״א ס״ק ט״ו)
La démonstration boucle sur elle-même : là où le texte dit déjà « on n’empêche pas » — langage de permission —, le mot « avec » n’a plus rien à dissiper, et il est absent. Là où le texte pourrait passer pour une prescription, il est présent. Le Tour, en écrivant « il est permis de subvenir », a rétabli le langage de permission, et le mot redevient inutile.
Un siman qui commence par une liste de marchandises finit par une louange, en passant par une bête, une épée, un champ, une maison, un don et une visite à l’hôpital. L’unité n’est pas dans l’objet : elle est dans la question que chaque seif pose à sa manière — qu’est-ce que cet acte donne à l’autre, et qu’est-ce qu’il enlève à celui qui l’accomplit ? Vendre l’encens donne au culte. Vendre la bête n’enlève rien au culte mais retire au vendeur le repos de son animal. Vendre le champ donne à l’autre un ancrage. Donner sans contrepartie donne sans rien recevoir, et c’est ce vide qui est interdit — le Taz le montre en une ligne au ס״ק ח. Et louer donne le regard. Les seifim 12 et 13 sont la contre-épreuve : quand ce qui est donné n’est ni un appui au culte, ni un ancrage, ni une grâce — mais la paix —, tout redevient permis, et le Taz consacre son plus long ס״ק à établir que c’est bien permis et rien de plus.