✦ ❖ ✦

DAAT · LEVEL 2 — LAMDAN

שולחן ערוך · יורה דעה

Siman 152 — What the Torah forbids here: a dish, a place, or an invitation? — study and pilpul

סימן קנ״ב

שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיִּשְׂרָאֵל עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים

עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים

⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡

✦ ❖ ✦

Pilpul and in-depth study

Sugya, sources, a foundational ḥakirah, the disputes of Rishonim and Acharonim,
practical consequences and analysis of the shitot

Subject:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קנ״ב (ב׳ סעיפים)
with the nosei kelim: ש״ך (2 ס״ק), ט״ז (3 ס״ק), באר היטב (4 ס״ק), פתחי תשובה, נקודות הכסף, בית יוסף, טור

Talmudic basis of the sugya:
עבודה זרה ח׳ ע״א (the baraita of Rabbi Yishmael and Rava’s derashah) · ח׳ ע״ב (thirty days, twelve months, and Rav Yitzchak son of Rav Mesharshia)

Written and studied by:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

📑 Table of contents

שורש האיסור — a Torah verse, or the fear that the non-Jew will give thanks?
משעת קריאה — the reach of the invitation, and the Taz’s chiddush
אדם חשוב — piety, obviousness, or full legal standing?
איבה — the Perishah’s question and the two answers
מסיבה — the Beit Yosef’s inference in the Rambam, and its rejection
יסוד הסימן — הקריאה היא האיסור

1. שורש האיסור — a Torah verse, or a fear?

The siman has only two seifim, yet it rests on a question that neither the Mehaber nor the Rama asks: whence does the prohibition draw its force? Two Acharonim answer in two incompatible ways — and one of the two is the Shakh writing under another title.

The Taz’s position: the verse, and nothing else The Taz rests his whole ס״ק א on the verse, and reads it whole:

« ותמיהני על גברא רבא דכותיה יסתפק בזה שהרי זה מפורש בפסוק שלמדוהו מקרא וקרא לך ואכלת מזבחו » (ט״ז יו״ד קנ״ב ס״ק א)

« ומפורש בראש אותו פסוק פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי בנותיהן הרי שהתורה צותה שיהיה לנו איבה עמהם משום הרחקת בנותיהם והיאך נתיר משום איבה » (ט״ז יו״ד קנ״ב ס״ק א)

« ולא מצינו היתר משום איבה אלא היכא שהמצוה משום דבר אחר » (ט״ז יו״ד קנ״ב ס״ק א)

« משא״כ כאן שעיקר המצוה של איסור אכילה גופה הוא משום שלא יהיה לנו עמהם אהבה והיאך נבטל זה גופיה משום איבה » (ט״ז יו״ד קנ״ב ס״ק א)

The Nekudot HaKesef’s position: the fear, with the verse as support The Nekudot HaKesef — that is, the Shakh answering the Taz — overturn the basis:

« לק״מ דהמעיין בש״ס גבי הא דפריך והא רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לגבי ההוא עובד כוכבים לבתר תריסר ירתי שתא ושמעי׳ דאודי כו׳ יראה טעם האיסור הוא משום דאזיל ומודי » (נקודות הכסף יו״ד קנ״ב)

« ובאזיל מודי שרינן משום איבה וקרא אסמכתא בעלמא הוא » (נקודות הכסף יו״ד קנ״ב)

Ḥakirah: is the prohibition of the feast a Torah prohibition, or a rabbinic safeguard? (א) A Torah prohibition. The verse says “he will call you and you will eat of his sacrifice”; the baraita derives the rule from it, Rava the starting point. The prohibition then rests on the distancing itself, and the motif of idolatry is only an explanation. (ב) A rabbinic safeguard resting on a verse. The real reason is that the non-Jew, gladdened by the Jew’s presence, will go and thank his idol — אזיל ומודי — and the verse is only an אסמכתא. The prohibition then rests on a fear, and follows the regime of fears.

The Nekudot HaKesef’s proof They do not merely assert: they produce a legal argument — lashes are not administered to one who eats at a non-Jew’s feast. Yet a Torah prohibition stated in a verse should in principle expose one to them. Then a textual argument: the baraita itself speaks of “servants of idolatry”, which shows that the object of the fear is idolatry.

« תדע ודאי לא מחייבי׳ מלקות אם אוכל במשתה עובד כוכבים » (נקודות הכסף יו״ד קנ״ב)

« והיינו דקתני בבריית׳ ישראל שבחו״ל עובדי עבודת כוכבים בטהרה הם כו׳ משמע דאיסורא הוא משום עבודת כוכבים והיינו דאזיל ומודי » (נקודות הכסף יו״ד קנ״ב)

Practical consequences Two, and they are the whole siman. (1) Enmity. If the prohibition is of the Torah and bears precisely on distancing, enmity cannot lift it — that is the Taz. If the prohibition is a safeguard against the non-Jew’s giving thanks, then it falls within the class of cases where enmity does permit — that is the Nekudot HaKesef. (2) The severity of doubt. A Torah prohibition is judged strictly in doubt; a rabbinic safeguard is not.

📜 The text of the Shulchan Arukh — the two seifim

שלא יאכל הישראל עם העובד כוכבים אף על פי שאוכל משלו. ובו ב׳ סעיפים:
עובד כוכבים העושה משתה לחופת בנו או בתו אסור לישראל לאכול שם אפילו אוכל משלו ושמש שלו עומד עליו ומשמש ומאימתי אסור משיתחיל להכין צרכי הסעודה ולאחר ימי המשתה ל׳ יום ואם אומר שמזמינו בשביל החופה אסור עד י״ב חדש ולאחר י״ב חדש מותר אלא אם כן הוא אדם חשוב:

ב. אם העובד כוכבים שעושה חופה שולח לבית הישראל עופות חיים או דגים מותר. (וה״ה דמותר אם שלח לו לביתו בשר שחוט כדינו) (ב״י בשם תשו׳ הרא״ש):

2. משעת קריאה — the reach of the invitation, and the Taz’s chiddush

Rava derives from the words “he will call you” the starting point of the prohibition. The Taz derives far more: he derives from it the nature of what is forbidden — and from that, a case the siman does not mention.

Rava’s derashah, and Rashi

« וְאֵימָא: עַד דְּאָכֵיל! אָמַר רָבָא: אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא ״וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ״, מַאי ״וְקָרָא לְךָ״? מִשְּׁעַת קְרִיאָה » (עבודה זרה ח׳ ע״א)

« שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו ואימא עד דאכיל מזבחו אמר רבא א״כ נימא קרא ואכלת מזבחו מאי וקרא לך משעת קריאה » (ט״ז יו״ד קנ״ב ס״ק ב)

« פרש״י משעה שאתה קרוי לו מעלה אני על אכילתך כאלו הוא מזבחו » (ט״ז יו״ד קנ״ב ס״ק ב)

The Taz’s step: not the place, but the invitation

« ונראה דהך קריאה דאסרה התורה עיקר פירושה שלא תהא אכילת ישראל בזה על ידי הזמנת העובדי כוכבים » (ט״ז יו״ד קנ״ב ס״ק ב)

« על כן התירו כששולח לבית ישראל כמ״ש אח״כ » (ט״ז יו״ד קנ״ב ס״ק ב)

Practical consequence — the chiddush From this the Taz concludes to a case written nowhere: a non-Jew who sends to several Jews something to eat or drink asking them to gather. The place is Jewish; the food is permitted; and yet, says the Taz, הוה קריאה ממש — it is a calling proper, and the prohibition returns. The remedy he indicates is equally clear: let each take his portion home.

« וע״פ זה נ״ל דאף בבית ישראל יש איסור דהיינו כששולח לרבים איזה מאכל או משתה שיתאספו וישתו או יאכלו דמ״מ על ידי הזמנתו אוכלים שם והוה כבית עובד כוכבים » (ט״ז יו״ד קנ״ב ס״ק ב)

« ולא התירו בשולח לבית ישראל אלא אם אינו אומר שיתאספו ביחד באכילה זו אבל אם הוא מזכיר שיתאספו ביחד הוה קריאה ממש » (ט״ז יו״ד קנ״ב ס״ק ב)

It is this chiddush that the Ba’er Hetev records twice — at ס״ק ב and again at ס״ק ד, where he refers back to his own earlier entry:

And seif 2 becomes, on this reading, the counter-proof: what is sent without a summons summons no one, and that is why it is permitted.

« אם העובד כוכבים שעושה חופה שולח לבית הישראל עופות חיים או דגים מותר » (שו״ע יו״ד קנ״ב:ב)

« וה״ה דמותר אם שלח לו לביתו בשר שחוט כדינו » (רמ״א יו״ד קנ״ב:ב)

3. אדם חשוב — piety, obviousness, or full legal standing?

The gemara removes Rav Yitzchak from the twelve-month permission in a single phrase: “he is a man of standing”. It does not say why, and neither the Rif nor the Rambam makes anything of it. Three Acharonim explain that silence in three ways, and the three do not arrive at the same place.

The incident, in the gemara

« וְהָא רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא אִיקְּלַע לְבֵי הָהוּא גּוֹי לְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא, וְשַׁמְעֵיהּ דְּאוֹדִי, וּפֵירַשׁ וְלָא אֲכַל » (עבודה זרה ח׳ ע״ב)

« שָׁאנֵי רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא, דְּאָדָם חָשׁוּב הוּא » (עבודה זרה ח׳ ע״ב)

The Beit Yosef’s reading: a measure of piety

« אבל הרי״ף והרא״ש השמיטו עובדא דרב יצחק וגם הרמב״ם בפ״ט לא חילק כלל בין חשוב לשאינו חשוב » (בית יוסף יו״ד קנ״ב)

« נראה שהם סוברים שאע״פ שהוא אדם חשוב כל שעברו י״ב חדש תו ליכא למיחש דאזיל ומודה » (בית יוסף יו״ד קנ״ב)

« ורב יצחק ממידת חסידות הוא דפירש ולא אכל » (בית יוסף יו״ד קנ״ב)

The Bach’s reading, as reported by the Shakh: they permit

« והרי״ף והרמב״ם השמיטו איסור דאדם חשוב וכתב הב״ח דס״ל דאפילו אדם חשוב שרי ודחק ליישב הש״ס לדעתם » (ש״ך יו״ד קנ״ב ס״ק ב)

The Shakh’s reading: it goes without saying

« ולי נראה דלא הוצרכו לכותבו משום דמלתא דפשיטא היא דאדם חשוב ירחיק עצמו בכל מאי שיוכל » (ש״ך יו״ד קנ״ב ס״ק ב)

« וכן צ״ל לדעת הרמב״ם והט״ו בסימן קי״ג שלא כתבו הא דאיתא בש״ס דאדם חשוב אסור בבש״ע אף בדבר שנאכל כמות שהוא חי » (ש״ך יו״ד קנ״ב ס״ק ב)

« וכן צריך לומר דעת הרמב״ם והמחבר לעיל סי׳ קמ״ב ס״ך וכן לקמן ס״ס קצ״ה גבי היתר מזיגת הכוס באשתו נדה ע״י שנוי » (ש״ך יו״ד קנ״ב ס״ק ב)

The Taz’s reading: full legal standing

« מלשון זה משמע דמה שיזהר אדם חשוב הוא מצד חסידותו וכן כתב ב״י דמשום הכי השמיטו הרמב״ם ורי״ף מ״ש בגמ׳ שאני רב יצחק דאדם חשוב הוא » (ט״ז יו״ד קנ״ב ס״ק ג)

« ותמיהני דהא בהרבה דוכתי הזכירו חילוק זה דיש באדם חשוב דין אחר » (ט״ז יו״ד קנ״ב ס״ק ג)

« והמדקדק בלשון הגמרא יראה שלאו ממדות חסידות נגעו בה כאן » (ט״ז יו״ד קנ״ב ס״ק ג)

« ופרש״י דשמח בו העובד כוכבים משמע דלאו בחסידות תליא מלתא אלא דין גמור הוא כל שיודע ששמח בו העובד כוכבים וזהו מסתמא באדם חשוב » (ט״ז יו״ד קנ״ב ס״ק ג)

The Taz’s difficulty with the Beit Yosef If it were piety, why would the gemara use that particular turn? The Taz notes that where piety really is at issue, the Talmud says אדם חשוב שאני — the reverse formula. Here it says “Rav Yitzchak is different, for he is a man of standing”, and Rashi explains that the non-Jew rejoices in him: it is therefore not a quality of the man but a fact about his host.

The Shakh’s resolution — without permitting The Shakh follows neither the Bach nor exactly the Beit Yosef. He says the Rif and the Rambam had no need to write the thing because it goes without saying, and he proves it from three other places where the same authors are silent in the same way: siman 113 on cooked food, siman 142 seif 20, and the end of siman 195. The silence is therefore not a permission; it is a habit of drafting.

Practical consequence The Tur gives the workable rule, and the Taz quotes it approvingly: it is not the title that counts but the fact — כל שהאדם יודע שהעובד כוכבים שמח בו אסור מן הדין, and each judges by his own estimate. On the Beit Yosef’s view, a man of standing who accepted would transgress nothing; on the Taz’s, he would; on the Bach’s, there would be no question at all.

« אבל הטור כתב באמת כל שהאדם יודע שהעובד כוכבים שמח בו אסור מן הדין וכל אדם ילך אחר אומדן דעת בזה » (ט״ז יו״ד קנ״ב ס״ק ג)

« ואם הוא אדם חשוב שהעכו״ם שמח בו אם אומר מחמת החופה אסור אפי׳ לאחר י״ב חדש » (טור יו״ד קנ״ב)

« אפילו אינו שומע ממנו שמודה לאליל דמסתמא מודה כיון שהוא שמח בו שהוא אדם חשוב » (טור יו״ד קנ״ב)

« כ׳ הט״ז מלשון זה משמע דמה שיזהר אדם חשוב הוא מצד חסידות אבל האמת אינו כן אלא מצד הדין אסור » (באר היטב יו״ד קנ״ב ס״ק ג)

4. איבה — the Perishah’s question and the two answers

The Perishah asks a question of six words, and it produced the two sharpest texts in the siman. She asks whether one may here, as at the end of siman 148, permit so as not to create hostility.

The Taz’s answer: no — and the argument is structural

« בדרישה נסתפק אי יש בכאן היתר משום איבה כמו בסי׳ קמ״ח שאמרו ישמח עמהם מפני שהוא כמחליף להם » (ט״ז יו״ד קנ״ב ס״ק א)

« משא״כ כאן שעיקר המצוה של איסור אכילה גופה הוא משום שלא יהיה לנו עמהם אהבה והיאך נבטל זה גופיה משום איבה » (ט״ז יו״ד קנ״ב ס״ק א)

The Nekudot HaKesef’s answer: yes — and the argument is about the source

« ובאזיל מודי שרינן משום איבה וקרא אסמכתא בעלמא הוא » (נקודות הכסף יו״ד קנ״ב)

« תדע ודאי לא מחייבי׳ מלקות אם אוכל במשתה עובד כוכבים » (נקודות הכסף יו״ד קנ״ב)

Difficulty — are the two answers even about the same thing? They are, and that is what makes them incompatible. The Taz reasons about the object of the commandment: if the Torah wanted distance, then enmity is not an accident of the commandment but its purpose; one cannot therefore use it to annul it. The Nekudot HaKesef reason about the source: if the real reason is אזיל ומודי, then we are in a category where enmity already permits elsewhere, and the verse is only a support.

Practical consequence It is direct: a case where refusal would create real hostility. On the Taz’s view it changes nothing. On the Nekudot HaKesef’s there is room for a consideration. The Ba’er Hetev (ס״ק א) reports the question and the Taz’s answer, and does not join the Nekudot HaKesef to them.

« בדרישה נסתפק אם יש בכאן היתר משום איבה כמו בסימן קמ״ח וכתב עליו הט״ז שתמוהין דבריו האיך יסתפק במה שמפורש בפסוק פן תכרות ברית וגו » (באר היטב יו״ד קנ״ב ס״ק א)

5. מסיבה — the Beit Yosef’s inference in the Rambam, and its rejection

The Beit Yosef does something unusual: he draws a possible permission out of the Rambam, and then refuses it himself. The passage is worth reading for what it shows of a method.

The Rambam’s text

« וַאֲפִלּוּ לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת הַיִּשְׂרָאֵל מִשֶּׁלּוֹ שָׁם אָסוּר הוֹאִיל וּבִמְסִבַּת עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֲכָלוֹ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳ הלכה ט״ו)

The inference

« ומשמע קצת מדקדוק לשון הרמב״ם בפ״ט דלא מיתסר אלא כשאכל במסיבת עכו״ם אבל כשישראלים אוכלים במסיבה לעצמם אע״פ שאוכלים בבית משתה העכו״ם לא מיתסר » (בית יוסף יו״ד קנ״ב)

The rejection

« ויש לדחות דאף על פי שהישראלים אוכלים במסיבה לעצמם כיון שבבית משתה העכו״ם הם אוכלים מסיבת העכו״ם מקריא הילכך אין להקל » (בית יוסף יו״ד קנ״ב)

Foundation — what this rejection establishes The Beit Yosef thereby establishes that the criterion is not the company but the place: once one eats in the feast-house, one is in the non-Jew’s company, whatever table one sits at. And the Taz, at ס״ק ב, will add the other half: once one eats by force of his invitation, one is in it too — even outside his house. The two together close the siman on both sides.

Practical consequence A wedding where the Jewish guests would have a separate room and their own service, in the same building. On the inference the Beit Yosef entertains: permitted. On his conclusion: forbidden, אין להקל. And on the Taz’s view the question would not even be put that way, since the invitation suffices.

6. יסוד הסימן — the calling is the prohibition

כלל הסימן :
אין הסימן אוסר מאכל ואינו אוסר מקום — אלא קריאה. אפילו אוכל משלו ושמש שלו עומד עליו ומשמש מוציא את המאכל מן הנדון, ומשיתחיל להכין צרכי הסעודה מוציא את הסעודה עצמה : האיסור מתחיל בהזמנה. ומכאן שני הכיוונים : הבית יוסף סוגר מצד המסיבה — שהאוכל בבית המשתה במסיבת עובד כוכבים הוא ואף בחבורה לעצמו ; והט״ז סוגר מצד ההזמנה — שהאוכל מכוח קריאתו בקריאה הוא ואף בבית ישראל. ובשורש הכול מחלוקת : לט״ז מקרא מן התורה, ולנקודות הכסף אסמכתא וחשש דאזיל ומודי — ומשם שתי מסקנות הפוכות בעניין האיבה.

Three lines to take away. (1) What is forbidden is neither the food nor the place but the invitation — and it is Rava who fixes this, deriving from “he will call you” the starting point. (2) The Taz and the Nekudot HaKesef do not differ over a detail but over the source: a Torah verse, or a support for a safeguard against אזיל ומודי — and from that their disagreement over enmity is born. (3) On the man of standing, the Beit Yosef, the Bach, the Shakh and the Taz give four readings of one silence, and the Tur gives the workable rule: what counts is knowing that the non-Jew rejoices at your coming.

~ ~ ~ ~ ~
DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות
סימן קנ״ב · Level 2 — Lamdan · שלא יאכל הישראל עם העובד כוכבים אף על פי שאוכל משלו
daattorah.com