סוגיה, מקורות, חקירת יסוד, מחלוקות הראשונים והאחרונים,
נפקא מינות להלכה וניתוח השיטות
נושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קנ״ה (ג׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (כ׳ ס״ק), ט״ז (ג׳ ס״ק), באר היטב (י׳ ס״ק), פתחי תשובה (ט׳ ס״ק), בית יוסף, טור
יסוד הסוגיה בש״ס :
עבודה זרה כ״ז ע״א (משנה, ריפוי ממון וריפוי נפשות, רופא מומחה) · כ״ז ע״ב (ספק חי ספק מת, חיי שעה, המינין) · פסחים כ״ה ע״א-ע״ב (בכל מתרפאין, שלא כדרך הנאתן)
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
הסימן פותח באיסור שטעמו כתוב במפורש — ומשום כך עצמו הוא קשה. אם החשש שיהרוג, הכול תלוי במה שהוא מסכן ; ואם דין חשד הוא, אין הדבר תלוי בכלום. והסוגיה עצמה מתלבטת בין שניהם, וכל מחלוקות הסימן יוצאות מן ההתלבטות הזאת.
« מִתְרַפְּאִין מֵהֶן רִיפּוּי מָמוֹן, אֲבָל לֹא רִיפּוּי נְפָשׁוֹת » (עבודה זרה כ״ז ע״א)
« מַאי ״רִיפּוּי מָמוֹן״, וּמַאי ״רִיפּוּי נְפָשׁוֹת״? אִילֵּימָא ״רִיפּוּי מָמוֹן״ בְּשָׂכָר, ״רִיפּוּי נְפָשׁוֹת״ בְּחִנָּם — לִיתְנֵי: מִתְרַפְּאִין מֵהֶן בְּשָׂכָר אֲבָל לֹא בְּחִנָּם » (עבודה זרה כ״ז ע״א)
« אֶלָּא, ״רִיפּוּי מָמוֹן״ — דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, ״רִיפּוּי נְפָשׁוֹת״ — דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה » (עבודה זרה כ״ז ע״א)
« וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה: אֲפִילּוּ רִיבְדָּא דְּכוּסִילְתָּא לָא מִתַּסֵּינַן מִינַּיְיהו » (עבודה זרה כ״ז ע״א)
« אֶלָּא, ״רִיפּוּי מָמוֹן״ — בְּהֶמְתּוֹ, ״רִיפּוּי נְפָשׁוֹת״ — גּוּפֵיה » (עבודה זרה כ״ז ע״א)
« כל מכה וחולי שיש בהם סכנה שמחללין עליהן שבת אין מתרפאין מהן דכיון שחשודין על שפיכות דמים ודאי יהרגנו » (טור יו״ד קנ״ה)
אם מותר להתרפאות מעובד כוכבים. ובו ג׳ סעיפים:
כל מכה וחולי שיש בהם סכנה שמחללים עליהם שבת אין מתרפאים מעובד כוכבים שאינו מומחה לרבים (וכל המקיזים דם הוו מומחים לענין הקזה) (טור וב״י בשם תוספות והרא״ש ובהגהות מיי׳ פ״ט ור׳ ירוחם ואגודה וסמ״ג) דחיישינן לשפיכת דמים ואפילו הוא ספק חי ספק מת אין מתרפאים ממנו אבל אם הוא ודאי מת מתרפאים ממנו דלחיי שעה לא חיישינן בהא ואם אמר סם פלוני יפה או רע יכול לסמוך עליו והוא שלא יקח ממנו אותו סם (וי״א דכל זה אינו אסור אלא כשהעובד כוכבים עושה בחנם אבל אם עושה בשכר בכל ענין מותר דחייש לפסידא דאגריה) (הגהות אשיר״י פא״מ מא״ז) (וכן נהגו להקל) אבל אם בא לרפאותו בלחש מותר והוא שלא ידע שמזכיר שם אלילים אבל אם יודע שמזכיר שם אלילים אסור אפילו אם יודע שודאי ימות ואם הוא אפיקורוס אפי׳ סתם לחש אסור שודאי מזכיר שם אלילים: (וכן אסור ללמוד ממנו לחש) (הגהות מרדכי פא״מ) :
ב. עובד כוכבים שבא לרפאות את ישראל ואמר ליה קח ממים אלו או מאילן פלוני שהם של אלילים אסור אבל אם אמר לו קח ממים אלו או מאילן זה ולא הזכיר לו שם אלילי׳ אעפ״י שאין מאותם מים ואותו אילן מצויים אלא של אלילים מותר כיון שלא תלה הרפואה במה שהם אלילים ויש אוסרים גם בזה אפילו באומר לו הבא עלים סתם והביא לו מעצי אשרה:
ג. בשאר איסורים מתרפאים במקום סכנה אפי׳ דרך הנאתן ושלא במקום סכנה כדרך הנאתן אסור שלא כדרך הנאתן מותר חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שאסורים אפילו שלא כדרך הנאתן אלא במקום סכנה: הגה ועיין לעיל סימן קכ״ג י״א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו סכנה (ר״ן פכ״ש בשם י״א וריב״ש סי׳ מ״ה) ואפי׳ יין נסך בזמן הזה מותר להתרפאות בו ולעשות ממנו מרחץ אע״פ שהוא כדרך הנאתן ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור הואיל ואין בו סכנה וכל שכן דמותר לזלף יין על גבי אש דאפי׳ לבריא מותר דריחא לאו מילתא היא (ארוך כלל ל "ט) . מותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאכלו לרפואה אפילו חולה שאין בו סכנה חוץ מבעצי עבודת כוכבי׳ (ארוך כלל ל״ב) וכל חולה שמאכילין (לו) איסור צריכים שתהא הרפואה ידועה או על פי מומחה (שם כלל נ״ט) ואין מתירין שום דבר איסור לחולה אם יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור אע״פ שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר מאחר שאין סכנה בדבר (בית יוסף ותשובת הרשב״א סוף סימן קל״ד):
הגמרא דוחה את החלוקה בין יש בו סכנה לאין בו סכנה מפני דברי רב יהודה, ומעמידה גופו ובהמתו. ורבנו תם אינו מוכן לבחור : הוא מקיים את שתיהן על ידי דין שלישי, ומכאן שתי קריאות הפוכות בדברי המחבר.
« והתוספות והרא״ש והר״ן כתבו שר״ת הקשה על זה והעלה לקיים שתיהן דג׳ דינים הם » (בית יוסף יו״ד קנ״ה)
« חולי שיש בו סכנה אין מתרפאין מהם משום דלא מירתת דילמא מרע נפשיה » (בית יוסף יו״ד קנ״ה)
« וחולי שאין בו ספנה מתרפאים מהם שאילו ימות יתלו הדבר בחסרון ידיעתו ויקפח פרנסתו » (בית יוסף יו״ד קנ״ה)
« אבל רב יהודה מיירי כגון שאינו חולה כלל אלא מיחוש בעלמא כריבדא דכוסילתא דבכה״ג לא מתסינן מינייהו » (בית יוסף יו״ד קנ״ה)
« משמע דעת המחבר דאם אין בו סכנה בכל ענין מותר וכדפי׳ רש״י ורי״ף ורמב״ם » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק א)
« אבל הרא״ש וטור פסקו דבדבר שאין בו חולי ואין בו סכנה כמו הקזה וכה״ג לא יתרפא ממנו » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק א)
« וכן בדבר שאין בו חולי ואין בו סכנה כמו ריבדא דכוסילתא שהקיז לו ישראל וכואב לו המקום לא יתרפא ממנו » (טור יו״ד קנ״ה)
« ורב אלפס התיר בזה וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא ראשונה » (טור יו״ד קנ״ה)
« ובחולי שצריך אומנות לרפואתו ואין בו סכנה לדברי הכל מתרפאין מהן » (טור יו״ד קנ״ה)
« דכיון דאין ברפואה זו אומנות אם ימיתנו לא יתלו הדבר בחסרון ידיעתו אלא יאמרו בלאו הכי הגיע זמנו למות או ששונאו היה והמיתו ולא מרע נפשיה לגבי אחרים » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק א)
« וכן דעת התו׳ בשם ר״ת וכן הר״ן וגם ר׳ ירוחם והאגודה הביא דברי ר״ת במסקנא » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק א)
« וכל המקיזים דם הוו מומחים לענין הקזה » (רמ״א יו״ד קנ״ה:א)
« משמע דעת המחבר דאם אין בו סכנה בכל ענין מותר אבל הרא״ש וטור פסקו דבדבר שאין בו חולי ואין בו סכנה לא יתרפא ממנו » (באר היטב יו״ד קנ״ה ס״ק א)
« והא דכתב הטור כגון שהקיז לו הישראל כתב ב״י דמיירי באינו אומן לזה » (ט״ז יו״ד קנ״ה ס״ק א)
« וכתב בד״מ וצ״ל דאורחא דמילתא נקט הטור דאם הקיז לו אומן אין דרך שיכאוב לו מקום ההקזה אלא ודאי איירי באינו אומן וזה בעובד כוכבים אסור על כן נקט ישראל » (ט״ז יו״ד קנ״ה ס״ק א)
זהו הקטע הארוך שבסימן, ומחלוקת גדולי עולם בנקודה שבדרך הלימוד : האם מתירים מכוח חשבון שהגמרא העלתה ודחתה ? הרמ״א מתיר, המהרש״ל והב״ח תמהים, והש״ך מקדיש את ס״ק הגדול שבסימן להראות שהגמרא לא דחתה את מה שהם סבורים.
« וי״א דכל זה אינו אסור אלא כשהעובד כוכבים עושה בחנם אבל אם עושה בשכר בכל ענין מותר דחייש לפסידא דאגריה » (רמ״א יו״ד קנ״ה:א)
« וכן נהגו להקל » (רמ״א יו״ד קנ״ה:א)
« כתוב בהג״א פרק אין מעמידין נראה בעיני דכל זה מדברו בחנם אבל בשכר הכל שרי דחייש להפסידא דאגריה ולא קטיל ליה » (בית יוסף יו״ד קנ״ה)
« ומהרש״ל כ׳ ע״ז חידוש הוא דש״ס סתמא קאמר וגם גדולה השנאה כו׳ דלא חייש לשכרו היכא דליכא למיחש למירע חזקתו וכן דעת רוב המחברים ועיקר » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ו)
« ולא עמדתי על סוף דעתם דמ״ש דש״ס סתמא קאמר אדרבה בש״ס (דף כ״ו ע״א) קאמר מאי רפוי ממון ומאי רפוי נפשות » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ו)
« ופרש״י דלא קטיל דחייש לפסידא דאגריה אלמא דס״ל לש״ס דבשכר שרי » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ו)
« ועוד תימה מנין לו לומר גדולה השנאה וכי בעובד כוכבים שהוא שונא לו עסקינן והלא בסתם עובד כוכבים קא מיירי » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ו)
« אלא מפני שהם חשודים על ש״ד אסור וכל שבשכר לא מפסיד אגריה » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ו)
« וכל זה ברור ונמצא דברי הרב עולים כהוגן » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ו)
« ומהרש״ל כתב דזה חידוש הוא דש״ס סתמא קאמר וגם גדולה השנאה כו׳ דלא חייש לשכרו היכא דליכא למיחש שמרע חזקתו » (באר היטב יו״ד קנ״ה ס״ק ג)
« ואחריו נמשך הב״ח אבל הש״ך השיג עליהם ומסיק דהעיקר כדעת הרמ״א » (באר היטב יו״ד קנ״ה ס״ק ג)
זו הלשון התמוהה שבסעיף, והיא מדויקת לגמרי : כל עוד יכול לחיות אין מוסרים אותו, וכשוודאי ימות מוסרים. והקושי במקום אחר — שביומא חיי שעה מתירים לחלל את השבת. והט״ז מביא את תשובת התוספות, והיא קצרה מאוד.
« סָפֵק חַי סָפֵק מֵת — אֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן, וַדַּאי מֵת — מִתְרַפְּאִין מֵהֶן » (עבודה זרה כ״ז ע״ב)
« הָאִיכָּא חַיֵּי שָׁעָה! לְחַיֵּי שָׁעָה לָא חָיְישִׁינַן » (עבודה זרה כ״ז ע״ב)
« ואפילו הוא ספק חי ספק מת אין מתרפאים ממנו אבל אם הוא ודאי מת מתרפאים ממנו » (שו״ע יו״ד קנ״ה:א)
« דלחיי שעה לא חיישינן בהא » (שו״ע יו״ד קנ״ה:א)
« כתבו התוספות והא דאמרינן ביומא מפקחין עליו הגל בשבת לחוש לחיי שעה » (ט״ז יו״ד קנ״ה ס״ק ב)
« הכא והתם עבדינן לטובתו דהתם אם לא תחוש ימות והכא אם תחוש ולא יתרפא ממנו ודאי ימות וכאן שבקינן הודאי מיתה ועבדינן הספק » (ט״ז יו״ד קנ״ה ס״ק ב)
« לֹא יִשָּׂא וְיִתֵּן אָדָם עִם הַמִּינִין, וְאֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן אֲפִילּוּ לְחַיֵּי שָׁעָה » (עבודה זרה כ״ז ע״ב)
« וכתב הרא״ש דהמינים אפילו הוא מומחה לרבים אין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה משום דמינות משכא לפי שהם מזכירים בלחש שם כו״ם » (בית יוסף יו״ד קנ״ה)
« אפיקורוס. עובד כוכבים אפי׳ הוא מומחה לרבים. הרא״ש » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ח)
הגמרא נותנת את ההיתר ואינה מגדירתו, והש״ך מגדירו בחמש מילים. אך שני מקורות מושכים את ההגדרה לשני כיוונים : הגהת הרמ״א המחזיקה מומחים את כל העוסקים במלאכה מסוימת, והבית יעקב שהביא הפתחי תשובה התולה את המומחיות באדם ולא במעשה.
« בְּרוֹפֵא מוּמְחֶה, דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִם הָיָה מוּמְחֶה לְרַבִּים — מוּתָּר » (עבודה זרה כ״ז ע״א)
« כל מכה וחולי שיש בהם סכנה שמחללים עליהם שבת אין מתרפאים מעובד כוכבים שאינו מומחה לרבים » (שו״ע יו״ד קנ״ה:א)
« שאינו מומחה לרבים. אבל מומחה דהיינו אומן לא מרע אומנתיה » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ג)
« וכ״ז כשאינו מומחה לרבים אבל אם הוא מומחה לרבים מתרפאין ממנו בכל דבר דלא מרע נפשיה » (טור יו״ד קנ״ה)
« וכל המקיזים דם הוו מומחים לענין הקזה » (רמ״א יו״ד קנ״ה:א)
« עיין בית יעקב סי׳ ק״ד שלמד מדברי התוס׳ בעבודת כוכבים ד׳ כ״ז דאפי׳ אם אינו מומחה לאותה חולי שרוצה להתרפאות כיון שהוא מומחה לחולאים אחרים מתרפאים מהם » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ב)
« ואם הוא מומחה לאותה חולי שמתרפא ואינו מומחה לדברים אחרים אין מתרפאים » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ב)
« וצ״ע בדין זה האחרון דלענ״ד לא מוכח מידי מדברי התוס׳ גם מדברי הרמ״א שכ׳ וכל המקיזים כו׳ לא משמע כן » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ב)
סעיף ב׳ תולה את האיסור בדבר שלא היה בסעיף א׳ : בדברי המרפא. המחבר נוקטם כפשוטם — הזכיר את האליל או לא ; והט״ז מראה שהטור הוסיף תנאי שני ; והדרישה והב״ח מוסיפים את משמעות הדברים ; והש״ך מסיק שאף המחבר מודה.
« עובד כוכבים שבא לרפאות את ישראל ואמר ליה קח ממים אלו או מאילן פלוני שהם של אלילים אסור » (שו״ע יו״ד קנ״ה:ב)
« אבל אם אמר לו קח ממים אלו או מאילן זה ולא הזכיר לו שם אלילי » (שו״ע יו״ד קנ״ה:ב)
« אעפ״י שאין מאותם מים ואותו אילן מצויים אלא של אלילים מותר כיון שלא תלה הרפואה במה שהם אלילים » (שו״ע יו״ד קנ״ה:ב)
« ודוקא שאומר לו שאין לו רפואה אלא במים אלו או מאילן זה שאז נראה לו כאילו הישראל נותן ממשות באליל » (טור יו״ד קנ״ה)
« בטור כתוב ודוקא שאומר שאין לו רפואה כו׳ וקשה דבריו אהדדי דבסיפא אוסר שם כל שמזכיר לו שם אליל לחוד » (ט״ז יו״ד קנ״ה ס״ק ג)
« ונראה כוונתו דבודאי בהזכרת שם אליל לחוד אין איסור דלסימן בעלמא נקטיה לידע היכן אותן המים בנמצא » (ט״ז יו״ד קנ״ה ס״ק ג)
« על כן אין איסור אלא בצירוף שאומר שאין לו רפואה כו » (ט״ז יו״ד קנ״ה ס״ק ג)
« עיין בדרישה דמסיק דכשניכר מדבריו שמכוין לשם אליל אסור אע״ג שאינו מזכיר שם אליל » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ט)
« והב״ח בקונטרס אחרון האריך וכ׳ דאפי׳ אין העובד כוכבים אומר בפי׳ אלא שכך אנו למדין ממשמעות דבריו » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ט)
« א׳ הוא כשאותן מים או אילן מצויין יותר והעובד כוכבים אומר קח מאלו אסור אפי׳ לא אמר בפירוש קח מאלו של אליל » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ט)
« הב׳ הוא כשאין מצוי אלו ואמר קח מאלו של אליל נמי אסור ואין היתר אלא כשאין מצוי יותר וגם לא אמר קח מאלו כו׳ דלא כהש״ע ודלא כהדרישה » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ט)
« ולפעד״נ גם דעת הדרישה כן גם המחבר נראה שמודה לזה » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ט)
« כתב הב״ח מיהו אפילו אינו אומר בפירוש אלא שכך אנו למדין ממשמעות דבריו והוא על ב׳ דרכים » (באר היטב יו״ד קנ״ה ס״ק ה)
« ויש אוסרים גם בזה אפילו באומר לו הבא עלים סתם והביא לו מעצי אשרה » (שו״ע יו״ד קנ״ה:ב)
« אבל בירוש׳ דפ׳ אין מעמידין לא משמע הכי דהתם אמרינן בהדיא שאפילו אמרו לו הבא עלין סתם והביא לו מעצי אשרה ימות ואל יתרפא בהן » (בית יוסף יו״ד קנ״ה)
« ויש אוסרין כו׳. והסכמת הפוסקים כסברא הראשונה וכ״פ האו״ה שם » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק י״א)
« אפילו. והסכמת הפוסקים כסברא הראשונה וכ״פ האו״ה. ש״ך » (באר היטב יו״ד קנ״ה ס״ק ו)
« אבל אם בא לרפאותו בלחש מותר והוא שלא ידע שמזכיר שם אלילים » (שו״ע יו״ד קנ״ה:א)
« בלחש מותר. שאין בו סכנה » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ז)
« אבל אם העכו״ם בא לרפאותו בלחש סתם ואינו יודע אם יזכיר כו״ם אם לאו מותר והכי איתא בירושלמי » (בית יוסף יו״ד קנ״ה)
סעיף ג׳ עוזב את הנכרי ומעמיד מנגנון : שני צירים המצטלבים, ושני איסורים שאינם נכנסים לתוך החלוקה. והשאלה הפתוחה אינה אם המידה נכונה אלא מה היא מודדת — את טבע המאכל או את אופן הלקיחה.
« אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין, חוּץ מֵעֲצֵי אֲשֵׁירָה » (פסחים כ״ה ע״א)
« כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין, חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת » (פסחים כ״ה ע״א)
« מָר בַּר רַב אָשֵׁי אַשְׁכְּחֵיהּ לְרָבִינָא דְּשָׁיֵיף לַהּ לִבְרַתֵּיהּ בְּגוּהַרְקֵי דְעׇרְלָה. אֲמַר לֵיהּ: אֵימוֹר דַּאֲמוּר רַבָּנַן בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה, שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה מִי אֲמוּר » (פסחים כ״ה ע״ב)
« אֲמַר לֵיהּ: הַאי אִישָּׁתָא צְמִירְתָּא נָמֵי כִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה דָּמְיָא. אִיכָּא דְאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ: מִידֵּי דֶּרֶךְ הֲנָאָה קָא עָבֵידְנָא » (פסחים כ״ה ע״ב)
« וּמִתְרַפְּאִין בְּכָל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּמְקוֹם סַכָּנָה חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכַת דָּמִים שֶׁאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם סַכָּנָה אֵין מִתְרַפְּאִין בָּהֶן » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ו׳)
« בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין מִתְרַפְּאִין בִּשְׁאָר אִסּוּרִים אֶלָּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה. בִּזְמַן שֶׁהֵן דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ח׳)
« אֲבָל שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן כְּגוֹן שֶׁעוֹשִׂין לוֹ רְטִיָּה אוֹ מְלוּגְמָא מֵחָמֵץ אוֹ מֵעָרְלָה » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ח׳)
« אוֹ שֶׁמַּשְׁקִין אוֹתוֹ דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַר מְעֹרָב עִם אִסּוּרֵי מַאֲכָל שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶן הֲנָאָה לַחֵךְ הֲרֵי זֶה מֻתָּר וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ח׳)
« חוּץ מִכִּלְאֵי הַכֶּרֶם וּבָשָׂר בְּחָלָב שֵׁהֵן אֲסוּרִים אֲפִלּוּ שֵׁלֹּא דֵּרֵךְ הֲנָאָתָן » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ח׳)
« בשאר איסורים מתרפאים במקום סכנה אפי׳ דרך הנאתן ושלא במקום סכנה כדרך הנאתן אסור » (שו״ע יו״ד קנ״ה:ג)
« שלא כדרך הנאתן מותר חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שאסורים אפילו שלא כדרך הנאתן אלא במקום סכנה » (שו״ע יו״ד קנ״ה:ג)
« לצורך רפואה אבל שלא לצורך רפואה אפי׳ שלא כדרך הנאתן אסור הרא״ש פרק כל שעה ופשוט הוא » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק י״ג)
« והיינו באיסורי הנאה אבל באיסורי אכילה שרי כדאי׳ בפוסקים » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק י״ג)
« פירוש איסורי הנאה מתרפאים כו׳ לצורך רפואה אבל שלא לצורך רפואה אפילו שלא כדרך הנאתן אסור » (באר היטב יו״ד קנ״ה ס״ק ז)
« עיין במשנה למלך פ״ה מיסודי תורה דדוקא אם המאכל מצד עצמו היא שלא כדרך הנאתן שמעורב בו דבר מר או חם ביותר » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ו)
« אבל אם המאכל מצד עצמו הוא טוב אלא שהוא אוכל אכילה גסה וכיוצא נסתפק שם » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ו)
« וכ׳ דאף אם נאמר לקולא מ״מ אסור לבלוע מאיסורי תורה לרפואה במקום דליכא סכנה » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ו)
« ואין מתירין שום דבר איסור לחולה אם יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור אע״פ שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר מאחר שאין סכנה בדבר » (רמ״א יו״ד קנ״ה:ג)
« י״א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו סכנה » (רמ״א יו״ד קנ״ה:ג)
« ואפי׳ יין נסך בזמן הזה מותר להתרפאות בו ולעשות ממנו מרחץ אע״פ שהוא כדרך הנאתן » (רמ״א יו״ד קנ״ה:ג)
« ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור הואיל ואין בו סכנה » (רמ״א יו״ד קנ״ה:ג)
« כלו׳ דעובדי כוכבים בזמן הזה לאו עובדי עבודת כוכבים הן וכדלעיל סימן קכ״ג וקכ״ד וכמה דוכתי » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ט״ז)
« וכ״כ הריב״ש סי׳ נ״ה דסתם יינם דינו כדין עצי עבודת כוכבים והיינו לדין הש״ס ונ״מ במקום שהגוים שם עובדי עבודת כוכבים הן » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ט״ז)
« ולעשות ממנו מרחץ לחולה. אבל לבריא לא דסיכה בכלל שתיה או״ה שם » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק י״ז)
« אבל לחולה מותר דעובדי כוכבים בזה״ז לאו עובדי עבודת כוכבים הן » (באר היטב יו״ד קנ״ה ס״ק ח)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לעמוד הבית · סימן קנ״ה · 155 · ♥ לתמיכה