מלשון המחבר אל הכרעת הש״ך, הט״ז,
הבאר היטב והפתחי תשובה — ובכל פרק, ההפניה לרב
נושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קנ״ז (ג׳ סעיפים)
עם נושאי הכלים: ש״ך, ט״ז, באר היטב, פתחי תשובה, בית יוסף, טור, רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳
⚠ הערת שלב :
אין שלב זה ״דעת הרב״ : שולחן ערוך הרב
(אדמו״ר הזקן) אינו על יורה דעה, ואינו על סימן קנ״ז.
ובעניין זה אף אינו שלב של הכרעה :
הוא מציג את הפסק, וכל פרק מסתיים בהפניה לרב.
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
כיצד קוראים שלב זה. זהו הסימן החמור שבחלק זה, והיחיד ששלב זה אינו מסיק בו לעולם. כל דבר שנאמר כאן מעוגן בלשון השולחן ערוך, בנושא כלים מפורש, או בפוסק שאפשר לבודקו. ביורה דעה אין לא משנה ברורה — שאינה אלא על אורח חיים — ולא שולחן ערוך הרב : אדמו״ר הזקן לא כתב יורה דעה, ואין שמו נזכר כאן. נקודות הכסף אין להן דבר על סימן זה. וערוך השולחן אינו מובא : לשונו בסימן זה אינה נגישה לנו, ואין מביאים מה שאי אפשר לבודקו. נשארו הש״ך (י״ט ס״ק), הט״ז (י״א ס״ק), הבאר היטב (ט״ו ס״ק) והפתחי תשובה (י״ח ס״ק). אין בדף זה שורה שהיא הוראה למעשה. שאלות הסימן נשאלות לרב ; ובמקום שיש בו נפש, נשאלות גם לרשויות ולגורמי ההצלה.
כל קריאה מעשית בסימן מתחילה בשאלה אחת : אם המקרה בדין הכללי או בדין שלוש העבירות. ואין לשניהם תנאי משותף, והעברת קולא מזה לזה היא הטעות שנושאי הכלים חוזרים עליה יותר מכול.
| שאלה | הדין הכללי | שלוש העבירות |
|---|---|---|
| במה נמדד הדין | חילול השם | חומר עצמן |
| בצינעה | יעבור ואל יהרג | יהרג ואל יעבור |
| אין האנס מתכוון אלא להנאתו | יעבור ואל יהרג | יהרג ואל יעבור |
| שלא בשעת הגזרה | תלוי בשאר | אינו משנה |
| אביזרייהו | אינו נידון | בכלל — חוץ מלפני עור |
| הישראל נעשה ואינו עושה | אינו נידון | אין צריך ליהרג — רמ״א |
« דטעמא משום דהני לאו משום חלול השם הוא דאסירי אלא מפני חומר עצמן הלכך בכל ענין אסירי » (בית יוסף יו״ד קנ״ז)
ולמעשה — שאל את רבך. לדעת באיזה צד של הקו עומד מקרה שבמציאות אינו מעשה של קריאה : זו הגדרה, והיא לרב. ואין דף זה עושה אותה.
על איזה עבירות יהרג ואל יעבור. ובו ג׳ סעיפים:
כל העבירות שבתורה חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג אם הוא בצינעה יעבור ואל יהרג ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי אם העובד כוכבי׳ מכוין להעבירו על דת: הגה ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה (ר״ן פרק לולב הגזול ורשב״א וראב״ד וריב״ש סימן שפ״ז) ובמקום שאמרו כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו על זה. (מהרי״ו סימן קנ״ו) ואם הוא בפרהסיא דהיינו בפני עשרה מישראל חייב ליהרג ולא יעבור אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת (אפילו על ערקתא דמסאנא) (ב״י) אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו יעבור ואל יהרג ואם הוא שעת הגזיר׳) (על ישראל לבדם) (ב״י בשם נ״י) אפילו אערקתא דמסאנא (פירוש רצועת המנעל) יהרג ואל יעבור: הגה ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים מצות עשה אין צריך לקיימו ושיהרג (ר״ן פרק במה טומנין ונ״י פרק סורר ומורה) מיהו אם השעה צריכה לכך ורוצה ליהרג ולקיימו הרשות בידו (מהרי״ק שורש פ״ח בשם הר״ן) ובעבודת כוכבים ג״ע ש״ד אפילו בצינעה ושלא בשעת הגזרה ואפי׳ אין העובד כוכבים מכוין אלא להנאתו יהרג ועל יעבור: הגה ודוקא כשאומרים לו לעשות מעשה כגון שאומרים לאיש לגלות ערוה או שיהרג אבל אם אונסים לאשה לבא עליה או שרוצים להשליכו על התינוק להרגו או שהוא כבר מוקשה ורוצים לאנס אותו לערוה אין צריך ליהרג (ב״י בשם תוספות ור״ן פרק כ״ש) וכל איסור עבודת כוכבים וג״ע וש״ד אע״פ שאין בו מיתה רק לאו בעלמא צריך ליהרג ולא לעבור אבל אלאו דלפני עור לא תתן מכשול יעבור ואל יהרג (ר״ן פרק כ״ש ופרק בן סורר ומורה) ועובד כוכבים הבא על בת ישראל אינו בכלל גילוי עריות (ב״י בשם הרמב״ן והפוסקים הנ״ל) עובדי כוכבים שאמרו לישראל תנו לנו אחד מכם ונהרגנו לא יתנו להם אחד מהם (משנה פ׳ ח׳ דתרומות והרמב״ם פ״ה מהלכות יסודי התורה) אלא א״כ יחדוהו ואמרו תנו לנו פלוני (ב״י בשם רש״י ור״ן) ויש אומרים דאפילו בכה״ג אין למסרו אא״כ חייב מיתה כשבע בן בכרי (רמב״ם פ׳ הנזכר) וכן נשים שאמרו להן עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה יטמאו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל כל מקום שנאמר יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג אע״פ שחלל השם מכ״מ נקרא אנוס ופטור ודוקא שלא יוכל לברוח אבל אם יכול לברוח ואינו עושה הרי הוא ככלב שב על קיאו ונקרא עובר במזיד (ב״י בשם הרמב״ם פ״ה דיסודי התורה) :
ב. אסור לאדם לומר שהוא עובד כוכבי׳ כדי שלא יהרגוהו אבל אם כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי משנה מלבושו בשעת הגזר׳ מותר כיון שאינו אומר שהוא עובד כוכבי׳: הגה ואפי׳ לובש כלאים (נ״י פרק הגוזל בתרא) ואע״ג דאסור לומר שהוא עובד כוכבים מכ״מ יוכל לומר להם לשון דמשתמע לתרי אפין (נמוקי יוסף פ׳ הגוזל) והעובדי כוכבים יבינו שהוא אומר שהוא עובד כוכבי׳ והוא יכוין לדבר אחר וכן אם יוכל להטעותם שהם סוברים שהוא עובד כוכבים שרי (ת״ה סי׳ קצ״ז) וכן בדרך זה מי שלבו העלה טינא וחושק באשת איש אם תוכל אשתו לבא אליו ושיסבור שבא על הערוה שרי (שם בנ״י) וכל זה לא שרי רק במקום סכנה אבל שלא במקום סכנה כגון שילבש בגדי עובד כוכבים שלא יכירוהו שהוא יהודי ויעבור מכס או כדומה לזה אסור. (אשיר״י ונ״י פרק הגוזל בתרא ות״ה סימן קצ״ו ושאר פוסקים):
ג. מי שנתחייב מיתה מותר לברוח לבית עבודת כוכבים ולהציל את עצמו (וי״א דבשעת הגזרה אסור (כל בו) ועיין לעיל סימן ק״נ):
ולמעשה — שאל את רבך. הלשון מובאת בשלמותה כדי שלא ייקרא הבא אחריה חוץ ממנה. ואינה יסוד להכרעה לעצמה : נושאי הכלים מזיזים כמה מלשונותיה, והגדרת מקרה שבמציאות אינה בה.
« חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים » (שו״ע יו״ד קנ״ז:א)
« ובעבודת כוכבים ג״ע ש״ד אפילו בצינעה ושלא בשעת הגזרה ואפי׳ אין העובד כוכבים מכוין אלא להנאתו » (שו״ע יו״ד קנ״ז:א)
« ודוקא כשאומרים לו לעשות מעשה » (רמ״א יו״ד קנ״ז:א)
« אבל אלאו דלפני עור לא תתן מכשול יעבור ואל יהרג » (רמ״א יו״ד קנ״ז:א)
« ועובד כוכבים הבא על בת ישראל אינו בכלל גילוי עריות » (רמ״א יו״ד קנ״ז:א)
שלוש קולות בדין אחד : הנעשה בו ואינו עושה, לאו דלפני עור, ומקרה שההגהה מוציאה מכלל גילוי עריות. וכל אחת מהן מוגבלת בידי הש״ך — והשלישית אינה, בס״ק י״ד, אלא בפנויה.
« ובודאי שדברים אלו אינם ג״ע ממש אלא שעובר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דג״ע » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק י)
« ומכל מקום משמע דבערוה דרבנן לכ״ע יעבור ואל יהרג ופשוט הוא » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק י)
« אבל במה שאינו אסור מה״ת רק מדרבנן אף שהוא מאביזרא דג״ע או עבודת כוכבים לא אמרינן יהרג ואל יעבור » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק י״ב)
הש״ך הולך אחר הרמב״ם ועושה את לא תקרבו לאו גמור ; ומיד הוא מגביל את היקפו לעושה דרך חיבת ביאה, ומוציא ערוה דרבנן. והנודע ביהודה מציב את אותו גבול בלשון כללית, ומעמיד סתירה בין שני ס״ק בש״ך.
ולמעשה — שאל את רבך. המוצג כאן הוא מצב הדעות, לא הוראת מעשה. אין אחד ממקרי הפרק הזה ניכר מתוך דף : ידיעתו תלויה בשאלה לרב, ובמקום שיש בו נפש או גוף — גם ברשויות המוסמכות.
« ואם הוא בפרהסיא דהיינו בפני עשרה מישראל חייב ליהרג ולא יעבור » (שו״ע יו״ד קנ״ז:א)
« אֵין פַּרְהֶסְיָא פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם » (סנהדרין ע״ד ע״ב)
« דוקא ואין ר״ל בפניהם ממש אלא שיודעין מהעבירה » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ד)
« ואין ר״ל בפניהם ממש אלא שיודעים מהעבירה » (באר היטב יו״ד קנ״ז ס״ק ג)
הבאר היטב שונה את לשון הש״ך כמות שהיא : זו הדעה המוצגת, והיא מרחיבה את הסעיף הרבה.
« ולכאורה נראה דדוקא ישראל ולא גרים כדאיתא במסכת סוטה דף כ״ו ע״א דבני ישראל משמע למעוטי גרים » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק ז)
האם הוא עצמו מן העשרה ? הנשים מצטרפות ? הגרים ? הפתחי תשובה מפנה לסימן ב׳, נוטה וחוזר בו. ובנקודה זו אין הסימן נותן תשובה.
ולמעשה — שאל את רבך. המניין מהפך את כל הדין, ואינו נקבע מתוך טקסט : הוא תלוי בעובדות — מי יודע, מה ייוודע, ובתוך כמה זמן. והשאלה לרב.
« אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת » (שו״ע יו״ד קנ״ז:א)
« אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו יעבור ואל יהרג » (שו״ע יו״ד קנ״ז:א)
« אבל אם אינו מכוין אלא להנאת עצמו אסור להחמיר ונקרא חובל בעצמו וצריך לעבור ואל יהרג » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ב)
« אבל אם אינו מכוין אלא להנאת עצמו אסור להחמיר ונקרא חובל בעצמו וצריך לעבור ואל יהרג » (באר היטב יו״ד קנ״ז ס״ק א)
אין המדד מקל בלבד : הוא עושה את החומרה עצמה אסורה. וזו דעת רבינו ירוחם, שהביאה הש״ך והעתיקה הבאר היטב מילה במילה.
« וכתב הב״ח ס״ב דאפילו בפרהסיא אינו רשאי למסור נפש כיון דאינו מתכוין אלא להנאת עצמו » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ב)
« אבל מדברי הפרישה ס״ג מבואר דבפרהסיא רשאין למסור נפש » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ב)
הב״ח והפרישה נחלקו, ואין הש״ך מכריע ביניהם : הוא מוסיף רק שבמקום שהשעה צריכה לכך, הכול מודים.
ולמעשה — שאל את רבך. לקבוע מה רוצה האנס היא שאלה שבעובדה, והסימן תולה בה את האיסור כשם שהוא תולה בה את ההיתר. אין דף זה דן בה. והיא לרב.
« ואם הוא שעת הגזיר » (שו״ע יו״ד קנ״ז:א)
« וְהוּא שֶׁיַּעֲמֹד מֶלֶךְ רָשָׁע כִּנְבוּכַדְנֶצַּר וַחֲבֵרָיו וְיִגְזֹר גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל לְבַטֵּל דָּתָם אוֹ מִצְוָה מִן הַמִּצְוֹת » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ג)
« אבל אם הגזרה היא על כל מדינת מלכותו אע״פ שהישראלים בכלל לאו שעת השמד מיקרי » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ו)
« ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים מצות עשה אין צריך לקיימו ושיהרג » (רמ״א יו״ד קנ״ז:א)
התנאי הראשון במי שהגזרה עליו : שתהא על ישראל בתורת ישראל. והשני בעניינה : מצות לא תעשה. גזרה כללית, או גזרה המונעת קיום בלבד, אינה בהגדרה.
« והב״ח פסק דבשעת הגזרה אפי׳ לא מכוון להנאת עצמו יהרג ואל יעבור » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ז)
« ולכן י״ל דספק נפשות להקל » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ז)
« וכ״ה ברמב״ם פרק ה׳ דיסודי התורה בהדיא כגון שיעמוד רשע לבטל דתם » (ט״ז יו״ד קנ״ז ס״ק ג)
הש״ך והט״ז דוחים שניהם את סברת הב״ח, ואין טעמיהם אחד : הט״ז מלשון הרמב״ם, והש״ך מכלל ספק נפשות. והבאר היטב מביא את שניהם בס״ק ד.
ולמעשה — שאל את רבך. להגדיר תקופה כשעת גזרה אינו ללומד, והסימן עצמו מקיפה בשני תנאים. דף זה מציג את התנאים ; ואינו אומר על שום תקופה שהיא עומדת בהם.
« ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה » (רמ״א יו״ד קנ״ז:א)
« מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו על זה » (רמ״א יו״ד קנ״ז:א)
« אבל מצות עשה אפילו מצוה עוברת א״צ לבזבז יותר מחומש » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ג)
« ואם יש סכנת אבר צ״ע אי דמי לממון או לנפש » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ג)
« ונראה לקולא » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ג)
שני דברים. הראשון כלל : חומש במצות עשה. והשני שאלה שנשארה בצ״ע, עם נטייה — ואין נטייה הכרעה.
« ועיין בסוף ספר תיבת גומא חקירה ד׳ שכתב דבל״ת שאין בו מעשה כמו להניח חמץ שלא יבער וכדומה י״ל דאין מחויב לבזבז ממונו » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק ד)
« והשיב דודאי חייב ניתן כל ממונו ואפילו היכא דאיכא איסורי דרבנן » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק ד)
בעל תיבת גומא מחלק בין לאו שיש בו מעשה ללאו שאין בו ; והרדב״ז, מן העבר השני, כותב שנותן כל ממונו כדי למצוא היתר באכילה, ואף באיסור דרבנן. והדעות המובאות אינן מתאחדות, ואין הפתחי תשובה מצמצמן.
ולמעשה — שאל את רבך. השיעור — הכול, חומש, כלום — תלוי בסוג המצוה, בסיכון, ובעובדות שאין הדף יודען ; ובסכנת אבר השאלה נשארה במפורש פתוחה. והיא לרב.
« ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי » (שו״ע יו״ד קנ״ז:א)
« כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁו » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ד)
« והב״ח פסק כהרמב״ם דכל מי שדינו לעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר ה״ז מתחייב בנפשו וכן דעת הב״י » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק א)
« ובהג״א ממהרי״ח רפ״ק דכתובות כתבו אם רוצה להחמיר על עצמו וליהרג היכא דקי״ל יעבור ואל יהרג צ״ע אי שרי או לא » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק א)
« והב״ח פסק כהרמב״ם דכל מי שדינו לעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר ה״ז מתחייב בנפשו ויש פוסקים חולקים על זה » (באר היטב יו״ד קנ״ז ס״ק א)
המחבר כותב ״רשאי״ ; והרמב״ם, הבית יוסף, הרמב״ן והב״ח כותבים ״מתחייב בנפשו״ ; וההגהות אשרי מניחות בצ״ע. והבאר היטב מסכם בשורה אחת : ויש פוסקים חולקים על זה.
« ונראה דלפי הענין ושרואין אנו כוונתו מורין לו » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק א)
« דאותן קדושים ששחטו עצמן שלא סמכו דעתם לעמוד בנסיון קדושים גמורים הם » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק א)
הדבר היחיד שנותן הש״ך כמסקנה הוא דרך הוראה : לפי הענין, ולפי מה שרואים בכוונתו. והציטוט השני הוא בעניין נפרד, שהש״ך מביאו בשם הגהת סמ״ק, ומיד הוא מעיר שיש חולקים.
ולמעשה — שאל את רבך. זו השאלה היחידה בסימן שתשובתה כתובה כהוראה — לאדם, בעניינו, מפי הרואה את כוונתו. ואין דף יכול לתתה ואף לא להכינה. והיא לרב.
זה הענין החמור שבסימן, והוא גם המקום שהרמב״ם עצמו כתב בו לשון המונעת מפסקו לשמש כלל. והבא להלן הצגת דעות לפי סדרן — ולא יותר.
« עובדי כוכבים שאמרו לישראל תנו לנו אחד מכם ונהרגנו לא יתנו להם אחד מהם » (רמ״א יו״ד קנ״ז:א)
« וכן נשים שאמרו להן עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה יטמאו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל » (רמ״א יו״ד קנ״ז:א)
« אלא א״כ יחדוהו ואמרו תנו לנו פלוני » (רמ״א יו״ד קנ״ז:א)
« ויש אומרים דאפילו בכה״ג אין למסרו אא״כ חייב מיתה כשבע בן בכרי » (רמ״א יו״ד קנ״ז:א)
« אִם הָיָה מְחֻיָּב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי יִתְּנוּ אוֹתוֹ לָהֶם. וְאֵין מוֹרִין לָהֶם כֵּן לְכַתְּחִלָּה » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ה)
הרמ״א מביא את שתי הדעות ואינו מכריע ביניהן. והשנייה היא דעת הרמב״ם, ההולך אחר ריש לקיש נגד רבי יוחנן — והבית יוסף מעיר שזה כנגד הכלל הרגיל.
« ולענין הלכה יש לנו לפסוק כן כר״ל ולא ימסרוהו אא״כ חייב מיתה כשבע בן בכרי כדעה השניה שהביא רמ״א כאן » (ט״ז יו״ד קנ״ז ס״ק ז)
« ונראה לי שעיקר החטא היה במה שריב״ל עצמו הלך ומסרו והיה לו להניח הדבר ביד המון העם שיעשו מה שירצו » (ט״ז יו״ד קנ״ז ס״ק ז)
« ועוד נראה לי דבמקום שאין מוסרין אותו אין חילוק בין מסירה למיתה או לשאר יסורים או אפילו לממון » (ט״ז יו״ד קנ״ז ס״ק ח)
הט״ז אוחז בדעה המצמצמת, וקורא את מעשה הירושלמי כתוכחה שאינה על התוצאה אלא על העושה. ואחר כך הוא מרחיב לחומרה : במקום שאין מוסרין, אין מוסרין לכלום — לא למיתה, לא ליסורים, ולא לממון.
« וכתב הרמב״ם ומכל מקום אין מורין להם כן לכתחלה וכ׳ ד״מ בשם הגה״מ שצריך לחזור לכתחלה על כל צדי צדדים קודם שימסרוהו » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ט״ו)
« אבל עכ״פ מחוייבים למחות ביד מי שרוצה למסור בידים » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק י״ג)
הרמב״ם כותב שאין מורין כן לכתחילה ; הדרכי משה, מפי הש״ך, מוסיף את החזרה על כל צדי צדדים ; והנודע ביהודה, במעשה שנשאל בו, כותב שעל כל פנים מחויבים למחות ביד הרוצה למסור בידים.
« והשיב שאינו מחוייב זולת ממדת חסידות. אולם אם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק ט״ו)
« שכתב בשם הרשב״א בתשובה דאפילו היתה אחת כבר מחוללת יטמאו כולם ולא ימסרו אותה » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק ט״ז)
« שכתב דלכתחלה אם בא אצלם מי שחייב מיתה ויש לחוש שיהיו מוכרחים למוסרו אסור להם לקבלם להיות אצלם » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק י״ד)
האבר הניתן בעד נפש חבירו, אחת שכבר נטמאה, וקבלת מי שעלול להימסר. בראשונה משיב הרדב״ז, בשנייה חולק הדגול מרבבה, ובשלישית קורא הבית יעקב את לשון הרמב״ם באופן שעושה אותה מונעת מראש.
ולמעשה — שאל את רבך. בעניין זה עוצר הדף כאן ואינו ממשיך. הרמב״ם כתב שאין מורין כן לכתחילה ; הש״ך כתב שצריך לחזור תחילה על כל צדי צדדים ; והט״ז כתב שמי שהכריע בעצמו — הוכיחוהו. אין מקרה שבמציאות נידון מתוך טקסט, וזה פחות מכול : הוא נשאל לרב, ואם יש בו נפש — גם לרשויות.
« אסור לאדם לומר שהוא עובד כוכבי׳ כדי שלא יהרגוהו » (שו״ע יו״ד קנ״ז:ב)
« אבל אם כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי משנה מלבושו בשעת הגזר׳ מותר כיון שאינו אומר שהוא עובד כוכבי » (שו״ע יו״ד קנ״ז:ב)
« היינו שגזרו שיהרג כל הנקרא בשם יהודי אבל אם גזרו שמד על כל מי שלא ילבש לבוש עובד כוכבים יהרג ואל יעבור » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק י״ז)
« וכל זה לא שרי רק במקום סכנה » (רמ״א יו״ד קנ״ז:ב)
« אבל משום ממון כגון ליפטר מן המכס או מס נראה דעת הרב דאסור » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק י״ח)
הגבול הראשון מהפך את ההיתר כשהגזרה עצמה על המלבוש. והשני כתוב בגוף ההגהה : שלא במקום סכנה אין דבר מזה מותר — והש״ך מדייק שאין הממון מקום סכנה.
« וכתב מהרש״ל שם דוקא לת״ח התירו דלא חיישינן שמא יתפקר לזלזל יותר » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק י״ח)
« דרש״ל מיירי ביש לו ממון ליתן המס אז לא שרי אלא בת״ח אבל אם אין לו גם בשאר בני אדם רשאי לומר לישנא דמשתמע לתרי אפי » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק י״ח)
המהרש״ל מייחד את הלשון דמשתמע לתרי אפין לתלמיד חכם ; והבית יעקב, מפי הפתחי תשובה, מצמצם את הייחוד למי שיש לו ליתן.
« מי שנתחייב מיתה מותר לברוח לבית עבודת כוכבים ולהציל את עצמו » (שו״ע יו״ד קנ״ז:ג)
« וי״א דבשעת הגזרה אסור » (רמ״א יו״ד קנ״ז:ג)
« ולפ״ז לההיא דעה שמביא בש״ע סימן קנ״ה סעיף ג׳ שאוסרין אפילו בעלין סתם משום לא ידבק בידך וגו׳ יש לאסור גם כאן » (ט״ז יו״ד קנ״ז ס״ק י״א)
המחבר מתיר ; הרמ״א מביא דעה האוסרת בשעת הגזרה ; והט״ז מעיר שלפי הדעה שבסימן קנ״ה יש לאסור אף כאן. אין אפוא סעיף זה היתר פשוט, והוא נקרא עם סימן ק״נ · 150 וסימן קנ״ה · 155.
ולמעשה — שאל את רבך. שני סעיפים אלו נוגעים במה שאדם אומר על עצמו ובמה שהוא עושה כדי להינצל ; והגהת הרמ״א תולה בהם תנאי — מקום סכנה — שאין דף יכול לקובעו. והשאלה לרב.
| השאלה | מה שמציגים המקורות | היכן |
|---|---|---|
| עבירה שאינה משלוש, בצינעה | יעבור ואל יהרג | שו״ע יו״ד קנ״ז:א |
| אותה עבירה, בפני עשרה מישראל שיֵדעו | יהרג ואל יעבור — אם האנס מכוון להעבירו על דת | שו״ע יו״ד קנ״ז:א · ש״ך ס״ק ד |
| אותה עבירה, ואין האנס מתכוון אלא להנאתו | יעבור ואל יהרג — ואסור להחמיר | שו״ע יו״ד קנ״ז:א · ש״ך ס״ק ב |
| שעת הגזרה | שני תנאים : על ישראל לבדם, ובמצות לא תעשה | רמ״א יו״ד קנ״ז:א · ש״ך ס״ק ו · ט״ז ס״ק ג |
| שלוש העבירות | אין מדד נוהג — חוץ מן הנעשה בו ואינו עושה | שו״ע ורמ״א יו״ד קנ״ז:א · בית יוסף |
| הממון, בלא תעשה | כל אשר לו | רמ״א יו״ד קנ״ז:א |
| הממון, במצות עשה | חומש | ש״ך ס״ק ג |
| סכנת אבר | נשארה בצ״ע, בנטייה לקולא | ש״ך ס״ק ג |
| למסור נפשו במקום שדינו לעבור | רשאי למחבר ; מתחייב בנפשו לרמב״ם ולב״ח ; צ״ע להגהות אשרי | שו״ע יו״ד קנ״ז:א · ש״ך ס״ק א · באר היטב ס״ק א |
| מסירת המיוחד | שתי דעות ברמ״א ; הט״ז אוחז בשנייה ; ומכל מקום ואין מורין להם כן לכתחלה | רמ״א יו״ד קנ״ז:א · רמב״ם פרק ה׳ הלכה ה · ט״ז ס״ק ז · ש״ך ס״ק ט״ו |
| לומר שהוא עובד כוכבים | אסור, בלא יוצא מן הכלל בסעיף | שו״ע יו״ד קנ״ז:ב |
| שינוי מלבוש, לשון דמשתמע לתרי אפין | הותר במקום סכנה בלבד ; ולא משום ממון | רמ״א יו״ד קנ״ז:ב · ש״ך ס״ק י״ח · פתחי תשובה ס״ק י״ח |
| לברוח לבית עבודת כוכבים | מותר למחבר ; ויש אוסרים בשעת הגזרה ; ועיין ט״ז | שו״ע ורמ״א יו״ד קנ״ז:ג · ט״ז ס״ק י״א |
אין לנקודות הכסף דבר על סימן זה. וערוך השולחן אינו נגיש לנו בסימן זה.
ולמעשה — שאל את רבך. שלב זה נותן את מפת הדעות ; אינו נותן הכרעה, ובסימן זה אף אינו רשאי לתת. כל שאלה שבמעשה — ואין כאן שאלה קטנה — נשאלת לרב שלך ; וכשיש בה נפש, שלך או של אחר, נשאלת בו בזמן גם לרשויות ולגורמי ההצלה.